69 | הוועדה לענייני חוץ וביטחון, הכנסת, ישיבה נ'/^[1]2                                                                                                                                                                                                                           1.8.1950

צירויות ישראל - צרכים ומגבלות

יו״ר הוועדה ח"כ ז. אהרונוביץ' קידם בברכה את צירי ישראל, שהוזמנו לישיבת הוועדה, הציגם לפני חברי הוועדה ואמר כי מטרת הפגישה לאפשר לחברי הוועדה לעמוד על עבודתם היומיומית של הצירים. להלן ביקש משר החוץ לסקור קצרות את בעיות הצירויות השונות על מנת שאחר כך ידווח כל ציר על תחום עבודתו.

מ. שרת - שר החוץ: לא הייתי מוכן לפתוח את הבירור הזה. חשבתי שאהיה רק שומע, אבל אני עומד בפני תביעה זו של היושב ראש ואיני יכול לסרב לו.

אני חושב שיש חשיבות בבירור זה מפני שנוכחתי לדעת, בייחוד לרגל הדיון על התקציב [של משרד החוץ], שישנן הנחות, לפי דעתי, המעידות על קלות דעת וחוסר התעמקות והבאות לידי ביטוי בהצעות נמהרות לקצץ שליש או חצי מהתקציב, לבטל צירויות, לבטל תפקידים וכולי. אני בעצמי הצעתי שישיבה זו תהיה משותפת של ועדת החוץ וועדת הכספים. הצעתי זאת ליושב ראש ועדת הכספים ואני מתפלא שהוא לא מצא אפשרות לקבל הצעה זו - (י. ספיר: יושב ראש ועדת הכספים חולה) - אבל ישנה ועדה, ישנו ממלא מקום ליושב ראש הוועדה. אין לשר החוץ הסמכות לכנס ועדה פרלמנטרית, אבל הוא יכול להציע זאת ליושב הראש. אני חושב שפה מוחמצת הזדמנות. ועדת הכספים, שיש לה סמכות לפסוק על עניינים כאלה, צריכה לשמוע עליהם, כל שכן ששמיעה זו אינה מחייבת אותה לשום דבר - מה שקוצץ קוצץ, ומה שנקבע נקבע לגבי פעולת הוועדה - אבל אפשר היה ללמוד משהו לעתיד לבוא.

מה שקובע את צורכי נציגויות החוץ של מדינת ישראל, ועל ידי כך את אופי הצירויות שלנו והיקף פעולתן וגם את ממדי התקן שלהן, אלה הן שתי עובדות יסוד. עובדה יסודית ראשונה, שאנחנו מדינה מסובכת מאוד ביחסיה הבינלאומיים. עובדה יסודית שנייה, שאנחנו מדינה שהיא נכס של עם עולמי המפוזר ברחבי תבל.

העובדה הראשונה נובעת ממצבה המיוחד של הארץ הזאת, שבה נפגשים ונחתכים כיווני השפעה שונים במדיניות הבינלאומית, וגם מן האופי המיוחד של הארץ המשמשת ארץ קודש לגבי דתות שונות ויש בה מקומות קדושים ונכסים למדינות רבות. אבל גם העובדה המדינית הזאת באה לעולם בראש וראשונה כתוצאה מהכרעה בינלאומית, והשאלה עדיין מהווה סעיף על סדר היום של הארגון הבינלאומי.

כל צירוף המסיבות האלה מחייב אותנו לעמידה על המשמר בלתי פוסקת בכל בירות העולם. אין בירה בעולם שאנחנו יכולים לנהוג בה אדישות, או שאנחנו יכולים להניח מראש שתלך או לצדנו או נגדנו, ואם תלך לצידנו - איזה עמדה תנקוט ובאיזה כיוון תפעל. מבחינה זו אין זה מעלה ומוריד אם יש ציר ישראל בארץ זו או אחרת או אין. כל מדינה יש לה קול באו״ם וכל מדינה יכולה להדביר את ההצעה האויבת או לחזק את ההצעה הידידותית, או יכולה לנקוט אפילו יוזמה בעדנו או נגדנו, יכולה לשמש לפעמים בתוך תהפוכות הצירופים הבינלאומיים נקודת מוקד של צירוף כוחות נגדנו. אינני רוצה להרבות בדוגמאות, אבל נזכור איזה תפקיד פטלי מילאה אוסטרליה בעצרת הקודמת,^[2] וזאת ללא יחס לאינטרסים הממשיים שישנם לאוסטרליה במקומה, למעשה אולי אין לה לגמרי אינטרסים כאלה, גם לא במשקל שאפשר לייחס לאוסטרליה בזירה הבינלאומית, אבל היא שימשה עמוד תווך לצירוף הכוחות השונים והביאה להכרעת הקו נגדנו. הדבר הזה מחייב אותנו להיות מיוצגים, ומחייב אותנו לחתור לנציגות מתמדת, נציגות שלא תמיד יכולה לבוא על תיקונה על ידי משלוח איזה שגריר שלא מן המניין, לעת מצוא בשעת חירום, כי אם נציגות שעומדת בקביעות על המשמר ומטפחת קשרים וחותרת להשפעה בדעת הקהל על ידי התקשרות עם ראשי ציבור, עם אישים בינלאומיים, ועל ידי הסברה והשפעה בעיתונות ובכל החוגים הבאים בחשבון. הדבר הזה מביא אותנו לידי חתירה מתמדת לקבל את הכרת אותן מדינות שעדיין לא הכירו בנו ולהגיע לאפשרות של קשרים דיפלומטיים עם מדינות שעדיין אין לנו קשרים דיפלומטיים אתן.

ברור שאיננו יכולים לשכוח לרגע את ההגבלות החמורות מאוד שמטיל עלינו מצבנו הכלכלי ומצבנו הממוני. שני הדברים לא תמיד הם היינו הך, אבל אצלנו הם מחמירים זה את זה. אף על פי כן, יש מינימום מסוים שאיננו יכולים לוותר עליו. העובדה שסביב שולחן זה בכינוס הצירים מופיע רק נציג אחד של מדינת ישראל באמריקה הלטינית אין זו עובדה תקינה. איש אחד אינו יכול בשום אופן להשתלט על עולם כה עצום כיבשת אמריקה הדרומית בתוספת אמריקה המרכזית הכוללת את מקסיקו ועוד כמה איים באוקיינוס [השקט]. עולם זה מיוצג באו״ם על ידי 20 צירים. גם אם לא נחתור לכך שיהיה נציג של קבע בכל בירה של אמריקה הלטינית, אין כל ספק שהמינימום צריך להיות 4-3 נציגויות בקשרים עם 21-20 מדינות ולא רק נציגות אחת. ישנה דעה מוטעית בקרב כמה חוגים, שאנחנו יכולים לצאת ידי חובה על ידי מינוי קונסולי כבוד. ישנה שאלה עד כמה יכולים לצאת ידי חובה במינוי קונסולים בלבד. צריך להיות ברור שמינוי קונסול אינו מאפשר קשרים דיפלומטיים. זה עניין של חסד מצד מדינה שאליה הקונסול שלוח. אם בהיעדר ציר מוכנה המדינה לקבל נציג זה על רמה מסוימת, זאת אומרת שהוא מתקבל במשרד החוץ על ידי מישהו שיש לו קשר למדיניות ומוכן להקשיב לדברים. יש ומעמד זה ניתן ויש ומעמד זה לא ניתן. יש לנו קונסול כללי ביוהנסבורג, ויש לנו קונסול כללי במונטריאל בקנדה. הקונסול הכללי ביוהנסבורג נהנה מחסד זה וממשלת דרום אפריקה מוכנה לשמוע מפיו הסברות פוליטיות. מישהו ממשרד החוץ [שם] מוכן לקבל אותו ולהקשיב לו, אם כי גם בזה ישנה דרגת נחיתות לעומת נציגי אומות אחרות אשר מתקבלים לא בחסד כי אם בזכות - הם נמצאים בעיר הבירה ויכולים לדרוש שיחה, זו זכותם. אבל בקנדה יש קונסול כללי, אדם בעל רמה אינטלקטואלית והבנה מדינית מאוד מניחה את דעתנו, והוא לא זכה אף פעם אחת להתקבל על ידי שר החוץ ועל ידי מישהו ממשרד החוץ, כי שם שורר נוהג של הפרדה גמורה בין נציגות דיפלומטית ובין נציגות קונסולרית, וזה הביא למסקנה שמוכרחים להעלות את הקונסוליות שלנו בדרום אפריקה ובקנדה לדרגת נציגויות דיפלומטיות. בקנדה נתקלנו באפשרות בעניין רכישה [של נשק] ולא יכולנו למצות את כל אפשרויות ההשפעה, לא יכולנו למצות את כל אפשרויות ההישג בעניין זה מפני שלא היה לנו שם נציג דיפלומטי מוסמך ברמה ראויה.

אני מביא כאן רק דוגמה. אין כל שאלה בדבר, שאם נגיע לקשירת קשרים דיפלומטים עם הודו נצטרך להשתמש באפשרות הזאת, לא רק להסתפק באפשרות התיאורטית אלא להפוך אותה לממשות ולהקים צירות בהודו, כמו שברור שאם הגענו לקשרים דיפלומטיים עם פרס, תהיה זו הזנחה מצדנו וביום מן הימים נשלם ביוקר אם לא נקים נציגות דיפלומטית בפרס. אינני רוצה לפלוש לעתידות יותר רחוקות ולדבר על זמנים כאשר ייווצרו קשרים תקינים המאפשרים קשרים דיפלומטיים עם שכנותינו הבלתי אמצעיות. אל נחשוב שהרשת שלנו של נציגות דיפלומטית מקפת במידה מספקת. עוד נצטרך להרחיב אותה. אין כל ספק שהיטבנו סוף סוף, לאחר מאמצים רבים, את יחסינו עם ארצות סקנדינביה. אנחנו מוכרחים להקים בחמש ארצות אלה, יותר נכון ארבע, לפחות נציגות אחת כלפי כולן, משרד אחד של צירות במכלול זה של ארבע הארצות: שוודיה, נורווגיה, דנמרק ואיסלנד. פינלנד איננה מדינה סקנדינבית. אנחנו דנים לא רק במושגים גיאוגרפיים כי אם במושגים מדיניים, וכאן יש קשר הדוק בין ארבע מדינות סקנדינביה, שלעיתים קרובות מהוות חטיבה אחת בזירה הבינלאומית וישנן התייעצויות בין צירי החוץ שלהן לשם תיאום מדיניותן. זו עובדה פוליטית וצריך לדעת אותה ולהסיק ממנה מסקנות.

ישנן ארצות שיש לנו בהן לעת עתה, ואולי גם יישארו, רק קונסולים וגם שם ספק רב אם נציגות על ידי קונסול כבוד יכולה לספק אותנו, מפני שהיא לעיתים מסבכת אותנו. ברור שקונסול כבוד לרוב צריך להיות איש יהודי, איש מכובד על הציבור היהודי במקום, אבל אז יש סבך כפול. סבך ראשון הוא שלרוב אי־אפשר למצוא איש המקובל על הכלל, איש אשר רצוי במקום וישרה שלום במקום וישרה שלום בין היחסים של מדינת ישראל ויהדות המקום. המינוי לעיתים נהפך לסלע של מחלוקת ביחסים. שנית, וזה אולי שיקול יותר רציני: במידה שאנחנו נזקקים לנציג זה לשם הופעה כלפי הממשלה. הופעתו לעיתים אינה מרימה את קרן המדינה ואינה באה להבליט את אופי קיומה של המדינה כמדינה עצמאית, אלא מטשטשת עובדה זו ומסבכת אותנו באשר מופיע איש שהוא נתין הממשלה ההיא ולא תמיד יש ביטחון לאלה שמקבלים אותו אם הוא מדבר בשם אינטרסים של מדינה מסוימת או משמש תחת מסווה של המדינה הזאת שופר לאנשים יהודים מקומיים. אין קץ לסבכים בעניין זה, בייחוד מאחר שאנחנו גורסים שישנה זכות של התערבות מסוימת של מדינת ישראל לטובת הציבור היהודי המקומי. אם יש התפרצויות אנטישמיות, אם יש פגיעה בכבודם של יהודים, אם יש פגיעה בזכויותיהם, יש זכות לבוא לממשלה ולומר שיש לדברים אלה הדים קשים במדינת ישראל ודברים אלה מוכרחים לסבך את יחסי הידידות שאנחנו רוצים לטפח בינינו ובין אותה מדינה. אנחנו חושבים שצריכה להיות לנו הזכות לדבר כך. דבר אחד אם אומר כך איש שנשלח מהמדינה, דבר אחר לגמרי אם אומר זאת איש המקום. זה פוסל את יעילות ההתערבות וזה מסבך את הציבור היהודי המקומי עם השלטון.

יש גבול לקימוצים בעניין זה, אבל גם לגבי אותן הצירויות שאני חולק עליהן, אני סבור שיש אי־הבנה גמורה לגבי אופי עבודתן ולגבי ההיקף ההכרחי של הוצאותיהן. מראש יש צורך להניח כהלכה פסוקה, שצירויותינו צריכות להיות יותר זולות מצירויות [של מדינות] אחרות, אבל אני מסופק אם ברור לחברים מה הנוהג בעולם. ישנן מדינות שהמשכורת של הציר שלהן גדולה פי שבע־שמונה מהמשכורת שמשלמים לאיש באותה דרגה במדינתו. אם אומר שציר צרפת בישראל מקבל משכורת שהיא פי ארבע ממשכורתו של שר בישראל, אם אומר שנציג טורקיה בישראל מקבל משכורת פי שבע ממשכורת שהוא היה מקבל אילו נשאר בדרגתו באנקרה במשרד החוץ, כי אז תקבלו מושג. לא תמצאו דוגמה שציר שלנו בחוץ לארץ מקבל פי שבע ממה שמקבל איש בישראל. אינני יודע אפילו אם הוא מקבל פי שלוש. אינני יודע מה המצב ברוסיה, אבל אני מתאר לעצמי שאולי קיים דבר כזה גם ברוסיה. אני יודע את רמת הצירויות הסובייטיות, את רמת החיים ורמת הדיור. הייתי בדירות של הצירות הסובייטית ואני יכול להשוות. הייתי בצירות היוגוסלבית בחוץ לארץ, ארץ שנחנקת ממחסור בכלל וממחסור של מטבע חוץ בפרט. הייתי בצירות שלנו בפריס והייתי בצירות היוגוסלבית בפריס, הייתי בארוחת ערב של הציר שלנו בפריס והייתי בארוחת ערב של ציר יוגוסלביה בפריס. זה מחוץ לכל השוואה. אלה שני עולמות שונים לגמרי - שתי מערכות, מושגים שונים בתכלית מכל בחינה: קישוט הבית, טיב הארוחה, התלבושת, השירות וכולי. אני אומר שמראש יש להניח כי אנחנו מצווים על צניעות וצנע, אנחנו מצווים על קימוץ וחיסכון, אבל יש גבול לכל מינימום ויש גבול לכל קימוץ. אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו צריכים לשאול עצמנו: יש לנו מדינה או אין? יש צירויות או אין? למטה מגבול ידוע אנחנו חדלים להיות מדינה בעיני אחרים.

יש לנו רשת של יחסי מסחר המקיפה את כל כדור הארץ ואיננו יכולים לספק את הצורך הזה בלי התמחות מסוימת בעניין זה. אין זה תפקיד שיכול להתמלא כלאחר יד. אנחנו קונים סחורות ב-80 מיליון ל״י בשנה ואנחנו קונים בעולם כולו. צריכה להיות אפשרות לקנות בעולם כולו ויכולים לנצל עניין זה למטרות מדיניות ולמטרות הדדיות כלכליות. דבר זה לא ייעשה אלא על ידי אנשים מיוחדים לדבר, אנשים שיתמידו בעבודה. ברצוני לומר באופן כולל: עוד לא התחלנו לפתור בעיה זו של נספחים מסחריים, כי איננו יכולים למצוא אנשים שייענו לשתי תביעות, תביעה ראשונה שיהיו מומחים לעניין, אנשים בעלי הבנה כלכלית יסודית ובקיאים לא סתם בענייני מסחר של הארץ. אי-אפשר לקחת אדם שהגיע באותו יום באונייה מישראל, אשר הוא מומחה בענייני כלכלה אבל אינו מומחה בענייני מסחר של אותה ארץ. תביעה שנייה: איש שיתמיד בתפקידו ולא יבוא כאורח פורח לשנה ואחר כך יחזור לעבודתו הקודמת ונפסיד את כל הניסיון שרכש.

אנחנו עומדים בפני שורה של עובדות, שאנשים שקיבלו על עצמם תפקיד כזה, לאחר שנודשנתיים עוזבים אותנו. אינני רוצה לקרוא בשמות ולא במקומות - אנשים שלקחנו ממוסדות אחרים והם חוזרים למוסדותיהם ומהם מקבלים [שכר] פי שתיים-שלוש ממה שהם מקבלים אצלנו, או אנשים שלקחנו אותם ממסחרם הפרטי והם חוזרים למסחרם הפרטי.

ברצוני להביא לפניכם דוגמה: אחד הצירים, שאיננו כאן ואשר היה בארץ איזה זמן, היה אצלי ורצה להציע כמה אנשים כמועמדים לשירות. אחרי שמנה את השמות והיתרונות של כל אחד, הציע שאפגש אתם ואוסיף לתהות על קנקנם. הוא ציין דבר אחד שהיה לכל המועמדים: יש להם אמצעים משלהם ויהיו מוכנים במשך שנה-שנתיים להפסיד ולחיות על חשבונם. שאלתי: ״מה הפתרון, ובשביל מי?״ ענה לי: ״האם אינך יודע, שבשירות החוץ אי-אפשר להחזיק מעמד פרט אולי למוסקבה, ששם מסודר הכל מראש, אין אורחים מהארץ, אין קשרים עם הארץ, ואפשר לקבוע מראש כמה ארוחות תהיינה בצירות במשך השנה? שם אפשר לקבוע מראש כמה בגדים יהיו דרושים ואין שאלה של גירעון״. אבל מקום כמו פריס השוקק מאורחים ישראליים - היום משלחת של הכנסת שהיא בדרכה ללונדון, אתמול היתה ועידת רבנים, מחר יש קונגרס בינלאומי - הצירות אינה יכולה שלא לחלוק כבוד לאנשים אלה, לערוך מסיבה או ארוחה. זהו מקום שהוא כולו פתוח לפניך, כל עורכי העיתונים [המקומיים], כל אנשי הפרלמנט, כל חברי הממשלה מוכנים לבוא והם האנשים אשר יקבעו עמדה אם בשאלת אספקת הנשק, אם בשאלת ירושלים. אם אתה רוצה להתאמץ להקיף אותם אין שיעור לאפשרות שלך, אז אתה חי בהרגשה של הזנחה - את זה לא הזמנת, את זה לא כיבדת, לזה לא ערכת מסיבה, לעורך עיתון זה עוד לא קראת - והקשרים שלך עם העיתונות בצרפת אינם נוחים כמו במוסקבה שאתה יכול לשלוח הכל למשרד אחד ומשם זה לא נשלח הלאה, אלא כל מערכת [עיתון] פתוחה לפניך ואתה רואה זאת בעליל: שוחחת עם איש, למחרת היום יש מאמר בעיתון ומאמר זה משפיע. במקומות כאלה הציר או שהוא צריך לקחת מכספו כל הזמן, או שהוא צריך להיכנס בחובות, או שהוא צריך לעסוק בשעות הפנאי במסחר - אינו עושה זאת, אבל זה מה שעולה על דעתו - או שהוא צריך למעול.

ברצוני לומר לכם: עוזבים אותנו עכשיו שני יועצים כלכליים ממדרגה ראשונה. אחד עוזב וחוזר למוסד הקודם שלו בארץ, ואחד מודיע כך: ״אני במשך השנה הזאת, מחוץ למשכורת שקיבלתי, הוצאתי עוד 100 ל״י לחודש. החיסכון שלי הספיק לי לשנה אחת, אינו מספיק ליותר משנה. אני צריך לחזור למסחר הפרטי ולעשות כסף, ואולי בעוד שלוש שנים אהיה מוכן לתרום עוד שנה״. אנחנו נתקלים בבעיות אלה על כל צעד ושעל.

לעומת האפשרויות המוגבלות שלנו, ואני אומר בכל הרצינות, המוגבלות הרבה יותר מאשר לגבי איזה מדינה אחרת לעומת ההגבלות שאנחנו לוקים בהן, עד כמה שיד נסיוני מגעת, אני מוכרח לומר שאינני מכיר מדינה עם היקף כזה של עניינים ואשר לוקה בבעיות כאלה. לעומת זאת, מוטלים עלינו תפקידים לאין שיעור יותר רחבים מאשר על כל מדינה אחרת.

על האופי העולמי של עניינינו מבחינה בינלאומית כללית דיברתי ולא מיציתי את הנושא, רק נגעתי בכמה פרקים, אבל ישנה עובדה אחרת הנותנת צביון למדינתנו ועל ידי כך לצירויותינו, וזאת כל מערכת הקשרים שלנו עם העולם היהודי. ישנן ארצות ששם אנחנו פטורים ממאמץ זה. ישנן ארצות שאין שם כמעט יהודים. ישנן ארצות שיש שם דווקא הרבה יהודים אבל ישנה חומה בינינו ובינם, אם כי גם במקומות שישנה החומה, לא בכל מקום ישנה. למשל, ורשה. שם יש עדיין קשרים חופשיים עם הציבור היהודי. גם בפראג יש קשרים חופשיים עם הציבור היהודי. ברומניה אין קשר חופשי, אבל ישנם קשרים עם הציבור היהודי. אותו דבר בבודפשט. אין בכלל קשרים עם הציבור היהודי במוסקבה. אף על פי כן זו דאגה וזה מוכרח להשתקף בתקציב, בהיקף העבודה ובמספר האנשים הדרושים להתייעצויות, כי בעיות אלה צצות [שם] יומם ולילה.

לאושרנו ישנן ארצות שיש שם יהודים רבים, ישנן ארצות ששם ישנם מאות אלפים ומיליוני יהודים ואפשרויות הקשרים אתם בלתי מוגבלות. לא רק האינטרסים של מדינת ישראל מחייבים זיקה זו, אלא תביעה בלתי פוסקת שלהם מחייבת את הזיקה הזאת, ופירושו של דבר זה מעמסה עצומה על כוח העבודה.

כאשר מישהו הוקיע, למשל, בזמן הוויכוח על התקציב בכנסת, את התקציב הגדול של קונסוליית ניו-יורק, או את התקציב הגדול של המשרד שלנו בניו־ יורק, באה לידי ביטוי פרובינציאליות יהודית מבהילה, פרובינציאליות לגבי העם היהודי. קודם כל, היתה בזה התעלמות גמורה מהעובדה שהמשרד בניו-יורק פירושו גם משלחתנו לאו״ם. יש על זה פרסומים רישמיים. צריך היה לקחת חוברת של הרכב המשלחות לאו״ם ולהשוות את המשלחת שלנו עם משלחות אחרות - איזה מספר אנשים אנחנו מחזיקים וכמה אנשים מחזיקות מדינות אחרות. כמה אנשים אנחנו מחזיקים בזמן עצרת האו״ם וכמה מדינות אחרות. זה ללא כל השוואה - איך אנחנו פותרים את שאלת הקשרים עם המוסדות המקצועיים, כלכליים וסוציאליים של האו״ם, וכמה מקדישות מדינות אחרות לכל הדברים האלה.

אבל המשרד שלנו בניו-יורק הוא גם קונסוליה לשניים וחצי מיליון יהודים,

פי שניים וחצי ממספר היהודים במדינת ישראל כולה. קונסוליית ניו-יורק חולשת לא רק על העיר ניו-יורק, היא חולשת על שבע שמיניות של ארצות הברית פרט לקונסוליית לוס אנג׳לס, ואנו עומדים לפתוח קונסוליה בשיקגו שתקל המעמסה על ניו-יורק. אינני יודע אם תמצאו הרבה מוסדות בכל ניו-יורק, שיש שם זרם קהל כזה מבוקר עד ערב אשר עולה ויורד במדרגות, נכנס לכל חדר וחדר, שואל שאלות שאין להן שיעור. יש צורך בחבר אנשים כדי שיוכל לענות על השאלות בכתב, בטלפון או בעל פה. זהו סגל מכובד מאוד. במחלקה לתשובות על שאלות עובדים אחד-עשר איש ואני יודע באיזה עומס הם עובדים שם. יחד עם זאת ברצוני לומר, שאנחנו בקושי ובצמצום נגררים ורק אחרי מהלך העניינים אשר נעשים בקושי ובצמצום. אנו בקושי רב נענים לתביעות המופנות אלינו וכמעט שאיננו נוקטים כל פעולה יוזמת. בראש וראשונה איננו נוקטים פעולה יוזמת בשטח התרבות, בשטח יחסי הצירות עם הציבור היהודי. אם כל מה שאנחנו אומרים על תפקיד מדינת ישראל בחיי העם היהודי ועל ההשראה שיכולים להביא לעם היהודי, הצורך שיש לה לגייס כוחות מהעם היהודי לעורר לעלייה ולדלות כוחות וכשרונות מהעם היהודי, אם כל אלה אינם מן השפה לחוץ, יש צורך לתת את דעתנו על הגדלה ניכרת של רשת פעולות הצירויות שלנו מתוך הגדלה ניכרת של התקציב שלהן והגדלה ניכרת של האמצעים העומדים לרשותן בשביל כל הפעולות האלה.

גם אם ניגש לעניין זה מבחינה כספית בלבד, יש לראות את החשבון הכספי שלנו בדעה הרבה יותר רחבה מאשר רואים אותו, כי בכל מקום ומקום כזה הצירויות שלנו ממלאות תפקיד מכריע במהלך המגביות, הן נותנות את הטון, מקדישות כוחות לעבודה ומשמשות מנוף להרמת המשא הזה. טלו עכשיו את הצירויות שלנו - והבניינים האלה מתמוטטים ואין שיעור לנזק הכספי שזה יגרום. לעומת זאת, תנו להם תוספת כוחות, תנו להם אפשרויות לעבוד ביתר הרחבת דעת, תנו להם אפשרות לא לעשות מינימום אלא את המקסימום האפשרי ותראו איך זה ישתקף בחסכונות, השקעות הון, מגביות ועליית אנשים בעלי אמצעים. אם ישנו שטח אחד שבו אנחנו יכולים לומר ״שלח לחמך על פני המים וברוב ימים תמצאנו״, הרי זה השטח הזה ואז אני יכול להביע את תקוותי, כי בתוספת זו יחול שינוי אורגני שיעזור לנו להחלץ מהעניות המנוונת המציינת את עבודתנו, ומאותו המצר שבו אנחנו נתונים לעת עתה.

הישיבה נמשכה ולכל ציר ניתנה רשות דבור ל-10 דקות.