50 | מזכירות מפא״י בכנסת^[1]

בעד ונגד הישארות בקומיסק"ו

 

בסדר היום: השתתפותנו בקומיסק"ו

לאחר התפוררות האינטרנציונל הסוציאליסטי בפרוץ מל"ע-2 קם בתום המלחמה גוף שנקרא קומיסק"ו (ועידה בינלאומית של ועדות סוציאליסטיות). חברי קומיסק"ו היו המפלגות הסוציאליסטיות במערב אירופה ובראשן מפלגת ה״לייבור" האנגלית. מפא"י הצטרפה לגוף זה ב־1947, אולם בשלב הנוכחי, לאור השתתפות המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית בקומיסק״ו והמדיניות האנטי־ציונית של ה״לייבור", ערערו כמה מפעילי מפא״י על המשך חברות המפלגה בארגון זה והציעו לפרוש ממנו. מ״ש נטל את רשות הדיבור במהלך הדיון.

מ. שרת: אני מבקש את רשות הדיבור בשלב זה, מפני שלדאבוני הרב, אני לא אוכל להישאר פה. אני ימים אחדים לפני נסיעה והזמן אצלי דחוס מאוד מאוד. אבל ראיתי חובה לעצמי לשמוע את הדעות העיקריות בוויכוח ולחוות את דעתי בשאלה זאת.

אולי אין זו השאלה היחידה שיש לה אופי כזה. אנחנו עדים ושותפים להתנגשויות בין הנוחות או התכליתיות הממלכתית של המפלגה, בתור המפלגה הראשה במדינה, ובין האמת התנועתית של המפלגה. ברור, שמבחינת התכליתיות, בלשוננו expediency - הנוחות הממלכתית - מוטב לצאת מקומיסק"ו. זה יותר פשוט. זה פחות מסובך. זה יותר לפי איזה קו ישרני. זה בהתאם לקו של אי־נוחות. זה שיווי משקל כנגד היציאה מהאינטרנציונל המקצועי [הקומוניסטי]. זה מקל על המצב בפנים - יש על מה להצביע, יש פה לתרץ. זה אולי, במובן ידוע, מקל על המצב כלפי חוץ, כלפי צד אחד על כל פנים. זה אינו מסבך את המדינה בשום עניין רציני. מה המדינה מפסידה מזה שהיא [המפלגה] יוצאת? להיפך! בתור מדינה לשבת עם גרמנים - זה פיגול. ויש גם תירוץ שוב מדוע יוצאים, מפני שזה דבר שאינו ניתן לוויכוחים אם קיימת הרגשה לעם היהודי ונציגינו שאינם יכולים לשבת עם הגרמנים. פה אין ויכוח ואנחנו עושים את זה.

כל זה ברור, אבל זה בשום פנים ואופן אינו ממצה את הבעיה ואינו עונה על שאלות מאוד רציניות, שאלות נוקבות, לפי דעתי, שיש להן נגיעה בנפש התנועה. לא אומר שאלות, שתובעות את נפש התנועה, אבל יש להן נגיעה באותו דבר בלתי מסוים, בלתי נתפס, שאנחנו קוראים לו נפש התנועה.

אני רוצה קודם כל להגיב על פסק הדין, הנחרץ, לפי דעתי הנמהר, שנשמע כאן מפי החבר הרינג,^[2] ביחס למעמדה העלוב, המחפיר, של הדמוקרטיה המערבית ושל הסוציאליזם הדמוקרטי, מפני שאנחנו לא דנים בכלל על דמוקרטיה בהכללה. גם [ראש ממשלה ושר החוץ בצרפת ז׳ורז׳] בידו ו[שר החוץ רובר] שומאן חושבים את עצמם לדמוקרטים ואנחנו איננו רואים את עצמנו שותפים להם ולא עליהם אנחנו דנים. ה׳׳סוציאליזם הדמוקרטי׳, אני שומע את זה [בביקורת] מהחבר הרינג, אבל אני יודע שהוא לא יוצא דופן בעניין זה. הוא נתן ביטוי להלך רוח ידוע. אני מתאר לעצמי שהרבה חברים, בייחוד אולי צעירים ממנו, חושבים כך ומגיבים כך ואני חושב שהם טועים, וטועים טעות חמורה והם לוקים בעניין זה במשפט נמהר ושטחי. יתר על כן, הם על ידי כך כורתים את הענף, מתוך אידיאולוגיה ומתוך מוסריות, שעליו מפלגתנו יושבת בריב האידיאולוגי הגדול שהיא שותפה לו והיא פעילה בו - על כורחה היא פעילה בו.

מהו המצב עם פסק דינו של החבר הרינג? זה ש׳׳הדמוקרטיה העממית׳ היא סילוף של דמוקרטיה - זה לית מאן דפליג, ובמידה שדמוקרטיה זו מתפשטת פירושה שקיעת הדמוקרטיה, שקיעת הדמוקרטיה מי יודע לכמה דורות. זה ימי ביניים חדשים. מבחינת הציוויליזציה הדמוקרטית כל זה לא נתון למחלוקת. יש עוד דמוקרטיה מערבית - זו הינה מזויפת, זו רקובה. זו פשטה את הרגל, זו אינה בכלל שווה שמישהו מאתנו יחשיב את דברה או יתחשב בה. עם מי נשארנו? נשארנו עם מדינת ישראל. המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם, הסוציאליזם הדמוקרטי היחידי בעולם, הדוגמה היחידה הראויה לשמה...

אז מה תקוותנו? מה תקוות הסוציאליזם [המערבי הדמוקרטי] הזה? אני מדבר מאותה בחינה אידיאולוגית שלנו - מה תקוותנו על פני כדור הארץ? אנחנו נייחל לישועה ממרס או ונוס? זאת אומרת שאנחנו צריכים להתייאש, ואז מה טעם בכל הוויכוח המר שאנחנו עומדים בו, ושאנחנו מרגישים את עצמנו איתנים למדי בו? איתנים מתוך מוסריות, איתנים מתוך הכרה בצדקת הדרך שאנחנו הולכים בה. אבל אם אנחנו יחידים בעולם, אנחנו אבודים בעניין זה, אז העניין כולו אבוד! או שהעניין אינו כך, והסוציאליזם הזה לא פשט את הרגל והדמוקרטיה הזאת אינה רקובה!

אני רואה בזה, בחריצת המשפט הזה, אני רואה תופעה שמבחינה אחרת ובתחום אחר אמר עליה אחד-העם במאמרו ׳חצי נחמה׳, כשהוא מסביר איך אנשים מושפעים ממשפט שנחרץ עליהם - כמו שהיהודים מתחילים להאמין שכל המומים שאומרים שיש בהם, אומנם יש בה - כך גם פה אנחנו מתחילים להאמין בדברים האלה ואנחנו בעצמנו נעשים קורבן של התקפה זאת, שבלעדיה ובלי תיקון נצחי אין גם לנו תקווה.

באנגליה יש מערכה בין סוציאליזם וקפיטליזם. המערכה הזאת היא המערכה שלנו, כסוציאליסטים. העובדה שבווין^[3] יושב בממשלה הזאת איננה יכולה בשום פנים לפסול את כנותה הסוציאליסטית של ממשלת הפועלים ואיננה יכולה להעיב, לערפל, את זוהר הישגיה ההיסטוריים הכבירים של ממשלת הפועלים. אם אצלנו לא יודעים את זאת די - זאת אשמת המפלגה, זאת אשמת עיתונות המפלגה. אם הדבר הזה לא ברור לנוער שלנו שבאנגליה, לעינינו, התחוללה מהפכה כבירה ששום ארץ לא ראתה דוגמתה, [שבוצעה] באותם האמצעים כפי שניתנו לה רק על ידי הצבעה בבחירות כלליות], רק על ידי חוק בפרלמנט ובלי בתי סוהר וסתימת פה ופירוק מפלגות ומשפטים שבסופם תלייה! דבר כזה לא היה בהיסטוריה של ימינו.^[4]

אומנם הדברים שהתחוללו שם, על הישגיהם הכבירים, יצרו בעיות כרימון והממשלה הזאת [של ה"לייבור"] עומדת על נפשה, ומי יודע מה יהיה גורל הישגיה. זאת מערכה גדולה. אנו עוד רחוקים לחוג את ניצחון הסוציאליזם ניצחון איתן, אפילו בארץ אחת. התנועה הזאת [ה"לייבור"] עומדת במערכה הזו באמונה, ביושר, בטוהר, בנאמנות, בכושר מעשי, באידיאליזם עצום. אני חבר שלהם. אנו חברים שלהם. אנו זוכרים תמיד את טענותינו כלפיהם, אך יש להבחין בין אנגליה לאנגליה. אנגליה היא מדינה מורכבת ויש להבחין בין אנגליה כשלעצמה ואנגליה כלפי אחרים. אנגליה נעשתה שליטה על עמים אחרים וזה השחית אותה, מפני ששלטון בכלל משחית, בייחוד שלטון עם אחד על אחר. הוא יוצר השחתה וקלקול גם על זה שהוא נתון בשלטון וגם על זה ששולט. את זאת ראינו גם מגילויי הטרור בעניין "הפורשים", בכל מיני סימנים של שנאה,^[5] אך על ידי כך לא חדלו האנגלים להיות [דמוקרטים] כשיש להם ארץ ומשק. יש מערכות פנימיות עצומות, אידיאולוגיות, משקיות, וזה מחייב אידיאליזם רב, ויש פה שאלה של המוני בני אדם ושל עתידם, אשר אין להם כל ידיעה בעובדה שאנגליה שלטה על הודו או שלטה על ארץ-ישראל והתנהגה כך או אחרת בארץ ששלטה.

לנו הדבר מעניין כאזרחי העולם - ודווקא עכשיו נעשינו לאזרחי העולם. אותנו מעניין מה הניסיון באנגליה מבחינה זו, ומבלי לטשטש אף בכל-שהוא את הקובלנה שלנו כלפי אנגליה בעצם הימים האלה.^[6] אני אומר, כי אני חרד למצב הזה בפרלמנט ואני חרד אם מחר תנצח המפלגה השמרנית, אפילו אם נקבל ממנה קצת יותר נשק. יש שאלות אחרות של עתיד חברה - (הרינג: לסוציאליזם הזה אין כל שייכות אלינו) - כזה הוא. כמו שיש שייכות ליחס שלנו לפליטים הערבים וגירוש הערבים מהארץ, ובכוח. בייחוד כך יכול לומר סוציאליסט ערבי: ״הבוז לסוציאליזם שלכם, שכך נהגו בלוד וברמלה! וסוציאליסט עמד בראש המערכה, עמד בראשה דוד בן-גוריון!״ ישנם דברים טרגיים בהתנגשות עמים. בהיסטוריה לא זורמים הדברים בצינור אחד. יש כל מיני שליחים להיסטוריה.

אני רוצה לומר: אני חבר למפלגה הסוציאליסטית בצרפת, שכמעט איבדה את מעמדה. אני סולידרי עם ז׳יל מוק.^[7] אני חושב את הקו של ז׳יל מוק לנכון. אין כאן שאלה שז׳יל מוק ואשתו עזרו לרכש ולהעפלה, שבלעדיהם מבצע ההעפלה והרכש לא היו אפשריים, וזאת היתה שפלות מצד סנה לכתוב עליו כך.^[8] אין מה להתבייש בז׳יל מוק כמיניסטר סוציאליסטי. כל אחד מאתנו היה מתנהג בדיוק כמוהו. הייתי אז בצרפת כשהיתה השביתה הקומוניסטית של הכורים. זאת היתה שביתה פוליטית ולא שביתה כלכלית. זה היה זיוף כשאמרו שזאת שביתה כלכלית. היה זיוף כששלחו כסף.^[9] כמובן, כששבתו היה אולי סבל, אבל לא הסבל הניע את השביתה הזאת. שביתה זו היתה מחושבת לפוצץ את הדמוקרטיה הצרפתית על ידי מעשי חבלה, והדמוקרטיה הזאת עמדה על נפשה. וכשדמוקרטיה עומדת על נפשה מותר לה גם להגן על עצמה באמצעים המביאים גם לשפיכת דם.

הייתי אז בצרפת. זה היה בזמן מושב האו״ם. זאת היתה הפגנה פוליטית כלפי האו״ם, להפגין שהמשטר הזה מתפורר. הממשלה [הצרפתית] צריכה היתה אז לעמוד על נפשה וז׳יל מוק הוטל עליו לעמוד על נפשו. וקראתי את הדין וחשבון שלו מהמילה הראשונה עד האחרונה. זה יצא בחוברת מיוחדת וזה דין וחשבון כנה ואמיתי. הוא לא מעלים שם שום דברים. הוא כולו נשען על מסמכים ועובדות ומספרים ותאריכים והוא אומר מה נעשה, ואתה משתכנע שנעשה מאמץ על-אנושי לפתור את השאלה הזו בלי שפיכת דם. אבל קרה מה שקרה. יש צבא [שהופעל]. הנה אתה קורא, כי אצלנו היתה סריקה באיזה כפר ערבי, ואישה ערביה שברחה נורתה בשעת הבריחה. בנצרת היתה הפגנה ושוטר ירה. ויש אחר כך סיפור ש׳׳זה היה כדור שניתקל בקיר׳, אבל העובדה היא ששוטר ירה ודם נשפך. הן כשהכדור יוצא זה רק במקרה שלא נהרג איש. אם להשוות את קנה המידה, את הרבבות שהיו שם, את הצבא שרוכז שם, את הסכנה למכרות צרפת שהיו יכולים להיות מוצפים מים ולהיחרב כליל, וכמה אנשים שם נהרגו, הרי זה כאין וכאפס לעומת נצרת. כל שר שלנו, לו היה לו רק אומץ לב, היה נוהג כך. ואני מאחל לכל שר שלנו אומץ כזה ואחריות כזאת. אני לא רק שלא מתבייש בז׳יל מוק, כי אם מתגאה בו.

אנו עומדים במערכה וזה חלק מהמערכה העולמית, ואנשים אלה [בצרפת{

הם חברינו והם עושים את אותה המערכה. אנגליה עושה את המערכה הזאת, אולי לא כל כך בארצה, כי שם הקומוניזם אין לו אחיזה - אנו ראינו את התוצאות בבחירות האחרונות - אבל בכישלונה או בניצחונה של מפלגת הפועלים הבריטית תלוי לא רק עתידה של אנגליה, כי אם עתידה של תנועה עולמית גדולה. מזה יש אולי פתח להתפתחות אחרת באמריקה. זה יכול לחרוץ את גורל הסוציאליזם, הדמוקרטיה באירופה. זה יכול להיות או ניצחון מזהיר או פשיטת רגל מובהקת. או שיש אחיזה בשיניים, לציר הסוציאליסטי או לציר שבמוסקבה, או שאין אחיזה בשיניים.

יש אצלנו גם דוגמה אחרת. יש מקרים שאנו ניטרלים בוויכוח, אך זה רק במקרה שתיתכן ניטרליות. בשאלת משטר מדיני יש שאלות שאנו יכולים לפתור אותן על פי עיקרון של אי-הזדהות, שפתרונן הוא שלילי בלבד. כשישנה בעיה האם להצטרף לאיזה צירוף מדינות, עם ׳הברית האטלנטית׳ [נאט׳׳ו] למשל, או לא להצטרף, אנו אומרים: לא מצטרפים. זאת תשובה שלילית. יש בעיות שאי-אפשר לפתור אותן פתרון שלילי והן מצריכות פתרון חיובי. יש שאלה איזו דמות אנו רוצים לשוות לחברה של מדינת ישראל - האם אנו נמציא דבר לגמרי חדש? אין אני אומר שאין אנו יכולים לחדש דברים, אבל אנו חלק מהעולם. אנו לא קופצים מתוך עורו.

ישנם שני מיני משטרים בעולם, לא שלושה. בתוכם יש כל מיני וריאנטים, אבל זה מתחלק לשתי קטגוריות, וישנה אצלנו שאלה במה אנו בוחרים ועל זה לא יכולים לענות בשלילה: ׳לא מזדהים׳. אנו בחרנו - ובזה אנו שותפים. הוציאו [אל מחוץ לחוק] מפלגות סוציאליסטיות מארצות אירופה המזרחית.

הייתי עם ברל^[10] בקלקטון-און-סי באנגליה, כמדומני שהיה זה הכינוס השני של הגוף הזה בתקופת הגישושים, ועמדנו אז בעצם המערכה של "הספר הלבן" אשר היה אז במלוא תוקפו, ויצאנו חוצץ. היושב ראש היה דולטון,^[11] לסקי המנוח ישב עוד, וגם שינוול^[12] היה. היו אז 5 חברי הקבינט: דולטון, שינוויל ובוואן^[13]. היו עוד שניים, מניתי אותם, ומלבד זה היה לסקי ומנהיגי התנועה, והיו עוד אנשים שדיברו בעדנו, אז הארגנטיני דיבר בעדנו. היינו אז במערכה, והיו שם מערכות אחדות. היתה הופעה של סוציאליסט ממזרח אירופה וכבר אז היתה נימה לא אמיתית בדבריו. זה עוד היה תקופה שהמשטר הקומוניסטי בארצות האלה היה בתחילתו, והוא היה מעוניין להוציא מוניטין לעצמו בארצו כדי להתחזק בתוך הארץ ולהוציא מוניטין שהנה יש חופש למפלגות פועלים וסוציאליסטים חופשים. החשד היה שהם יודעים שזה רק תכסיס וביודעים הם שותפים לתכסיס הזה. אנו יודעים מהו סופן של המפלגות האלה. הן חוסלו. קודם זויפו ואחר כך חוסלו, ועכשיו מבערים את שרידיהם מתוך הממשלות, ואפילו את הקומוניסטים שהיו חשודים בקירבה אליהם מבערים. מפלגות סוציאליסטיות עם פועלים חדלו להתקיים שם. את היוגוסלבים הוציאו [מהקומינפורם]. יש ידיעה שהאיגוד היוגוסלבי עזב את האינטרנציונל [המקצועי הקומוניסטי]. היתה שאלה, אם לתת יד לזיוף, או לחפות על הזיוף.

עכשיו יש שאלה לגבי גרמניה. אינני צריך פה לתת תעודה לעצמי עד כמה אני שותף להרגשות האלה. חברים, נניח, היה הולך תהליך - עינינו רואות ואנו חדלי אונים לעצור אותו - נניח שמחר גרמניה מתקבלת לאו״ם. האם אנו נעזוב את האו״ם בגלל זה? אנו בכלל יכולים להיכנס למסלול כזה, למדיניות בינלאומית כזו המביאה לבריחה מן העולם, מפני שבעולם הזה ישנה גרמניה? במידה שמדברים מבחינה פרינציפיונית, הפרינציפ הזה יכול להוביל יותר מדי רחוק - (הרינג וברל לוקר: השוואה הזאת איננה נכונה) - יש לי די הבנה לשכלולים מעשיים, אולי צריך לתת לאיזה זמן לעבור. אולי נבון יהיה שלא נקבל כל החלטה, אבל אני רוצה לקבוע איזו נקודה עקרונית והיא: אנו איננו יכולים לחדול להיות תנועה. אנו איננו יכולים לגזור על עצמנו לא לחיות חיי תנועה ולחיות רק חיים ממלכתיים, מפני שיש קשר בין התנועה והמדינה, ובסופו של חשבון סילוק עצמנו מענייני תנועה מוכרח להתנקם באופייה של המדינה, אולי בעצם קיומה של המדינה, ומבחינה זו עלינו לדעת שזהו המחנה שאליו אנחנו שייכים, ולא צודק שלא נעשה אותה מערכה שהם עושים ואנו נהנה מאותן ההצלחות. מפני שכל ידיעה על ניצחון וסוציאליזם צרפתי נשמח בה ונסייע בו, וכל ידיעה שמשטר זה מיטיב את חיי ההמונים, תנועה שאיננה עכשיו בשלטון העומדת עכשיו במערכה על הרחבת הבסיס שלה בתנועה המקצועית, כל ידיעה טובה על המהלך הזה תהיה בשורה טובה בשבילנו. ויש שאלה של סולידריות והבנות משותפות, ואנו לא יכולים להגיד: ״אתם יודעים כי בסתר אנו אתכם, אבל בגלוי אין אנו יכולים להיות אתכם״. המפלגה [מפא״י], למשל, לא יודעת מה יהיה עם מפ״ם, איזה התקשרויות פוליטיות תהינה לה, והדרך של מפ״ם ברורה, פרצופה ברור במחלוקת הזאת - סוציאליזם כיצד ודמוקרטיה כיצד - היא לא עונה על השאלות האלה באי-הזדהות והיא קובעת לה דרך. הכרעתה עצמית. היא פסקנית מאוד והיא קובעת מרות שבחיים ובמעשה אי-אפשר שלא תתבטא גם בצורות ארגוניות מיוחדות, ואין לברוח מצורות ארגוניות גם אצלנו, וצריך להיות ברור מה הדרך של המפלגה. בעיקר על כך רציתי לענות.

בשלב זה התחדש הדיון בהשתתפות מספר דוברים.

מ. שרת: היו פה שאלות שהופנו אלי באופן ישר וברצוני להשיב עליהן. לזיאמה [זלמן אהרונוביץ׳] אני רוצה לומר, שברור שיש פנים לכאן ולכאן. יש שיקולים תכליתיים בעד יציאה [מקומיסק״ו] ושיקולים תכליתיים בעד הישארות. יש שיקולים תנועתיים בעד הישארות ונשמעו פה גם שיקולים מוסריים בעד יציאה. ההרגשה ברורה היא שההכרעה היא לא לבקש דווקא בעד הישארות מבחינה תכליתית. ההכרעה אינה בעד הישארות. יש מערערים, אבל אין הכרעה דווקא, אין הכרעה ברורה מבחינה תכליתית בעד יציאה, וגם אין הכרעה ברורה מבחינה תכליתית בעד הישארות. לעומת זאת, מבחינה תנועתית ההכרעה ברורה - היא בעד הישארות [בקומיסק״ו].

לחבר הלפרין,^[14] לי נדמה שהוא מפשט קצת את העניין ששמו שיעבוד העמים. המצב הוא זה שמדינות באירופה השתלטו על מדינות מסוימות באסיה ובאפריקה, והוא [השיעבוד] בא לעולם לפני שהגיעו המפלגות הסוציאליסטיות לאיזו דרגה שהיא בבגרות, כל שכן באחריות של שלטון. כאשר הן נכנסו כגורם רציני לתוך חייהן הלאומים של ארצותיהן-הן, הן ירשו את המצב הזה וזה לא כל כך פשוט. אנו איננו שליטים על ארצות אחרות ואיננו יכולים להטיף לאחרים לוותר מרצונם על ארצותיהם. זה לא כל כך פשוט - (קריאה: אבל זה לא מחייב אותנו להיות שותפים לזה) - אז השאלה היא אם זוהי מגרעת, כי אנו שותפים בעניינים אחרים? האם אני אומר שאנו שותפים בענייני דיכוי עמים? אתה מעלה את העניין כדבר מכריע. אני אומר שזה לא מכריע. זה דבר חשוב אבל לא מכריע, כי יש גם עניינים אחרים. ישנן אנומליות בעולם.

אני אספר לכם פרדוקס: אני הייתי בעדן וכשבאתי לעדן ראיתי שם את ה׳׳יוניון ג׳ק׳׳ - הדגל הבריטי. זוהי דוגמה קלסית של שיעבוד. זוהי קולוניה בריטית. אין שם [תושבים] אנגלים, אין שם שום יישוב אנגלי, ויש שם דגל בריטי והם שולטים שם. שם ישנה אוכלוסייה ערבית. יתר על כן, אני אומר עוד דבר להחמיר נגדי, או נגד המשעבדים: עדן בתור טריטוריה ערבית זוהי הטריטוריה הערבית היחידה אשר בה, למחרת כ׳׳ט בנובמבר 1947, היתה שחיטה של יהודים. זה היה תחת ה׳׳יוניון ג׳ק׳׳. זה לא היה בקהיר, זה לא היה בדמשק, זה לא היה בבגדאד, זה לא היה בביירות. ולמחרת כ׳׳ט בנובמבר נשחטו שם שמונים וארבעה יהודים. רוב יהודי עדן עלו לארץ ונשארו שם היום רק כאלף יהודים. לולא ה׳׳יוניון ג׳ק׳ לא היו יהודים בעדן. עד היום ראיתי עומדים שלדי בתי ספר ואין בונה ואין מתקן. זכר לחורבן. מה לעשות אם אני נוכחתי בעליל, שאילמלא ה׳׳יוניון ג׳ק׳ יהדות תימן היתה אבודה ושום קיבוץ גלויות לא היה מועיל? עובדה היא שהיהודים האלה היו צריכים ללכת לצפון [לישראל], אבל הם הולכים דרומה. הם הולכים דרומה כי הם יודעים שבצפון הם יגיעו לאיבן-סעוד, ולכן הם הולכים דרומה, אל הטריטוריה הבריטית ואל הממשל הזה. הממשל הזה איננו נוקף אצבע לעזור להם. אם יש מגיפה, הממשל אינו נוקף אצבע, אבל יש שם רופא שהוא מטפל בהם. הוא מקלל את בווין, אבל הוא מרפא את היהודים. אולם דבר אחד הם [הבריטים] עושים: הם נותנים מגרש למחנה פליטים. ואז בא ה׳׳ג׳וינט׳׳, ואז באים שמונים מתנדבים מארץ-ישראל העובדים במחנה, ואפשר לסדר עזרה רפואית, ואפשר לתת זריקות, ואפשר להציל ילדים על ידי מתן עזרה ראשונה. והם מרשים לאווירונים לנחות ולהמריא ולא יותר, אבל הם מרשים. כאשר היו ילדי טהרן, שהיו צריכים לעבור את עיראק, עיראק לא נתנה. אבל בעדן מרשים את זה. חיי 50-40 אלף יהודי תימן, ואפשרות הצלתם, ואפשרות בואם לארץ, זה בחסדו של השלטון הבריטי! זהו פרדוקס. אבל האם בגלל זה אני בעד שיעבוד? אבל לא כל כך קל לי לצאת מזה, ואין זה מקום לצדק סוציאלי.

היו שתי אסכולות באנגליה. היתה אסכולה באנגליה [שגרסה] להחזיק בהודו,

ואם יש הכרח לסגת אז [על] הנסיגה [להיות] איטית וקשה וקרב מר על כל צעד ושעל. והיתה דרך אחרת שאותה סימל קריפס,^[15] שהיה לו העוז לומר לצאת, שנכשל באופן פורמלי. הוא ניהל את הדבר והוא הנחיל אותו. אבל האם יש לנו ברירה בין שתי אלה? בכל זאת עובדה היא, שהודו שוחררה וידוע מה שמתחולל עכשיו בהודו לאחר השחרור, והלך הרוח של המוני העם. אלה הם נימוקים מאוד מאוד אורתודוקסיים. זה איננו כל כך פשוט, היתה ירידה ביעילות השלטון, התפרצויות נוראות שהיו ועוברות על הודו, יש שם 20-15 מיליון פליטים כתוצאה מההתפרצויות וכתוצאה מהעצמאות. זה מעורר תמורות מאוד מאוד חמורות בקרב ההמונים הגדולים בהודו. אני חושב שצודקים אלה [הגורסים] שזה אולי נתיב הייסורים, והודו מוכרחה לעבור את נתיב הייסורים הזה כדי להגיע לעצמאותה.

מה זאת אומרת סתם לוותר על ארץ? מה זאת אומרת לוותר על קניה? האם ברור לך, הרינג, שפירוש הדבר לוותר על קניה הוא להשאיר עשרה מיליון ילידים לקומץ קטן של ערבים אשר ישנם שם? הם גרים שם מזה דורות. פירוש הדבר דיקטטורה של שני מיליון לבנים על המוני ילידים. כמה מיליון מהם הם שחורים. זה המצב בקניה, ששם הקומץ יהיה יותר קטן. האם אתה רוצה לדעת מה הן התוצאות? ישנה אחריות של מדינה למה שהיא משאירה מאחוריה. מדוע עזבה אנגליה את הודו? היא ניסתה בעור שיניה להחזיק בהונג קונג, כי מישהו אחר היה מנסה להחזיק בהונג קונג. ויש סין הקומוניסטית. ואותו הדבר הוא עם מרכז אפריקה. נדמה לי שאני בחדר זה האיש היחידי שהיה בכל הארצות האלה וראה את המצב האיום והנורא הזה של המוני אדם שחורים, נבערים מדעת. פעם לא היה העולם אחד. עכשיו לא כך הוא המצב בעולם הזה, ואיש לא יסבול ריקנות והוא יחפש לו מיד זירות להתגוששות בין האיתנים, ואי-אפשר לומר שהתנועה תהיה ניטרלית בעניין זה בנפשה.

אני לא אומר שכל זה חלק, אבל זה לא כל כך פשוט. עכשיו הדברים יותר מובנים. כאשר אני אמרתי לכל האנשים: ״אל תאמרו שאנו אירופים, אלא תאמרו שאנו אסיאתים, כי עובדה היא שאנו אסיאתים״ - אמרו לי באמריקה: ״כיצד אתה יכול לומר זאת?״ אבל עובדה היא שאנו אסיאתים. אבל יחד עם זאת אנו שייכים למעגל של אירופה. ואנו שייכים למעגל הזה מבחינה מדינית ואידיאולוגית, אבל הוא מתחלק על פני יבשת אירופה ואי-אפשר להתעלם מן הדבר. אבל עובדה היא שאנו חלק מאסיה. פה אנו כבר עומדים במקום. ותגובתנו לכל מה שנעשה

באנגליה או בצרפת, כל שלב ושלב וכל צעד וכל זעזוע משפיע מיד על הלך הרוח של הנוער שלנו ועל תוצאות המאבק אשר מתחולל שם. ומה שאנו עושים יש לו השפעה גדולה מאוד, ואנו קשורים באחוזים מסוימים, וזה לא יועיל לנו לומר: ״מדוע בלגיה שלטת בקונגו?״ אנו יודעים מה ייעשה שם אם בלגיה לא תשלוט על קונגו. קומץ הלבנים ירצח את הילידים, או שמישהו אחר ייכנס לשם. היום יש אווירונים בעולם ויש אפשרות להשתלט. וגם עניין סין לא שינה את המאזן העולמי. זה לא יכול להכריע במאזן העולמי. אני מוכן לתת הכשר לבלגיה לשלוט על קונגו.

בביקורי בעדן היתה לי ארוחת צהרים אצל [המושל הבריטי] צ׳מפיון, וידעתי ידיעה ברורה שלולא ה״יוניון ג׳ק״ לא היו היהודים יכולים לצאת, והיה נסתם הגולל עליהם ולא היה בא אף פעם [מושיע]. ואל נחפש את הלך הרוח בארצות ערב אשר נשתחררו.

בחלק זה של דברי איני רוצה לחזור על קומיסק״ו או לא קומיסק״ו, אבל על הנחות אלה [שיש לצאת מגוף זה] אני רוצה לחלוק.

חברים, בעוד פחות משבוע אני יוצא לדרום אפריקה ואני רוצה לומר לכם שלום.