52 | הרצאה בכינוס ההסתדרות העברית, ניו-יורק^[1]

אומה ולשון

מאת משה שרת, שר החוץ במדינת ישראל

משה שרת: מפעלנו בארץ־ישראל, ועתה במדינת ישראל, בנוי מיסודו על מערכת של יחסי גומלין המפרים זה את זה. כזה הוא היחס בין העם והארץ. העם הוא הבונה את הארץ ומפרה שממותיו, אבל גם הארץ חוזרת ובונה את העם בתהליך תחייתו. וכזה הוא היחס בין העם והלשון. היישוב בארץ־ישראל לא היה מגיע לדרגת לאום בן חורין אילולא היה בעל לשון משלו, אילולא מוכשר היה להחיות את לשונו. מצד שני, לא היתה הלשון מגיעה לדרגת התפתחותה הרמה כיום הזה, ולא היתה רואה לפניה אופקים רחבים יותר של התקדמות לעתיד לבוא, אילולא הגיע העם למלכות.

תהליך זה לא הוחל עם הכרזת המדינה. תחילתו באותו יום שבו התחילה אם יהודית להגות עברית באוזני תינוקה. תחילתו באותו יום שבו יצא איכר יהודי לחרוש את שדהו בארץ אבות. צורך הביטוי הוא שיצר את יכולת הביטוי. זהו בעצם סוד התפתחותה של הלשון האנושית בכלל. הצורך הוא הדוחק את האדם לבקש מילים, ניבים, תמונות לשון כדי להביע את מחשבותיו ורגשותיו. במשך מאות בשנים היתה הלשון העברית לחוצה בתחום צר, הואיל וגם החיים היהודיים - באשר יהודיים הם - מקופלים היו בתחום הצר של צורכי דת וקהילה. בכל שאר רשויות החיים - במסחר ובמלאכה ובחיי מדינה - לא נתייחדו היהודים לעצמם, אלא שותפים היו בתרבות הסביבה ובלשונה. לפיכך נתונה היתה הלשון העברית בכל אותה תקופה לתהליך של צמצום בכמה מרשויות החיים והתרבות. אי-אפשר היה אז להתבטא ביטוי רב־צדדי בעברית משום שהחיים היהודיים גופם לא היו רבי־צדדים. רק עם צמיחתו המופלאה של קיום לאומי מלא וכל־צדדי על אדמת ארץ־ישראל הועמדה הלשון העברית לפני הצורך הדחוף - וגם לפני היכולת - להעלות מתוכה אפשרויות ביטוי להתפתחות רב־הצדדית של קיומנו הלאומי. תקומת המדינה היהודית נתנה דחיפה עצומה להתפתחות הלשון העברית, וגם הפעם היה הצורך הגורם המכריע. קם לנו צבא רב־אגפים והועמדנו לפני הצורך של טרמינולוגיה צבאית חדשה מעיקרה. קמה לנו הנהלת מדינה רבת־ענפים והועמדנו לפני צורכי ביטוי שלא שיערום אבותינו ולא עלה על דעתם לבקשם בשפתנו.

ואין כאן עניין של חידושי שמות טכניים בלבד. העניין עמוק יותר, נוקב ויורד למעמקי נשמת העם, להעלות משם אפשרויות ביטוי המפסגות ועולות לשיא ההבעה האמנותית. מלחמה זו, למשל, שעמדנו בה, זה הניסיון המחלחל והמרומם שנתנסה בו הנוער שלנו, הביאה לנו כבר יבול ספרותי, בשירה ובפרוזה, עשיר ביותר. כל ניסיון מעין זה חורג להבעתו המלאה בחיים ובספרות גם יחד. ושוב לפנינו אותו יחס גומלין האמור למעלה.

ארץ־ישראל היא כיום כור היתוך בשתי בחינות מובהקות. קודם כל, היא כור היתוך לבני אדם הנוהרים אליה מכל קצווי תבל, יהודים הנבדלים זה מזה במאות שנות קיום מופרש, בהבדלי אקלים וגיאוגרפיה ותרבות ולשון, ועתה הוטלו בזרועה האדירה של ההיסטוריה היהודית לתוך הארץ האחת והם מתנגשים ומתלבטים זה בזה, כי שומה עליהם, בתוך כל הקשיים והחיכוכים, לשבת ולחיות יחד, לעבוד ולבנות יחד. והם מגיעים לידי שבת אחים זו, ואם הם אינם מגיעים - בניהם יגיעו. לאט לאט ומתוך הכרח פנימי צומחת ועולה אומה חדשה, אומה מלוכדת ומאוחדת ברוחה, במשאת נפשה - ובלשונה.

והוא הדין בלשון העברית. אנו מעמיקים לחדור לנבכי הקדומים של מורשתנו הלשונית. אנו מתחילים מן התנ״ך, מ״בראשית״, מצרפים לה את העברית המשנתית, את העברית של תור הזהב בספרד, מוסיפים עליה את הספרות החסידית וחידושי ניביה ועד למטבעות לשון אחרונים הנטבעים בידי עתונאי עמל ונחפז למצוא ביטוי בעברית לאיזה מושג טכני או מדיני שנמסר לו באותו רגע מפי הרדיו או הטלגרף. שכבות לשון ותרבות אלה, שרק לפני עשרות שנים היו מובדלות ומופרשות זו מזו ולא קרבו זו אל זו לחלוטין - כולן נארגות עתה למסכת אחת ואחידה, עשירה וססגונית מאוד, של הלשון העברית החדשה.

לשם מי ובשביל מי נעשה כל זה? כלום רק בשביל אלה היושבים במדינת ישראל? יש בעיית אחדות ישראל לא רק במדינת ישראל - בעיית אחדותו העולמית של העם היהודי מסביב למדינת ישראל. כולנו, נדמה לי, מרגישים, בין אלה העומדים שם בחזית ובין אלה המצויים ב״עורף״ של הפיזור העולמי היהודי, בתחושת אחדות חדשה הצומחת ועולה בעמנו, תחושה שהוגברה בייחוד עם תקומת מדינת ישראל. כדאי יותר להיות יהודי בימינו משהיה במאות השנים שעברו עלינו. משהו מוחשי, קונקרטי, עלה בחיים היהודיים, המושך את הלבבות ומקרבם זה לזה, מאחדם ומלכדם בשאיפה ובמעשה.

השאלה היא מה העתיד? מה תהא דרך התפתחותו של תהליך זה ולהיכן הוא מוליך אותנו? הנה יש בידינו מכשירים ידועים, המסייעים לקיומה של אחדות האומה בפיזוריה. לשעבר, למשל, מילאה הלשון האידית תפקיד מאחד כזה לגבי כמה מקיבוצי היהודים בעולם. בקיבוצים אחרים שימשה בתפקיד זה לשון לדינו, אותו דיאלקט קסטיליאני שנטלו עמהם יהודי ספרד בגלותם מארצם, וכמה מהם מחזיקים בו עד היום הזה. אנו רואים היום את מצבם של תחליפי לשון אלה לשפה העברית, שמילאו בשעתם, מאות בשנים, תפקיד לאומי חשוב בחיינו. הלשון האידית חדלה מלהיות שפת הילד ופסקה מפיות הנוער היהודי, ובמידה שהנוער של היום גדל והולך הלשון האידית נעתקת והולכת יותר ויותר לגיל הזיקנה. גורל זה צפוי בהכרח גם ללדינו.

על מה אפוא תעמוד האחדות היהודית? אי החוליה המקשרת והיכן האפשרות של הבנה הדדית בין יהודי ליהודי? אין זו שאלה טכנית בלבד. אפילו כולנו לומדים ויודעים את השפה האנגלית, למשל, או השפה הצרפתית. עדיין תהא השאלה במקומה עומדת: מה יעמיד את שותפות ההרגשה היהודית, ההרגשה שכדאי להיות יהודי, שהיות יהודי משמע התעשרות תרבותית? כלום תספיק לכך קריאת חדשות בעיתון המקומי שנתרגמו מעיתונות ישראל, או שנשלחו על ידי סופר מיוחד שנקרה לשם?

אין מקור גאות לאדם כשפתו הלאומית. גאות אדם בעם מחצבתו וגאות עם בלשונו שבה אצורים נכסי תרבותו, ומה גאות לעם שנטש תרבות מורשתו? ואין תרבות מורשה נקנית לתודעה במלואה, בכל כוח השפעתה והפעלתה, בדרך התרגום. העם העברי בישראל יגדל ויעשר לא רק בנכסי חומר בלבד. כמובן, בראש ובראשונה עליו לפתח ולהעשיר את ערכי החומר. עליו לקיים ולהגביר את כוחו הצבאי, עליו לפתח את תחומי התעשייה והחקלאות והמסחר. אבל הוא יגדיל ויאדיר גם את נכסי רוחו ותרבותו. זו תעודתו, זה עתידו. הוא יוסיף להתעלות במעלות היצירה הספרותית וההבעה האמנותית. עושר תרבות יהא שמור בידו לתתו ליהודי חוץ לארץ. כוח יהא בידו לעודד ולהמריץ את התפתחות מעשה התרבות העברית בכל קיבוצי היהודים בתפוצות. קיבוצים אלה ישותפו אז בתהליך היצירה הזה של תרבות ישראל. כשם שבעבר ובהווה היו, בשלבים ידועים בתולדותינו, מרכזי תרבות לישראל בגולה, שקרני השפעתם העצומה הקיפו את כל תפוצות האומה, כמו בבבל וספרד לפנים, בפולין בעבר הקרוב, והיום, אולי, בארצות הברית של אמריקה. היצירה התרבותית העברית יכולה גם היום להתפשט בכל הארצות, אבל תנאי קודם לכך שכל חלקי האומה יהיו מאוחדים בשאיפה ובמפעל ובמצע משותף לשאיפתם ולמפעלם.

מצע משותף זה הוא דעת הלשון העברית, והדרישה הראשונה והפשוטה היא: לימדו עברית. אם זקן אדם מעשות כך, ישננה לבניו, ישתדל לפחות שבניו ידעו את הלשון על בוריה עד כדי להתענג על ידיעתה. מרהיב אני לומר, שאיני רואה כיום הזה מאמץ רב גמול יותר לאדם יהודי באשר-הוא מלמידת הלשון העברית, לשון העם העברי. כמה לשונות שימשו לו לישראל, אבל האומה הישראלית באשר-היא לא היתה לה אלא לשון אחת ויחידה, היא הלשון העברית, ואיני מכיר לשון יפה ממנה בעולם.

לימוד עברית פירושו היות ליהודי באמת. הלומד עברית או מלמדה לבניו, או עוזר לאחרים ללמדה, או מסייע להסתדרות העוסקת בכך להרחיב ולהעשיר את שדה פעולתה, משתף עצמו במעשה התרבות שלנו והווייתו היהודית והרגשתו שכדאי להיות יהודי מעמיקה בכך לאין שיעור. מקווה אני, כי תשימו לב לדברי ותסייעו לה להסתדרות העברית באמריקה לשאת ברמה את אבוקת הלשון העברית והתרבות העברית, להחדיר את השפעתה לכל פינה בחיים היהודיים בארץ זו, להעשיר את התודעה הלאומית היהודית ולטפח את האחדות התרבותית היהודית.

אפשר יבוא אדם ויטען, כי אין לדרוש מציבור אנשים פשוטים ללמוד לדעת שתי לשונות. האומנם קשה הדבר כל כך? הרי ישראל, למשל - כמעט שלא תמצא כיום אדם משכיל בישראל שאינו בקי בשתי לשונות, וכמה מאתנו בני בית בשלוש לשונות. אנו מלמדים לילדינו אנגלית וערבית גם יחד, נוסף לעברית, כמובן, ובפירוש משתדלים אנו להרבות בישראל ככל היותר מספרם של היודעים את כל שלוש הלשונות. והרי הלווציה, רובי משכיליה מדברים לכל הפחות בשתי לשונות. והרי קנדה, רבים מתושביה הם דו־לשוניים, וכיוצא בזה תמצאו במלוא עולם. בהולנד, למשל, נזקקים רוב המשכילים לשלוש לשונות לכל הפחות, הולנדית, אנגלית וצרפתית, או הולנדית, אנגלית וגרמנית. אין הדבר בשום פנים בגדר הנמנעות. ואם יש רצון לכך, אם אין היהודי נתין אמריקה רוצה בעילום מוצאו, אלא אדרבה, שואף לטפח ולהגביר את התודעה היהודית ואת האחדות היהודית העולמית ואת הקשר בארץ־ישראל ובמדינת ישראל - קשר תרבותי ורוחני ורגש סולידריות - כי אז אין זה נעלה מכוחו ואין זה נעלה מכוחה המאורגן של יהדות אמריקה בכללה ליצור את האמצעים והכלים הדרושים של חינוך ואימון והכשרת החברה כדי לאפשר את קניין הלשון העברית להמונים, למען יוכלו לקרוא את ספר הספרים במקורו.

אדם רגיש, שנזדמן לו לשמוע בפעם הראשונה את הסימפוניה החמישית, השביעית או התשיעית לבטהובן, יתהה בלבו כיצד נתעלם ממוסיקה זו עד כה, יצטער על שלא זכה בגילויו של גאון יצירה אנושי זה עד אז. מובטחני, שאדם מישראל שלא ידע עברית ולמד להבינה והוא פותח באחד הימים את ספר ישעיהו בפרק ו׳ - אף הוא יתהה ויתמה בלבו כיצד יכול היה לחיות כיהודי ולהרגיש עצמו יהודי ואף להתגאות במוצאו היהודי מבלי לקרוא פרק זה במקורו העברי.

הן זה אחד משיאי היצירה הרוחנית האנושית, ממרומי הגאון האנושי, והוא שלו ורק שלו. אומות אחרות יכולות להסתפק ביחידי סגולה, חכמים וחוקרים, הקוראים את ישעיהו במקורו, אבל אנו, היהודים, כל יהודי חייב בכך, ומדוע יוותר על כך? הספר פתוח ואין עליו אלא ללמוד לקרוא ולהבין בו.

ידע כל החסר דעת עברית מה הוא חסר. אוצר בלום של דעת, של קורת רוח, של הרגשת גאון מוכן לו לכל אדם מישראל, ובידו לפתחו ולהופכו לקניין נפשו. ובמידה שהוא זוכה בו הוא מרחיב את אופקו התרבותי היהודי, מגביר את כוח יצירתו. ואז, רק אז, תקום לנו אותה אחדות רצויה שתרומם את כלל האומה הישראלית לשלבים חדשים ונעלים בסולם תרבותנו הלאומית.