55 | ועדת חוץ וביטחון, הכנסת הראשונה, ישיבה מ״ב/2[1]               

20.6.1950

 פרשת הגירוש בערבה

סדר היום: מצב הביטחון בגבולות וההסתננויות

 

ישיבת הוועדה, שהוקדשה לבעיית ההסתננות פליטים מעבר לגבולות המדינה, נפתחה בסקירה מפורטת של ראש הממשלה ושר הביטחון ד. בן־גוריון, שעמד על שני גורמי ההסתננות: שאיפת הפליטים לחזור ולהתנחל בכפריהם, וגניבת רכוש, וציין כי "הדבר שיש לחשוש לו, ואני כל הזמן מתפלא מדוע זה לא החל, הוא הסתננות לשם מטרות טרוריסטיות". להלן עמד ראש הממשלה על מצב מיוחד מבחינת ההסתננות, שהתעורר בכפר הערבי אבו-גוש, "שהוא אולי המקום הכי מסוכן לכל הארץ", ואחר כך נדרש לפרשה חמורה שהתחוללה בערבה, שהדיה הגיעו לעיתונות, שם גורשו לירדן מסתננים שנתפסו באזור המרכז, אך הוסעו דרומה לצורך הגירוש, בהנחה שמשם יקשה עליהם לחזור. בין השאר דיווח ראש הממשלה: "הם [המגורשים] נסעו במשך כל היום ולא קיבלו אוכל. אומנם בדרך העמידו פעמים אחדות את השיירה כדי לאפשר להם לעשות את צרכיהם, אבל בכל זאת אחדים מהם עשו זאת במכונית והיה שם סרחון גדול מאוד. הם הובלו בלילה בחושך ואמרו להם ללכת מזרחה. הקצין שחקר את כל העניין לא מצא שהתעללו בהם או איימו עליהם, מלבד זאת שבשעה ששילחו אותם ניתנה פקודה לירות באוויר כדי להמריץ אותם להמשיך ללכת. היו שם 100 אנשים אשר הובלו בשתי מכוניות. קודם כל שילחו את האנשים מהמכונית הראשונה. כאשר האנשים במכונית השנייה, אשר עיניהם היו עוד קשורות, שמעו את היריות, היו סבורים שהרגו את החלק הראשון של השיירה וזה עורר בהלה גדולה. היריות נורו כדי שהאנשים לא ישובו".

מ. שרת - שר החוץ: כמה הערות עובדתיות להבהרת הרקע של העניין. העניין כולו התעורר לרגל כתבה ב״אובזרבר״.^[2] ״אובזרבר״ הוא בדרך כלל אחד העיתונים המכובדים ביותר באנגליה. זה גם עיתון שהיה אחד הראשונים לשינוי הטון כלפינו עוד בזמן שהקו של ה״פורין אופיס״ היה קו עויין לא רק כלפי פנים אלא גם כלפי חוץ. עיתון זה שלח הנה אנשים אשר נתנו תמונה יותר אובייקטיבית על המצב כאן מאשר נתנו עיתונים אחרים באותה תקופה.

האיש שכתב את הכתבה [פיליפ טוינבי] הוא אדם בעל עקרונות מוסריים, ידוע בתור כזה, איש בעל נטיות אידיאליסטיות מובהקות ויש לו נטיות פילו שמיות, אם אפשר לומר כך, מובהקות. הטענה העיקרית שהיתה בכתבה זו היתה על מקום השילוח [בערבה] ועל מה שקרה לאחר השילוח, וזאת קשה לבדוק. נאמר שהיו בזמן השילוח מכות באלות בעורף האנשים. בנוגע לעינויים עלי להבהיר את העניין. לא נאמר בכתבה שהיו עינויים אגב מעשה השילוח הזה - (ד. בן־גוריון: היה עוד דבר אשר יצר רושם כאילו היתה התעללות. המכונית [בה הוסעו המגורשים] נעצרה באופן פתאומי. עיני האנשים היו קשורות וכאשר הם נתקלו אחד בשני עקב עצירת המכונית באופן פתאומי, קיבלו מכות^[3]) - הורידו אותם בשטח שומם. הם תעו יום או יומיים בשרב איום של אותה סביבה. לפני כן לא שתו מים. נאמר שם שמפקד השיירה, הסרן, ציווה לתת שני פחי מים, אבל כאשר הוא רק פנה עורף, שפכו החיילים את המים האלה כדי שהערבים לא יוכלו לשתות.

זה נאמר בכתבה ופה היתה הצדקה מסוימת שהפיקוד דאג למים. הוא [העיתונאי] גם דאג להוסיף שהחיילים האלה הם יהודים שבאו מסוריה או מעיראק וסבלו די מהערבים במשך זמן, ובזה ניסה להסביר את הרקע הפסיכולוגי אשר מביא לדברים כאלה בתור מעשי נקמה. הורידו אותם במקום שומם, הם תעו בדרך לא דרך, תחת שמש לוהטת, והגיעו לידי אכילת לטאות ושתיית השתן. הוא מספר זאת מפי האנשים עצמם, אבל אני יודע מנסיוני במדבר במלחמת העולם הראשונה,^[4] שאנשים מגיעים למצבים כאלה של שתיית השתן. ידוע שאיש אשר תועה במדבר ללא מים מגיע למצב כזה, אבל אני מסופק אם תוך יום או יומיים מגיעים למצב כזה. יכול להיות שהערבים יודעים, כי בסופו של כל אדם אשר תועה במדבר במשך זמן רב, להגיע לזה - (ד. בן־גוריון: בעניין המים נאמר בחקירה, שהחיילים אשר ליוו את השיירה השקו את הערבים מים בבאר שבע, אבל לא כולם הספיקו לשתות) - יכול להיות שבזמן שתיית המים, כאשר הקצין נטה הצידה, החיילים שפכו את המים. בנוגע לעינויים הוא [מחבר הכתבה] מספר ממי היו מורכבים המסתננים. הוא מספר ששם היה מסתנן אחד אשר בזמנו היה מכובד מאוד במקום מגוריו. היה בישראל, ומתוך יאוש החליט לצאת את הארץ. הוא יצא עם בתו, רדפו אחריהם וירו וחטפו את הבת. היו שם שני אנשים שכאשר תפסו אותם חשדו שהם מרגלים, חקרו אותם ואגב חקירה עקרו את ציפורניהם. הוא מספר בכתבה שראה ציפורניים עקורות. הוא אינו אומר שהיו עינויים בשעת השילוח. אינני יודע אם זה אמת.

להלן התנהל דיון בהשתתפות רבים מחברי הוועדה. כל דברי ב״ג בדיון זה, כ־20 שורות בפרוטוקול הישיבה, הושמטו בידי צנזור ארכיון המדינה.

מ. שרת - שר החוץ: לדברי חבר הכנסת כץ,^[5] נתפרסמה תגובה מיד לאחר שנמסרה הודעה זו על ידי הדובר הצבאי. כעבור ימים אחדים שלחה הצירות בלונדון הודעה ראשונה לעיתון. לאחר שנתבררה הודעתו של דובר הצבא, שלחה הצירות בלונדון הודעה שנייה. כיון שהעיתון לא פרסם את ההודעה הראשונה, לא פרסם גם את ההודעה השנייה. ההודעה ב״אובזרבר״ נתפרסמה רק כעבור שבוע, כי העיתון יוצא רק פעם אחת בשבוע. המכתב לא נתפרסם בשלמותו. היו חלקים עובדתיים ביחס לקורבנות שלנו שנהרגו מידי המסתננים, שהעיתון אמר כי ייתן הוראה לכתב לברר את העניין ולשלוח כתבה מהארץ.

הערה לדברי חבר הכנסת בן־אהרון. חלקי עם אלה הסבורים שיש לאחוז בכל האמצעים הנמרצים נגד ההסתננויות,^[6] אבל אין זה מצדיק הפרזות. ישנם מקרים שבהם ישנן הפרזות של אכזריות שהן מיותרות, אבל יש בכל תוקף לעמוד בפני ההסתננויות ולא בכפפות משי, כפי שנאמר כאן. לעומת זאת, יש להבטיח מינימום תנאים הוגנים לערבים בארץ ולא רק שוויון פורמלי בפני החוק.

יחד עם זאת, אין להתעלם מעובדה אחת ניצחת, שחבר הכנסת בן־אהרון התעלם ממנה כליל כאשר אמר שלא ייתכן שהערבים ירצו להיות אזרחי ירדן או סוריה. ייתכן שירצו ומפני סיבה פשוטה, כי הם נהפכו כאן מרוב למיעוט ומרגישים שאיבדו את בעלותם - במידה שהיתה להם - על הארץ. הם היו פה תמיד רוב ודבר זה נשלל מהם. אי־אפשר להמעיט את ערך ההשפעה הפסיכולוגית של התמורה הזאת עליהם. לא ייפלא אם ערבים יעזבו את הארץ אך ורק מסיבה זו שיעדיפו חיים בארץ מפגרת, אבל ערבית, ולא יצטרכו לסגל לעצמם כל אותן ההסתגלויות שהם אינם רגילים להן.

אין להתעלם מהתמורות שמעבר זה חולל במיבנה החברתי של העם הערבי במדינת ישראל ובערכיו, וזכות קיומן של שכבות [חברתיות] בתוכו. ישנן שכבות מסוימות שאיבדו אותה עמדת השפעה שהיתה להן, ואפשרויות הנחה כלכליות שנהנו מהן במשטר הקודם. שום שוויון בחוק, שום דאגה לבעיותיהם הכלכליות, לא תפתור להם בעיה זו ולא ייפלא אם גם בתוכם מתגלים הלכי רוח של יציאה.

את הדיון סיים ב״ג באומרו כי עליו ללכת ולכן לא יוכל להרחיב, אך "זהו אחד הבירורים הרציניים שיש לעשות ואין לעשותו בחיפזון. אם כי יש להצטער על המקרה עצמו. הוא נתן דחיפה לבירור רציני מאוד של בעיה זו. רוה"מ הוסיף והעיר, כי הוא חולק על דעתם של ח"כ בן־אהרון ומרידור, שמתחו ביקורת על מעבר ערביי כפר זכריה והעיירה מג׳דל אל מעבר לגבול. בין היתר אמר: "ערבי שיש לו כבוד עצמי אינו רוצה לחיות במדינה יהודית בגלות, אלא יבכר לחיות במדינה ערבית".