47 | מזכירות מפא״י עם הסיעה בכנסת^[1]

בעד חוקה לישראל

משה שרת: אינני מוכן להביע את דעתי על הצעת פשרה זו,^[2] כי עדיין אינה ברורה לי די צורכה. אני מבין שהמפלגה רואה את הוויכוח בעניין זה כנגמר והשאלה העומדת לפני הסיעה היא אך ורק שאלה של נוהל, וייתכן שמבחינה זו הדברים שאני רוצה לומר יחרגו מהמסגרת. אני נוטל אפוא לעצמי רשות לחזור לוויכוח עצמו בעניין החוקה. מדוע אני עושה זאת? - לא נזדמן לי, מתוך כל מיני השתלשלויות לא עלה בידי להשתתף בוויכוח על החוקה גם בסיעה וגם בכנסת. בשלב ידוע - וזה היה לאחר שבן־גוריון נאם את נאומו בכנסת^[3] - היה מנוי וגמור אתי להיכנס בוויכוח בכנסת. אני הייתי צריך להיות בר-פלוגתא של בן-גוריון וזה לא היה קל בשבילי. פניתי למזכירות הסיעה ושאלתי אם אפשרי הדבר שתהיה ישיבת סיעה נוספת לבירור השאלה הזאת. אבל הדבר לא נסתייע. לאחר זאת באה פגרת הכנסת, ולאחר גמר הפגרה בא גמר הוויכוח באופן חטוף ולא הספקתי להשתתף בוויכוח.

אני בהחלט בעד חוקת יסוד, ואראה את הדבר, לדידי, ככישלון וכהחמצה היסטורית שלא יהיו לה שילומים לעולם אם לא נקבל חוקת יסוד. ומטעם זה, וזה טעם מאוד סובייקטיבי-אגואיסטי, אני בעד מתן חופש הצבעה לחברים בכנסת, לא להכריח חברים אשר בשבילם שאלה זו הנה שאלה רצינית מאוד להיעדר מהכנסת, מפני שאני בשום אופן לא אוכל להימנע מההצבעה ולכן לא אוכל להצביע נגד חוקת יסוד. שנית, אני מקווה שאם יהיה חופש הצבעה אזי עוד כמה חברים, בשלב שבין ערב זה ובין ההצבעה, ישנו את דעתם ויצטרפו לאותו המיעוט במפלגה, מיעוט נועז ונואש, שתומך בחוקת יסוד.

ועכשיו ברצוני לומר בקיצור נמרץ את דעתי לגופו של עניין, ואני מבקש לא להקפיד עימדי שאני עושה זאת בשלב כה מאוחר ולאחר שכלו כל הקיצין. מה היתה טענתו העיקרית של בן־גוריון? טענתו העיקרית של בן־גוריון היתה מושתתת על הנחה שהיא, לפי דעתי, הנחה לגמרי החלטית, היא תיתכן וגם לא תיתכן. כוונתי היא להנחה שחוקה, מטבע ברייתה, מחייבת רוב מיוחס, שהיא אינה מתקבלת ברוב פשוט, על כל פנים אי־אפשר לשנות אותה ברוב פשוט, ועל ידי כך מכניסים יסוד של נוקשות בחוקה וזה מחייב הקמת מוסד אשר יפסוק ביחס לחוקים שונים אם הם בהתאם לחוקה או לא. דבר זה פירושו שהמדינה מרכיבה איזה אלוף לראשה ועל ידי כך כובלת את עצמה, וזו עלולה להיות דחייה לדורות.

אני כופר בהנחות האלו. אני אינני שולל אותן. דווקא מפני שאני מודה בתוקפם של כל השיקולים האלה, אני אומר שכל הדברים האלה אינם מוכרחים להיות לגבי החוקה. לא מוכרח להיות כלל שאין לשנות חוקה אלא ברוב מסוים. יכולה להיות חוקה אשר דינה ככל חוק. לא מוכרח להיות מוסד אשר בידו תהיה הסמכות לפרש איזה חוק הנו בהתאם לחוקה ואיזה חוק עומד בניגוד לה. יש מדינות אשר יש בהן חוקות כתובות ואין בהן מוסד כזה, והדבר אשר ישנו בארצות הברית של אמריקה בעניין זה איננו כלל בל יעבור. וכאשר מתקבל חוק לאחר שהתקבלה החוקה, הרי במקרה שהחוק עומד בסתירה לחוקה - צריך לנהוג בהתאם לחוק אשר נתקבל על ידי בית הנבחרים בזמן מאוחר יותר, כי בית הנבחרים ידע, בזמן שקיבל את החוק, שישנה חוקה אשר קבעה משהו בעניין זה, ובכל זאת קיבל את החוק - סימן שהוא פסק שהחוק החדש הוא בעל התוקף. אז יאמרו לי: ׳אם כך - מה הועילו חכמים בתקנתם? מה בצע בחוקה הזאת?׳ אנחנו, בדרך כלל, בעד חוקי יסוד, שהם חוקים לא רגילים. אלא מה? את חוקי היסוד האלה אפשר לשנות על ידי רוב. איננו אומרים שכל חוק אחר צריך להיות מוצדק מבחינת התאמתו לחוקי היסוד האלה, ובכל זאת קוראים להם חוקי יסוד. אלא מה? - אנחנו את העניין הזה של חוקה, במקום ללכד אותו, במקום להבליט אותו, במקום לעצב אותו כהלכה, אנחנו מנפצים אותו לרסיסים, אנחנו מפקירים אותו, אנחנו מורידים ממנו את המחלצות, אנחנו הופכים אותו לדבר של חולין ושוללים ממדינת ישראל את המעמד החגיגי הזה של ההכרעה, של קבלת חוקה. דבר זה לא ייתכן. אסור לקפח כך את מדינת ישראל, אסור לקפח כך את קיבוץ הגלויות ואת הדורות הבאים.

אני שולל לחלוטין את הטענה שאיננו יכולים לכפות את רצוננו על הדורות הבאים מתוך כך שאנחנו רק בתחילת קיבוץ הגלויות והעם עוד איננו במדינה. אנחנו תמיד כפינו את רצוננו על העם מתוך תחושה היסטורית עמוקה שאנחנו מבטאים את רצון כל הדורות, עד סוף כל הדורות. אילמלא זאת, כי אז גם לא היה לנו עוז הרוח לעשות את כל הדברים שעשינו ולהסתכן באותם הסיכונים אשר הסתכנו בהם. מפני שלא את עצמנו בלבד סיכנו, אלא סיכנו את תקוות כל הדורות. כל מה שעשינו היה מסוכן. בעלייה היה סיכון. בהגנה היה סיכון. במאבק עם אנגליה היה סיכון. בכניסה לזירת האומות המאוחדות היה סיכון. בהסכמה לחלוקה היה סיכון. בהכרזת העצמאות ב־14 במאי 1948 היה סיכון.

כל אלה היו סיכונים חמורים מאוד. אנחנו, על פי שיקולנו, ולא תמיד פה אחד אלא גם ברוב קולות, קיבלנו על עצמנו את השררה הזאת על כל דורות ישראל לעתיד לבוא. קיבלנו על עצמנו לחתוך, לקבוע את הדין, לעצב את הדפוסים - וחוקה לא נקבל על עצמנו? להיפך, לא רק שאין פה שאלה אם לכפות את רצוננו על הדורות הבאים, אנחנו חייבים לכפות זאת על הדורות הבאים. לא ייתכן שהדורות הבאים ייכנסו למדינה הזאת כאילו לאיזה בית פרוץ, כלמשהו לא מעוצב, כלאיזו חברה ללא דמות. נכנסים ילדים לבית הספר והם לומדים, נניח אזרחות - מקצוע אשר אצלנו עדיין בחיתוליו, אבל שיהיה מוכרח להתפתח ולתפוס אצלנו מקום נכבד - במה הם יתחילו? איך יעמדו על פרצופה של מדינתנו? האם יגידו להם יש חוק כזה וכזה ב״דברי הכנסת״ מספר זה וזה? וצריכה להיות חוקה הכתובה בלשון חגיגית ובניסוח מיוחד, ממצה, ואין זו שאלה כמותית אלא שאלת של איכות. חוק יסוד איננו דבר מה ״אד הוק״. חוק על הכנסת הוא חוק יסוד, חוק על הנשיא הוא חוק יסוד, חוק המנסח את זיקת הממשלה לכנסת הוא חוק יסוד, אבל באיזה מקום ייאמר שמדינה זו היא מדינה דמוקרטית? שחרות הפרט בה מוגנת? שיש בה שוויון? והדברים צריכים להיאמר בלשון חגיגית, בשפה עברית נמלצת, לא במליצה זולה אלא במליצה יקרה מאוד, ויש אצלנו אנשים אשר יודעים לכתוב יפה דברים מעין זה. ואני לא אותו האדם שדיבר נגד חוקת היסוד - לבן־גוריון הייתי מוסר, כלוועדה בת איש אחד, לכתוב את חוקת היסוד הזאת והייתי סומך עליו מבחינת התוכן ומבחינת הסגנון, והחוקה היתה יוצאת קלאסית מאוד בסגנונה.

בא אדם זר לארץ והוא רוצה להכיר את המדינה הזאת. הוא ישאל: ״מה חוקתכם?

מה פרצופכם?״ מה נאמר לו? נשלח אותו ל״דברי הכנסת״? לחוברת זו וזו או לחוק זה וזה? באים יהודים לארץ, באים יהודים למחנות [הקליטה], ואנחנו מתחילים להרביץ בהם תורה וללמדם דעת. הדבר הראשון שאנחנו צריכים ללמד אותם הוא מה זאת חוקת יסוד. אולי לא כל דבר בחוקה זו הם יבינו, אבל הם יחושו את הדבר הזה, הם יבינו שהם עומדים לפני מסמך מיוחד במינו, אשר פעם אחת בכמה דורות הוא מתקבל, ותהיה להם דרך ארץ בפני הדבר הזה. הם יקבלו השראה מזה. מה יהיה האמצעי האחר אשר בו נעצב את דמותם ונשרה עליהם את ההשפעה החינוכית?

אפשר לדבר על אנגליה בסגנון של ׳לאבד ולהשמיד׳, אבל כשנחוץ אפשר לדגול באנגליה. באנגליה אין חוקה כתובה. טוב ויפה - ישנה ארץ שבה יש חוקה בלתי כתובה. מדוע? - מפני ששם היא צמחה, מפני ששם היא גדלה, מפני ששם לא היה מעמד הר סיני, מפני ששם לא היו מלחמות ומהפכות. אבל אני רוצה שתצויין דוגמה של מדינה אשר קמה כתוצאה ממלחמת שחרור, או כתוצאה מהתפוררות של אימפריה גדולה, או כתוצאה מרצון של אקט של עם, אם זו צ׳כיה שלאחרי מלחמת העולם הראשונה ואם זאת צ׳כיה שלאחרי מלחמת העולם השנייה, או אם זאת צרפת לאחר המהפכה הראשונה או השנייה או השלישית, או אם זאת גרמניה של ויימר, או אם שתיים־שלוש מדינות של דרום אמריקה, אשר ביום אחד פרקו מעליהן את עול ספרד או פורטוגל, או ארצות הברית אשר פרקו מעליהן את עול אנגליה, או מדינה אחרת אשר קמה כאשר קמה מדינתנו.

אין זה אומר שצריך לקדש כל מסורת. יש תמיד לאכול את תוכו של הפרי ואת קליפתו לזרוק. אם כן - התברר שארצות הברית עשו את הדבר הזה, אבל עשו זאת באופן גרוע. קודם כל, מפני שהם גיבשו את החוקה שלהם יתר על המידה, הם יצרו בית דין עליון אשר מסרו לו את הדיקטטורה על חוקיותם של החוקים. נלמד מן הניסיון הזה, אל נקבע רוב מיוחד הדרוש לשינוי החוקה, אל ננהג כפי שנהגו הם.

מבחינה משפטית יהיה דינה של חוקה זו ככל חוק אחר. כל רוב פשוט יוכל לשנות אותה, אבל הדבר לא יהיה קל לשנות את החוקה. הציבור יילחם על כך, כי אלו הם עקרונות מוסריים. כמובן, אם ישתרר פה משטר של ׳דמוקרטיה עממית׳ אפשר יהיה לבטל כל חוק וכל חוקה, אבל אין אנחנו דואגים עכשיו לכך מה יהיה אם תהיה כאן איזו הפיכה או אוזורפציה וכדומה. אם באמת מושגי החברה ישתנו בצורה כזאת שהחוקה לא תענה לדעת הציבור - ישנו את החוקה, אבל מבחינה משפטית לא צריך להיות שום סייג מיוחד לגבי החוקה, לא ביחס לרוב הדרוש לשינוי החוקה ולא ביחס לסמכות המיוחדת לפירוש חוקיותם של חוקים אחרים בהתאם לחוקה. אבל הערך המוסרי, ההשפעה המוסרית, עיצוב דמותה של המדינה, ההפגנה כלפי חוץ, הטלת הסמכות המוסרית של עיקרים מסוימים על הציבור כולו - את אלה אל נאבד בידיים. למה נאבד זאת בידיים? למה נשלול זאת?

למה נהפוך קודש לחול?