51 | הממשלה, ישיבה מ״ז^[1]

הצהרת שלוש המעצמות / היחס לזרים

 

סעיף ג׳: סקירות

השבה נפתחה, ביזמת מ״ש, בדוח אהוד אבריאל על שלחות בצ׳כוסלובקיה ובהונגריה לקראת צאתו לכהן בצר ברוממה.

השר מ. שרת: יש רושם כאילו זז איזה דבר לטובתנו במערכה שלנו בענייני נשק. [בבריטניה ובארה׳׳ב] יש ידיעות כאילו על תזוזה כפולה, הן שלילית בכיוון של מסירת נשק לערבים, והן חיובית בכיוון של נכונות לספק נשק לנו. אני אומר זאת באלף אלפי הסתייגויות. אינני רוצה ליצור שום אשליות ומוטב שתהיינה לנו הפתעות נעימות מאשר בלתי נעימות. אבל חובתי למסור מה שמגיע אלינו ממקורות די נאמנים.

מסתבר שאחרי פגישת בווין ואצ׳יסון נפסק משלוח מטוסי דחף [סילון] לערבים ומשלוח שני שעמד לצאת נמנע. כנראה שבתוך ההתרוצצות המתנהלת בצמרת השלטון באנגליה, משרד החוץ, בווין וקבוצתו, נמצאים בבדידות הולכת וגדלה. כנראה שגם בצמרת הצבאית העליונה, בין ראשי המטה, ישנם פקפוקים רציניים אם משרד החוץ הולך בדרך הנכונה בעניינים אלה. על כל פנים, יש לנו ידיעות כי בצמרת הצבאית היו דעות בעד מתן נשק לנו. אינני יכול לומר שהיו דעות בעד הפסקת משלוח נשק לערבים, אבל בעד מתן נשק לנו היו דעות הן במשרד הביטחון [צ׳׳ל: משרד ההגנה] והן במטכ׳׳ל שלהם.

יש לנו ידיעה, שמשלוח אחד שעמד לצאת נפסק אחרי פגישה זו. לעומת זאת, כנראה הטענות שלנו, ואולי בעיקר הלחץ הציבורי באמריקה, החלו לשאת את פריין. קיבלנו כמה רמזים שיהיה איזה פתרון חיובי של השאלה לגבי אספקת נשק לנו. יש להניח שגם אם יהיה איזה דבר, יהיה זה מצומצם ולא יגיע למידת צרכינו, אבל בזמן האחרון היו שיחות עם הנשיא וגם עם אחרים, ואחר כך נשלחו ידיעות מהבית הלבן, כי מדינת ישראל תבוא על סיפוק ידוע בעניין זה. זה מצד אחד. מצד שני, ויכול להיות ששני הדברים משולבים, יהיה כנראה איזה צעד כתוצאה מההתייעצות של שלושת שרי החוץ בלונדון, ויהיה זה צעד משותף של שלוש מדינות אלה בשאלת הביטחון במזרח התיכון.

יש לנו ידיעה, שבדעת אצ׳יסון היה להציע לבווין - וסברה שהציע זאת - שאנגליה ואמריקה תיתנה ערבויות משותפות לגבולות במזרח התיכון באופן כללי. לא ברור בדיוק מה הדבר, כי אלה ידיעות בצורת שמועות מבוססות ומדובר כנראה על סטטוס קוו [במזה"ת], והכוונה היא להעמיד טריז בפני סכנה של פלישה סובייטית לטורקיה ובפני ״סיבוב שני״ מצד מדינות ערב כנגד ישראל. זאת אומרת, אלה היו כנראה נימוקי אצ׳יסון כאשר הציע את הדבר. לא ברור אם הדבר כפי שנתקבל, אבל קרוב מאוד לוודאי שעומדים אנו בפני פרסום איזו הודעה משותפת של ממשלות אנגליה, ארצות הברית וצרפת, שבה תהיה פנייה לארצות ערב ואלינו שניכנס במשא ומתן של שלום ונגיע להסדר סופי, ובה יהיה איום שהמדינות האלה תנקוטנה צעדים נגד כל מי שיצא להתקפה, נגד כל גורם תוקפני.

ייאמר, כנראה, משהו גם בשאלת מדיניות אספקת הנשק ותיאמר כנראה נוסחה כללית החלה במידה שווה על שני הצדדים, שנשק אפשר יהיה לספק רק לאותו צד שיוכיח כי אין הוא מתכוון להשתמש בנשקו להתקפה. ברור איזה פירוש יכול להינתן לזאת. אם נניח ישראל או מדינה ערבית רוצה נשק לא כדי להתקיף זו את זו, אזי הוא נגד התקפה של ברית המועצות. זה עניין של פירוש. יכול להיות, שייאמר משהו גם בעניין ערובה על גבולות. יכול להיות שזה יתפרש בעולם כניסיון להכניס אותנו, בלי לשאול פינו, למעגל סידורי הביטחון של הגוש המערבי. על כל פנים, יכול להיות שדבר זה יהיה במשך הימים הקרובים ויכול להיות שזה יחייב איזו תגובה מצד משרד החוץ או מצד הממשלה. ביסוד אני חושב שיש לראות דבר זה כהתפתחות חיובית, כרצון לייצב את הדברים. על כל פנים, לפחות להוציא מאיתנו את הטענה שעומדים אנו בפני ״סיבוב שני״ ולומר שעשינו [אנו המעצמות] דבר הפותר את הבעיה הזאת.^[2]

בינתיים, בחזית המשא והמתן הישיר בינינו והמדינות הערביות, לא חל חידוש.

על כל פנים, לא חלה התקדמות אחרי שוועדת הפיוס הזמינה את שני הצדדים, מתוך התעלמות מכל הסבך באופן קצת תמים, לבוא לז׳נווה ב-23 לחודש ולחדש את השיחות. אנחנו ענינו כי מוטב לנו להמתין ולראות מה יעשו הערבים, אם הם מוכנים בכלל למשא ומתן. הערבים ענו שהם מוכנים להיכנס לשיחות רק בתנאי שאנחנו כאן נתחייב להחזיר את הפליטים. פירוש הדבר למלא אחרי החלטת העצרת משנת 1948, והוועדה נמצאת עכשיו במבוכה. על כל פנים, אינני חושב שיתחיל בקרוב משהו בז׳נווה. אשר ל[הסכם שלום עם] עבר-הירדן, זה עדיין תלוי ועומד ועוד פעם היה שדר מהמלך [עבדאללה] בו הודיע שלרגל יום העצמאות ויום הצבא שלהם זה מוכרח להידחות, וייתכן שבמשך השבועיים או שלושה השבועות הקרובים משהו יזוז שם ונראה איך ייפול דבר.

קיבלנו עצה מאחד מידידינו בחוגי השלטון בלונדון לא להתנצל יותר מדי אם המלך בתחילת המשא והמתן יחדש עלינו תנאים קשים וינסה להרבות במחיר, אלא להתעקש ולעמוד, וסוף דבר שהוא יחתום לפי התנאים הקודמים. אך אם זה מציאותי או לא אינני יודע. עכשיו אעבור לסעיף העומד על סדר היום.

סעיף ד': היחס לזרים בישראל

השר מ. שרת: ביקשתי להעמיד על סדר היום בעיה, לפי דעתי כאובה וממארת, וזו שאלת היחס לזרים בישראל. אני אומר ״לזרים״ ולא ״לערבים״. הייתי יכול לומר היחס ל״לא-יהודים״ בישראל, ו״לא-יהודים״ זה חל על צרפתים ואיטלקים וכולי. זו בכלל שאלה מדינית, אבל כנראה שיש לה שורשים פסיכולוגיים עמוקים. אני חושב שהשורשים הפסיכולוגיים האלה מצמיחים שורש פורה ראש ולענה. ואני רוצה לומר מראש: אינני בא בהצעות ולא אציע למנות בשלב זה ועדות ולא שום נוסח להחלטה. אני רואה צורך בבירור בממשלה. אני רואה, על כל פנים, צורך להפנות תשומת לב הממשלה כגוף קיבוצי, וגם כל אחד מאתנו כשר האחראי למשרד מסוים, לתופעה זו אשר לפי דעתי אם היא תימשך כפי שנמשכת, ואם תתמיד ואז גם תתפתח, היא הרת אסון בשבילנו. זו שאלה של מעמדנו בעולם, של שמנו בעולם, יחס אומות העולם אלינו, וזו שאלה גם של תביעתנו המוסרית כלפי פנים והחינוך שאנחנו נותנים לאזרחים שלנו ולדור הבא: איך אנו מתארים לעצמנו את מעמדנו בעולם בין אומות העולם וביחסי אנוש במקרה שאדם אחד יהודי ואחד אינו יהודי. ברור, שבראש וראשונה זה נוגע ליחסים שלנו לערבים ואקדיש דקות מספר לשאלה זו.

על קשיי בעיה זו איני צריך להרחיב את הדיבור. אנו מחוייבים, מתוך שמירה עצמית, מתוך דאגה לקיומנו וביטחוננו, לנקוט עמדות קשות מאוד וגם אכזריות. אין לנו כל ברירה. מוכרחים אנו לעמוד בכל העקשנות נגד החזרת פליטים. על כל פנים, נגד החזרת פליטים סיטונית בממדים גדולים. החזרנו משפחות ונוספו לנו אלפיים-שלושת אלפים איש. אי-החזרת פליטים פירושו שמירה קפדנית מאוד על הגבולות. היות והגבול ארוך מאוד ופרוץ, איננו יכולים לעמוד בתמידות על המשמר, על יד כל סלע ועל יד כל עץ. הרי שמוכרחים אנו להזדקק לאמצעים חד פעמיים: משמרות, מארבים, תפיסת שיירות. אלה אמצעים אכזריים ואינני רואה בדרך כלל מנוס מהם. בדרך כלל עלינו להזדקק לסריקות.

אני חושב שבכמה וכמה מקרים אפשר היה לנהל זאת באופן יעיל יותר ומעשי. היו כמה וכמה מקרים של אכזריות ללא צורך. אבל אינני רואה מנוס מההזדקקות לאמצעי של סריקות.^[3] אך, עם זאת, עלינו לדעת שיש מיעוט בישראל המונה 170 אלף נפש. הוא לא גדל מדי שבוע בשבוע. הגידול הזה נפסק, פחות או יותר. יחד עם זאת, יש תופעות של יציאת ערבים את הארץ. לא ייתכן, שלאורך ימים ובלי שנוכל לראות סיכוי לשינוי המצב, יחיה ציבור זה בהרגשה של נחות דרגה, של מושפל, מבויש, של מתקיים בחסד, שתמיד זקוק לחסדים, במצב של דיכוי נפשי מתמיד, הרגשת נחיתות והצטברות עלבון ומרירות בלתי פוסקים.

יש כמה רעות חולות ואינני רואה שום שינוי לטובה. ישנה שאלת הרכוש הנטוש. הרכוש הנטוש זה רכוש של אנשים שעזבו את הארץ. אבל יש מקרים רבים שאנשים נמצאים בארץ ורכושם נחשב כנטוש. אינני מעמיד את בעיית הרכוש הנטוש, אלא [מציג] תמונה ואיך היא משתקפת. יש אנשים היושבים בארץ בדירה, ויש להם רכוש הנחשב לנטוש ותפוס על ידינו, והעניין לא זז. אם נחזיר להם את הרכוש או נאמר להם שהרכוש הופקע ויקבלו כסף - בזה ייגמר העניין. קיימות ועדות על גבי ועדות ואין מגיעים למסקנה ומשתררת הרגשה אצל ערבים אלה, שלגביהם לית דין ולית דיין, לגביהם אין שאלה של חוק, של זכות מוכרת. יש שרירות לב והם מופקרים. בהרבה מקרים אנחנו מוכרחים לומר לאנשים אלה שיגישו משפט. הם פוחדים לגשת למשפט. הם מראש אינם מאמינים בצדק של המשפט. כל זמן שלא הגיש הערבי משפט, יש לו תקווה לקבל זאת בחזרה, אבל אם המשפט יפסוק נגדו - נסתם עליו הגולל. הוא דן על השופט לפי הפקיד. אם הפקיד מתנהג כך - מדוע שהשופט לא ינהג כך? שנית, הוא פוחד לקומם נגד עצמו את השלטון, את השכנים שלו, על ידי תביעת מדינת ישראל, משק, או מוסד חשוב יהודי למשפט. בלי שינוי מצד הממשלה, בלי ביטוי מובהק של שינוי יחס, לא ייעקר פחד זה מצד הערבים, והפחד הוא מקור שנאה ושנאה זו מקור יצר התקוממות ובגידה וכל מיני יצרים גרועים בתכלית.

יש עניין של ׳׳ואקף׳׳, הקדש. זה נחשב גם כן לרכוש נטוש. יש שאלה אם להחזיר את ההקדש לאבטונומיה או לא. יש עמדה לא להחזיר זאת. בממשלה הטורקית, למשל, היתה וזירה^[4] מיוחדת לזאת, אבל אבטונומיה זו שאלה של זכות. יש הכנסות של הקדשים אלה למטרה זו או אחרת. מדוע כספים אלה לא יכולים להיות משוחררים כדי להיות מכוונים למטרה זו?

העמדתי סעיף זה לפני כמה וכמה שבועות, אבל במקרה בשבוע האחרון נפגשתי עם מוסלמי שהיה תמיד מחשובי העדה המוסלמית בחיפה, אלא שפעם מנתה העדה הזאת שלושים וחמישה אלף איש, ועכשיו - מאות אחדות. על הצד האנושי לא אדבר. זו הטרגדיה הערבית. כאשר רואים אותו [את המוסלמי הנ"ל] בשפלותו, איך הוא מדבר, באיזה פחד וכניעה והתרפסות, ועל מה הוא מדבר - על דברים פעוטים...

אחד מסעיפי השיחה היה שהיתה לעדה המוסלמית בחיפה מכונית להובלת מתים לקבורה. הצבא החרים מכונית זו. כל ההשתדלויות לשחרר מהצבא את המכונית עלו בתוהו. הוא יודע שהיא קיימת וישנה, והוא לא יכול לדעת שהצבא כל כך עני במכוניות ונזקק דווקא למכונית זו. כל הדברים האלה ידועים לנציגי המעצמות. כל הדברים האלה משמשים נושא לדינים וחשבונות. כל הדברים האלה הם הצבעים בהם מציירים את התמונה שלנו בבירות העולם. הוא אומר: ״תיתן לי את המכונית הזאת, ואז לאן אוביל את המתים? אין לאן להוביל אותם״. הוא מצייר תמונה כזאת: היה בית קברות מוסלמי בחיפה. הממשלה סגרה אותו והודיעה שמטעי בריאות אי-אפשר להשתמש בו עוד. אולי זה נכון, אבל בית קברות אחר אין נותנים. בית הקברות הקרוב ביותר נמצא בבלד אל-שיח׳. הוא נתון על מסגר. הוא נסגר אחרי המהומות ומסרבים לפתוח אותו. ואז צריך להוביל את המתים לבית קברות רחוק יותר, ובשביל זאת צריך לשכור מכונית משא מיוחדת כדי להובילם. יש בית קברות מוסלמי עתיק על יד תחנת הרכבת הישנה בחיפה. הממשלה החליטה להרוס אותו. צריך לסלול שם כביש והוא מוכרח לעבור דרך אותו בית הקברות והוא צריך להינתץ. היו השתדלויות ולא הועילו - גזירה היא מהשלטון והם מקבלים את הגזירה. היתה אצלם שאלה של דת ודין איך לנהוג בקברים אלה. הם הלכו לעכו לשאול פסק הלכה ושם פסק המופתי שצריך להוציא את העצמות מהקברים, לשים אותן בשקים, מוטב להחזיק את השקים במקום קדוש, במסגד, ואחר כך לקבור מחדש. בשעת הקבורה האימאם צריך לומר את התפילה שעושים כאשר קוברים מת מחדש. עשו זאת. הוציאו את העצמות. הוא אמר, שקודם חשבו לשמור את השמות שעל המצבות. נתברר שבכל קבר יש חמישה-שישה קברים וויתרו על ענין הרשמת שמות. אך את העצמות צריך להביא לקבר ישמעאל במקרה

זה. הם אספו אותן ושמו בשקים ושמו בתוך מקום קדוש והן מוטלות שם כבר שלושה חודשים ואי-אפשר להשיג בית קברות.

הוא אמר לי: "אילו היה ה"וואקף" בידינו והיינו מנהלים את ענייני העדה, היינו קונים חלקת אדמה ועושים סידור". ה"וואקף" שלהם לא היה כפוף למועצה המוסלמית העליונה. היתה אגודה מוסלמית עצמאית בחיפה, שניהלה את ה״וואקף״. עכשיו הוקמה ועדת מוסלמית זמנית בחיפה. הם מבקשים שימסרו להם את ה״וואקף״ והממשלה תפקח עליהם, או שהממשלה תמנה מוסד להנהלת ה״וואקף״, או שתנהל זאת בעצמה ותמסור להם את הכסף - ושום דבר מכל אלה לא זז. אישרו להם אימאם במקום אחד ואין למצוא אימאם בארץ ולא במקום אחר. בספרו לי זאת פרץ בבכי: ״אין מופתי, אין קאדי, אין אימאם, וכאשר יש בעיה דתית הם הולכים למטרופולין הנוצרית, שם מדברים לפחות ערבית. למה הגענו! אי-אפשר לחיות חיים מוסלמיים!״

אני מספר זאת, כי זו שיחה שהיתה לי השבוע. אני חושב שישנם גם דברים חמורים יותר. הוא מספר כך: יש לו חווה, לו לעצמו. בימי הזעם בא אליו אחד מידידיו היהודים ואמר שימסור אותה, כי היא דרושה ל״הגנה״. הוא מסר זאת. ה״הגנה״ ישבה בה ואחר כך ישב שם הצבא - זה על יד בית אורן. אחר כך החזירו לו את האדמה. אדמה צריך לעבד. הוא צריך לשלוח לשם חראתים^[5] ולהם אין איפה לשבת, כי הבניינים בידי הצבא. הוא מבקש מהצבא את הבניינים. הצבא מגיש לו חשבון על שנים-עשר אלף לירות בעד הבניינים, כי בינתיים הקים שם בניינים חדשים. אדמה זו היא רכוש פרטי והצבא בנה שם על דעת עצמו ועכשיו הוא דורש ממנו כסף בעד בניינים שלא נחוצים לו כלל. הוא מתחנן שבינתיים יפנה הצבא חלק מהבניינים, שיוכלו החראתים ללון שם ואז יוכלו לעבוד. עד עתה אין מפנים את הבניינים ואין הדבר זז.

עניין התביעות הכספיות ישנו לא רק בצבא. יש עניין עם המרונים ביפו. כאשר היה זרם היציאה - אחדים התחבאו ואחדים יצאו וחזרו. יש להם רכוש שהוא עכשיו רכוש האויב. כדי להחזירו דורשים תמורתו כסף בעד הוצאות התיקונים והשמירה. הדבר נודע לציר הצרפתי. אינני יודע אם יש לו זכות להתערב בזאת או לאו. הוא אמר שאלה ידידים שלנו ואיך מתנהגים אנו אתם. הטענה הרישמית היא שמגיע כסף בעד בניינים אלה. כאשר פקיד הרכוש הנטוש מראה לאיש משרד החוץ את החשבון - הוא אומר בשיחה פרטית שברור שהחשבון מנופח. מה זאת אומרת? אם הוא יודע שזה חשבון מופרז, האם הערבי לא ידע זאת? האין הוא יכול להוכיח שזה חשבון מופרז? מה הדבר הזה?!

אבל זה לא רק ביחס לערבים. יש אנשים שאינם ערבים היושבים בארץ או חוזרים לארץ לפי החוק. יש איטלקים שישבו בארץ זמן רב, יצאו בתקופת המהומות לאיטליה כמו שיצאו יהודים מהארץ בימי המלחמה העולמית - נסעו לאפריקה ואחר כך חזרו. הם יצאו לאיטליה. האם מוכרחים הם להסתכן כאשר ישראל נלחמת בערב? אבל הם חזרו למדינת ישראל והם נתינים איטלקיים וקיבלו אשרות כניסה ומבקשים את בתיהם. הם אינם יכולים לקבל זאת. הבתים הם רכדש נטוש. הם מקבלים משהו תוך צרות צרורות. נותנים להם בינתיים חור להתגלגל בו, אבל את בתיהם אינם מקבלים. הם טוענים שחזרו בזכות והבתים שלהם. האם יש חוקים על הגנת רכוש פרטי או לא?

נוסף לזאת באה פרס וטוענת שלא החזירה פליטים רבים שלנו [שנמלטו] מעיראק בניגוד לדעת חלקים גדולים בקהל שלהם. הם הכירו בנו ופירסמו את ההכרה, המעט שהם תובעים אינו עשיית איזה ויתור מצידנו. הם עמדו בפני זרם עצום של פליטים [יהודים מעיראק]. ׳הליגה הערבית׳ לחצה עליהם ולא נכנעו והכריזו שלא יתנו להחזיר את היהודים [לעיראק] ויתנו להם לעלות לישראל, והכירו בנו ׳דה פקטו׳ באותו זמן. הם לא דורשים פריבילגיות וחסדים, אלא הגנה אלמנטרית מינימלית על זכויות של רכוש פרטי של נתינים שלהם היושבים מקדמת דנא בארץ הזאת. אי-אפשר להגיע לפעולה בעניין זה.

בנוגע ליוונים: מעשה בשבעה יוונים, פועלי רכבת במשך עשרים וחמש שנה. כאשר באה האנדרלמוסיה פסקה הרכבת לעבוד והם התחבאו ואחר כך יצאו ממחבואם. הרכבת חידשה את עבודתה והם באו לתבוע את מקום עבודתם. הם עבדו בממשלת המנדט וזה מקום העבודה שלהם. בא הציר היווני, זה שעזב את הארץ בגלל כל הדברים האלה, כי לא הזיז שום עניין. משרד החוץ פנה למשרד התחבורה. מקובל לא להעמיס על השרים, כי הם עמוסים לעייפה. האם לא יכול פקיד עם פקיד להסדיר דברים אלה? הולך מנהל מחלקת מערב אירופה ישר אל מנהל הפרסונל ברכבת, וחושב שיסדר זאת מיד. הוא נפגש בהתקלסות. אומרים לו בפירוש, שאחד זקן מדי ושניים אינם אהובים והאחרים לא מתאימים לעבודה. דבר זה נמשך שלושה עד שמונה חודשים. בסופו של דבר, מכניסים שניים מהם לעבודה וחמישה נשארים ללא עבודה וגם זאת היתה טובה מיוחדת שנעשתה למשרד החוץ. אין כלל לשער את ׳קלקול הדם׳ בעניין זה. אין כלל לשער את קלקול הדעה עלינו. זה נושא לשיחה בין דיפלומטים וזה יוצר תמונה מגובשת.

אין שום רגישות לכך שכאשר פונה צירות ומבקשת דבר באיזה משרד, שצריך להיות יחס מיוחד. לא צריך לעבור על חוק, אבל צריכה להיות זריזות, אדיבות החייבת להיות ביחסים. ציר איטליה מבקש רשיון יבוא למכונית שהוא משלם בעדה בדולרים. דבר זה נמשך חודשים. הוא מקבל זאת כעבור חודשים רבים והמרירות נשארת על לא דבר, רק מתוך זה שהאיש במשרד לא הבין שזה לא עניין של רשיון יבוא.

אנחנו נהנים בכל בירות העולם מיחס מיוחד. מסדרים לנו עניינים. נוסע עכשיו מר לינטון^[6] לאוסטרליה בתור ציר, והציר האוסטרלי בתל אביב מטלגרף לכל התחנות האוסטרליות בדרך שיפגשו אותו וימצאו לו חדר במלון ויאכילו אותו. זו אדיבות בינלאומית. אותו ציר איטלקי מבקש מרכזיית טלפון קטנה בתוך המשרד. זה נמשך ארבעה חודשים. אומרים לו שיש מחסור בכלים. הוא יודע שבאותו הזמן מסדרים זאת במשרדים אחרים. יש מוסדות שמקבלים מרכזיות כאלה. הוא מבין היטב, שסוחר פשוט צריך לחכות חודשים, אבל הוא בכל זאת איש צירות. יש לו חשבון גדול להביא לנו. הוא יודע מה היה יחס איטליה להעפלה ולרכישה [של נשק]. יש כל מיני דברים שעשתה איטליה והוא יודע עליהם. הוא לא מבקש תרומה מממשלת ישראל, אלא מרכזיה שהוא משלם בעדה. הוא מבקש אותה שעה אחת קודם, וזה נמשך ארבעה חודשים. על זאת יש הודעות בכתב וטלפונים בלי סוף. אומרים לנו שבגלל היותנו משרד החוץ עוזרים אנו, אבל היחס האמתי לזרים משתקף במשרד אחרים.

שחרור רכוש הממשלה האיטלקית. פינוי בית החולים האיטלקי בחיפה. הם פנו בדרישה לפתוח מחדש את בית החולים בחיפה. הם שאלו אם בכלל מותר להם להחזיק בית חולים כאן. זו שאלה לא פשוטה. יש מוסדות של מדינות שונות. יש דברים כאלה ומאוד מאוד רגישים לעניין זה. אומרים להם שלא יוכלו לעשות זאת, ולא על זאת אני טוען. אומרים להם שמצב התחלואה והאשפוז והצורך לארגן ולרכז את האשפוז הוא כזה, שמשרד הבריאות מוכרח לקחת זאת לרשותו. הם מסכימים להחכיר זאת למשרד הבריאות, אבל יפנה הצבא את הבניין והוא יועבר לרשותם, והם מתחייבים להשכיר זאת למשרד הבריאות. הצבא מעביר זאת למשרד הבריאות בלי לשאול אותם. אך בכל זאת הרי זה רכושם.

רכוש צרפתי: עניין זה נמשך בלי סוף. היה בית מחסה של הצירות שלהם בבית דג׳ן [בית דגן]. זה נפל בידי מחלקת הקליטה. המשא ומתן נמשך חודשים על גבי חודשים ואין כלל לשער כמה ניירות הלכו מפה לפריס ומפריס הנה בלי סוף. זה נותן להם חומר המוכיח על גילוי יחס של חוסר התחשבות וחוסר נימוס אלמנטרי.

כאשר משרד החוץ פונה אל המשרדים השונים, היחס מצד כולם אליו כאל חבר ״צמחונים״, מוגי לב, נבהלים מאיזה ביקורת, מאיזו השפעה בעולם, וכך הלאה. לא צריך להתחשב בזאת, וגם לאנשי משרד החוץ ״צריך להמציא איזה תירוץ, ואנחנו נעשה את שלנו". איש אינו רוצה להוציא את בלעו מפיו. האם בשביל רכוש נטוש נוותר על פרוטה? להיפך, צריך לחטוף עד כמה שאפשר יותר, להחזיק כמה שאפשר יותר זמן, להגדיל את ההכנסות ולא חשוב כמה זה עולה.

חוסר הרגישות הממלכתית, חוסר תשומת הלב לרושם שזה עושה בעולם הוא פשוט מבהיל. זה איזה פרובינציאליזם ממאיר. זה הופך למין מקור של השחתה שאין כלל לשערו. מוכרחה לעבור איזו רוח אחרת במחנה - (ראש הממשלה ד. בן־גוריון: מלבד שני משרדים, משרד המשטרה ומשרד הסעד, אין משרד נקי) - אם כי זה עומד זמן רב על סדר היום, לא עשיתי מחקר כדי למצות את העניין ולהגיש תמונה מקיפה. דברים שבאו לידי, ובאו לידי באקראי, הצטרפו לתמונה הזאת.

שנית, אני רוצה לומר עוד פעם, שכל הדברים האלה תופסים מקום נרחב מאוד בדינים וחשבונות שהולכים לחוץ לארץ, והדעה השוררת בסגל הדיפלומטי היא שאנחנו אנשים עוינים, שבכלל העם שלנו זה עם העוין כל מי שאינו יהודי, שגישתו הפסיכולוגית היא שהגויים אינם בני אדם כמונו ואיננו חייבים להם שום דבר. חובת נימוס, עזרה, התחשבות מסוימת - זה נפסק כאשר מגיע הדבר לתחום זה כאשר זה עובר מיהודי ללא-יהודי, וזה בעצם גם מביע את רוח הממשלה. יש אומנם ארגון אחד [משרד החוץ] שהוא רגיש לזאת, כי הוא מקבל משכורת. אצלו זה דבר שבמקצוע ולא עניין שטבוע במהותם האנושית של אנשי משרד החוץ. לו היו הם במשרד אחר - היו מתנהגים אחרת, אלא בתוקף המקצוע מתפתחת בהם רגישות זו וממנה אין להביא כל ראיה.

להלן התנהל דתן בהשתתפות כמה שרם. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון הביע דעתו, כי "מר שרת עשה משגה. הוא דיבר על שני דברים. דבר אחד שצריך היה להעלות ויש לו תיקון. דבר שני(היחס לזרים בישראל) שהציג אותו באופן חדצדדי. עניין ההסתננות וממשל צבאי אינו פשוט כל כך. הוא עשה לא טוב שכרך דברים אלה. עניין האדמות, היישוב וההסתננות אינו פשוט כל כך".^[7] הדיון הסתיים בהחלטה להמשיכו בישיבת הממשלה הבאה.