64 | הממשלה, ישיבה נ״ה[1]
ערביי ישראל - בין שיקולי ביטחון ושיקולי מוסר
סעיף ב׳: היחס לזרים בישראל
בסעיף א,: שאלות, התייחס מ"ש לסעיף
ב' ואמר שיש לו הצעות מספר והוא מוכן להסתפק בהצעות בלבד.
השר מ. שרת: אני מציע, ראשית, שילך חוזר למשרדים וזה יכול ללכת מטעם
ראש הממשלה וזה יכול ללכת בצורה כזאת שכל שר יודיע למשרדו, שבכל עניין הנוגע לזרים
- זאת אומרת צירויות, תיירים, אורחים מחוץ לארץ, תושבים בישראל שאינם יהודים -
איני כולל ערבים, ערבים זאת בעיה מיוחדת - יש להתחשב במיוחד בפניות של משרד החוץ,
שהוא הממונה על כך, כי זה אורגן של הממשלה ולא מחוץ לממשלה. בי״ת, שיכונסו כל
הפקידים הראשיים - המנהלים הכלליים והמזכירים הכלליים, וראש הממשלה ידבר בפניהם
בעניין היחס לזרים - (ראש הממשלה ד. בן־גוריון: הסעיף העיקרי בשטח זה היה הערבים.
סיפרת כל מיני פרטים בעניין זה) - השאלה שהעמדתי לא היתה שאלת הערבים - (ראש
הממשלה ד. בן־גוריון: מה שאתה מעמיד עתה לדיון אינה בעיה. זה עניין של נימוס. צריך
רק לחנך את הציבור לכך) ־ ישנן תרעומות על גבי תרעומות - (ראש הממשלה ד. בן־גוריון:
אתה מסתפק לעת עתה בזה?) - כן.
להלן התנהל ויכוח בין שר הפנים מ. שפירא ו ב״ג
ועיקרו מובא להלן:
השר מ. שפירא: יש לי הצעות ביחס לערבים. קודם כל, בקשר לוויכוח בכנסת
בעניין הערבים, בקושי הרימותי את ידי להצביע בעד הצעת ראש הממשלה.[2] אבל זה היה מאמץ נפשי
גדול מאוד מצדי. אני מבין את כל ההסברה הזאת, אבל הרגש היהודי שלי מתקומם נגד אופן
הביצוע של הדברים הללו --
במקום זה נמחקו מספר שורות בידי צנזור ארכיון
המדינה.
לפני חודש ימים שאלתי כאן את השאלה. היות וקיבלתי
מברק מאבו-גוש שעומדים לערוך שם סריקה [לאיתור מסתננים].[3] ביקשתי שזה לא ייעשה בלי
החלטה מיוחדת על כך, אבל כנראה שיש בעניין זה שגרה מסויימת ולפיה פועלים. אני חושב
שאנו נשלם בעד זה ביוקר. אבל זה, לדעתי, בא כתוצאה מכל הטיפול בערבים. כל אחד עושה
מה שהוא רוצה. עד היום איני יודע מיהו האחראי.
ד. בךגוריון: לא רק לך יש רגשות. גם לי ולאחרים הם ישנן. זוהי אחת
הבעיות המרות ביותר שיש לנו. הערבים טוענים שיש מיליון פליטים ערביים. אני חושב
שהמספר מנופח, אבל יש 600-500 אלף איש, אשר ישבו בארץ
הזאת 1,400 שנה בערך. אין להם מדינות
ועמים שדואגים להם כמו ליהודים. בכלל אצל הגויים לא דואגים ביותר אחד לשני. פליטים
אלה הם ללא בית ופרנסה והם רוצים לחזור. זהו המצב. נותנים או לא נותנים להם לחזור?
לא נוכל לתת לאחדים שכבר נכנסו להישאר, כי אז גם אחרים ייכנסו. אם קרה איזה נס הרי
זה לדעתי לא בהקמת המדינה ולא במה שעשה הצבא, אלא בעובדה שהערבים ברחו. על ידי
אי-מתן כניסה הודענו לעולם מה אנו חושבים בעניין זה וחלק גדול של העולם הבין זאת.
אני חושב שהיהודים שבצבא ובמשטרה יש להם רגש רחמנות לא פחות מאשר למר שפירא, אבל
הם מילאו את הפקודה שקיבלו. [מפקדי צה״ל] משה דיין, או יגאל אלון לפני כן, אינם
אוהבים את המלאכה הזאת יותר מאחרים, אבל [במהלך מלחמת העצמאות] הם מילאו פקודה. זה
אחד הדברים היסודיים העומדים לפני מדינתנו. היו לנו סכסוכים בעניין זה עם כל
העולם. אומנם עוד לא כולם הסכימו, אבל חדלו לבלבל לנו את הראש בעניין זה, כי הבינו
שזוהי שאלת הביטחון והקיום של מדינתנו.
סעיף יג׳: מצב הערבים בישראל
הדיון בסעיף זה היה
המשכו של הדיון בסעיף ב'. הדוברים העיקריים שר המשפטים פנחס רוזן ושר הפנים משה
שפירא נימקו את עמדתם נגד עמדת רוה׳ימ. השר מ. שרת: רוצה אני לומר איך אני גורס את מדיניות הממשלה לגבי
הערבים. אומנם לא היה אף פעם פסק הלכה מפורש בעניין זה, אבל יש לפעמים דברים המתגבשים
בלי פסק הלכה מפורש, ואני רוצה לומר איך אני מפרש את המדיניות הממשלתית לגבי
הערבים כאילו היא היתה מנוסחת, ומהם העקרונות שלאורם אני משתדל לכוון את הדברים
במידה שזה תלוי בי כשאני מתערב באיזה עניין, כשאני נותן הדרכה למישהו. רואה אני
לפני חמישה עד שבעה עקרונות:
אל״ף, אנחנו נגד החזרת ערבים לישראל. זהו עיקרון רציני מאוד וחמור.
אין כמובן כלל בלי יוצא מן הכלל. כך הוא בחיים
בעולם כולו. אם יש גוי כמו הווארי,[4] שתמך בנו בשעות קשות
ושיתף איתנו פעולה, ושאנחנו יודעים כי הוא בחוץ נרדף על כך שתמך בנו ואנחנו גם
סבורים שאנחנו יכולים להיבנות ממנו, אנחנו מרשים לו לחזור. לא הרשינו לחזור
בסיטונות. לפעמים נהגנו לפנים משורת הדין. הרשינו לחזור לבן שהיה למעלה מחמש-עשרה
או לבת אח אם היתה יתומה. אבל בדרך כלל אנחנו נגד החזרת ערבים לארץ ואנחנו צריכים
מאוד להיזהר בכל מקרה שלא יסבך אותנו ולא ישמש תקדים לסוג שלם של חוזרים. יש מקרים
שבהם, אולי לגופו של עניין, התביעה צודקת אבל מפני שהם ישמשו תקדים ולא נוכל אחר
כך לסרב לאחרים, אנחנו צריכים לפעמים להתאכזר גם במקרים צודקים. אינני יודע אם
מקרה מוסתקים[5] צודק כשלעצמו. זהו מקרה
של בעל נכסים. בדרך כלל בין בעלי הנכסים היו יותר מתונים. אין זה אומר שכל האויבים
שלנו היו ארחי פרחי. היו לנו אויבים רבים בין הפקידים. אבל בעלי הנכסים, בעלי
הפרדסים, היו בדרך כלל אנשים מתונים ומוסתקים איננו יוצא מהכלל אלא טיפוסי לסוג
ידוע, ואם אתה צריך להחזיר אותו אתה צריך להחזיר את ג׳לאד[6] ואת אבו-לבן[7] ואת מישהו ממשפחת דג׳אני,[8] ואתה מוכרח להתחיל להחזיר
ולהחזיר. ומה שאמרה הוועדה בנימוק שהוא יתבע את רכושו, זהו בוודאי נימוק. האם אתה
רוצה להחזיר לערבים את כל רכושם? מהי מדיניותה של הממשלה? לשלם לערבים פיצויים compensation - ולא לשקם אותם - restitution?
ישנה בעיה של ערבים שהם בארץ-ישראל ברשות ורכושם
אינו בידיהם. ישנה מכשלה רצינית בעניין זה ולא פתרנו אותה. אבל הייתכן שנבוא
להגדיל את המכשלה הזאת במו ידינו ונכניס אנשים לארץ שרק יחמירו את הסבך הזה?
מוכרחים בעניין זה להתאכזר. ואי-החזרת ערבים לארץ פירושה אי-החזרה, ואי-החזרה
פירושה עמידה בפני הסתננות באמצעים כאלה שהם יעילים.
לעניין ההסתננות
עוד אחזור, כי יש לי בעניין זה, מתוך המקרה של אבו-גוש, איזו הסתייגות. עיקרון
ראשון הוא אפוא אי-החזרת ערבים לארץ ועמידה בפני הסתננות.
בי״ת, לגבי
הערבים היושבים בישראל ברשות, יש קודם כל לנהוג לפי החוק. החוק הוא אחד לכל תושבי
המדינה וזהו דבר רציני ולא מן השפה ולחוץ. אבל אין זה די. אין זה די לקבוע שוויון
פורמלי המלא ביותר, אלא ישנה שאלה של דאגה מיוחדת, מפני שהם מיעוט ומפני שיש להם
הרגשת דיכאון וקיפוח ומפני שכל מכונת המינהל והחוקים מכוונה לרוב היהודי. וכמו
שהיה בימי המנדט, כאשר ממשלח המנדט התאימה את כל התחיקה וכל המינהל שלה לצורכי
הערבים ואנחנו צעקנו ככרוכיה שזהו קיפוח עניינינו, ואמרנו שהם צריכים לקחת בחשבון
גם את צורכינו-אנו, כן גם עכשיו. ומזה נובע עיקרון שלישי:
גימ״ל, דאגה
לסיפוק צורכיהם של הערבים בהתאם למיבנה שלהם, בהתאם לצורכיהם המיוחדים.
דל״ת, אין זאת
אומרת, שאנחנו יכולים בן לילה להשוות את הערבים ברמת חיים ובשכר לרמה היהודים.
בשום אופן לא. אנחנו צריכים לא רק להתחייב, אלא לשקוד על העלאה איטית ועל תיקונים
בכל שדות החיים, אבל איננו יכולים להתחייב על השוואה. וכאן אני רוצה לומר: בהיות
שמגיעים לתשומת לב הציבור רק מעשי עוול וקיפוח, תמיד השלילה פוגעת יותר - מיטשטשת
כליל התמונה והיא מסתלפת בעיני הציבור. אבל אם לבדוק את העוברות וללכת ממשרד למשרד
ולראות מה כל משרד עושה באופן חיובי למען הערבים בתחום שלו, יתקבל סך הכל מכובד
מאוד של הישגים. אם לקחת את פעולות משרד הפנים ומשרד העבודה ומשרד החקלאות ומשרד
האספקה והקיצוב ומשרד הסעד ומשרד הבריאות ומשרד החינוך ומשרד המשטרה - הרי כל משרד
יכול לציין סכום נכבד של פעולות. ישנם בייחוד הישגים חשובים מאוד בענייני בריאות,
חקלאות וסעד.
במידה שיש בעיות
וסיבוכים, הריהם נובעים לא ממחסור, מקיפוח, מחוסר אמצעים, כי אם מעודף. יש בעיות
חמורות הנובעות מפרוספריטי בלתי נורמלי אצל ערבים. הכדים שלהם מתמלאים כסף. יש
אומרים שהם מוציאים רק 12-10 אחוז ממה שהם משתכרים או מרוויחים. הם אינם יודעים
מה לעשות בשאר הכסף. הכסף משמש בידם מכשיר של ספסרות והברחה. הם מבריחים את הכסף
לעבר השני של הארץ. הם קונים סחורות בעבר השני ומבריחים אותן הנה. הם מלווים בארץ.
הם מוציאים מעט כסף בארץ והם אינם מחזירים אה הכסף לארץ. הם תורמים
מעט מאוד גם לשירותים שלהם. הם משלמים מעט מאוד מיסים. זוהי מכשלה רצינית. פירושו
של דבר, שיש לגשת לבעיית המיעוט הזה באמצעים מיוחדים - במקום
זה השמיט צנזור ארכיון המדינה כ30
שורות לרבות סעיף ה׳יא.
ו״ו, ישנו שיקול אחד חמור של ביטחון שהוא קיים ועומד. הוא היה קיים
ועומד גם אילמלא היינו לאחר מלחמה וגם אילמלא עמדנו ערב מלחמה. השיקול הזה נעשה
הרבה יותר חמור מפני שאנחנו לאחר מלחמה ומפני שהמדינות השכנות מסרבות לעשות שלום,
ומפני שביסודו של דבר אין להפריד בין הבעיה בפנים ובין הבעיה בחוץ, ויש מקומות
שבהם השורשים מתאחדים.[9] ולכן אנחנו מצווים מטעמי ביטחון על אמצעים חמורים ולפעמים, גם
כשהכפר בתוך הארץ, אנחנו מצווים לא להחזיר אותם לכפרם ואנחנו יכולים להיות מצווים
על העתק כפר ממקום למקום אם הישארותו של אותו הכפר באותו מקום היא בנפש ביטחון
המדינה.
מהי הצרה? צרה אחת היא שבדרך כלל השלטון שלנו איננו שלטון יעיל. חסרה
לנו efficiency. אם למשל אני חותם ביום
ראשון בבוקר מכתב לזאב שרף, ואני אומר ללשכה שלי שזה דחוף מאוד, ואני מטלפן לו
בעניין זה והוא מקבל את המכתב רק ביום רביעי אחר הצהריים, או אם ביום השישי בבוקר
אני מתייעץ עם שר האוצר וכתוצאה מזה אני כותב ביום ראשון בבוקר מכתב לרב מימון
בקשר לספרי תורה מתימן, ואני שואל אותו ביום רביעי אם הוא קיבל את המכתב והוא משיב
בשלילה, הרי זה מדאיג מאוד. לסדר עניין קשה אצלנו כקריעת ים סוף. ואם בא אלי ערבי
מיפו, שעזרתי לו להחזיר אליו את שני ילדיו, והוא אומר לי: ״עד מתי אצטרך להיות כאן
עבריין? עד מתי אצטרך לקנות ביצים לילדי בשוק השחור כי טרם קיבלתי כרטיסי מזון?״
הרי זה יוצר מועקה.
וישנו דבר שני. ישנה קהות מיוחדת וקשיחות לב מיוחדת לגבי כל מי ״שלא
נברא בצלם אלוקים ולא קרואים אדם״.[10] אשתי התווכחה פעם עם אישה תימניה, שהיתה שולחת כל יום תבשיל כשר
לבעלה [במפעל האשלג] בים המלח. והתימניה אומרת לה: ״אם לא יאכל כשר, לא יהיה
בריא״, אומרת אשתי: ״יפה מאוד שאת מקפידה על כשר, אבל בריאות יש לכל הגויים״.
משיבה על כך התימניה: ״אבל הם אינם אנשים״. כשם שבאתי למכרה גדול מאוד בדרום
אפריקה, ואני שואל את בעל המכרה: ״כמה פועלים אתה מעסיק?״ הוא משיב: ״אלפיים״.
ואני תמה, כי אני רואה פי כמה, והוא משיב: ״אה, יש 14,000 ילידים״. או אני בא למכרה ושואל את בעל המכרה כמה אנשים הוא מעסיק
במשק הבית והוא משיב: ״אני מסתדר בשני זוגות״, ואני מביע את תמהוני, כי אני רואה
כושים לרוב מתרוצצים שם. והוא מעיר: ״אה, אתה מתכוון לשחורים? יש לי גם 18
שחורים״. אלה אינם קרואים אדם. יש אצלנו קהות וקשיחות מיוחדת. זה מתנקם בערבים
מפני שהם ערבים.
אבל אספר לכם
מקרה אחר. ישנו רופא צרפתי והוא יושב בירושלים, אבל המאורעות מצאו אותו ביפו. הוא
מחסידי אומות העולם. הוא ידיד שלנו. הוא היה מבודד קצת בעדה הצרפתית בגלל ידידותו
אתנו. הוא היה ביפו. נשארה לו דירה בירושלים והאפוטרופוס על הרכוש הנטוש לקח אותה.
לדירה נכנסו בינתיים עולים. האיש עכשיו בבית החולים והוא צריך לצאת ואין לו לאן
לצאת. הוא ללעג ולקלס בין בני העדה שלו: ״אתה רואה מה היהודים שלך עושים?״ ואז מה
לעשות? לך תוציא יהודים מהבית!
דבר שלישי: ישנה
הנחה שרצוי לממשלה להתעמר בערבים. מצד אחד ישנה דאגה כנה מאוד ומושקעת עבודה רבה
ומרץ רב לספק צרכים, אבל הרע סותר את הטוב. ישנה שורה של בעיות מיוחדות מאוד
ומסובכות, שאנחנו מוכרחים לפתור אותן. אחת, ישנה שאלת ההקדשות המוסלמיים [״ואקף״].
יושבת ועדה שבועות על שבועות ודנה בעניין זה - (המזכיר ז. שרף: היא גמרה כבר את
עבודתה) - הצגתי להם אולטימטום: אי-הסדר בעניין זוהי התעללות בכל חוק ומשפט, כי
אין אנחנו מוציאים כספים לתעודתם, כאילו אנחנו מועלים בכספים. שתיים, ישנה בעיה
קשה משאול אבל מוכרחים לפתור אותה. מתכוון אני לרכוש נטוש של ערבים שאינם נפקדים,
היינו של ערבים היושבים בארץ בדין והרכוש שלהם בארץ ואינו בידיהם. בעיה זו מוכרחים
לפתור - או להחזיר להם את רכושם או לשלם להם פיצויים. וגם בזה משתדל אני להשיג את
האנשים המטפלים בדבר ולהביא את העניין בפני הממשלה. שלוש, ישנה בעיה של ארגון העדה
המוסלמית. גם על מדוכה זו אני יושב ועומד להביא הצעות לפני הממשלה. ארבע, ישנה
בעיה של הכנסיות הנוצריות. בשטח זה מקווים אנחנו לתקן את המצב.
את כל הבעיות
האלה צריך ואפשר לפתור. אבל לא כל הפתרונות יהיו קלים. יהיו כאלה שייראו כאכזריים,
כי נוצר סבך כתוצאה מהמלחמה ויהיו מוכרחים לחתוך. כמו למשל בנוגע לרכוש שאי-אפשר
יהיה להחזיר אותו, אבל אמור להשאיר את העניינים במצב מעורפל. עברה כבר תקופת
המלחמה. היא מאחורינו. הדברים מיוצבים בארץ. לא נחזיר ערבים לארץ. צריך לקבוע איזה
רכוש נחזיר ואיזה לא. אם נאמר ברור מה הקו שלנו, הערבים יבינו זאת. בתור פרטים
יתמרמרו כל אלה שלא יקבלו את רכושם, אבל בתור כלל יבינו. אבל לא ייתכן שתהיה הרגשה
אצלם שהממשלה אינה יודעת מהי המדיניות שלה. זה נותן למק״י ולגורמים אחרים אפשרות
להשתלט על הציבוריות הערבית.
ביחס להסתננות
מילים מספר. אני מציע לך, בן-גוריון, לא לזלזל בדעת הקהל בעניין זה. הייתי מרים יד
בהצבעה בכנסת בלי קושי נפשי, אלא שהייתי מוכרח ללכת. אולם אי-אפשר להשתחרר מההרגשה
שהמצפון שלנו אינו נקי בעניין זה. בעיתון יש מאמר ראשי התומך בעמדתנו, אבל באותו
עיתון יש מכתב של איש מן השורה, שברור כי במצפונו מכרסם משהו. תקרא גם מאמרים
ב״הארץ״. העניין הסעיר אח רוחות הציבור. יש בזה דברים שבהיגיון אי-אפשר להסביר
אותם. זה שאנחנו מגרשים נשים וילדים מאבו-גוש, זהו חיזיון קשה מאוד. אומנם הכפר
הזה הוא גם אחת מנקודות התורפה בגבול וישנה הסתבכות טרגית. אבל עובדה היא שהכפר
הזה שמר לנו אמונים מאז מאורעות 1929, ובכל פרשת הדמים של 1939-1936 ובכל תקופת המלחמה ובמלחמת
השחרור. לא תמיד עשו זאת מפני ששילמו להם בסף. בוודאי לא מתוך איזו חסידות עשו
זאת. הם עשו חשבון מה ומתי כדאי להם, ואלה המגורשים הם עצמם ובשרם.
אינני בא להכות
על חטא על מה שנעשה. אבל להבא נהיה מוכרחים לטכס עצה בעוד מועד על ידי זה שלא נשהה
את העניין חודשים, ואחר כך נעשה בבת אחה סריקה גדולה [לגילוי מסתננים]. כי אם נעשה
את המוכתר אחראי ונעשה בדיקה פעם בשבוע או פעם לתקופה ידועה, או אולי נקבל את העצה
של מר רוזן לא לגרש את הנשים והילדים כי אם רק את הבעלים - הבעל שולח הנה את האישה
ואת הילד בהנחה שהוא יבוא הנה כעבור תקופת זמן. אם הוא יבוא - נגרש אותו. מה היה
קורה לו בסריקה הזאת הוצאנו את כל הגברים המבוגרים ולא נגענו בנשים ובילדים? יכול
להיות אחת משתיים: היו הגברים מנסים לבוא שוב. שוב היינו מגרשים אותם. בסופו של
חשבון היו אולי לוקחים איתם את הנשים ואת הילדים.
פגענו פה בנקודה
רגישה מאוד. לא הייתי רוצה שהרגישות הזאת בציבור היהודי תקהה. לא היינו רוצים שהיא
תיעלם. לא היינו רוצים לחנך את הציבור היהודי לידי כך שרגשות כאלה תקהינה בתוכו.
בקיום הרגישות הזאת יש דבר-מה מוסרי חיובי.
ניסחתי את העקרונות שעליהם צריכה, לפי דעתי, מדיניות
הממשלה להיות מושתתת וסייגתי אותם בכמה דברים.
הדיון נמשך
בהשתתפות שרים אחדים והסתיים בתשובת רוה"מ ב"ג. צנזור ארכיון המדינה
השמיט מתשובת ב"ג כמה עשרות שורות.
מחליטים: שוועדת שרים תברר שאלות הממשל הצבאי. חברי הוועדה
יהיו ראש הממשלה, שרי החוץ, המשטרה, המשפטים והפנים.
