54 | מזכירות מפא״י עם הסיעה בכנסת^[1]

אנו והערבים - ללבות או להפיג את האש

יו״ר הסיעה ז. אהרונוביץ' פתח את הישיבה באומרו כי היא כונסה על רקע התחושה במפלגה שהחריף הצורך להעמיד לבירור רשמי את עמדת המפלגה בשאלת המיעוט הערבי בארץ, ומסר את רשות הדיבור למ"ש.^[2]

מ. שרת: אני מוכרח לפתוח בהבעת צער, שלא היתה לי כל אפשרות להתכונן באופן מיוחד לפתיחה זו. החברים מבינים בוודאי שאינני רואה את עצמי כזר לשאלה ואני לא מעט דש בה, ואף על פי כן היה בירור זה ראוי למאמץ מיוחד של התכוננות למחשבה בשל ניסוח מסקנות אשר לדאבוני, בגלל שטף העניינים, לא נתאפשר לי לגמרי. אני מבקש לדון אותי לכף זכות על כך, אם הדברים לא יהיו סדורים כפי שהיו צריכים להיות.

את העניין העומד על הפרק יש לראות כאחת משאלות היסוד של מדיניותנו ושל עתיד מדינתנו. הוא נוגע לשורשם של כמה עניינים חיוניים ביותר. מבחינה אחת זוהי שאלת מוסר המדינה. מבחינה אחרת, במישור אחר לגמרי, יש לעניין זה נגיעה נוקבת מאוד בשאלת ביטחון המדינה. מבחינה שלישית זוהי שאלת מעמד המדינה בעולם ושמה בעולם. מבחינה נוספת ייתכן שזאת שאלה שתהיה לה אולי בעתיד נגיעה בשאלת מעמדם של מיעוטים יהודים בעולם כולו. אינני בא למצות בפתיחה קצרה זו את כל פני השאלה הזאת, כי יש לה עוד כמה וכמה פנים. אני רק ציינתי שלושה או ארבעה צדדים אלה כדי להעמיד את החברים על חומר העניין, על כל פנים, על חומר יחסי-אני לעניין ומידת החשבתי את השאלה. אני סבור כי חברים רבים שותפים לי בהכרה ובהרגשה זו.

השאלה הזאת איננה אתנו מתמול שלשום. אינני רוצה לדבר על שאלת יחסי יהודים וערבים בארץ, שימיה כימי שיבת ציון. אני רוצה לומר כי שאלת יחסי העם היהודי והעם הערבי בארץ במדינה יהודית, שאלה זו איננה אתנו מתמול שלשום. שאלה זו לא באה אלינו במפתיע והיא איננה שאלה אשר לא נתנו דעתנו עליה. היא הלעיטה אותנו לא מעט במשך כל פרשת המאבק המדיני והאידיאולוגי על עצמאות ועל מדינה יהודית, כלומר הן על זכותנו להקים את המדינה והן על יכולתנו להקימה ולפתור את הבעיות שהקמת המדינה וקיומה כרוכים בהן. נתבענו על ידי עצמנו ועל ידי אחרים לתת תשובה על השאלה הזאת. כיוון שהיה ברור שמדינה יהודית פירושה רוב יהודי - שאם לא כן אין זו מדינה יהודית - בין אם דבר זה יהיה קיים בארץ כולה על ידי עלייה רבתי ברבות הימים, ובין אם דבר זה יהיה לאלתר בחלק של הארץ, כדי שנפרוק מעלינו חלק גדול מהרוב הערבי, ואת המותר נהפוך למיעוט, היתה קיימת ועומדת השאלה הזאת שאנו נתנו עליה תשובה, והתשובה שאותה נתנו לא רק התנסחה בשורה ארוכה של נאומים, הרצאות והחלטות כתובות, כי אם נוסחה בספרות שלמה. אני מתאר לי שכאשר כתב מחבר אנחנו ושכנינו^[3] את מאמריו ונאם את הנאומים האלה, לא עשה זאת על דעת עצמו ובשם עצמו, כי אם בשם התנועה כולה, והמשנה שלו נארגה במסכת קנייניה הרוחניים והלכותיה המדיניות והחברתיות של התנועה.

אנו עומדים בעניין זה למבחן לפי תורת העבר שלנו - האם המעשה של היום או של מחר יצדיק את תורת העבר או יתכחש לה. המבחן הזה איננו אך ורק לגבי השאלה הזאת. אפשר לדרוש את השאלה הזאת כפרט היוצא ללמד על הכלל: באיזו מידה בכלל בתחום העקרונות המינימליים, בתחום נכסי האידיאולוגיה שלנו, אנו נאמנים לעצמנו? באיזו מידה אנו כנים עם עצמנו? האם העניין של האידיאולוגיה והדגילה בעקרונות מוסריים זהו דבר-מה רציני מאוד אצלנו, אשר עליו חלה חובה של עקיבות, או שאין זה אלא אמצעי לסבר את האוזן, אין זו אלא תחבולה המכוונת להקל עלינו את השגת המטרה, ומשהישגנו את המטרה הרינו בועטים באותה התורה אשר סייעה לנו להשיג את המטרה, בחינת הדום שאתה עומד לטפס עליו למקום יותר גבוה ומשהגעת אתה בועט בו כבדבר ששוב אין לך חפץ בו. מבחינה זו זהו אחד מאותם העניינים שהם ׳פרט היוצא ללמד על הכלל׳. כל שיעור קומתנו המוסרית תלוי במבחן זה - אם נעמוד בו או אם לא נעמוד בו.

החיים מורכבים מהפתעות, או יותר נכון, משינויים רבים. ישנם שינויים הצפויים מראש וישנם שינויים שאינם צפויים מראש ודרושה גם מידה מסוימת של שמרנות באופי כדי לראות את הדברים שהיו צפויים מראש וגיבושם לאור אותה ראייה מראש, אבל דרושה גם מידה רבה של גמישות וידיעת המציאות שלא היתה צפויה מראש, ואשר לא חלה עליה הגישה שהיתה נקוטה לגבי הדברים שאותם ראו מראש. אפשר לומר, שכאשר חזינו במחשבתנו את הקמת המדינה, חזינו את תקומתה בדרך ידועה של התגשמות, בין אם הבטחנו לעצמנו את הדבר ובין אם לא הבטחנו. ועל יסוד אותן הידיעות הגענו לקבוע את מערכת אותם הכללים והעקרונות המוסריים שבהם ננקוט לגבי המיעוט. והנה הדבר בא בדרך אחרת לגמרי, בדרך מהפכנית שלא ראינו אותה מראש, על כל פנים, לא כולנו, ואולי איש מאתנו לא יכול היה לראות אותה מראש בדיוק כפי שהיא היתה. אחד הדברים אשר מעטים מאתנו, ואני אומר ״מעטים מאתנו״ לשם זהירות, כי למעשה אינני מכיר איש אשר ראה מראש את אחד המאורעות הכבירים, המזעזעים והמכריעים ביותר שליוו את תהליך הקמתה של מדינתנו: זהו החיזיון ששמו ״יציאת הערבים בהמון״. ייתכן כי לאחר שאנו יודעים שיציאה זו יכלה להיות - הראייה היא שהיא היתה - ייתכן אולי לומר שהיא יכלה להגיע לממדים כאלה שהיו מחסלים כליל את הבעיה, כלומר עוקרים לגמרי את המיעוט הערבי מהארץ ואנו היינו שוכנים לבדד בתחום המדינה.

אולם דבר זה לא קם. מה שקם זוהי עקירת 700 אלף ערבים מן השטח שאנו תופסים כיום. זה כשלעצמו דבר אשר אינני יודע אם כבר היה פעם בארץ. כאן יושבים רבותינו בהיסטוריה ואולי יתקנו אותי, אבל נדמה לי שמעולם לא הגיעה גלותנו מן הארץ לממדים כאלה, על כל פנים, באופן יחסי לחלק שנשאר, ולא הגיעה לקצב מסחרר כזה מבחינת הזמן. לא היה מקרה של עקירה שלנו אשר ידמה במשהו, מבחינת הכמות ומבחינת הקצב, לתהליך העקירה הזה. ברור שהשארית [היהודית בימי בית ראשון ושני] שנשארה היתה, ביחס, הרבה יותר גדולה. במשך הזמן היא חוסלה, אולם לא בבת אחת כפי שחוסל ציבור זה עכשיו.

עוד דבר. בתוך תהליך זה היו שלבים, ולא הרי מסיבות היציאה הערבית, או העקירה הערבית בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור, כהרי היציאה בשלבים האחרונים. שתי העובדות - מצד אחד שהגליל נכבש לאחרונה, ומצד שני שהגליל הוא מקום הריכוז העיקרי של הערבים שנשארו - הצטרפות שתי העובדות יחד אינה מקרית, אלא יש כאן סיבה ומסובב. מכיוון שהגליל נכבש לאחרונה - פה אחוז הערבים שנשאר הוא הגבוה ביותר, מפני שבינתיים הם למדו מהניסיון. אני רוצה לומר בזה, שאל נשלה את עצמנו בזה שיכולנו להוליך את הדברים אחרת. לא כל כך פשוט היה להוליך את הדברים אחרת. כאשר עמדנו בפני כפרים שלמים, איתנים ומושרשים [בגליל], שסירבו לזוז לא אצרנו לא כוח צבאי ולא כוח מוסרי ולא העזה מדינית [לפנותם, מה שאין כן] כאשר עמדנו בפני האפשרות, על ידי דיפלומטיה צבאית מזהירה, להגדיל את מדינת ישראל ברצועות שלמות באותו חלק של הארץ שקוראים לו משום-מה ה״משולש״.

פה יושבים אנשים שהיתה להם יד ישירה בדבר זה, ומדינת ישראל חייבת לאחדים מהם, ואולי לאחד מהם, את הגדלת שטחה של מדינת ישראל בעשרה אחוזים. כדי שהדבר יהיה ברור אומר: אני מתכוון לחבר משה דיין.^[4] כאשר היתה הברירה או להשיג שטח זה ועל ידי כך להגדיל בבת אחת את האוכלוסייה הערבית של ישראל ברבבות, או לוותר על הגדלת השטח - לא היתה כל שאלה בשבילנו שיש להגדיל את השטח. כאשר עמדה בפנינו האפשרות, שכנראה לעת עתה נגוזה מהאופק, לספח למדינת ישראל את רצועת עזה, אבל בתנאי ברור ומפורש שעל ידי כך תוגדל האוכלוסייה הערבית של ישראל ברבע מיליון לפחות, אם לא בשלוש מאות אלף, זאת אומרת שהיא תוכפל אולי גם תשולש - היו מעטים מאוד בתוכנו, ואני נמניתי עם המעטים אלה, אשר אמרו: לוותר על רצועת עזה ובלבד לא להגדיל את האוכלוסייה הערבית בממדים כאלה.

אני רוצה לציין כאן בקצרה וברפרוף את העניין ולא לעמוד על פרטי המסיבות, לא מפני שאני מזלזל בפרטי המסיבות, אלא מפני שאני סבור שלא זה נושא הבירור וגם מפני שאני סבור, אם אינני מדייק בפרטים, שאין זה מעלה או מוריד. המסקנה הנובעת מכל המסיבות האלו היא שכנראה גזירה היתה, וגזירה היא על מדינת ישראל, שיהא בה מיעוט ערבי. כאשר או״ם הציע לנו מדינה ב-55 אחוז של הארץ עם 45 אחוז של אוכלוסייה ערבית קיבלנו זאת בהתלהבות, והעולם היהודי כולו חגג את ניצחונו ההיסטורי. אך כאשר יש לנו 15 אחוז [ערבים] ב-80 אחוז משטחה של הארץ - אנחנו רואים דבר זה כפורענות חמורה. חשבנו שגזירה היא שמדינת ישראל תתחיל את ״הקריירה״ שלה כשהיא נושאת על גבה מעמסה כבדה זאת של ערבים במחצית הארץ, ועכשיו אנו נושאים על גבנו 15 אחוז ב-80 אחוז על הארץ.

אינני יודע אם ישנן השוואות לגבי הריבוי הטבעי, אם מכסת הריבוי של רוב העלייה עכשיו וזו שתבוא - מארצות המזרח - אינה שקולה כנגד מכת הריבוי של המיעוט הערבי. על כל פנים, העלייה בכללותה ובכמותה, כפי שהיא, ודאי עדיפה על מכסת הריבוי הטבעי של הריבוי הזה. יש להניח שמיעוט זה יפחת באחוזים, ובכל זאת יישאר מיעוט ערבי שלא יהיה מחולק במידה שווה על פני כל אזור הארץ. גם אם נגדיל לעשות בעניין העברת האוכלוסייה הפנימית - לא תהיה חלוקה שווה. זאת אומרת שהוא יטביע את חותמו על אזורים מסוימים אשר יתרכז שם, והוא יהווה בעיה. זוהי נקודת מוצא בל תימוט של בירור זה, שגזירה היא על מדינת ישראל למשך תקופה מסוימת להכיל ולכלכל בקרבנו מיעוט ערבי ניכר. אינני יודע מה יהיה אורכה של תקופה זו, ואיננו יודעים בפני איזו תמורה אנו עלולים לעמוד בחיק העתיד המהפכני. אולם עד למהפכה חדשה ועד לזעזוע חדש, נצטרך באותה תקופה - שצריכה להיות תקופת עיצוב וגיבוש, באשר זה הכרחי לנו - להכיל בתוכנו מיעוט ערבי ניכר. לכן עומדת בפנינו הבעיה מה יהא דינו של מיעוט זה ומה יהיה דין המדינה לגביו, מה יהיה יחסה אליו.

כאן אנחנו נקלעים בין שני שיקולים המהווים סתירה. שיקול ראשון הוא לכאורה מושכל ראשון: התחייבנו חגיגית על שוויון זכויות ועל דאגה שווה של המדינה ועל יחס הוגן למיעוט הערבי. אנחנו מעוניינים לבטל את ההפרש ברמת החיים כדי לבטל את ההתחרות הפנימית. לכן מצווים אנו לא על מתן שוויון סתם. זה מצד אחד. מצד שני יודעים אנחנו שמיעוט זה, בכל שעת חירום, עלול או עתיד להיות לנו לרועץ וליהפך לגיס חמישי בתוכנו, ושהוא גם כיום מהווה בעיה חמורה בשאלת הביטחון, שאלה העומדת ברומו של עולמנו, שפירושה בשבילנו שאלת חיים. ועלינו להיות כנים וישרים. קודם כל אנחנו מצווים לחיות כבר מטעם זה שאם לא נהיה - לא נהיה כנים וישרים, ולא כל שכן שמטרתנו היא לחיות - הרי שזהי סתירה. זאת אומרת, אם אנחנו משלשים מיעוט זה - אנו כורים במו ידינו את השוחה שלתוכה ניפול. אם אנו רוצים להיפטר מהפורענות הזאת - עלינו לקפח, לדכא ולרדת לחיי המיעוט, כדי שנחלתו לא תהיה שופרת עליו, כדי שהוא יקום וילך. זוהי סתירה.

בעיה זו מחריפה עוד יותר לרגל העובדה שאין לנו חשבון אך ורק עם מיעוט זה הנמצא בתוכנו, וכל יחסנו למיעוט זה הוא אחר לגמרי מכפי שהיה כאשר ניסינו לראות את הנולד. זה מחמיר עוד יותר כאשר יש לנו עסק לא רק עם אותו המיעוט היושב בארץ, אלא עם אותו הרוב הערבי של הארץ שגלה ממנה ועדיין לא נקלט ולא נתאחז כהלכה בשום אזור מן האזורים השכנים, ועדיין כולו מסתופף באוהלים תחת כיפה השמים. עצם הווייתו כציבור ערבי עקור, תלוש, מחוסר מחסה, מחוסר חיים תקינים, חינוך, פרנסה ועתיד - עצם עובדה זו לוחצת עלינו בכל כובדה. העובדה שרוב היישוב אינו מרגיש בלחץ זה אינה משנה כמלוא הנימה את עובדת הלחץ. זה רק מוכיח שחושיו מטומטמים. אולם ישנם אנשים שתפקידם להיות רגישים ללחץ זה ואסור להם לשכוח יומם ולילה את מאות האלפים שיושבים עדיין באוהלים ומסתובבים בדרכים, החושבים שאין להם פתרון אלא לשוב. זה מחמיר מאוד את הבעיה.

כאשר אתה נוהג בהגינות כלפי הערבים שבישראל - כוח המשיכה של הארץ כלפי הערבים שבחוץ הולך וגדל. ואם אתה יורד לחייהם - כוח המשיכה של מדינת ישראל פוחת. אם מתברר שפה יש סבל, מחסור וקיפוח, ושיש בריחה מהארץ, זה מסלק את כל החשק להסתנן, ועל ידי כך אתה מבצר את הביטחון. וזוהי סתירה. אולם יש גם סתירה אחרת. אם נקבל את דין הסתירה הזאת - ננסה ליישב אומה מתוך קבלת ההכרעה של שיקול הביטחון בפשטותו.

אם נקבל את בכורת השיקול הזה של הביטחון בפשטנות, כי אז פירושו של דבר שננקוט מדיניות של פיקוח ושל לחץ. נעשה זאת כדי שלא יבואו אלינו חדשים, וכדי שיתברר למספר האנשים ההולך וגדל כי אין להם כל עתיד בארץ הזאת, וכי מוקדם או מאוחר יצטרכו לעוזבה. אם ננקוט מדיניות כזאת נסתבך בסתירה לגבי כל אותם השטחים שמניתי אותם בתחילת דברי. עומדת בפנינו שאלת המוסר של המדינה, כן עומדת שאלת מעמדנו באומות, וכן השאלה של ערבותנו לגורל המיעוטים היהודים בעולם. כל השאלות האלו יכולות להביאנו לידי טמטום חושים וקהות רגשות גם אם לא נקשר אותן בשאלה העומדת לפנינו. אולם יש אנשים, ועליהם נמנית גם מפלגת פועלי ארץ-ישראל, החושבים שיש לפתח את הרגישות החדה הקיימת לגבי שאלות אלה. כזהו המצב אם ננקוט את עניין הביטחון בפשטנות, אבל השאלות אינן כה פשוטות, מפני שאת עניין הביטחון שלנו אין לגרוס אך ורק בממדים כמותיים של מספר הערבים הנמצא בארץ בהשוואה למספר היהודים, ובהשוואה לשטח שהם תופסים. הבעיה היא הרבה יותר מורכבת, וגם גישתנו צריכה להיות מורכבת יותר ומפותחת יותר.

אילו יכולנו לעקור את מדינת ישראל ממכלול הארצות המקיפות אותה, ולנטוע אותה בפינה אחת באוקיינוס האטלנטי - שאני. אבל כיוון שאין אנו יכולים לעשות זאת, ועלינו להישאר צמודים ומוקפים ארצות ערביות, הרי כי אז שאלת האוכלוסיה של הארצות האלה ושאלת גישתה ויחסה אלינו היא אחת השאלות החשובות ביותר מבחינת הביטחון. אם אנו תולים תקווה במצב של שלום ויציבות בעתיד, ברור שבראש וראשונה עלינו לבסס את התקווה הזאת על כוחנו, על ריבוי האוכלוסייה שלנו, על עליית כושר הייצור, על הזיון ועל ההבראה הגופנית של עמנו. איננו יכולים בשום אופן להוציא מן החשבון את השיקול הבלתי נתפס, לכאורה, של הלך הרוח של עמים אלה. שם קיימת שנאה, בוערת משטמה, לעתים כבושה ולעתים פורצת, אבל אנו איננו יכולים להתבסס אך ורק על טבעת הברזל של נשק שיקיף אותנו, אלא עלינו לתת את דעתנו על אותם התהליכים שיש בהם כדי לחנך בצורה זו, ועל אותם התהליכים שיש בהם כדי לחנך בצורה אחרת. נכון, שיציאת ערבים מהארץ הוסיפה שמן למדורה, ובממדים עצומים שכלל אין לשערם, אבל חל ייצוב ידוע. בידינו תלוי הדבר אם נוסיף ללבות את האש או נשתדל להפיג את האש הזאת.

העניין הזה, ההנחה הזאת שהמיעוט הערבי שבארץ מוכרח בכל מקרה של פורענות לשמש גיס חמישי, להיות לנו לרועץ, היא הנחה פשטנית המחייבת בדיקה. אנו יודעים מנסיוננו המצומצם בעבר [בשנות המנדט הבריטי] - וכידוע היה לנו ניסיון מצומצם, כי לא כל הזמן היה השלטון בידינו, כי היתה שורה של מקרים הן לגבי יחידים והן לגבי ציבורים שלמים, שהערבים לא נהפכו לגיס חמישי ולא נסחפו בנחשול הקנאות העיוורת והשנאה. הדבר חל הן על יחידים והן על ציבורים וכפרים שלמים. אל יהיו היחידים קלים בעיניכם, כי זה מוכיח שנפש ערבי מסוגלת למהפכה כזאת. אין זה חשוב אם הדבר היה מלווה במקרים רבים טובת הנאה. איני פוסל זאת, אם כי יודע אני על מקרים רבים שהערבים לא פעלו מתוך טובת הנאה. אולם גם אם הם עושים זאת תוך טובת הנאה איני פוסל אותם. להיפך, זה מחזק את הטענה שלי. אני בונה בהחלט על טובת ההנאה הזאת. איני רוצה להעמיד את היישוב הערבי במבחן של אלטרואיזם מופשט. ברצוני לבנות זאת דווקא על האגואיזם הנאור. אפילו עצם העובדה שהיו יחידים במשטר הישן שעמדו בניסיון ולא הפרו ברית, יש בה חשיבות רבה ומאלפת. על אחה כמה וכמה במדינת ישראל, במקום שיש שלטון, במקום שיש צבא, במקום שהכוח בידינו ובמקום שאנו יכולים לעשות כלה - ובמקרים מסויימים כבר עשינו כלה. כי הערבים אינם מבחינים בין שלטון ובין ״פורשים״.^[5] השיקול הזה הוא שיקול חמור מאוד ומרחיק לכת בהשפעתו החינוכית.

אם ירגישו הערבים כי יד הפולש^[6] על העליונה - רע ומר. אבל עד שירגישו כי יד הפולש על העליונה הם יכולים להגיע לעברי פי פחת. אם נניח מקרה, שיד הפולש על העליונה, הרי אז בין כה וכה אנו אבודים, כיוון שתהיה לנו מלחמה אין זה הבדל בין ביטחון גמור ובין לא גמור. יש כאן כפות מאזניים הנמצאות בתנודה מתמדת, ויש צורך לבחון היטב באיזה מצב מתאזנות כפות המאזנים הללו.

אין אנו חיים במשטר של דיקטטורה כזאת, שיכול השלטון לקבוע לעצמו מדיניות מגובשת להוציא לפועל במסקניות מחושבת ואכזרית, ללא כל דאגה מה תהיינה התגובות הציבוריות בארץ ובחוץ לארץ. אין אנו יכולים להסתיר את הנעשה בארץ. אין לנו משטר כזה. כל העולם מדבר על עשרה או חמישה-עשר מיליון עבדים בברית המועצות, אבל איש אינו יכול להוכיח זאת, מפני ששם קיים משטר של חומות ברזל. לא כן אנו. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו כדברים הללו. אנו לא רק חיים בארמון של זכוכית, כפי שאמר בשעתו חיים ארלוזורוב, אלא הבית עצמו הוא פרוץ אין-חומה לגמרי, הכל פתוח ופרוץ והעולם כולו יודע את הנעשה בידינו. אנו קשורים עם העולם באלפי נימים, ובעיקר במידה שאנו קשורים בציבורי היהודים בעולם.

אי-אפשר להחליק על התגובות ואי-אפשר לעבור לסדר היום. אנו מוכרחים להתחשב בתגובות ולענות על השאלות שהילדים שואלים אותנו. ואם הם אינם שואלים אותנו הרי ממילא מתמלא לבנו חרדה לעתידם של ילדים אלה.

השאלה היא אם לא יותר נבון, אם לא יותר מחוכם ואם לא יותר יעיל ומעשי, חשבון ארוך האומר שאותם הדברים שבין כה וכה מוכרחים להיעשות [לא יעשו] בחריקת שיניים ובקמיצת אגרוף, מתוך קנאות, לחץ, הרשעה ואכזריות, אם לא מוטב יהיה שננקוט לפי השיטה הזאת [של מדיניות הוגנת] מראש וביודעין שזו השיטה היחידה, ועל ידי כך לזכות בפרי הכרת תודה וגילוי של נאמנות. אני מדבר מבחינה של קטגוריות מעשיות ותכליתיות. הם [הערבים] ימצאו עצמם מרוויחים אם ינקטו קו אחד, ומפסידים אם ינקטו קו הפוך, כך שלא בעיית הביטחון ולא בעיית אפשרות הביטוח של המדיניות שלכאורה היא מכוונת לביטחון מבחינה פשטנית - פשוטה. שני הדברים האלה כאחד אינם פשוטים. הם מורכבים מאוד. אם אנו עומדים בפני ברירה בין שתי הסתירות - הסתירה בין עניין הביטחון ובין צו ההתנהגות ההוגנת, הרי לאחר שאני מסייג את שיקול הביטחון כפי שסייגתי - אם לא אעשה כאן הסתייגות, הרי יש כאן בחינה החלטית, ומובן שעניין הביטחון קודם לכל - עומדת הסתירה השנייה, הסתירה בין ההתנהגות המכוונת לכאורה למידה של ביטחון ובין מעמדנו בעולם, חינוך הדור הצעיר שלנו ואחריותנו לעולם היהודי.

אחר כל זאת אני אומר: הסתירה השנייה מכרעת. אין לנו מנוס מסתירה. ואם אין מנוס נעמוד בסתירה הזאת. יש בה סיכון ידוע, אולם בין כה וכה קיים הסיכון. יש גם סיכונים אחרים גרועים מזה.

מה זאת אומרת? למעשה זאת לא אומרת התעלמות מסכנת ריבונותו הפרוע, הפרוץ, של המיעוט הערבי. לא ולא. מוכרחים להיעשות מאמצים נמרצים להשתלט. נעשים המאמצים האלה, אך כמו בכל דבר כן גם פה אנו מפריזים. מלחמה בהסתננות איננה מחייבת בשום פנים ואופן, לא בכל מקרה, אותם האמצעים אשר העיתונות באנגליה ובאמריקה הוקיעה אותם לפני ימים אחדים, ואשר אנו הכחשנו אותם, אך שום איש בעולם, פרט ליהודים, לא האמין בהכחשות אלה, איננה מחייבת אמצעים כאלה גם אם היא מחייבת אמצעים קשים. דווקא משום כך שהאמצעים האלה אינם מופקרים להמון - לא המון העם נלחם בהסתננות, המון העם אינו מגיע להסתננות - המלחמה בהסתננות, אם היא יכולה להיעשות, והיא יכולה להיעשות והיא צריכה להיעשות, נעשית וצריכה להיעשות אך ורק על ידי כוחות מאורגנים, ואם היא נעשית על ידי כוחות מאורגנים אפשר להשתלט על הדבר הזה ואפשר לקבוע בדיוק את מידת כושר האמצעים האלה. אינני רוצה להופיע בפניכם כקפדן שוטה. בעצמי הייתי בצבא [העותמאני] והוצאתי פעולות לפועל, וגם לא הוצאתי דברים לפועל וידעתי להביא תירוצים על כך, ויודע אנוכי שיכולים לעשות דברים כאלה במידה ששום מפקד אינו יכול לראות אותם מראש, אך אני אומר כי ישנה הפרזה וטמטום חושים, יש קהות בצבא לכך ואין די הקפדה כוללת ומקפת מצד אנשים העומדים [בשטח], לא אומר העומדים בראש, וזה מחייב חינוך רב וויכוח פנימי רב ואפשר להימנע מצורות מיותרות בהחלט של אכזריות, הגורמות לנו חילול שם שאין כלל לשער אותו.

אני מצטער מאוד שפה, בחדר הזה שיושבים בו מאה איש, וכולם חכמים וכולם יודעים את התורה, כולם מבינים בפוליטיקה, אך אני יודע שפה יושבים אולי שלושה אנשים ואולי רק שניים שראו את העמוד הראשון ב׳׳אובזרבר׳׳.^[7] נתתי את הגיליון הזה לאחד לקריאה והוא אמר לי: אינני רוצה לקרוא - (ש. לביא: איזה עיתון זה?) - זה עיתון יום הראשון באנגלית, העיתון החשוב ביותר, לא הנפוץ ביותר, אולי בגלל זה שהוא עיתון מאוד אינטליגנטי ותרבותי, ואחד העיתונים הראשונים ששינו את הטון כלפי ישראל. לא אגיד שזו טלית שכולה תכלת, אלא אחד העיתונים שפרק מעליו את הטון של ה׳׳פורין אופיס׳׳. עוד בתקופת המלחמה [1948] הוא נתן הארה אחרת למאורעות פה ולאופי המדינה. והכותב הוא אדם שאומנם גדל על ברכיו של הוגה דעות גדול והיסטוריון גדול, אבל אנטישמי. והבן, מתוך סכסוכי אבות, נעשה לידיד היהודים. והוא נשלח הנה, עומד לבוא, נסע דרך ארץ ערבית והוא ראה אנשים. הוא נשבע, כי ראה ערבים שעקרו להם את הציפורניים, הוא נשבע כי הכיר ערבים אשר סיפרו לו שגירשו אותם למקום כזה והתהלכו בו בלי מים ובלי אוכל, אכלו לטאות ושתו את השתן שלהם.^[8]

יכול להיות שזאת בדותה במקרה זה, אבל בדרך כלל אני ראיתי בעיני אנשים ששתו את השתן שלהם במלחמת העולם הראשונה, אנשים יכולים להגיע לידי כך מתוך צימאון. הוא, באותו מאמר, מלמד זכות, מספר כי הקפטן של היהודים נתן אומנם להם שני פחי מים, אבל הוא רק פנה עורף והחיילים לקחו את הפחים עם המים ושפכו אותם. הוא מוסיף, כי היהודים שעשו זאת הם עצמם יהודים מסוריה ועיראק שסבלו די מהערבים. אומנם זה לא מרחיק לכת בעניין ההצדקה, אבל רואים כי מה שיכול היה לומר להצדקת הדבר הוא אמר. מעניין איך הוא מתחיל את הכתבה הזאת. הוא מתאר: המדינה הוציאה את האנשים האלה, קשרה להם את העיניים, דחסה אותם למכוניות משא, חיילים עמדו באלות והרביצו בכל אלה שניסו להוריד את הקשרים מעיניים, הוציאו אותם למדבר בלי אוכל ומים, בתוכם היו אנשים שמלכתחילה עקרו להם את ציפורניהם מהידיים עקב עינויים. בתוכם היה איש אשר ניסה הוא ובתו לצאת ממדינת ישראל - ישנן גם הסתננויות להיפך - רדפו אחריהם וירו על הבת תוך בריחה והרגו אותה. כל הזמן הוא מספר: ״המדינה״, ״המדינה״, ולבסוף נאמר: ׳׳מי זאת המדינה? מדינה נאצית? זו מדינת ישראל׳.

אני אומר, כי עניין ההסתננות זאת פרשה חמורה. בתחום אחריותי המצומצמת מותר לי להגיד זאת. החברים יודעים זאת. על כל פנים החברים היושבים פה יודעים שמעולם לא נרתעתי מהסברת עניין קשה. קושי הסברה לא היה נימוק מכריע בשבילי, וקיבלתי על עצמי לא מעט תפקידי הסברה קשים, ואני מוכן להצדיק את קשיות האמצעים שנזקקים להם נגד המסתננים, כי זה בנפש המדינה. אם הדבר הזה יפרוץ [גדר], אזי זה יהרוס את ביטחון המדינה וביטחון חיינו. אבל יש דברים שאינני מוכן להסביר ואינני חושב שמוצדק להטיל על מישהו להסביר זאת, ויש גבול. וזה שאומר שאנחנו עדיין מדינה צעירה הקולטת עלייה זה עוד לא אומר הכל. והעיקר הוא, שלא תמיד יש בזה צורך. לפעמים אין בזה לגמרי צורך, וכל שכן שזה הכל בידי הצבא והכל בפקודה, ויש עניינים של משמעת.

כל זה שאמרתי היתה נסיגה הצידה. את עניין ההסתננות אני פה מזכיר לא כדי לקרוא תגר על זה, ולא כדי להתריע על קלקלה זו, כי אם להציג את זה כדבר מוכרח על כל הקשור בה. ואני אומר כי זה איננו צריך - איננו יכול לדעתי - לאורך ימים להיות מלווה בנגישה בלתי פוסקת של הערבים בפנים הארץ. גם פה יכולים להיות יוצאים מן הכלל. אם ישנה אפשרות להקטין את המיעוט הערבי, אם ישנה אפשרות להניע איזה כפר, איזה ציבור, איזה מספר ערבים לעזוב את הארץ, לשלח אותם בדרכי שלום - יש לעשות זאת. כמדומני שאני הייתי מוכן כיום לוותר על רצועת עזה ובלבד לא להגדיל את האוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל. ואם ישנה אפשרות כיום את המיעוט הערבי, המונה כמאה שבעים אלף נפש, להקטין באלף אחד - צריך לעשות זאת, אבל זה תלוי איך עושים. לפעמים ישנן אפשרויות כאלה, אומנם מצומצמות. אבל אין לשאוף לעשות זאת על ידי מדיניות סיטונית של נגישה ושל קיפוח. קודם כל על ידי כך המטרה לא תושג, ובמידה שהיא תושג היא תושג רק לגבי חלק קטן ורוב המיעוט הזה יישאר, אבל הנגישה הזאת, אשר תביא לידי יציאת חלק, אשר מוכרחה לחול על הכלל כולו, תהפוך את הכלל כולו לשונאים והיא מוכרחה להנחיל לנו גם ביזיון וגם הרס.

אני אומר: עלינו לנקוט מדיניות כפולה. עלינו לעמוד כחומה בפני ההסתננות ולא להירתע בפני אמצעים קשים, אבל יחד עם זאת עלינו לדעת כי הערבים שיישארו בארץ, בדיוק כמו שהרשינו להם להישאר, מוכרחים גם להבטיח להם את המינימום התרבותי שלהם. אינני גורס אמצעים מלאכותיים להשוואת רמת החיים. הם לא יועילו. יש דברים שאפשר לבנות אותם בחיים, לבנות אפשר מהר, אך יש דברים שמוכרחים לצמוח ולגדול והם אינם יכולים לגדול מהר אלא לאט לאט. אינני רוצה להיכנס כעת לפרטים, ואינני מעמיד כמטרה השוואה גמורה, על כל פנים, לא השוואה מיידית של רמת החיים. היישוב הערבי בכללותו רק ירוויח יותר מדיפרנציאציה ידועה. אך יש דברים שעל המדינה לעשותם.

אביא דוגמה: היום המדינה איננה נותנת חינוך תיכון [חובה] לילדי הארץ.

היא שואפת לתת לילדי הארץ חינוך עממי ואיננה שמה לה למטרה לתת חינוך תיכון. אבל יש חינוך תיכון, ישנה רשת ענפה של בתי ספר תיכוניים בארץ. כמאה בתי ספר תיכוניים ישנם בארץ. על כל פנים, ישנם עשרות בתי ספר תיכוניים ליהודים. אין כיום אף בית ספר תיכון אחד לערבים ויוזמה פרטית אין בשדה זה. אני אינני מעמיד זאת בוויכוח כאן, אך אני סבור שהמדינה צריכה להקים בית ספר תיכון לערבים. אם היא תקים בית ספר תיכון כזה היא תוכל להשתלט על האינטליגנציה הערבית שתצמח על רקע מדינת ישראל, תוכל להשפיע, ללוש את הבצק הזה. אם היא לא עושה זאת היא יוצרת קיפוח ועלבון גם יחד, ויחד עם זאת מי שיבקיע לו דרך לא יהיה תלוי בחינוך התיכון במדינה. את זאת אני מביא כדוגמה שאנו מפלים את הערבים לרעה. גם אחרי זה אחוז הערבים שיקבל חינוך תיכון יהיה מיעוט לגבי אחוז היהודים שיקבלו חינוך תיכון. אני אינני גורס השוואה מלאכותית בהולה, אלא דאגה קונסטרוקטיבית של המדינה. אני גורס דאגה כזו שתסייע לתלות הערבים במדינה.

אני גורס דאגה כזאת אשר תתלה את הערבים במדינה, לשם הטבת תנאי חייהם-הם. עליהם לדעת ״מידי מי להם חיים״ ומה מצווה ומחייבת אותם טובת הנאה זו מבחינת ההסתגלות הפנימית. מבחינת זו הארץ פרוצה ופרועה מכל מיני השפעות. כיום יושבים בכנסת שלושה ערבים. אילו היו מתקיימות עתה בחירות והערבים כולם היו הולכים לקלפי, היו יושבים עמנו בכנסת חמישה-עשר או שבעה-עשר חברים ערביים. במקרה כזה נעשית שאלת נטייתם של ערבים אלה לשאלה חמורה מאוד. לפעמים אין העניין פשוט כבר כעת ביחס לשני החברים הנמנים לכאורה עם מפלגתנו. השבוע, למשל, הוכרחנו לדחות הצבעה היות והיתה התנגדות מצד חבר ערבי אשר יש לנו התחייבות מוסרית כלפיו. על אחת כמה וכמה יהיה כן הדבר אם מספרם יגדל, ואינני צריך לומר אלו כוחות פועלים בשדה זה ואלו פיתויים ומפתים פעילים ישנם כאן בארץ. עלינו לחשב היטב את דרכנו בעניין זה ולברר לקראת מה אנו הולכים.

אני רוצה להסיק מכאן מסקנה נוספת: הכרחי לנו מכשיר ציבורי מדיני בתוך הציבור הערבי בארץ, אשר יהיה רתוק ריתוק חזק למפלגתנו. אנו יודעים שיש לנו מכשיר שהנו מכשיר חשוב מאוד ואשר איננו מנצלים אלא מקצת שבמקצת מיכולתו - ״ברית פועלי ארץ-ישראל״,^[9] ובכך אני מתכוון לשני דברים: הדבר הראשון הוא בניינה, ביצורה ופיתוחה של ״ברית פועלי ארץ-ישראל״ בכל שטחי הפעולה הכלכלית והמקצועית המעשית והקואופרציות, אבל יחד עם זאת אני מתכוון להקמת גורם נוסף אשר יהיה בברית עם ״ברית פועל ארץ-ישראל״, אבל יהיה נבדל ממנה. אני משוכנע - והכרה זו היא פרי התלבטות רבה ובירורים לאין סוף אשר התנהלו בעניין זה עם החברים העוסקים במלאכה זו ויושבים על המדוכה הזאת - ש״ברית פועלי ארץ-ישראל״, על ידי עצם הווייתה בתור ארגון פועלים או ארגון המכוון לפעולה ארגונית, איננו יכול להקיף את כל שטחי החיים הציבוריים של הערבים, ואיננו יכול לקלוט ולעכל בתוכו, ואף להעלות מתוכו לשלבים של מנהיגות, סוג שלם של אנשים הבאים בחשבון למנהיגות כזאת ואשר יכולים לשמש תפקיד רב בעיצוב דעת הקהל הערבית ובמילוי תפקיד של חוליה מקשרת בין המדינה לבין הציבור הערבי, ובין המפלגה ובין ציבור זה. אנשים אלה לא ימצאו את עצמה ב״ברית פועלי ארץ-ישראל״ ולא יעלו למנהיגות דרכה. על ידי כך עמדות של מנהיגות בשטחים שלמים של השפעה ציבורית, מתוך שאינם מתמלאים ואינם יכולים להתמלא במסגרת ״ברית פועלי ארץ-ישראל״, נשארים מופקרים להשפעות הרסניות לגבי המדינה ולגבי המפלגה, אשר בחשבון האחרון מתברר שוב כהרסני לגבי המדינה. אני סבור שיש להקים מכשיר ציבורי כזה והמפלגה צריכה להעמיד בראש חבר אחד, שניים או שלושה, אשר יכולים לשמש בעלי סמכות מוסרית ומדינית בשביל ציבור זה.

אנו נמצאים עכשיו בשלב של דיון ושל שידוד מערכות בתוך המפלגה לקראת הקמת כוח חלוצי מתוכה למילוי מערכת שלמה של תפקידי שעת חירום בבניין המדינה והגנתה.^[10] אנו חייבים לכלול תפקיד זה במערכת תפקידי הפעולה החלוצית במדינה. ישנה שאלה של מדריכים יהודים לפעולה קואופרטיבית מקצועית בציבור הערבי. קיימת שאלה של מקשרים בין מוסדות השלטון ולבין הציבור הערבי וכן שאלות דומות. ישנו כאן שטח לעבודה חלוצית רבה. בזמן שאנו עומדים במצב של הזנחת המחנות והזנחת יישובי העולים, ובזמן שההיענות הכללית של הכוחות הוותיקים המוקדשת לטיפול בשטחים אלה היא כל כך זעומה ומועטת, אני מתאר לעצמי שקשה מאוד לעודד התלהבות בקרב נוער, ולא כל שכן בקרב חברים ותיקים, ללכת לכפר הערבי ולפעול בקרב עובדי אדמה או ילדים ערביים. אולם גם תוספת קטנה של כוח בשטח זה תהיה בעלת חשיבות רבה. אילו נמצאו כיום שתי עשרות צעירים אשר יהיו מוכנים להרתם לעבודה זו, היו יכולים להשתנות פני הדברים באזורים שונים של הארץ. אין המפלגה חושבת על דרכים של כפייה, אך ייתכן שיימצאו אנשים אשר לבם יוליכם לכך, מאחר שידעו כי המפלגה מטילה עליהם חובה מוסרית בכיוון זה. ייחלצו כוחות אלה גם לקראת הדבר הזה, אם הם ייחלצו בכלל - ואינני מניח שלא ייחלצו.

לסכום, נאמר שצריכה להיות הבחנה בין פעולה נמרצת נגד ההסתננות הערבית ולבין נגישת וקיפוח ערבים בתוך הארץ. לגבי ערבים בתוך הארץ צריכה להיות דאגה מצד השלטונות וחינוך מצד הציבור בכיוון קונקסטרוקטיבי ויחס הוגן. יש להקים מכשיר ציבורי הכפוף למרות המדינית של המפלגה, לפעולה בקרב הציבור הערבי.

מכיוון שדיברתי היום בנוסחאות כלליות וסתמיות, יותר מאשר בכיוון עובדות, הסתייעתי אך במעט דוגמאות מהחיים ואולי יכול להתקבל רושם מוטעה אצל חברים רבים, אשר אינם קרובים לעניין זה, שבדרך כלל שוררת בשטח זה עזובה מחפירה ושום דבר לא נעשה בכיוון זה מצד הממשלה. לא כן הדבר. נעשתה פעולה רחבה ויש תוצאות ברכה בכמה פינות חיים, אם כי בשום פנים לא נעשה די. אחד האויבים הקשים שאנו נתקלים בו ונאבקים אתו זהו החינוך הרע של הציבור. זהו פרט מתוך בעייה כללית יותר, אשר שמה ״יחס העם היושב במדינת ישראל לזרים שבקרבנו״. אין זו רק שאלה של יחס לערבים, כי אם גם למבקרים מארצות אחרות, לאנשי צירויות וכדומה. כל מה שנצטבר אצלנו במרירות, שנאה ובוז לגוי הזר בא עכשיו לידי ביטוי מחפיר המתנקם נקמה חמורה במדינה. אין צירות אשר איננה משוכנעת בכך ואיננה שולחת לממשלתה דינים וחשבונות הקובעים שעם ישראל בז להם בנפשו, שונא אותם, ועל כל פנים אין לו כל צורך בהם. הוא ״עם לבדד ישכון״. אין לו כל התחשבות בדעת הקהל וכל מה שהוא נותן ועושה זה רק מן השפה ולחוץ כדי לצאת לידי חובתו, והוא מוכן בכל רגע להתהלל. יכולתי להביא בשטח זה דוגמאות לאין ספור, אך לא אעשה זאת עכשיו.

אני רוצה לומר, שגם אם תתקבל התוכנית הזאת היא לא תוכל בשום פנים לטשטש בקרב הציבור הערבי את ההרגשה המרה שהוא נמצא בגלות בתוך ארצו. זוהי הרגשה עמוקה ומושרשת. זוהי הרגשת הנחיתות ההחלטית, אשר אין לה תקנה והיא תוצאה של מספר^[11] אשר אי-אפשר לשנותו. זו תוצאה של אובדן שלטון, אשר היה לו תמיד בכוח, אם כי למעשה הם לא היו אף פעם שליטים. דבר זה אי-אפשר לעקור. בקשת מפלט מן הנחיתות הזאת מתגלה בשני כיוונים מנוגדים: מצד אחד בריחה מהארץ, ובין ערבים אלה ישנם גם כאלה אשר מצבם הכלכלי הוא פחות או יותר כשורה. המפלט השני אותו הם מבקשים הוא בהתבוללות. בינתיים ישנם אך ניצנים מועטים לתופעה זו, אולם אלה הם הניצנים הראשונים לקיום הדבר - (י. קוסוי: זועבי^[12] אמר לי את זאת) - עקב תנאי עבודתי ועקב התנאים שנוצרו במדינה, אני נפגש עם ערבים הרבה פחות מאשר נפגשתי אתם אי־פעם, במשך 45 שנות חיי בארץ, אולם אני מכיר אותם כל כך טוב, וידועה לי המנטליות שלהם כל כך היטב, כך שאני יכול לנחש את תגובותיהם בלי להיפגש אתם, ורק לעתים רחוקות אני טועה. ידעתי ללא כל ספק, שמוכרחים להתעורר ניצני התבוללות מתוך בקשת מפלט מן הנחיתות. בנו תלוי הדבר אם נעודד תהליך זה או נדחה אותו.

גם כשהממשל עושה דברים טובים וגם כשהמשרד מחליט על איזו מדיניות נכונה, חוזר על כל צעד ושעל אותו החיזיון שציין מתוך לימוד־זכות אותו הכתב של ״אובזרבר״: הקפטן מציב שני פחי מים והחיילים הופכים את הפחים האלה לתוך החול. דבר זה חוזר מתוך יחס של נטירה עיוורת ונאצה, שכאילו לגבי ערבים לית דין ולית דיין. לכן במקרים רבים, מתוך חינוך רע של הציבור ומתוך אי־טיכוס עצה נגד זה, גם הטוב שעליו מחליטה המדינה הולך לאיבוד, והמדינה והמפלגה אינן קוצרות את יבולן. מנצלים זאת הכוחות ההרסנים והם נבנים מחורבן זה.

רציתי להציע שתינתן רשות הדיבור לחבר יהושע פלמון העומד בראש הלשכה לענייני הערבים על יד ראש הממשלה והעובד אתי בקשר הדוק מאוד, כדי להבהיר את המסקנות המעשיות של דברי ואולי גם במידה ידועה כדי לחלוק עליהן.

בשלב אמר ז. אהרונוביץ' כי נראה לו שבדרך כלל המפלגה תמימת דעים עם ההנחות שהציג מ׳יש. הוא שאל מדוע לא הוקם בממשלה מכשיר המכוון לקביעת המדיניות כלפי המיעוט הערבי והציע שלהלן ישתתפו בדיון רק מי שחולקים על מ"ש.

מ. שרת: קודם כל עלי לומר שיש מכשיר, או יותר נכון ישנם מכשירים. קיימת לשכה לענייני ערבים על יד משרד ראש הממשלה. תפקידה להדריך את המשרדים בפעולתם לגבי המיעוט הערבי ולתאם ביניהם, אבל עיקר התעסקותה של הלשכה הוא בשטח הסטטי. במידה שהערבים כבר חיים חיים נורמליים, פחות או יותר, בקרב מדינת ישראל, להדריך את מדיניות המשרדים לגביהם. אולם בזה אינה מתמצית כל הבעיה. במסגרת זו אינו מתקפל כל שטח הפעולה לגבי הערבים.

קודם כל, יש ממשל צבאי. הוא אומנם פועל בקשר הדוק מאוד עם לשכה זו, אבל הוא גם זרוע של הצבא, והצבא יש לו גם כיוון משלו. יתר על כן, ישנם שטחי פעולה הנוגעים לביטחון המדינה ושם הצבא הוא המולך בכיפה. למשל, המלחמה בהסתננות. המפקח על לשכה זו אינו יכול לפקח על עניין זה. לכך נחוץ כבר שלב גבוה יותר.

ישנה רשות שצריכה לדאוג ליישוב הערבים שעוד לא יושבו בתוך המדינה, ובתוך זה לדאוג להעברתם. גם היא פועלת לפי כיוון ידוע אשר מצא את מקורו בנטיות ידועות הפועלות בממשלה, לא תמיד על דעת הממשלה כולה, ושאלה זו בעצם חוזרת לממשלה. בממשלה יש התרוצצות בעניין זה. אחת המטרות של הבירור היא לקבוע את קו המפלגה בעניין זה.

להלן דיברו יהושע פלמון ואלוף משה ריין. פלמון הרצה הרצאה מקיפה על המיעוט הערבי בישראל, הרכבו ובעיותיו, ועל טיפול משרדי הממשלה השונים במיעוט זה. הוא עמר על הצורך החיוני להקים בקרב המיעוט הערבי תנועה אשר תשלים את פעילות "ברית פועלי ארץ־ישראל״ ותקיף חוגים נוספים. אלוף ריין הציג עמדה נוגדת לעמדת מ"ש. תחילה נדרש לבעיית ההסתננות ואמר כי לפי הערכתו רוב המסתננים אינם נכנסים לישראל כדי לקצור את יבול שדותיהם אלא כדי לגנוב רכוש ובקר מיישובי היהודים, ובתוך כך אינם נרתעים מלהרוג חקלאים יהודים שבהם הם נתקלים. מבחינה זו שונים המסתננים בהווה מן המסתננים שחדרו לישראל בשנה הקודמת, אז ביקשו רובם לקצור ולאסוף את תנובת שדותיהם. המלחמה במסתננים בהווה והרי בהם אכן מעוררת שאלות מוסריות, שעליהן עמד מ׳יש בדבריו, ולהלן אמר:

משה דיין: איני יודע כל שיטה אחרת לשמור על הגבולות. השיטה היחידה שהוכיחה את עצמה כיעילה - לא כמוצדקת ומוסרית אלא כיעילה - היא שאם מרגיזים את הכפר הקרוב למסתננים שנפגעו, הרי מתעורר הציבור שם נגד פריצת הגבולות ועל ידי זה מתעוררות גם הממשלה המצרית והממשלה העבר^-ירדנית למנוע מקרים כאלה. שיטת העונשים הקולקטיבים הוכיחה את עצמה כיעילה. כדי לנקוט בשיטות אחרות צריך להגדיל את הצבא פי עשר שיעמיד חיילים על כל משלט. עם הצבא שישנו, כיום ובקווים של עשרות קילומטרים שאין בהם יישובים, אין גם חיילים שעומדים שם וגם אין שיטות אחרת יעילות.

אלוף דיין חלק גם על עמדת מ"ש לגבי היחס למיעוט הערבי בישראל:

משה דיין: לדעתי צריכה מדיניות המפלגה להיות מכוונת לכך שאנו נראה ציבור זה של 170 אלף נפש כאילו טרם נחתך גורלו. אני מקווה שבשנים הקרובות תהיה אולי עוד אפשרות לבצע ״טרנספר״ של הערבים האלה מארץ-ישראל, וכל זמן שאפשרות מעין זו באה בחשבון אין אנו צריכים לעשות כל דבר העומד בניגוד לכך [—] ייתכן וברגע שתימצא דרך ליישוב 700 אלף הפליטים [בארצות ערב] תהיה דרך זו טובה גם ליישוב הערבים האלה. מכל מקום, כל זמן שאיננו נמצאים במצב של שלום מותר לנו לראות שאלה זו כפתוחה.