62    מזכירות מפא״י עם חברי הסיעה בכנסת¹

גסות כלפי ערבים וזרים נהפכה לשיטה

הערבים במדינה (גמר בירור)

הישיבה נפתחה בדברי מספר חברים. אחרון הדוברים, שמואל דיין, סיים את דבריו במשפט הבא: "אני מבין כי משה שרת איננו מייצג את ההתרוצצות של הממשלה ולכן, אם רוצים לסכם את הדבר, יבואו בעלי השור ויעמדו על שורם".

משה שרת: פה יושבת המפלגה והיא יכולה לסכם לעצמה קו. אם המצב הוא כזה שהמפלגה תגיד שהיא סומכת על הממשלה - היא יכולה לומר זאת. אני אומר את זאת נגד דבריך האחרונים. פה היה בירור ואם לא רוצים לסכם - לא צריך לדון ולברר. דנים על מנת להגיע למסקנה. אם המצב הוא כזה, שהמפלגה בעניין זה סומכת על הממשלה - היא רשאית לומר זאת, ואז חברי הממשלה ידעו מה הם צריכים בינם לסדר את העניין. אם המפלגה דנה - היא רשאית להסיק מסקנות.

אני רוצה לומר, כי ישנם דברים שלכל הדעות מוכרחים להפסיק אותם. לכל הדעות צריך להפסיק התעללות. עניין זה של 80 שקים של עצמות שהוציאו מ-300 קברים מונחים בחיפה ללא קבורה - הרי זאת בושה וכלימה. אם זה ייוודע בחו״ל הרי החרפה תכסה את פנינו. אך אני רוצה לומר כי זה לא מקרה. זה פרי הרוח. הרוח היא גסות, אבל רוח הגסות נהפכה לשיטה במידה מסוימת. מתירים לעצמם לגבי הערבים מה שלא מתירים לעצמם לגבי אחרים, אך זה לא רק לגבי ערבים. כל הבעיה הזאת זה פרי יחס לזרים בכללו. יכולתי להשיח לכם סיפורים עד אחת-שתיים בלילה והייתם גם צוחקים וגם בוכים - מה מרשים לעצמם פקידי ממשלה וסתם יהודים לגבי אנשים שכל חטאם הוא בזה שהם אינם יהודים. והכרחי מסע נגד זה וגם משא.

אשר להתעללות באותו העניין מול בית הקברות בחיפה, אחרי שבחיפה סגרו להם את בית הקברות, כי צריך היה להעביר רחוב באותו מקום, ומתוך זה שבחיפה אין להם אימאם, הם שלחו לשאול את האימאם בעכו מה יש לעשות במקרה כזה, והאימאם בעכו פסק שצריך להוציא את העצמות מן הקברים וצריך לקבור אותן מהר, ואיזה אימאם יאמר תפילה בשעת הקבורה. הם עשו כך והם רוצים לקבור את העצמות [בבית הקברות המוסלמי] בבלד אל-שיח׳,^[1] והנה זה סגור על מפתח ובינתיים עוד אנשים מתים. עם כל מצבם המיוחד של הערבים בישראל, אין מצבם מגיע כדי כך שהם לא מתים, והשאלה היא איפה לקבור אותם. וישנה גם שאלה איך להוביל את המתים. היתה לעדה המוסלמית מכונית להובלת מתים והצבא החרים אותה. צה״ל לא יכול לקיים את משק התובלה שלו בלי להיזקק למכונית להובלת מתים של העדה המוסלמית בחיפה, וכעת תתפקע ואי-אפשר לקבל אותה חזרה. זהו המצב. זאת ״הסיטואציה של המצב״.

אני אומר, כי התעללות כזאת מוכרחה להיפסק ואת זאת אפשר לסכם על דעת הכל. זה כבר משהו אם זה יהיה קו של פעולה, אם זה יבוצע.

דבר שני - ופה אולי ישנה מחלוקת ודרושה הכרעה - אני חלקי עם אלה שאינם מתפעלים דווקא מזה שיש ערבים בישראל. אומנם יש ערבים בישראל המעבדים את האדמה. אני מכיר את משק הפלח יותר טוב מאשר את המשק שלנו,^[2] אך עוד יותר טוב שלא יהיו ערבים. אם ישנם ערבים הקמים ואומרים: ״אנו נמכור את החלקות שלנו ותנו לנו ללכת״ - אני בעד זה. אבל ישנה שאלה: נניח גם שכדאי לנו שילכו, האם זה יהיה נבון מוסרי, מעשי ויעיל, מתוך הבאת כל הדברים בחשבון, לנסות להשיג את המטרה הזאת על ידי זאת שאנו באופן שיטתי נמרר להם את החיים? בשאלה הזאת דרושה הכרעה. אם ישנה אפשרות להסתדר בצורה כזאת, שימכרו את האדמה ויקבלו פיצויים וילכו, תבוא ברכה. פחות כאב ראש, פחות בעיית מיעוט, יותר אדמה לנו וכל מה שכרוך בזה, ויותר ביטחון במובן ידוע, אם כי אצלנו הרבה אנשים הגורסים את בעיית הביטחון מאוד מאוד באופן שטחי וקצר ראות, כי שאלת הביטחון קשורה במעמדנו הבינלאומי וכולי. אבל אני לא זרה לי התפיסה הבלתי מעשית וקצרת הראייה של הדבר. ישנו השיקול הזה ואני מוכן לזה, אבל תלוי באיזה אמצעים עושים את זאת. פחות ערבים זה יותר טוב, אבל הערבים היושבים [בישראל] - ביחס אליהם המדיניות צריכה להיות מבוססת על מינימום הגינות. מינימום זה כולל הרבה דברים. זאת היא ההכרעה שצריכה ליפול.

דבר שלישי - קודם כל, בעובדה, נעשה הרבה למען המיעוט הזה. אם לבחון את העובדות הפשוטות, אם ניקח את אגף החינוך במשרד החינוך המטפל בענייני הערבים, אזי נוכל לראות כמה בתי ספר נפתחו, כמה תלמידים נוספו וכמה מורים, ונראה כי אומנם נעשה הרבה מאוד והולך ונעשה לא מעט, וצריך להתמיד בעניין זה וצריך לדעת כי אנשים שיקבלו את החינוך, ואפשר לכוון את החינוך, יהיו לתועלת. נעשה לא מעט על ידי משרד החקלאות, על יד משרד העבודה וגם על ידי משרד הבריאות. צריך, קודם כל, לדעת שלא כל המצב פרוע וישנה רק ירידה לחיים והתעללות. לא כך הדבר. יש יסוד שעליו אפשר לבנות ולפתח.

דבר רביעי - ישנן בעיות מסוימות שהן במצב מסובך מאוד, שהן לא פרי רשעות סתם ופרי זדון, אלא תוצאה של השתלשלות אומללה של עניינים, לפעמים טרגית, ובזה עניין ההקדשות של הרכוש הנטוש. נכון שבעניין זה לא היה קו. היתה השתלשלות של יצרים פעוטים ושל הרבה טמטום. בכל זאת זה עניין מסובך. הממשלה יושבת על המדוכה הזאת וצריכה המפלגה לזרז את חבריה. הבעיות ניתנות לפתרון. העניינים נסתבכו כך כתוצאה מקרבות ונדודי האוכלוסיה, ולפתור את הבעיה באופן קל ונוח יהיה בלתי אפשרי. אם ישנו רכוש נטוש ונתיישב עליו משק, ואחר כך הערבים חזרו, אי-אפשר לומר פשוט: כל הרכוש חוזר [אליהם]. זה בלתי אפשרי. כמו שאי-אפשר להחזיר פליטים מחו״ל, כך אי-אפשר בארץ לעקור אנשים שהתיישבו.

מה שברור הוא כי אי-אפשר יותר לסחוב את הדבר ללא פתרון, וגם פה ישנם דברים משוועים ואני מתפלא על הרינג שהוא מוכן לא להזדעזע מזה שערבי היושב בארץ והוא בעל רכוש, ועוד לא הכרזנו על הלאמה, ואם הוא נפטר לעולמו ישנם מקרים שהאפוטרופוס ירש אותו ולא משפחתו. הרי זה אבסורד. מותר להזדעזע מדבר זה, כי זה דבר ברברי. אני לא רוצה במדינת ישראל העושה דברים כאלה. מדוע זה כך? מפני שהדברים הסתבכו, מפני שלא כל כך פשוט לתקן את זאת, כי זה גורר אחריו דברים אחרים. צריך לשבת על זאת, כמו שפנחס רוטנברג היה אומר: ״און דאס באטראכטן מיט קאפ״^[3] וידעו מה שמדינת ישראל עושה עבורם. יהיו הרבה ערבים שלא יקבלו את הפתרון שלנו, אבל [ידעו ש]אנו הצענו להם הסדר ואת זאת הכרח לעשות. ידעו כי המדינה הציעה במסגרת חיובית קונסטרוקטיבית, לא מתוך התעלמות, הצעה לסידור. לא בכל מקרה אפשר יהיה לעשות זאת על ידי החזרת הרכוש לבעליהם. ויהיו מקרים שיסרבו לקבל פיצויים ויוותרו עליהם, אבל אנו הצענו להם את זאת. אני אינני עומד להעמיד להצבעה את הפתרון הזה, אבל הכרחי למצוא פתרון.

ברור שצריך להיות קו של טיפוח איזו יוזמה עצמית בקרב הערבים, כי זה בנפשנו. אחרת הם יכולים להיהפך ליתומים שהמדינה תהיה האפוטרופוס שלהם לכל דבר והם יהיו רק התובעים ולא נתבעים, וזאת שאלה של [פעילות] ״ברית פועלי ארץ-ישראל״,^[4] וזו שאלה של גישה לקואופרציה הערבית. זאת שאלה של שיתופם בכל מיני חברות, כמו שיווק וכולי. כל עניין ועניין צריך להיבדק לגופו.

ברור שצריך להיות קו של טיפוח יוזמה עצמית.

כל היסודות החיוביים האלה מוכרחים להיות מיוצגים בעניין זה של טיפוח היוזמה העצמית והקולקטיבית. אנו נתקל בסיוגים. ידוע שישנו כיוון במשרד הדתות לתפוש מרובה בעניין זה וצריך לבלום את זאת. כבר להקים מוסד [דתי] מוסלמי עצמאי זה עוד מוקדם. אפשר להתחיל מוועדות מייעצות, לא להוציא את ההקדשות [״ואקף״] מידינו, לדאוג שהכנסותיהם של ההקדשות תלכנה למטרות לשיפור חייהם של הערבים. יש להקים ועדה שתייעץ בעניין זה. אם נלך בדרך זו הציבור הזה ירגיש שבשביל המדינה הוא לא רק ספחת ולא רק איזה ציבור מופקר שאפשר להתעלל בו. ישנם דברים הנעשים על ידי הציבור שלנו, המבטלים וסותרים מה שאנו השגנו בשטח החינוך, אשר בו עשינו דברים חשובים. יהיה ברור לערבים כי ישנו שלטון שלא שוכח אומנם שהיתה מלחמה, שעדיין מסרבות המדינות הערביות לעשות שלום, והדם [הערבי] הוא אחד, אבל יחד עם זה הוא שלטון נאור ואנושי אשר אומנם לא שוכח שיש עליו חובת ביטחון, ולכן הוא עושה את זאת במידה ובחשבון, אבל במסגרת זו נעשה במידה שאפשר. זה יעורר כבוד, זה גם לא יבטל את הפחד בפני השלטון. אסור לנו שיבוטל הפחד בפני השלטון, אבל יהיה יחס אחר לשלטון.

כשבורשטיין^[5] קרא את הטיוטה שלו,^[6] אמרתי כי אני חולק על דבר אחד, על הקמת מוסד מיוחד, כי שכר העניין יצא בהפסדו כי זה ישחרר משרדים מאחריות, ואני חושב כי כל משרד ומשרד צריך לראות את עצמו נתבע לספק צורכי ערבים בשטח שלו, כי אחרת זה לא יהיה בריא [לנו] ולא לטובת הערבים. מצאנו את הפתרון לזאת בצורת לשכה המדריכה את המשרדים ואותה צריך לפתח.

אני גם אמרתי כי יש להוסיף, ואני רואה מההעתק כי בורשטיין הוסיף זאת:

״כן תביא מדיניות הממשלה בחשבון שיקולי ביטחון מכריעים הכרוכים בהעדר שלום עם מדינות ערב״. אנו יכולים להגיע למסקנה שכל זמן שהגבול הנהו מה שהנהו, לא ייתכן שיישאר שם כפר ערבי. זה יכול לקרות ואנו לוקחים על עצמנו להעביר את הכפר הזה ולא לקבל את הטענה הזאת שהם נמצאים שם מקדמת דנא.

אם נלך בדרך הזאת אני מניח, שאנו נוכל בזמן קצר לא לחולל מהפכות במצב, אלא לטהר את האווירה של העניין הזה.

אני מקבל את הצעת ורלינסקי^[7] בעניין המחירים. יש גורמים בממשלה שדוגלים בשיטה זאת ובעצם גם נתקבלה החלטה כזאת. כמובן שצריך להיות מחיר אחד לתוצרת, ואת מחיר התוצרת אי-אפשר לקבוע לפי הוצאות הייצור של המשק העברי [צ״ל הערבי]. אבל אין זה מן הצדק והיושר והתבונה הכלכלית שהיצרן הערבי יקבל את מלוא המחיר. הוא יקבל מחיר הוגן, אך יישאר עוד הפרש, שהוא יהיה קודש לצורכי הציבור הערבי, לשירותים הסוציאליים שלו, להקמת מפעלים, לחינוך לבריאות, לדאגה לאם ולילד, והם ידעו כי זה נעשה בכספם. הפתרון הזה הוא מאוד מקובל וצריך לעשות את זאת. אם נלך בדרך זו אנו קודם כל נטהר את האווירה סביב לעניין ונוציא הרבה קלפים מאויבים, ממתנגדים מבפנים ומבחוץ. לאט לאט נתחיל לשנות את המצב, ניטע בהם [בציבור הערבי] הכרה אחרת ביחס למדינה, זאת לא אומרת שמיד כל חייהם כאן יהיו גן עדן, אך ידעו כי במרכז השלטון יושבים אנשים שנתנו דעתם לבעיה זאת, ובמסגרת של תנאים חמורים מאוד מתאמצים לעשות ולקיים מצוות יושר ידועות כלפי הציבור הערבי. זה לא ייטע אהבה לישראל, אבל יישא כבוד לישראל.