66 | הכינוס הראשון של צירי ישראל^[1]

צירי ישראל מתכנסים לראשונה

 

שר החוץ: חברים, אני מקדם בברכה את כל חברינו שנקבצו ובאו מכל קצוות תבל. אני מרשה לעצמי לאחל לכולם הצלחה בניסיון הראשון והנועז הזה שעשינו לכנס בבת אחת את כל צירינו בחו״ל ובצוותא עם כל מנהלי העניינים במשרד החוץ, להיוועץ על דרכי מדיניותנו, להחליף דעות רשמים וניסיון.

ברגע זה של פתיחת הכינוס לבנו מלא צער על העדרו של מרדכי עליאש מתוכנו. (עומדים דום לזכרו).

אנו שמחים כולנו לנוכחותו של ראש הממשלה בישיבה הראשונה ונשמע עכשיו את אשר יש לו להגיד לנו.

ראש הממשלה ב״ג בירך את הנאספים. עיקרי דבריו מובאים להלן:

ראש הממשלה: במצב הקיים בעולם ובתפוצה היהודית לא תיתכן ניטרליות, שכן פירושה התנכרות לעם היהודי. אין אנו יכולים להיות ניטרלים כלפי מה שנעשה בתוך הארצות [השונות], כי זה קובע את גורלו של הקיבוץ היהודי ואת נפשו. אנסה להגדיר את מדיניותנו בשלושה ערכים יסודיים. קודם כל שלום. נוסף על חרדתנו לעולם כולו יש לנו חרדה מיוחדת לגורל המדינה הזאת אם יפרוץ סכסוך עולמי חמור, ולגורל הקיבוצים היהודים. לפי שעה אין דואג בעולם לגורל הקיבוצים היהודים מלבד הקיבוץ הקטן שרכש לו את עצמאותו. ערך היסוד השני הוא ההכרה בזיקת הגומלין הקיימת בין העמים הגדולים והקטנים. מתוך הכרה בזיקת גומלין זו אין אנו יכולים באופן סיטוני ולמפרע להזדהות עם מישהו בעולם. ערך היסוד השלישי הוא עצמאות. הכרחי לנו לקיים בידנו עצמאות מוסרית מוחלטת. מדינת ישראל לא תתקיים אם לא תהיה במאה אחוז עצמאית במובן המוסרי וחופשית לשפוט בעצמה מה טוב ומה רע, מה ייתכן ומה לא ייתכן.

המדינה קמה כתוצאה משימוש בכוח ואנו חייבים להעריך את גורמי הכוח, אבל בשום תנאי שבעולם לא נסכים לכניעה מוסרית לכוח, גם ברגע שמוכרחים לקבל את דינו. זוהי לדעתי עצמאות מוסרית ואולי כאן במידה ידועה ההבחנה בין מדינת ישראל ובין מדינות אחרות. קנה המידה העצמי שלנו צריך להיות עליונות מבחינה מוסרית על אחרים. אכן אני מניח שיש עוד עמים ומדינות בעלי עצמאות מוסרית וכוח מוסרי לא פחות מאשר לנו. אבל הגורם הזה בקיומנו מוכרח למלא תפקיד יותר גדול מאשר אצל אחרים - גם מפני עברנו, וגם מפני ההווה והעתיד שלנו.

נדמה לי כי לצירים שלנו יש תפקיד אחר מאשר לצירי מדינות אחרות. מדינת ישראל שונה מכל המדינות בזה שאינה מדינה לתושביה אלא לקיבוץ גלויות. הצירים שלנו הם כצירי כל המדינות אבל הם שונים מפני שאינם כמו שאול התרסי [פאולוס] - שליחים לגויים. הם שליחים ל[עם] ישראל. ציר שאיננו רואה את שליחותו לתפוצה, לדעתי איננו רואה את שליחותו.

אגע בשאלה שהיא מאוד שנויה במחלוקת בקרב כל היהודים: המדינה והציונות. אנו זקוקים לתנועה ציונית לא פחות מאשר קודם, אבל יש דבר השנוי במחלוקת: המדינה והציונות. גם אחרי [קום] המדינה אנו זקוקים לתנועה הציונית לא פחות מאשר קודם, אבל יש דבר השנוי במחלוקת: מהי עכשיו הציונות? דעתי כאיש פרטי שאין ההסתדרות הציונית יכולה עכשיו להיות מרכז התנועה הציונית כמו שהיתה. מרכז התנועה הציונית הוא מדינת ישראל. התנועה הציונית שאינה רואה את מרכזה במדינת ישראל, אינה רואה את שעתה.

אני רוצה במילים אחדות להעמידכם על אחת הבעיות החמורות שעמדו בפנינו לרגל העלייה ההמונית אליה התפללנו. עלייה זו מחוסרת כל בכל המובנים. מחוסרת הון, מחוסרת חינוך ומחוסרת תרבות, ויש סכנה חמורה שבמשך 15-10 שנה תשתנה באופן יסודי דמות היישוב הזה, יש סכנה שניהפך לעם לבנטיני, ואולי [זו] סכנה יותר גדולה מאשר סכנת ״סיבוב שני״. אני מאמין שגם יהודי תימן ומרוקו וטריפולי, אם נשקיע בהם מאמצים חינוכיים, יוציאו מתוכם אנשים כמונו וגם מהם נוכל לשלוח צירים, אבל זה עניין לכל הפחות של דור. אנו לא יכולים לחכות. עלייה זו לא מביאה לא רופאים ולא מהנדסים ולא אנשי מדע. כוחנו הוא באיכותנו ואיכות זו הולכת ושוקעת מיום ליום ממש, ואנו מוכרחים לעשות מאמצים מיוחדים להעלות ארצה אותו העודף של האינטליגנציה [היהודית] שישנה בארצות המערב. אני מאמין שנוכל למצוא דרך לבצע זאת אם בכל צירות יהיה איש מיוחד ממונה על כך, שיעשה בעזרת התנועה הציונית במקום ובלעדיה.

צריך להחדיר את הרעיון שכל תלמיד יהודי באשר הוא צריך ללמוד שנה אחת בארץ, ונוכל למצוא אלפים ואולי רבבות. חלק מהם, אם יבוא הנה, ישאר בארץ, אבל גם כאלה אשר יחזרו תהיה בהם ברכה רבה כי הם יעשירו את חיי היהודים בגולה ויהוו שליחים נאמנים של ישראל בתפוצות.

הדבר האחרון: הצירויות שלנו חייבות לדאוג להפצת השפה העברית והספר העברי. ציר שלנו מוכרח להיות גם ציר לתפוצה, צריך להיות השליח הציוני. זהו הגובנרנטור היהודי בגולה.

שר החוץ: הנהלת הישיבה מעכשיו בידי המנהל הכללי [וולטר איתן].

להלן התנהל דיון כללי בהשתתפות רוב צירים והישיבה ננעלה. הישיבה השנייה, הוקדשה לנושא ישראל בין מזרח ומערב. פתח שר החוץ.

משה שרת: ספק הוא אם אפשר לחדש הרבה לגופה של הבעיה, אולם אפשר להבהיר כיצד הגענו לעמדה של אי-הזדהות בין שני הגושים היריבים בעולם.

ברית המועצות תמכה בהקמת המדינה. אל״ף, משום שרצתה בדחיקת אנגליה מפינה זו במזרח התיכון. בי״ת, במטרה לזכות באהדתו של גורם הפועל על פי תפישה מוסרית מסוימת, העלול לרחוש החזקת טובה. בעיקר קבע הנימוק הראשון, שהוא שלילי במהותו. הרוסים זילזלו בערבים מתוך הנחה שאלה נותנים ידם לחזק ואין אתה מרוויח או מפסיד מידידותם או איבתם.

ארצות הברית תמכה בהקמת מדינת ישראל מתוך מניעים של אהדה לשאיפה לחופש ולשחרור לאומי, מתוך שנאה מסורתית לאנגלים ובעקבות לחץ יהודי. כל אלה שיקולים שטחיים למדי, ורק לאחר שהמדינה הוכיחה את כוחה נוסף על שיקולים אלה יסוד רציני והוא ערכנו כגורם מוסיף יציבות במזרח התיכון, בעוד שבתחילה היו סבורים שאנו הגורם המפריע ליציבות זו. אם כן, אנו גורם שבטבעו אינו מוסיף יציבות, אולם ניסיון לשבור אותנו לא ישפר את מצב הדברים אלא להיפך. שיקול זה עדיין לא הגיע לגיבוש סופי, כי השתלשלות המאורעות צריכה עוד להראות מתי אנו מוסיפים יציבות למזרח התיכון ומתי גורעים: האם כאשר אנו חזקים או כאשר אנו חלשים, או שמא מוטב שלא נהיה קיימים כלל.

ישראל קמה אפוא כתולדה של רצון אחד מצד שני היריבים בעולם. אהדה כפולה זאת היא נכס עצום שאין אנו רשאים לאבדו, ומכאן נבע מתחילה הקו של אי-הזדהות. קו זה מקבל חיזוק מעוד גורמים: העצמאות המוסרית והנכסים הרוחניים של ישראל, הנותנים בידנו אפשרות לתרום תרומה משלנו לעיצוב דמותו של עולם, זיקת ישראל ליהודים בתפוצות וזיקת התפוצות לישראל.

המסורת של עם ישראל נותנת לנו יעוד עצמאי, אשר אין אנו רשאים לאבדו על ידי התמכרות לצד מן הצדדים. התמכרות כזאת תנכר את יהודי הצד השני.

אולם, אם לשלב את עיקרון אי-ההזדהות בחיי יום יום של המדיניות העולמית, נראה כי שיווי משקל מוחלט בין שני הגושים אינו אפשרי, שכן אינו פותר את כל הבעיות בהן אנו נתקלים. לעתים נזדקק לגישה חיובית אל הבעיות. למשל: התפישה הדמוקרטית שלנו מזדהה בכללותה עם התפישה הדמוקרטית המערבית, אם גם אין אנו מחקים דמוקרטיה זאת אלא שואבים ממעיינות מקוריים. נקודות הדמיון בין הדמוקרטיה שלנו לבין הדמוקרטיה המערבית, שהן גם יסודות הדמוקרטיה עליהם לא נוותר, הם: חופש הדיבור בעל פה, בכתב ובדפוס, חופש התאגדות מדינית, חופש ביקורת השלטון, חופש היצירה התרבותית, חופש הקשרים עם חו״ל. עניין זה של הדמיון בתפישה הדמוקרטית אינו עסק של משטר פנימי בלבד, שאין סמיכות פרשיות בינו לבין יחסי החוץ של המדינה, משום שהמשטר הקיים בישראל מאפשר להפוך את הציבור לרקע של התנגשות אידיאולוגית המשתוללת בעולם, וגילוייה של זאת בהכרח משתתפים גם בזירה הבינלאומית, לדוגמה: ״תנועת השלום״, קיומם של ארגונים בינלאומיים קומוניסטיים וכדומה.

עניין שני: היהודים אינם יכולים להתקיים כגוף בינלאומי ציוני, ואף לא כיהודים בעלי זיקה הדדית סתם, אלא במשטר דמוקרטי הבנוי על התפישה המערבית. אין כאן קשר אורגני בין יהדות וציונות לבין דמוקרטיה לפי התפישה המערבית, כי אם מציאות עובדתית: היהודים כמיעוט יכולים לקיים חיים יהודיים חופשיים רק במערב. מטעם זה אין ישראל יכולה להיות שוות נפש לגבי התפשטותו או הצטמצמותו של הגוש הקומוניסטי בעולם.

כוחם של שיקולים אלה יפה כמובן גם לגבי אפשרות השאיבה ממקורות הכוח החומרי והרוחני היהודי בתפוצות למען בניין המדינה, וממקורות כוח חומרי ורוחני בחו״ל בכלל.

בגלל גורמים מעשיים אלה נעשו חיי יום יום שלנו בעולם חד-צדדיים במידה רבה וקשורים כמעט רק בגוש המערבי והניטרלי. מצב זה כופה עלינו הגוש המזרחי, בנתקו אותנו מן היהודים היושבים בתחומו ובמונעו מאתנו סיוע חומרי. אומנם קרוב לוודאי שסיוע חומרי אינו ניתן לנו מן המזרח לא משום שאין המזרח רוצה לעזור לנו, אלא משום שמקורותיו אינם בלתי מוגבלים ומשום שהוא עצמו זקוק לכל מה שיש ברשותו. כך או אחרת, עובדה היא כי אנו זקוקים לסיוע מבחוץ, וכי אין אני יכולים לקבל אותו אלא במערב. קשה להניח שמנהיגי הגוש המזרחי לא חזו מראש ולא ידעו, שבקום מדינת ישראל יהיה היצור החדש חייב לעסוק בקיבוץ גלויות, בקבלת מילוות וכולי - כל מיני התעסקויות שתדחופנה את ישראל ליחסי יום יום דווקא עם המערב, אולם אפשר שלא חזו זאת שעה שהחליטו לתמוך בהקמת מדינת ישראל. מכל מקום, ברית המועצות דוחקת אותנו לזרועות המערב ומפירה את שיווי המשקל שלנו כלפי שני הגושים בזה שהיא מונעת מאתנו כל אפשרות לקיים קשר חי ופעיל אתה. מאידך גיסא, במידה שהמערב ישאף לצמצם את חרותנו בכוח העזרה החומרית אשר אנו מקבלים מאתו, לא תהא כל סיבה אשר בעטיה לא נסכים לפנות למזרח.

ישראל שואפת ללכת בדרכה-היא בשדה היחסים הבינלאומיים, אולם אין היא יכולה להיות מנותקת ממגע עם מדינות ועמים אחרים. במידה שגורמים בלתי תלויים בנו מחייבים אותנו לרכז את מגענו החיצוני עם גוש מן הגושים היריבים, הכרח הקיום הוא לקבל את העובדות כמות שהן. אולם אם מגע זה עלול לגרום לנו שנאבד את חרותנו ואת האפשרות לחיות כנראה לנו - אנו חופשים לפנות אל הצד השני. כל עוד ניתן לנו לחיות כמדינה בלי שכופים עלינו בכוח מיזוג עם גוש זה או אחר, הולכים אנו על פי הכרתנו המוסרית ועל פי שיקולינו-אנו ואיננו נותנים את ידנו, מעשה אבטומט, לצד זה או למשנהו.

בתום דברי מ"ש התנהל דיון בהשתתפות כמה מן הנוכחים. מ"ש הגיב:

שר החוץ: הערות בשולי הוויכוח. אין תכליתו של דיון זה לסכם ולגבש מדיניות אלא להחליף דעות ולהרבות השכלה. מדיניות החוץ הישראלית בשאלה הנדונה נקבעת, כפי שנאמר בדברי הפתיחה, על פי שתי עובדות יסוד: אל״ף, ישראל לא תכלכל משטר בנוסח המזרח. בי״ת, בכל מקום בו משתלט המזרח, אין חיים יהודיים. הוויכוח לא סתר עובדות יסודיות אלה.

לדברי המתווכחים, אי-אפשר היה שלא לנקוט עמדה בבעיית קוריאה. מה שלא היינו עושים, וכל תגובה אשר היינו מגיבים - וגם אם לא היינו מגיבים כלל - כל האפשרויות האלה היו מהוות למעשה התייצבות לצד מן הצדדים. אם כן, אין כאן שאלה עקרונית אם לנקוט עמדה או לא, כי אם שאלה מעשית: לאיזה צד להתייצב, וכאן ברור: אל״ף, צפון קוריאה היא שהתקיפה את הדרום ולא להיפך. בי״ת, אין ישראל יכולה להתחמק מבעיה, בה מהווה האו״ם גורם בולט ומודגש.

לדברי שמעוני,^[2] אם גם אין יהודים בדרום מזרח אסיה, הרי איננו יכולים להתעלם מן הדרכים ומן האמצעים בהם מבוצעת ההתפשטות הקומוניסטית.

לעניין העלייה: סעיף זה אינו מצטמצם בעלייה של כך וכך אנשים. שכן הוא כרוך בהזרמה של מלאי ושל כוחות חומריים לקיום העלייה, להחזקתה ולקליטתה. השגת מלאי חומרי זה תלויה בעמדתנו בסכסוך שבין המזרח והמערב. מן הראוי לזכור, שבמזרח גורמים אובייקטיביים פנימיים מסייעים לעלייה, גורמים שאינם תלויים ביחסינו למדינות הגוש המזרחי. לעומת זאת, אין במערב גורמים המחייבים מתן עזרה חומרית לישראל. אומנם, ועם זאת, אין להסיק מכאן שעלינו להחפז ולפנות אל המערב, שכן אם כך אנו עושים עלול השלטון בארצות הגוש המזרחי להידחף למאמץ נמרץ ותקיף לבלום את הכוחות הפנימיים המסיייעים לעלייה מתוך ארצותיו. פנייה למערב אף לא תעשה בן לילה ניסים ונפלאות בשטח הסיוע החומרי. מידת הסיוע שיינתן לנו תלויה במערך היחסים המדיניים במזרח התיכון ולא בעניין ההזדהות, אם כי ייתכן וייתכן שמתן הסיוע מן המערב בא מעיקרו בזכות הכרתם של האמריקנים כי למזרח לא נצטרף לעולם.

לסיכום, אין לסטות מן הקו הנוכחי של אי-הזדהות, אולם יש לנהוג מנהג זהירות, שיטה של ״לא חמימא ולא קרירא״ לכאן ולכאן. קו זה ישמור מצד אחד על מידת הידידות הדרושה לנו משני הכיוונים, ומצד שני יכריע כל אחד משני היריבים לנהוג בנו מנהג נאה פן נפנה וניתן ידנו למשנהו.

הישיבה השלישית הוקדשה לנושא ישראל וערב. פתח ראובן שילוח ואחריו דיבר זלמן ליף.^[3] מ״ש הגיב:

שר החוץ: מדבריו של מר שילוח נובעת מסקנה יסודית והיא כי שלילת מלחמה אין פירושה חיוב השלום. מסתבר שהדברים היו דוחקים אז [בתקופת מלחמת העצמאות], כאשר היה צורך להפסיק פעולות איבה ושפיכות דמים. משמובטח דבר זה, אין הסדר קבע דוחק כל כך ואפשר לטפל בו בנחת וביישוב הדעת. מצב כזה, של שלום שאינו שלום, אינו יכול להימשך זמן רב כי אין הוא מצב נורמלי. עלינו לתת דעתנו על כך ולהיזהר מפני האשליה שהכל עתה כתיקונו.

ישראל חסרה מאוד את השלום עם ערב והיעדר השלום מהווה מפגע רציני למעמדנו. אומנם התכסיס דורש מאתנו בשעה זאת לא להפריז בהכרזות על נכונותנו לשלום ועל רצוננו בו, ובאמת יכולים אנו להמשיך במצב הקיים למרות התקלות הכרוכות בו. יודעים אנו גם כי הסכם שלום רישמי אין פירושו שלום ממש. בכל זאת, ולמרות כל אלה, אנו חייבים לשאוף לשלום: אל״ף, שלום רישמי ואפילו שטחי טוב מבחינה מעשית מן המצב כיום. בי״ת, חתירתנו המתמדת לשלום תקצור בסופו של דבר פרי חיובי ותעזור להפעיל תהליכים של ייצוב והתפשרות במחנה הערבי. גימ״ל, מדיניות שלום תסלק מפנינו כמה גורמי לחץ מצד המעצמות. יש לנו עניין מעשי בשלום אשר רק בעקבותיו תיפתח הדרך ליחסי עסק נורמליים בין מדינות ערב לבין ישראל.

סכנת ה״סיבוב השני״ בעינה עומדת כל הזמן, ובוודאי תוסיף לרחף עלינו גם אם ייכרת הסכם שלום - אף שאז הסיכויים ל״סיבוב שני״ פחותים מאשר במצב של אי-שלום. קיום סכנה של חידוש מעשי האיבה מחייב אותנו להתחזק ולהיות מוכנים לקראת ההתפרצות, ובד בבד עם תכונה זאת יש לדאוג לחיזוקם של גורמי ביטחוננו בשדה הבינלאומי. השאלה היא באיזו דרך. דרך אחת שהוצעה לישראל היתה הפעלת ועדת הפיוס. זו לא השיגה הרבה. להיפך, טמון בה יסוד מזיק. היא מחפה על חוסר הנכונות מצד הערבים להגיע לידי הסדר של שלום. היא משמשת מכשיר למעצמות להתערבות-יתר בעניינינו ובענייני המזרח התיכון בכלל. היא זורעת אור שלילי על עמדתנו בבעיות השנויות במחלוקת, משום שבטבע הדברים חייבת היא לנקוט דרך אמצעית בין תביעות הצדדים. עלינו לשאוף לחיסול פעולת ועדת הפיוס, ורעיון חדש הכובש לו לבבות אומר שיש להעביר את תפקידיה לידי ועדות שביתת הנשק המעורבות. אם יבוצע הדבר, אין זאת אומרת שיש להפסיק טיפול בבעיות השלום אצל המעצמות הגדולות.

מר שילוח נגע בחלקה של אנגליה בשיקוליה ובהחלטותיה של ירדן. איני סבור שכל מדינות המזרח התיכון אינן אלא כלי משחק בידי בריטניה. על כולן פועלת השפעה בריטית, אך יש להן רצון משלהן ומבחינה זאת שונות הן מיתר מדינות העולם רק בהבדל דרגה ולא בהבדל מהותי. בריטניה גזרה על עבדאללה שימתין קמעה עם הסדר ענייניו אתנו משום שלא רצתה למתוח יתר על המידה את מסגרת ״הליגה הערבית״. יש סימנים כאילו חל בזמן האחרון שינוי בנקודה זו. אכן, אין אנו צריכים להתמיד לפנות אל המעצמות בבקשה שיעזרו לנו ויעשו שלום בינינו לבין מדינות ערב. עלינו להופיע כלפיהן בתרעומת על שלא עשו כל מה שבידן לעשות למען השלום.

אשר לתנאי השלום של ישראל, ניתן לומר בקצרה כי אנו מציעים שלום על בסיס המצב הקיים, אם כי פיצויים אנו מוכנים עקרונית לשלם. החזרת הפליטים היא עניין שונה במקצת. בשלב מסוים העלינו את ההצעה להחזיר לישראל פליטים ערבים עד שתהיה בישראל אוכלוסייה ערבית בת 100,000 נפש. עשינו זאת מתוך תקווה שהדבר ייתן דחיפה למאמצי השלום, והתנינו ביצועו בהשגת הסדר כולל. צעד זה שלנו הקל את המצוקה בה היינו נתונים באותה שעה, אולם את מטרתו העיקרית לא השיג. הצעתנו לא נשארה פתוחה תקופה בלתי מוגבלת ובינתיים הסתלקנו ממנה.

אנו מוצאים שזה לא מעניינינו לעשות שלום עם כל מדינות ערב יחד. אנו סבורים כי יותר קל יהיה להתפשר עם כל מדינה ומדינה לחוד. בדרך כלל, רצוי לנו להתחיל במצרים משום שאין ניגודים יסודיים בינינו ומשום שהיא המנהיגה, אולם הדבר לא ניתן לביצוע וירדן עומדת ראשונה על הפרק. הסכם שלום עם ירדן חשוב לא רק לעצמו, אלא משום שלמדינה זאת עמדה נוחה לנו לגבי הפליטים והסכם שלום אתה, שאין בו דבר על החזרת פליטים, יהיה תקדים רצוי. כמו כן קשור עניין השלום עם ירדן בבעיית ירושלים.

להלן התנהל דיון שנפתח בדברי אלוף משה דיין. אחריו דיברו אליהו ששון, שלמה גינוסר, שמואל דיבון, יעקב צור וראובן שילוח. משה שרת הגיב על כמה מן השאלות שהועלו לדיון.

שר החוץ: מצבו של המיעוט הערבי בישראל. הקו אשר אנו נוקטים כלפי המיעוט הערבי בישראל ניתן להגדירו באופן שכזה: אנו מעוניינים להחליש ולפורר את הערבים היושבים בישראל כגוש וכמיעוט לאומי, אולם שואפים לשפר ולקדם את מצבם כפרטים.

אנו מעוניינים להבטיח שערביי ישראל לא יוכלו לפגוע בנו בצורה זו או אחרת ולגרום לנו נזק, אולם מתאמצים בכנות לשפר את דרך חייהם. לכך אפשר למצוא דוגמאות הפוכות. יש מקרי עוול, אולם עשינו הרבה לחינוכם של ערבים, לשיקומם של יושבי כפרים שלמים, להבטחת זכויותיהם של פרטים וכולי. אנו מעוניינים להפחית את מספרם של ערביי ישראל, אולם לא נעשה זאת בדרכים לא הוגנות.

על שאלת התפשטותה של ישראל בעתיד. מדינת ישראל לא תסתבך בהרפתקנות צבאית מתוך מטרה יזומה לכבוש שטחים ולהתרחב.^[4] ישראל לא תעשה כזאת משום שלא נוכל להאשם בפני העולם בתוקפנות והן משום שלא נוכל, מטעמים ביטחוניים וחברתיים, לספוג לתוכנו אוכלוסייה ערבית בעלת ממדים ניכרים. אולם אם הערבים, בטפשותם או ברשעותם, יביאו לידי יצירת מצב כזה, בו תוכל ישראל להרחיב את גבולה בלי לפגוע פגיעה חזיתית במושגי הצדק וההגינות המקובלים בין מדינות ובלי שיהיה צורך לפגוע באוכלוסייה ערבית, צריך יהיה לשקול את הדברים. גם מלחמת השחרור התנהלה על פי עקרונות זהירים אלה ולא חרגנו מהם אלא כשהדבר נעשה חיוני ביותר. לא נוכל להקריב לוחמים יהודים ולא נוכל לפגוע באורח שרירותי באחרים רק כדי להשביע תאוות של התפשטות.

שר החוץ לא השתתף בישיבות הרביעית והחמישית. הישיבה השישית של כינוס הצירים הוקדשה לירושלים. שר החוץ סיכם את הדיון:

שר החוץ: הערות מספר בדבר השאלה אם עלינו להשתדל לדחות את הדיון בבעיית ירושלים בעצרת הקרובה או לא. אני סבור שאין לנו צורך עוד בביסוס עובדות בנוגע לירושלים ואין מעבר זמן נוסף מבצר עובדות שנוצרו כבר. מכל מקום, לגבי האפשרות שתוכנית הבינאום תבוצע בכוח, השהיית הדיון אינה מעלה ואינה מורידה. לעומת זאת, אם מדובר על הרחבת שלטון ישראל [בי-ם] בעתיד, אולי טוב שיימצא כבר היום מפקח מטעם או״ם על המקומות הקדושים. העובדה שהמקומות הקדושים נמצאים בפיקוח בינלאומי תרכך בעיני העולם את הרושם של השתלטותנו על מקומות קדושים שאינם בידנו כיום. ברור כי לפי שעה, ככל שימעטו המפקחים עלינו כן ייטב לשלום נפשנו. מצבנו כיום עם בירה מחולקת בין תל אביב וירושלים אינו בריא ויש לשים לו קץ. כידוע, נשארו לשכת הנשיא ומשרד החוץ בקריה כדי למנוע התנגשות חזקה מדי, ועובדה זו היא אות חולשה לנו. נוסף על כך, ההחלטה שנתקבלה [לבינאום י-ם], אם גם לא בוצעה, משמשת נשק לערבים נגדנו ונוח להם תמיד להטיחה כלפינו בצוותא עם עוד כמה וכמה החלטות בלתי משמחות - פליטים, כ״ט בנובמבר וכולי.

אין לשלול ברצינות כל אפשרות של ביטול החלטת הבינאום. אפשר למצוא מוצא בדמות החלטה חדשה שתבוא במקום הישנה ותדחה אותה מפניה, אולם אין ביטחון שנצליח להשיג החלטה כזאת. אומנם לא ראוי להפריז במשקל התגובות החיוניות בהצעותינו ואין ליחס חשיבות רבה מדי לעובדה שאין הוותיקן פעיל כרגע בשדה התעמולה וההסברה. לוותיקן דרכים להפעיל השפעה מידית ואם גם יצליח להרבות נמנעים בהצבעה, ולאוו דווקא מצביעים לפי רוחו, הרי כבר קשה כקריעת ים סוף להשיג החלטה מנוגדת להחלטה הקודמת. הערבים והוותיקן יתנגדו בוודאי להצעה שלנו ובמצב כזה נוח יהיה למצביעים להימנע ואז סיכויינו להשיג רוב של שני שליש יהיו קלושים שבקלושים.

הוותיקן, ככל גורם טוטליטרי, הוא דוגמטי בתכלית. גורם כזה מהסס אולי לנקוט החלטה, אך משהחליט לא יסטה מדרכו וילך בה עד הסוף. הוותיקן החליט בשעתו לא להתנגד להקמתה של מדינת ישראל משני טעמים: אל״ף, הכנסייה עמדה אז לפתוח במסע אנטי-קומוניסטי רחב ממדים ולא רצתה להסתכן באיבוד תמיכתם או בהתנגדותם של יסודות מסוימים ביהדות ארצות הברית. בי״ת, בהחלטה על הקמת מדינת ישראל היה כלול, כידוע, סעיף בדבר בינאום ירושלים וכדאי היה להבטיח קבלת החלטה כזאת, שכן, בסופו של דבר הוותיקן מייצג את הנצרות העולמית ושולט בעולם הנוצרי. מן הראוי לתת את הדעת על משקלו של הישג כזה בעיני הוותיקן. בעיניו האו״ם הוא ארגון נוצרי והקמת ירושלים בינלאומית באמצעותו הוא צעד ללא תקדים אשר כנגדו המדינה הנוצרית בימי הצלבנים היא כאין וכאפס.

אנשי הוותיקן יודעים היטב שיוכלו להתפשר אתנו, אם ירצו בכך. אולם אין להם סכסוך בעניין ירושלים אתנו כי אם עם האו״ם. בינאום ירושלים הוא שטר שהאו״ם חייב לפרוע לוותיקן ורק אם האו״ם יחזור בו יהיה טעם לוותיקן לבוא ולשאת ולתת עמנו. משום כך, ומשום שהוותיקן הקים חזית משותפת עם הערבים נגדנו - אומנם רק בחציה, כי יש לחזית זאת עוד תכלית ומטרה, הקומוניזם - יש הכרח לעשות מאמץ להשיג באו״ם החלטה חדשה.

היות והוותיקן אינו נבהל מפני האפשרות שהחלטת הבינאום לא תבוצע בעתיד הקרוב והוא מוכן לחכות זמן רב עד שיבוא היום לקום ולבצע, אין לנו במה לקנות את לב המצביעים אלא בנכונות להציע ביצוע כלשהו חיובי ולו גם פחות מהתוכנית המלאה, אבל לאלתר. אם כן, לנו הכרח חיוני לסלק את ההחלטה על בינאום מלא של ירושלים ועל כן אנו מוכרחים לעשות מאמץ בעצרת הקרובה, ואפילו גם נוותר על הסיכוי הצפון במצב של תיקו שכל עניין הבינאום יישאר על הנייר בלבד. מבחינת התוכן הצעותינו אומרות את המילה האחרונה. מבחינת הניסוח עוד הדלת פתוחה. איני סבור שיש סיכויים להסכם עם עבר-הירדן בעניין ירושלים מחוץ למסגרת של הסדר כולל. אין על עבר-הירדן לחץ בעניין ירושלים כעין זה המופעל עלינו: אל״ף, ירדן אינה חברה באו״ם. בי״ת, לירדן ידיד מגן גדול. גימ״ל, הנוצרים מוכנים לסבול שלטון מוסלמי על הקבר הקדוש בעוד שאינם מוכנים לסבול שלטון יהודי ב״קנקולום״ העלוב. אנו צריכים להבין לנפשו של האפיפיור, אם יסכים שהיהודים ישלטו במקומות הקדושים, איך ישא פניו בעולם הבא? שלטון מוסלמי על המקומות הקדושים קיים זה מדורי דורות. מכל מקום, ידו של האפיפיור של ימינו לא היתה בדבר הזה. הסכמה לשלטון יהודי כיום היא עניין אחר לגמרי. משום כך אין טעם לוותיקן לבוא בדברים אתנו בלי שהעצרת תשנה את דעתה. אם תעשה כזאת יוכל האפיפיור להסביר לבורא כי לא היתה לפניו דרך אחרת.

לאור הדברים הללו יכול עבדאללה ויכולים האנגלים לחכות. אנו איננו יכולים לשבת באפס מעשה וחובה עלינו לחתור לקראת שינוי החלטת הבינאום. הישיבה השביעית של כינוס הצירים הוקדשה לנושא ישראל והגולה.

שר החוץ: הקמת מדינת ישראל ריבונית, שנתקבלה במשפחת העמים כחברה שוות-זכויות, יש בה משום הגשמת שאיפתנו היסודית להגיע למצב תקין ונורמלי בחיינו הלאומיים, שהיא תמצית המטרה הציונית. אולם, מאידך גיסא, אנחנו מצווים לשמור על אופיה המיוחד של מדינתנו ואיננו יכולים ואף לא צריכים לחקות את העולם בכל. מדינתנו מיוחדת במינה בעולם בזה שהיא מהווה נכס היסטורי של עם המפוזר במרחבי תבל. ישנן אומנם מדינות אחרות שיש להן גולה, כגון אירלנד ויוון, אולם האומות הללו מעולם לא היו מפוזרות מבחינת המרחב ומבחינה הזמן כדוגמת הגולה היהודית, ויחד עם זה מעולם לא היה קיים קשר כה הדוק וחיוני בין חלקיהן כפי שהיה הדבר אצל העם היהודי. אומות אלה אף לא הקימו את מדינותיהן כתוצאה של תהליך של שיבת התפוצות לארץ המכורה.

לא נכנסנו למשפחת העמים על מנת לנתק קשרים ועל מנת להתפרק מסבל הירושה שלנו ולדבר ניתן ביטוי מפורש בשעת קבלתנו לאו״ם על במה זו הננו מופיעים כנציגי העם היהודי כולו.

לא נצליח להחזיק מעמד ולהגיע ליכולת של צורה משקית ותרבותית אם לא נגדל הרבה במספר. המוני יהודים שבארצות האיסלאם אין להם תקוה אלא במדינת ישראל, אשר תקומתה הרסה את שיווי המשקל הנפשי שיצרו לעצמם במשך הדורות. שיווי משקל זה נתבסס על אמונה משיחית ועל רוח כניעה וקבלת הדין בינתיים. תקומת מדינת ישראל עקרה מהשורש את רוח הכניעה ועשתה את האמונה לדבר שבמציאות.

קיימת בעיית עלייה גם מארצות אחרות, אך קשרינו עם התפוצות אינם תלויים ואינם צריכים להיות תלויים אך ורק באפשרויות של עלייה מיידית. אין לגרוס כי עניין העלייה ניתן להימדד בממדים קצרים של זמן, וכי במשך תקופה מסוימת יתבצע התהליך של הגדרה עצמית בקרב העם היהודי. אין לדעת גם אם השטח הקיים של ישראל יישאר בתחומיו לעולם ועד, ואין לדעת מתי יגדל ובאילו נסיבות. על כל פנים, אפשרויות גידולו אינן בלתי קיימות. אך גידול האוכלוסין אינו תלוי בשטח בלבד, כי אם במתח היצירה המותנה ביכולת התושבים לחיות איש עם רעהו בצפיפות, שהיא גזירת ההיסטוריה בשבילנו.

מוכרחים להניח, שלמשך תקופה ממושכת יישארו המוני יהודים, ואולי רובו של העם היהודי, מפוזרים בעולם. גם אם מדינת ישראל תגיע לאוכלוסייה יהודית של חמישה מיליון, עדיין יישארו כשישה מיליונים יהודים בגולה. למען העלייה, אפילו למען העלייה בלבד, עלינו לטפח גם קשר סטטי עם המוני היהודים בעולם, לאו דווקא בקשר עם העלייה ההמונית, ולהפוך אותו לגורם פעיל יותר ויותר בחיים היהודיים בעולם.

יש להתקומם בכל תוקף נגד תורת סלף, שהפרדה עלולה או מוכרחה לחול בקרב העם היהודי כתוצאה מהקמת מדינת ישראל, ושהעם היהודי ילך ויתבולל עכשיו בקצב מזורז. תורה זו אומרת כי משנהפך העם היהודי לעם ממלכתי, על ידי אותו חלק ממלכתי שנמצא בארץ יוסר התריס של אי-ההגינות הלאומית והדתית שבהתבוללות, וקל יהיה ליהודים לזרוק עצמם לזרועות העולם.^[5]

במידה שנתקלים בהלך רוח זה עלינו להילחם בו, ולא רק בגיוס הרגש אלא בהוכחות מציאותיות והגיוניות. יתכן שתהליך ההתבוללות יואט דווקא. במצרים, למשל, הגבירה תקומת המדינה את קוצר הרוח לעלייה, בימים השחורים שעברו עליהם [כאשר נרדפו בימי מלחמת העצמאות], לבם הלם אתנו. כן יש לזכור מה התחולל ברחבי היהדות האמריקנית.

ייתכן שתהליך הפירוד יתגשם באיזו פיאה צרה מאוד של שדה החיים היהודיים,

אך אין כל ספק מהי התגובה של הרוב העצום. אנו נמצאים עדיין בראשית התמורה הזו, אולם מותר לנו כבר לעשות סיכום ראשון משום שההתפתחות החדשה התחילה למעשה עוד לפני יסוד המדינה - מאותו רגע שהשתררה ההרגשה שעניין המדינה הוא דבר רציני, ושעל הדור הזה האחריות לגייס את כוחותיו למשימה זו. הדבר נתגלה, באותה הפגנה עצומה של האחדות היהודית ושל המסירות היהודית לענייין המדינה ואותו הגיוס העצום של הרצון היהודי בכל מקום בימי המערכה הגדולה בלייק סכסס, כאשר עניין המדינה היה מוטל על כף המאזניים מבחינה לאומית.

התהליך הזה הולך ונמשך. אל יתעה אותנו מראה הירידה הארגונית או המבוכה הרעיונית שחלה בינתיים בחלקים שונים של התנועה הציונית, או גם בארגוני הקהילות. תהליך זה בא לידי גילוי ברור הן ביהדות כגון זו שבברית המועצות והן ביהדות ארצות הברית. יהודים מתבוללים אמריקנים טוענים כי השנתיים האחרונות עשו יותר למען עורר יהודים להכרתם הלאומית ולאחדות העם מאשר כל התעמולה הציונית מאז הרצל. ישנה גם הכרת גורל שהתעמקה מאוד בלב היהודים, וישנו גם הסיפוק העצים שיהודי עכשיו מקבל מעובדת קיומה של מדינת ישראל. הכרת האחדות של חלקי העם כתוצאה מתקומת ישראל, יש להניח, תלך ותחזק אלא אם תחול במשך הזמן נסיגה, וכן תחזק הרגשת הזיקה בין פזורי האומה ובין המדינה. גם במגע שלנו עם האו״ם אנו נתקלים ביחס הנובע מתוך היחס המסורתי אל היהודים, יחס של פליאה ורוגז על תביעה לשוויון ועמידה על דברים שהם מנת חלקן של יתר האומות. ולהפך, כשם שהעולם מזהה אותנו עם העם היהודי, העולם מזהה את העם היהודי אתנו.

אולם יש לזכור כי יכולות להיות גם מפלות מדיניות, או יש מעשים הנעשים שהם פשוט לא לכבוד לנו. כל זה משפיע ופועל ויוצר מתיחות, וזהו שורש לגרויים בלתי פוסקים ביחסים בין היהודים ובין הגויים. יהודי בעל הכרה, יהודי בעל רגש, חי עכשיו בחרדה בלתי פוסקת: ״מה תעשה מדינת ישראל היום ומה תעשה מחר. איזו הכרזה תכריז הממשלה, כיצד תצביע באו״ם ואיך כל זה ישפיע עלינו״ מתוך הנחה - לרוב מתחת לסף ההכרה - שדבר זה מוכרח להשפיע.

הדבר הזה מטיל עלינו אחריות, חד-צדדית דווקא. איננו יכולים, בשום פנים ואופן, לעשות את יהודי העולם אחראים למדיניות שלנו. אנו יכולים לדרוש מהם עזרה למדיניותנו. אנו צריכים, במידת האפשר, להסתייע בהם למטרותינו המדיניות, אבל אין להטיל את האחריות המדינית על היהודים האלה.

אין זאת אומרת שאנו יכולים לקבל תמיד את השיקול של האחריות שלנו כמכריע. היו מקרים שידענו, שצעד מסוים שאנו עומדים לעשותו יפגע קשה בעם היהודי כולו ואף על פי כן לא נרתענו, מפני שאילו היינו דואגים תמיד כיצד ישפיע צעד זה או אחר, היינו צריכים להירתע מדרך התנועה הציונית. כך ידענו, שהקמת המדינה תשפיע לרעה על מצב היהודים בארצות ערב, אך ידענו כי בסופו של דבר תגרום להצלתם. ואכן עברה תקופה קשה על יהדות מצרים, תימן ועיראק, אך הנה הגיעו למערכה רבת ממדים.

הרגישות הזו לתוצאות צעדינו על מצב היהודים בעולם היתה קיימת תמיד בשעת ההחלטות על פעולותיה של הסוכנות היהודית, ואת הרגישות הזאת מוכרחה המדינה לרשת ובהיקף יותר רחב, אך אין זאת אומרת שזה צריך תמיד להכריע, שכל אחד מאיתנו כשהוא כותב נאום, והכנסת כשהיא עורכת חוק, וכל מפקד צבא כשהוא נותן פקודה, חייב לשקול את הדבר הזה.

השאלה היא איך אנו ננהל את מדינת ישראל מבחינת הגולה, מה מדינת ישראל תאציל על החיים בגולה, ובאיזו מידה היא תיתן תוכן חי לחיים היהודיים בגולה. המדינה אינה יכולה להסתפק באותה ההשראה שהיא יכולה להקרין מאליה, על ידי יצירתה התרבותית והנכסים החדשים שייוולדו בתוכה, תהיה יצירה תרבותית במדינה הזאת, ייווצרו נכסים חדשים אם המדינה תרים קרן עצמה, אלא המדינה הזאת מצווה להקים ולהפעיל רשת של קשרים ישירים ופעילים עם הגולה. קודם כל, היא זקוקה לזה, בניינה זקוק לזה, הן במאמץ של עליית אדם והן במאמץ של השקעות הון והן במאמץ של הסתייעות באוצרות המדע והניסיון הטכני של העולם. מכל הבחינות האלה עלינו לחתור לקראת יהודים בכל מקרה ומקרה. אם דרושה השקעת הון או התייעצות - נחפש את אלה קודם כל בקרב היהודים, מפני שהמוני יהודים חותרים לשיתוף ולפעמים אנשים מחפשים לשרת את המדינה לאו דווקא על ידי עלייה. בכל צורות השיתוף האלה אנו זקוקים לזה. גם הגולה זקוקה לזה.

אפשרויות הקשר הזה אינן תלויות רק בנו, הן תלויות גם בגורמים חיצוניים. איננו יכולים לבוא בקשר ישיר עם יהדות ארצות ערב, אם כי בצפון אפריקה הדבר עוד אפשרי. זה גם מצומצם מאוד מאוד וכמעט בלתי אפשרי בארצות ״הדמוקרטיה העממית״ ובברית המועצות. אומנם שם לכאורה יש צירויות בדין ובזכות ובטקס רב, על כל הכבוד הבינלאומי המגיע להן, אולם אין זה פותר את הבעיה. ברית המועצות לא ראתה מראש את ההתפתחות ההכרחית של זיקה אמצעית בין מדינת ישראל ובין מדינות המערב מתוך צורכי בניינה של המדינה, מתוך צורכי העלייה. שנית, היא לא ראתה מראש כיצד דבר זה ישפיע על יהודי ברית המועצות. הם לא ראו מראש את הדינמיקה, לא הנפשית ולא המדינית, שתחולל תקומת המדינה הזאת, לא בקשרים בינה ובין העולם המערבי, ויהודים אינם מחוסנים בפני זה שזרם החשמל הזה יעבור דרך מסך הברזל. לעת עתה יש לזה מסקנות שליליות המתבטאות באותו מצב טרגי שנתונים בו יהודי ברית המועצות. איננו יודעים אם יש באמת נגישות המוניות, אבל ישנו פחד מפני נגישות המוניות, ומתנהלת תעמולה בעיתונות [נגד הציונות], ועל כל פנים, נעשו פעולות שונות לגבי סופרים יהודים, עיתונות יהודית וכולי - כל זה מחזק את ההרגשה היהודית. פה יש חזית מדינית קשה. צריך להיאבק על אפשרות המאבק בחזית הזאת, אבל אצלנו לא אבדה התקווה האחרונה.

לעומת זאת, יש אפשרויות רחבות בארצות המערב ועלינו לקבוע את העובדה של קשרים עצמאיים של ישראל עם קיבוצי יהודי הגולה במישור החיים היהודיים כדבר שאינו מזדהה עם קשרי מדינת ישראל וממשלות העולם במישור היחסים הבינלאומיים. פה אין שאלה של תביעת נאמנות. אני מציע להיזהר במונח ״לויאליות״. אני מציע לדבר על ״attachment״. אבל צריך שיהיה ברור, שאנו סבורים שזה בסדר גמור שנציג רשמי של מדינת ישראל בא לארץ זרה כדי לערוך ביקור ליהדות של אותה ארץ. ברור שאם הוא בא לארץ זרה הוא צריך לקבל רשות מן המדינה הזרה ולהסביר מהי מטרת ביקורו, וברור שהוא לפי מעמדו ודרגתו צריך לעשות ביקור נימוסין [ממלכתי].

זה צריך להתבטא גם בנוהג של הצירויות. הצירויות מקיימות קשר עם יהודים, עם ארגונים יהודיים, עם עיתונות יהודית, עם חיים יהודיים - זהו חלק בלתי נפרד של תפקידן. הדברים האלה אינם לגמרי ללא כל משל ודוגמה, הם רק אצלנו בממדים אחרים ומקבלים איכות אחרת על ידי כך. לצירות היוונית בוושינגטון יש קשרים עם הגולה היוונית שבאמריקה. הוא הדין באיטלקים, וזה לא כמו הקשרים של הצירות הבריטית עם הנתינים הבריטיים. יש מדינות המנהלות עבודה תרבותית במדינות אחרות. יתר על כן, ברור שההודים בדרום אפריקה תולים כל תקוותם בהודו שהיא תושיע אותם מידי ממשלת דרום אפריקה, כך שהדברים אינם לגמרי ללא תקדים.

מבחינת ההשתלשלות ההיסטורית, את בעיית ״הנאמנות הכפולה״ עוררו יהודים. לא עוררוה גויים. גויים אומנם נתנו דעתם על הסבך הזה, ובעיקר בעניינים מדיניים, והופעת ראשי הציונות האמריקנית בתורת דוברי הסוכנות היהודית לפני שולחן האו״ם עוררה גירויים קשים מאוד. אולם הבעיה הזאת, כבעיה שיוצרת תסביך, זו המצאה יהודית בלבד. דווקא בארצות הברית לא רק שאין זו בעיה, אלא אפשר לעשות את הדבר הזה לנכס חיובי. שם אחת מן השתיים: או שארצות הברית מעוניינת בעמדה הבינלאומית של מדינת ישראל, או שאינה מעוניינת כלל. אם היא אדישה כלפיה, אין מקום לחרדה. אבל אם היא מעוניינת, למשל, שמדינה זו לפחות לא תצטרף לאויב, ואף יותר מזה - שהיא תעמוד לימינה בשעת משבר, אזי אפשר להסביר לה שהערובה החזקה ביותר לכך שמדינת ישראל בשום פנים ואופן לא תצטרף לאויביה, ואולי תהיה לה לבעלת ברית, היא בהגברת הזיקה בין יהדות ארצות הברית ובין ישראל. במידה שהזיקה הזאת תהיה יותר ויותר חיה ונמרצת, בה במידה יקשה על מדינת ישראל לנקוט עמדה שפירושה ניתוק היחסים בינה לבין ארצות הברית. יש עניין של דמוקרטיה, של אוריינטציה מדינית, וכל הדברים האלה אינם נוגעים בנפש האדם במידה שזה נוגע בקשר הדם בין היהודים בארץ הזאת ובין היהודים בארצות הברית. אחת ממטרות המדיניות של ארצות הברית כלפי ישראל, במידה שהיא מעוניינת בה, היא לאמץ ולעודד את יהודי אמריקה להדק את הקשרים שלהם כדי לרתק על ידי כך את מדינת ישראל לארצות הברית, והיא קיימת, במידות יותר קטנות, גם לגבי ארצות אחרות.

אי-אפשר בעניין זה לקבוע נוסח אחד לעולם כולו. כל צירות וצירות מוכרחה ללמוד את יהודי ארצה, לפתח דרכי שיתוף ואמצעי השפעה המתאימים לנסיבות הקיימות. למשל, ישנם קיבוצים [יהודים] הגאים על ארץ מגוריהם - בארצות הברית וכן גם באנגליה. הם דוגלים באזרחות הזאת ובתרבות הזאת. לא תצמח כל ברכה לקשר בין מדינת ישראל ובין הקיבוצים האלה אם בכיוון עיקרי של גישתנו לבעיה נבחר את הכיוון של ערעור הגאווה הזאת. לא תצמח כל ברכה לעלייה למדינת ישראל אם אנו נתחיל להלך אימים על יהודי הארצות האלה שמאחורי כותלם עומד נחשול של רדיפות, ומה שקרה בגרמניה יכול לקרות גם אצלם. מבחינה זו צריך לחול שינוי עיקרי ויסודי בהדרכת השליחים שלנו. התעוררות יהודית לאומית והתעוררות הקשר למדינת ישראל כרוכות יחד, ומכיוון שבארצות האלה בית הכנסת ממלא תפקיד כביר כמרכז של חיים יהודיים, לא ייתכן ששליחים המתכוננים לקרב לבבות למדינת ישראל יהיו אדישים להתעוררות דתית בקרב הארצות האלה, כי על ידי כך הם מחניקים באיבו תהליך של הכרה יהודית.

יש יהדויות אחרות, למשל יהדות ארגנטינה. פה גישת היהדות לצירות מחייבת זהירות ידועה. בארצות כדרום אפריקה וארגנטינה אין למצוא כל גאווה על השתייכות לאותה ארץ. קיימת התבוללות הנוגעת רק בפינות של החברה, אך אין מזיגה של התבוללות וציונות כפי שהיא קיימת באנגליה ואמריקה.

לגבי כל המדינות האלה אנו מוכרחים לפעול כאילו מתוך הנחה שהקהילות האלה קיימות ועומדות, שאנו לא נעורר עלייה המונית ממש, ובמידה שנעורר עלייה בכלל לא נעורר אותה באמצעים מהפכניים ובתחבולות שליליות, כי אם רק בגישה חיובית - בהצגת האפשרות של חיים יהודים מלאים ושל החלצות מכפילות ההכרה לעזרה למפעל כביר. פעולה זאת, לאמיתו של דבר, עדיין לא קיימת והמדינה קוצרת לעת עתה מה שהיא זרעה בשתי שנות הגבורה שעברו עליה. שתי שנות גבורה אלה הולכות ונסוגות בזיכרונות ובהתרשמות. המדינה מוכרחה להתחיל לתת לגולה דבר-מה מתוכנן ומאורגן בשבילה במיוחד.

אותה התקופה שהיתה עדה לניצחון השפה העברית כשפה חיה היא גם עדה לשקיעת שפות הגולה היהודית. בראש וראשונה זה חל על יידיש, לדינו וכולי. הננו עדים לתהליך של התבוללות לשונית גמורה בארצות, אך יחד עם זה אנו עדים ללימוד הלשון העברית בגולה. אפשר אפוא להפוך את השפה העברית לשפת החיים והתרבות של היהודים בגולה. בתימן, למשל, שפת הדיבור היתה ערבית, אבל שפת התרבות היהודית היתה תמיד עברית. קשה למצוא תימני שאינו יודע קרוא וכתוב עברית. הדו-לשוניות הולכת ומתפשטת, ובכמה ארצות כגון שוייצריה, גרמניה, נורווגיה, אף יש משפחות שמחליפות ילדים לשנה כדי ללמוד שפה אחרת. יש מקום גם אצלנו להחלפת ילדים בין ישראל והגולה. פה יש גם שאלת חינוך כללית, הואיל ואיננו רוצים להקים פה לבנון או מצרים שנייה, אלא מדינה שמבחינה תרבותית מצווה להיות מספיקה לעצמה, שלא תיהפך ללבנטינית וצרת היקף. ככל שירבה מספר הילדים אשר יבלו חצי שנה או שנה בחוץ לארץ כארץ-ישראליים, כן ייטב לחיים התרבותיים והרוחניים בארץ, ועל כל פנים, זה יגביר את הזיקה לעם היהודי. גם עכשיו כבר קיימת בעיית הזיקה לגולה בקרב הנוער הגדל בארץ, על אף שהיו גם תופעות מרנינות: ההתלהבות בימי המלחמה [העולמית השנייה] לשליחות לגולה דווקא בקרב ילידי הארץ, במפעל ההעפלה.

יש ארצות דו-לשוניות: קנדה, שהשכבה המשכילה בה יודעת צרפתית, השכבה הצרפתית המשכילה יודעת אנגלית, וצעדים בכיוון זה נעשים עתה גם בדרום אפריקה, ויש לחתור לכך גם בקרב החיים היהודיים.

בעניין קשרי תרבות עם הגולה שוררת מבוכה ידועה מתוך שלא הגענו לבהירות גמורה בחלוקת תפקידים בין המדינה ובין ההסתדרות הציונית. על כל פנים, הגולה צמאה למגע ישיר ובלתי אמצעי עם מדינת ישראל. הגולה רוצה לדעת ולהרגיש, שהדבר הזה שבא אליה מן המדינה הוא גם מוגש לה על ידי המדינה - אם זה בהוראה, אם בנכסי תרבות ואמנות, אם בהפצת ידיעת הארץ ואם בגיוס כוחות עזרה בארץ: מדעיים, טכניים, מקצועיים וכולי. הפעולה הגדולה הזאת לא תיתכן בלי הסתדרות ציונית, אבל אולי אפשר לבצעה על ידי הצירויות, ובצידן מתוך התייעצות ודרך צינורות ההסתדרות הציונית במקום. ישנו רעיון של הקמת מוסד כדוגמת British Council, שייקרא ״מרכז לתרבות ישראל״ ויפעל במדינות השונות על יד הצירויות. נספח תרבותי של הצירות יהיה ממונה על עבודה זו ויפעל בקשר עם ההסתדרות הציונית, אבל יהיה קשור פה עם משרד החינוך ועם מחלקת התרבות של משרד החוץ, ובאופן כזה תתאפשר יניקה ישירה בכל השטחים.

ראש הממשלה, כאשר פתח את הכינוס, דיבר על הצורך בנספחים תרבותיים ואפשר להסתייע בעמדה הזו ב״קרבות״ [התקציב] האחרונים עם האוצר, כי סעיף זה נמחק שם בתואנה שזה שייך למשרד החינוך והתרבות. ברור, שבכל הפעולה הזאת אנו מחדשים משהו בנוהג הבינלאומי ואין להרתע מזה. העולם צריך להתרגל לזה שנכנסה לתוכו מדינה מאוד מסובכת, הקשורה בתפוצותיה בעולם. מדינת ישראל, כמדינה החותרת לשלום ולידידות עם כל המדינות, אינה רואה כל סתירה בין מילוי חובות האזרח של היהודים בעולם כולו והקשר שבינם ובינה, כי אם רואה דווקא בקשר זה את תרומתה המיוחדת לעניין השלום. לקשר הזה יש קיום אך ורק בשעת שלום בעולם, והילכך הוא רותם את מדינת ישראל למרכבת מסע השלום. אמנם ייתכנו משברים והתנגשויות. המדיניות שלנו נקבעה מתוך הנחה של שלום ויציבות ושל הרמוניה בינלאומית. הקשר בין מדינת ישראל ובין העם היהודי אין דומה לו, ויש לקנות לו זכות אזרח במסגרת היחסים הבינלאומיים במידה שמדינת ישראל מתאזרחת בתוכה.

הישיבות השמינית והתשיעית הוקדשו להמשך הדיון בנושא ישראל והגולה. מ׳יש סיכם את הישיבה התשיעית:

שר החוץ: קודם כל, אעלה שתי הרגשות שליווני במהלך הכינוס. אם להמשיל את מדינת ישראל לשולחן הזה, ונאמר כי זהו סבל ישראל, והאנשים היושבים סביב לשולחן הזה משולים לחוליות המרכיבות אותו עם ההיקף הגדול של העם היהודי בגולה - החוליות האלה, שהן פזורות בעולם, התלכדו עכשיו.

סביב לשולחן הזה באו הרצל ואחד-העם לידי התפייסות. במידה שהיה פעם ריב אידיאולוגי גמור בין הציונות המדינית לבין הציונות הרוחנית, הרי כינוס הצירים מסמל את התגשמות הרעיון של הציונות המדינית, בו-בזמן שזה יומיים עוסק הכינוס בבעיה אחת - כיצד להכשיר את מדינת ישראל וכיצד לאפשר לה למלא את שליחותה כמרכז רוחני לגבי העם היהודי בעולם כולו. שיקול דעתנו הוא כי לא צריכה לחול הפרדה בין מדינת ישראל ובין העולם היהודי. שליחותה של נציגות ישראל לחוץ לארץ אינה אך ורק שליחות לממשלות הארצות השונות. היא באותה שעה שליחות ליהדות ארצות אלו. על ראשי הנציגויות להיות מותאמים למשימה הזאת ולהוות אמצעי של הזרמת דם בעורקי אותו אורגניזם המאחד את מדינת ישראל עם הגולה. עליהם לעודד עלייה המונית, בייחוד מארצות דמוקרטיות. עליהם למצוא דרכים לגיוס הון - יהודי ולא יהודי - לבניין הארץ, לעזור למגביות, לעודד עלייתם של בעלי הון, לפתח את התיירות. גיוס המדע היהודי, שפירושו תביעה מיהדות ארצות כהונתם לגייס את כל הניסיון, ההכשרה, המומחיות, בראש וראשונה בקרב יהודים, לבניין הארץ.

אלה הם התפקידים העיקריים המוטלים על צירי ישראל בחוץ לארץ בקשר לגיוס כוחות למען בניין הארץ.

על הצירויות להיות גם מכשיר של נתינה. התפקיד שממלאת הצירות הוא כנושא סמכות מדינית ומוסרית בחיים היהודיים. זהו נכס כביר שהופקד בידי כל נציגות בגולה, שאין כל הגזמה בהערכתו. נובעות מזה אפשרויות כבירות להדרכת הציבוריות היהודית. הדבר מחייב זהירות רבה, אולם הוא מוכרח להתבלט בפעולתו.

שאלה רצינית בקשר לפעולה זו היא של ארגון ותיאום עם גופים אחרים, בראש וראשונה עם ההסתדרויות הציוניות. עלינו לקבוע, כי בכל מקום שקיימת בו הסתדרות ציונית צריכה להיות דאגתה של הצירות לטפח את הקשרים אתה ולשמש עזר וסעד לה, וכן לשמור עליה משגיאות ומתקלות במידה האפשרית. על הצירות לתת זיקה מיוחדת להסתדרות הציונית בכל מקום ומקום.

לעומת זאת, אין לצמצם את הקשר וזיקת הגומלין עם היהדות בתחומי ההסתדרות הציונית, מכיוון שאין היא מאחדת את כל הציבור היהודי. בארץ כגון דרום אפריקה יש הגמוניה כמעט מוחלטת של ההסתדרות הציונית בחיים המקומיים. לא כן הדבר בארצות הברית, לא כן הדבר גם באנגליה. אין אנו רשאים להזניח קשרים אישיים ולהימנע מלטפח קשרים עם צורות אחרות של חיים יהודיים מאורגנים, וכן אסור לנו להזניח אה הקשר עם אישים, אשר מסיבה זו או אחרת אינם מוצאים מקומם במסגרת ההסתדרות הציונית בצורתה הנוכחית.

לא נוכל כאן לפתור את הבעיה של ארגון ותיאום בשטח הפעולה התרבותית. ניקח לנו חומר למחשבה מהכינוס, ועוד נשוב אליה. ברור לנו כי הצירויות שלנו עדיין אינן שלמות במבנן, ואין טעם שנקיים מוסדות תרבותיים ונספחי תרבות בחוץ לארץ בלי שתהיה מחלקה מתאימה במשרד החוץ, שתוכל לרכז את הדבר בידיה.

לשם עידוד התיירות כהלכה דרוש גם כן מוסד או מנגנון מתאים בארץ. אין טעם לעשות תעמולה בחוץ לארץ בשעה ששבים תיירים מהארץ מאוכזבים, וכל עוד אין טיפול מתאים בארץ אין טעם לעודד עליית יהודים. אני מבחין בין אותן הארצות שמהן העלייה הולכת בממדים המוניים, לבין הארצות שמתוכן עולים יחידים. אין טעם לגייס כוחות יחידים, למשל, כל זמן שאין מנגנון חזק ומוסמך בארץ שידע להדריכם. שמענו [פה] הדים על הצורך במנגנון כזה.

ברור שכל פעולה של צירויותינו בשטח התרבות תטביע חותם מסוים על הנציגות, גם בעיני השלטון. כאן יש להיזהר משני קצוות - מהקצה של תהליך הסתגלות לרקמה הכללית והיחידה כמעט בעולם של יחסים בינלאומיים - לא לטשטש את דמותנו המיוחדת ולוותר על התפקידים החיוניים שלנו. מצד שני, לא ייתכן שמילוי התפקידים האלה יזיק לקשרינו הבינלאומיים. יש למצוא כאן את שביל הזהב הן על ידי התנהגות שקולה, הן על ידי מאמצי הסברה. הניסיון מוכיח שהסברה זו נושאת פרי.

אשר לחברינו הפועלים בבירות מזרח אירופה, שבדבריהם כאן נשמעה נעימה טרגית מאוד: [מרדכי] נמיר לא סיים בנעימה של יאוש אלא של תקווה, שעוד עתיד הקשר להתחדש. הוא, וכמו כן [שמואל] אלישיב, עמדו על תפקידה המיוחד של צירות ישראל במוסקבה כגורם מגרה ומדרבן את ההכרה היהודית. ייתכן שעוד זמן רב נעמוד שם בפני קיר אטום, אבל אין זה לגמרי קיר אטום, דרך הסדקים שלנו אנו מעבירים ניצוצות אור לתוך חשכתם של היהודים שם. גם שם יש שאלה של השארית הנשארת, בפרט בברית המועצות, ואין לי תקווה יותר יקרה אלא זו, שבכינוס הבא נזכה לשמוע על החייאת הקשר בינינו לבין יהדות הגולה ההיא.