73 | הוועדה לענייני חוץ וביטחון, הכנסת, ישיבה נ׳׳ב/2[1]

8.8.1950

משרד החוץ נשאר בתל אביב

סדר היום: לקראת עצרת האומות המאוחדות (המשך)^[2]

בפתח הישיבה פנה ח"כ מרידור אל שר החוץ ואמר כי הופתע מן הידיעה ששר החוץ הכיר בסין העממית, אבל נסוג מהכרה זו במידה מסוימת, וביקש הבהרה בשאלה זו.

משה שרת - שר החוץ: אני רוצה פעם אחת לנסות לסלק מסדר היום את בעיית סין. בעיית יחסנו לסין היא לא שלא קיימת בעיה זו, אבל אין שום סיבה לעשות מזה עניין לוויכוח. אנחנו היכרנו בסין החדשה ואין כל שאלה של תזוזה או נסיגה מעמדה זו. השאלה היחידה שנתעוררה עד עכשיו, שלגבי דידה באה בחשבון איזו הכרעה של מדינת ישראל, היתה אם להכיר או לא. זה היה הדבר היחיד שיכולנו לעשות כדי להביא פה לביטוי את יחסנו לתמורה שחוללה בחלק גדול של יבשת אסיה, ויחסנו זה ביטאנו באופן חיובי על ידי הכרתנו בסין העממית. מאז לא חל שום דבר התובע מצד הממשלה קביעת עמדה איזו־שהיא, או המצדיק קביעת עמדה.

שאלת מעמדה של סין במועצת הביטחון איננה עומדת על סדר היום של הממשלה ואינה יכולה לעמוד לעת עתה, כי איננו חברים במועצת הביטחון. במידה שישנה שאלה של קביעת יחסינו המדיניים לשאלה זו, אין ספק לאיש בלייק סכסס שמשלחת ישראל סבורה שצריך היה להסיק מסקנות מהתמורה שחלה ולהחליף את נציג סין הקורסת בנציג סין החדשה במועצת הביטחון. זה לא סוד לא לברית המועצות ולא לארצות הברית. אבל אין זו שאלה שממשלת ישראל נתבעת בה להכריז הכרזות, כי דבר זה חורג ממסגרת סמכותה הרישמית.

אשר לשאלה שתעמוד בעצרת, אין להתנבא ואין לקבוע מסמרות. כנראה שבעצרת תעמוד השאלה מיהי סין שהיא חברה באו״ם ומיהי סין שהיא חברה במועצת הביטחון. כאשר השאלה הזאת תעמוד על הפרק, תהיה למדינת ישראל עמדה ואין להניח מראש שעמדה זו תהיה בניגוד לקו שקבעה בהכרתה בסין, אבל אין צורך לכפות את ידי מדינת ישראל בעניין זה. היא תקבע את עמדתה בבוא מועד כאשר יהיה ערך מעשי לעמדתה. לעת עתה עוד לא הגענו לשלב זה.

 

להלן התנהל דיון ונשמעה סקירה מפי השגריר אבא אבן.

מ. שרת - שר החוץ: נשמע כאן ערעור,^[3] הובע ספק לגבי מינויו של מר אבא אבן לשמש בשתי איצטלות בעת ובעונה אחת, כנציג ראשי כלפי או״ם ושגריר ישראל בוושינגטון. ברצוני, קודם כל, לציין שאין בזה בשום אופן איזה צעד מהפכני החורג מן המקובל ושאין לו תקדים בנוהל הפרלמנטרי. מספר השגרירים של מדינות בוושינגטון, אשר השתתפו בעצרת האחרונה כחברי משלחות ארצותיהם לאו״ם, היה ארבעים ושש. ברוב המקרים האלה השגרירים או שעמדו בראש המשלחות או שהיו משנים לראש המשלחת במקרה ששר החוץ בעצמו עמד בראש המשלחת. יתר על כן, מספר המדינות המקיימות את הנוהג שאנחנו נקטנו, זאת אומרת מטילות על השגריר שלהן בוושינגטון גם את התפקיד לשמש כנציג קבוע לגבי או״ם, לא רק להופיע במשלחת לעצרת אלא בכל ימות השנה להיות ראש המשלחת לאו״ם, הוא תשע-עשרה. אין זו תופעה נדירה, אלא תשע-עשרה מדינות פותרות כך את הבעיה.

אם החברים חוששים, שהזהות הזאת של שני התפקידים באישיות אחת עלולה לגרום לסיבוכים, הרי ברצוני להבהיר את הדבר. ודאי שיש מקום לסיבוכים. אם יש מקום לסיבוכים זה איננו נעוץ כלל בעובדה זאת של צירוף שני תפקידים בידי איש אחד. הקשר בין משלחת ארצות הברית באו״ם ובין ה״סטייט דפרטמנט״ בוושינגטון הוא קשר אמיץ מאוד, קשר אישי, קשר טלפוני יום יום ושעה שעה כפי שנאה לאמריקה. אין משלחת ארצות הברית לאו״ם נוקפת אצבע בלי לפנות ל״סטייט דפרטמנט״, אינה משמיעה הגה אלא אם גוזרים עליה כך בוושינגטון. במידה שאנחנו עומדים בחזית כלפי ארצות הברית, הן בחזית של ידידות והן בחזית של הסתייגות, זוהי חזית אחת. אלה שתי חזיתות המשקפות גם את וושינגטון וגם את המרכז בניו-יורק. אין זה מקל על יחסינו עם ארצות הברית. אם נניח שהעמדה שאנחנו נוקטים בלייק סכסס אינה בדיוק לפי הקו של ה״סטייט דפרטמנט״, או אולי לפעמים מתנגשת, אין זה מקל עלינו כאשר אנחנו ממנים שני אנשים לחוד. אנחנו נתנסינו בתקופה זו של שני אנשים. אלה היו אותם הסיבוכים, כי שני האנשים מייצגים גוש אחד ומדינה אחת, ומשלחת ארצות הברית לאו״ם וה״סטייט דפרטמנט״ גם הם גוש אחד.

באשר ליחסינו לצד שכנגד, שוב אותו דבר. דנים עלינו כדון על מדינה ועל הקו שלה כאחד. אם יש לפקפק ביעילות ההסדר הזה - ואין הסדר אנושי שאין מקום לפקפק בו מבחינה ידועה - הרי זה בעיקר בנוגע למעמסה שצירוף שני התפקידים האלה מטיל על האיש האחד. זוהי מעמסה כבדה מאוד ואין לשכוח שבשני התפקידים גם יחד יצטרך מר אבא אבן להטיל על עצמו עוד משימה נוספת, שהיא מבחינת כמות העבודה והעומס על הזמן משימה עצומה, ואלה הקשרים עם התנועה הציונית והיהדות. גם השגריר בוושינגטון וגם ראש המשלחת לאו״ם מקיימים רשת ענפה מאוד של קשרי ציבור בתחום הקיבוץ היהודי בארצות הברית, נתבעים להתייעצות, לנקיטת יוזמה וגם נוטלים חלק ראשי בעבודת המגבית או המגביות. אני מניח שהוועדה תצטרף אלי בהבעת איחולים ותפילות לשלומו ולבריאותו של מר אבא אבן, אשר נטל על עצמו מעמסה כזאת. ייתכן שהניסיון ילמד משהו במשך הזמן.

ברצוני להסב את תשומת לב חברי הוועדה לעובדה, שמספר האנשים הבאים בחשבון לכל אחד משני התפקידים האלה מצומצם בתכלית. אם נרצה להיות בטוחים שאנחנו מפקידים משמרת זו בידי אדם אשר יוכל לעמוד בניסיונות רציניים, אם נבוא באמת מידה זו, ניווכח לדעת מה מצומצם בתכלית מספר המועמדים הבאים בכלל בחשבון בכל אחד משני התפקידים. שניהם תפקידים ראשיים בשירות החוץ שלנו, שאין כמעט דומה להם בחשיבותם, אולי פרט ללונדון בתקופה זו, ששם העניינים כמו תמיד, ואולי בייחוד עכשיו, מסובכים למדי. זה מה שרציתי להעיר בשאלה זו.

מהשאלות אשר עמדו כאן לדיון לגופם של העניינים ברצוני להעיר משהו לעניין ירושלים. חבר הכנסת בן-אליעזר ניסה להציג כאן ניגוד בין ״תורת המדיניות הפעילה״ ובין ״תורת המדיניות הסבילה״. מר אבא אבן כבר ענה תשובה כוללת, לפי דעתי, על טענה זו. הניגוד הוא בין מדיניות למדיניות ולא בין פעילות לסבילות. כאשר מר אבא אבן דיבר על ההסתערות הכבירה שעשינו על מצודת או״ם ועל כל מצודה ומצודה שבתוך המבצר הגדול הזה בשנת 1947, ראיתי בת צחוק מרחפת על שפתותיו של חבר הכנסת בן-אליעזר, אבל אתה לא תוכל לטעון שזו היתה פסיביות מצידנו. אתה חושב שזו היתה אקטיביות פושעת, אבל לא תשכיל להסביר לי שזו היתה פסיביות. זה היה מאמץ מדיני שכמוהו לא ידעה התנועה הציונית לא בימי הרצל ולא ערב ״הצהרת בלפור״. זה היה מאמץ שהעם היהודי כולו השתתף בו והמאמץ הזה השיג מה שהשיג. אתה חשבת שלא צריך לצאת בהסתערות זו, אבל אינך יכול לומר שזו לא היתה הסתערות.

יש לך מדיניות משלך, אבל מדינת ישראל לא קיבלה את המדיניות של מפלגתך והיא נוקטת במדיניות אחרת, אבל אל תטשטש ניגוד זה על ידי הנחה של ניגוד בין פעילות וסבילות.

באותו עניין של ירושלים נקטנו קו פעיל על ידי הגשת תזכיר למועצת הנאמנות. העובדה שנקטנו יוזמה בעניין זה אינה נראית בעיניך, אז אנחנו מחולקים בעניין זה לגופה של המדיניות. אין זה אותו דבר אם אתה אומר שאנחנו נפעל, ואנחנו אומרים לא נעשה. זוהי דוגמה, על כל פנים, של יוזמה ופעילות בלתי כשרות בעיניך, אבל אינך יכול לסלף אותן ולהציגן כמסורת של פסיביות.

בקשר לזה ברצוני לומר משהו בעניין הפליטים. לפי דעתי אין שאלה שאנחנו נעבור למדיניות של פתיחת שערים לפני איזה מספר ניכר־שהוא של פליטים, או איזה מספר־שהוא בכלל של פליטים. אין זה אומר שאנחנו צריכים לגזור על עצמנו לא לנקוט כל יוזמה לפתרון בעיית הפליטים. ועובדה שבעיה זו קיימת, עובדה שהיא מהווה פצע שותת מוגלה, מקור של הרעלת אווירה בלתי פוסקת מסביבנו ואחד משורשי אי־הביטחון אשר בסביבה, ואחד המכשולים של קשיים בינינו ובין הארצות הערביות. עובדה זו אינה יכולה שלא להטריד אותנו, ואפילו מבחינה תכסיסית נוכח אפשרות שבעיה זו תשמש שוב קרניים לנגח אותנו אם בידי המדינות הערביות או בידי איזו מעצמה שיכולה להיות מעוניינת בתכסיס כזה. עובדה זו כשלעצמה, ולא רק מתוך דאגה לגופה של הבעיה והעניין שיש לנו בפתרונה המהיר, אפילו השיקול התכסיסי, יכול לדחוף אותנו ליוזמה ואנחנו נבוא למסקנה שעלינו להופיע בפני העצרת ובפני גורמים עיקריים בעצרת בתוכנית משלנו לפתרון בעיית הפליטים על ידי יישובם בארצות השכנות. ייתכן שגם יוזמה זו לא תישר בעיני מישהו, אבל מה זה יוזמה ומה זה לא יוזמה, לא יכול להיות ויכוח. אם מישהו עושה צעד, הרי זו יוזמה. אז יהיה ויכוח על המדיניות ולא על פעילות וסבילות.

כדי לסיים בשאלת ירושלים - פה הובאו שיקולים ואפשר לומר ״אלה ואלה דברי אלוהים חיים״ - בעד ״קום ועשה״ לגבי החשת פתרון בעיה זו בעצרת הבאה, או כפי שהציע חבר הכנסת בן־אהרון, לנקוט בשיטה של ״שב ואל תעשה״, ויש בזה היגיון. ברצוני לציין נקודה אחת אשר צוינה כבר פעם. ישנה שאלה של השלמת [העברת מוסדות המדינה אל] הבירה. צריך להיות ברור, שאם העצרת תסתיים ללא הכרעה נוספת, על כל פנים ללא הכרעה אחידה, ייתכן מאוד שהמצב הזה יישאר כפי שהוא עוד שנה אחת. אינני רוצה להתנבא, אני אומר ייתכן מאוד, אבל העצה היעוצה לנו מאת חבר הכנסת מרידור אינה קלה - שפשוט יום אחד נעביר את הצירויות ולשכת הנשיא לירושלים. הייתי רוצה לדעת מה הצעד הבא - שעל ידי כך ננתק את קשרינו עם המדינות של כל הנציגים אשר נשלחו אלינו, ולא נקבל צירים יותר כיאות? מאוד ייתכן שהצירים, כמו שזה השתקף בשנה החולפת, כאשר הם הודיעו מראש שאם נדרוש שהם יתייצבו בירושלים לא יוכלו להתייצב ואז יצטרכו לחזור כלעומת שבאו. ייתכן שנוכל להגיע לנוהג מוסכם, שהציר יבוא וייכנס לתפקידו בלי להתייצב לפני הנשיא. השאלה אם רצוי לנו שנפלה עצמנו מכל אומות העולם ונכניס נוהג חדש שאיננו מוסיף כבוד למדינה. זה לא כל כך פשוט. אנחנו יכולים לקבוע עובדות שמחייבות אותנו, אבל לא תמיד כל עובדה מחייבת את הצד שכנגד. ולכן, בטרם אהיה מוכן לעיין בעצה זו, הייתי רוצה לדעת אם מחושב הצעד הבא ובאיזה כיוון.

אינני מדבר על זה שהעברת משרד החוץ לירושלים איננו דבר כל כך פשוט מבחינת המקום למשרד ומבחינת הדיור לפקידים. אינני יודע אם חברי הכנסת מתעניינים לדעת מה מצב הדיור לגבי אותם המשרדים אשר הועברו לירושלים. השבוע ניסיתי לברר ונתברר לנו תמונה כזאת: מ־800 איש אשר קיבלו הודעה לעבור לירושלים, 200 התפטרו מפני שלא יכלו למצוא דירה בירושלים ולא רצו להשאיר את המשפחה במקום אחד ולעבוד במקום שני. ברור שבמקום האנשים שהתפטרו נמצאו אנשים אחרים, אבל זה לא מסייע ליעילות השלטון. מ־600 האנשים הנותרים רק 150 מצאו עד היום שיכון קבע בירושלים. 450 איש עובדים בירושלים ומחזיקים את משפחותיהם בתל אביב, מתגוררים בבתי מלון, נוסעים בשבתות או באמצע השבוע הביתה. אינני חושב שאלה חיים. זו עבודה. ברור שזה מחייב את הממשלה והממשלה עושה מאמצים גדולים, אבל המאמצים קשים וקשה להביא לפתרון מוצלח לגבי שיכון זה. אינני מציג זאת כשיקול מכריע, אם כי אי־אפשר להתעלם ממנו. לא בגלל זה נשאר משרד החוץ בקריה ולא לשכת הנשיא, שלגביה בעיית השיכון אינה בעיה קשה, אבל ישנה שאלה פשוטה מאוד: מהו הצעד הבא? שאלה זו כבר עמדה פעם על הפרק והיא לא נתקבלה. האם את הדעה שהיתה לכם אז, ולא נתקבלה, יכולים לקבל עכשיו? להציע להעביר את משרד החוץ ולשכת הנשיא ונגמר העניין? ומה הלאה? אדרבה, מפני שדבר זה מכניס אותנו למצב כה בלתי תקין וכה מעיק עלינו, אנחנו מעוניינים להגיע לפתרון בעיה זו, וזה שיקול רציני מאוד שלא לדחוף עניין זה מעבר לעצרת.

ייתכן מאוד שזה לא יעלה בידינו. זה תלוי בהצטרפות מסיבות. ייתכן שיתברר מאידך שלא זה יהיה השיקול המכריע, אבל זהו שיקול אשר דוחף אותנו לנקיטת יוזמה לשם הוצאת העניין מנקודת הקיפאון והבאתו לידי איזו מטרה.

שאלת עצמאות עמים - חבר הכנסת ריפטין הציע כהלכה פסוקה, כקו עליון ומכריע תמיד בכל מקרה ומקרה, לפעול לפיו והעיקרון הזה הוא הבטחת עצמאות של עמים. אין כל ספק שזהו שיקול רציני. אני מוכן לומר שזה יכול להיות שיקול ראשון במעלה, אבל בשום אופן לא הייתי מחייב את משרד החוץ או את ממשלת ישראל על כך שזה יהיה השיקול היחיד, או אפילו השיקול המכריע. בשום אופן לא הייתי משחרר את עצמי, או מישהו שיפעל בתפקיד זה, מהחופש לשקול מראש מה תהיינה תוצאות של עצמאות יותר מחייבת או יותר ישירה לגבי ענייניה החיוניים של מדינת ישראל. בשום אופן לא הייתי משחרר אנשים הקובעים בדבר זה מחובת התחשבות איך זה ישתקף על שלומה הפנימי של אותה ארץ [שתיעשה עצמאית], איך זה ישתקף על שלומו של העולם. בשום אופן לא הייתי מסיח דעתי מהבעיה איך זה עלול לסבך או להקל את יחס מדינת ישראל עם מדינות אחרות. לא הייתי גורס את הדברים האלה בשום אופן בהפשטה ולפי איזו דוגמה נוקבת אשר מופיעה כאן כאימפרטיב קטגורי וכל יתר השיקולים מתבטלים לפניו. הייתי מכניס שיקול זה בתוך מסכת השיקולים, אבל בשום אופן לא הייתי ממליך אותו מראש על פני כל השאר.

הערה אחת בשאלת אריתריאה. אינני מוכן לקבל את המסקנה של חבר הכנסת מרידור,^[4] אבל הנחה אחת שלו נראית בעיני כחיונית מאוד ואני מתהלך זה זמן מה עם המחשבה הזאת, והיא החשיבות הרבה הנודעת לארצות מזרח אפריקה בעתיד קשרי מסחר ואפשרות פיתוח התעשייה ובכלל זה המסחר הימי של מדינת ישראל. נדמה לי שאנחנו צריכים יותר ויותר לתת דעתנו על גישתנו למזרח אפריקה ועל האפשרויות העצומות הגנוזות בכברת ארץ זו לבניינה ופיתוחה של מדינת ישראל. מה שנותן טעם מיוחד לסיכוי זה זוהי העובדה שפתחנו נמל באילת, מה שעלול לחזק את מעמדו של נמל אילת כנכס חיוני למדינת ישראל. אל נשכח שלעת עתה לא קל להוכיח שהוא נכס חיוני למדינת ישראל, הוא לא רק ביטוי מעבודת משרד החוץ. אין כל ספק שישנן אפשרויות גדולות של קשר ימי ישיר מאילת לנמלים שהזכיר חבר הכנסת מרידור, גם לפורט סודאן וגם לנמלי קניה ודרומה לקניה, הפותחת דרך לדרום אפריקה מבלי להיזקק לתעלת סואץ. אבל זה לא מוכרח דווקא להביא למסקנה, ואפילו מראה מרהיב של עדרי בקר נוכח קיצוב הבשר בארץ לא מוכרח להביא לידי מסקנה שצריך למסור בידי חבש חלק מאריתריאה. מר אבא אבן ציין כאן אפשרות של מתן גישה לחבש לאחד משני הנמלים או שניהם גם יחד, זה יכול לפתור את בעיות יחסינו המסחריים העתידים עם חבש.

לבסוף, בשאלת המקום המתפנה במועצת הביטחון בשביל מדינה מזרח תיכונית. אני מאוד מעוניין להבין את כוונתו, אם ירדתי לסוף כוונתו, של חבר הכנסת ריפטין, כאשר הוא עורר שאלה והציג אותה כפי שהוא הציגה ביחס למועמדות למקום זה. ברור שחבר הכנסת ריפטין לא הציע לנו לקדם בברכה ובהתלהבות פנייה של איזו מדינה ערבית כחברת מועצת הביטחון. הייתי אומר: ״זה עוד חסר!״ אבל הוא אמר שטורקיה מצטיינת בעיניו לא בעובדה שזו המדינה המוסלמית הראשונה שקשרה קשרים דיפלומטיים, ולמעשה עומדת ביחסי ידידות עם מדינת ישראל, אלא מה שמציין אותה בעיניו זו העובדה שזו המדינה המזוהה באופן מובהק ביותר עם התמצאות [אוריינטציה] אנטי סובייטית במזרח התיכון.

זאת אומרת שחבר הכנסת ריפטין מציע, והוא גם אמר זאת בדבריו: ״אני חושב לקבוע את עמדתה של מדינת ישראל כלפי טורקיה בשאלה זו לפי השיקול השני ולא לפי השיקול הראשון״ ומפני זה, לא מפני שהוא מציע באופן עקרוני שמדינת ישראל תציג את מועמדותה למועצת הביטחון, הוא מציע את ההצעה שמדינת ישראל תציג את מועמדותה. ברור שהוא אינו מגיע למסקנה להצביע בעד הלבנון כפי שרוסיה עתידה להצביע, אבל מציע לנו לא להצביע בעד טורקיה מפני השיקול הזה, שיקול עולמי שאיננו עניין שלנו. ברור שבשיקול עולמי הוא מביא בחשבון את העניין שלנו אבל באופן אחר, ומפני זה הוא מציע לנו להציע את מועמדותנו למועצת הביטחון כמוצא תכסיסי ממצר זה.

מבחינת העמדה שמדינת ישראל תציע עצמה למועצת הביטחון יש בזה, לפי דעתי, משום התרברבות, אבל אין בזה פסול מוסרי. אי-אפשר להגיד שזו עמדה בלתי נאה. נראה שאין עוסקים כאן במוסריות, אלא עוסקים במדיניות ובמדיניות חשובה העמדה שנוקטים, אבל חשובה עוד יותר התוצאה שמביאים אליה. לפעמים העמדה לכשעצמה קובעת את הדבר, ולכן מי שמתכונן לנקוט עמדה חייב לשאול לא רק איזו עמדה עליו לנקוט אלא לידי איזו תוצאה תביא. אם הוא רוצה להביא לידי תוצאה זו הוא נוקט עמדה זו. אם אינו רוצה, אינו יכול לנקוט עמדה זו ומזה אין מנוס.

אם חבר הכנסת ריפטין מציע לנקוט עמדה כזאת, אני שואל את עצמי לאיזו תוצאה הוא רוצה להביא, ואז אני אומר לעצמי: הוא רוצה להביא לידי תוצאה שטורקיה לא תיבחר למועצת הביטחון. אם במקום טורקיה יכולה לבוא, לא אומר גואטמלה או אורוגוואי, אומר דנמרק או בוליביה, זה דבר אחד, אבל אם אנחנו דנים על כל העניין הזה בתוך דל״ת אמות של הסדר שמועצת הביטחון מורכבת מייצוג מרחבי, אז זו מסורת בלתי מעורערת שמקום אחד מגיע למזרח התיכון, ואם ישנם שני מועמדים, טורקיה ולבנון, זאת אומרת שריפטין מציע למדינת ישראל לסייע לבחירת מדינה ערבית למועצת הביטחון על פני מדינה כטורקיה, וכך לא ראה צורך לדון על השאלה.

פה ישנן שתי תפיסות. ישנה תפיסה שאומרת שמדינת ישראל נגזר עליה לחיות בתוך חלק תבל זה, והיא נמצאת בביתן זה שבו השפה המקיפה אותה מכל עברי היבשת היא השפה הערבית והיא חותרת להיאחז כאן ולהישען אולי על מישהו. אין ביכולתה להישען על שפה ערבית זו אלא להיפך, היא מצווה לעמוד הכן נגדה מזויינת מכף רגל ועד ראש, היא מוכרחה להישען על השפה החיצונית, זאת אומרת טורקיה, זאת אומרת פרס, זאת אומרת אולי הודו, זאת אומרת אולי חבש. והנה ישנה מדינה [טורקיה] שקודם נקטה את הקו, כפי שתיאר מר אבא אבן ביחס לחבש, בכל עניין הצביעה עם הערבים והיתה נגדנו, אבל השתחררה מזה, השתחררה מתסביך ידוע, עברה לפסים אחרים, הכירה בנו ״דה פקטו״ ועברה ל״דה יורה״, שלחה ציר, מקבלת משלחות ושלחה משלחות, כרתה חוזה מסחרי, והגיעו לשלב שהם מעוניינים בדבר שאנחנו יכולים לעזור והם דורשים תגמול. התגמול כשלעצמו אין בו הפסד, לפעמים תגמול כרוך בהפסד, ואף על פי כן משלמים תגמול, אבל תגמול זה במסגרת המזרח התיכון לא רק שאין בו הפסד לנו, אלא יש רווח נוסף, כי מדינה במזרח התיכון המעוניינת לגרוס את המזרח התיכון לא כמשהו מעור אחד, לא כמונופול ערבי, כמשועבד ל״ליגה״ [הערבית], כי אם לגרוס את המזרח התיכון כמושג גיאופוליטי ושאנחנו חלק ממנו, אנחנו חלק מהמזרח התיכון, אנחנו מעוניינים עניין חיוני יותר מטורקיה, יותר מכל ארץ אחרת, כי להם יש קווי שיתוף, הם מוסלמים ויש להם מסורת. אנחנו פה חדשים לגבי תקופה זו ואין כל שיתוף דתי ותרבותי בינינו. אנחנו מעוניינים יותר מטורקיה ומפרס, יותר מיוון, להשליט את העובדה שהמזרח התיכון איננו מזוהה עם ״הליגה הערבית״ ו״הליגה״ היא רק חלק מהמזרח התיכון, זהו מוסד במזרח התיכון, אשר ברובו מורכב מארצות אחרות. וכאן הדברים מגיעים לידי מבחן.

באו״ם ישנן כמדומני 11 ארצות מהמזרח התיכון, אבל אם הן תיפרדנה 5 נגד 6 ותהיינה 5 בעד מדינה ערבית ו-6 בעד מדינה לא ערבית, ואנחנו נהיה בתוך זה, ויופגן הדבר שמדינה אחת לא הצטרפה למעגל הערבי, או שנסוגה, ואז נסייע לתוצאה ההפוכה. כי אם לא מצביעים בעד מועמדותה של טורקיה למועצת הביטחון אין פירושו שלא מאפשרים לטורקיה להיבחר, פירושו שאנחנו מאפשרים למדינה ערבית להיבחר. זאת אומרת שאנחנו צריכים להקריב כל זה לטובת מה? לטובת קשרינו עם הגוש [הסובייטי] ולטובת תגבורת כוחו של גוף זה בעולם? זו לא שאלה בין אוקראינה ובין טורקיה, זו שאלה בין הלבנון ובין טורקיה.

בשביל ברית המועצות השאלה היא מה הרע במיעוטו. נניח - אני מניח בביטחה גמורה, אין ספק בדבר שאם לא תחול מהפכה בתקופה זו בעולם - שברית המועצות תצביע בעד הלבנון. זאת אומרת שמוצע לנו להבדיל את ההפרש הגדול שישנו מבחינת ברית המועצות לבין טורקיה, מבלי להתחשב בהבדל העצום שישנו בשבילנו בין טורקיה ובין הלבנון. זהו הרקע. זה מה שמוצע לנו. מה יכול להצדיק הטפה כזאת? יכול להצדיק הטפה כזאת רק דבר אחד: זהות מדינית גמורה עם תפיסה עולמית מסוימת. התפיסה העולמית המסוימת האומרת שתהליך השחרור והעצמאות של עמים ושל החברה האנושית אינו מתנהל במסגרתו של כל עם ועם לפי צרכיו ולפי הגניוס שלו, בהתאם לרוחו ולאידיאלים שלו בכל תקופה ותקופה, אלא התהליך הזה מתגשם אך ורק על ידי מחנה עולמי, מחנה עולמי שיש לו מטה ומיפקדה מרכזיים [במוסקבה], וכל חלקי המחנה הזה מצווים על משמעת וציות מוחלטים למטה המרכזי הזה, ולכן הם נתבעים ומחוייבים להקריב קורבנות, אבל הקורבנות שלהם בעצם אינם קורבנות כלל במידה שהם מחזקים את ידיו של המטה המרכזי ומידו תבוא להם גאולה בסופו של חשבון.

זוהי התפיסה, אבל לא אומרים את הדברים האלה במלואם, כי יודעים שהציבור אשר רוצים לקלוט את רוחו אינו מוכן לכך, אבל לכך מחנכים, לכך מובילים, ועל זה ישנה מלחמה במדינת ישראל, וישנו רוב גדול במדינת ישראל שלא רק כופר בתפיסה זו, כי אם מוכן להילחם נגדה, כי הדבר הזה בנפשו. ונדע היטב מה ההכרעה, מה אחריות המעשה, ואם מדינת ישראל קבעה את עמדתה והיא בעד טורקיה מתוך האינטרסים שלה, וקבעה את עמדתה מתוך עמדה ברורה, מה המסקנות הנובעות משאלה זו וכך צריך להבין את הכרעתה בשאלה.