43 | הממשלה, ישיבה מ״ב^[1]

תמרוני ועדת הפיוס

סעיף ב׳: סקירה

השר מ. שרת: החברים אולי זוכרים, כי בישיבה הקודמת דיברתי על תשובת הערבים להצעות ועדת הפיוס והבעתי חשש שהתשובה הזאת עלולה להכניסנו לתוך איזה סבך, באשר למראית עין יעמידו פנים כאילו לשלום, בעוד שלמעשה זה יהיה המשך של תכסיסי ההשתמטות מהשלום ומבחינה תכסיסית יכבידו עלינו.

ועדת הפיוס באה בהצעות לשני הצדדים על דבר שינוי מסוים בנוהל עבודתה.

היא הציעה ששני הצדדים יתחילו להיפגש פנים אל פנים תחת חסותה ושהדיון יימשך במספר ועדות מישנה, שבהן ישתתפו נציגי שני הצדדים ויתחילו במשא ומתן ישיר. אבל בשלב הזה נוטלת הוועדה לעצמה את הזכות להציע הצעות פשרה, לא רק לשמש מוציא ומביא בין שני הצדדים כמו עד עתה, אלא לקחת את היוזמה לידה ולהתחיל להציע הצעות הצריכות לשמש יסוד לפתרון.

הוועדה שלחה לנו תזכיר מ-29 במרס 1950 ושלחה אותו גם אל כל המשלחות הערביות.^[2] עוד לא ענינו עליו. כאשר היה פה בואסנז׳ה ותהה גם על הקנקן שלנו, אמרתי לו שעוד לא הגענו לשלב לדון על נוהל באשר ישנה שאלה קודמת: אל״ף, אם מגמת פני הערבים לשלום ואם המדיניות שלהם מכוונת לשלום. ב״ית, אם הם מוכנים לנהל עימנו משא ומתן ישיר. גימ״ל, אם הם מוכנים לשלוח נציג מיופה כוח לשם כך. אז ייווצר איזה בסיס שווה בינינו ואז נדון בדברים. יש לנו מה להעיר ומה להשיג על הצעות הנוהל, אבל טרם הגיעה השעה לדון על כך.

בואסנז׳ה ביקר בכמה בירות ערביות עד שהיה אצלנו ולא קיבל בהן כל תשובה פרט לעבדאללה, שאמר לו שהוא רוצה להגיע עם ישראל לשלום, אבל יהיה לו אולי נוח יותר להלביש את ההסכם באיצטלה של ועדת הפיוס. זאת אומרת, הם [הירדנים] ינהלו משא ומתן [אתנו] אך לא יפרסמוהו, אלא ילכו לז׳נווה ושם יערכו את ההסכם הזה כאילו על ידי ועדת הפיוס. פרט לעבדאללה לא קיבל תשובה באף אחת מהבירות. הוא צריך היה עוד להיות בקהיר ואמר כי את התשובה מקהיר ישלח לי מז׳נווה. בינתיים פירסמה מצרים עצמה את התשובה.

עכשיו קיבלתי את התשובה מז׳נווה. מבחינת תוכנו של העניין, התשובה מעידה על חומר המצב. היא מעידה על כך שפני המדינות הללו אינן לשלום, על כל פנים לא לשלום מהיר ולא לשלום מפורש. אולי זה תכסיס גם כלפי האופוזיציות ודעת הקהל שלהן. מבחינה תכסיסית זה מקל עלינו בהרבה, באשר למעשה מדינות אלו אינן מקבלות את הצעות הפיוס.

התשובה מורכבת משלושה חלקים. קודם כל, הם רוצים שאנו מראש ולמפרע נקבל עלינו את דין החלטת העצרת בפריס מ-1948 בדבר הפליטים. פירוש הדבר, שאנו מסכימים שכל ערבי פליט הרוצה לחזור ומקבל על עצמו לחיות בשלום במדינת ישראל, אנו צריכים לתת לו לחזור. בי״ת, אם נקבל את הדבר, הם יהיו מוכנים לקבל את הצעות ועדת הפיוס במידה שהן נוגעות לבעיית הפליטים. זאת אומרת, הם ישבו עמנו בחסות הוועדה לדון בשאלת הפליטים על מנת להגיע להסכם בשאלה הזאת ולפתור אותה פתרון סופי. גימ״ל, אשר ליתר הדברים מוטב, לדעתם, להחזיק בנוהל הקודם ולא להיזקק לנוהל החדש של הוועדה. אבל אם כתוצאה מהמשא ומתן הבלתי ישיר יתברר, שיש בינינו ובינם איזו הסכמה עקרונית באיזה עניין, יהיו מוכנים לשבת בוועדה כדי לחסל בעיה זו.

זה נותן לנו אפשרות, בעצם, לענות: אל״ף, הוועדה הודיעה שאם איזה צד יציג תביעה כלשהי מראש, פירושו של דבר דחייה. בי״ת, הם רוצים לדון בבעיית הפליטים כעקורה מכל המסגרת. אמרנו, שנדון בבעיית הפליטים רק כחלק מכלל העניין ולא כדבר בלתי קשור במצב כולו. גימ״ל, אנו יכולים לומר שהם דחו את הצעת הוועדה. יחד עם זה, אנו יכולים לחזור ולהודיע מהי העמדה החיובית שלנו.

בינתיים נעשו כמה וכמה מאמצים להשפיע עלינו שננסח, בכל זאת, תשובתנו באופן חיובי - שאנו מקבלים את הצעות הוועדה. נעשו שני דמרשים^[3] על ידי ממשלת ארצות הברית וממשלת צרפת. אני סבור שזה נעשה ביוזמתה של צרפת, כי היא מעוניינת בכך, באשר זה נותן לה מעמד במזרח התיכון שהיא הפסידה אותו. אבל עובדה היא שבארצות הברית הזמינו את השגריר שלנו, וגם בקריה בא אלינו מקדונלד ומסר את הדבר. הם הודיעונו וביקשו למסור לממשלה, שממשלת ארצות הברית תוקיר אם ניתן תשובה חיובית להצעות הנוהל של ועדת הפיוס גם אם הדבר לא יביא לכל תוצאה, אבל זה ייטיב את האווירה.

בערך אותו הדבר נאמר לי על ידי הציר הצרפתי. יחד עם זה, היתה שיחה לגדעון רפאל, השליח שלנו [בז׳נווה], עם החברים האמריקניים של ועדה הפיוס.^[4] זאת הוא עשה בשובו מכאן, בדרכו לניו-יורק. הם הודו שתשובת קהיר פירושה דחייה. הם מבינים שהמשא ומתן יכול להתקיים רק על יסוד המצב הקיים. הם אמרו: ״נובמבר 1947 מת ואינו קיים״. הם מייעצים לנו בכל תוקף לתת תשובה חיובית בלי תנאים ושאינה משתמעת לשתי פנים, באשר זה יעזור להם להפנות את כל הלחץ כנגד הערבים ולהוקיע כלפי דעת הקהל העולמית את התנהגותם ולקבוע שהם האחראים למצב של אי-שלום. הם סבורים, שאנו רק נרוויח מכך.

הם מבינים, כי מה שמכביד עלינו מאוד את קבלת הצעות הוועדה הוא עניין היוזמה של הוועדה. אם הוועדה מתחילה להציע הצעות, הצעות אלו מוכרחות להיות ברורות והן מוכרחות להיות על חשבוננו, כי הוועדה נמצאת באמצע. אנו איננו תובעים טריטוריה של סוריה, לבנון או מצרים. לו תבענו טריטוריה שלהם והם שלנו, היתה הוועדה אומרת שיישאר המצב הקיים. אבל הם תובעים טריטוריה שלנו. לעומת זאת, אנו אומרים שאיננו יכולים לקבל את הפליטים חזרה והערבים דורשים שנקבל בחזרה את כולם, ואז הם יגידו: ״תקבלו החצי״.

לאחר שהצעה כזאת, שהיא גרועה לנו, נשמעת מפי ועדת או״ם - שהוא כאילו ניטרלי - על ידי כך היא מקבלת משקל מוסרי בינלאומי רב והיא יכולה מראש להשפיע על מסקנותיה של העצרת כאשר הדבר הזה יובא לעצרת, ואנו - שוב - ביודעים נכנסים לסכסוך לא רק עם הערבים אלא גם בסכסוך עם או״ם. במקום להקל על מצבנו, אנו מחמירים עליו. על זה אומרים האמריקנים שלא יתנו, למעשה, לוועדה להציע הצעות משלה והם נוקטים הגדרה כזאת: ״הוועדה תפעל בתור גורם החותר להרמוניה, המשכין שלום בין שני הצדדים, מתאמץ להביאם לידי יחסי ידידות ומתערב ביניהם, כרגיל, בהסכמתם״.

איני רוצה להאריך בזה. העניין מסובך מאוד. אני סבור שעלינו להלביש את תשובתנו מעטה חיובי, לא שלילי, אבל לדאוג שלא ניפול לפח. לכן איננו צריכים לומר שאיננו מסכימים להצעת הוועדה, אלא שאנו תחילה מעוניינים בשלום והולכים לקראת שלום ואנו מסכימים להסתייע בוועדה מתוך הבנה שהסיוע שלה פירושו זה וזה. התשובה תהיה מנוסחת כך שיהיה מובן שאיננו מסכימים שהוועדה תנקוט בזה יוזמה. מכיוון שהיו פניות של שתי ממשלות, ראיתי חובה למסור על כך לממשלה, כי הפניות היו לא אלי אלא לממשלה.

האמריקנים גם אמרו שהם מייחסים ערך רב ומכריע למשא ומתן שלנו עם עבר-הירדן, ואם העניין הוא כזה שצריך קודם לברר אם יהיה משא ומתן עם עבר-הירדן או לא, לא איכפת להם אם נשהה את התשובה לוועדת הפיוס. מצד שני, יש לחץ גדול מצד צרפת.

בעניין ירושלים. אולי יש פה חברים שלא נכחו בישיבה הקודמת, ולמענם אחזור על הדברים. התוכנית בדבר פגישה עם יושב ראש מועצת הנאמנות באתונה התבטלה. גדעון רפאל נפגש עמו ברומא בבית הציר שלנו [שלמה גינוסר]. גארו עצמו יבוא מחר לארץ. אני רוצה לנסוע עמו מתל אביב לירושלים. בינתיים היתה שיחה של הנציג שלנו עמו ברומא, ושיחה זו היא מאלפת מאוד לגבי עמדת גורם אחד - הוותיקן. אני אקרא את המברק. גארו נתקבל על ידי טרדיני.^[5] בכלל אין עכשיו מזכיר מדיני בוותיקן, כי האפיפיור היה אז מזכיר של עצמו, אבל יש שם קרדינלים אחדים וטרדיני הוא אחד מהם, וכנראה שהוא מבית שמאי שבוותיקן.

גארו הוא אתנו בידידות זה משנים. פעם היה מושל של אלכסנדרטה,^[6] כך שפירסום הדברים האלה הוא לא רק נזק לעניין, אלא גם הכשלתו-הוא. וזה תוכן השיחה [של גארו-טרדיני]: ״אני מקווה שלא באת לדון עמנו על פשרה - אמר טרדיני - כי אין לדבר על שום פשרה״, וטרדיני הרצה לפניו על עמדתו של האפיפיור: ״אל״ף, הוותיקן עומד על העיקרון הרוחני של בינאום מלא של שטח ירושלים, כפי שהוחלט על ידי האו״ם וכפי שנקבע פעמיים באגרות האפיפיור. בי״ת, הקושי החילוני של הגשמת הבינאום איננו משנה את עמדת הוותיקן. גימ״ל, האפשרות של חידוש מלחמה מצד הערבים, מלחמה אשר בה ישראל עלולה לנחול תבוסה, מחייבת ניטרליזציה של ירושלים ושמירת הידידות בין הוותיקן והעולם הערבי. דל״ת, חובת או״ם לעמוד על עיקרון הבינאום, וזה מענינו של או״ם למצוא תשובה לקושי ההגשמה. ה״א, הוותיקן יכול לחכות - דנים בענייני נצח והוא יכול לחכות.

גארו היתה לו שיחה של עשרים דקה עם האפיפיור עצמו ובה, כפי שמסר לנו, הסביר את המבוי הסתום שהשאלה נכנסה לתוכו מבחינת ביצוע. האפיפיור רק הקשיב ואמר בסוף השיחה: ״הוותיקן יהיה מרוצה מהחלטה המתקבלת על הדעת״. לגארו היתה שיחה עם שר החוץ האיטלקי, שאמר לו כי הוא ניסה להניע את הוותיקן לפשרה, אבל האינטרנסיגנטיות של הוותיקן מוציאה אותו מהכלים. המסקנה של גארו היא שהוותיקן אינו רוצה להיכנס למשא ומתן ומוטב לו לחכות ולראות מה יקרה בעצרת הבאה - (השר ד. רמז: זה היה לאחר הודעה רוסיה?) - כן.

בנוגע לשינוי שחל בעמדת רוסיה יכולות להיות כל מיני סברות.^[7] יכולות להיות שלוש סברות שאינן סותרות זו את זו. סברה אחת היא שרוסיה זוהי מכונה מרוכזת מאוד ואין כל חופש לשום נציג ומשלחת. כל דבר מוחלט בפוליטבירו. ב-1947 קבע הפוליטבירו קו שהיו בו כל מיני דברים וביניהם בינאום ירושלים. מאז 1947 לא נפנה הפוליטבירו לדון בשאלה זו ומוכרחים היו להמשיך לנקוט בקו שהותווה. כאשר ביקר נמיר, ערב העצרת המוקדשת לעניין ירושלים, אצל גרומיקו והסביר לו את עניין ירושלים, אמר לו גרומיקו: ״קו!״ - כשנודע לי הדבר אמרתי שזה כבר לא מוצא חן בעיני, כי אם הוא אמר ״קו״ הרי זהו הקו, ובאמת כך הווה. כל הזמן אמרו שם: ״לנו יש עמדה מ-1947״. הם דיברו בנשימה אחת על ירושלים בינלאומית ועל גבולות של 1947. כאשר מישהו [מאתנו], נניח, הציע לכלול את נצרת [בתחומי ישראל], הרי מישהו [מאנשי המשלחת הסובייטית] קפץ ואמר ״היא צריכה להיות במדינה הערבית״.

אבל בינתיים הגיע הדבר לפרקו ובפוליטבירו ישבו על המדוכה והחליטו לנער את חוצנם מעמדת 1947. חשיבות המיפנה הרוסי היא לא רק בנוגע לירושלים. כל הזמן חששנו, שעוד ניתקל בחזית רוסית נוקשה בענייני הגבולות. עתה הם אומרים שעמדת 1947 היא בבחינת 86ת86ח0ח.

יכולה להיות גירסה שנייה, שלגמרי לא מוציאה את הראשונה, אלא משמשת רק תוספת הסברה לה: הם נוכחו לדעת שהדבר הזה לא יוצא לפועל, ומבחינת תעמולה זה מעמיד אותם במערכה לא נוחה, כי הם יימצאו בחברה אחת עם הוותיקן ו״הליגה״. גדלה איבתם ל״ליגה״ [הערבית] ולמצרים. את כל עניין הזיון הבריטי [של מצרים] הם רואים כזיון נגדם. היתה שיחה מעניינת מאוד בין מאליק ואבן. הוויכוח התבטא בזה שאבן אמר כי אנו חושבים שזיון זה מכוון נגדנו, ומאליק אמר שזה מכוון נגדם יותר מאשר נגדנו - (השר ד. רמז: הם צודקים!) - תכלית מעשית אינם משיגים בעמדתם הקודמת, ומבחינה תעמולתית נכנסים לסבך. לכן החליטו לנתק את הקשר הזה.

ההסבר השלישי הוא יותר מיוחד במינו. היתה כנראה פנייה אליהם מצד הכנסייה היוונית. הכנסייה היוונית נתמלאה חששות, שבינאום ירושלים פירושו השלטת הקתוליות על ירושלים ועל כל הכרוך בזה, ודחיקת רגליה וקיפוחה של הכנסייה היוונית [האורתודוקסית]. מכיוון שסברה שאמריקה מוכרחה להתחשב בקתולים, היא פנתה לברית המועצות. על ידי הוותיקן מתנהלת מערכה על הידוק הקשר בין הקתוליות והאיסלאם, וזה מתנהל בסיסמה של אנטי-קומוניזם במזרח. הוותיקן קורא את האיסלאם לעמוד לימינו נגד אויב האנושות. בקשר לזה יצאה קריאה מהסינוד הקדוש ברוסיה אל הכנסיות במזרח לא לתת יד לאינטריגה הזאת, שזוהי אינטריגה נגד ברית המועצות. זה יצר רקע להתקרבות. ואם זה כך הרי רוסיה, על ידי התנגדותה לבינאום, מצאה דרך לעצמה להשיג משענת בכנסייה היוונית נגד הקתוליות ונגד הברית הקתולית-מוסלמית במלחמתה בקומוניזם.

על כל פנים, היתה שיחה מעניינת מאוד בין מאליק ואבן. השיחה התנהלה באנגלית והיא רשומה באנגלית, והחברים יכולים לקרוא אותה.^[8] היא מעניינת בעיקר מפאת הרוח ששררה בה. זאת היתה רוח של ידידות גמורה, של הערכת מדינת ישראל כגורם חשוב בעל ערך בזירה הבינלאומית, לא כמות מבוטלת וגם כגורם עצמאי. בשיחה זו נאמרו על ידי מאליק דברים שבפומבי אינם אומרים, ולא זו בלבד שאינם אומרים, אלא גם מפ״ם לא תאמר אותם. כאשר הזכרתי את הודו, צעק סנה ״עבדו של בווין!״^[9] - זאת הוא אמר על נהרו. אבל מאליק דיבר בהערכה על הודו כגורם עצמאי. הוא רואה אותנו ואת הודו כשייכים לאותה הקטגוריה: לא מזדהים עם ברית המועצות, אבל עצמאים.

בישיבה הקודמת הביע מר [פנחס] רוזן מישאלה, שאביא את שאלת מינוי הציר ללונדון לפני ישיבת הממשלה. עכשיו יש ביכולתי לעשות זאת. אני מציע למנות כציר ללונדון את מר אליהו אילת ולמנות את מר אבן כשגריר בוושינגטון, על מנת שיאחד שני תפקידים: נציג כלפי או״ם ושגריר בוושינגטון. על התוכנית הזאת של איחוד שני התפקידים חשבנו זה מכבר. יש בזה גם קימוץ מסוים, אולם חשבנו על כך מתוך הנחה שבינתיים נחדל להעסיק את או״ם, אבל זה לא כך. אנו יוצאים עתה למערכה ברחבי תבל בעניין ירושלים ומרכזה יהיה ניו-יורק מבחינות רבות, ועליו מוטל התפקיד של הכנה רבה בין משתתפי העצרת בקשר לזה. הדבר מחייב טיפול לגבי משלחות שונות. אנו יודעים עד כמה לא קל להיות בשני המקומות. נצטרך אפוא לחזק את שני המקומות על ידי עזרה נוספת ולא יהיה אזי קימוץ. אנו בין כך צריכים לחזק את שני המקומות, כי החזית שלנו היא חזית האו״ם וחזית ארצות הברית. אולם גם אנגליה היא מרכז חשוב ומסובך מאוד.

על כל פנים, מכל המועמדים הבאים בחשבון אני חושב את מר אליהו אילת כמועמד הרציני ביותר, כי הוא מביא עמו ללונדון שני דברים חשובים: בקיאות רבה בזירה הבינלאומית ובקיאות רבה בנעשה במזרח התיכון. הוא בעניין זה בן בית. הוא יודע זאת במידה מסוימת גם יותר טוב מהאנגלים. ואם דעת הממשלה נוחה מההצעה הזאת, אני רוצה לבקש, להתחנן בכל לשון של בקשה ותחנונים, שהדבר הזה לא יתפרסם כי זה גורם אי-נעימות ועוגמת נפש וגם עלבון לממשלות שאליהן אנו צריכים לפנות בעניין זה, אם הדבר מתפרסם בטרם פנינו ובטרם הן נתנו תשובה - (השר מ. שפירא: בעניין זה שמעתי כבר משהו) - אבל זה לא התפרסם בעיתון?!

על הסיפוח [של הגדה המערבית] ועל תגובתנו לו קראתם בעיתונות. ההודעה שמסרנו לעבדאללה היתה יותר חריפה קצת מאשר הצורה שבה התפרסמה, כי בפירסום התחשבנו בזה שיכולים להגיד לנו: ״התחשבתם במשהו?״ אבל בהודעה שנשלחה לעבדאללה החרפנו אח הדברים כדי לעזור לו בהתנגדות. קיבלנו ממנו הזמנה לפגישה והיא התקיימה אמש. הוא הודיע שהכל הולך כשורה, אבל בקצב ידוע. להווה ידוע - אמר - שמנוי וגמור עמו להיכנס במשא ומתן ולגמור על הסכם ואז אפשר יהיה לנסוע לז׳נווה לגמור. הוא מרוצה מהפרלמנט. הפרלמנט עומד מאחוריו ותומך בו. הוא אינו מרוצה במאה אחוזים מהממשלה, אם כי מרוצה ממנה יותר מאשר מהממשלה הקודמת. היא יותר אמיצה מהקודמת והוא חושב שהיא תלך בתלם. הוא צריך עכשיו להשתלט על הממשלה הזאת, ולכן הוא מבקש שהות של עשרה ימים או שבועיים. אז תבוא הזמנה אישית על דעת הממשלה למשא ומתן.

הוא הכחיש בכל התוקף שתי שמועות שנפוצו בעיתונות: אל׳׳ף, שראש הממשלה קיבל על עצמו את ראשות הממשלה בתנאי שלא יהיה שלום, או משהו מעין זה. הוא לא היתנה כל תנאי כזה. בי׳׳ת, ששר החוץ קיבל עליו תפקיד זה רק אחר שנוכח לדעת שאין כל התחייבות כלפי מדינת ישראל. ובכן, לא היה ולא נברא! שר החוץ לא עמד על כך ולא נוכח לדעת זאת. אם "הליגה׳ תנסה לעשות עסקים ותתחיל להפעיל את הסנקציות נגדו, הוא יצא את "הליגה". בדרך כלל הוא חושב, שמוטב לו לצאת את "הליגה". זוהי מסקנתו האחרונה בעניין זה.

אני רוצה לומר: אל ישלה אותנו דיבור נוח זה לגבי תוצאות העניין. אני סבור שפרק זה של המשא ומתן יהיה קשה יותר מהפרקים הקודמים. הוא, בכל זאת, ירצה להיבנות על חשבוננו מהמשבר שהוא נכנס לתוכו עם "הליגה". הוא ירצה שנשלם לו בעד זה שהוא ממרה את פי "הליגה" וכבר היו רמזים אצלו, שהוא יעורר שאלות חדשות: תיקון הגבול בשרון בסביבות קלקיליה, שאלת נמל יפו, שאלת אילת מחדש. הוא חזר ואישר והדגיש, שבשום פנים ואופן אינו רוצה שפליטים יחזרו למדינת ישראל. הפליטים צריכים לבוא על פתרון בעייתם במקום מגוריהם. אבל הוא מצפה מאתנו תמורת זה לנדיבות בתשלום פיצויים בשטח זה, כדי שיוכל לגשת לפתרון סופי של השאלה.

הוא אומר בסיפוק רב, שהאנגלים תומכים בו. [שגריר בריטניה בירדן] קירקברייד אמר לו, שהוא צריך קודם כל להתיישב באוכף על הממשלה הזאת, ואז הוא יוביל את הסוסה הזאת, שהיא עוד בועטת, לתוך האורווה - (השר א. קפלן: בעניין יחסה של רוסיה, אולי הופיעו הרוסים בכל כוחם בעניין ירושלים. אבל הם פעם היו טוענים כלפינו: "למה איננו נפגשים ומה זה שאיננו עושים אתם עסקי מסחר?" אבל זה כבר אולי חצי שנה שלא שמעתי מהם דברים כאלה) - קיבלתי את הגיליון של "ליטרטורניה גזיטה" עם מאמר מוקדש לכבודי. הזמנתי את ירשוב.[10] הוא עוד לא קיבל את הגיליון הזה, אך אני כבר קיבלתיו. אמרתי לו: "יש פה מאמר מוקדש לי. המאמר כתוב בלשון מסוימת. לא אעמוד על הלשון. זה עניין של טעם. זאת ׳ליטרטורניה גזיטה׳. אני רק רוצה לומר, שגידופים אינם משכנעים איש ואינם מוכיחים שום דבר. אבל יש במאמר הזה קביעות מדיניות ואני יודע מה זאת עיתונות בברית המועצות. חזקה שבעניין מדיניות חוץ העיתונים אינם מתנהגים על דעת עצמם, ויש כאן דברים שאני מוכרח להגיב עליהם. ניתחתי את עניין המילווה האמריקני. הוא, כנראה, שיער שקראתי אותו [אלי] בעניין זה, והוציא מכיסו נייר והתחיל לקרוא בפני ציטטות מ״הדור״ ומ״הבוקר״, מ״בטרם״, ואיני זוכר אם גם מ״הצופה״, אבל היה עוד משהו, והוכיח איזה עלילות ודיבות מוציאים על ברית המועצות, איך מזהים את ברית המועצות עם היטלר ״וזה העם היהודי אשר היטלר עולל לו מה שעולל!״, ואיזה זלזולים מזלזלים בסטלין - (השר הרב י. מ. לוין: ב״הבוקר" ישנם דברים כאלה!) - הסוף היה שנפרדנו בזה שכל אחד צריך לדאוג שהעיתונות שלו תשמור על גבולות מסוימים בביטויים לגבי מדינה ידידותית אחרת. לי יש רושם, שהמאמר נגדי היה מאמר מכוון במיוחד כדי להפנות תשומת לבנו לעיתונות שלנו על מנת לרסנה.

יחד עם זה אני רוצה לומר, שקבלות הפנים [ביום העצמאות בנציגויות ישראל] במרכזי אירופה המזרחית עברו בהצלחה רבה, אפילו ברוסיה. באו הסגל הדיפלומטי, באו כאלה שלא באים אף פעם לקבלות פנים, אלא רק אם הן נערכות על ידי מדינות המזרח. גם במוסקבה היה סגן שר החוץ לברנטייב וכן בא שגריר סין, שעוד לא היה בשום קבלת פנים לא סובייטית. עלה לנו להפגיש את לברנטייב עם השגריר האמריקני, כי הם נוהגים באולם לעמוד בצורה כזאת שאין מלכות נוגעת במלכות - (השרה הגב' ג. מאירסון: כנימוק לאי־מעשיות עניין בינאום ירושלים, כללה ההודעה הרוסית את ההנחה הזאת: הערבים והיהודים אינם מסכימים) - (השר א. קפלן: כתוב היה "התושבים"!) - אבל נאמר: ״התושבים היהודים והערבים״ והשאלה היא: מיהם הערבים? לא עבדאללה - (ראש המשלה ד. בן־גוריון: גם עבדאללה! האם אין בזה שינוי יחס לעבדאללה?) ־ ייתכן מאוד. שמנו לב לנקודה זאת - (ראש ממשלה ד. בן^־גוריון: הדבר אפשרי. אם אין התנגדות למועמדות של אילת ואבן, הרי זה מתקבל) - מר שפירא שואל אם יש לרוסיה מטוסי דחף [סילון] ואם יש סיכוי שנקבל מהם. בפעם האחרונה כאשר עוד הגב׳ מאירסון שאלה את וישינסקי עוד הפעם אם יתנו לנו נשק, אמר: ״למה לכם? אנו ניתן לכם אקדח ויאמרו שנתנו לכם פצצה אטומית״.