45 | הכנסת הראשונה, ישיבה קל״ג^[1]

 

סיפוח הגדה המערבית לממלכת ירדן

היו׳׳ר י. שפרינצק: אני מתכבד לפתוח את הישיבה המאה ושלושים וחמש. אנו פותחים בדיון בשאלת הסיפוח.

הישיבה נפתחה בדברי ח"כ ישראל בר־יהודה (מפ"ם), שמחה על "הסדר המוזר והבלתי רגיל של הדיון, ללא תקדים, אשר לא נפתח בהודעה מצד הממשלה". להלן הכריז כי סיעתו תציע לכנסת להחליט על אי־הכרה בסיפוח א"י המערבית לירדן, ועל איסור משא ומתן עם עבדאללה כל עוד לא תבוטל הודעתו על הסיפוח.

שר החוץ משה שרת: אדוני היושב ראש, ביקשתי את רשות הדיבור כעת לא כדי להיכנס לגופו של עניין, אלא רק כדי לנסות ולהבהיר במילים מספר את המצב הפרלמנטרי של הוויכוח, שעליו, על מצב זה, נאמר כי הוא מצב מוזר וללא תקדים.

קשה להתרשם מן הטענה על חוסר תקדים לגבי מוסד צעיר ככנסת הראשונה, שהוא רק בן שנה ומשהו, והנמצא עדיין בתהליך של קביעת תקדימים לעצמו. לא כל שכן, כשהכנסת טרם קבעה תקנון למהלך דיוניה. במידה שאפשר להסתמך ולהסתייע בתקדימים ובנוהג של אומות אחרות, הרי עלי לומר שדבר רגיל ושגור מאוד הוא כי בשעה שהאופוזיציה מבקשת ויכוח על שאלה מסוימת, פותחים מנהיגיה בוויכוח ואומרים את דברם תחילה. הממשלה מתערבת בוויכוח רק בשלב שהיא מוצאת זאת לנחוץ. אני רוצה לומר, כי זוהי עמדת הממשלה שלנו וזו תהיה עמדתה עד אשר הכנסת תחליט אחרת. ייתכן שהממשלה תיענה לתביעת האופוזיציה בדבר העמדת שאלה מסוימת על סדר היום לא רק על ידי הסכמתה שהשאלה תעמוד לוויכוח, אלא גם בדרך של פתיחת הוויכוח, וכדבר הזה כבר קרה. אולם הממשלה איננה יכולה בשום פנים ואופן לקבוע כעיקרון קונסטיטוציוני, שבכל עת ובכל שאלה אשר האופוזיציה תבקש עליה ויכוח והממשלה תסכים לכך, חובה עליה לפתוח בו. מותר לה קודם לשמוע מה בפי אלה אשר יזמו את הוויכוח והיא תבקש לעצמה את רשות התשובה או הוויכוח כל שעה שתמצא לנכון.

אולם, אם טענו כאן כפי שטען חבר הכנסת בר-יהודה, שלא נאמר על ידי הממשלה שום דבר ולא היתה מצידה כל תגובה על המעשה שנעשה, עלי לומר לחברי הכנסת כי לא זו בלבד שהיתה תגובה, אלא שהתגובה היתה ברורה למדי ומיידית לאחר שנתפרסם דבר הסיפוח.^[2] ואם יש צורך פורמלי שהדברים יישמעו מכאן וייכנסו ל"דברי הכנסת", אני מוכן לקרוא אותם: "בתגובה להחלטת הסיפוח של האזורים הערביים ממערב לירדן לממשלת הירדן ההאשמית, אמר דובר הממשלה...". דובר הממשלה מודיע דברים בשם הממשלה, ואין לבטלו משום שהוא "אנונימי". גם כאשר מתפרסמת הודעה מפורשת של הממשלה, אף היא אנונימית כי אין שום שם חתום עליה. והדובר אמר: "זהו צעד חד צדדי, אשר אינו מחייב בשום פנים את ישראל. אנו קשורים עם ממשלת הירדן ההאשמית בהסכם שביתת הנשק, ומנוי וגמור עמנו למלא אחריו בהקפדה. אבל הסכם זה אינו כולל שום הסדר מדיני סופי, וכל הסדר סופי לא ייתכן בלי משא ומתן וכריתת שלום בין שני הצדדים. מן הצורך אפוא שיהיה ברור, כי שאלת מעמדם של האזורים הערביים ממערב הירדן נשארת לדידנו פתוחה".

כעבור ימים אחדים, כאשר נתפרסמה ההודעה הבריטית באותו עניין,^[3] חזרה הממשלה והודיעה - אני קורא רק את הפיסקאות השייכות לעניין הנידון: "בשאלת סיפוח האזורים הערביים שממערב לירדן לממלכת הירדן ההאשמית כבר הודיעה הממשלה, כי היא רואה את שאלת מעמדם של האזורים האלה כפתוחה. הממשלה רשמה לפניה, כי אין בדעת הממשלה הבריטית להקים בימי שלום בסיסים צבאיים באזורים שממערב לירדן. תחולת החוזה שבין בריטניה לבין עבר-הירדן על האזורים האלה מעוררת תימהון, והסתייגות ממשלת וישראל לגבי מעמדם של האזורים האלה מתייחסת גם לצד זה של השאלה".

לעת עתה, בשלב זה, אין לממשלה מה להוסיף על הדברים האלה. הממשלה תהיה מעוניינת מאוד לשמוע את דעת האופוזיציה, ובעצם, לשמוע את דעת הבית בכללותו על השאלה הזאת, והיא שומרת לעצמה, כמובן, את הזכות להגיב על הדברים ולהשתתף בבירור. אין היא מתחייבת, בשום פנים, לכלוא את דבריה עד לסוף הוויכוח, אלא תתערב בוויכוח בכל שלב שתמצא לנחוץ.

היו״ר י. שפרינצק העיר כאן, כי "על הפרוצדורה הזאת ידעה מראש ועדת הכנסת". להלן התנהל דיון בהשתתפות חברי כנסת מן האופוזיציה ומן הקואליציה.^[4]

שר החוץ משה שרת: ההתרגשות הכנה שבאה לידי ביטוי בוויכוח הזה סביב עניין הסיפוח, במידה שהיתה כנה, ראויה לתשומת לב. ההתרגשות הזאת איננה נחלת הבית הזה בלבד. היא נחלת המונים גדולים בישראל, וטבעי הדבר שיהא כן. יש לקוות שכל הגורמים הנוגעים בדבר, אם קרובים או רחוקים, יביאו אותה בחשבון. אין מדינת ישראל יכולה להיות אדישה לגורלו של שטח הקשור קשר היסטורי כה אמיץ בשטחה-היא ואשר משטרו ומעמדו הצבאי עשויים להשפיע השפעה ישירה על ביטחונה. הממשלה הכריזה, ואני רוצה להשתמש בהזדמנות זו להכריז שוב כי לדידנו, לפי מצב הדברים כיום, השאלה נשארה פתוחה. כי בלי הסכמתנו ובלי שיתוף פעולתנו, אשר טרם ניתנו, שום משטר אינו יכול לראות את עצמו באותו שטח כמשטר יציב ובטוח. מגמתנו היא ליציבות, לביטחון ולשלום שלנו ושל כל סביבתנו. אבל רק בשותפות איתנו ובהסכם איתנו ייכונו היציבות, הביטחון והשלום.

אמרתי ׳ההתרגשות הכנה ראויה לתשומת לב, ויש לקוות כי תעשה את הרושם שהיא ראויה לו׳. אכן, לא כל התרגשות שהובעה בוויכוח זה ראויה להגדרה זו של התרגשות כנה. כאשר חבר הכנסת בגין מסלף במזיד את עמדת הממשלה ומציג אותה כאישור מפורש לסיפוח, הוא אינו חושב כלל על כך שהוא הורס בזה במו ידיו את הבניין שהוא מנסה כאילו לבנות. אבל לאמיתו של דבר אין הוא מתכוון כלל לבנות בניין. כל מגמתו היא להרוס את מעמד הממשלה, וגם בזה הוא נכשל. בעצם, הוא טחן כאן קמח טחון והעלה קבל עם ועדה גרה תפלה. הוא נטל כל ערך מהתרומה שיכול היה לתרום לביטוי ההתרגשות החיובית על ידי חידוש המליצה הנבובה והעקרה על ׳שני עברי הירדן׳, על הבשן ועל הגולן – (מנחם בגין (תנועת ה"חרות"): היה זמן שגם מדינה עברית היתה בעיניך פראזה נבובה) - בעצם, אם להקשיב לו, אזי מה כל הרעש? הוא בעצמו שלל כל ערך מדבריו. הרי עיקר טענתו היתה כי אנו סתמנו זה מכבר על הפרשה הזאת כולה את הגולל וחתמנו על גזר הדין כאשר כרתנו שביתת נשק עם עבר-הירדן. אם כך הדבר, מה משמעותו ומה ערכו של הוויכוח שבא באיחור כה רב? כבר נאמר כי המדיניות ההיא, אשר הביאה אותנו לחתימת שביתת נשק עם עבר-הירדן, עם מצרים, עם הלבנון ועם סוריה, נקבעה על דעת הכנסת וזכתה בתמיכה מאוחדת וניצחת של העם כולו. חבר הכנסת בגין, לפי מסורת סיעתו שקידשה את הסילוף כאמצעי כשר במערכה מדינית, סילף גם את דברי במערכת הבחירות שקדמה לייסוד הכנסת הזאת. אני לא נטלתי לעצמי שום זכות ושום סמכות מוסרית להבטיח שלום לציבור הבוחרים, אבל אמרתי והשתדלתי לומר זאת בדברים שאינם משתמעים בשני פנים, וגם חברי אמרו זאת, כי מגמת מפלגתנו בממשלה, אם נשתתף בה, תהיה חתירה לשלום. אם נגיע למטרה זאת או לא - איננו יודעים, כי אין אנו קבלנים להצלחות. אנו קבלנים רק למאמץ. אבל מגמת פנינו לא תהיה חידוש המלחמה, אלא ביסוס השלום למען מפעל קיבוץ גלויות ולמען ביצור ההישגים הכבירים והעצומים שזכה להם העם היהודי בדורנו על ידי הקמת מדינת ישראל זו, כמות שהיא.

איני יודע מה הבטיח ובמה דגל באותה מלחמת בחירות חבר הכנסת בגין. אני מוכרח להודות שלא התעניינתי בנאומיו. איני יודע אם קרא למלחמה, אבל בין אם קרא למלחמה ובין אם לא קרא למלחמה ורק הסתפק בשלילת השלום, תוצאות הבחירות הוכיחו משהו. המפלגה שיש לי הכבוד להשתייך אליה ואשר היא שותפת לממשלה הקיימת, מונה 48 חברים בכנסת וזה, כמדומני, פי שלוש וחצי ממספר המקומות שזכו בהם חבר הכנסת בגין וחבריו. המדיניות הזאה אינה מדיניות מפלגתית בלבד. היא מדיניות הממשלה, היא מדיניות מוסכמת על דעת כל המפלגות היושבות בממשלה הזאת. השותפות בין המפלגות האלה אינה שותפות של תמול שלשום. קדמה לה שותפות של המפלגות האלה ושל הזרמים האלה ערב ייסוד המדינה ובימי מאבק על הקמת המדינה. יש טעם היסטורי לכך שזוהי השותפות שזכתה לרוב דעות במדינה לאחר שהוקמה, והיא עומדת כיום ליד ההגה. אומנם היא מושיטה יד - ואני בטוח שחברי ראש הממשלה לא אסף את ידיו אשר הושיט - היא מושיטה יד גם לחוגים אחרים ולמפלגות אחרות להשתתף בנשיאת המשא הכבד, אך השותפות הזאת כשלעצמה מספיקה והיא מלוכדת על יסוד מדיניות מסוימת.

מדיניות זו הביאה לידי ייסוד המדינה, ומדיניות זו מקיימת את המדינה כיום למרות כל הקשיים העצומים. אם נזרקת מעל הדוכן הזה קריאת התגר: ״מי שמכם?״ התשובה היא: העם! בראש וראשונה העם היהודי שאישר על ידי נבחריו, אותם הנבחרים שיש לו - אין לו אחרים ולא היו לו אחרים. זאת המדיניות שקבעה את דבר השגת מדינה יהודית בדורנו, אם לא בכל הארץ, אזי לפחות בחלק ממנה, בחלק גדול ככל האפשר. המדיניות הזאת ראתה את המטרה הזאת כמטרה מיידית, דחופה, בחיי הדור הזה ודרכה לקראתה את כל כוחות העם.

חבר הכנסת בגין נכשל עוד בסילוף אחד, כאשר אמר כי הקונגרס הציוני האחרון אסר עלינו את מתן ההסכמה לחלוקה. ההיפך מזה הוא האמת. נעשה ניסיון על ידי סיעות ועל ידי אישים להביא לידי החלטה כזאת, אך הניסיון הזה נדחה במפורש. לעומת זאת, אחרי שוועדת אונסקו״פ הגישה את תוכניתה, נתקיים בציריך כנס של הוועד הפועל הציוני, שהיה מורכב מנבחרי אותו הקונגרס ושימש בבואת אותו הקונגרס. שם אומנם נעשה ניסיון על ידי סיעות המהוות כיום את מפלגת הפועלים המאוחדת, ועל ידי תנועה שנקראה אז התנועה הרוויזיוניסטית, אשר יש קירבה ידועה ושלשלת יחסים ידועה בינה לבין סיעת ״חרות״ כאן, לחבל בהזדמנות ההיסטורית, אולי היחידה לעם היהודי, להגיע למעמד ממלכתי ולעצמאות מדינית בארצו. אבל המזימה הזאת לא קמה והוועד הפועל הציוני ברובו המכריע אישר את המדיניות שנקטה ההנהלה הציונית של אותם הימים, מדיניות שפירושה היה לא רק להתפשר עם מדינה בחלקה של ארץ-ישראל, אלא לכוון את הדברים לידי כך, לנקוט יוזמה בעניין זה ולעשות הכל כדי להביא לידי פסק הלכה בינלאומי בעד מדינה יהודית. ושוב, אם לא בכל הארץ אזי לפחות בחלק ממנה, בחלק גדול ככל האפשר.

העם כולו אישר את המדיניות הזאת. ציונים ולא ציונים, יהודים מכל החוגים, אישים, מוסדות, ארגונים והמון העם ברחבי תבל, ליבם הלם עם אלה שעמדו אז במערכה, בארץ ובשער האומות, על אישור הדין וחשבון ההוא. לא היתה קהילה, לא היה חוג ולא היתה אישיות חשובה - אחת היא מה היה עברה ומה היו קשריה עם התנועה הציונית לפני כן - שלא התגייסו לעזרה, כי רעד חלף את גוף האומה באותם הימים, רטט של קדושה וחרדה. כי היתה זו שעת סגולה, נפתחו שערי שמים וזאת היתה השעה להשיג את הדבר שדורות חלמו ולחמו עליו, ובשמו עלו לגרדום על קידוש השם. העם כולו נתן אישור מזהיר וניצח לתוצאה שהושגה כאשר חגג בהמוניו במוצאי יום ה-29 בנובמבר 1947 את הניצחון הגדול שנחלנו אז. נחשולי גיל פרצו מלב העם בהמוניו פה בארץ וברחבי הגולה, בלי הבדל זרם ומפלגה.

אלה שהתנגדו למדינה יהודית, אלה שנתנו את המשימה הקדושה הזאת לקלס ואלה שמשום תפיסת מרובה איימו לחבל בהישג האפשרי, כולם חגגו. מיגור, הקיבוץ של בר-יהודה, קיבלתי מכתב בניו-יורק, מילדה שהוריה הם חברי מפלגתו [מפ"ם] ולא מפלגתי, המספר איך הילדים קפצו ממיטותיהם והתרעמו על הגדולים שלא העירו אותם לפני כן, ואיך פרצו במחול בחדר האוכל יחד עם הגדולים, איך חגגו את הנס הגדול של האישור הבינלאומי שניתן לתקומת המדינה היהודית. זוהי תשובתנו לשאלה "הצנועה" הזאת: "מי שמכם?"

אילו כל הגורמים [הערביים] הנוגעים בדבר, אלה שנתבעו על ידי עצרת או"ם בגוף ההחלטה לתת יד לביצוע ההחלטה הזאת, אילו נתנו אז את ידם, היינו אנחנו נתבעים לחתום, ואף אומנם היינו חותמים, בהסכמת העם כולו, על התחייבות האומרת כי אנחנו מסתפקים ב-55% של שטח הארץ. אילו קמה אז מדינה ערבית נפרדת בארץ-ישראל המערבית, ואילו הם הודיעו שהם מוכנים להסתפק בשלהם וצריך היה לשים את הגושפנקה של העם היהודי על כך, היתה הגושפנקה הזאת מושמת על דעת הרוב המכריע של העם. מה היה קורה אילו אותה מדינה ערבית, שהיתה קמה ב-45% משטחה של הארץ, היתה מחליטה להתאחד עם מדינה ערבית שכנה? אומנם ההחלטה חייבה את המדינה הערבית לזיקה מסוימת למדינת ישראל - כשם שהיא חייבה את המדינה היהודית לזיקה מסוימת אליה - על ידי גג שצריך היה להיבנות מעל שתיהן ושמו "האחדות הכלכלית" או "הברית הכלכלית". אבל, בכל זאת, הריבונות ניתנה לכל מדינה לחוד ואי-אפשר היה להכריח אח המדינות האלה להיכנס תחת הגג הזה. המדינות היו צריכות להיכנס

מרצון תחת הגג הזה, ורק אילו נכנסו מרצון היתה זכות קיום לאותו הגג.

מה היה אילו החליטה אותה מדינה ערבית נפרדת להצטרף למדינה ערבית שכנה? מה היה אילו החליטה לכרות ברית הגנה עם איזו מעצמה זרה, עם אנגליה או עם מעצמה אחרת, והדבר הזה לא היה לרצון למדינת ישראל? בלי כל ספק זה היה יוצר בעיות. גם עכשיו אנו עומדים בפני הבעיה הזאת. אבל באיזה מצב אנו עומדים כיום בפני הבעיה? אנו עומדים לפניה כיום כש-80% משטח ארץ-ישראל המערבית הם נחלת מדינת ישראל, כשצילה של הברית הכלכלית, עם כל ההגבלות החמורות ומרחיקות לכת שהיא באה להטיל על ריבונותנו ועצמאותנו הממשית, נעלם כליל - כשנמל חיפה בידינו, כשיפו היא שלנו, כשרכבות וכבישים ברשותנו היחידה, כששדה התעופה בלוד הוא לגמרי שלנו. במצב זה אנחנו עדיין עומדים בפני בעיה ש-20% של הארץ, אולי כמה עשיריות של אחוז יותר מ-%20, סופחו למדינה ערבית שכנה. לא איגרר פה לתוך ויכוח על תנאי שלום עם עבר-הירדן. התנאים האלה אינם עומדים עדיין לוויכוח. אמרתי פעם שזוהי ביצה שלא נולדה והמצב הוא עדיין כזה. אבל אני מוכן להתווכח על מדיניות השלום עם עבר-הירדן. את הוויכוח הזה עשינו כבר פעם, פעמיים ושלוש ונפלה ביחס אליו הכרעה.^[5]

אמרנו, ראשית, שאנו מוכנים לשלום עם כל שכנינו. אנו מעדיפים משא ומתן לשלום עם כל אחד ואחד לחוד, אבל איננו מוציאים אף אחד מהכלל. שנית, אמרנו, אנו מקבלים את קווי שביתת הנשק כיסוד לשלום, כיסוד להסדר הטריטוריאלי הסופי. זאת אמרנו ואנו עומדים על כך. תמיד הבאנו בחשבון אפשרות של תיקונים הדדיים ותמיד שילבנו הערה זו בתוך הניסוח, אבל אמרנו שאנו מקבלים את הסכמי שביתת הנשק כיסוד.

חבר הכנסת בגין שאל: מה כל החיפזון הזה? לשם מה הריצה אחרי השלום, ודווקא עם עבר-הירדן? אינני יודע אם השלום עם עבר-הירדן יהיה הראשון. אינני יודע אם יהיה שלום בכלל. אינני יודע מתי יהיה שלום. איננו מתחרים בנבואות. אנו נתבעים לקבוע מדיניות, זאת אומרת לא לנחש מה יהיה, אלא לחשוב מה עלינו לעשות ומה נעשה מחר מחרתיים. אינני יודע עם מי יהיה שלום קודם, עם מי יהיה שלום אחר כך. מה שאני יודע הרי הוא זה שאנו מוקפים כיום שלשלת הסגר. כוחנו איתנו לשאת הסגר זה. אם מישהו חשב כי כל כך בנפשנו הדבר לפרוץ את ההסגר ויהי מה, הרי כבר נוכח שטעה. אם מישהו עודנו סבור כך, הריהו עתיד להיווכח בטעותו בין אם זה חל על המדינות השכנות הנוגעות בדבר באופן ישיר, ובין אם זה חל על מעצמה זו או אחרת שבנסיבות אלו או אחרות מנסה להשפיע עלינו.

אם ההסגר יארך - יארך. אנו נחזיק מעמד. אם הסגר זה ייהפך למצור - נעמוד בפניו. אם המצור יסתיים בניסיון פריצה - אולי נקדים ונפרוץ. על כל פנים, אם ינסו לעבור ממצור סביל להתקפה פעילה, ולהבקיע מחדש את החומה ולהרוס פנימה - נשיב מלחמה שערה ואנו בטוחים שכוחנו איתנו להשיב מלחמה שערה. תוצאות הניסיון השני, אם ייעשה, לא תביישנה מבחינתנו את תוצאות הניסיון הראשון ואולי עוד תעבורנה עליהן. כל זה יהיה ביום עברה, ביום ניסיון. אבל אין זו תשובה לשאלה מהי מדיניותנו ובמה אנו מעוניינים. איננו מעוניינים להגיע לניסיון כזה. אנו מעוניינים בשלום וביציבות, כי יש לנו משימות היסטוריות ועלינו להשקיע את כל מרצנו בהן. אומנם, אם ייחתם מחר שלום עם מישהו, לא אציע לשר הביטחון, ואני בטוח שאיש לא יציע זאת, להפחית את גודל הצבא ולקמץ כסף מתקציב הביטחון, אם גם הכסף יהא דרוש למטרות בוערות של בניין ופיתוח. אנו נעמוד על המשמר, אבל נדע שחלה תמורה. אם רק יש לאל ידינו לשבור את ההסגר, עלינו לעשות זאת.

מה כל הלעג והקלס הזה לחתימה ולפיסת נייר? האם עמנו רשאי כך להתקלס בחתימה ובפיסת נייר? האם אין ערך לאותה פיסת נייר ששמה הסכם שביתת נשק עם מצרים, עם עבר-הירדן, עם הלבנון או עם סוריה? היש ערך לחתימות אלה, או אין להן ערך? - (יוחנן בדר (תנועת ה"חרות"): לחתימתו של עבדאללה אין כל ערך) - בכן, אין לך מושג מהדבר שאתה מדבר עליו. אומנם, אין זה הנושא היחיד שאתה מדבר בו ואינך יודע מה אתה סח. מי שאומר שאין ערך לחתימת הצד שכנגד, אינו יודע מה הוא סח. ואם בכלל יש ערך לדבריו, הרי הוא חותר תחת נכס כביר ערך של המדיניות הישראלית ושל מצב הביטחון בארץ - (מנחם בגין (תנועת ה"חרות"): הרי הם מאיימים ב"סיבוב שני" על אף החתימות. הרי ראש המטה הכללי מדבר בכל יום על ה"סיבוב השני" על אף החתימות) - האם אני מציע לפרק את הצבא? אנו מוכרחים לעשות את כל המאמצים לחרוג מההסגר, אך אין זה אומר להתפרק מנשקנו. אילמלא היה כל ערך לדבר זה, מה כל המרקחה שקמה בתוך המחנה הערבי סביב השאלה אם לעשות שלום עם ישראל או לא לעשות, אם לכרות שלום נפרד או שלום מקובץ ומלוכד? האם היתה קמה מרקחה כזו אילו לא היה כל ערך לחתימה?

חבר הכנסת בגין עקר פסוק אחד ממשבצתו בתוך תזכיר שהוגש על ידי משרד החוץ בשם ממשלת ישראל, על זה שאין לנו תביעות של טריטוריה כלפי עבר-הירדן. אמרנו במפורש שאנו מקבלים את קווי שביתת הנשק כיסוד להסדר קיים ואיננו תובעים חלקי טריטוריה, אבל במידה שחבר הכנסת בגין ניסה להלך אימים על הכנסת לגבי ויתור על זכויות ומקומות קדושים, הרי הדברים הם להד״ם. מעולם לא ויתרנו, והודענו שאין אנו מוותרים, ושום צד אין לו ספק שאיננו מוותרים על חלקנו ועל זכויותינו בעיר העתיקה שבירושלים. אם חבר הכנסת בגין רוצה לצאת לרחוב בסיסמה של תביעת הר הבית, הרחוב לפניו. בעצם, הוא כבר יצא לרחוב. ישנו מספר די גדול של אנשים המטיילים בשבת אחרי הצהרים ברחובות קריה ואפשר לצעוק באוזניהם. אני מציע לחברי ולחברים אחרים לסמוך על הרחוב היהודי. סילון הרהב לא יעביר אותו על דעתו.

מר ספיר אמר שמשרד החוץ שוב נכשל בחוסר ראיית הנולד - (יוסף ספיר ("הציונים הכלליים"): אמרתי רק שהוא טעה בהערכת הכוחות הפועלים עכשיו) - ובכן, אמרת שהוא נכשל באי-ראיית הנולד במידה שטעה בהערכת הכוחות הפועלים עכשיו. הוא אמר שלא ראינו את הנולד לגבי החלטת בינאום ירושלים ועכשיו נכשלנו שוב, והדבר בא כהפתעה. אינני יודע אם זה בא כהפתעה - (אסתר רזיאל נאור (תנועת ה"חרות"): זאת אומרת שהיתה הסכמה מראש לכך) -  אני עוד אגיע לכך. הודעתי שאנו אמרנו, כי אנו מוכנים להסכם על יסוד קווי שביתת הנשק הקיימים. יחד עם זה אמרתי, שכל זמן שאין הסכם השאלה פתוחה, אינה מחייבת, והצד שכנגד חייב לדעת זאת ואיננו יכול לשלוט בעניין זה.

חבר הכנסת ספיר מציע לנו לצאת לתעמולה באומות המאוחדות בעניין זה. אם חבר הכנסת ספיר אמר זאת, חזקה עליו ששקל היטב את הדבר, והצעתו מבוססת על ראיית הנולד, ראייה נוקבת ומרחיקה מאוד.

חבר הכנסת בר-יהודה האשים אותנו, לא פחות ולא יותר, בזה שהכנסנו את האימפריה הבריטית חזרה. וחבר הכנסת בגין, ואולי היה זה שוב בר-יהודה, אמר שהכנסנו את האימפריה ממש לשערי הבית הזה. אני מחזיק טובה לחבר הכנסת בגין על שאמר - (מנחם בגין (תנועת ה"חרות"): אם אמר זאת בר־יהודה, אני מסכים לו) - אני מחזיק טובה לחבר הכנסת בגין, אשר העמיד את הכנסת על העובדה שלגבי החוזה הבריטי^[6] לא נפל כאן שום דבר חדש. עובדה זו אינה ממעטת במשהו את חומרת העניין. אבל קודם כל יהיה נא ברור שלא נתחדש דבר. יושבים פה חברים שאינם מתמצאים בפרטי העניין. הדברים נשמעים באוזני הציבור, ומחר יקראו אותם ברחבי מדינת ישראל ובכל העולם. צריך להעמיד את הדברים על דיוקם. הציטטה שהביא חבר הכנסת בגין היא נכונה ומדויקת, ולקוחה מתוך הנספח לחוזה, סעיף ראשון סימן ב׳. לא אחזור על הציטטה. חבר הכנסת בגין קרא אותה. הסעיף נותן רשות לכל אחד משני הצדדים להזמין את חברו להכניס את צבאותיו לתוך שטחו, או לשטח הנמצא תחת שליטתו - לא הייתי אומר שיפוטו, וגם לא פיקוחו, אלא שליטתו. זהו התרגום הנכון. תאריך המסמך הזה הוא 15 במארס 1948, זאת אומרת לפני שנתיים וחודשיים. אנו חיים במצב כזה שנתיים וחודשיים. במשך שנתיים אלה יכלה הממשלה של הארץ השכנה להזמין את הצבא הבריטי לכל מקום שהיא נמצאת שם, בין בתחום ריבונותה ובין בתחומים שהיא מחזיקה בהם. אינני יודע אם תעשה זאת. אינני יודע מה יהיה מחר. כיום ישנה הודעה שאין כוונה לעשות זאת. אבל מבחינת הזכות לעשות זאת לא נשתנה דבר. הזכות היתה קיימת ועומדת.

כשהממשלה הבריטית הזכירה את העניין הזה בהודעתה לפני ימים אחדים, ב-27 באפריל, בבית הנבחרים, נקטה נוסח מדוקדק מאוד. היא הודיעה שהיא משתמשת בהזדמנות זו כדי להצהיר שהיא רואה את כל סעיפי החוזה של הברית בין אנגליה ועבר-הירדן מ-1948 כניתנים להיות מוחלים על כל השטח הכלול באיחוד החדש, בכלל זה שטח הסיפוח. הם לא הודיעו דבר חדש, אלא השתמשו בהזדמנות כדי להגדיר מצב קיים. כך יש לקרוא את הפסוק וכאלה היו ההסברים שקיבלנו.

אינני יודע כיצד מיישבים את נושנות העובדה הזאת עם הרעשת עולמות, כאילו הדבר חולל מהפכה. כלום דעתנו נוחה מזה? דעתנו מאוד לא נוחה. הקירבה הזאת אינה נחוצה לנו ואינה רצויה לנו. היא מקור דאגה חמורה בעינינו ואת הדאגה הזאת הבענו. היו לנו דברים עם ממשלת הוד מלכותו הבריטית בעניין זה, וקיבלנו הודעה שאין כוונה להקים בסיסים [בריטיים] בימי שלום. הודעה זאת פורסמה כהודעה רישמית, אך לא הסתפקנו בה והעירונו עליה מה שהעירונו. אנו סבורים שהדבר מחייב אותנו לעמוד על המשמר, כשם שמחייבת אותנו לעמוד על המשמר המדיניות שנקטה הממשלה הבריטית בעניין אספקת נשק לארצות מסוימות במזרח התיכון, כשם שמחייבים אותנו הדים שאנו שומעים, הדים רישמיים למחצה או בלתי רישמיים, על יחסה של הממשלה הבריטית לשאלה של שלום נפרד או שלום מלוכד, לעמוד על המשמר. בינינו ובין הממשלה הבריטית נפלו דברים בזמן האחרון, מהם דברים חיוביים. ההסכם לחיסול החשבונות הכלכליים^[7] הוא הסכם שכל אחד משני הצדדים תרם לו משהו בגדר של ויתור מסוים, הסכם שהוא בתוצאותיו הוגן ומניח את דעתנו. אנו רשאים להעריך אותו בכללותו, ביודענו היטב שהסכם זה הוא תוצאה של מקח ומתן, ולא תוצאה של תכתיב, ואנו מעריכים אותו בסיפוק. ציינו בסיפוק גם את ההכרה דה יורה.^[8] זהו צד חיובי. יחד עם זאת, התרענו על הסכנה הכרוכה בסעיפים אחרים של המדיניות הבריטית, כפי שהיא מתגלית כלפינו.

העמדנו את דעת הקהל שלנו ואת דעת הקהל העולמית על גילויי מדיניות הגורמים לנו דאגה חמורה ואשר אנחנו רואים בהם סתירה ולא סיוע לעניין של שלום ויציבות במזרח התיכון. בעניין זה אנו עומדים על המשמר במידת יכולתנו. ואכן, לטעון שאנחנו התפשרנו ללא תגובה זהו סילוף. אני ארשה לעצמי לומר: זוהי, מבחינה מדינית, איוולת. האופוזיציה משיגה את ההיפך הגמור מכוונתה המוצהרת אם היא מסלפת את עמדת הממשלה בעניין חיוני זה.

מדיניותנו בעינה עומדת. זוהי מדיניות המכוונת לעשות מה שתלוי בנו כדי לחרוג מההסגר וכדי להפנות את מהלך העניינים סביבנו במזרח התיכון מפסי מלחמה לפסים של שלום. אין כל ביטחון שהדבר יושג ולא ננסה לנחש מתי יושג הדבר. עד שיושג אנחנו מצווים לעמוד במלוא האזן. זאת חייבים לדעת כל אויבינו וכל המתנגדים לנו, אבל צריך שיהא ברור מדיניותנו מהי. עלינו לקבוע את המטרה וללכת לקראתה בעיניים פקוחות.

הדיון נמשך והסתיים בהצבעה.

הצעת חבר הכנסת י. קוסוי (מפא״י): ״הכנסת רושמת לפניה את הודעות הממשלה בעניין הסיפוח, על הערעורים וההסתייגויות הכלולים בהן" - 53 קולות.

הצעת חבר הכנסת ח. רובין (מפ"ם): "הכנסת רואה בסיפוח השטחים ממערב לירדן פגיעה ומחייבת את הממשלה לא לחדש את המו׳׳ם על חוזה שלום עם עבה׳׳י אם לא יבוטל הסיפוח" - 16 קולות.

הצעת חבר הכנסת מ. וילנר (מק"י): "הכנסת מחליטה על אי־הכרתה בהתנגדותה של ישראל סיפוח חלקי א"י הערביים לעבר־הירדן" - 2 קולות.

היו״ר י. שפרינצק: הכנסת שמעה את הודעת סיעת "חרות" שאין היא משתתפת בהצבעה.