65 | הרצאה בכינוס המשמרת הצעירה, מפא״י, חולון^[1]

חלקו של הנוער בבניין המדינה

 

משה שרת: חברים, באולם וגם בעולם חם. מעשה קוריאה הוא אזהרה. וכשאנחנו מתכנסים בינינו לבין עצמנו לדון בשאלות פנים שלנו, עלינו לשים היטב לב לאזהרה הזאת. היא אזהרה לנו. היא לא היתה מכוונת אלינו, אבל היא פועלת עלינו. היא אומרת לנו כי העולם עומד על עברי פי פחת, וכי בכל עת ובכל שעה הוא עלול להגיע אל סף הפורענות.

אנחנו, אשר יצרנו את הבסיס הראשון של כוח עברי מגובש במולדת בתקופת בין מלחמות, בין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת העולם השנייה, אנחנו, אשר ראינו בתקופת מלחמת העולם השנייה הן את השואה הגדולה ביותר שמצאה את עמנו בגולה והן את המאמץ הנמרץ ביותר להגיע לגאולה במולדת, אנחנו, אשר עלינו הפיל הגורל היהודי להקים את מדינת ישראל על תילה, שוב בתקופה של בין מלחמות, בין מלחמת העולם השנייה לבין סכנת פרוץ מלחמת העולם השלישית, אסור לנו להיות אדישים לאזהרות כאלה. והלקח הראשון שעלינו להפיק, המסקנה הראשונה שעלינו להסיק ממה שקרה בקוריאה, היא הכפלת המאמץ, המרצת קצב הבניין, ריכוז הכוחות, גיוס כל הכוחות לעבודה קדחתנית, כי הזמן נגדנו.

כולנו נושאים את נפשנו בתפילה ובתקווה לאותו נס אשר יציל את המין האנושי כולו מזוועת מלחמת עולם חדשה, מלחמת עולם אשר מי יודע אם היתה כמוה בתולדות המין האנושי - אם תפרוץ - כי היא עלולה להמיט אסון של הרס, חורבן ואבדון על המין האנושי כולו. אבל המלחמה הזאת מאיימת באופן מיוחד על עמנו. גם אם לא תהיה השואה שלמה בחיי תבל, היא עלולה להיות שוב שואה איומה בחיי עמנו. אחת משתיים, או שתהיה זו מלחמה אשר בה חרב העם היהודי תהיה איש ברעהו, או שתהיה זאת שוב מלחמת השמדה לעם היהודי, או ששניהם יבואו יחד. בין כה ובין כה זו תהיה שואה חדשה לעם. בין כה ובין כה האסון הזה עלול להצמית את בניין הארץ. בין כה ובין כה הוא עלול להעמיד את מדינת ישראל כולה על עברי פי תהום. עלינו לבנות בחרדה, בחרדה אין פנאי לעמוד אף רגע.^[2] זוהי המסקנה הראשונה.

אמרתי: אנחנו נושאים את נפשנו בתפילה ותקווה לאותו נס שיציל את העולם.

מי יכול להציל את העולם? העולם כיום מפולג. בגוף העולם מתרוצצות שתי נשמות, והשאלה היא אם יוכל גוף העולם להחזיק מעמד, אם תחדור ההכרה בלב המוני בני אדם, שמלחמת עולם חדשה פירושו חורבן לכל, אין פירושו ניצחון לצד אחד על משנהו. אולי יינצל העולם, אבל מי יודע אם תחדור ההכרה ומי יודע - גם אם תחדור ההכרה - אם היא תיהפך צוו לשליטים. עולם שעומד זמן רב על סף תהום, מתוך עצם עמידתו על סף תהום, עלול לאבד שיווי משקל ולנפול לתוך התהום. שלום העולם תלוי ביכולת שני המשטרים הקיימים כיום בעולם, והמנהלים בינם ריב אידיאולוגי חמור, לדור בכפיפה אחת ולסבול איש את רעהו. אי-אפשר להכריע את הקוו כיום בלי מלחמה. שום משטר לא יוותר על מקומו בעולם כיום בלי מלחמה. אם יתבצר השלום, אז אולי במשך הימים, ברבות הימים, או ישתנה משטר אחד ויסתגל לאחר, או שניהם יסתגלו זה לזה, יקום משהו, תקום איזו הרמוניה חדשה, אולי. או יבינו בני אדם שעליהם להניח את החופש לעצמם לחפש חיפושים חופשים לפתרון הבעיות החברתיות מבלי להפוך את דרך חיפושי הפתרון עילה למלחמה ולשפיכת דמים. כיום הזה הכל תלוי בביצור ההכרה הזאת, בהסכם הזה שאין לשנות את מאזן הכוחות בכוח, כי כל התחלה, כל ניסיון לשנות את מאזן הכוחות בכוח ולהביא לידי הכרעת משטר אחד על פני חברו, עלול להצית את התבערה העולמית ולהטביע את העולם כולו בנחשולי דם ואש.

לכן, קודם כל לכן, התקוממה מדיניות ישראל נגד הניסיון שנעשה בקוריאה בכוח להפר את המאזן ולהעמיד את הצד שכנגד בניסיון שהוא לא יגיב. מדוע לא יגיב? מניין הביטחון שהוא לא יגיב? הוא הגיב! ואנחנו התקרבנו עוד צעד אחד אל השואה העולמית.

אבל לא בידנו, בין אם נתקומם בנפשנו או לא נתקומם בנפשנו, לא בידנו להכריע, ואך במעט מאוד נוכל להשפיע בגורל הריב העולמי ההוא. הריב הוא בין שני משטרים - בין המשטר הדמוקרטי ובין המשטר הקומוניסטי. בתוך המשטר הדמוקרטי מתנהל ריב, ריב בין כוחות ניצול ובין כוחות שחרור. ניצול העבודה ושחרור העבודה, הורדת האדם והעלאת האדם. אבל בתוך העולם הדמוקרטי יש הסכמה בלתי מפורשת לנהל את הריב הזה באמצעים דמוקרטיים. הסוציאליזם הדמוקרטי איננו מודה, כי בעולם הקומוניסטי שוררת חרות האדם. הוא שולל את ההנחה הזאת. הוא עושה חשבון חמור מאוד מה הרוויח העולם הקומוניסטי ומה הפסיד העולם הקומוניסטי, והוא סבור כי שכרו יוצא בהפסדו: כי אין בעולם הקומוניסטי חופש האדם, אין בעולם הקומוניסטי חרות הרוח. ואם ישנם הישגים, וספק רב למה הם מגיעים, השאלה היא אם כדאי לאדם לשלם את המחיר שהוא נתבע לשלם בעדם - מחיר של אובדן חרות הרוח, של ויתור על חופש הפרט וחופש הציבור.

אנחנו נושאים את נפשנו לשידוד מערכות החברה האנושית, אותה החברה האנושית אשר אנחנו שליטים עליה. אבל עלינו, קודם כל, ליצור את החברה הזאת, ואנחנו לא נוכל ליצור את החברה הזאת ולא נוכל לשדד את מערכותיה תוך כדי יצירתה אלא באמצעים דמוקרטיים. זאת היא אמונתנו העמוקה והניצחת. אנחנו לא נוכל לאחד את כל כוחות העם למאמץ נמרץ וכביר של בניין ושל גאולה אם לא ניטע בלב כל אחד ואחד מאיתנו את הכרת החרות. רק על ידי זה שנציג את משאת נפש החרות לפני כל אחד ואחד נוכל לגייס מתוך כל אחד ואחד את כל כוחות הנפש, את כל עוז הרוח, את כל הנכונות לקורבן הדרוש לנו כדי לבצע את המשימה הגדולה. כל כוחות העם, כל שכבות העם, צריכים להיות שותפים למאמץ הגדול, וצריכים להרגיש בעליל כי הם שותפים לו בפועל ממש, כי הם חופשים בו, חופשים להביע דעה עליו, חופשים להביע ביקורת על אופן ניהולו, חופשים להצטרף או לא להצטרף אליו מרצון, והם קוצבים את בניינו על ידי אותה חרות שהם קונים לעצמם, אותה חרות שהם קונים ללאום כולו, על ידי אותה חרות שהם קונים לכל אחד ואחד.

ודאי - חרות בתוך חברה מאורגנת שיש בה משמעת, שיש בה חוקים, שיש בה ויתורים הדדיים. לא תיתכן חרות אנושית בלי מאמץ, בלי ציות לחוק, בלי שמירת סדר, בלי עזרה הדדית ובלי ויתור הדדי. אבל המשטר הזה של חוק וסדר ועזרה הדדית וויתור הדדי צריך להיות נשען על חופש ביטוי של הכלל כולו, על חופש ביקורת של הכלל כולו - אז הוא נושא בו את צידוקו.

כך הדבר תוך כדי תהליך הבניין, וזוהי מטרת תהליך הבניין. המטרה היא ליצור מפעל חופשי, מפעל החי חיי חברה חופשיים. חרות לרוח העם, כבוד לכל פרט ופרט, חופש לו לבטא את עצמו במסגרת של ביטוי עצמי קיבוצי. אנחנו נושאים את נפשנו להראות מופת של סוציאליזם דמוקרטי, של בניין ארץ דמוקרטית, של חיי לאום חופשים דמוקרטיים. אבל, קודם כל, עלינו לבנות ועלינו לבנות מהר, לכנס מהר יהודים לתוך הארץ הזאת, לפתח מהר את מרחבי השממה בארץ, לבנות מהר את כוחנו המשקי, הצבאי, התרבותי. כי אחרת מי יודע מה ילד יום ואיזו רעה נשקפת לנו.

מדינת ישראל לא תהיה למדינה רבת אוכלוסין, למדינה כבירת כוח בייצור ובהגנה, למדינה עשירה בנכסי רוח ובכושר יצירה תרבותי, אם היא לא תהיה מדינת האיש העובד, אם היא לא תעלה את האיש העובד הן לדרגה של אחריות ראשית במדינה והן לדרגה של הנאה מלאה מכל הנכסים אשר המדינה תיצור.

בדגילה בשני עקרונות אלה כוחה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל. מפלגת פועלי ארץ-ישראל קוראת אל דגלה את כל המוני העם, את כל אלה הרוצים לבוא הנה, לעלות, לשבת פה, לחיות פה חיי עבודה, חיי עזרה הדדית, חיי משמעת לאומית. והיא מבטיחה להם חיים קשים, מאמץ נמרץ, אבל הרגשת אחווה וחרות יחד לעשות את העבודה הזאת מתוך שיתוף, מתוך חופש של הבעת דעה, חופש של ויכוח ושל ביקורת הדדית, חופש של הכרעה דמוקרטית, חופש של גיוס כוחות אשר לכולם יהיה חלק שווה פה הן בחובה והן בזכות.

למפלגת פועלי ארץ-ישראל בתקופה המזהירה והטרגית הזאת קם יריב בתוך תנועת הפועלים - זאת היא מפלגת הפועלים המאוחדת. שימו לב, חברים, לסתירות הטרגיות אשר בהן הסתבכה והולכת ומסתבכת המפלגה הזאת. היכן היא עומדת בריב האידיאולוגי הגדול בין דמוקרטיה ובין קומוניזם. אני לא מדבר על מלחמה - כולנו לשלום. אני לא מדבר על התפשטות גוש זה או גוש אחר - אנחנו בעד מאזן, שיווי משקל, עד שתוכל לנפול ההכרעה לא באמצעים של דם ואש. אבל ישנו הריב האידיאולוגי, ישנו המאבק הרוחני הזה. נוכל להיות בעמדה של אי-הזדהות במקרה זה ובמקרה אחר כאשר מתנגשים שני הגושים התנגשות מדינית. לא נוכל לנקוט עמדה של אי-הזדהות כאשר מתנהל הריב בשאלה איזה משטר יבור לו עם זה או עם אחר, איזה משטר נברר לעצמנו אנחנו, איזה משטר נשליט בתוכנו - משטר דמוקרטי או משטר קומוניסטי?

נשכח לרגע את המונחים האלה, את השמות האלה, כי לפעמים הם מטעים ומבלבלים. כי כאשר אתה אומר למישהו: ״הלא אתה קומוניסט!״ הוא אומר: ״לא, אני דמוקרט!״ ויש דמוקרטיה סתם ויש ״דמוקרטיה עממית״. אל נתבלבל בערבוביה הזאת. אלא נתבונן לתוכנם של הדברים - איזה משטר אנחנו בחרנו? אנחנו בחרנו במשטר המושתת, קודם כל, על חופש דיבור בעל פה, בכתב ובדפוס. בחרנו במשטר המושתת, קודם כל, על חופש הארגון המקצועי, התרבותי, המדיני. כל אחד ואחד בתוכנו חופשי להשתייך לכל מפלגה שהוא רוצה. כל אחד מאיתנו חופשי לא להשתייך לשום מפלגה. כל קבוצה בתוכנו חופשית להקים לה מפלגה כראות עינה, בצלמה ובדמותה. ואין המדינה אוסרת שום מפלגה, ואין המדינה גוזרת על שום מפלגה, אלא אם כן תנסה איזה מפלגה לחתור תחת המדינה ולהילחם בה. אז המדינה תעמוד על נפשה. אבל כל זמן שהמפלגה מתנהלת במסגרת של המדינה היא חופשית להביע כל דעה, אפילו תהיה פסולה בתכלית הפסילות בעיני רוב העם.

ואנחנו גורסים גם חרות רביעית: חופש הקשר עם חוץ לארץ. כל קבוצה יכולה להשתייך לכל מפלגה בחוץ לארץ ויכולה לנסוע לכל ועידה ולכל כינוס.

האם מפלגת הפועלים המאוחדת חולקת על כל החרויות האלה? האם היא מוותרת על חופש הדיבור? האם היא מוותרת על חופש ארגוני? האם היא מוותרת - לא הזכרתי עיקרון אחד - על חופש ביקורת השלטון? האם היא מוותרת על חופש הקשר עם חוץ לארץ? היא דוגלת בכל העקרונות האלה, ויחד עם זה היא מציגה לנו, בנצלה ובהשתמשה בכל החרויות האלה, היא מציגה לנו למופת משטר אחר, משטר שאין בו חופש דיבור, משטר שאין בו חופש ארגון, משטר שאין בו חופש ביקורת השלטון, משטר שאין בו חופש הקשר עם חוץ לארץ. סתירה! תשובה על זה לא שמעתי אף פעם.

סתירה אחרת - מפלגת פועלי ארץ-ישראל דוגלת בשלום. היא איננה עושה מזה עניין של סתם הכרזות וסתם תעמולה וסתם סיסמאות, אלא היא, כמפלגה אחראית למדיניות ישראל, מתאמצת להתוות למדינה דרך המחזקת שלום בעולם. כי אנחנו עכשיו איננו יכולים להסתפק סתם בהפרחת סיסמאות, כיוון שאנחנו מדינה, והמדינה הזאת נוקטת עמדה בעניינים בינלאומיים והיא יכולה להיות עמדה המובילה למלחמה, והיא יכולה להיות עמדה המובילה לשלום. מפלגת הפועלים המאוחדת אין כמוה דוגלת בשלום ושואפת לשלום. היא מחתימה תינוקות בזרועות אמם על עצומת השלום.^[3] היא מוציאה חולים ממיטותיהם לחתום על העצומה. אבל כאשר יש מעשה פלישה, כאשר מתוכנן מעשה של הפרת השלום בכוח מתוך סיכון השלום, היא מוחאת כף לזה.^[4]

יתר על כן, אני מעיז לומר שבמידה שמפ״ם נושאת את נפשה לשלטון במדינת ישראל, רבים בתוכה הקושרים את התוכנית הזאת באותה סיטואציה שתיווצר עם פרוץ מלחמת עולם חדשה. הם בונים על כך, שאם תהיה מלחמה יהיה כוח ידוע אשר יתקרב הנה ואולי ישתלט על הארץ, ואז תרום קרנם. בפיהם שנאת המלחמה ובלבם געגועים למלחמה אשר תיצור בשבילם הזדמנות מהפכנית לשנות את מאזן הכוחות בארץ.

סתירה חמורה מאוד! אבל נניח שמפ״ם איננה בונה דווקא את עתידה על מלחמה עולמית. נניח שהיא מקווה להגיע לשלטון בדרכי שלום - ואז להשליט אותו המשטר אשר היא מעדיפה על פני משטר החרויות השורר במדינת ישראל. איך היא אז תבנה את הארץ? היא לא תוכל לבנות את הארץ בלי עזרת העם היהודי, והעם היהודי חופשי לעזור לבניין הארץ רק באותן המדינות שיש בהן חופש. היא תסתבך אז בסתירה חמורה מאוד. כל דרכה זרועה סתירה.

אנחנו איננו מתיימרים כי דרכנו פשוטה. היא מורכבת מאוד. אבל סתירות פנימיות אין פה. דווקא משום שאנחנו רואים מראש את העולם בכל המורכב שבו, איננו מטשטשים ואיננו מתעלמים מכל הקושי שבמצב. אנחנו הולכים בדרך חופשית מסתירות. הדרך הזאת לא תמיד הולכת בקו ישר. לפעמים היא הולכת בקו עקלתון. ראיתם פעם, כאשר אתם נוסעים מעיר לעיר, מכפר לכפר, שהדרך הולכת בקו ישר? כאשר מהנדסים יוצאים להתוות דרך הם שמים סרגל על הארץ ומשרטטים את הכביש? הם עושים לדרך תוואי אחר לגמרי, תוואי עולה ויורד, פונה ימינה ושמאלה. צאו לדרך מתל אביב לירושלים. כמה זיגזגים היא עושה? תעמדו באמצע ותשאלו את עצמכם אנה פניכם מועדות באותו רגע, ונוכחתם כי פניכם לתל אביב. מדוע? מפני שהמהנדס לא מצא דרך אלא לפנות ימינה ושמאלה, ויש הר גבוה וצריך לעקוף אותו. תאמרו שהמהנדס הזה מטעה אתכם? לא. הוא מוביל אתכם למטרה!

במסיבות הקיימות זוהי דרכה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל. היא לא נבהלת מקשיים, היא לא נבהלת מסיבוכים, אבל היא חותרת קדימה והיא מגיעה למטרתה. היא חופשית מסתירות פנימיות. לנו מדינת ישראל היא הנכס ההיסטורי המרכזי של העם היהודי בעולם כולו. איך בנינו את המדינה הזאת? איך נבנתה המדינה? היא נבנתה על ידי זה שהתלקטו יהודים מארצות תבל שונות. איך התלקטו היהודים האלה? מפני שהם היו חופשים. הם לבד בנו את המדינה - או העם כולו עמד מאחוריהם? התנועה הציונית, שיצרה במאמץ תרבותי גדול, מאמץ חינוכי, תנועה שהתארגנה למאמץ מדיני, שכינסה קונגרסים, שהקימה עיתונות, ששלחה שליחים לדבר עם שליטי עולם, ולבסוף שלחה משלחת לאומות המאוחדות - היא שעשתה זאת.

באיזה אופן נתאפשר כל הדבר הזה? הדבר הזה נתאפשר הודות לאותה מידת החופש ששררה בארצות שונות, ושנתנה ליהודים את האפשרות להתארגן, להתבטא, לתת יד איש לרעהו למאמץ עצמי וחופשי של יהודים. האם הדבר הזה נגמר? האם אנחנו לא זקוקים כיום לעזרת העם היהודי? האם אנחנו לא זקוקים כיום להמוני יהודים שיבואו הנה? וגם, במידה שאינם עולים, האם אנחנו יכולים לוותר על עזרתם, לוותר על השתתפותם המדינית, הכספית, המוסרית? האם אנחנו לא רואים את יעודנו להקרין השראה לכל פינות העולם היהודי? באיזה תנאים ייתכן הקשר הזה? באיזה תנאים אפשרית הזיקה ההדדית הזאת? רק אם יש חופש בארצות האלה.

זה יותר מדי לצפות ולקוות, שהממשלות תהיינה ידידותיות ליהודים, אבל אין גם צורך בזה. העם היהודי לא נבנה בחסדם של אחרים. הוא נבנה רק בכוחות עצמו. אבל לא תמיד הוא השיג את האפשרות לגלות את כוח עצמו. אין זה המצב שהמשטר הדמוקרטי הוא דווקא פרוייהודי. יש בו הרבה אנטישמיות. אין זה המצב שהמשטר הקומוניסטי הוא דווקא אנטי-יהודי, יש בו הרבה הגנה מפני אנטישמיות, על כל פנים בפני פרעות. אבל המשטר הדמוקרטי מאפשר ליהודים להשמיע את קולם, להתארגן, לתת יד איש לרעהו, לפעול באופן עצמי ולהתקשר עם יהודים בארצות אחרות באשר יש בו חופש הביטוי ויש בו חופש הארגון ויש בו חופש ביקורת השלטון - אשר יהודי אנגליה מאוד השתמשו בו נגד ארצם כאשר נקטה מדיניות ״הספר הלבן״ ודיכאה את היישוב - ויש בו חופש של הקשר עם חוץ לארץ. העקרונות הללו לא נקבעו למעננו. הם נקבעו למען החברה כולה והיהודים נהנים מזה.

ולעומת זאת, עם כל ההגנה שישנה בארצות כגון רומניה, הונגריה ועוד, נגד פרעות ביהודים, הרי מכיוון שאין שם אותן חרויות אין היהודים חופשים להביע דעה נגד השלטון כאשר הוא שולל מהם את החרות הזאת, ואין הם חופשים להתקשר עם אחיהם בחוץ לארץ. איך אפשר לדגול מצד אחד באינטרסים של העם היהודי בחופש בקנה מידה עולמי, ומצד שני להרים את המשטר הזה [הקומוניסטי] על נס כמשטר של ״כזה ראה וקדש״? נניח לרגע, שהמשטר הזה היה משתלט בעולם לפני דור או שניים, כי אז לא היתה קיימת ההסתדרות הציונית, לא היו קיימות הקרנות הציוניות, לא היתה קיימת העלייה לארץ-ישראל גם בממדים שהיו, לא היה קיים הקשר החופשי בין יהודי ארצות שונות, לא היתה קיימת מדיניות עצמית של העם היהודי ובשום פנים ואופן לא היינו מגיעים אפילו לאותו היישוב אשר בכוחו נוצרה מדינת ישראל.

את הדברים האלה עלינו להבהיר לעצמנו. אנחנו, כמדינה, חותרים ליחסי ידידות עם כל אומות העולם בלי הבדל משטר. אנחנו לא פוסלים שום מדינה בגלל משטרה חוץ מאותן המדינות שנתנו יד להשמדת עמנו במלחמת העולם האחרונה. יתר על כן, אנחנו מעוניינים בידידות עם כל המדינות, קודם כל מפני שאין מדינה שאין בה יהודים, ואנחנו מעוניינים בקשר עם כל היהודים, וגם אם כיום הזה העמיד משטר ידוע מחיצות בינינו לבין יהודי אותן הארצות, עדיין איננו מתייאשים ואנחנו נשמור לטפח את היחסים מתוך תקווה להגיע לקשר, וגם משום שאנחנו מדינה רודפת שלום, ושלום לא ייכון על ידי מלחמה אשר בה צד אחד יכריע - שלום ייכון כיום בעולם רק על ידי התפשרות, ואנחנו נותנים מופת ביכולת שלנו להתפשרות על ידי היד שאנחנו מושיטים לכל האומות.

אבל יחד עם זה עלינו לדעת היטב היטב איזו חברה אנחנו רוצים ליצור פה, איזה משטר אנחנו רוצים להשליט פה. ואנחנו צריכים לדעת היטב היטב איזה משטר ואיזה מסיבות מאפשרים לנו, ואיזה משטר ואילו מסיבות מונעים בעדנו ליצור קשר חי וחופשי בינינו לבין העם היהודי למען בניין הארץ והעשרת העולם היהודי באשר הוא שם.

אבל, קודם כל, עלינו לבנות ובבניין הזה עלינו למלא את התפקיד המכריע, כי אין כוח מגובש אחר אשר יוכל למלא אותו התפקיד המכריע שאנחנו מסוגלים לו. אין כוח אחר בעם היכול במידה כזאת לגייס את העם כמו שאנחנו הוכחנו בעבר ונוכיח בעתיד. מדיניות המפלגה שלנו היא שיתוף, שיתוף של כל כוחות העם באחריות המשותפת ותרומה מצד כל כוח בונה ויוצר למאמץ הכללי הבונה. אבל אנחנו הושטנו את היד, כי אנחנו הכוח המרכזי. הושטנו יד ימינה ושמאלה ואנחנו מוסיפים להושיט יד. מפלגת הפועלים היריבה [מפ״ם] הציגה את עצמה מחוץ למסגרת השיתוף. המחלוקת שבינינו לבינה איננה בשורשיה היסודיים מחלוקת הנוגעת למדיניות העלייה, למדיניות ההתיישבות, למדיניות בניין הארץ.

אינני אומר שאין חילוקי דעות בינינו. יש חילוקי דעות. יש חילוקי דעות בתוך מפלגת פועלי ארץ-ישראל. יש ודאי חילוקי דעות בתוך מפלגת הפועלים המאוחדת. אני אומר: לא על זה בא הפילוג. אני אומר: לא על זה בא סירוב מפ״ם לתת יד [להצטרפות לממשלה] לאחריות המשותפת בבניין המדינה ובניהול המדינה, בהנהגתה. שורשי המחלוקת הזאת נעוצים לא בתנאי חיינו אלא בתנאי חוץ, בתנאים שאינם עומדים על הפרק בחיינו, בתנאים שהם לא עיקר, כי אם טפל לעיקר. מפ״ם על ידי כך גזרה על עצמה מעמד של חוסר אחריות. היא גזרה על עצמה מעמד של אי-שיתוף בתהליכי היצירה היסודיים. אין זאת אומרת שחברי מפ״ם אינם שותפים לתהליכי היצירה. הם חלוצים. הם בונים. הם יוצרים. אבל המפלגה כמפלגה המישה את צווארה מתחת עול האחריות.^[5] המפלגה כמפלגה איננה נושאת באחריות הזאת. אין דאגת העלייה כיום דאגת מפ״ם כמפלגה. היא איננה יושבת על המדוכה ושוברת לה את הראש עליה. היא איננה יושבת על המדוכה לקליטת העלייה. היא לכל היותר מבקרת את שיטות הקליטה שנוקטים בהן מפלגת פועלי ארץ-ישראל, הממשלה, או מוסדות אחרים. ויש חברים שלה שממלאים תפקידים שונים ובאמונה לקליטת עלייה, ובוודאי שיש בעיתונות של מפ״ם לפעמים מאמר חשוב בשאלות קליטת העלייה. אבל המפלגה כמפלגה איננה רואה את עצמה אחראית לעניין זה. היא איננה מגייסת את כל עוצמתה החברתית, המשקית, הארגונית, הרוחנית, כדי לעזור למדינה במאמץ הזה. המאמץ שלה, ההתלהבות שלה, הלהט שלה, הפעולה החינוכית שלה - כל אלה מכוונים לדברים אחרים לגמרי. והם מכוונים לא לדברים שהם עיקר בחיינו, כי אם לדברים שהם טפל בחיינו. ההדגשה היא לא על המאחד והמשותף, כי אם על המפריד, על החוצה בינינו ובינם.

אנחנו איננו נרתעים מהבדידות הזאת שהועמדה בה מפלגת פועלי ארץ-ישראל בציבור הפועלים. בדידות של רוב אינה בדידות. בדידות של מיעוט יכולה להיות בדידות. אנחנו בתוך עלייה גדולה ועל סף עלייה גדולה. העלייה הזאת זורמת לארץ. העלייה הזאת, ברובה העצום, מורכבת מיהודים עובדים, מיהודים הרוצים לעבוד, מיהודים המוכרחים לעבוד אם רצונם להכות שורש ולהחזיק מעמד בארץ. היהודים האלה צריכים למצוא את הדרך אלינו. עלינו לפתוח את שערינו לקראתם. עלינו לצאת אליהם. עלינו לכנס אותם לתוך המסגרת הזאת, לתוך מערכת כוחות הבניין. אין זאת אומרת שצריך לבוא לכל יהודי ולהגיש לו כרטיס חבר של מפלגה. השאלה היא לדאוג ליהודי הזה, להקיף אותו באווירה של אחווה ושל עזרה, להדריך אותו לקראת המטרה שהיא מטרתו ומטרת הכלל, להכניס את ראשו בעול מצוות. אבל להסביר לו את המצוות, לשכנע אותו בכנותן ובהכרחיותן של החובות האלה למען יישא בהן בהכרה.

השאלה היא גם להקשיב מאוד ליהודי הזה, להקשיב להגיגי לבו, לצרכיו, לדעותיו, ותהיינה לפעמים גם אפיקורסיות. יש ברכה בדעות אפיקורסיות כי הן מביאות לידי ויכוח, והוויכוח מגבש ומבסס את ההכרה, וצריך שתהיה ליהודי הזה ההכרה כי בתוך ביתו ומשפחתו הוא יושב, כי הוא חבר, כי הוא בן משפחה, כי הוא חופשי להביע דעה, כי הוא חופשי למתוח ביקורת, ואז הוא ידע שהוא לא רק חומר לבניין אלא הוא נושא הבניין. ואז הוא ידע שהוא אחראי, ואז הוא ידע שיש עליו חובות, ואז הוא ידע שהוא לא רק תובע אלא גם נתבע, והוא נתבע יחד עם הרבה אחרים שנתבעים. הוא חבר להם.

זוהי המשימה הגדולה והעצומה המוטלת עלינו. בתוך ציבורנו עוברת עכשיו רוח מסוכנת מאוד. אני אומר: בתוך הציבור שלנו כולו במדינה ואינני מוציא מהכלל את ציבור המפלגה [שלנו] ואת ציבור הנוער שבמפלגה. כל כך הרבה דורות חיינו ללא מדינה. כל כך הרבה פעלנו כתנועה וכיישוב בארץ ללא מדינה, כל כך הרבה נזקקנו להכרה החופשית, לפעולת ההתנדבות, לציות לצו לאומי ברצון בלי אונס, שעכשיו השתחררנו ממנה והתפרקנו מכל אותו המתח שהיה שורר בתוכנו. עכשיו נדמה שהמדינה תעשה את העבודה הזאת לך ״ואתם תחרישון״.^[6] אתה שומר חוק. במקרה שאתה שומר חוק אתה משלם מס. במקרה שאתה משלם מס מילאת את כל חובתך ואתה יכול בשקט גמור ללכת לקולנוע.

אינני יודע אם יש כיום מדינה בעולם, הן בתוך אותו הסבך הבינלאומי שכל המדינות נתונות בו, והן בתוך תהליכי היצירה המתנהלים בכמה מדינות, אינני יודע אם יש מדינה בעולם אשר אזרחיה כיום חופשים להתפרק מכל מתח. על אחת כמה וכמה וכמה מדינת ישראל הנמצאת בתוך תהליך בניינה, הנמצאת אולי רק בראשית בניינה והתפתחותה. המשימה ההיסטורית העצומה הזאת לא תיעשה בלי שיתופם מרצון ובמלוא כוחם של המוני אזרחים, של המוני יחידים. השיתוף הזה לא ייעשה אך ורק על פי חוק ועל פי פקודה. הוא מחייב התנדבות המונית, גיוס מרצון של כל העם. אין כאן רק שאלה של אמצעים או של תוכניות או של מנהלים מוכשרים שינצחו על ביצוע התוכניות האלה. אנחנו נתונים כאן ביצירת חברה. אנחנו נתונים כאן ביצירת רקמה אנושית חדשה. יש תהליכים פנימיים שצריכים ליצור את תנאי החיים שלנו. תהליכים פנימיים אלה לא יבוצעו ולא יגיעו למטרתם מבלי שישתתפו בהם המוני אנשים כמכוונים, כמדריכים, כיודעים היטב את המטרה, כמוסרים את נפשם על כך.

אנחנו ראינו מניסיוננו כמה מצבים אשר בלי כל תוספת כוחות, רק על ידי חלוקה אחרת של כוחות, רק על ידי כיוון יותר יעיל של כוחות למטרתם, הצלחנו להכפיל ולשלש את כושר המאמץ ואת יכולת היצירה של הציבור שלנו. זיכרו מה היה בתקופת מלחמת העולם על ידי הגיוס [לצבא הבריטי]. זיכרו מה היה בתקופת מלחמת השחרור, שוב על ידי הקמת צה״ל ועל ידי המאמץ המלחמתי של היישוב כולו, לאו דווקא בתוספת כוחות מבחוץ. ודאי, באה גם תוספת כוחות מבחוץ אשר לא היה לה ערוך. אבל לאו דווקא על ידי זה, אלא קודם כל על ידי העברת אנשים ממצב של בטלה למצב של פעולה אנחנו הגדלנו פי עשרים ופי שלושים ופי מאה את יכולת המאמץ, את יכולת הקורבן ואת הרעל הכולל. אם עשינו זאת למען מלחמה, אם עשינו זאת בחזית ההיא, עלינו לעשות שוב בחזית החדשה שאנחנו עומדים בה. וקודם כל על המפלגה לעשות את הדבר. וקודם כל על הנוער שבמפלגה לעשות את הדבר.

צאו וראו כמה תפקידים מחכים לנו. המחנות הללו [מעברות העולים] - איזה חינוך הם מקבלים? היישובים החדשים האלה, יישובי העולים, האם אנחנו יכולים להסתפק בתהליכי גיבוש זעם המתנהלים ביישובים האלה? היה זמן [לפני קום המדינה] שהיתה לנו עלייה שחשבנו אותה לגדולה. גם אז זרמו אנשים מארצות שונות, אך יכולנו לבולל את העולים על מנת שהחדשים יתבוללו בתוך הישנים, בתוך הוותיקים. יכולנו לבולל עליות. הקימונו משקים^[7] שאפשר היה למצוא בהם חברים מליטא, מגרמניה, מארצות שונות. יכולנו להחזיק קבוצות עולים בעבודת הכשרה או קבוצות נוער בהכשרה במשקים קיימים עד שיצאו והוכרו כמוכשרים להתיישבות. כל השיטות האלה נפסלו היום לגבי רובם של העולים. אנחנו מוכרחים להעביר אנשים מהאונייה ליישוב, מהמחנה ליישוב. איננו יכולים לבולל אותם, כי הם באים בממדים כאלה שהם בהכרח יוצרים יישובים שהם כולם בני גלות אחת. האם יכולים אנחנו בשקט ובסבלנות לחכות דור, שני דורות, שלושה דורות, עד אשר ממילא, בהשפעת בית הספר, בהשפעת הסביבה, הם יתבוללו? מי יודע מה טמון לנו מאחורי כותלנו? משבר כלכלי וחוסר עבודה, משבר צבאי חמור ו״סיבוב שני״, התקפה מצד המדינות השכנות, משבר עולמי חמור, מלחמת עולם אשר אז כל העם הזה יעמוד במבחן חמור, כל יישוב ויישוב, כל פרט ופרט?

אל תשכחו, היישוב שעמד במבחן בשנות 1938-1936, בשנות המלחמה העולמית, בשנות המאבק עם השלטון הבריטי, בשנות מלחמת השחרור, היישוב הזה היה פרי תהליך של ליכוד, של התהוות, שנמשך שלושה דורות. אבל עכשיו אנחנו בשנתיים הבאנו לארץ אותו מספר היהודים שהבאנו בשלושים השנים הקודמות - 400 אלף עלו לארץ משנת 1918 עד 1948, ו-400 אלף עלו לארץ משנת 1948 ו-1949 עד 1950. בשנתיים - מה שעשינו בשלושים שנה! בשנתיים הקימונו 210 יישובים, כלומר 105 יישובים בשנה. אנחנו בשבעים שנות התיישבות, משנת 1878, שנת ייסוד פתח תקוה, עד שנת 1948, שנת ייסוד המדינה, אנחנו הקימונו 350 יישובים, שפירושו חמישה יישובים לשנה. אנחנו קפצנו מממוצע של חמישה יישובים לשנה לממוצע של 105 יישובים לשנה. ברור שזה מוכרח היה לחולל תמורות רבות בכל שיטות ההתיישבות, אבל זו לא רק תמורה רבה בכל שיטות ההתיישבות. פה לא רק שאלה של הדרכה חקלאית. ודאי, הדרכה חקלאית דרושה לעלייה זו יותר מאשר לכל עלייה אחרת והיא מקבלת מדריכים. אבל יש צורך בהדרכה ציבורית, הדרכה יישובית, הדרכה ביטחונית. עצם ההופעה של שניים-שלושה אנשים בתוך יישוב חדש כבר מסמלת את חתירת היישוב הוותיק כולו להתאחד אתם, לבולל אותם. הם כבר משמשים בני סמך. הם כבר משמשים מורי הוראה. הם כבר משמשים מסבירים. [ואז] הם [המתיישבים] יקראו עיתון, יגשו משם ליישוב שכן ויקשרו קשר, יגשו פעם העירה.

ואותו הדבר, ובייחוד אותו הדבר, בצבא. הצבא זהו מכתש גדול מאוד שבו כותשים את הציבור העולה, בייחוד את השכבה הצעירה שבו, לדבר-מה מאוחד, לדבר-מה מגובש. הדבר הזה שוב לא ייעשה אך ורק על ידי סדרי הצבא, הדבר הזה לא ייעשה אך ורק על ידי שהם ילבשו את אותם מדים, שהם יתאמנו באותם אימונים, שהם יאכלו אותו אוכל. לא די! מוכרחים להיות אנשים בתוך הצבא אשר יראו בזה שליחות קדושה, משימה גדולה, לשמש גורם מעצב ומלכד ומחנך לכל הציבור הזה.

אין זאת רק שאלה של מילוי חובת צבא. אין כל שאלה בדבר. אין זאת רק שאלה שבני 20-18 או כמה ימלאו חובת שירות בצבא. זו שאלה של התנדבות אנשים לתפקידי פיקוד נמוך בכוונה ברורה להיכנס לעמדות מפתח כאלה. וכל הצבא הוא עמדות מפתח של ליכוד, של חינוך, של השפעה, של העלאת ההכרה, של חיזוק האופי, של קירוב הלבבות.

ושימו לב, מה שנעשה בארץ לפני שהבחור מגיע לגיל צבא בארץ. עשו מיפקד לכל תנועות הנוער מקצה עד קצה. אינני יודע אם כולן יחד מקיפות 10 אחוז של הנוער הגדל בישראל, של היישוב הישן. ויישוב ישן אני קורא לאלה שהיו בארץ בה״א באייר תש״ח. המוני נוער. נכון, רובם הגדול, אני מקווה כולם, מקבלים חינוך בבית הספר. זה דבר כביר. לא די! יש שאלה של חינוך חברתי, יש שאלה של שמירה בפני סכנות של התנוונות, של שחיתות, של הוצאת נערים לתרבות רעה בכל המובנים, מוסריים ומדיניים כאחד. אבל יש שאלה של פעולה חיובית, שדה גדול

מחכה לחורשים, שדה בור מחכה לזורעים. אי החורשים האלה? אי הזורעים האלה?

ויש משימות בבניין הארץ שתובעות כוחות חלוציים. שום צורה מצורות הפעולה החלוצית בעבר איננה נפסלת. להיפך, היא חשובה שבעתיים. אבל לא די בהן. חלוציות היא גם בזה שאם יש מישהו שהוא בעל מקצוע, מתפרנס מיגיע כפיו, אבל אותו איש, אם הוא יקדיש את עצמו להיות איש מרכזי בקואופרטיב של עולים חדשים, ייתן מכוחו להדרכה, יזעיק אליו עוד שניים-שלושה בעלי מקצוע, הוא יעשה מפעל יישובי, מפעל של קליטה, מפעל חלוצי מבלי לשנות את מקצועו ופרנסתו. הוא רק יתכוון ליעל יותר רחוק. הוא ידע שהוא אז משמש בפעולה ממש מכשיר של קליטה ומופת לרבים.

וכך הדבר כמעט בלי סוף על פני כל שטחי חיינו. חרדה צריכה לאחוז את המחנה כי השעה דוחקת, כי סכנות אורבות לנו, כי מה שנחמיץ עכשיו אנחנו ניתן את הדין עליו. חרדה צריכה לאחוז אותנו לגורל השממה ולגורל המוני בית ישראל הנוהרים אלינו. המפלגה תיבחן ביכולתה להזעיק ולקרוא אל תחת דגלה את המוני הנוער שבישראל. הנוער שבמפלגה יעמוד במבחן במידת היענותו לצוו החלוצי.

הנוער הזה הוכיח את יכולתו הגדולה כלוחם על הגנת המדינה - עליו להוכיח את יכולתו כבונה המדינה!