75 | הרצאת משה שרת בוועידה השביעית של מפא״י^[1]

15.8.1950

במלאת עשרים שנה למפא״י

עשרים שנות מפלגת פועלי ארץ־ישראל הן עשרים שנות גורל בהיסטוריה היהודית - שנים של שפל וגאות, של כישלון ומאבק, של שואה וישע. מיום גלות ישראל מעל אדמתו לא ידע העם תוך תקופה כה קצרה תנודות כה מזעזעות בחייו. בתכיפות הוממת ניתכו עלינו בתקופה זו מהלומות הזמן ובמהירות מסחררת המראנו בסוף התקופה מן השפל אל השיא. מאחורינו עמק הבכא של חורבן גולה. מסביבנו שדות קטל בהם נכבשה חרות ישראל. קברות מיליוני הקורבנות של חוסר אונים בן דורות עם מצבות עד לגבורת ישראל הצעירה הינם תמרורי הדרך שעברנו. לפנינו עתיד של מתיחות ומאמץ, של חרדה וביטחון כאחד. המחנה הזה עורך לעצמו מפקד בין מערכה למערכה. הוא איבד הרבה, הוא כבש הרבה, הוא למד הרבה, הוא הוכיח את כוחו, אך עליו להכפיל ולשלש את כוחו. עדיין הוא באמצע הדרך. לפניו עקוב תלול ומטרתו ממנו והלאה.

מקור הכוח - בהכרת השליחות

מפלגת פועלי ארץ־ישראל באה לעולם בשעת פורענות והיתה כל ימיה אמונה על פורענויות. הגורל הטיל עליה מבחנים חמורים והיא שאבה כוח ואמונה מעמידה בהם. היא לא הסתפקה בכוננות ליום עֶברה. היא יזמה מערכות וביודעין הטילה עצמה לתוכן. בכל מערכות המאבק המדיני, בכל שלבי גידולה של תנועת הפועלים, מילאה המפלגה תפקיד מכוון וקובע. היא התבוססה לפעמים בחולשתה. היא שותקה לעתים על ידי מחלוקת פנימית. לא תמיד הספיק לה כוחה לעמוד בבת אחת במלוא התנופה בכל מערכותיה, אך מעולם לא נטשה אותה הכרת שליחותה ונטל האחריות רבץ עליה תמיד בכל כובדו. הכרת השליחות והאחריות היא שעזרה לה להתגבר על שעות של רפיון ידים, חילצה אותה ממשברים, המריצה אותה לאחוז בכוח מחודש בהגה התנועה. הכרה נוקבת זאת של שליחות יחידה במינה היא שורש קיומה וגידולה של המפלגה. בה תמצית הווייתה הרוחנית וסוד כוחה המדיני והחברתי. היא המקור להשראתה המתמדת.

מניין למפלגת פועלי ארץ־ישראל ההכרה האיתנה והמושרשת הזאת? היא ינקה אותה ממקורות בראשית של תנועת הפועלים החלוצית בארץ. שליחותה באה לה בירושה מאת שתי המפלגות שהתאחדו בתוכה והכרת אחריותה הוגברה שבעתיים בכוח האיחוד. שתי מפלגות אלו - מפלגת ״הפועל הצעיר״ ו״אחדות העבודה״ - אף היא פרי התמזגות מפלגת ״פועלי ציון״ הראשונית עם פועלים בלתי מפלגתיים - לא היו אילנות נפרדים שענפיהם התערבבו יחד אלא שני שורשים שהתלכדו לגזע אחד. שתיהן כאחת ראו בעובד העברי, בחלוץ העולה, בכובש השממה במו ידיו, בבונה המשק הלאומי בגופו - את הנושא המרכזי להגשמת הציונות, את נאמן בית חייה ומפעל תחייתה של האומה, את האחראי להגה תנועתה. שתיהן כאחת ראו בתנועת ההתחדשות המהפכנית של העם היהודי אשר יסודותיה המדיניים והחברתיים משולבים זה בזה - בציונות הסוציאליסטית - את הביטוי העליון למשאת נפש הדורות, את הצו המחייב של מורשת הנבואה העברית, את שילוב מפעל השחרור של העם היהודי בתיקון החברה האנושית כולה. בעיני שתיהן היתה ההסתדרות ארגון המוני רחב של מגשימי הציונות בפועל כפם וביצירת חייהם, מנוף מרכזי לעלייה ולהתיישבות, מכשיר כביר לביצור המעמד העובד בציון ולשידוד מערכותיו החברתיות של היישוב כולו, ערובה לזיקת כלל העובדים המאורגן לערכי הלאום ולצוויי התנועה הציונית. שתי המפלגות האמינו בכוחו של כור המצרף החלוצי לטהר את ציבור העובדים מסיגי שיגרות שאולות מניסיון זר ולגבש את היסודות האחראים שבו לחטיבה מדינית אחת, למפלגת פועלים גדולה, אשר עם כל הבדלי הדעות וחופש הוויכוח שיהיו בה תדע להבטיח אחדות של פעולה ויעילות של הנהגה. הן קיוו כי לא ירחק היום וגם החטיבות הציבוריות שבהסתדרות אשר נשארו מחוץ למסגרת המפלגתית המאוחדת, יצטרפו ויתמזגו בתוכה.

 

חזון הציונות המדינית

עם כל ההתלהבות שפיעמה בלב חברי המפלגות הראשוניות האלו לאידיאלים אנושיים של צדק, שוויון וחרות האדם, עם כל התנופה וההעזה של טובי חבריהן ליצור בקפיצה נחשונית, אגב יישוב נשמות, תאי חברה חדשה של הקבוצה, המושב והקיבוץ הגדול, עם כל כיסופיהם לשינוי סדרי בראשית בארץ ובעולם - הרי התנועה אשר את דברה הם נשאו קודם במפורד ואחרי כן במאוחד היתה בשורש מהותה התנועה המדינית של העם היהודי. לא השאיפה לתיקון הפרט חוללה את התנועה הזאת, אלא השאיפה לשינוי גורלו של עם. היא חתרה לחולל את השינוי לא רק על ידי תמורה במעמדו של העם, כי אם על ידי מהפכה בסדרי חייו הפנימיים. אבל היא ידעה היטב, כי התחדשות האומה בכללותה מהווה ערך בפני עצמו אשר רק ממנו פתח לתמורות אחרות, ויש כאן מוקדם ומאוחר.

התנועה הזאת, תנועת העבודה של העלייה השנייה, אשר קמה לציונות בימים אין חפץ בהם לאחר שקיעת מאורו של הרצל, הלכה לארץ ולהגשמה חלוצית לאור חזונו של נביא מדינת היהודים. היא כבשה עמוק בלבה את להט החזון הזה, בחינת אש עצורה בעצמות. בכוחו היא הכריזה על סיסמת כיבוש העבודה ובשמו הניפה את דגל השמירה העברית. היא היתה תשובה חיה לאוגנדיזם - לא ארץ זרה, לא אדמת נכר מחדש, רק המולדת האחת והיחידה - אבל גם מחאה חיה נגד ציונות מדינית ענייה ממעש ונגד ״חיבת ציון״ של יישוב בועזים.^[2] היא תבעה פתרון טריטוריאלי לבעיית העם המפוזר והנודד על ידי ריכוזו והשרשתו בארץ אבותיו. היא הסתערה במעדר שבידה על מבצרי העבודה הזרה [הערבית] על מנת להבקיע דרך למחנות עולים עובדים אשר רק בהתבצרותם בכל ענפי העבודה ייווצר ישוב גדול ואיתן ותוגשם הציונות. היא התאזרה ללכת בדרך ארוכה וקשה. היא האמינה כי סופן של קטנות, אם רק תהיינה נחלת הרבים, להצטרף לגדולות. אבל מעולם לא הסיחה דעתה מהגדולות ותמיד פיללה לנס של קפיצת הדרך.

הלהט המדיני הזה, הכבוש בלב התנועה, נצנץ לעין כל בעלילת הגבורה של ״השומר״. הלהט הזה התלקח לשלהבת עם הקמת הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. הוא שהצית את לפיד תל־חי. הוא שהאיר במחשכי המחתרת את דרך ה״הגנה״. הוא פרץ, הלהט הכבוש הזה, מלבו של ארלוזורוב במכתבו המזעזע אל וייצמן חודשים ספורים לפני הירצחו.^[3] אורו הגנוז הבהיק מכל ברקי מחשבתו הציונית של ברל כצנלסון. הוא יקד כאש תמיד בנפשו של דוד בן-גוריון. הוא היה יסוד חייהם של אליהו גולומב ודב הוז,^[4] הוא חולל את פלא החטיבה היהודית הלוחמת [״הבריגדה״] בעצם ימי השפל והדווי של מלחמת העולם השנייה. הוא צרב בלבם של גיבורי ההעפלה. ממנו בא העוז להקמת הפלמ״ח.

 

תמורות ומשברים הרסו מחיצות

עם כל כל תהליכי ההתקרבות ההדדית שחלו בין חברי המפלגות בינם לבין חברים בלתי מפלגתיים בחבלי הקליטה וההתאחזות, בעבודה יום יום ובמלחמת הקיום היומית, ביצירה החלוצית ההתיישבותית, בפעולה המשותפת בשם כלל התנועה - לא היה בכוחם בלבד לפרוץ מחיצות ולהרוס מסגרות קיימות. רק תמורות ומשברים מדיניים חוללו את מפעלי האיחוד הגדולים, המשמשים תחנות מכריעות בדרך התנועה.

הרחבת ההגשמה הציונית והתמורה בשיעור קומתו המדינית של המפעל שבאו עם ״הצהרת בלפור״ ומשטר המנדט - על רקע הגדודים העבריים ונוכח סיכויי העלייה ההמונית - הם שהולידו את ״אחדות העבודה״ כשלב ראשון בתהליך הליכוד וההתגבשות של תנועת פועלי ארץ-ישראל.

מאורעות הדמים של תרפ״ט וההתנגשות המדינית שבאה בעקבותיהם - הדין וחשבון של ועדת שו ו״הספר הלבן״ של פספילד^[5] - הם שהניעו את איחוד ״אחדות העבודה״ עם ״הפועל הצעיר״ והביאו לידי הקמת מפלגת פועלי ארץ-ישראל. בידוע שמתכות קשות מתלהטות וניתכות רק בדרגת חום גבוהה ביותר. באש התקפת הדמים, ובמאבק נגד סכנה החנק להמשך המפעל הציוני, הותכו הדפוסים ששימשו עד אז מסגרת לאחריות ציונית מדינית בקרב ציבור הפועלים ונתחשל מהם חישוק אחד אשר בא לרתק וללכד את רוב בניינה של התנועה. מפלגת פועלי ארץ-ישראל באה לעולם בראש וראשונה כגוף מדיני.

עשרים שנה עברו מאז, שנים של אסונות שחורים, של עלילות כבירות, של תמורות והוויות מזעזעות. בכל אלה היתה מפלגת פועלי ארץ-ישראל חלק מהווייתנו, הבסיס האיתן שעליו היינו ניצבים כשכל הגלים והמישברים עברו על ראשינו, המצודה שמתוכה יצאנו להתקפות נועזות ולתוכה נתכנסנו להתגוננות מרה. איש מאתנו לא יוכל לצייר לעצמו עכשיו את חיינו הציבוריים, את מפעל התנועה, את יצירתנו המשקית, את מערכותינו המדיניות, את כל המנגנון המורכב והמסועף של יוזמתנו הבלתי פוסקת, את היקף פעולתנו ואת קצבה, בלעדי המפלגה. לא קל לחזור אחורנית ולהעריך מה היתה משמעותו העמוקה של איחוד מפלגות הפועלים בשנת 1930 ואיזו מהפכה הוא חולל בחיי התנועה כולה.

 

איחוד המפלגות האדיר את ההסתדרות

קודם כל בהסתדרות. לה ניתנה הנהגה יעילה ויציבה, רבת כוח ורבת בסיס לאורך ימים. כל אוצרות הניסיון, התבונה, היוזמה, כושר המעשה ויצר הביצוע של מניחי היסודות ומפלסי הנתיבות הראשונות נתמזגו יחד והועמדו במשותף לרשות התנועה. המרץ, הלהט והכישרון שהיו מוצאים לפני כן לריק בריב אחים, בשמירה על תחומי השפעה נפרדים, בקנאה לזכויות עבר ולעמדות קיימות, בטיפוח סייגים והגבלות הדדיים - שוחררו למאמצים חיוביים של יצירה משותפת והופנו כלפי בעיות כיבוש העתיד. נמנע בזבוז ממאיר של יכולת ציבורית ברוכה ונוצרו כלי קיבול לקליטתם ומנוף להפעלתם של כוחות חדשים, אשר לא היו מצטרפים למסגרת האחריות המשותפת אילמלא האיחוד. הדבר נתן אותותיו בתנופה מחודשת של יוזמה ארגונית, משקית, וחברתית - בעצם גידולה והסתעפותה של ההסתדרות, בגידולו ובכוח תנופתו המפתיעים של ״סולל בונה״, במפעלה היסודי של ״ניר״, בצמיחתו והתרחבותו המהירה של השיכון ההסתדרותי, בעליית קרן הקואופרציה הצרכנית והיצרנית, בכניסתה רבת הכוח של ההסתדרות לשדה הארגון המוניציפלי, בהסתעפות פעולתה התרבותית, בהתרחבות הבלתי פוסקת והבלתי מופרעת מבפנים של כל מערכת שירותיה ומוסדותיה.

כשתי המפלגות שקדמו לה, וביתר שאת מהן, ינקה מפלגת פועלי ארץ-ישראל כוח והשראה משורשיה העמוקים בהתיישבות החלוצית. היא ריכזה את כוחו והשפעתו של ציבור הפועלים כולו לעזרת ההתיישבות העובדת בזירה הציונית ולעומת זה גייסה את מיטב הכוחות האצורים במשקים השיתופיים - מצבור עצום זה של יכולת חלוצית וכושר הנהגה - לעזרת התנועה בכל חזיתות מלחמתה ותחומי יצירתה.

 

במרות הרוב שרות לכל

בכל אלה לא יצאה המפלגה לשחר שלטון לשם שלטון, אבל היא תבעה לעצמה את מלוא החופש לשאת באחריות בהתאם לרצונם החופשי של רוב חברי ההסתדרות. במרות הרוב היא ראתה את הערובה לשירות הכלל. היא הבליעה עצמה מדעת בתוך הכלל הזה ועשתה את עצמה כלי שרת לו. היא לא ניצלה אותו ואת מעמדה בתוכו לשם עצמה - להרמת קרנה, להגדלת כוחה. היא ידעה כי כבודה וכוחה והאמון אליה תלויים בדאגתה למפעל הגדול, לתנועה הרחבה, ביכולתה לשאת על גבה באמונה את נטל האחריות הכוללת, נשענת על הרוב האיתן והמתמיד. היא לא חששה לנטול לעצמה את מלוא הזכות לקבוע את מדיניותה הראשית של ההסתדרות, לעשות את שליחותה בכל שטחי הפעולה, להפעיל במאוחד ולתאם הדדית את כל מכשיריה ומוסדותיה. אבל באותה מידת התוקף היא תבעה להסתדרות וקיימה בידי ההסתדרות - כארגון חופשי המושתת על שוויונם הגמור של כל חבריו - את מלוא הבעלות והסמכות על כל מפעליה, את מלוא השליטה על כל ענפי פעילותה. והיא לא עשתה עצמה מעולם כת מסוגרת של כוהנים נבחרים וכלי קודש מיוחסים המשתלטת על הרבים בכוח סגולותיה המיוחדות או בתוקף מסורת שנתגבשה. שעריה נשארו תמיד פתוחים ליחידים, לחוגים ולמפלגות שלמות, וקול קריאתה לכל אלה להצטרף אליה, או להקים אתה יחד מפלגה יותר גדולה ויותר שלמה של המעמד העובד, לא פסק מעולם. טובי מוריה לא חדלו לטפח בה גם את הכוננות הנפשית לפנות מקום ולמסור את ההגה לכל כוח אחראי אחר בהסתדרות אשר ירכוש את אמונו החופשי של רוב הציבור. לא את זהותה הנצחית שלה עם הרוב הרימה המפלגה על נס, אלא את עיקרון מרותו והכרעתו של הרוב, יהי הרכבו ואופיו אשר יהיה. היא לא העמידה את מרותה בהסתדרות כנעלה מאיזו בחינה מוסרית והכרתית על מרות איזו מפלגה אחרת, אלא דגלה בייתרונו המוסרי של שלטון הרוב למען הכלל כולו על יסוד זכותו השווה של כל פרט - על פני קנוניה של מיעוטים לסיפוק צורכיהם הנבדלים ולהעדפתם על צורכי הכלל.

לא בכל גיזרה של חזיתה הארוכה והמורכבת עמדה המפלגה במבחן. לא בכל תחום של אחריותה ופעולתה ידעה לגייס את מלוא יכולתה האפשרית. יש שכבדה עליה המעמסה מנשוא. היו הזדמנויות שהוחמצו. היו שטחים שהופקרו. וגם מה שנעשה פיגר תדיר, בקצב ובהיקף, אחרי גידול הצרכים והתרחבות האפשרויות. בתוך המפלגה עצמה נשארו בקיעים ישנים ונתגלו חדשים אשר קלקלו את שורת האחדות היעילה. עוד בשנים הראשונות לקיום המפלגה קרה לא פעם, שבניינה זועזע עד היסוד על ידי פלוגתות חמורות. בכמה מקרים נפלה הכרעה ברורה ומוסכמת על דעת הרוב לאחר ויכוח גלוי ונוקב, וההכרעה קבעה את קו הפעולה המחייב הלכה למעשה. אך היו הכרעות שלא עצרה המפלגה כוח לקיימן והיו ויכוחים שלא עמד בה העוז להכריע בהם. יש שההתרוצצות בין חוגים וגושים שיתקה את רצונה המרכזי של המפלגה וחיבלה ביכולת ביצועה. כך הושמה לאל הכרעת המפלגה על איחוד התנועה הקיבוצית, וכן לא הצליחה המפלגה להשליט את רצון הכלל על מפעלי חינוך הנוער וארגון ״החלוץ״,^[6] ולהעמידם על העיקר המאחד תחת הטפל והמפריד. אל נמעט את הכישלונות והמומים האלה ועל כל פנים אל נתעלם מהם. בהם הסבר לריפיון מעמדנו בכמה תחומים ביום הזה, לקח ואזהרה לימים יבואו. אבל כנגד כולם נשווה נא לנגד עינינו אך לרגע מה היתה עולה לתנועתנו ולמפעל כולו, אילמלא באותה שנת מיפנה של 1930 לא היינו מצליחים להתגבר על מסורת הפירוד של שנים עברו ולהתאחד, להתאחד ולהקים את מפלגת פועלי ארץ-ישראל על כל חולשותיה ופגימותיה, אבל גם על כל האפשרויות הדינמיות הגלומות בה, יכולת היצירה הגנוזה בה ורוח הקודש המפעמת בקרבה.

 

עמוד שדרה ליישוב - הגה לספינת הציונות

תוצאות הופעתה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל על במת ההיסטוריה חרגו הרחק ממסגרת ההסתדרות. האיחוד לא בא להוציא את תנועת הפועלים למרחב רק בתחומה המיוחד. מראשית ברייתה היתה המפלגה עמוד שדרה לגוף היישוב, הגה לספינת הציונות, בית היוצר למדיניות התנועה כולה. חזונו של הפועל החלוץ על יעודו בחידוש חיי האומה ועל זכותו להתייצב בראשה הפך לממשות חיה ומובהקת בכוח האיחוד. שני הכוחות בתנועת הפועלים, שהתנגשו לשעבר זה בזה על פני הזירה היישובית והציונית, הגבילו וסייגו זה את זה, במקרה הטוב ביותר פעלו במקביל זה לזה, ועם כל חשיבותם גם מקודם תפסו מקום בשולי ההנהגה, משהתמזגו הפכו לגורם מרכזי ומכריע. נתאמת הכלל הגדול בתורת החברה והמדיניות, כי אחד ועוד אחד הם יותר משניים, לפעמים הרבה הרבה יותר משניים. כי המפלגה כבשה את מקומה בראש היישוב והציונות לא רק בכוח המספר, אם כי בלי כוחה המספרי באסיפת הנבחרים ובקונגרס הציוני לא היתה בשום פנים מגיעה להנהגה, אך לא העובדה המספרית בלבד הכריעה.^[7] סמכותה המוסרית של המפלגה בעיני העם, הן בקרב אלה שבחרו בה והן בקרב אלה שהצביעו נגדה, היא שהעלתה אותה ואת שליחיה לדרגת האחריות העליונה. וגם כשהוכרחה המפלגה לעמוד בתוקף בפני אלה היא עמדה בפניהם בעיקר בכוחה המוסרי.

כוחה המוסרי היה בזה שהיא דיברה בשם מחנה אשר עשה את חייו מכשיר לגאולת האומה. מחנה אשר רק בריבויו ובהתבצרותו סיכוי וערובה לניצחון תנועת השחרור הלאומי. מחנה אשר בהיותו מאוחד יש לאל ידו לגייס את כל חלקיו, מבפנים ומרצון, ללא כפייה וללא הטלת מרות, לעזרת כל גיזרת חזית הנתונה בסכנה, באשר הוא מפוזר בכל גיזרות החזית ובכל גיזרה מקומו בשורה הראשונה; מחנה אשר שליחיו נשארים תמיד ובכל צמודים למקורות היצירה הראשונית, הבראשיתית, אחים וחברים לאנשי שורה, לחלוץ הפולח במחרשתו רגבי ארמה, לפועל סדנה מיוזע ומפוייח, לבנאי השוזף גופו החשוף על הפיגום. לדייג המושה רשתו מן הים, לאיש המגן העומד הכן על המשמר, לשוטר, לחייל, למלח, לטייס - ולכל יהודי פשוט העושה מלאכתו באמונה ומביא לחמו בזיעת אפיו.

אלה שלא עייפו מלחרוק שן, שנים על שנים, נגד ״שלטון מפא״י״ והמתפללים בקול גדול לירידתה ולשקיעתה, חזקה שהם יודעים היטב בעומק לבם מה היה גורל היישוב והתנועה הציונית בשנות מסה ועיברה, בימי פורענויות וגזירות וזעזועים, ובהזדמנויות הכבירות והבלתי חוזרות של הסתערות וכיבוש, אילמלא קם בארץ הכוח המאוחד והמלוכד הזה, יש מפעיל ויש מרסן, תרכיז האחריות וכושר הנהגה, אשר שליחיו ניצבים על משמרת כל חזית ואשר מטהו הראשי, בבואו להדריכם, יכול לעשות זאת מתוך ראיית זירת הקרב כולה ובחינת המצב לכל סיכוייו וסיכוניו. תפקיד המפלגה כציר מרכזי למאמץ האומה, כבריח המרתק ומהדק מבפנים את כל אגפי בניינה - הוכח והופגן בכל שלב ושלב של תקוות עשרים השנים.

 

בדרוך כוכבו של ארלוזורוב

ההוכחה הניצחת הראשונה לשליחותה הלאומית של המפלגה ניתנה מיד עם הקמתה - בדרוך כוכבו של חיים ארלוזורוב על שמי המדיניות הציונית. עלייתו להנהגה המדינית בירושלים סימלה תמורה מובהקת בחיי היישוב והתנועה.^[8] המעבר מנציגותן הקודמת של מפלגות הפועלים בהנהלה הציונית לשליחותו של ארלוזורוב לא היה בה עניין של עלייה בדרגה אלא שינוי מהותי, ולא משום יתרון כוחו של האיש אלא מפני החידוש שחל במעמד התנועה. ארלוזורוב נשלח להנהלה ונכנס לתוכה על מנת למלא בה תפקיד מרכזי יוזם וקובע. הוא הביא עמדו למשמרת החדשה אוצר יקר של נכסי רוח וכוחות יצירה שהיו ממוזגים באישיותו. אבל יכולתו הכבירה לא היתה מגיעה בשום פנים למלוא הביטוי היעילות והתנופה אילמלא עמדה מאחוריו מפלגת פועלים מאוחדת ורבת כוח, אילמלא נשען על רוב מניינו ורוב בניינו של המחנה החלוצי. אם אפשר להמשיל את ארלוזורוב לנשר, הרי כנפיו צמחו עם יצירת מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

ארלוזורוב נגדע ביד זדים,^[9] אבל אחריות המפלגה להנהגת ענייני הציונות לא פחתה עם הסתלקותו אלא גדלה והתרחבה. על האחריות למדיניות^[10] נוספה האחריות למשק הכספים^[11] ולמפעל הבניין ולבסוף באה גולת הכותרת - האחריות לראשות ההנהלה.^[12] ככל שנתרחבו ממדי הבניין, ככל שנתבצרו עמדותינו בארץ, עם פרוץ ההתיישבות צפונה ונגבה, עם גידול הערים, עם התפתחות התעשייה, עם החמרת בעיות ההגנה, עם התקדרות האופק המדיני - כן הלכה ונתחזקה הכרת אחריותה המרכזית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל לענייני כלל האומה, כן התפשט על פני מרחבים חדשים שדה הפעולה אשר בה מילאו שליחיה תפקיד מכריע. שורשי האילן העמיקו, נופו רחב, צמרתו גבהה. רוחות רעות השתוללו סביבו, ענפיו נעו בסער, אך גזעו עמד איתן בפניהם.

 

סופות הימים ההם

חברים חדשים מקרוב באו, בנים אשר אך זה הגיעו לפרקם, בהשקיפם אחורנית על פני אותן השנים, שנות העשור הראשון לימי חייה של המפלגה, ודאי רואים אותם כראות את נוי השילוח ההולכים לאט לעומת הזרמים הגועשים והזידונים שהציפונו בשנים האחרונות. ודאי לא הרי העשור הראשון כהרי השני - למתח, למבחן ולמאמץ. אף על פי כן, אלה מאתנו שהתבשלו אז בקלחת הזמן, אשר השנים ההן, הקלות והפשוטות לכאורה, הן נתח מחייהם, יודעים וזוכרים היטב עד כמה רבות מתח היו אותן השנים לפי מושגינו אז, עד כמה חמורים היו המבחנים שעמדנו בהם באותה תקופה בהשוואה למידת יכולתנו, ואיך נצרפה והתחשלה התנועה כולה באותם המבחנים לקראת הפורענויות שהיו צפונות לה עדיין בחיק העתיד.

אותו משבר מדיני אשר הביא לידי האיחוד של 1930 נתחסל, לכאורה, עד מהרה. עיקרון העלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית, שנשלל ב״ספר הלבן״ של פספילד הוחזר על כנו באיגרת [רמזי] מקדונלד לוייצמן.^[13] איגרת זו היתה בעיקרה מבצעו המדיני של נשיא הסוכנות היהודית, אז עוד הספיק כוחה של הסוכנות לכך. חלק-מה באותו הישג צדדי, אך אופייני, היה לחברנו המנוח, שליחנו המחונן דב הוז, ועד כמה שייראה משונה הדבר, דווקא הודות לקשריו האישיים עם ארנסט בווין.^[14] לעומת הניצחון בחזית מדיניות העלייה נשארו עומדים בעינם האיומים בחזית המשטר [בא״י] - הקמת המועצה המחוקקת עם רוב ערבי - ובחזית הקרקע חוקים להצרת ההתיישבות היהודית. ביצוע הדברים נדחה לרגל מנויו של נציב חדש [ב-1931, סר ארתור ווקופ], אך התוכניות לא בטלו.

במינויו של אותו נציב ראה ארלוזורוב פתח לתקופה חדשה בקצב הבניין ובממדיו, גם בתכונה צבאית לקראת הבאות, ובראש וראשונה ברכישת לב המימשל הבריטי מחדש למילוי התחיבויותיו ההיסטוריות. אך הוא מצא עצמו עד מהרה עומד במערכה מרירה וחסרת סיכויים על כל מיכסת עלייה זעומה,^[15] על כל תיקון ונגד כל הצרת צעדים במשטר הקרקעי, על כל התחלה פורתא של כוח מגן יהודי. בעשרים חודשי כהונתו הוא נחל נצחונות דיפלומטיים מזהירים, אך הצלחות אישיות אלו לא העבירוהו על דעתו לבלתי ראות כי במדיניותו הציונית הוא בא עד משבר. השיגרה הפקידותית העויינת, לחץ הרוב הערבי והשלטון המוחלט של מימשל זר ומתנכר גדרו בפניו כל דרך למרחב הפעולה. מתוך לבטים קשים הוא ביקש מיפלט לעצמו ומוצא מן המיצר בשביל התנועה ברעיון נועז ודמיוני - לדרוש מאנגליה מסירת הארץ לדיקטטורה ציונית צבאית לתקופת שנים עד שיקום בה הרוב העברי.^[16] הוא נרצח בהיות רוחו נקלעת בין ההזייה הזאת, פרי יצר דחיקת הקץ, לבין ההכרח המר המייאש להכין את היישוב והתנועה לקראת הגזירות המאיימות.

גם אז הוכפל היישוב בארבע שנים

רק אחרי מותו, עם התאוצה שבאה בתהליך נישולה וחורבנה של יהדות גרמניה, חלה התמורה החותכת בממדי העלייה. מיכסות העלייה העובדת עלו מעלה מעלה והמאבק עליהן הפך לרב סיכויים. עלייה רבתי, לפי מושגי השנים הקודמות, זרמה לארץ באין מפריע גם מחוץ למיכסה. היישוב, שמנה 194,000 נפש בסוף שנת תרצ״ב, גדל יותר מכפליים תוך ארבע שנים ובסוף שנת תרצ״ו הגיע ל־397,000 נפש. אך בד בד עם גידול העלייה הלכה וגברה התקפת התנועה הערבית נגדה. ההגנה המדינית על המשך העלייה, נגד הפסקתה השרירותית תחת לחץ איומי הערבים, הפכה חזית. עד מהרה נפתחה חזית שנייה להגנה על נשק המגן העברי. אי-הפסקת העלייה ואי-מסירת נשק המגן היו למפלגה עמדות יסוד אשר מהן לא זזה כמלוא נימה.

דווקא בימים ההם, בעת ובעונה אחת עם ליבוי אש השנאה בארץ, נצנצו סיכויים להסכם מדיני עם התנועה הערבית. המפלגה ישבה הרבה על המדוכה הזאת. הלכות שנתבעו בבית מדרשה הפכו נחלת רבים ושימשו כמה שנים יסוד למדיניותה הרישמית של הסוכנות היהודית. עם פרוץ מלחמת איטליה-חבש [ב־1935], אשר בישרה את מלחמת העולם העתידה לבוא, נעלמו הסיכויים האלה, אך מדיניות המפלגה בשאלת ההסכם עם הערבים חילצה את התנועה הציונית מסכנת משבר פנימי ונתנה בה את הביטחון המוסרי ללכת בדרכה ולצבור כוח לימים יבואו.

לעומת החזיתות החיצוניות נפתחו גם חזיתות פנימיות, אשר סכסכו את חיי היישוב וזרעו מבוכה בתנועה הציונית. המפלגה שימשה סכר ראשי בפני הנחשול העכור של הרוויזיוניזם, אשר ביקש להפוך את המדיניות הציונית^[17] להתרברבות הרפתקנית, להחליף את משטר ארגון היישוב ומרות ההנהגה הציונית הנבחרה [על אירגון ה״הגנה״] בהפקרות של כנופיות [אירגוני אצ״ל ולח״י], לחבל בתהליך צבירת הכוח הממשי על ידי הכרזה נבובה על סיסמאות מפוצצות, להסיר את לב הנוער מהדרך החלוצית הקשה והיוצרת ולהוציאו לתרבות רעה של מעשי סרק והרס.^[18] בו בזמן עמדה המפלגה בכל תוקפה המוסרי נגד הניסיונות שהלכו ונישנו מצד אישים מחוגי ״ברית שלום״^[19] לערער את ביטחונה הפנימי של התנועה הציונית ולחתור תחת אושיות אמונתה בצדקת מפעלה.

על רקע זה של מערכות מדיניות וציבוריות פרצו מאורעות תרצ״ו. חזית ההגנה המדינית על העלייה הפכה בין לילה לחזית של דם ואש אשר איימה לשים קץ לעלייה ולהחריב את היישוב. בהפסקות ארוכות וקצרות נמשכה הפורענות קרוב לארבע שנים, ומאז ועד היום לא פסקו בשביל המפלגה חיי המתח הגבוה.

היתה זו שעת התלכדות רבתי ליישוב על כל חלקיו. אבל היתה זו שעת מבחן חמור לחוסן אופייה ולבהירות עינה של המפלגה. כל החיים הפכו חזית - כמה חזיתות בבת אחת. כוחות עצומים הושקעו בביצור הגנת היישוב. הושג בפעם הראשונה כוח מגן עברי גלוי.^[20] בתקיפות שלא ידעה הפוגה ורתיעה עמדה המפלגה בחזית ההגנה המדינית על העלייה. היא קידשה מלחמה ציבורית נמרצת ברוויזיוניזם שהשתולל במעשי תגובה של נקמה עיוורת, מחטיאה ומכשילה.^[21] היא סיכלה עצות יאוש של קבוצות בלתי מוסמכות אשר ביקשו לקנות שלום וביטחון מדומה במחיר הוויתור על בבת עינה של התנועה - העלייה הבלתי נפסקת - נקודת המוקד של כל מלחמת הדמים, מטרת ההתקפה ונושא ההגנה כאחד. כל הפעולות והמאמצים האלה נעשו על ידי הנהלת הסוכנות, הוועד הלאומי, מפקדת ה״הגנה״, הוועד הפועל של ההסתדרות, הוועד הפועל הציוני המצומצם. הציר המאחד את כולם, המנוף המפעיל את כולם, היתה מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

מופת חותך לסוד הפעולה המשולבת של המפלגה היה המיבצע החלוצי-מלחמתי של התיישבות ״חומה ומגדל״, אשר הוסיף תפארת כיבוש להוד גבורת ה״הגנה״ ושימש בשורת עידוד ליישוב הנצור ואות אזעקה לעזרת הגולה. היוזמה נולדה על האובניים של המפלגה והעוז לביצוע נשאב ממקורותיה. שליחיה בהנהגה המדינית, בהנהלה הכספית, במוסדות וארגוני ההתיישבות, במפקדת ה״הגנה״ פעלו כולם כגוף אחד בביצוע המשימה ההתיישבותית החדשה של שעת החירום העליונה.^[22]

אל־נא יתפרשו הדברים שלא כהלכה. אין המפלגה פועלת במקום המוסדות המוסמכים. אין היא נוטלת לעצמה את סמכויותיהם, גם אין היא כופה משמעת פעולה על שליחיה בניגוד להכרתם ומצפונם. אבל היא מקדימה התייעצות ובירור פנימי להכרעה הרישמית. היא נוטה קו לפעולה. היא משמשת מקור של השראה. בצינורותיה זורמת השפעתם וביקורתם של אנשי השורה אל העומדים בראש והמנצחים על המלאכה. היא מפלסת נתיבות ליוזמה הבוקעת ממעמקי התנועה. היא מבטיחה פעולה אחידה. היא מגייסת את תמיכת הציבור ומעמיקה את הבנתו למדיניות הנקבעת.

 

בשורת המדינה

באותן שנות עברה וזעם, בהפוגה הראשונה שחלה בין נחשולי האלימות, נזרקה לחלל עולמנו לראשונה סיסמת המדינה היהודית בחלק מהארץ כפתרון מעשי ודחוף לבעיה הסבוכה והעקובה מדם.^[23]

סיסמת המדינה היהודית בפי מדינאים זרים באה כבשורה גדולה. לעומת זה, ההצעה לבתר את הארץ ולגזול מהעם היהודי את מרבית שטחה גרמה זעזוע חמור.^[24] ריב החלוקה איים לפלג את התנועה הציונית. הקו המפריד בין שני המחנות חצה את גוף המפלגה ופילח את עצם לבה. אך ליכודה הפנימי האיתן של המפלגה, חברת ברית האחים שנתגבשה בה והרצינות העמוקה, העצומה, של ברל כצנלסון, הצילו לא רק אותה, אלא מנעו את פיצוץ אחדותה של ההסתדרות הציונית כולה. בסוד המפלגה נמצא המוצא אשר עם שמירת שלמותה של התנועה איפשר להנהגה לברר עד תום את אפשרות הקמתה של המדינה בחלק של הארץ. למען האחדות נדחתה ההכרעה.^[25] למען ההכרעה השקולה בסופו של הבירור נדחה הריב.

התהפוכות של המדיניות הבריטית שבאו בעקבות ההצעה הוכיחו, כי היא היתה נמהרת ובלתי בשלה וכי לא היה מאחוריה כוח מניע של הרצון להגשים. אין לקבוע מסמרות מה היתה השתלשלות העניינים אילו קיבל הקונגרס הציוני את ההצעה כמות שהיא ולאלתר. יש יסוד מספיק להניח, כי הוא היה מתחייב בסכנת התפוררות התנועה מבלי להשיג את המטרה הנכספת של עצמאות. על כל פנים, באותו מעמד של פרשת דרכים נתנה עצת מפלגת פועלי היישוב את הביטוי הנאמן לחוש השמירה העצמית של התנועה כמכשיר המאבק וההגשמה לעתיד לבוא.

״הספר הלבן״ ומלחמת העולם

התנועה מצאה את עצמה זקוקה מאוד לאחדותה שניצלה מסכנה כאשר מחזור התהפוכות נסתיים בהכרזת גזירת החיסול והחנק על המפעל הציוני על ידי ״הספר הלבן״ של 1939. שוב בא משבר התנועה, אשר עוד לא היה חמור כמוהו - משבר של אכזבה, דיכאון, מבוכה, אוזלת יד, התמרמרות חסרת אונים, הרהורי יאוש, חוסר אמונה ביעילות המאבק וריב אחים מר. שוב נתן המשבר אותותיו הממאירים, המהרסים והמשתקים, בגוף המפלגה. אכן המשבר הזה הוקפא במידת מה ועד עת מצוא על ידי המלחמה העולמית.

באה שעת ניסיון חדשה למפלגה - מבחן לכוח היותה, לתבונתה המדינית, לכושר הקשבתה להלמות לב העם, לחוכמת ראיית הנולד שלה. בתוך מרקחת הבעיות שגעשה סביבה, בתוך כל הגירויים שטרפו בבשרה, בתוך אפלת תעלומות העתיד שאפפוה היא נתבעה להתוות דרך לעצמה ולקרוא לכלל כולו ללכת בה.

הדרך נקבעה מתוך לבטים קשים אך בביטחון הולך וגובר. שום פשרה עם משטר ״הספר הלבן״, שום כניעה לגזירותיו. אם המלחמה העולמית מחייבת לדקדק בטכסיסי המאבק עמו - שום פירוק נשק מוסרי נגדו, שום החלשה של מתח ההתנגדות לו, כוננות דרוכה להכשלתו, מחאה והפגנה המונית נגד כל גזירה חדשה, כל התחבולות האפשריות לסיכול חוק הקרקע, עזרה לכל מאמצי ההעפלה הנואשים בעצם ימי המלחמה, גיוס כוח וזיונו^[26] לקראת מבחנים בעתיד.

ועם כל אלה - הכרת המלחמה העולמית כמלחמת העם היהודי נגד אויבו בנפש. השתתפות פעילה וישירה בה. התנדבות המונית לצבא הבריטי, כי הוא המסגרת המעשית היחידה להופעת היישוב בזירה העולמית כעם לוחם. גיבוש ההתנדבות העברית ביחידות לאומיות, חתירה לחזית ולקרב, חרדה לגולה, מאמצים בלתי פוסקים של הצלה, חתירה לקשר עם עמק הבכא וחדירה לתוכו, הצגת היישוב כנושא מרכזי של אחריות לגורל העם היהודי, כגרעין העצמאות העברית המעצב ריבונית את מדיניותו במלחמת העולם, כגיבוש יחיד של כוח ממשי בקרב העם היהודי המפגין יכולתו לפדות ולהציל גם בתחום ההגבלות הממאירות והארורות הרובצות עליו.

כזו היתה הדרך. לא ישרה, לא קלה. מלאה חתחתים ופיתולים, סטיות לצדדים, מעלות ומורדות. גזירה היא - כאלה החיים, כזוהי המציאות. עלינו להיאבק אך לשמור על כוחנו. עלינו לשקוד על גידול כוחנו למען המאבק, למען העתיד. לא מצדה. לא גטו ורשה. כבוד ותהילת עולם ללוחמי מלחמת יאוש, אך לא זה יעודו של היישוב.

המפלגה בראש תנועת ההתנדבות

המפלגה קבעה דרך וחבריה הלכו בה. כוחה של המפלגה בהגשמת סיסמותיה למעשה, בפועל ממש. כוח סיסמותיה ביכולתן לעורר נחשול חדש של התנדבות חלוצית להגשמה עצמית וישירה.

מפעל הגיוס במלחמת העולם השנייה לא היה הופך תנועה, לא היה מגיע לממדיו הצבאיים הגדולים, למשקלו המדיני החיצוני, לערכו הלאומי הפנימי, לאופיו החברתי המעולה, אילמלא נישא על כתפיהם של המוני חברי המפלגה, בכללם מטובי חבריה הוותיקים ומנאמני ביתה.^[27]

ושוב פעל כאן במלוא כוחו סוד השילוב במסגרת חייה התנועתיים של המפלגה, בין ההנהגה המדינית שעיצבה את מסגרת הגיוס מבחוץ ונאבקה על אופיו הלאומי, לבין מיפקדת ה״הגנה״ שפעלה כמוסד מגייס, לבין החברים המתנדבים שהקדישו עצמם לעיצוב דמותה של תנועת ההתנדבות מבפנים, שימשו לה עמוד שדרה ציבורי ומדיני והיו נושאי רוחה ויעודה במחנה ובחזית.

שילוב זה של הכוחות המניעים בתנועה, הפראה הדדית זו של היוזמה המדינית וקשיות העורף החלוצית, הם שנתנו לעמנו את הנכס ההיסטורי של הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר נעצה את דגל ישראל בחזית הקרב [בחזית איטליה] והרימה אותו לאחר המלחמה כנס לקיבוץ הגלויות קבל כל שארית הפליטה של יהדות אירופה.

אלה היו גם תולדות עלילת הצנחנות זעומת הממדים אך רבת הגבורה, כבירת הלהט ויקרת הקורבן. חברי המפלגה [ובראשם מפקד ה״הגנה״ אליהו גולומב] היו אלה שהגו את הרעיון לראשונה ומהם שניצחו על ביצועו והשתתפו בו בפועל ממש.

ושוב היו חברי המפלגה בין ראשוני ההוגים של רעיון הפלמ״ח ובין מכווני צעדיו הראשונים. החטיבה הראשונה הזאת של כוחנו הצבאי העצמאי לחלוטין, שגודלה וטופחה במסתרים, אשר ערכה את קרבותיה הראשונים במחשך וגילתה את פאר גבורתה לעיני השמש בהתלקח מלחמת השחרור - נסתלפה דמותה ונתחלל שמה בתהפוכות הזמן. הרבה גרם ניצולה המפלגתי בידי כוחות מסוימים. מאות צעירים חברי המפלגה, מאות בני נוער חניכי בית מדרשה, מסרו את מיטב אונם ולשדם לחטיבות הפלמ״ח ונפלו חללים במערכותיו. אך המפלגה לא שקדה או לא עצרה יכולת להקדיש לפלמ״ח בהתמדה כוחות מחנכים ובעלי סמכות מוסרית ומדינית בהיקף ההולם את אחריותה הכוללת. תוצאות ההזנחה הזאת מתנקמות בה ובמורשת הפלמ״ח כאחד עד היום הזה.

 

קפיצת דרך למטרה הסופית

אבל כמו בשלבי חייה הקודמים, כך ובייחוד בתקופת המלחמה העולמית מילאה המפלגה את עיקר שליחותה במעוף מחשבתה ובעוז יוזמתה במדיניות הציונית. היא שקבעה את מטרת המדיניות לקראת ימי הרת עולם של סיום המלחמה והיא שהפיחה בתנועה את רוח האמונה והפעילה אותה להשגת המטרה הזאת.^[28]

ההכרה הזאת, כי בשעת גורל והכרעה ידעה מפלגת פועלי ארץ־ישראל להוציא מפיה את המילה הגואלת, להגות את השם המפורש [מדינה יהודית], ולהצית בלבות העם את יקוד האמונה בגאולה לאלתר, את התשוקה להפוך את החזון למציאות, מבלי שים לב לסכנה הנשקפת ולקורבן הנדרש, הינה כיום הנכס המוסרי היקר ביותר של המוני חברי המפלגה, מקור גאוותם עליה ואמונתם בעתידה.

אותה המפלגה, אשר שנים על שנים טמנה את החזון עמוק בחובה, אשר עמדה בתוקף בפני כל ניסיון נמהר וחבלני להביא את התנועה לידי הכרזה עליו בלא עת,^[29] אשר עבדה בלי לאות בהנחת יסודות הבניין ובהעלאתו נדבך על גבי נדבך, ואשר החזיקה כל הזמן את הדגל מקופל וחבוי בידיה, היא שידעה בבוא העת לפרוש את הדגל, להניפו בכל עוז הרוח ובכל כוח התנופה ולקפוץ אתו לתוך הקרב המכריע כשהדגל הזה בידה.

מפלגת העלייה הבלתי פוסקת בכל התנאים ועל אף כל המעצורים, בכל הממדים האפשריים ובכל הדרכים, מפלגת ההתיישבות המתפשטת וחותרת להגיע לכל פינות הארץ הנדחות, מפלגת גיוס כוחות העם על ידי ההסתדרות הציונית והקרנות הלאומיות, מפלגת צבירת הכוח המזוין בארץ על ידי ארגון ה״הגנה״ הכפוף להנהגה הלאומית, מפלגת המעשה הממשי הבז להכרזות נבובות ותלושות על מטרה סופית ערטילאית, מפלגת המאמץ המדיני המחושב, המכוון לביצור עמדות ולהרחבת בסיס הבניין - הפכה בבת אחת למפלגת הסיסמה הנועזת, למפלגת החתירה להשגת המטרה הסופית לאלתר, למפלגת המדינה היהודית.

 

נשתנו סדרי בראשית

חושיה אמרו לה כי שעת הגורל הגיעה, כי זהו הרצון הפועם בנשמת העם, כי הגיע הזמן לקפיצת הדרך, לדחיקת הקץ, לזינוק אחד נפרץ לקראת מחוז חפצה של התנועה. כי באותם הימים נשתנו סדרי בראשית. כל כיווני ההתפתחות נשתלבו במוקד אחד. כל מסלולי ההיסטוריה נצטרפו לצומת אחד וגזרו הכרעה דחופה. ״הספר הלבן״ העמיד את שאלת גורלה המדיני של הארץ על חודה של חרב. אנגליה גזרה את דינה. התנועה הערבית הכריזה על מטרתה. התחריש הציונות? התסתפק בתגובות לשיעורין או תקום ותכריז גם היא על חזונה השלם?

המלחמה העולמית זרקה את העולם כולו לתוך כור ההיתוך. דפוסים שיגובשו לא על נקלה יותכו מחדש. אם לא עכשיו יעמוד העם על זכותו ויתבע את מעמדו - אימתי? על חרבות הנאציזם והפשיזם תקום אגודת עמים חדשה, חבר מדינות שיחלוש על גורל העולם. האם שוב ייפקד מקומו של ישראל במשפחת העמים המחודשת? נחשול ההתעצמות הציף את ארצות ערב - האומנם ייעצר מאליו בהגיעו לגבולות הארץ? האם לא יהרוס לגרוף ולהבליע גם אותה במסע ניצחונו? היש תריס בפניו זולת עצמאות יהודית הניצבת מול העצמאות הערבית? ועל הכל, שואת יהדות אירופה השמיעה אות אזעקה אחרון באוזני עם מפוזר ונטול שורש, שחייו תלויים לו מנגד. היקשיב העם לאזהרה? אי תשובה לאימת הגורל, אי שילומים בעד נחלי הדם ומשואות ההרס, אי ערובה לביטחון בעתיד בלתי אם מדינת ישראל בארצו? ובאחרונה, היישוב גדל ויהי לעם בשנות העלייה הגדולה והפורענות החמורה. כוחו נצרף, נתחשל ונבחן בזעם מאורעות הדמים ובניסיונות מלחמת עולם. האם לא הגיעה שעתו לבצע בקפיצה נחשונית את המעבר מעם לאומה ריבונית, מיישוב למדינה עצמאית? אלה היו השאלות וקריאות התגר שבקעו מכבשונה של ההיסטוריה היהודית, ממעמקי נשמת העם המעונה והלוחש. אלה היו גלי ההתרגשות שהסעירו את הנפש והאיצו את דופק הדם, זו היתה הכרת האחריות הגורלית שלא נתנה מנוח ודחפה למאמצים נמרצים, לפתרונות נועזים.

נאמנה עלינו עדותו של ברל [כצנלסון], כי הוא עצמו השמיע תביעת המדינה היהודית בפגישות שונות מראשית המלחמה וכי עניין המדינה היהודית כצורך יוקד של השעה הגדולה וכמטרה מעשית של המדיניות הציונית לשלב סיום המלחמה הועלה בפומבי בפעם הראשונה בכינוס המפלגה בעמק הירדן בשנת 1941. הסיסמה נזרקה בהזדמנויות שונות עוד לפני כן, אבל היא הפכה לתורת חיים, כובשת לבבות ומסעירה רוחות, מאותו מעמד ואילך. מצע המפלגה לוועידת ההסתדרות באותה שנה - זו הצוואה הגדולה של ברל כמורה התנועה וחוזה הדור, אשר נוסחותיה כבדות המשקל וכלילות הביטוי מונחות זו על גבי זו כגושים איתנים החצובים מסלעי חיינו - קבע במפורש את העצמאות היהודית בארץ כמטרת המדיניות הציונית הדחופה. בשעה שברל קרא אל הדגל הזה וריכז מסביב לו את המפלגה בארץ, הרים בן-גוריון בכל כוח אמונתו והשראתו את הדגל הזה עצמו בקרב ציוני אמריקה - בגיזרה הראשית של חזיתנו המדינית החיצונית הן כלפי העם היהודי והן כלפי אומות העולם. בכינוס ציוני ארצות הברית במאי 1942 נתקבלה תביעת המדינה היהודית כתוכנית ציונית רישמית. ההתוכנית הזאת הובאה על ידי בן־גוריון לפני הוועד הפועל הציוני המצומצם הציוני בירושלים ועם אישורה בנובמבר 1942 הפכה לתוכניתה המדינית של ההסתדרות הציונית העולמית. הדה הלך מקצה העולם ועד קצהו, צלצל כבשורת פדות באוזני שארית הפליטה המפרפרת בצפורני הטורף והזעיק את כוחות העם כולו לעמידה במערכה.

 

בעד ונגד ״בילטמור״

והנה דווקא כאן בארץ, בקרב המחנה החלוצי, בתוך בית העבודה הציוני, עוררה התוכנית הזאת ריב אחים מר ואישי. מפלגות פועלים ציוניות^[30] קידשו עליה מלחמה קנאית ויצאו לפסול אותה בקצף ובחימה שפוכה. טענו נגדה בשם קודשי האומה, יושר וצדק, בשם השכל הישר. השמיעו זעקת אימים: ״חלוקה עליך, ישראל!״ עניין שלמות הארץ הורם לדרגת עיקרון של דת שאי-אפשר להרהר אחריו - שלמות הארץ ויהי מה, אחת היא מה אופי המשטר, מה העלייה, מה סיכויי ההתיישבות, מה גורלו הממשי של המפעל כולו.^[31]

אנחנו לא אמרנו עצמאות ויהי מה, אחת היא מה שטח המדינה. מנוי וגמור היה עימנו להיאבק הן על העצמאות והן על השטח. אבל מארת חוסר העצמאות צרבה בלבנו ולא נתנה לנו דומי. למען העצמאות, הווה אומר למען חרות הפעולה, זאת אומרת למען העלייה ההמונית, למען ההתיישבות ההרחבה, למען הביטחון הנשען על הכוח העברי - היינו מוכנים להקריב משטחה של הארץ. גם אדוקי ההתנגדות לחלוקה בתוכנו מימי 1937 [תוכנית פיל] הלכו בעין פקוחה וברוח איתן לקראת ההכרעה הזאת.

הן לא זו היתה הברירה - בין עצמאות עם חלוקה לבין עצמאות בלי חלוקה. הברירה המעשית היתה אחרת לגמרי, הפוכה בתכלית. היא היתה בין חלוקה עם עצמאות לבין חלוקה בלי עצמאות. משנת 1940 היינו נתונים כבר במשטר חלוקה. חוק הקרקע של ״הספר הלבן״ הכניסנו למיטת סדום על ידי סגירת 95 אחוז של שטח הארץ בפני אפשרות התיישבותנו החופשית. כל התוכניות הבריטיות שבאו כגלגולים חדשים לבקרים של ה״הספר הלבן״, הושתתו על עיקרון החלוקה בלי פיצוי העצמאות המדינית.

התריסו כנגדנו: על ידי תוכנית כה יוצאת דופן וקלוטה מן הדמיון אתם מעוררים כוחות התנגדות עצומים ומגרים יצרי מלחמה שלא נוכל בשום פנים לעמוד בפניהם. במקום לחזק את רוח העם אתם זורעים מראש בלבו את גרעיני הייאוש. כאילו בלעדי תביעת המדינה היהודית לא היתה סביבנו נסערה. כאילו רק שלום ושלווה וביטחון היוו מנת חלקנו. כאילו לא איים עלינו גזר דין כה מר, אשר רק באחרית כוחות הייאוש היינו מצווים לעמוד בפניו, ומי יודע אם עצרנו כוח לעמוד במבחן כשאין תקווה גדולה מרחפת לנגד עינינו. ושוב, הן לא זו היתה הברירה המעשית - בין פתרון עם פורענות לבין פתרון בלי פורענות. הברירה היתה הפוכה: בין פורענות עם פתרון לבין פורענות בלי פתרון.

ועוד טענו בשם הצדק כלפי העם הערבי היושב עימנו בארץ: מדינת ישראל פירושה שיעבוד ישמעאל. איך נבנה את עצמאותנו על שלילת חרותם של אחרים? כאילו היה סיכוי כלשהו למשטר של שוויון ואחווה בין שני העמים! והן לא סתם משטר של שוויון לאומים היה דרוש לנו, אלא כזה שיניח לאחד משני הלאומים לגדול באין מפריע על ידי עלייה רחבה ומתמדת.

גם כאן לא היתה הברירה בין מרות לשוויון, אלא בין מעמד מיעוט לעם היהודי גם בארץ תקוותו היחידה, לאחר שנגזר עליו ממילא להישאר מיעוט בכל ארצות תבל, לבין מעמד מיעוט לשבריר קטן של העם הערבי, לאחר שרובו העצום אדון לארצותיו ושליט על גורלו.

והטענה המכרעת, המוחצת, היתה: ״הלא הדבר לא יקום ולא יהיה! הוא נגד המציאות, נגד טבע העניין. זהו מהפך של 180 מעלות, עוד לא היה ולא נשמע כדבר הזה. זוהי ספסרות הרפתקנית וחסרת כל אחריות, דמיון שווא הוא, דעת אנוש אינה סובלת זאת״. מה תשובה יכולנו תת לטענה הזאת? כלום היה בידינו לסתור אותה בהוכחות של היגיון מושכל ועובדתי? כולנו עמדנו מול הלוט שכיסה את תעלומת העתיד ולא יכולנו לדרוש במופלא. אבל מפלגה שראתה עצמה כמנהיגת הדור, כאחראית כלפי דורות יבואו, ידעה רק דבר אחד ולא יכלה להסיח דעתה ממנו, כי היא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה והעתיד אם ביום פקודה תירתע מהניסיון הנועז, מהקפיצה הנחשונית, ותחמיץ שעת סגולה שאינה באה אלא אחת למאות בשנים. אין אנו קבלנים על ניצחון, אמרנו, אבל אנו חייבים במאמץ. אם ניפול - נישא את גורלנו בראש מורם, אך נחגור את כל שארית כוחנו, נאבק עד כלות נפשנו, העם כולו יהיה עימנו - ואולי לא ניפול.

האחריות ציוותה להעז, לההין. חופש מאחריות התיר כפירה וחתירה. כי המתנגדים לא הסתפקו בריב שפתיים בפנים. הם פעלו כלפי חוץ להוקיע את התוכנית כפסולה.

המאורעות עכשיו הוכיחו מי ראה את הנולד ומי רעה רוח. מי ניסה להדביר את מהלך העניינים לרצון העם ומי ביקש לבטל את רצון העם מראש לפני רצונם של כוחות חיצוניים. מי הוליך את העם לקראת המטרה ומי ניסה להוביל בתוהו לא דרך לקראת שברון גמור, לקראת תהום ואבדון.

 

מלטרון עד לייק סכסס

אבל עד שהגענו לאותה הוכחה ניצחת של צדקת דרכנו, הוכחה בכוח העובדות שנוצרו, עדיין הוטל עלינו כולנו לעבור בנתיב יסורים ולהתנסות בפורענויות נוספות. משטר ״הספר הלבן״ אחז בארץ בציפורניו וסירב להרפות מטרפו. גמר המלחמה העולמית חידש את הוויכוח המר על דרכי המאבק נגד גזירות החנק. המפלגה התגברה על לבטים וחקרי לב פנימיים ונקטה הכרעות חמורות.^[32] היתה עמידה קשה נגד הגלים השחורים של ארגוני ״הפורשים״, אשר הכתימו את המאבק ואיימו להמיט אסון על המערכה כולה. הושקעו כוחות מעולים, עוז רוח וכושר מעשה רב בחזית ההעפלה, זה מסע קידוש השם של שארית הפליטה ומפעל הגבורה של לוחמי היישוב, זו ההפגנה האדירה שהחלטתם הנחרצת של המוני ישראל לשוב למכורתם. היה ויכוח קשה על הופעה או אי־הופעה בפני הוועדה האנגלו-אמריקנית - זה הניסיון של ארנסט בווין להשיג גושפנקה של נשיא ארצות הברית למשטר ״הספר הלבן״. נאמנה לדרכה לא להחמיץ שום הזדמנות של השפעה על מהלך העניינים, לא להתחייב בהזנחת אפשרות כלשהי של מוצא מהסבך, אלא לשמור על רציפות הסולם של שלבי המאבק המדיני, הכריעה המפלגה בחיוב והביאה לידי הכרעה חיובית בסוכנות היהודית.^[33] הוועדה דחתה את תביעת הסוכנות למדינה היהודית, אבל הכזיבה גם את תוחלת משרד החוץ הבריטי. תוצאותיה נדונו בתיקו והמאבק נתחדש והחריף.

באו ימי לטרון.^[34] נעשתה התנקשות להסיר מהיישוב בזרוע את הנהגתו, לנפץ את ארגונו, לשבור ולהשפיל עד דכא את רוחו. היישוב החזיק מעמד. נטל האחריות לכיוון מדיניותו רבץ והעיק על המפלגה בכל כובדו. השלטון נסוג קמעה וחיבל תחבולות חדשות. נעשה ניסיון אחרון לברר אפשרות של פתרון מוסכם עם משרד החוץ הבריטי בוועידת לונדון [בספטמבר] 1947. שוב היתה המפלגה האחראית הראשית להשתתפות בוועידה זו, לא מתוך סיכוי להגיע לתכלית אלא כדי להוכיח לתנועה ולעולם החיצוני - נוכח המערכות הכבדות שהיו צפויות בעתיד - כי לא הוזנחה שום אפשרות ולא הוחמצה שום הזדמנות למצוא מוצא יותר נוח מהסבך האיום. לקראת המבחן האחרון היה הכרח לסלק כל ספק באי-נמנעותו, לעקור כל פקפוק שמא יש אפשרות לתפוס את הרע במיעוטו, עם כישלון ועידה זו החליט שר החוץ הבריטי, באישור הקבינט, להביא את העניין לפני עצרת או״ם. אנגליה הלכה לאו״ם לא על מנת לסלק ידה מהשלטון בארץ. הכוונה היתה להכניס את ארגון או״ם עצמו למבוא סתום לגבי בעיית ארץ-ישראל ולהביאו בלית ברירה לידי אישור מפורש או משתמע של המדיניות הבריטית. אישור כזה, או לפחות חוסר כל הכרעה בינלאומית אחרת, היו מיועדים לפתוח במסע אימים של שפטים ודיכוי וחבלה כלכלית נגד היישוב, אשר באין לימינו אהדת ארצות הברית ותמיכת דעת הקהל בעולם לא יוכל בשום פנים לעמוד בפניו ויהא נאלץ להיכנע ולקבל את הדין. המזימה הזאת לא קמה. משהוצא העניין למרחבי הזירה הבינלאומית הושמעה בכל התוקף, נוכח הד בינלאומי צלול ורם, התביעה לעצמאות ישראל. שנה לאחר השחרור ממאסר לטרון באה ההכרזה הבינלאומית על זכות העם היהודי למדינה ריבונית בארצו.

שבעת הניסים

המאורעות שבאו עלינו מאז והתפקיד המכריע שמילאו בהם המפלגה ואישיה - התפקיד ההיסטורי שמילא בהקמת המדינה דוד בן-גוריון, מצביא מערכותינו המדיניות והצבאיות - עודם רוטטים חיים וידועים היטב לכל. נפעם והמום, כהולם בהקיץ, כשלבו פוחד ורחב, כמי שאינו יודע את נפשו, עמד העם כולו לפני מהפכת גורלו שהתחוללה בשורה של מעשי ניסים בזה אחר זה: נס כ״ט בנובמבר, נס יציאת השלטון הבריטי, נס הקמת המדינה ומימוש עצמאותה, נס הניצחון של צבא ההגנה לישראל, נס פינוי מרחבי הארץ, נס כניסת ישראל להיכל האומות, נס קיבוץ גלויות.

בדם טרי חתומה בלבנו העלילה האדירה של מלחמת השחרור. החיזיון המשיחי של עליית המונים וחיסול גלויות עודנו במלוא מהלכו.

אין צורך להמשיך בסיפור עשרים השנה עד לתאריך היום הזה. עברנו הקרוב הוא חלק מההווה שלנו. בעיות ההווה הן תוכן עתידנו. הנושא המרכזי של הוועידה הזאת הם נפתולי המדינה עם הבעיות המשקיות, החברתיות והמדיניות העצומות של גידולה, בניינה והגנתה, והתאמת חיינו יום יום לשליחותו המשיחית של הדור.

 

ניצחון המפעל ומשבר התנועה

אולם פרשת עשרים השנה טרם הושלמה. עדיין נותר חשבון אחד. ספינת העם הובאה למחוז חפצה ולו גם לנמל מחסה ראשון, אשר ממנו עוד ארוכה ומסוערת הדרך לחוף המבטחים. אך בעת ובעונה אחת עם ניצחונו זה של המפעל בא משבר בחיי תנועתנו. התגברנו כבר על המשבר הזה ובהרבה נרפאנו מתוצאותיו, אך עלינו לתת היטב דעתנו עליו. אנו חייבים את החשבון הזה לעצמנו ולאחרים.

היה זמן שהאמנו בתום לב, כי בחיי תהליך האיחוד הארגוני וההתלכדות הפנימית שולט בחיי תנועתנו שלטון יחיד. כי רק מורשת גולה - הבדלי מוצא וחינוך ורקע גידול - מפרידה בינינו ואילו המציאות החדשה המתהווה בארץ בכוח יוזמתנו ובפועל כפינו מטשטשת את הניגודים וסופה לעשות את מחנה העבודה כולו לחטיבה אחת. והנה באה אותה המציאות עצמה, אשר עליה השלכנו את יהבנו, וטפחה על פני האמונה התמימה הזאת. אין זאת כי פועלים בחיינו שני תהליכים מנוגדים: התלכדות והתפרקות, איחוד ופירוד.

עובדת התבדלותו העקשנית של ״השומר הצעיר״ אמרה מלכתחילה דרשני. כל מערכת הישגינו הכלליים, כל שרשרת הפורענויות המשותפות לא צלחו על הכרת ייחוסו הכיתתי, על יצר עמידתו מנגד, ולא הביאוהו לידי התמזגות עם רוב המחנה. במשך הזמן נתגלה גם בבניין מפלגתנו סדק אשר הלך והפך לבקיע, והבקיע התרחב ויהי לפרץ עד שנעקר מן הבניין אגף שלם. חוגים במפלגה, אשר תחילה לא נודע ביניהם כל קשר פנימי, רעיוני או חברתי, והצד השווה היחיד שבהם היה סירובם לקבל את מרות כלל המפלגה כשההלכה לא היתה כמותם - נתנו יד איש לרעהו וסוף שפרשו יחד מגוף המפלגה והקימו חטיבה משלהם.^[35] אל נעסוק במחקר מפוקפק של ביולוגיה סוציאלית על מקורותיה ותהליכיה של תופעה עגומה זו כשלפנינו - בתוצאותיה - עובדות מדיניות מובהקות.

הסיעה שהתפלגה מאתנו לפני שש שבע שנים התאחדה עם ״השומר הצעיר״ ועם סיעה שפרשה מתנועתנו שנים רבות לפני כן [פוע״צ שמאל]. שלושת הזרמים האלה הקימו מפלגה מאוחדת [מפ״ם]. לכאורה קם לעינינו תהליך מקביל של איחוד והתלכדות. אך לא כן הדבר. הקמת המפלגה המאוחדת לא ריפאה אלא החמירה את המשבר בתנועת הפועלים. התנועה כולה נתפרדה לשני מחנות. שתי מפלגות הפועלים עומדות יריבות זו לזו והפרץ בינן הולך ורחב. כל הניסיונות להפעיל מחדש את תהליך האיחוד, או לפחות להקים גשר מדיני בין החטיבות הנפרדות, עלו בתוהו. החזות לפני תנועת הפועלים כיום אינה של פשרה כי אם של ברירה חריפה. ואין המצב הקיים דומה בשום פנים לתקופה בה עמדו ״אחדות העבודה״ ו״הפועל הצעיר״ זו מול זו, אף הן כשני מחנות יריבים. אותן שתי המפלגות, עם כל הניגודים והריבות שביניהן, חיו באקלים רוחני אחד. הן ינקו את השראתן החברתית והמדינית משורשי אותם המושגים הראשוניים בחיי אדם, לאום ותבל. שתי המפלגות המנוגדות זו לזו כיום חיות יותר ויותר בשני עולמות נפרדים אשר השיתוף הרוחני והמדיני ביניהם הולך ונעלם.^[36]

 

שני עולמות וחזית בתווך

כי בינתיים נפל דבר בעולם ולא הרי הפירוד הקיים כהרי הפירודים בעבר. מותר להזכיר כאן נשכחות. עם גמר מלחמת העולם הראשונה ולאחר ייסוד ״אחדות העבודה״, נתכנסה בווינה הוועידה העולמית של ״ברית פועלי ציון״. באותה ועידת נתפלגה הברית. אלה שנקראו אחר כך ״פועלי ציון שמאל״ פרשו ממנה. והנה, כאשר חזר ברל כצנלסון לארץ ומסר לנו דין וחשבון על עניין הפירוד וסיבותיו, אמר: ״כשהגענו לנקודת ההכרעה התברר כי אין ביכולתנו להוכיח דבר לחברים האלה ולשווא יהיו כל מאמצי השכנוע, באשר בינינו לבינם מפרידה חזית - החזית שבין צבאות [׳הצבא האדום׳ בהנהגת ליאון] טרוצקי העולים על ורשה לבין הצבא הפולני הנסוג״. יש חשש רציני מאוד ומוטב לא להעלים אותו, כי כזהו המצב עכשיו. ואל ינסה מישהו להיאחז בסכסוך קוריאה. הדברים קודמים לו ועמוקים ממנו, אם כי גם הוא קשור לעניין.

עובדה יסודית היא ואל נטשטש אותה, כי במידה שינקו הניגודים הפנימיים שלנו משורשים הנעוצים בקרקע חיינו, חדלו אלה זה מכבר למלא את התפקיד המכריע במחלוקת. הם הובלעו בסכסוך עולמי חמור. הפירוד ביו שני המחנות בארץ מופעל כיום מהשראות החורגות הרחק ממסגרת חיינו. עצם היותנו לאומה עצמאית והשתלבות מדינתנו במערכת הכוחות הבינלאומיים פתחו את שערינו להשפעות עולמיות כאלה והישוו מבחינה זו את גורלנו לגורלן של אומות אחרות.

ועוד מבחינה יסודית אחת שונה המצב כיום. אז, בימי ריב ״אחדות העבודה״ ו״הפועל הצעיר״, שימשו שתי המפלגות גם יחד קטבים לאחריות ציונית ומרכזים ליוזמה פועלית ארגונית ומשקית בהיקף ארצי. כיום יש בקרב ציבור הפועלים רק מרכז אחד של אחריות כוללת לגורל המדינה וליוזמה מוסמכת בפתרון בעיותיה. אלה שיכלו להוות מרכז שני ויתרו על הזכות הזאת - או הסתלקו מהחובה. הם השתקעו בעניינים אחרים. אם מותר להיזקק למונחי הנדסה, הרי כיום אין אנו אליפסה אלא עיגול. אלה שיכלו להוות מרכז שני הוציאו את עצמם למעשה אל מחוץ לעיגול והם שקועים בעניינים אחרים לגמרי.

״השומר הצעיר״, מראשית צמיחתו ובמשך כל שנות גידולו ויצירתו, לא ראה עצמו מעולם נתבע לשאת בעול התנועה כולה ככוח מדריך ומכוון. הוא נקט אומנם עמדות לשאלות השעה. הוא ניסח מצעים לקראת הכרעות ציבוריות ומדיניות. אבל יותר משהיו אלה מכוונים להשפעה על מהלך הדברים בשעתם, ייעודם היה לשמש צוידה ל״השומר הצעיר״ בדרכו לקראת העתיד, עד יבוא יום והוא ייקרא אל ההגה - אז יופיע על הבמה ככת מיוחסת שבאה להושיע את המחנה באורים ותומים שבידיה לאחר שבשנות הצפייה והתכונה להתגלותה ידעה לשמור על טהרתה הרעיונית ולא התערבה עם שונים.

חשבון תרומתו של ״השומר הצעיר״

צאו וראו: מה היתה תרומתו של ״השומר הצעיר״ כתנועה, כמפלגה, למחשבתו המדינית היוצרת של הדור בתקופה כה טרופה ונסערת? מה עלתה לתורת הדו־לאומיות אשר בטיפוחה ובפיתוחה שיקע ״השומר הצעיר״ מאמצים שכליים כה כבירים? מה היה גורל התוכנית המהוללת לפתרון בעיית המשטר בארץ, אשר על מדוכתה ישב והושיב אחרים ״השומר הצעיר״ ימים כה רבים - אגב, תוכנית מושתתה על עיקרון חלוקת הארץ ללא עצמאות? או איזה ערך ממשי היה לסיוריו הפרטיזניים בשדה המדיניות הערבית? ״ברית פועלי ארץ-ישראל״ החזיקה מעמד בכל הזעזועים שעברו על פני הארץ, אך לעומת זה מה נשאר מתאיו הארגוניים של ״השומר הצעיר״ בקרב היישוב הערבי? או כיצד נתקיים ואיזה פרי הילולים נשא הרעיון המקורי של ״השומר הצעיר״ על מדיניות הגיוס במלחמה העולמית האחרונה - להתגייס על מנת לשרת אך ורק בארץ ולהילחם אך ורק על הגנתה, הווה אומר להכריז למעשה ניטרליות במלחמה עם היטלר אלא אם כן ונכלה הרעה אל הארץ ממש, וגם אז בשום פנים לא להילחם להגנת גבולותיה מבחוץ אלא אך ורק בתוכה פנימה? וכיצד היה נחלץ ״השומר הצעיר״ בכוחות עצמו, אילו ניתן לו לנהל את העניינים, מן המצר שנכנס לתוכו על ידי מלחמתו המדינית נגד האימפריאליזם הבריטי מצד אחד ודבקותו במנדט עם התנגדותו למאבק מצד שני? ואילו המשטמה העזה של מפלגת ״השומר הצעיר״ לסיסמת המדינה היהודית, רדיפתה את משאת הנפש הקדושה הזאת עד חורמה בעיתונות ומעל במות ציבור, חתירותיה הבלתי פוסקות נגדה - הלא הן כיום מהדברים שלא ייאמנו כי יסופרו. אבל הן עובדה היא כי התגשמות שאיפת העם באה לה״שומר הצעיר״ כנקמה על עיוורונו.

כחברי ההסתדרות, כבני היישוב, כציונים מאורגנים, מילאו חברי ה״שומר הצעיר״ את חובותיהם האישיות. יתר על כן, הם עשו זאת על פי הוראות מפלגתם. אבל השאלה אינה מה עשו פרטים, ואפילו הצטרפו לציבור שלם. השאלה היא איזו הדרך בררה לעצמה, והציעה לתנועה [העבודה] כולה, מפלגת ״השומר הצעיר״ כגוף מדיני ומה היה בא עלינו אילו נתקבלה עמדתה.

רק העדר הכרח האחריות לגורל העניין - האחריות הממשית, הישירה, המכרעת - היה יכול להניח ל״שומר הצעיר״ לתעות ככה בעולמות הדמיון ולדגול בחזיונות שווא ומדוחים.

 

סיעה ב' מאין ולאן

חברי סיעה ב׳ של מפלגת פועלי ארץ־ישראל נתחנכו בבית מדרש אחר לגמרי - בית מדרש אשר להם עצמם היה חלק רב בבניינו ובחיבור משנתו. הם למדו פרק ממושך וקשה, אך פרק מבורך ופורה בתורת האחריות. הם ידעו כי הכרעה פירושה הגשמה וכל החלטה מוכרחה לעמוד במיבחן הביצוע. אך משפרשו מהמפלגה הפקיעו עצמם ממעגל היוזמה האחראית, ומאז הלך ויבש מעיין השראתם. אדרבה, בידקו נא מה היתח תרומתם מאז והלאה למדיניות התנועה? איזה רעיון יוצר נולד על האובניים של סיעה ב׳ - רעיון מפעיל ומפרה, משדד מערכות, משנה את פני המציאות, כובש את העתיד?

לפני שפרשו עשינו הרבה יחד. את מדיניות הגיוס קבענו יחד וחבריהם היו בין ראשוני המתנדבים. את הפלמ״ח הגינו וייסדנו יחד. במערכות ההעפלה פעלנו יחד. גם בתקופה שככר נראו בה סימני הפירוד עוד עבדנו יחד בכל אלה. אך משנתגבשה סיעתם, ובייחוד משפרשה - ניתקה זיקתם ממרכזי היצירה. הם טיפחו את הפלמ״ח שכבר היה קיים, אך לא היה להם כל חלק ציבורי ומדיני בהקמת הבריגדה. להיפך, קו פעולתם היה בניגוד ליצירתה וכגוף ציבורי הם התנכרו לה. כאשר נסתיימו הקרבות [באירופה] הם קראו לה להתפרק ולחזור, וזה בשעה ששליחותה המזהירה בכינוס פזורי שארית הפליטה ובהמרצת רצונם וכוננותם להעפלה אך זה החלה. הם היו חסידי המאבק הפעיל [של תנועת המרי] - אך בשום פנים לא יותר מקנאי המאבק במפלגה. תרומתם החיובית המובהקת למדיניות הציונית היכן היא? האם ברעיון המרהיב על מנדט [בינלאומי] משולש [ארה״ב, בריטניה, בריה״מ] במקום עצמאות? או בהתנגדות העיוורת לכל חלוקה־שהיא, אפילו על חשבון העלייה? או בעמידה השמרנית הנוקשה על אופיו המיוחד של הפלמ״ח ללא כל התחשבות בצורכי בניינו ובתנופת גידולו של צבא ההגנה? לפנינו חיזיון קודר ומדכא של סילוק שכינה, של נסיגה מחזית היוזמה והיצירה, של מעבר מחיים פוריים לעקרות. עלבון מר הוא לראות אנשים שחונכו וחינכו אחרים על תורת חיים, על מאמצי מחשבה מקורית, יורדים מנכסיהם הרוחניים, סותמים את מקורות מחשבתם בשיגרה תפלה וקלוקלת ומשננים שיגרה באוזני חבריהם הצעירים.

ומה חלקה של מפלגת הפועלים המאוחדת כולה, כמקור של יוזמה והשראה, כחלוץ מפלס דרך ומחדש ערכים במערכות הימים האלה? אלי חרדתה ודאגתה לגורלו של מפעל קיבוץ הגלויות? האם ממנה יצאה הדחיפה ליישוב הכפרים [הערביים] הנטושים? האם היא שימשה מנוף להרחבה המהפכנית של רשת ההתיישבות? האם מאיתה היתה העצה להקמת המעברות? מתי היא יצאה לחפש דרכים חדשות בגיוס כוחות העם למפעל הבניין בממדיו העצומים? מתי היא קראה לחבריה, לנוער המתחנך במסגרתה, להתנדבות חלוצית בהתאם לצורכי הזמן?

חברי מפ״ם בהמוניהם נושאים בחיי יום יום בנטל כבד של תפקידים חלוציים מבלי שיהיו זקוקים לתעודות על כך מידי מישהו. אבל במה שקועה מפלגתם? במה מועסקים מנהיגיהם? בעריכת טקסים בימי זיכרון זרים?^[37] בתגובות מילוליות על מאורעות עולם? במיבצעים של איסוף חתימות מידי המונים שאינם מבחינים בין ימינם לשמאלם?

 

שליחות המפלגה במדינה

יחידה נשארה מפלגת פועלי ארץ־ישראל בקרב תנועת הפועלים על משמרת המדינה ושליחותה, שוכנת לבדד בספירת האחריות והיוזמה, אך בשום פנים לא בודדת, כי העם בהמוניו אתה.

ההכרה ביחידותה זו, בהכרחיותה לעניינם של כלל העובדים, כלל העולים, בחשיבותה המכרעת לעתיד המדינה כולה, בהיעדר כל תחליף לה, היא שנתנה לה את הכוח המוסרי להתגבר על המשבר שחל בתוכה ומסביב לה ולצאת במלוא התנופה לפעולה מחודשת במסגרת הרחבה והאיתנה של המדינה. המוני חברים בלתי מפלגתיים הצטרפו אליה. רבבות עולים חדשים נהרו ונוהרים אל תחת דגלה. כוחה אתה והוא הולך ורב.

לבה דאב ודואב תמיד הן על אלה שהיו ולא נשארו בפנים, והן על אלה שהיו ונשארו בחוץ. פרישתם הפסד עצום למדינה ולתנועה. היא קראה וחזרה וקראה להם לחזור ולהצטרף - ואם רק רצונם בכך, להתאחד כליל. אם לא - לפחות לתת יד לשותפות. אך לא חיכתה ולא תחכה עד שייענו לקריאה. היא הולכת ותלך קדימה. כוחה אתה לשאת במעמסה הכבדה לבדה. היא בוטחת בתמיכתם ובאמונם של ההמונים הגדולים, כי שלהם היא ולמענם היא קיימת.

היא לא בחרה לה מעולם מסלול קל. היא אינה מיישרת הדורים למראית עין ואינה טחה טיח תפל של נוסחאות לטושות על־פני ניגודים וסבכים. היא נוטלת את חיי העם היהודי וחיי העולם כמות שהם, על כל אופיים המורכב והמסובך. היא אינה גורסת שחור ולבן גרידא לשם נוחות נפשית ושכלית. היא אינה מלעיטה את הנוער שלה הלכות פסוקות ואינה מפשטת מלאכותית סוגיות מורכבות על מנת להגישן לנוער בצורה נוחה לעיכול. היא מציגה לפניו את המציאות הסבוכה, שיש בה פנים לכאן ולכאן, וממריצה אותו להבחין בעצמו בין עיקר וטפל, בין מוקדם ומאוחר, בין ממשי ומדומה, ולהגיע למסקנה על דעת עצמו. היא סבורה כי רק הכרה שנצרפה בכור הוויכוח החופשי היא הכרה בעלת ערך בחיי אדם חושב. אין היא חוששת להודות בלבטיה ולגלותם ברבים, ואינה נרתעת מלהתווכח בינה לבין עצמה בפומבי. היא גאה על חרותה הפנימית ואינה בושה להודות בחולשותיה. כוחה בגילוי לבה.

 

ללא סתירות פנימיות

היא ידעה לבטים אכזריים ומשברים חמורים אך היא לא היתה מעולם מפלגה אומללה. כי ראו זה פלא: עם כל ראייתה את הדברים מורכבים וסבוכים, עם כל היותה למודת קשיים פנימיים, היא שמרה את עצמה מלהסתבך בסתירות ללא מוצא. לא חבריה היו אלה אשר ביום הגדול ההוא, כאשר תרועת ניצחון פרצה מפי העם המעונה והדווי לשמע הבשורה על הכרעת עצרת או״ם בעד מדינה יהודית, היו אנוסים לשכוח את כל מאמצי מנהיגיהם להבאיש ולהמאיס את המדינה הזאת עליהם, כדי להשתתף בשמחת הכלל, גם להתעלם מקריאות העורב שנשמעו באוזניהם באותו ערב עצמו על ״היום השחור בהיסטוריה היהודית״.

בימים שעניין המדינה היהודית היה מוטל על כפות המאזניים, לא מנהיגיה יצאו להבזות את המדינה בעיני אלה [חברי הפלמ״ח] שנועדו אחרי כן להיות במשחררי מרחבים גדולים למענה, במקדשי שמה בגבורה עליונה, בשופכי דמם עליה בכל משלט ובכל גיזרת חזית.

בכל מערכותיה הקשות נגד האגפים השונים ידעה המפלגה לשמור על שלמותה הנפשית. דווקא אחרי הפירוד וכתוצאה ממנו הגיעה המפלגה לשיא האחדות הפנימית. היא ידעה להבחין בין שימוש בכוח במאבק מדיני לבין טרור, בין עמידה מדינית איתנה וגאה לבין התרברבות ניקלה. וכן היא ידעה למתוח קו בין נאמנות לענייני הפועל והאדם הפשוט לבין אמירת אמן אחרי כל השגיאות והמעשים הנלוזים הנעשים לעתים גם על ידי פועלים, ידעה לאחד את הדאגה לאיש העובד עם הדאגה למשק, את ההגנה על הפועל השכיר עם המרצתו ליתר תפוקה, ולעומת זה את ההגנה על היוזמה הפרטית הבריאה עם התביעה לשכלול המנגנון ולהגברת הייצור. זרים לה כאחד השנאה לדת עם הכניעה להשתלטות דתית.

אם היא גורסת במדיניות חוץ של ישראל את עיקרון אי־ההזדהות, הריהו נובע לדידה לא מנטיה לניטרליות עקרה המונעת קביעת עמדה בעניינים השייכים לכבשונו של עולם וחותכים בגורלו, אלא בראש וראשונה משאיפה והחלטה נחרצת לשמור על עצמיותה ומקוריותה על מדיניות ישראל, לבל תתבטל בפני תקיפי עולם אלא תיהנה מן החופש לדון לפי שיקוליה היא.

היא שוללת את השיטה המדינית הגוזרת להסתכל בישראל - או בכל ארץ אחרת - אך מבחוץ, דרך שפופרת שמחזיק בה מישהו באחת מבירות תבל. להיפך. היא מסתכלת בעולם כולו דרך שפופרת ישראלית. לדידה, רק בדרך זו תוכל ישראל להשתלב כהלכה במערכת הכוחות העולמיים, להגיע לסולידריות בינלאומית אמיתית ולשרת במידת יכולתה את עניין השלום העולמי. קודם כל עליה להבליט את ישותה ורק אחרי זה תוכל לחפש מקום נאות לישות הזאת בהיקף הגדול של ענייני עולם.

היא חופשית מהסתירה האוכלת בנפשם של אלה אשר רוממות השלום העולמי בגרונם תמיד, ואילו לאמיתו של דבר הם נושאים לבם בקוצר רוח למלחמה עולמית חדשה, אשר רק ממנה נשקפת התקווה - בלי כל ספק תקוות שווא - להרמת קרנם ולהעלאתם לשלטון בעזרת כוחות חוץ [סובייטים].

היא חופשית מהסתירה הנוקבת עד עמקי ההוויה היהודית, שנפלו לה קורבן אלה הדוגלים במשטר מסויים [המשטר הקומוניסטי]. הם מעלים משטר זה על נס בעוד שהם יודעים היטב, כי רק היפוכו מאפשר לקיבוצי יהודים באשר הם הגדרה עצמית, חופש הביטוי והארגון, פעולה מדינית ויכולת ממשית של מאמץ משותף. והרי הם יודעים היטב, שאילמלא חרויות אלה לא היתה תקומה לתנועה הציונית בשום מקום ומדינת ישראל לא היתה באה לעולם.

היא חופשית מהסתירה המוסרית, שלא כל כך קל גם לנוער המולעט נוסחאות לעכלה, בין עניינה החיוני של כל מפלגת מיעוט ליהנות ממלוא החרויות האזרחיות והמדיניות - חרות הביטוי, חרות הארגון, חרות ביקורת השלטון, חרות הקשר עם חוץ לארץ - ובין הערצת המשטר [הקומוניסטי] המושתת על שלילתן הגמורה של חרויות יסוד אלו.

 

תורת הסוציאליזם הדמוקרטי

הדמוקרטיה החופשית, האמיתית, המושתתה על מושכלים ראשונים של חופש הפרט והציבור במסגרת מדינה המקיימת שוויון בין כל אזרחיה וכופפת את כולם במידה שווה למרותו של רוב הבוחרים - דמוקרטיה זו היא נשמת אפה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. אותה תנצור המפלגה כבבת עינה ועליה תלחם - אם יהא צורך - כשם שנלחמים בני אדם גאים ובני חורין על כל נכס וקניין ששמירתו בנפשם. היא תחנך את הדור הבא ואת המוני העולים להעריץ ולהאדיר את שני היסודות בל־יימוטו של מדינת ישראל הדמוקרטית - החרות והשוויון. היא תשמור על היסודות האלה בתוכה פנימה ותעמיד את עצמה בראש וראשונה על משמר קיומם במדינה כולה. כי הן הדמוקרטיה והן שלילתה הן שתי שיטות אחידות שאינן ניתנות לערבוב ולחלוקה. לא תיתכן דמוקרטיה בפנים המפלגה כשהיחסים בינה לבין מפלגות אחרות אינם דמוקרטיים - או שקיימת דמוקרטיה בכל שטחי החיים ובכל שלבי המיבנה החברתי והממלכתי, או שהיא נעדרת לחלוטין בכל. בשם יסודות הדמוקרטיה - החרות והשוויון - שללה מפלגת פועלי ארץ־ישראל את הסיעתיות בתוכה. בשם אותם היסודות היא פוסלת מראש כל ניסיון להשתלטות בכוח של איזו מפלגה־שהיא, בכל נסיבות שהן, על המדינה כולה.

הרחבת יסודות הדמוקרטיה על כל שטח החיים, לא רק הממלכתיים אלא גם הכלכליים והחברתיים, לאומיים ובינלאומיים, הוא שיא הסוציאליזם. רק אותו הסוציאליזם ראוי להגשמה שניתן להגשימו באמצעים דמוקרטיים ומתוך פיתוח הדמוקרטיה וביסוסה. סוציאליזם המנסה להיבנות על חורבן הדמוקרטיה - את נשמת עצמו הוא קובע.

חרות, שוויון ושלטון

אך הדמוקרטיה אינה רק מערכת זכויות. יסוד זה שלה משתמע משתי ההברות הראשונות של המילה היוונית. שלוש ההברות האחרונות קובעות יסוד אחר, לא פחות חיוני - שלטון! בלי שמירת הזכויות לא יהיה השלטון נאמן לייעודו, אך בלי שלטון יעיל לא תהיה תקומה לזכויות.

מפלגת פועלי ארץ-ישראל תעמוד על משמר זכויות הפרט והציבור בלי הבדל מוצא וגזע, בלי הבדל מעמד ועדה, אך בלא פחות קנאות תדאג ליעילות השלטון במדינה - להטלת מרות הכלל על הכלל, שפירושו מרות הרוב על הכלל, למען הכלל כולו. המפלגה תחנך את עצמה ואת העם כולו, בראש וראשונה את המוני הנוער והעולים החדשים, הן למחשבת הזכויות הדמוקרטיות ולשמירתן הקפדנית, להנאה מהן ולהגנה עליהן, והן לקבלת מרותו של השלטון הנבחר.

ועדיין אין די באלה. עם כעמנו, המתהווה מחדש על ידי התמזגות הגלויות, מדינה כישראל, העומדת בתחילת בניינה, ארץ כשלנו, הנתבעת לגלות ולהפעיל את כל האוצרות והכוחות הגנוזים בה לקידמתה ולהתפתחותה - מחייבים אימוץ כל הכוחות ומיצוי כל האפשרויות. הדבר לא יקום במלוא היקפו בלי שותפות רבתי, שותפות שתבוא מרצון ובהתמכרות שלמה, מצד כל חלקיו האחראים של העם היושב בציון. העניין לא יבוצע בלי גיוס כל מקורות כוחו של העם המפוזר ברחבי תבל.

לכן קוראת מפלגת פועלי ארץ-ישראל בלי חסך לכל הכוחות החיוביים לתת יד לשותפות באחריות ובשלטון. לכן היא תשקוד לעזור לכל יסוד יוצר ומפתח, לכל פרט וחוג הבאים לבנות ולהבנות למצוא את מקומם במסגרת המדינה המתפתחת וקולטת עלייה רבתי. לכן היא חותרת להידוק הקשר עם תפוצות ישראל ולחיזוק רוחם למילוי הייעוד הגדול. לכן כמפלגה ראשה של המעמד העובד - זה הבסיס האיתן של המדינה, המקור העיקרי של כוחה והמנוף הכביר של בניינה - היא רואה עצמה כמפלגת העם כולו.

 

שלוש מצוות השעה

אך היקף השותפות הפעילה אינו תלוי במפלגה בלבד, ודאגתה הראשונה צריכה להיות לגדול ולהתחזק בכוחותיה-היא. הוועידה הזאת כשלעצמה היא אות ומופת לגידולה הרב של המפלגה בשנתיים האחרונות, השנתיים הראשונות לעצמאות. מבמת הוועידה הזאת יוצא הקול הקורא להמוני הנוער, לציבורי העולים, לרבבות הפועלים הוותיקים הבלתי מפלגתיים, להצטרף לשורות מפלגת פועלי ארץ-ישראל. הם כולם חייבים לדעת כי בלי גיבוש כוח מרכזי ואחראי במדינה, שיישען על המוני אזרחים בעלי הכרה מלוכדים יחד, נשקפת סכנה מתמדת למיבנה המדינה, להתערער מבפנים ולהיפגע מהתקפת כוחות חוץ. על כולם להבין כי להבטחת עתידם-הם ועתיד המדינה עליהם לחזק על ידי הצטרפות אישית את הכוח המרכזי הזה.

לקריאה הזאת כלפי חוץ קודמת קריאה כלפי פנים. בארץ נטושה מערכה מזה ומזה על נפש העולה ונפש הנוער. תוצאות המערכה הזאת יקבעו את דמות המדינה ויכריעו בגורלה. כל כוחה הער של המפלגה צריך להיות מופנה למערכה הזאת. המשימות העצומות המוטלות על המדינה, קשייה החמורים, הסכנות הנשקפות לה, מחייבים גיבוש מהיר של המוני שבי גולה עם היישוב הוותיק לעם מלוכד היודע את אשר לפניו. רבים מאוד מהעולים החדשים עברו מדורי גיהינום ונתייסרו ביסורים קשים. אף על פי כן, בבואם הנה אין להם מושג מהקושי שעברנו ומהמחיר ששילמנו עד שהגענו הלום. יש להדריך ולהסביר, לקרב וללכד. הוועידה הזאת צריכה להביאו לידי התנערות כבירה במפלגה ולהעמידה בחזית חינוך העם ככוח מסתער וכובש. עשרים שנות המפלגה אינם אלא הכנה למאמץ הגדול הזה. עליה לכפר במאמץ דחוף ונמרץ על חטאי הזנחתה בחזית מכרעת זו, שעודנה מחכה להסתערות רבתי, לעירוי כוחות כביר. כיבושיה הגדולים משמשים הוכחה ניצחת לאפשרות הכפלתם.

ועל כולנו לדעת שאין המפלגה יוצאת ידי חובתה כמכשיר של שלטון וכנושא של אחריות ממלכתית. כבודה ועברה של מפלגה חלוצית מחייבים. ספינת המדינה לא תנוהל בידי האוחזים בהגה באין רוח במפרשים. הרוח המחיה והמפעיל יבוא מגיוס המוני מתנדבים מתוך שורות המפלגה למאמץ חלוצי מחודש ומכוון למפעלי המפתח של השעה - קליטת העלייה, כיבוש השממה, חינוך הנוער. בשלושת אלה מפתחות להיכל העתיד. בידי המפלגה להחזיר את עטרת החלוציות ליושנה על רקע חיינו החדשים. מוטב למפלגה שתמשוך חברים חדשים לשורותיה בזכות היותה מפלגת ההגשמה החלוצות וההתנדבות למילוי צורכי השעה, מאשר בתוקף היותה מפלגת השלטון.

לקראת מבחני העתיד

חלפו עשרים שנה - פרק חיים! רבים אבדו לנו. בנים ואחים צעירים וקשישים ניספו במערכות הכבדות בעמדות ההגנה בארץ, בחזיתות המלחמה העולמית, במערכות המאבק ההעפלה, בקרבות מלחמת השחרור האדירה. וקציר אכזרי קצר המוות בצמרת תנועתנו. ברל [כצנלסון] איננו. חיים ארלוזורוב איננו. יוסף אהרונוביץ׳ איננו. משה בילינסון איננו. דב [הוז] ואליהו [גולומב] אינם. יצחק לופבן איננו. רוניה רבינוביץ איננו. אנצו סרני איננו. אולם דור חדש התבגר והתייצב בשורה וחברים חדשים מקרוב באו נוספו עלינו. מתחילה תקופה חדשה. כל המאמצים שנעשו, כל המערכות שנסתיימו, כל הכיבושים שהושגו, אינם אלא פרוזדור למיבחני העתיד, ״כולם אך פרוזדור לפרוזדור״, אמר חיים נחמן ביאליק.^[38] לקראת התקופה החדשה אנו מתפקדים ועורכים את כוחנו היום. אנו, ניצבים במעמד זה אלף וחמש מאות צירים נבחרים - מחנה כבד מאוד. רבבות שולחינו פזורים ברחבי ישראל המשוחררת מגבול הצפון בואכה ים סוף. רבים מהם עומדים הכן על משמר גבולות הארץ. מהם שטים בימים קרובים ורחוקים. מהם טסים במרחבי האוויר. מהם העומדים על משמרתם בבירות רחוקות. כולם מייחלים למוצא פינו. כל העם מצפה לאות מהוועידה הזאת.

מי אנחנו? מה קטן ודל כל אחד מאתנו לחוד לעומת התמורות שהתחוללו, נוכח המשימות המתייצבות לפנינו. אך אנחנו יחד - כוח עצום, כובש ומנצח. במה כוחנו? רק בדברים שבלב - באהבה ובאמונה: באהבת העם, באהבת איש לרעהו, באהבה לכל עולה הנצמד מחדש למולדת הקדומה ונפגש מחדש עם בני עמו, לכל נער אשר בו תקוות עתידנו, באמונה בייעודנו וביכולתנו להגשימו, בייעודה ההיסטורי, המשיחי, של מדינתנו. מה דרכנו? הכרת האחריות והמאמץ המשותף לשאת בה, אימוץ הרצון וחישול הכוח לקראת הימים הבאים.

אמר משורר הוגה ממשוררי אומות העולם: ״אין לך הצלחה שתוצאותיה אינן מחייבות מאמץ גדול מזה שהיה דרוש להשגתה״. העם הזה, שלמד בשנתיים אלו להאמין בניסים - הילמד כי ניסים אלה אינם אלא פרי רצונם הדרוך, יבול מאמציהם המתמידים של חלוציו, הווה אומר הרצון והמאמצים שלו עצמו? היבין, כי רצון דרוך שבעתיים, מאמצים קשים פי כמה, נדרשים ממנו עכשיו לביצור עתידו?

תשמש המפלגה בהתעוררותה, בליכודה ובפועלה, מופת לדור!