48 | הרצאת משה שרת לפני מפקדי נח״ל^[1]

ישראל בחרה ב׳׳משטר דנמרק", לא ב׳׳משטר אלבניה"

שר החוץ משה שרת: חברים, אני רוצה לנהוג בשיטה שאני נוהג בה בזמן האחרון ברוב הזדמנויות כאלו, והיא לתת את היוזמה לקהל ולהענות ליוזמה הזאת. זאת אומרת שאני אבקש חברים להציג שאלות. השאלות האלה נחוצות לי כנקודת אחיזה. לא תמיד תהיה התשובה באופן ישיר לשאלה, לפעמים תהיה בתשובה שיחה על הנושא שהשאלה נגעה בה. אני אדע שהנושא מעניין מישהו בציבור, שהוא פחות או יותר מייצג את הזרם הכללי של ההתעניינות. לא תותר הרצועה לשאול בלי גבול. בסך הכל עשר או שתים-עשרה שאלות. זו התחרות וכל הקודם זוכה. השאלות כמובן המטרידות את דעתם של החברים, או עניינים שאולי לכל אחד בפני עצמו הם ברורים, אבל מעניין אותו לדעת מה חושבים על זה בממשלת ישראל או במשרד החוץ. אני מבקש שיתוף פעולה מכם להוציא את התוכנית הזאת לפועל. הראשונים ישאלו וחזקה שהם מבטאים את התעניינותם של רבים, ועל פי השאלות אדבר.

השאלות שקיבלתי: מהם סיכויי השלום עם מדינות ערב? מה תוכניותינו בקשר לשאלת ירושלים לקראת עצרת או"ם הקרובה? האם היו מגעים בלתי-רישמיים עם נציגי מצרים? בקשר לזה, מה היו המניעים למאמצים המרובים דווקא עם עבר-הירדן? - (שרת: שאלה זו כלולה בשאלה אל"ף) - מהם הסיכויים של הרחבת שטח מדינת ישראל לנוכח המאמצים להגיע לשלום עם מדינות ערב? ־ (שרת: גם שאלה זו כלולה בשאלת השלום) - מהם הסיכויים לקבל נשק מאמריקה? מה השפעת היחסים של הגוש המזרחי לנוכח עזיבת ההסתדרות את האינטרנציונל? איך חושבת ישראל לשמור על מקומה בין שני הגושים בעולם? האם זה נכון, שארצות הגוש המזרחי הפסיקו לשלוח לנו נשק ומדוע? מהם סיכויי העלייה מארצות הברית? מה יחס הממשלה לסיפוח של עבר-הירדן? האם קיימים קשרים עם ארצות הגוש המזרחי? מהם סיכויי העלייה מארצות ערב? מה בנוגע למשא ומתן עם בריטניה? מהם סיכויי המילוות הבינלאומיים?

יש פה שאלות אחדות המכוונות לידיעת העובדות בפשטות, ואני אולי אקח אותן תחילה ואחסל אותן. אלה השאלות על סיכויי העלייה מארצות הברית, על סיכויי העלייה מארצות ערב, על קשרים כלכליים עם ארצות מזרח אירופה, על סיכויי המילוות. ישנן שאלות אחרות הנוגעות יותר לשקלא וטריא מדינית: השאלה על סיכוי השלום ומדוע אנו מעדיפים את עבר־הירדן ומה בנוגע למצרים, עמדתנו בשאלת ירושלים ואיך רואים את המוצא מן המצר בנוגע לקבלת נשק מהמזרח, והשאלה הכבדה יותר - ישראל בין שני הגושים. בזה מתקשרת השאלה על יחס הגוש המזרחי לאחר היציאה [של ההסתדרות הכללית] מן האינטרנציונל [הקומוניסטי]. באשר לסיכויי היחסים עם אנגליה, הרי אין עכשיו משא ומתן, אבל יש תמיד בעייה של יחסים אתה. אלך פחות או יותר בסדר הזה.

סיכויי העלייה מארצות הברית תלויים בעיקר כיום בפעולה חינוכית וארגונית מחושבת ומאורגנת שתיעשה על ידי מדינת ישראל ועל ידי התנועה הציונית. הפעולה הזאת לא תוכל להעזר באותו בן־הברית כביר הכוח אשר פועל לטובת עניין העלייה, וזוהי המצוקה היהודית וחוסר הסיכוי לדור הצעיר להגיע למעמד איתן בארץ מגוריו, ההרגשה העמוקה של חוסר ביטחון. אלה הם הכוחות הכבירים שדוחפים את היהודים לעלייה - אם זה היה ברוסיה בשנות 1881-1880, אם אחרי פרעות 1906, אם בתחילת העלייה השלישית אחרי הפרעות של פטליורה,^[2] אם בארצות מזרח אירופה עכשיו לרגל השלטת המשטר החדש, שם מתמוססת הכלכלה היהודית ופחד אוחז את היהודים שאף פעם לא יוכלו לצאת, אם בארצות ערב מדורי דורות, שם יהודים חיו בהרגשה שהם יושבים על פי לוע הר געש, אם כי כבוי, אף על פי שיכול להתגעש מחדש. כל הגורמים האלה אינם פועלים בארצות הברית.

אם מישהו מכם יישלח לארצות הברית, אז אני רוצה כאן ועתה לשית לו עצה באיזו תחבולה תעמולתית לא להשתמש, והיא תחבולה שמשתמשים בה, וזה לבוא ולומר לנוער היהודי באמריקה: ״אתם אינכם בטוחים מפני היטלריזם בארצכם״. זה פועל פעולה הפוכה. הם אינם יכולים בשום פנים ואופן לקבל הנחה כזאת. הם רואים את מעמדם בדרך כלל כאיתן והפגישה הזאת מעוררת רק התנגדות פנימית והם אז מגייסים את כל הכוח להוכיח את ההיפך, והשליח רק מסתבך בוויכוח סרק והוא בראשית דרכו כורה תהום נפשית. הדרך היחידה [כלפי יהודי ארה״ב] היא להדגיש את החיוב ולא את השלילה, להדגיש את הריקנות האורגנית של החיים היהודיים באמריקה ולהציג מול זה את החיים בארץ המלאים תוכן יהודי. הדרך היחידה היא להציג את תקומת מדינת ישראל כחיזיון כביר בהיסטוריה האנושית והיהודית, כהתגשמות תקוות הדורות, וקריאת תגר לעם היהודי כולו לגלות את היכולת של בניין ויצירה. לבוא ולומר, שלא ייתכן כי חלק כזה של יהדות אמריקה, שהיא למעלה מ־40 אחוז של העם היהודי בכמות, שהוא יוותר על מקום הכבוד המגיע לו בהגשמת האידיאל הלאומי. הוא צריך להשתתף לא רק בממונו אלא צריך להשתמש גם בגופו - אומנם השתתפו במלחמת השחרור [שלנו] אלפים אחדים מאמריקה הדרומית, מקנדה, מארצות הברית, מאנגליה - ככה הוא צריך להשתתף גם במשימה שהיא לא פחות קשה ממלחמת השחרור, המשימה של בניין ושל קיבוץ גלויות. לא ייתכן פתרון כל הבעיות [שלנו] בלי גיוס השכל והאוצר המעשי, היכולת המדעית והטכנית וכל התנופה החלוצית הגנוזה בעם היהודי. צריך לבוא ולומר, שאם יהדות אמריקה רוצה לתרום את תרומתה־היא, הרי אף פעם לא תגיע למלוא הרגשת האזרחות בארץ אם אלה שיבואו לא ייכנסו לתוך תהליך היצירה, אם לא יעבדו בערבות הנגב והגליל, אם לא ישפכו את זיעתם על רגבי האדמה. הם אף פעם לא יגיעו להרגשת אזרחות אם לא יעברו את הדרך הזאת.

אפשר להגיע לעלייה של אלפים, ולאו דווקא העשירים הגדולים, כי העשירים הגדולים [בארה׳׳ב] הם לא היהודים, אבל אפשר להניע הרבה יהודים להיכנס הן לחקלאות פרטית ולעמדות אחרות. את זה אפשר לעשות ויש לזה חשיבות מרובה על ידי ריתוק יותר חזק של יהדות אמריקה אלינו וריתוק כוחות מעולים. זה אוצר עצום, חמישה ורבע מיליון, שרובם הגדול מקבל חינוך טוב, השכלה טובה, וכולו חי חיים טובים מבחינה חומרית, ובדרך כלל זהו גזע בריא. אנו מאוד זקוקים ליסוד הזה בתוכנו, וכל אלף נוסף או מאה נוספת - יבורכו.

המצב הוא שאיננו משקיעים מאמצים מספיקים. אומנם חל שיפור ידוע במצב, מספר השליחים הוא יותר גדול ואני מקווה שהם יודעים ללכת בדרך הנכונה, אבל יש עוד להכפיל ולשלש את המאמץ הזה.

אנו עוד מעט נכפיל את היישוב שהיה לנו ביום הכרזת העצמאות, אבל חלק עצום של היישוב אינו בא בחשבון לשליחות הזאת. לילידי הארץ או חניכי הארץ, רק לאנשים כאלה מצפים, שהופעתם תייצג את ההוויה הישראלית, שיהיו בעלי עבר מלחמתי או חלוצי, או שניהם יחד. היסוד הזה שבארץ רחוק מלהיות בלתי מוגבל והוא נתבע להרבה.

יש גם בעיה של נוער של היישוב הוותיק ו[תפקידו בהדרכת הנוער] של היישוב החדש - אלה שבאו אחרי 14 במאי. אני אומר שזו אחת ההתחייבויות שלנו שאנו גם יכולים שלא לעמוד בה.

ישנם ניצנים חשובים מאוד של תנועה חלוצית באמריקה הלטינית. זה עניין מיוחד במינו. באמריקה הלטינית השפה היא ספרדית, ואנו צריכים לתת דעתנו גם שם. זה מספר לא כה גדול כמו בארצות הברית, זה שלושת רבעי מיליון בערך, זהו מספר לא קטן של יהודים, וגם שם יש ניצנים חשובים מאוד של יכולת

ורצון, גילויים חשובים של התעוררות הרצון, ועלינו להתמסר לטפח את זה.

סיכוי העלייה מארצות ערב - שני הפכים בולטים ביחס לאמריקה: ראשית, מבחינה חומרית, ושנית, [מבחינת המעמד האזרחי]. שם שיא השויון המדיני, ופה אזרחים ממדרגה שנייה או שלישית, אשר לכל היותר הם נסבלים על ידי השלטון ועל ידי רוב האוכלוסייה. שם אתה מוצא את היהודים על רמה גבוהה למדי של תרבות והשכלה, פה הם מאוד נחשלים בכל המובנים. יהודי ארצות ערב יותר מושרשים בשפה העברית ובתרבות העברית, שהיא כולה מצומצמת בתחום הדת, ויותר קל להם לעבור לדת [צ"ל: לישראל] מאשר האמריקאים. אבל כאן יש לצד מפעל קיבוץ הגלויות מצוקה חומרית. יהודי המזרח, יהודי תימן, מרוקו ואלז׳יר, יהודי פרס, נמצאים בשפל של עוני. אלה הן שכונות העוני של היהדות, ^813 של היהדות העולמית, יהדות של מערות ומרתפים, יהדות שמתפרנסת בפת חרבה מבחינה חומרית. מבחינת הביטחון - יהדות שתמיד חרדה לכל עלה נידף ולכן אחז אותה בולמוס של התרגשות משיחית. כל זמן שלא היתה אפשרות אחרת הם היו מוכנים לחיות איך שחיו קודם מן היד לפה, להסתדר עם השליטים ולתלות תקווה ביד הגואל. מיום שהוצגה הברירה - תקומת מדינת ישראל - פקעה הסבלנות. זוהי הסיבה מדוע יהדות תימן 2,500 שנה היא נמצאת שם קופאת על שמריה. מדוע יום אחד היא התגעשה, יצאה כולה לדרך ותצא עד האיש אחרון. יש חייט תימני שתופר עבור אשת האימאם והנשים [בהרמון] והן לא נותנות לו ללכת, וכולם [במחנה יהודי תימן] דואגים לאותו חייט איך הוא יבוא [לישראל]. זו גם הצלה לאומית וגם הצלה אנושית.

לולא היתה הברירה [לא היו מתעוררים]. עתה, שישנה הברירה, הם אינם יכולים לשקוט ולנוח. כבר חזרו אנשים [מישראל] לאלז׳יר ומרוקו, אבל זה לא משפיע. באים גל אחרי גל. מתימן בא אווירון אחרי אווירון ופולט מאות אחרי מאות, כבר באו למעלה מ-40,000 איש. עוד כמה אלפים נשארו שם והם יעלו עד האיש האחרון זה. מבחינת רצון היהודים ונכונותם לעלות, למעשה אין עכשיו ארץ [ערבית] שאינה נותנת ליהודים לצאת. אני לא אפרט יותר מדי. ממצרים ניתנת אפשרות לכל מי שרוצה לצאת דרך ארצות דרום אירופה, ובאים לכאן. בעיראק יש הרשמה המקיפה רבבות. יש בעיית רכוש והיציאה תהיה כרוכה באיבוד רכוש. את דלת העם אין זה מרתיע.

תימן נותנת לצאת. אומנם יש דבר פרדוקסלי מאוד לגבי תימן. לו הטריטוריה שמדרום לתימן, עדן, היתה ארץ ערבית עצמאית כמו שהיא ראויה להיות, אז היה נסתם הגולל על יהדות תימן - היא לא יכולה לצאת לצפון, הם קודם כל הולכים מאות קילומטרים דרומה ומעדן טסים לכאן. בצפון ישנו איבן-סעוד [מלך סעודיה] והוא לא היה נותן לעבור.

לו היתה מדרום ארץ ערבית היא לא היתה נותנת לעבור, ואם בכל זאת היתה נותנת לעבור, היא לא היתה נותנת להקים שם בסיס אווירונים, ועד כמה שמשונה הדבר, אנו ויהדות תימן חייבים את הצלתה הסיטונית המהירה לעובדה שעדן היא קולוניה בריטית, שעדן היא קורבן לאימפריאליזם. זה חשוב להבין עד כמה מורכבים הדברים בעולם, עד כמה הדברים האלה אינם פשוטים בחיים. אני לא מציע שעדן תישאר קולוניה בריטית לעד, אבל מה היה לו עדן היתה מצטרפת ל״ליגה״ [הערבית]?

ביקשנו את פרס שלא תחזיר את יהודי עיראק,^[3] אבל להשיג ממדינה ערבית הסכמה שהיא תיתן ליהודים לעבור שם וששליחים יבואו [לשם מישראל]? כאשר היינו צריכים להביא 1,000 ילדים מטהרן - הם הגיעו אז כפליטי פולין מרוסיה האסייתית, וצריך היה להביא אותם לארץ־ישראל - לא רק שעיראק סירבה לתת להם לעבור אלא סירבה אפילו להעביר [מישראל] קבוצה קטנה של רופאים ואחיות. אישה אחת ויחידה בכל הארץ^[4] הצליחה להשיג ויזה לעיראק. הילדים נסעו בים שישה שבועות,^[5] מפני שעיראק לא נתנה להם לעבור.

רק בזכות האנגלים יש לנו בעדן מחנה ויש לנו שם טיפול ראשון באנשים האלה ומצילים ילדים ממוות, ויש שדה תעופה שאנו משתמשים בו, ויום יום ממריאים אווירונים, ואנו באופן מסודר טסים על פני סעודיה ועבר־הירדן ומגיעים לארץ. כדי להיות צודק בחשבון לגבי השלטון הבריטי בעדן ולא לקפח אותו, הרי עדן היא הטריטוריה הערבית היחידה שלמחרת יום קבלת החלטת העצרת מ־29 בנובמבר 1947 היתה שם שחיטה ביהודים, והמקום היחידי הזה היה תחת ה״יוניון ג׳ק״. יש לרשום לזכותו גם את הדבר הזה. 38 יהודים נשחטו ביום אחד ונהרסו בתי ספר ובניינים. זה נתן דחיפה לעלייה יהודי עדן, היו 4,000 יהודים וכיום נשארו רק 1,000. מצד אחד היתה אפשרית שחיטה כזאת, מצד שני, הודות לשלטון [הבריטי] הזה הוא אינו נוקף אצבע [למניעת היציאה]. הוא גם אינו יכול שלא לאפשר - יש דעת קהל, יש או״ם, יש רגישות באמריקה, אז הוא אינו יכול להפריע לדבר כזה והוא רק מאפשר את זה. אבל לולא האיפשור הזה כי אז גורלם של יהודי תימן היה נחתם מי יודע לכמה זמן, כי הם היו בתוך מלכודת.

לשאלת ירושלים. קודם כל, אני רוצה להציע לחברים לקבל מסקנה אחת ממצה, והיא שהעובדה שאנו הסתבכנו בהתנגשות פורמלית עם האו"ם בשאלת ירושלים אינה צריכה להיות קלה בעינינו. לנו מאוד לא נוח להסתבך עם או"ם. זאת לא אומרת שכל הסתבכות עם או"ם זה אסון, שאנו צריכים להיות מוכנים לשלם כל מחיר שבעולם בכדי שלא יבוא. זאת לא אומרת שאנו צריכים להיות מוכנים לתת כל ויתור אם האו"ם גוזר אותו עלינו. אך אם אנו יכולים למנוע סכסוך עם או"ם והתנגשות עמו מבלי שזה יעלה לנו במחיר, מוטב.

שימו לב למצב שנוצר לגבי ירושלים. העברנו לירושלים את מרכז השלטון. החלטנו להעביר והעברנו. הכנסת עברה, ישיבות הממשלה מתקיימות אך ורק בירושלים וזה ידוע בעולם. אבל משרד החוץ נשאר בקריה של תל אביב, לשכת הנשיא נשארה בקריה, את משרד הביטחון אפשר תמיד להעביר. הוא נשאר [בתל אביב] מפני שיקולים שלנו. שלא בפומבי אנו מוכרחים להסיק מסקנות מהעובדה שלא יכולנו עד היום להעביר לא את לשכת הנשיא ולא את משרד החוץ לירושלים. מדוע? מפני שאומות העולם לא הכירו בזה. אומות העולם לא הכירו בעובדה שירושלים היא עיר בירה שלנו.

כל שר יכול לקרוא לציר [זר] אליו אם הוא רוצה לומר לו משהו. אם הציר לא בא, משמעו ניתוק היחסים. אם אני רוצה לראות ציר הוא צריך לבוא אלי ולא אני אליו. לו העברנו את משרד החוץ לירושלים והייתי קורא לו הוא היה אומר תסלח לי מאוד, איני יכול לבוא. היה ציר אחד, ודווקא מהגוש המזרחי, שכאשר בא לארץ הודיעו לנו בשמו שאם הוא יידרש להגיש את התעודות שלו לנשיא בירושלים אז מיד הוא אורז את חפציו וחוזר לארצו. כל הצירים קיבלו הוראה עד כמה שאפשר להוקיר את רגליהם מירושלים. ציר אחד קיבל הוראה בשום פנים ואופן לא לבקר בירושלים. הוא עוד לא היה בכלל בירושלים וכל זמן שההוראה הזאת קיימת הוא לא יהיה שם. המצב הזה מטיל הגבלות קשות ומבליט את אי-התקינות של המצב. אפשר היה לומר, שכאשר כל הממשלה היתה בקריה היא נמצאה בקריה מפני שהיא החליטה שבתקופה זו היא תהיה בקריה, ויש יום ותעבור לירושלים.

מסיפורי המקרא ידוע לכם: דוד, שהנחיל את ירושלים לעם היהודי, שהיתה עד אז יבוס, כאשר עלה על כס המלוכה הוא עלה בחברון ולא בירושלים, וכתוב: "שבע שנים מלך בחברון עד אשר נכונה המלוכה בידו". הוא, בתבונתו הממלכתית, מצא שהוא צריך לשבת בחברון.

ההפגנה^[6] היתה שאנו מעבירים את הבירה לירושלים באופן פורמלי כלפי חוץ על ידי העברת רוב המשרדים לירושלים, אבל השארת משרד החוץ ולשכת הנשיא בקריה הפגינה את העובדה שהבירה היא תל אביב ולא ירושלים. קודם, כל הקריה היתה פה [בתל אביב] ועכשיו יש הפגנה כלפי חוץ, וזה לא מוסיף לנו כוח כלפי העולם החיצוני.

לכתחילה כל הצירים התרכזו סביבנו [בתל אביב] כי אנו קבענו כך. עכשיו אנו בתל אביב כי הצירים קבעו זאת. אין פה [בדברי] משום חרטה על העברת המשרדים לירושלים. ביצרנו על ידי זה את מעמדה של ירושלים היהודית, הזרמנו דם חדש לגוף הזה, אבל נגזר עלינו לעבור שלבים שלבים והשלב העיקרי עבר. נשארו עוללות ואין לזלזל בהן. אנו נתונים במשבר שחשוב לנו מאוד שנחסל אותו, ואנו לא נחסל אותו אם לא נחלץ מהמשבר עם או׳׳ם, וזה שיקול אחד.

שיקול שני. אומנם הסכסוך בינינו ובין האו׳׳ם בנוגע לירושלים אינו פוגע במעמדנו בירושלים, מפני שאין כוח בעולם שיוציא אותנו משם. אין צבא בינלאומי בעולם ולא יקום על כל פנים בתקופתנו. מבחינת מעמדנו הפיזי בירושלים אנו יכולים לישון במנוחה. אני מדבר מבחינה בינלאומית. אין כל סכנה למעמדנו בירושלים, אבל זה עלול לפגוע במעמדנו בשטחים אחרים. מחר, אם יפרוץ סכסוך אחר, תהינה מדינות שתאמרנה: ׳אנו לא נצדד בזכותכם מפני שלא שמעתם לאו׳׳ם בנוגע לירושלים׳. יש שאלות של שלום עם הערבים. אנו לא נעשה את השלום בחלל ריק, הוא ייעשה במסגרת היחסים הבינלאומיים שלנו, ניזקק לעזרה בינלאומית אחרת. הסכסוך עם או׳׳ם יכול להתנקם בנו על כל צעד ושעל. יכולה מדינה לנסות להצדיק את אי־עזרתה לנו בתירוץ שווא זה. מדוע הסתבכנו בעניין ירושלים?

יש בארצות הברית 5 מיליון יהודים ו־28 מיליון קתולים, ואם נשיא ארצות הברית צריך להיענות לתביעה יהודית, על אחת כמה וכמה שהוא צריך להיענות לתביעה קתולית, והוא יכול לומר: ׳תסירו מעלי את הלחץ הקתולי בנוגע לירושלים [ואז] אוכל להיענות לכם בנוגע לעניין אחר מפני שכל הדברים מתקשרים יחד׳.

אינני סבור שהעסק שקוראים לו ה׳׳סיבוב השני׳ הוא מאחורי כותלנו, אבל הוא על האופק. זאת אומרת שהוא ייתכן. אנו תמיד צריכים לחשוב עליו ותמיד צריכים לעמוד הכן לקראת אפשרות התחוללותו. אם כך הדבר, הרי מתקבל על הדעת להניח של׳׳סיבוב השני׳ הזה, אם באמת זוממים אותו, ודאי תקדם הכנה פוליטית. ההתקפה המדינית הזאת כבר מתנהלת והיא מסתייעת בזה שאיננו נענים לארגון האומות המאוחדות. לדוגמה, עניין החזרת הפליטים. יש החלטה כזו, כתוב וחתום, ואנו לא מילאנו אותה ומודים שלא נמלא אותה. הערבים מנצלים את זה נגדנו, [וטוענים] שאנו המרינו את פי או׳׳ם בעניין ירושלים והם צוברים [בזה] קלפים, שאם הם יצאו למלחמה יגידו שהם יוצאים נגד צד שממרה את פי או׳׳ם כל הזמן. אם אנו יכולים להוציא מהם קלף זה, צריך לעשות זאת. שיקול אחרון. הסכסוך בינינו ובין האו״ם באופן מהותי זהו ביסודו של דבר סכסוך בינינו ובין הכנסייה הקתולית. אומנם בעצרת האחרונה עמדנו מול צירוף של שלושה כוחות: הכוח הערבי - שהוא על כל פנים נגדנו ותמיד נגדנו, לא מפני שהוא בעד ירושלים בינלאומית, אלא מפני שהוא נגד ירושלים לנו ולכן הוא בעד ירושלים בינלאומית. הכוח השני - רוסיה הסובייטית. היא שינתה את עמדתה. הכוח השלישי עדיין עומד במרדו - זוהי הכנסייה הקתולית. עוד לא היה משבר כזה מבחינה מדינית ונפשית ביחסי היהדות והנצרות כמו עכשיו. אומנם היו מסעי צלב, אבל התנגשות כזו בין שני כוחות - אז היהודים עוד לא היו בבחינת כוח - לא היתה ואין זה בריא בשבילנו. אם נגזר עלינו נחזיק מעמד ונוכל לבנות במצב של סכסוך עם הכנסייה הקתולית, אבל זה מצב מאוד לא בריא למדינת ישראל כמדינת העם היהודי, מפני שנוצר עכשיו גשר בין האיסלאם ובין הקתוליות על רקע שנאת ישראל. זה מאוד מסבך את מצבנו בכל העולם כי הכנסייה הקתולית רשתה פרושה על כל העולם.

כיצד לחסל את המשבר הזה? כמובן לא על ידי קבלת דרישת הוותיקן. [יש] לנהל מערכה להביא את הוותיקן שיבוא לידי פשרה, לתת משהו שאפשר לתת לו. כל זמן שהדרישה היא בינאום אז אין מה לדבר ועל זה צריך לומר לאו מוחלט. אבל אם אפשר לזוז מהבסיס הזה ולעבור לבסיס של ״מקומות קדושים״ - כאן מותר לנו להיות גמישים. אם מדובר על שליטה על מקומות קדושים מסוימים מותר לנו להרחיק לכת, כי גם לנו יש מקומות קדושים: מערת המכפלה, קבר דוד, הכותל, ואם אפשר להגיע למשטר בינלאומי לגבי המקומות הקידושים, שיהיה כרוך בויתורים לא גדולים מצדנו, הרי אותו המשטר יצטרך לחול גם על המקומות הקדושים שלנו הנתונים ברשות זרה.

אני רוצה לתת כאן רק את הכיוון: יש לנו עכשיו ארבעה וחצי חודשים עד כינוס העצרת. צריך להקדיש מאמץ גדול של הסברה, קודם כל בארצות הקתוליות. אפילו בעצרת הקודמת, כאשר יצא צו נמרץ מאת האפיפיור להצביע בעד בינאום, שבע מתוך עשרים המדינות לא תמכו בעמדת האפיפיור, ארבע מדינות נמנעו מהצבעה.

אם יעלה בידינו לקרוע מהגוש של 13 עוד 4-3 מדינות זה יהיה דבר חשוב. קנדה, הולנד, צרפת הן כמעט קתוליות. גם בארצות האלה עלינו לעבוד. אם נוכל לומר שאנו מציעים דבר ממשי מאוד לקתולים, ייתכן שהארצות האלה תאמרנה לאפיפיור: ״אתה דורש יותר מדי, היהודים בעצם מספקים את התביעה הקתולית, אם אתם רוצים יותר מדי לא נוכל להצביע נגד ישראל״.

עלינו לשים לב לנקודה מאוד מאוד דקה: אותו עם שהצליב את ישו, אותו עם שולט עכשיו על המקומות הקדושים.

לשאלת השלום וסיכויי השלום ועמדתנו לגבי השלום. כל הסברה בעניין זה צריכה להתחיל מכמה הבחנות, שהן בצדק תשובה לשאלה בדבר הרחבת גבולותינו. נקודת המוצא של מדיניותינו המעשית מוכרחה להיות שאנו בדור זה מצווים להסתפק באותו שטח של ארץ־ישראל שגאלנו ושחררנו. זו צריכה להיות נקודת מוצא בל־תימוט של מדיניותינו בדור הזה. איני מתחייב על כך שהדור הבא אומנם כן ישלים את שחרור הארץ.

עלינו להבחין הבחנה יסודית בין שני מושגים, בין המושג חזון ובין המושג מדיניות. חזון - זה דבר שלא חל בו שינוי אלא אם רוח האדם משתנית, זה דבר שנקבע לתקופות ארוכות מאוד. מדיניות - זה עניין מעשי, זה חשבון מעשי, ומדיניות תמיד נקבעת לתקופה מסוימת. אל תשאלו אותי מה אורך התקופה. אי־אפשר לומר: זו תקופה של עשר עד עשרים שנה. זו אותה תקופה שבכל יום ויום אפשר לראות אותה מראש, שאפשר ביחס אליה לתכנן פעולה. כל יום יכול להיות מאורע שישנה את המצב, יכולה לבוא תמורה מהפכנית כזאת, שנראה שנסה כזאת שאסור להחמיץ אותה. אבל בהנחה שהעניינים נשארים יציבים, השאלה היא האם להתפרץ, האם ליזום איזה דבר. אז אנו אומרים: לתקופה הזאת איננו יוזמים אלא אנו מקיימים ומבצרים את אשר ישנו בידינו. מדוע? יש תשובה אחת וניצחת. אפשר לומר: נשפך די דם. אפשר לומר: מפני שלא ייתכן שנצא למסע כיבוש עכשיו מבלי שהערבים יתגרו בנו, מבלי להסתבך מאוד עם העולם הערבי. תשובה זו כמעט ניצחת מפני שצריך להיות ברור לנו, שכל מסע של כיבוש מוכרח להביא אותנו לידי התנגשות ישירה עם אנגליה.

ב־15 במארס 1948 נחתם חוזה בין מלך אנגליה ובין מלך עבר־הירדן עבדאללה הראשון, ובחוזה יש סעיף האומר שכל צד יבוא לעזרת רעהו אם הצד השני יסתבך במלחמה. ושנית, מותר לאנגליה להקים בסיסים ולהציב כוחות צבאים בשטח השייך לעבר־הירדן ובשטח הנמצא בתפיסתה של עבר־הירדן. זה נאמר ב־15 במרס, זה נאמר שני חודשים לפני שבאה הפלישה [של צבאות ערב]. על כל פנים, ביום שדרכה רגל חייל של ׳׳הלגיון׳׳ ממערב לירדן, ובכל מקום שדרכה הרגל הזאת, מותר היה גם לאנגליה להעמיד איש צבא שם. היה לה אז שיקול לא לעשות זאת. היא גם עכשיו הודיעה על כך. הזכות הזאת שיש לה - זה לא חידוש שבא הודות לסיפוח [הגדה המערבית] שבא עכשיו, אלא הודות לחוזה שחתמה אז. כאשר חתמנו על חוזה [שביתת הנשק] עם עבר־הירדן ברודוס, היינו אז צריכים להסכים לחתימה [בשם] ׳ממלכת הירדן׳, כי גם היא חתמה על [השם] ׳מדינת ישראל׳ ולא על מדינת ׳תל אביב׳. זה היה קיים ועומד הרבה הרבה זמן לפני כן, אבל שמה של הממלכה היה קיים ועומד גם מקודם, וזה גם בנוגע לחוזה עם בריטניה. צריך שיהיה ברור, אם אנו יוצאים

למסע כיבוש, אז גם אנגליה יוצאת לזה. זה נימוק כמעט ניצח.

נימוק שלישי הוא באמת הנימוק הניצח. הוא נימוק שלא כפוי עלינו על ידי מסיבות חיצוניות שאין לנו שליטה עליהן. הוא פרי בחירתנו החופשית. הוא פרי צו ההיסטוריה שלנו, לשם כך קיימת מדינת ישראל, לשם כך נשפך הדם, והנימוק הזה שמו פשוט: קיבוץ גלויות. התקופה הזאת, אותה תקופה שאפשר לראות אותה מראש, מה שצריך לציין אותה, מה שצריך להיות מכריע לגבי דידה, זה קיבוץ גלויות. כל מה שפוגע בעיקרון זה אין צריך לעשותו. זה מה שקוראים "פרימט׳׳, משפט בכורה. שיקול זה מכריע לגבי כל השיקולים האחרים. אנו לא נבצע את הדבר [קיבוץ גלויות] אם אנו נסתבך במלחמה חדשה. ברור, אם כופים עלינו מלחמה - אין כל שאלה, אבל השאלה היא לא בדבר היוזמה [למלחמה]. אנו אומרים: היוזמה הזאת אסורה בתקופה הזאת. זאת לא אומרת שאם אנו נמנע ממלחמה אנו נצליח בקיבוץ גלויות. זה תלוי בעוד הרבה תנאים. אין השאלה נפתרת אך ורק על ידי הימנעות ממלחמה, אבל ברור שאם ניכנס למלחמה לא נוכל לכלכל גם מלחמה וגם קיבוץ גלויות בעת ובעונה אחת. נכון שהבאנו עולים לארץ תוך סערת מלחמה, אבל אנו לא יישבנו אז, לא ארגנו את המדינה הזאת, לא דאגנו לחוקה ולמוסדותיה, לא שקדנו על פיתוח המשק שלה, ולא נוכל לעשות את הדבר [קיבוץ גלויות] מבלי לשקוד על כל אלו, מבלי להצליח בהם. לא נוכל גם לעשות את המפעל של קיבוץ גלויות בלי עזרת או"ם, בלי יחסי מסחר תקינים, בלי מסע אוניות בים התיכון, בלי העברת העולים האלה, בלי כספים. ברגע שיש מלחמה אין אוניות בים, אין אוניות עולים, אין עזרה בינלאומית, אולי ישנה, אבל חד-צדדית. פה ניצבת בפנינו הברירה: או - או. מי שמדבר ברצינות על השלמת הכיבוש, אם הוא ישר עם עצמו ואם הוא נבון, מי שאומר את זה באמת ובתמים, הוא פה נוקט ברירה. הוא אומר: בדור הזה או בשנים האלה לא קיבוץ גלויות, כי אם השלמת הכיבוש של הארץ. אם כן מה יהיה עם הבריטים? מה תאמר מועצת הביטחון?

מדינת ישראל הכריעה בעניין זה. היא אמרה: קיבוץ גלויות קודם. נקודת המוצא היא שלאותה תקופה, שביחס אליה אפשר לקבוע מדיניות מבלי להסתכל מה יהיה מאחורי ערפלי העתיד, אנו מקבלים ששטח המדינה יהיה אותו שטח שבידינו - 80 אחוז כמעט משטח הארץ. אונסקו"פ פסקה 62 אחוז לנו. בעצרת [או"ם] 1947 היו גורמים שעמדו לצדנו, [אבל] חשבו שקיבלנו יותר מדי ורצו שיהיה 50-50. לבסוף יצא שאנו קיבלנו, לפי [החלטת 29 ב-]נובמבר 1947, 55 אחוז ו-45 אחוז לערבים, והיינו מוכנים לחתום על כך.^[7] לו הערבים קיבלו אז את ההחלטה, היינו צריכים להתחייב שלא לחמוק ממנה, אבל הם שפרצו פרץ והמיטו על עצמם את השואה ואנו הוספנו 25% של השטח [במהלך מלחמת העצמאות]. אם תעברו על ההיסטוריה של עמנו, אני מסופק אם תמצאו תקופה שחלק כזה של הארץ היה תחת שלטון יהודי יציב ואיתן.

אנו אומרים: לא מסתפקים בזה. זו נקודת המוצא, אך הולכים הלאה. לא די שלא יוצאים למלחמת כיבוש חדשה. יש מסקנה חיובית: יוצאים למסע של שלום. מגמתנו צריכה להיות להגיע לידי שלום. להגיע לידי שלום לא צריך להרבות יותר מדי בדיבורים של שלום, כי הצד השני לא ירצה שלום, ויאמר: נחכה עד ש[היהודים] יהיו אבודים. המגמה של המדיניות צריכה להיות להגיע במהירות האפשרית לידי שלום. מדוע? מפני שאנו נמצאים במצב של בדידות במזרח התיכון, ולכן אנו נמצאים במצב רעוע במזרח התיכון ובעולם. איננו סוחרים אתם, איננו בקשרי תחבורה, עוד ישנו בארץ מצב מלחמה, הם מתחנכים ברוח מלחמתית, ואנו מעוניינים לצאת מן המצור המדיני, המוסרי, הצבאי, הכלכלי, כדי שיתחילו תהליכי מחשבה וחינוך אחרים בעולם שמסביבנו, שהוא יתחיל להתרגל לראות אותנו כנכס במזרח התיכון, כדבר־מה שמשתלב במערכת הכללית, יתחיל להתרגל אלינו ולהרגיל אותנו אליו. ישנה התרוצצות. יותר קל להשמיע קולות מלחמה מאשר קולות שלום, כי המשמיע קולות מלחמה אינו נאשם בחוסר פטריוטיות. אין לשקול רק לפי הקולות הנשמעים. שומעים לפעמים גם קולות חשובים במצרים שהם בעד שלום עם ישראל. אם יעלה בידינו להביא ארץ אחת לידי שלום אז זה הישג חשוב. אם עולה בידך לפרוץ פירצה בקיר הרי יותר קל להרוס אותו מאשר כשהוא עומד עדיין איתן. זה הדבר שבו אנו מעוניינים. אחד הדברים שמעכבים כדי ליצור בארץ את מקורות המחיה הדרושים, אחד המעצורים הרציניים, זה חוסר שלום עם ארצות ערב.

אנו נתונים ללחצים של בריטניה ואמריקה, אשר בשום פנים ואופן גם מיטב העזרה של ברית המועצות לא תהיה תרופה כנגדם. אמריקה יש לה אינטרסים בעולם הערבי, אנגליה יש לה אינטרסים, ויש הלך רוח בשתיהן האומר: ״סוף סוף, אתם נטע זר במזרח הזה, והמזרח הזה אף פעם לא ישקוט כל זמן שאתם בתוכו. או שתצטמצמו או שתתחסלו״. אומנם לא שמעתי הצהרות כאלה, אבל זה מכרסם בלבם. הם אינם רוצים שזה ישאר תמיד שטח מסוער ומסוכסך. בריטניה רצתה כך כאשר איפשרה למדינות ערב את הפלישה, אך זה דבר קשה בשביל אנגליה שהמזרח התיכון יהיה למרקחה, זה עניין מאוד מאוד מופרך ומפוקפק בשביל אמריקה, לא כל שכן במה דברים אמורים, אם אנו מוכיחים שיש יציבות. במידה שאנו נצליח [להראות] שיש אפשרות של שלום עם מדינה אחת אז אנו מפחיתים את הלחץ הזה. זאת לא אומרת שהשלום הזה אפשרי. דרוש רצון הדדי, ואם זה הכרחי לנו זאת לא אומרת שזה דרוש לצד שכנגד.

אל׳׳ף, אנו עומדים על הבסיס הטריטוריאלי הקיים. על הבסיס הזה אנו מעוניינים בשלום. בי׳׳ת, אנו מאוד מעוניינים בשלום. אם יש שלשלת עם חוליות מסביב אני אסתובב סביב ואמצא את החוליה החלשה ולא את הקשה, ואמשש למצוא את החוליה החלשה. זה מצבה של מדינת ישראל, מצבו של משרד החוץ, אם אתם רוצים - של שר החוץ. בזה הוא מבלה את לילותיו ומחשבותיו. נניח, יותר נוח לנו לעשות שלום עם מצרים. הרבה יותר רצוי היה לעשות שלום עם מצרים, אבל מה לעשות אם העניין הזה אינו מתחיל ללכת? נשאל כאן אם היו מגעים עם מצרים. בזמן האחרון לא. מקודם כן. מה התברר? התברר שמצרים אינה מוכנה לשלום. עדיין אינה מוכנה לשלום נפרד, ואם תהיה מוכנה אז בתנאים שאנו בשום פנים לא נהיה מוכנים [לקבל].

אם יש לך רושם שמצאת חוליה שהיא יותר חלשה, אז ודאי שאתה מנסה לנתק את המקום ההוא גם אם הנוף לא כל כך יפה, כל שכן אם גם מהצד ההוא מישהו רוצה לנתק דווקא את החוליה [הזאת]. זו התשובה מדוע בעבר־הירדן יש יותר נכונות [להסדר] מאשר במקום אחר. זאת לא אומרת שיש שם נכונות החלטית. אבל, על כל פנים, באופן יחסי הצד הזה מוכן יותר. מדוע? ראשית, מפני שיש לו להרוויח יותר. למצרים יש להרוויח פחות. עבר־הירדן בכל זאת חוששת לכל הגבול הזה. שנית, הם תלויים, ארץ מפגרת. מצרים ארץ מפותחת, הארץ כארץ היא ארץ עשירה מאוד, לא כן ההמונים. עבר־הירדן היא ממשלה סמוכה על שולחן אחרים והיא מאוד מעוניינת בהסדר עם מדינת ישראל כדי שתוכל ליהנות ממסחר, מפיתוח, להעלות קצת את רמת החיים ולהשתחרר קצת מתלות גמורה באנגליה ולהיות קצת יותר עצמאית. יש להם שני אינטרסים יסודיים: להבטיח את הגבול המערבי על ידי ברית שלום, ושנית, ליהנות הנאות כלכליות גדולות, כל שכן כשבעבר־הירדן יש הריכוז הגדול ביותר של פליטים שישנו באיזו ארץ אחרת, ועבר־הירדן יותר רגישה לפליטים האלה. מצרים, שיש לה בעזה אומרים רבע מיליון פליטים, היא הרבה פחות רגישה להם מאשר עבר־הירדן מפני שאלה לא מצרים, אלה פלשתינאים, ולא־איכפת לה בכלל מה יקרה להם. אמרה לנו פעם אישיות מצרית אחת: ׳במגיפה אחת מתו במצרים רבע מיליון, אז מה יש, תוך שנה ייוולדו שוב רבע מיליון׳.

בעבר־הירדן יש יחס אחר לגמרי לפליטים. הם קרובים יותר קרבת גזע, תרבות וכולי. לעומת זה, עבר־הירדן הבינה יותר מהר מכל מדינה אחרת שלא נקבל פליטים בחזרה, שזה עניין רציני מכיוון שעבר־הירדן היא מאוד מאוד בלתי מפותחת, אבל יש בה אפשרויות של התפתחות, אז הם מבינים שעל יסוד הפליטים הם יוכלו לקבל כסף פיצויים, ועל ידי הכסף הזה הם יוכלו לפתח את הארץ לא רק בשביל הפליטים. מדוע אני כל כך מסתייג לגבי האפשרות הממשית? מפני שאני יודע שהם יכולים להציג תנאים שלא נקבל אותם. בכל זאת אני רוצה לציין, שיש תנאים שאולי נתפשר [עליהם], אבל יש על כל פנים תנאי שאינם מציגים וזה החזרת פליטים, על כל פנים, עד עכשיו במשא ומתן שהיה, במידה שהיה, הם לא הציגו תנאי של החזרת פליטים, וזה דבר כביר ערך. אם יעלה בידינו לעשות שלום עם מדינה ערבית, זה חשוב מאוד שזה יהיה בלי החזרת פליטים, וזו דווקא אותה ארץ שיש בה ריכוז פליטים גדול ביותר. זה משחרר אותנו מלחץ שקיים כל הזמן. הלחץ הזה מתמיד ויבוא יותר, וזה יכול ליהפך למשבר חמור מאוד. אבל אין כלל לשער, ואתם היושבים בתוך עמכם ובתוך ארצכם וחוסים בצל מדינתכם ועוסקים בעיקר בשאלות המעניינות אתכם, ונפגשים רק איש עם רעהו, במידה שאתם קוראים משהו ושומעים רק את הרדיו שלכם, ואינכם באים במגע עם העולם הערבי, עם הרחוב הערבי, לא עם האיש הערבי החוגג ב"משולש" את חג העצמאות, אלא עם האיש הערבי בדמשק, בקהיר, אפילו בירושלים הערבית, או ברבת עמון, או בבגדאד, אין לכם מושג, ולא יכול להיות לכם מושג, עד כמה מושרשת שנאת המדינה הזאת בליבות המונים, ואיזה מאמץ נפשי עצום דרוש כדי להביא את העולם הזה לידי שלום אתנו.

אני אומר את הדברים האלה באופן נמרץ מאוד. הלוואי שאני מגזים, אבל אנו צריכים לדעת זאת. אנשים כמוכם חובה להעמיד אותם על חומר הצד הזה של בעייתם לא כדי לרפות ידיכם, אלא כדי לאמץ את רוחכם, כדי שתהיינה לכם רק הפתעות נעימות ולא בלתי נעימות, כדי שתזדיינו בנשימה ארוכה מאוד, ועלינו לצבור בתוכנו יכולת ארגונית, נפשית, משקית, צבאית ומדינית, להחזיק מעמד זמן רב גם בלי סוף בלי שלום, במצב של בידוד ומצור מדיני. זאת אומרת שעלינו לעשות את כל המאמצים כדי לצאת מתוך המצב הזה, לא מאמצים החותרים תחת מעמדנו אלא כאלה המבצרים את מעמדנו.

צריך להיכנס לנפשו של הצד שכנגד. מחשבתו היא שהם היו מדורי דורות בארץ הזאת, ופה לא עניין שנוכיח מי התנפל על מי, מי ערך קודם "דיר-יאסין". אבל אם לעשות סך הכל למה שקרה, אז זה דבר מפליא ומזעזע בשביל כל איש החושב כערבי, שהנה היתה ארץ, ובמשך מאות בשנים ישב פה עם ערבי, אבל הוא רואה מה שיצא מזה - חלק גדול הפך ליהודי, הערבים הם שנעקרו, שהפכו לאבק אדם, ובמקומם באו היהודים. אנו יודעים את צדקתנו ואנו יודעים את ההכרח של ההיסטוריה היהודית, אבל כדי להבין מבחינה מדינית את המצב, עלינו להביא בחשבון את ההרגשות שלהם ולפי זה להעריך את חשיבות ההישג של שלום ואפילו חלקי, ואפילו לזמן מה, ואפילו רק מדינה אחת, ולהבין מאיזה מצר זה מחלץ אותנו, לקראת איזה מטרה זה מצעיד אותנו ועד כמה בנפשנו הדבר בחלק תבל זה, שאיננו מתכוננים בשום פנים ואופן לעזוב אותו, עד כמה חשוב לנו לחתור ולהגיע למטרה הזאת.

מעמד ישראל בין מזרח ומערב. אנסה קודם לדבר בשפת הנחות. הנחה ראשונה: מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. היא קמה לשמו או לשם עצמה? אז קודם כל, היא קיימת כדי לכנס לתוכה כמה שאפשר יהודים בפרק זמן קצר עד כמה שאפשר. היהודים האלה שהיא רוצה לכנס אותם הם על הפלנטה הזאת. הפלנטה הזאת מפולגת מבחינה מדינית, והם גם במזרח וגם במערב. מדינת ישראל, מרצונה־היא, אינה יכולה להציב תריסים ומחיצות בינה ובין יהודי המזרח או בינה ובין יהודי המערב, כי עליית היהודים תלויה בעמדת המדינות האלה. העניין הזה כשלעצמו מחייב את מדינת ישראל לעמדה של אי־הזדהות.

הנחה שנייה: הזיקה בין מדינת ישראל ובין העם היהודי אינה מצטמצמת אך ורק בתהליך העלייה. נניח שיש ארץ שאין ממנה עלייה לישראל, ולמעשה אין עלייה מאמריקה, אותה עלייה שישנה זוהי כמות מבוטלת, או נניח דוגמה לארץ שאין ממנה עלייה - ברית המועצות. עלו משם מיום הקמת המדינה 4 זקנות. או נניח שמדינת ישראל הגיעה ביכולת הקליטה שלה לנקודת רווייה, יותר לא תוכל לקלוט, ויש יהודים בעולם, מיליונים נשארו, נניח 12-11 מיליונים, או נניח שרצון העלייה אל מדינת ישראל הגיע לתומו, נגמר. גם אז נשארת הזיקה, זיקת העלייה סטטית. למעשה, כיום הזה ישנה גם זיקה דינמית וגם זיקה סטטית במידה שיש יהדויות שאינן עולות.

הזיקה הזאת היא עזרה. יהדות דרום אפריקה ויהדות אמריקה עוזרות, ואנו איננו יכולים לוותר על העזרה הזאת. ואם אנו נזדהה עם צד אחד - עם המזרח - אז אנו במו ידינו סותמים את צינורות העזרה האלה. אבל לא רק זה. נניח שמדינת ישראל נבנית בדרכים אחרות. נניח שהיא כבר נבנתה. גם אז נשארת הזיקה הזאת מפני שזו מדינת העם היהודי, והעם היהודי זה לא כמו האירלנדים בעולם. הם יכולים להתבולל, אבל יהודים זה דבר אחר לגמרי. יש פה מסורת, יש פה דת מיוחדת, פה יש חינוך וברור כי במידה שמדינת ישראל תבנה, תגבר הזיקה הזאת ויותר יהודים ירצו לבוא לארץ וירצו לחנך [את ילדיהם בה], ומדינת ישראל אינה יכולה לפנות עורף לשום ציבור יהודי.

מה קושר אותנו היום למעשה עם יהדות ברית המועצות? שום קשר אין. הם במצור גמור. תקומת מדינת ישראל היתה מאורע כביר ומזעזע בחיי היהדות הרוסית. התחוללה תמורה נפשית ועמוקה בחיי היהדות הזאת, באה התעוררות רוחנית מאין כמוה. זו היתה התעוררות טרגית, כי כל זה נחנק ללא ביטוי, ללא ניב. כל זה לא מוצא לו שום מפלט על ידי איזה מעשה חי. זה הכל חבוי עמוק בלב. זו יהדות אשר מתפוצצת מעוצם רגשותיה. ההתלהבות וההתרגשות העצומה של הציבור היהודי בבוא הציר^[8] לשם היו הפתעה לשלטון הסובייטי. התברר לו שהציבור היהודי הזה שהוא לש אותו כעיסה וחשב שהוא כבר בולל אותו, התברר שהם עוד נשארו יהודים בהכרתם החיה והפעילה, וזו היתה מהלומה עזה בשבילו. כל זה מצטרף למצב טרגי של יהדות רוסיה, וקשר - אין. אבל יום שמדינת ישראל תחליט, אם היא תחליט - אני נגד זה, על כל פנים היום - אבל יום שהיא תחליט באופן גלוי ומפורש להצטרף עם המערב נגד המזרח, זאת אומרת להתייצב בשורת הלוחמים הפעילים נגד רוסיה, זה יהיה יום מר ושחור בחיי היהדות הרוסית. לבם יהיה בכל זאת אתנו, אבל אני אומר שהם מזה יסיקו שאנו נואשנו מהם, שהם בחשבונות שלנו נמחקו. היאוש הזה שלנו יביא אותם לידי יאוש. אסור לנו לגרום להם דבר זה.

הנחה שלישית: העולם עומד על סף מלחמה. איננו ידעים מה יהיה אתנו אם תהיה מלחמה. אנו פה יחידה קטנה מאוד כנגד הכוחות העולמיים המתנגשים. הדבר הראשון הוא לא להזדהות. יכולה כל מפלגה להחליט מה שהיא רוצה. מדינה כמדינתנו אינה יכולה לקבל החלטה כזאת. אנו יודעים שיש מזימות בעולם. איננו יודעים אם זה מזימת צד אחד בלבד. איננו יכולים לקבל מראש את ההנחה שברית המועצות לא תיזום מלחמה מפני שהיא רק תפסיד. מדוע היא רק תפסיד? ממלחמת העולם הראשונה היא קמה, מהמלחמה העולמית השנייה היא הורחבה, ונוסף לזה היא הקימה גוש מדינות שלם שהן כמו ברית המועצות מבחינה מדינית וצבאית. כתוצאה ממלחמה בשטח עולם אחר, ארץ אדירה עם עצום [סין הקומוניסטית] הצטרפו עכשיו לבעלי ברית נאמנים מאוד לברית המועצות, ונפתחו סיכויים לכיבושים נוספים באסיה. מדוע לא להניח שברית המועצות תתקדם גם במלחמת עולם שלישית כפי שהתקדמה בזמן שתי המלחמות הקודמות? אני מקווה שהיא לא עושה חשבון כזה. מבחינה מדינית איננו יכולים להיות בטוחים בזה. אינני יכול לבוא לכנסת או לממשלה ולומר: זו העמדה של רוסיה.

כל הזדהות נוספת בעולם, הצטרפות עוד מדינה לצד זה או זה, מרחיבה את התהום וכאילו עושה יותר ויותר את ההתנגשות הפטלית לבלתי נמנעת. לעומת זה, כל מדינה בעולם, גדולה או קטנה, שעומדת ומכריזה בעקשנות שהיא אינה מזדהה בתכונה למלחמה היא בכל זאת משמשת איזה תריס. גם העובדה שהודו לא מזדהה משמשת בלם ידוע.

מדינת ישראל מדינה שוחרת שלום. אל׳׳ף, מפני שהיא מדינה שנבנית רק במצב של שלום. בי׳׳ת, מפני שאנו מדינת העם היהודי וכל מלחמת עולם חדשה תהיה במקרה הטוב ביותר מלחמת העם היהודי איש ברעהו, ובמקרה הרע השמדה של היהודים, וייתכן ששני הדברים גם יחד, ואין עם שמעוניין בשלום בעולם כמו עמנו.

כל הדברים האלה מחייבים אי-הזדהות, אבל נצא ונראה אי-הזדהות מה פירושה? פירושה שיש דברים שאנו לא נעשה אותם. אנו לא ניתן בסיסים למערב נגד המזרח, לא ניתן בסיסים למזרח נגד המערב. נכריז שזו מדיניותנו. זה קובע משהו. זה מייחד את פרצופנו בעולם הזה.

שנית, לא ניכנס כחברה לאיזה צירוף של כוחות המכנס מזרח נגד מערב או מערב נגר מזרח. יש הבדל יסודי בין מעמדה העולמי של ברית המועצות ובין מעמדן העולמי של אנגליה וארצות הברית. אנגליה וארצות הברית הן מדינות ים, וכמדינות עולמיות הן אינן תלויות ברציפות מרחבית טריטוריאלית. הן יכולות לשלוט על עמדות רחוקות מאוד מיבשותיהן, יש להן גם אינטרסים שהם רשת הפרושה על פני כל כדור הארץ. אמריקה סוחרת עם כל העולם, לשתי המדינות האלה יש ציים מסחריים גדולים השטים על פני כל ימי העולם. לאנגליה יש מתיישבים בהרבה פינות בעולם, וזה מה שמשווה לשתי המדינות האלה אופי עולמי. לא כן ברית המועצות. ברית המועצות זה גוש יבשתי אדיר, אבל רצוף ולכן מוגבל, ואפשר לומר מבחינה זו שברית המועצות אינה מעצמה עולמית. מבחינת ההשפעה הפוליטית היא מאוד מאוד מעצמה עולמית, היא גורם עולמי, היא גורם בהיסטוריה העולמית. עצם הופעתה על במת העולם מביאה כוחות אחרים לידי כיוונים היכולים להשפיע על כל מהלך ההיסטוריה העולמית. אין לה רשת כזאת של מסחר, אין לה מתיישבים בארצות אחרות, מספר נתיני ברית המועצות בארצות אחרות הוא אולי הקטן ביותר מארץ אחרת בעולם הקטנה ביותר.

צאו וראו איך מרחיבה ברית המועצות את שליטתה: היא מצרפת אליה, היא סיפחה אליה, חלקים גדולים של שכנות, ואחר כך הדבירה למרותה שכנות גדולות, קבעה בהן משטר שהוא מזדהה עם המשטר שלה, אבל תמיד ברציפות [טריטוריאלית]. אבל בעולם בכלל אין לה עמדות ממלכתיות. מפלגות קומוניסטיות זהו משען פוליטי, אבל לא עמדות אימפריאליסטיות. לא בא בחשבון כלל שברית המועצות תיצור באיזה מקום רחוק מגבולותיה איזה צירוף של מדינות. זוהי גם הסיבה שברית המועצות לא מוכנה לשלוח נשק לשם. על כל פנים בימי שלום, מפני שהיא אינה יודעת מה יהיה גורל הנשק הזה, היא לא נמצאת שם, יכולים כוחות אחרים להשתלט שם לפני שהיא תגיע לשם. לכן אני אומר שאין אנו נכנסים לשום צירוף כוחות.

אי-הזדהות: לא בסיסים, לא הצטרפות לאיזה ברית אזורית המגייסת צד אחד נגד משנהו, וזה גם קובע קו מסוים בהופעה בינלאומית, בהצבעות באו"ם. אין לדון כל הצבעה לחוד, צריך לדון את ההצבעות בכללותן, יש שאלות שהצבענו עם המערב ויש שהצבענו עם המזרח, ויש כאלה שנמנענו בהן מלהצביע. העניין הזה של הופעתנו הבינלאומית זו דריכה על חבל דק, צר, מתוח על פני תהום, וזו הליכה מאוד לוליינית. כך צריך כל הזמן לשמור על שיווי משקל. לפעמים מועדת הרגל.

האם בזה פתרנו את כל בעיות מדינתנו, או האם בזה מסתכמות כל הופעתינו כלפי העולם? בשום פנים ואופן לא. נגענו רק בבעיות שפתרונן הוא שלילי: אל ניתן בסיסים, אל נצטרף לגוש, אל נצביע כך או אחרת, אבל יש בעיות שלא ייתכן לתת להם פתרון שלילי. הן מחייבות פתרון חיובי, לדוגמה: המשטר הפנימי בישראל. מבחינה אחת אפשר לחלק את המשטרים הקיימים בעולם כולו לשני סוגים: לדוגמה, ארץ כמו דנמרק או ארץ כבולגריה. בדנמרק יש משטר המאפשר לכל התושבים חופש דיבור, חופש ביטוי בעל פה ובכתב. זאת לא אומרת שלא תובעים לדין מישהו שכתב מה שאסור היה לכתוב, אבל בדרך כלל האנשים חופשים לבטא את דעתם. חופש הביטוי הזה כולל גם חופש ביקורת השלטון, ובדרך כלל העיתונות של ארצות כדנמרק מכילה גם מאמרי ביקורת על השלטון. בדנמרק נוהג חופש של ארגון, זאת לא אומרת שלפעמים אי־אפשר להכריז על ארגון שהוא בלתי ליגלי, אבל בדרך כלל שורר בארצות אלה חופש של ארגון. הראייה, שבארצות כאלה קיימות מפלגות קומוניסטיות שמטרתן להפוך את המשטר. באנגליה הוציאו את זיליאקוס^[9] ממפלגת העבודה כי מצאו שהוא חותר תחת המשטר, אבל לא אסרו את חופשתו, אפשר לפרסם את מאמריו, אבל המפלגה הזאת לא רצתה שהוא יהיה חבר לה, כי חשבה שהוא חותר תחתיה. בארצות כמו דנמרק נוהג חופש הקשר עם חוץ לארץ. לאנשים יש חופש לבוא בקשרים עם חוץ לארץ. מה שמציין ארצות שמשטרן כבולגריה, למשל, אין בה חופש דיבור, אין בה חופש ביטוי בעיתונות, אין חופש ביטוי בספרות, יש דברים שאף פעם לא יידפסו ויראו אור, יש דברים שאף פעם לא ייאמרו. בארצות האלה אין נוהג חופש של ההתארגנות הפוליטית. יש רק מפלגה אחת. כאשר יש בחירות יש רשימת מועמדים אחת. לכאורה לא כל אחד מוכרח להצביע בעדה, אבל יוצא שכולם מצביעים בעדה. אין רשימת מועמדים יריבה ואין חופש קשר עם חו״ל, הקשר עם חו״ל זה מונופולין ממשלתי. גם כאשר כותבים מכתבים יודעים שזה לא נכתב באופן חופשי, ויש מקרים שלא כותבים ואין נוסעים סתם לחו״ל, וגם כאשר מזמינים אורח מברית המועצות הוא לא בא. הוא יבוא אם זה צורך המדינה.

בכל הדברים האלה לא נאמרה אף מילה של שבח לשיטה הראשונה ושל גנאי לשיטה השנייה. היה ציון עובדות. אינני יודע, ייתכן שהמשטר השני עם כל ההגבלות שהוא מטיל הוא המשטר המוביל את האדם לגן העדן עלי אדמות. ייתכן שהם צודקים, ייתכן שהמשטר הראשון עם כל החרויות שיש בו זה משטר שמוביל לאבדון, שסופו להיגמר בפשיזם, אבל ישנם שני המשטרים האלה וגם עכשיו אני קובע את העובדה השלישית הנוגעת בנו: בשאלה הזאת חלה הכרעה מצד מדינת ישראל, מדינת ישראל בחרה במשטר שקראתי לו ׳משטר של דנמרק׳ ולא בחרה ב׳׳משטר של אלבניה׳, למשל. יכול להיות שהיא תטעה, יכול להיות שהיא טועה היום, אבל אין להכחיש שקיים פה משטר כזה, קיים פה משטר של חופש דיבור, חופש התארגנות. פה קיים משטר של חופש ביקורת השלטון. קיראו את העיתונות, גם עיתוני הקואליציה. יש אפילו לפעמים חופש ההשמצה האישית, ובמשטר הזה קיים חופש של קשר עם העולם, אז לא רק אם המדינה מסונפת לארגון התרבות הבינלאומי, למשל, אבל אם מחר יהיה כינוס מדעי באיזה מקום, מדינת ישראל תשלח לשם נציגים. אפילו למוסקבה מדינת ישראל תשמח לתת לנסוע, או ל[כינוס של] ׳ארגון הנוער הדמוקרטי׳ שרוצים לנסוע אליו, מדינת ישראל תיתן חופש. יש קושי של [הקצבת] מטבע זר, ואם נוסעת חברת כנסת לכינוס של נשים, למעשה קומוניסטיות בינלאומיות בסין, מדינת ישראל נותנת לנסוע, ואם באים אנשים מחו׳׳ל מדינת ישראל מכניסה אותם. זה המשטר שנהוג פה. כאשר מדינת ישראל עומדת בפני שאלה כזאת היא אינה יכולה לומר: ׳אני לא מזדהה ואינני בוחרת׳. היא מוכרחה לבחור באיזה שהוא משטר. יש אל׳׳ף ובי׳׳ת ואין גימ׳׳ל.

המשטרים מתמיינים לשתי קטגוריות יסודיות והברירה מוכרחת, אין מנוס ממנה, אבל זה מזהה כלפי העולם מבחינה חברתית. כלפי חוץ זה מזהה את ישראל עם צד אחד. אין כל ברירה. יש עוד דברים שכאילו מזהים עם צד אחד: מדינת ישראל מדינה נבנית, והבניין מחייב אמצעים מחו׳׳ל. שנית, הכרח לה גיוס כוחות מדעיים וטכניים, היא בעצמה לא יודעת די, היא צריכה ללמוד, היא מוכרחה להשתכלל, והמצב הוא שאת שני מיני האמצעים האלה מדינת ישראל יכולה לקבל כיום רק במערב. איך היא מקבלת את הכספים האלה? על ידי עליית אנשים המביאים כסף אתם. האנשים האלה אינם באים מהמזרח, שם הכל מולאם. הם מוגבלים בהוצאת הרכוש. שנית, מגביות ישנן רק במערב. מגביות אינן קיימות ביוגוסלביה, בפולין, בבולגריה, ברוסיה. בצ׳כוסלובקיה יש אולי עוד ׳קרן קימת׳ שם, ויש יתרות של קרנות בפולין שהן מועברות הודות להסכם המסחרי, אבל יש בארצות הברית מגבית ויש באנגליה, ויש באוסטרליה, בדרום אפריקה, בצרפת, באיטליה, ובכל המקומות. אז קודם כל הולך כסף יהודי מהארצות האלה, וזה יוצר זיקה שאינה שם [בגוש המזרחי] - זה כאילו מזהה אותנו עם המערב. אם כדי להיות ניטרליים צריך להינזר מזה, זו תהיה התאבדות. יתר על כן, כדי שהמגביות האלה תיעשנה, מוכרחים שליחים מהמדינה לבקר בארצות אלה, שרים נוסעים לשם. אני לא פעם פוגש חבר של מפלגה מסוימת בניו-יורק. הוא אומר שהוא בא להקים לשכה כלכלית שם. אז אני אומר לו: "האם הקמת כבר במוסקבה לשכה כזו שאתה כבר מקים בניו-יורק"? אבל אם יעשה את זה שר האוצר, למשל, אז יגידו שהוא "משתעבד לאימפריאליזם". חבר קיבוץ נוסע לאנגליה לקנות מכונות. שאלתי אותו: "האם אינך יכול לקנות בוורשה מכונות? הלא יש פה הזדהות?" אז הוא אומר: "אני קונה בכסף". אז אני אומר: "אבל גם קפלן קונה בכסף".

יש חברים האומרים שיש במילווה האמריקני תנאים משעבדים. זה כמו הסיפור שמספר הסופר האנגלי צ׳סטרטון על אדם סומא המחפש בחדר אפל, שאין בו חלונות, כובע שחור שאינו נמצא שם.

יש בזה גם דמיון לעניין קודש הקודשים בבית המקדש, אשר הכהן הגדול היה נכנס אליו בדחילו ורחימו רק פעם אחת בשנה. הגויים חשבו מי יודע איזה אל או דמות נוראה נמצאת באותו קודש קודשים. לפיכך, כשכבשו הרומאים את המקדש, התפרצו מיד לקודש הקודשים ונשארו נדהמים כשמצאו שהמקום ריק. הכהן הגדול היה מתבודד עם האלוהים שם ותו לאו.

אותו דבר בנוגע לחוזה המילווה עם אמריקה. הם אומרים שזה משעבד. מוכיחים להם שזה לא משעבד. אז הם אומרים שיש סעיף סודי. אנו אומרים להם שאין סעיף סודי. אז הם אומרים: זה שקר. אבל העיתונים שלנו חרוצים לדעת דברים שאינם קיימים, לא כל שכן שהם צריכים לגלות דברים שישנם. תארו לכם לו היה סעיף כזה, אזי העיתונאים שלנו ודאי היו יודעים מזה.

ישנו עניין "קייזר פרייזר". מכונית עולה לנו נניח 700 דולר במטבע קשה. באה כעת חברת "קייזר פרייזר" ואומרת: "במקום שאתם תשלמו 700 דולר על כל מכונית, הבה נעשה עסק. אנו נביא לישראל את חלקי המכוניות ונרכיב אותם אצלכם. תעלה אפוא מכונית רק 500 דולר במטבע קשה ואילו את היתר תשלמו במטבע ישראלית. כמו כן תימצא עבודה לכמה מאות ישראלים. כך נשווק לחו"ל מכוניות ואז תרויחו 200 דולרים על כל מכונית שנמכור מחוץ לגבולות מדינתכם". אז גם לזה הם קוראים "השתעבדות להון אימפריאליסטי".

לו היה עניין שגם הון סובייטי בא לארץ - מה טוב! "בואו, הקימו מפעלים". אז הם אומרים: "לא, זה לא מענייננו". אז אנו אומרים: "ובכן הטענה היא שאנו נינזר מזה, אבל איך נקלוט את העלייה הזאת?"

יש הסתדרות ציונית. אני רוצה לבאר לכם שהיא קיימת, אבל קיימת כארגון מערבי. אין הסתדרות ציונית במזרח. היא ישנה לעת עתה בצ׳כוסלובקיה. אם יהיה קונגרס ציוני, נראה אם יבואו משם צירים, על כל פנים, לא יבואו מיתר ארצות המזרח. אז מה, אנו לא רוצים להזדהות - אז נסגור את ההסתדרות הציונית?

אנשי מדע. כשמזמינים את לאודרמילק, לא צריך לבקש את ממשלת ארצות הברית רשות. כשהוא בא אלינו הוא לא תלוי בה אלא בנו. הוא מחווה את דעתו האובייקטיבית באופן מדעי, ותלוי בנו אם כן לבצע את דעתו או לא. מזמינים אותו כאיש פרטי. הוא לומד עניין יהודי, רוצים - זורקים את זה לסל, רוצים - משתמשים בזה וניגשים לעבודה. אבל העניין מוצג אחרת בעיתונות מזרח אירופה: ״האמריקאי לאודרמילק תופס בידיו את מקורות המים של מדינת ישראל״.

אז תאמרו: ״צריך להזמין מומחים גם מהצד שכנגד״. אני אומר: ודאי, ודאי, צורכי ישראל כל כך מרובים שבהחלט יש בתוכם צרכים שמומחים סובייטיים יוכלו לספק אותם אם הם יבואו, אבל הם לא באים. הפצרנו שישלחו לנו מומחה לייעור אדמות, דבר שעוד לא חלשנו עליו. הדבר הראשון שעולה על הדעת הוא שמא נוכל ללמוד מהניסיון של ארץ אחרת. ידוע שברוסיה עשו גדולות בייעור ערבות. אז פונים לרוסיה. כמובן שלא פונים לאיש באופן ישר שם. כאשר הוזמנו אנשים ל[כנס מדעי ב]מכון וייצמן, הזמנו ישר [בארצות המערב] את המוזמן. אבל בברית המועצות רצינו מאוד שאיש יבוא, אז קודם שאלנו את הממשלה. אמרו: ״בבקשה״. אמרנו: ״למי״? אמרו: ״לנשיא האקדמיה״. ובכן, הוא אמר שהוא עסוק. ומי ישב על הבמה במכון וייצמן ברחובות? - רק מהמערב. מה תאמרו - [בשם] אי־הזדהות לא לקיים את הטקס הזה? תאמרו: על ידי כך לא שומרים על שיווי המשקל. האם נצליח? איננו יודעים. מנוי וגמור עמנו ללכת בדרך הזאת שהיא כפולה מבחינה המדיניות הבינלאומית: לא להזדהות עם גוש אחד נגד משנהו, אבל בעת ובעונה אחת לעשות כל שמחייב בניינה [של מדינת ישראל], שמחייב תהליך קיבוץ גלויות לתוכה, שמחייבים קשרה וזיקתה המתגברים והולכים עם העם היהודי בתפוצותיו, אחת היא אם זה יוצר רושם של הזדהות או לא.

אדרבה, יקים גם הצד השני קשר בין יהדותו ובין מדינת ישראל, יאפשר גם הוא הסתייעות בכוחות. יסוד היסודות של מדיניות אי־הזדהות זוהי עצמאותה של מדינת ישראל, ועצמאות מדינת ישראל מחייבת אותה לעשות מעשים העלולים גם לעשות רושם של הזדהות.