37 | הרצאת משה שרת בכנס סגל פיקודי גבוה^[1]

חבלי השלום

שר החוץ משה שרת: בעיית השלום עם מדינות ערב תהיה ציר הדברים שיש בדעתי להשמיע הפעם, חלקם הגדול כמהרהר בקול רם. אילו נתבעתי לנסח כותרת לדברי, הייתי בוחר בשם ״חבלי השלום״. היו לנו חבלים קשים מאוד של שחרור - חבלי גאולה - חבלי הקמת המדינה שלא נסתיימו עדיין. אפשר וציונה המכריע של תקופתנו הוא קיבוץ הגלויות, והחבלים המכריעים הם חבלי הקליטה. אולם חושבני שנכנסנו זה מכבר, ועוד נגזר עלינו להתמיד אולי תקופה לא קצרה, גם בשלב של חבלי השלום.

חוששני כי לגבי חלק גדול מציבורנו נכון יהיה לומר, שהוא איבד את ההבנה לעניין השלום. מכל מקום, אינו חי בעיה זו במשמעותה המלאה. מסופקני אם מעשרה אנשים שיישאלו על כך, ישיב אחד תשובה נכונה. יש לעיתים דברים שהם לכאורה מובנים מאליהם, אך כיוון שהם מקובלים כמובנים מאליהם חדלים אנשים לתהות עליהם ואינם מתאמצים להבינם הבנה מושכלת, הבנה שבהכרה. אם נשאל אדם מן המניין לפי אילו חוקים הוא מניע את ידו, משתמש בה, תופס דברים ומשמיטם, הרי יתבלבל לגמרי ולא יוכל להסביר. הדבר הוא כה פשוט וטבעי בעיניו עד שאף פעם לא חשב עליו. ולעיתים קרובות, כשאין מאמצים את ההכרה, חדלים להבין את הדבר עצמו. כזהו המצב ביחס לבעיות השלום בציבורנו.

אני מקווה שלא יתקבל הדבר כזלזול ברמת ההשכלה המדינית וברמת ההכרה האזרחית של המאזינים אם לא אקבל שום דבר כנתון מראש, כמובן ומוכח, ואנסה להסביר ככל האפשר בקיצור ובמגובש את דעתי בעניין זה מאל"ף.

סבורני, כי השלום נחוץ קודם כל לגופו, לשם השלום. הווה אומר, לביטחון המדינה. אין זאת אומרת, כי אילו עמדנו מחר בפני אפשרות של חתימת שלום רישמי וכולל עם כל המדינות השכנות, הייתי אץ מחרתיים וממליץ בפני הממשלה להפחית את תקציבנו הצבאי. מניח אני, שבשום פנים ואופן לא הייתי בא בהמלצה כזו. הייתי דוחה אותה, ללא ספק, למשך תקופה מסוימת בה היינו בוחנים כיצד מתפתחים הדברים ומה מידת יציבותו של השלום. לא מן הנמנע אפילו, שלמחרת הקמת השלום היינו רואים את עצמנו מצווים להגדיל במידת-מה את תקציב הצבא, במידה שתהליך בניינו ושכלולו של הצבא לא נשלם. אין כוונתי לומר אפוא שחתימת שלום כשלעצמה, עם כל אותן המדינות שלחמו בנו ועדיין רואות את עצמן כעומדות בקשרי מלחמה אתנו - אם לא בפועל הרי לפחות בכוח – היתה משרה מיד ביטחון מוחלט. יודע אני, שמלחמות פרצו בעולם גם בין מדינות שכרתו ביניהן בריתות שלום. ייתכן ומרבית המלחמות פרצו תוך הפרת חוזי שלום ובריתות שנכרתו. הנוהג שפשה בזמן האחרון לפתוח במלחמה ללא הכרזה בוודאי שאינו מבצר שלום של קיימא וביטחון מוחלט כתוצאה מחתימה על הסכם שלום.

גם לאחר חתימת הסכם שלום נהיה מצווים לעמוד על המשמר, להשביח ולשכלל ללא הפסק את אמצעי התגוננותנו, לחקור ולדעת בהתמדה מזימות ותוכניות של אויבינו הקיימים והאפשריים. ואף על פי כן, אי־אפשר כלל להפריז בערכה של כריתת ברית שלום בינינו לבין מדינות ערב לביטחונה של המדינה. אפילו הסכמי שביתת נשק מכבידים במידה ניכרת על כל יוזמה למלחמה חדשה, על אחת כמה וכמה הסכם שלום. במידה שהמעברים ממלחמה להפוגה ומהפוגה לשביתת נשק הוסיפו חגורות ביטחון לא מוחלטות, אבל בכל זאת רבות חשיבות סביבנו, הרי המעבר משביתת נשק לשלום תורם תרומה נוספת וממשית מאוד לביצור ביטחוננו. כי מיד מתעוררת השאלה מיהו זה שהפר הסכם חתום הדדית ומקויים בגושפנקה בינלאומית רמה. אולם אין הבחינה המדינית־המשפטית הצרה ממצה את מלוא ערכו הביטחוני של הסכם שלום. יש לבחון את הסכם השלום גם מצד השפעתו הפסיכולוגית, וייתכן ובחינה זו היא מכרעת.

סביבנו מתחוללת התרוצצות בין שתי גישות לתופעה חדשה זו בהיסטוריה של המזרח התיכון והעולם, ששמה מדינת ישראל: גישה של השלמה איתה וגישה של התקוממות נגדה. השלמה איתה פירושה לא רק השלמה עם עובדה קיימת שאין להרהר אחריה ואין לשנותה, אלא גם נכונות ליהנות ממנה. מדיניות היא תורה של יצירת עובדות והשימוש בהן. במידה שמדינה נוקטת גישה של השלמה עם קיומה של ישראל, אין היא יכולה להסתפק בעמדה פסיבית של ניטרליות וסבילת העובדה. טיב היחסים המדיניים מחייב התפתחות מרחיקה לכת ביצירת יחסים תקינים וחיוניים, ברכישת ידידותה של המדינה החדשה ובהפקת תועלת מקיומה בכל הצורות והאפשרויות. גם ההתקוממות נגד מדינת ישראל אינה יכולה להסתפק בעמדה פסיבית של העמדת פנים זעומות, של ״ברוגז״ מתמיד והתעלמות כביכול מעצם קיומה על ידי העדר קשרי תחבורה, דואר ומסחר ותו לא. הרי עמדה כזו אינה אלא סבילת העובדה החדשה ביסוד. גם הגישה השלילית לישראל מכירה אפוא בהכרח ליחס שלילי פעיל, לרצון ולניסיון להקטינה ולהחלישה, ואם אפשר - להשמידה ולהעבירה כליל מן העולם.

אינני מתכוון לומר, שהחלוקה היא החלטית למדינות שכל כולן שוחרות שלום, ולעומתן מדינות השואפות רק קרבות וחורשות ללא הפוגה תוכניות למחוק את מדינת ישראל ממפת המזרח התיכון והעולם. החלוקה אינה כה פשטנית והיא חוצה במציאות גבולות מדינות ועמים. בכל מדינה מוצאים אנו חוגים הנתונים להשפעת הגישה האחת או האחרת, ומשמשים גורם ומניע לאחת מהגישות. אוסיף ואומר שהתרוצצות זו קיימת, בעצם, בתוך תוכם של אלפי אנשים. המוני אדם חצויים בין שתי הגישות, משל לשתי נשמות מתרוצצות בגוף אחד, או לכפות מאזניים המתנודדות ואינן מגיעות למצב מעויין. בני אדם נתונים להשפעות חיצוניות ופנימיות. קיימת מלחמת יצרים: יש יצר להגיע לשלום ולעומתו יש יצר לחסל עובדה מעיקה. הרבה תלוי בתוצאות ההתרוצצות הזו ומגמות התפתחותה. אחת הבחינות שעלינו לבחון כל מאורע ותמורה המתחוללים סביבנו היא באיזו מידה הם מחלישים את ההתקוממות כנגד ישראל ומסייעים להגברת גישת ההשלמה, ובאיזו מידה התוצאה היא הפוכה ושלילית לגבינו. אין כלל לשער, ואי-אפשר לדעתי להפריז, בהערכת החיזוק שתקבל הגישה החיובית [לקיום מדינת ישראל] על ידי כריתת הסכם השלום.

כיום אנחנו במצב של בדידות ופרישות באותו חלק עולם בו אנו נתונים, ואנו מצווים לצבור ולקיים בתוכנו כוח מוסרי וממשי, כלכלי וצבאי, שיאפשר לנו להחזיק מעמד במצב זה לזמן בלתי מוגבל. אינני מדבר בקטגוריות של נצח, אבל מבחינת כוננותנו הנפשית והארגונית, כולל כוננות משקית-כלכלית, צבאית, תחבורתית וכולי, עלינו להיות מוכנים להחזיק מעמד במצב זה משך זמן בלתי מוגבל. עם זאת, חלילה לנו להסתגל אליו כאילו היה מצב תקין. מרבית העם אולי אינה רגישה לתופעה בלתי נורמלית זו של חוסר כל קשר בינינו לבין סביבתנו הקרובה. נהפוך הוא, רוב העם שיכור בצדק מהרגשת היציאה מהבדידות והשחרור מאותה מצוקה נפשית וממשית המלווה את חיי היהודים בכל אתר ואתר בגולה. המוני יהודים, שהיו מוקפים תמיד ובכל מקום זרים ואויבים הפוגעים בהם, ולעתים דורסים אותם, מתקהלים בארץ במהירות מפתיעה, מוצאים כאן איש את אחיו ונושמים לרווחה. לראשונה לאחר דורות נמצאים הם בסביבתם הטבעית ונפטרים לגמרי מאותה הרגשת מועקה ובדידות שהטביעה בהם הגלות. שחרור זה ממועקה ובדידות אינו צריך לטשטש את הרגשת הבדידות האופפת אותנו ככלל, כמדינה, בחלק זה של העולם. אומנם אין זה מצב של בדידות מוחלטת. רשת קשרינו עם העולם הגדול מתרחבת ומסתעפת. אך עד כמה שלא יהיה הדבר פרדוקסלי, החל תהליך גידולה של רקמת קשרינו עם העולם דווקא מהקצוות הרחוקים והוא מתקרב והולך אל המרכז - פרס וטורקיה. לכאורה, צריך היה להיות להיפך. רגילים אנו לחשוב, שכל דבר מתחיל מהמרכז ומתפשט כלפי ההיקף. במקרה זה קרתה תופעה הפוכה, תופעה שהיא פרדוקס אמיתי. פרדוקס הוא תופעה הנראית כבלתי אמיתית, אך באמת היא אמיתית - פרצנו אל תוך זירת ההיסטוריה במקום זה, נוצרו גירויים חמורים והתחוללה התנגשות בינינו לבין העולם הסובב אותנו.

אין להניח שיכול היה להיות אחרת. נכנסנו והתעצמנו לפתע, דחקנו מישהו, הזזנו מישהו ממקומו. אינני מדבר על ההזזה הפיסית בלבד. ואין זה חשוב מי אשם ומי אינו אשם - עובדה היא שתקומת מדינת ישראל חוללה תמורות מכריעות במזרח התיכון ויצרה גירויים חריפים. אם לדבר בלשון הפיסיקה, הרי אין גבולות החלטיים ללחץ. היורה אבן קטנה לים משפיע על הים כולו, אך ככל שגדל המרחק קטן הלחץ. באותה מידה אפשר לומר שתקומת ישראל לחצה על כל ארצות העולם, אך הלחץ קטן ככל שהמדינה רחוקה יותר. אמריקה ורוסיה הרגישו פחות בלחץ והן היו הראשונות שהכירו בנו. מעט מעט החלו להכיר בנו מדינות קרובות יותר - מבחינה גיאוגרפית ומבחינת האינטרס. היבשת האחרונה להכיר בנו היתה דווקא זו שאנו שייכים לה - אסיה. והמדינה הראשונה באסיה שהכירה בנו היתה זו הרחוקה מאיתנו ביותר - סין [הלאומנית].

כמובן ששום תהליך בעולם אינו מתפתח בשיטתיות מוחלטת. הודו לא באה מיד לאחר סין, ופרס וטורקיה הכירו בנו לפניה. אך אפשר לומר שמתנהל בעצם תהליך של בידוד המבודדים. מדינות ערב עצמן, המתאמצות לבודד אותנו, הופכות יותר ויותר למבודדות עקב ריבוי המדינות המכירות בנו ומיעוט המדינות העומדות בסירובן. הן הפסידו את טורקיה, פרס, אינדונזיה ובורמה כבעלות ברית אפשריות. אף על פי כן, אל נתנחם ונטעה לחשוב שתהליך זה כשלעצמו פותר את הבעיה. הטבעת המבקשת לבודדנו צריכה להעיק עלינו מאוד. היציאה מבדידות בלתי אמצעית זו היא אחת המטרות הראשיות, אם לא המטרה הראשית, של מדיניות החוץ שלנו במידה שמדיניות החוץ צריכה לשרת את ענייני היסוד של המדינה. לא רק מבחינת הביטחון. מכל בחינה יסודית נגיע לכלל אותה מסקנה.

לדוגמה, הבחינה הכלכלית. ברור שאיננו יכולים לוותר לאורך ימים על אותה יכולת קיבול לתוצרת שלנו הנתונה, בפוטנציה לפחות, בארצות השכנות. איננו צריכים לבנות רק על השווקים של הארצות השכנות ויש לחתור לשווקים רחוקים יותר, ולהסתגל אף למצב של חרם ממושך. אך איננו רשאים לוותר מראש על השווקים הללו.

אחד מענפי המשק העיקריים שלנו בעתיד יהיה בוודאי ענף התיירות. בעצם, יהיה זה אחד מסוגי האקספורט שלנו. הסחורה שנמכור היא היסטוריותה של ישראל. הרי זה נכס כביר ערך. וכשם שלא נמחק נכס זה מאוצרנו הרוחני והמדיני, כן איננו רשאים להוציאו מכלל האפשרויות הכלכליות שלנו. אולם בשום פנים לא נצליח לפתח את התיירות במלוא התנופה האפשרית אם לא נתכנן תוכניות תיור כוללות עם מצרים, הלבנון ועוד מספר ארצות שכנות.

עורקים כלכליים חשובים קושרים את הארץ אובייקטיבית לארצות השכנות, אך בחלקם הגדול הם משותקים. זמן רב חיינו במצב שעורק כלכלי כה חשוב כתעלת סואץ היה חסום בפנינו. מכל מקום, שביתת הנשק חילצה אותנו במידה רבה ממצר זה, אומנם לא מיד. ועכשיו אפשר לקבוע כעובדה, שאוניות נושאות מטען לא־מלחמתי עוברות את תעלת סואץ ומגיעות לחיפה ולתל אביב באין מפריע. אונייה עם דגל ישראלי עדיין לא ניסתה לעבור את התעלה. אבל כדאי לעשות ניסיונות כאלה וכן ניסיונות נועזים נוספים. יכול להיות שזה יביא לסיבוכים דיפלומטיים, אך בטוחני שבסופו של דבר נפרוץ דרך זו.

כשמדובר על עורקים, אין הכוונה לעורקי תחבורה בלבד. יש גם עורקים אחרים. קיים צינור נפט [מעיראק לחיפה] והוא משותק. לעובדה שהוא משותק, ותעלת סואץ כדרך מעבר לנפט גולמי חסומה בפנינו, יש השפעה ממארת על התפתחותנו הכלכלית. זה מייקר ללא צורך את הדלק שאנו צורכים ומאלץ אותנו לקנות דלק במטבע קשה. אילו היה צינור הנפט פועל, היינו משיגים דלק זול בהרבה, במטבע ישראלי, וייתכן שהיינו מצליחים להוזיל בכך את יוקר החיים הרבה יותר משהצלחנו בכל פעולות משרד הקיצוב והאספקה. חידוש זיקוק הנפט בארץ היה מרבה את התעסוקה ומשמש בסיס לפיתוח כמה תעשיות לוואי.

אלו הן רק דוגמאות בודדות, אך מהן אפשר ללמוד מה יכול היה השלום להעניק לנו.

סבורני, שהכרה זו צריכה להיות מושרשת עמוק בלב הצבא, והצבא צריך לראות את עצמו קודם כל מכשיר של שלום. אני אומר זאת מבחינה מדינית מקיפה, וודאי לא במקרה של מלחמה. הצבא הוא בראש וראשונה מכשיר למניעת ההכרח בהתגוננות, מכשיר להרתיע אחרים ממלחמה. אינני זוכר בדיוק מה קבע קלאוזביץ - אם המלחמה היא המשך המדיניות או להיפך.^[2] על כל פנים, ההיסטוריה היא שרשרת בלתי מנותקת של מאמצים מדיניים וצבאיים וכל חוליה אחוזה בחברתה כשלהבת בפתילה. במידה שהצבא מהווה אחד האמצעים, אין הוא רשאי לראות את עצמו בודד במערכה זו. הצבא, שכאילו כל עצמותו מכוונת למלחמה, והסכם שלום הם שני גילויים המשלימים זה את זה. אלה, שמתפקידם לחתור לכריתת הסכם שלום, צריכים להיות המעוניינים הישירים שיהיה במדינה צבא יעיל. ואלה השוקדים על הצבא צריכים להיות מעוניינים שהדיפלומטיה לא תסמוך רק על הצבא ולא תתפנה לעניינים אחרים, אלא תעשה כל אשר לאל ידה להשגת השלום.

קיימות גם בעיות מיוחדות במינן, שרק השלום עשוי להניח יסוד לפתרונן המוחלט. לדוגמה, בעיית הפליטים הערביים, המעיקה עלינו מאוד ומסבכת יום יום, שעה שעה, את בעיית הביטחון שלנו. קשה להניח, שאפשר לגשת לפתרון בעיה זו שלא במצב של שלום יציב.

אם דיברתי על ההשפעה החיונית של השלום בהשכנת יציבות יתר והשראת רוח של השלמה עם מדינת ישראל - הרי אין להתעלם מבעיית היחסים בין מדינות אלה לבין עצמן. אנו איננו מעוניינים, מכל מקום בתקופה זו של בניין המדינה, בה חייבים אנו לנצל ניצול מקסימלי אותו שטח שהתבצרנו בו, בזעזועים נוספים במזרח התיכון. אין להתעלם מהעובדה, שיכולים לקרות זעזועים העלולים להועיל לנו. אבל אם נעשה מאזן יתברר שסכנת הנזק מהזעזועים גדולה מהתועלת שהם עלולים להביא לנו בשלב כה רגיש של התפתחותנו, כאשר אמצעינו כה מוגבלים והמדינה עמוסה נטלים כה כבדים של קיבוץ גלויות והחזקת מעמד כלכלי, וצריך להשקיע אמצעים כה כבירים בפיתוח הארץ. אנו מעוניינים ביציבות, על כל פנים, יחסית, בתקופה זו.

אומנם, הרצוי לא תמיד מצוי, וההכרחי לנו לאו דווקא האפשרי. על כל פנים, לאו דווקא בתקופה הקרובה. עלינו לבחון בחינה מפוכחת ומציאותית את הגורמים הפועלים סביבנו לגבי בעיה זו.

מה הגורמים המניעים לשלום סביבנו ומה הגורמים המרחיקים את השלום מאיתנו? בשטח זה יש כאילו התחייבויות פסוקות וסיטוניות. לפעמים נדמה שגם הערבים עייפים מהעסק ורוצים לגמור אחת ולתמיד. לפעמים נדמה שפניהם למלחמה ולפעמים נדמה שכל אותם הדיבורים אינם אלה איומים בעלמא, ומאחורי כל זה אין דבר רציני - עשן בלי אש.

בשום פנים אין להסתפק בהגדרות סיטוניות כאלה, וקיים הצורך לנתח את הדברים ניתוח מעמיק יותר. אין כל ספק, שישנם גורמים רציניים במדיניות הערבית הפועלים לטובת השלום. קודם כל, חוסר היציבות הכללית המהווה מארה למזרח התיכון ומעיק קשה על מדינות, על חוגים שלמים במדינות ועל גורמים של כוח ושלטון בתוכן. אין ספק, שרבים כבר נותנים דעתם על כך שיש להגביר את היציבות במזרח התיכון, ואחת הפרצות שיש לסתום לשם כך היא העדר השלום עם מדינת ישראל. יש המתכוונים לתקן זאת על ידי עקירת ישראל משורשה, אבל יש אחרים הסבורים שזה מאמץ שווא ותיקון האנומליה לא ייתכן אלא על ידי ההשלמה. יש אישים וחוגים במדינות הערביות, המשוכנעים כי כל עוד יישאר הפצע הזה פתוח ושותת דם ומוגלה הוא יסכסך ויקלקל יחסים לא רק בין ישראל ומדינות ערב, אלא גם בין המדינות [הללו] ובתוכן. הוא יעורר גירויים בלתי פוסקים ומתיחות בלתי פוסקת, ישמש גורם שהמתחרים על השלטון ינצלוהו תמיד איש כנגד רעהו - הממשלה נגד האופוזיציה והאופוזיציה נגד הממשלה - ימנע שיקול דעת לגוף העניינים ויהיה שורש פורה ראש ולענה, אם להשתמש בשפת המליצה.

ללא ספק, החלה במדינות שמסביבנו התעוררות של מצפון חברתי, התעוררות של הכרה מוסרית חדשה לגבי תופעות חברתיות. הדברים הם בתחילתם ולא בכל מקום הגיעו לאותה דרגה. מידת ההתעוררות גדולה במצרים מאשר בעיראק, אבל היא קיימת גם במצרים וגם בעיראק. מי שקורא את העיתונות והספרות הערבית, מי שנפגש עם ערבים ומקשיב לשיחות, יכול להעיד על כך. בעצם אין כאן שאלה של התעוררות מצפון בלבד ואבולוציה ידועה המתחוללת באתיקה הציבורית. ניתנת האמת להיאמר, שיש כאן גם גורם של חשבון אגואיסטי של שליטים, ממשלות ושכבות שלטון, גורם המכוון אותם בעצם לאותה המטרה.

נבדוק לדוגמה את מצרים. מצרים היא ארץ עשירה ופורייה מאוד, אך אם מביאים בחשבון את הארץ והאוכלוסייה, הרי זו אחת הארצות העניות בעולם, ארץ ההולכת ומתרוששת יותר ויותר כתוצאה מריבוי מבהיל של האוכלוסייה ומחלוקת רכוש בלתי צודקת בין השכבות החברתיות. יש עושר רב הצפון בידי מעטים, ואילו אותן השכבות המתרבות במהירות אינן נוטלות את חלקן בעושר הלאומי. מעטות הארצות בעולם בהן כה בולט ומשווע הניגוד בין שיא העושר ושפל הרעב והעוני כמו במצרים. מצב זה דוחק אנשים, בסופו של דבר, ומעורר את המצפון החברתי. אבל לא רק זאת. שכבות שלטון, מפלגות רחבות כמפלגת ה״וואפד״, אינן יכולות שלא לתת דעתן ולא לשאול עצמן מה יהיה גורל הארץ אם העוני יימשך ללא שינוי ומיליוני העניים והרעבים, מחוסרי המחסה והכסות, ימשיכו לשמש גורם לתעמולה, הסתה וארגון [נגד השלטון]. מחשבים הם גם חשבון קצר יותר: מה יקרה אם בתקופת שלטונם לא יספקו במידת-מה את המחסורים הקשים מהם העם סובל. האם לא יפנה אז מעליהם ויתמוך באחרים? העניין מקבל צורה של דאגה עצמית פשוטה. יש לעשות משהו לטובת העם לשם ביצור עמדות השלטון. אבל פירוש הדבר שיש להקציב לכך כסף מתוך התקציב, והתקציב הלא נדרש למטרות צבאיות. אין ספק, שיש כיום במצרים התרוצצות בתוך ה״וואפד״ בין היצר המדיני-קיצוני והצבאי-לוחם לבין היצר הקונסטרוקטיבי-חיובי מבחינה כלכלית וסוציאלית. אחת היא אם יצר זה יונק מהתעוררות מוסרית ומצפונית או משיקולים מאוד מעשיים ואנוכיים של דאגה לעתיד המשטר ולעתיד הממשלה הנוכחית, שצריכים הם לבטח עצמם על־ידי ויתורים מסוימים להמונים.

ישנה גם התרוצצות בין ה׳וואפד׳ בכללותו לבין חצר המלך שוב באותם עניינים. בוויכוח שהתנהל במצרים בין תוכנית של צבא הגנה בן 30 אלף איש, וצבא תוקפני של 90 אלף, נפלה הכרעה שלילית מבחינתנו. אין זו שאלה של מספר החיילים בלבד. בהתאם למספר צריך להכפיל את הציוד, החימוש, הארגון וכן הלאה. זה יכול להיות אפוא ויכוח המסתכם בהפרשים של עשרות מיליונים לירות לשנה בתקציב הלאומי. פירוש הדבר הפרשים של עשרות מיליונים לירות בתקציב השירותים הציבוריים והתוכנית הקונסטרוקטיבית של הממשלה. יש אפוא גורמים ששורשיהם נתונים במציאותה של מצרים, המקדמים את הרצון להשלים עם ישראל לא מתוך אהבת ישראל או שנאתה, ולא מתוך זה שרצוי להם לחיות בשלום עם ישראל או להילחם בה. הרי אלה גורמים המותנים באינטרסים של מעמד זה או אחר, שכבה זו או אחרת, קבוצה מפלגתית זו או אחרת, והם עלולים להביא במשך הזמן לידי מסקנה, שמוטב שלום עם ישראל ואז ייפטרו מספחת זו אחת ולתמיד.

לא אוכל כרגע לפרט בתיאור מגמות אלו בכל ארץ ערבית. אין מסביבנו ארץ שאינה מפסידה במובן הכלכלי, אם מעט ואם הרבה, מחוסר שלום עם ישראל. אומנם אין אלו ארצות המתעתדות להשקיע הון בישראל, אולם גם הן עצמן ארצות נחשלות וזקוקות להשקעות הון זר לצורכי פיתוח, ואם כי המשימות שהן מתכוננות לבצע אינן שוות בדרגת הדינמיות למשימות שלנו, הרי העדר השלום והיציבות הרופפת במזרח התיכון משמשים עיכוב רציני להשקעות ההון הדרושות להן.

אך עלינו לתת דעתנו באותה מידת הדיוק והפיכחון גם על גורמי המלחמה הפועלים סביבנו. על כל פנים, יש להיזהר מלסמוך יתר על המידה על האינטרס הכלכלי, שלכאורה הוא כה ברור ומובהק. ישנן תופעות בחיי אומות גדולות וקטנות, המוכיחות לא רק שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא שהאדם מסוגל להרעיב את עצמו ולהרעיב את הקרובים לו לשם מטרות אחרות. לדוגמה, אי־הזרמת נפט מעיראק לחיפה. מבחינה כספית נמצאת עיראק בכי רע ועומדת בפני גרעון המשבש את סדרי השלטון, גורם משברים וזעזועים בלתי פוסקים במשטר ומפריע לבצע משימות חשובות בין של בניין בפנים ובין של התפשטות כלפי חוץ. אותה עיראק מפסידה יום יום כסף יקר על ידי אי־הזרמת הנפט, ואף על פי כן, מסרבת להזרים אותו. ואין זו אלא דוגמה אחת המלמדת על תופעות רבות שאנו עדים להן.

האינטרס הכלכלי הוא אומנם גורם רציונלי, וגורמים אחרים נראים לנו כבלתי רציונליים, אך חלילה לנו לזלזל ביסוד האי־רציונלי שבמדיניות. לעיתים קובעים במדיניות דווקא הגורמים האי־רציונליים. במערכה המדינית המעשית מיטשטשים התחומים בין רציונלי ואי־רציונלי. הטענה כי הגורם הוא אי־רציונלי אינה מעלה ואינה מורידה במקרה כזה ואין בכוחה לשנות את העובדה.

בראש וראשונה, אין לזלזל ביצר הנקם הפועל סביבנו בכלל ובשנאה אלינו כאל יהודים ואל זרים. שני מיני שנאה הם אלה, המצטרפים זה לזה ומגבירים זה את זה. אין כאן שנאת ישראל בלבד, אם כי היא ישנה. אילו הארמנים, למשל, היו פולשים לאחת הפינות במזרח התיכון, כי אז היתה שנאה דומה מופנית גם נגדם, אלא שבמקרה שלנו היא מצטרפת לשנאה המיוחדת - שנאת ישראל. לכל אלה נוסף גם הכבוד [הערבי] שנפגע במלחמה ובמפלה, וכתוצאה ממנו יצר נקמת הכבוד. בשום פנים אין לזלזל בכך ואין לתפוס את התופעה במיעוטה. מוטב במקרה זה להפריז ובלבד שלא נשלה עצמנו.

אין לזלזל גם בגורם הפחד. כלפי חוץ, בדיפלומטיה שלנו, נוהגים אנו לדחות טענה זו של פחד מפני ישראל ומפני יצרי התפשטותה כטענת שווא וכעמדה כוזבת הבאה לחפות על מזימות רשע של המדינות הערביות. ייתכן מאוד שזו האמת. אבל ייתכן מאוד שאין זו האמת כולה. ישער נא לרגע כל אחד בנפשו שהוא עומד במקומו של מדינאי מצרי, סורי או עיראקי. ישאל את עצמו כל אחד כיצד היה מגיב על החיזיון הזה של קיבוץ גלויות, שלא היה מושלו בהיסטוריה האנושית, וייווכח מיד לדעת, כי לגמרי אינו בטוח כיצד היה מגיב. ייתכן שהיה נוקט את משנתנו המדינית והיה אומר: ״האם באמת זוממת שיה זו המוקפת זאבים מזימות התפשטות? הרי גם הערבים הולכים ומתרבים, והיחס המספרי בין ישראל ומדינות ערב כמעט שלא ישתנה. יש להם, ליהודים, שכל ישר ואין הם שואפים למלחמה. רוצים הם להתגונן ותו לא״. מניח אני, שיש ערבים המבינים זאת וכאשר יושבים איתם במסיבה שקטה תופסים הם שיקול זה על פני שיקולים אחרים. אבל אל נתפלא אם נמצא ערבים שאצלם הפחד הוא דבר אמיתי, כי רואים הם תופעה מפליאה שמדינה קטנטונת - מושגיהם על כוחן של מדינות הם בעיקר מושגים של שטח ולא מושגים של מאמץ הייצור - קולטת ללא הרף, וכאילו שלא ביחס נכון לכושר הקיבול שלה - המוני תושבים חדשים. כבר הכפלנו את היישוב של מדינת ישראל מיום הקמתה, או כמעט הכפלנו אותו ועדיין ידנו נטויה. הנה מחסלים אנו את יהדויות תימן ועיראק ומעלים יהודים מפרס וממרוקו, ואיננו מפסיקים בהעלאה מאירופה. ולדידם, מי לידם יתקע שחמישה מיליון יהודים מאמריקה לא יתחילו יום אחד לעלות, ואולי תפתח אף רוסיה שעריה ויתחילו לעלות המוני יהודים נוספים? שואלים הם את עצמם: ״לאן יבואו כל אותם היהודים והיכן ייקלטו?״ וללא ספק רבים מהם בטוחים שכל אותו ריכוז עצום של כוח אנושי לא נועד אלא לתוכניות התפשטות וכיבושים.

בביקורי בעדן^[3] נתקלתי בגילויים מעניינים מאוד בשטח זה. ראיתי כיצד משפיעה יציאה מתימן על תימן עצמה ועל הארצות השכנות לה, חצרמוות ושטחי החסות של עדן. קודם כל, מאלף מאוד תהליך ההתרוששות שחל בתימן. תימן מתרוקנת מכוחותיה המקצועיים. אין הכוונה כמובן לרופאים אנשי-שם ומהנדסים גדולים, אלא לחייטים, סנדלרים ונגרים, צורפי זהב וכסף, נשקים, רצענים וכן הלאה. מלאכות אלו היו בידי יהודים - ויום אחד קמו כאיש אחד והלכו ובבת אחת נפרצה פירצה חמורה במיבנה הכלכלי של הארץ, נוצר חלל שאין כאילו למלא אותו. יש המתחננים לפני היהודים שלא ילכו. מבטיחים להיטיב עימהם, לגמול להם חסדים ובלבד שיישארו. גילוי שני הוא התגובה המדינית-צבאית לעלייה. זעם הארץ בתימן משוכנע שהיהודים האלה עולים לישראל, או ביתר דיוק מועלים לישראל, כדי לעשות מהם חיילים כהלכה ולשלוח אותם אחר כך לכבוש את תימן. הנחה זו היא כה מקובלת עד שיש מקרים ששכנים באים אל יהודים ואומרים להם: ׳כאשר תחזרו לכבוש, זיכרו שאנחנו היינו שכנים, היטבנו עימכם וחיינו בידידות, נא דאגו שלא יאונה לנו כל רע׳.

 

זוהי אומנם הגזמה החורגת מעבר לכל היגיון של כוחנו הצבאי וערך ניצחוננו, אולם היא מובנת למדי בהתחשב עם הדמיון המזרחי ועם המושגים הגיאוגרפיים והמדיניים של תושבי ארץ נידחת וענייה כתימן. בעיני ערבי תימני מופיע עושרה של מצרים, של סוריה או של עיראק בממדים מוגזמים מאוד, אסטרונומיים ממש. בעיניו קהיר, דמשק או בגדאד הן כמו ניו־יורק, לונדון ופריז בעיני מישהו במצרים, בסוריה או בעיראק. אלה הם מרכזי התרבות והעושר. ומעבר לערים אלו אין הם חולמים כלל להגיע. סוחר היוצא, לדוגמה, מצנעא, מגיע לכל היותר לקהיר או לדמשק. והנה כל המדינות הללו יחד נכנעו לישראל! צאו וחשבו מה העם הזה ומה כוחו. היכול מישהו לעמוד בפניו? הלך מחשבה זה משתקף באורח פרימיטיבי בתושבי תימן. אבל גם אנשים מפותחים יותר, החושבים מחשבה כלכלית ומדינית מפותחת יותר, עלולים לחשוב בליבם כי אם יחזיקו היהודים מעמד, יקלטו מיליונים ויפתחו בממדים גדולים את תוצרתם, לא יוכל כוחם להצטמצם בתחום הגבולות הנוכחיים ובהכרח יפרוץ ויגלוש על סביבותיו. מסקנה טבעית מהלך מחשבה זה היא ההנחה, שאין לתת ליהודים להגיע לאותה מידת כוח שאי־אפשר יהיה לעמוד בפניה, ויש להחניקם בעוד מועד. במקרה זה מופיעה המלחמה בהכרתם כמלחמת מגן ולא כמלחמת תנופה - בחינת ״הבא להורגך השכם להורגו״ - ונוצרת ההצדקה הפסיכולוגית והמוסרית כלפי פנים וכלפי חוץ למגמה התוקפנית. שוב, אין בכך חשיבות אם כל זה הגיוני ובאיזו מידה אלה תירוצי שווא ולהטים של דיפלומטיה.

פועל גם גורם של פחד נוסף, פחד מפני האספסוף המוסת והמשוסה כנגדנו. שיסוי זה נערך תמיד מתוך התחרות. הממשלה מתחרה באופוזיציה, ליתר דיוק, באופוזיציות והאופוזיציה בממשלה. וכרגיל ההתחרות מביאה לידי הפרזה. עתה עוצו עצה כיצד להשתחרר מלחץ האספסוף המוסת. מה יהיה גורל המלך, הממשלה או המפלגה אם תנצל זאת האופוזיציה, או ארץ יריבה? במדיניות, כמו ביתר שטחי החיים, יש לפעמים ששני דברים, אשר לכאורה סותרים זה את זה, פועלים באותו כיוון ומגבירים זה את זה. כשם שהאמון בכוחנו המשקי והכלכלי ובכושרנו להקים תעשייה גדולה ומשק מפותח מביא את הערבים לידי פחד שמא יפרוץ כוח זה ויגלוש על סביבותיו, ומתוך כך מגביר את יצר המלחמה בתוכם ומרפה את מגמת השלום, כך ההנחה המנוגדת, שעומדים אנו על עברי פי פחת ושיברון כלכלי גם היא מרחיקה את השלום ומפרנסת את יצר המלחמה. עתה, חושבים הם, ישראל היא שכורת ניצחון, בוטחת בכוחותיה ואינה נוטה לקבל את תנאי הערבים. אבל אם ימתינו קצת - ויכולים הם להרשות לעצמם את הדבר - תכבד המעמסה הכלכלית על ישראל ללא נשוא, ואז תשלים ותחתום על כל תנאי שיתנו הערבים. וגם אם תפרוץ מלחמה, הרי תהיה ישראל כה חלשה עד שלא תוכל להתמודד עם הארצות הערביות.

קיימת גם הציפייה לזעזועים עולמיים. כבר זמן רב - משנת 1935 - חיים אנו בתקופה של זעזועים. מאורעות 1936 הם אחת התולדות הראשונים של התקופה הזו. תקופת זעזועים ושידוד מערכות קודמת היתה מלחמת העולם הראשונה. כתוצאה מאותה מלחמה חלה מהפכה גמורה במזרח התיכון. האימפריה העותמאנית נתחסלה. כל מדינות ערב נשתחררו, אבל השתעבדו לאימפריאליזם המערבי. החלה האבקות על השחרור, אבל בשנים 1919-1918 חל גיבוש במערכות העולם וגם במזרח התיכון התגבשו העניינים. מה שהשיגו הערבים במלחמה [מל״ע-1] - השיגו. אחרי המלחמה פסקה התקדמותם והחלה הציפייה לזעזועים חדשים. בשנת 1935 פרצה מלחמה בסביבת המזרח התיכון - מלחמת איטליה-חבש - שהיתה בשורה לתקופת זעזועים חדשה. הפשיזם והנאציזם החלו לבחון את כוחם העולה. יחס האהדה שגילו הערבים לתוקפנות הפשיסטית לא היה מושתת רק על האהדה לפשיזם ולנאציזם כתנועות חברתיות וכמשטרים מדיניים, אם כי היתה אצלם אהדה רבה לפשיזם ולנאציזם. היתה זו יותר אוריינטציה על זעזועים, על מלחמה עולמית ועל הסיכויים שבשידוד מערכות כללי. לא חשוב מי יכה את מי ומי ינצח - בינתיים אפשר לזכות מן ההפקר. בראשית שנות ה-30, מזמן שארלוזורוב נכנס להנהלת המחלקה המדינית - השנים 1933-1931 - ואחר כך בשתי השנים הראשונות שמר בן-גוריון ואנוכי עבדנו בהנהלת העניינים המדיניים,^[4] ראינו סימנים מובהקים להתגברות נטיית ההתפשרות המדינית אתנו. באותם הימים היו שיחות עם עבד-אל-האדי,^[5] ג׳ורג׳ אנטוניוס^[6] ומוסא עלמי,^[7] וכמעט הגענו לשיחות עם ג׳מאל [אל-חוסייני].^[8] היו סימנים שגם המופתי נוטה לבוא במגע איתנו. אינני צריך להזכיר, שהיה מגע עם מנהיגים ומדינאים בסוריה, במצרים, בעיראק^[9] וכן הלאה היתה הרגשה, שעוד מאמץ שייעשה ועוד עובדות שייווצרו בארץ יביאו לכך שאפשר יהיה לצאת מחדש לדרך המלך של משא ומתן מדיני רחב עם הערבים, לאחר ההפסקה הארוכה שחלה מאז פגישת וייצמן ופייצל.^[10]

פתאום החלה עוברת רוח אחרת. היתה זו הציפייה לזעזוע עולמי חדש. הערבים הבינו שלא זו השעה להתפשר. עתידים לבוא זעזועים לעולם, תהיה מלחמה ומחדש ייזרקו כל הדפוסים לכור ההיתוך של ההיסטוריה, ואפשר יהיה להוציא ממנו דפוסים חדשים. כיון שמגיעה שוב תקופה של זעזועים עולמיים, אין ללכת בקטנות. אין להתפשר ולקבל את העובדות המציקות כקבועות במסמרות. סופה עלולה לפרוץ והיא תעקור את הבית הלאומי היהודי ותמחה אותו מעל פני האדמה.

בשנת 1936 החלו המאורעות, ומאז ועד עתה נמשכת תקופת הזעזועים. מדינת ישראל הוקמה אומנם, אבל פרשת הזעזועים העולמיים לא חלפה בשום פנים. חל שידוד מערכות ונשתנו צירופי הכוחות, אך שיבוש היחסים הוא בכל תוקפו. וכשם שהיה סכסוך עולמי בשנות ה-30, כך היה בשנות ה-40 וכנראה מאיים גם על עשר שנות ה-50. שוב, מניחים הם, לא זו השעה להתפשר ואין לראות את העובדות כבלתי ניתנות לשינוי. מה שקרה ב-1948 אינו הלכה לדורות. תקומת ישראל היא רק אחת האפיזודות שקרו בהיסטוריה. היום היא קיימת ומחר תישא אותה הרוח. אין לקפח את הסיכויים על ידי פשרה קודם זמנה. ציפייה זו לזעזועים [של הערבים] היא גורם ממאיר נגד השלום ובעד חידוש המלחמה. על כל פנים, בעד כוננות למלחמה.

ברור, שההתמודדות במזרח התיכון אינה מתנהלת בנבדל מהזירה העולמית. בזירה המדינית של המזרח התיכון פועלים כוחות מדיניים עולמיים. פועלת אנגליה, פועלת אמריקה, פועלת ברית המועצות. גם בפעולת גורמים אלה ישנם יסודות המקרבים אותנו לשלום וישנם המרחיקים אותנו מהשלום. וקיימת התרוצצות בין הגורמים. פעולתה המדינית של אנגליה היא דוגמה מאלפת מאוד לריבוי הניגודים הפנימיים ולהתרוצצות אינטרסים רציונליים ובלתי רציונליים.

לכאורה מעוניינת אנגליה מאוד, שמצרים תתיר העברת נפט בתעלת סואץ. ואם באותה שעה רוצה מצרים לקבל נפט מאנגליה, או זקוקה להסדר של שחרורי הסטרלינגים שלה המוקפאים באנגליה, אזי הגיוני ופשוט ביותר לקשור את שני הדברים ולומר: אינכם מעבירים נפט - לא תקבלו סטרלינגים. ישכם מעבירים נפט - ניתן לכם סטרלינגים. מיניסטריונים שלמים, ביניהם האוצר, גורסים עמדה כזאת, כי סגירת בתי הזיקוק [בחיפה] גורמת לאנגליה נזק כלכלי ניכר. היא מפסידה עשרות מיליונים לי׳ש ונאלצת לקנות נפט זה בדולרים, שהיא כה זקוקה להם. הודעת העיתונות כי ייתכן וחיפה גרמה למפלה היחסית של מפלגת העבודה בבחירות, היתה במידה מסוימת גוזמה, אך כמו בכל גוזמה היה בה גרעין של אמת. אין ספק, שעניין חיפה גרע ממפלגת העבודה כמה מחוזות בחירה, מפני שיש קשר בלתי אמצעי בין אי־חידוש העבודה בבתי הזיקוק בחיפה לבין קיצוב הבנזין באנגליה, ויש קשר בלתי אמצעי בין משטר קיצוב הבנזין באנגליה למכוניות פרטיות ובין הפסד הקולות למפלגת העבודה בבחירות. למרות כל זה מתנגד ה״פורין אופיס״ בכל תוקף לקשור את הדברים ולהסיק את המסקנה שהיא לכאורה הגיונית. אנשי המדיניות הצרופה טוענים, כי טעות היא [להניח] שמצרים כל כך להוטה לנשק הבריטי, להיפך - אנגליה זקוקה לזאת שמצרים תקנה נשק ממנה יותר משזקוקה מצרים לנשק האנגלי. לדעתם יותר משהעגל רוצה לינוק, רוצה הפרה להיניק. בעניין הפרה ודאי שאפשר לסמוך עליהם. קודם כל, אין הם בטוחים שמצרים כה זקוקה לנשק, ואם היא זקוקה לו באמת ולא תקבלו מאנגליה - הרי תמצא סחורה דומה אצל אחרים. את מעמדה במצרים הפסידה אנגליה כמעט כולו. לא ברור אם תוכל להשאירו אפילו ב[בסיסיה] באזור תעלת סואץ. בינה לבין מצרים שנויות במחלוקת שתי שאלות גדולות: שאלת התעלה ושאלת סודאן. קשה להניח שתצליח בשתיהן. ייתכן שתיאלץ לוותר על סואץ כדי לשמור על מעמדה בסודאן. חושבני, שיבכרו את סודאן על פני סואץ, כי סודאן מבצרת את הבסיס הבריטי החשוב המוקם והולך באפריקה המזרחית והמרכזית. אולם כאיש מן הצד אינני בר סמך לעניין זה. יש אפוא להביא בחשבון את העקירה [של אנגליה] מאזור סואץ. ואז - במה תחזיק במצרים? התוותר על כל הגמוניה? מכירת נשק אנגלי למצרים תקשור את זו האחרונה לאנגליה. מצרים תהיה זקוקה לתחמושת, לחלקי חילוף ומומחים, והיא תקבל אותם רק במידה שאנגליה תרצה. פירוש הדברים - שליטה אנגלית בכוח הצבאי המצרי, תלות צבאית ועל ידי כך תלות מדינית של מצרים באנגליה. חשבון זה נכון בעיני מומחי ה״פוריין אופיס״ מכל הבחינות, כל שכן כשפחד המלחמה הבאה [בין הגוש המערבי לגוש המזרחי] מהווה גורם מכריע בכל שיקול מדיני. בכוח מה, אפוא, ?תנו תנאים שמצרים יכולה לדחותם, או לוותר על העניין כולו? על אחת כמה וכמה כשאנגליה יודעת, שהיא הישלתה את מצרים [במו״מ עמה ב־1936] וכדי לשוב ולרכוש את אהדתה ואמונה עליה להפגין נדיבות ולהוכיח שאינה מתנה תנאים כשחרב חדה מונחת על צווארה של מצרים.

עצם המשא ומתן בין מצרים ואנגליה משפיע בהכרח נגד שלום עם ישראל. מתקבל על הדעת, שבשיחותיו עם נחאס אמר בווין^[11] כמה דברים בשבח השלום עם ישראל, ובוודאי הבטיח ללחוץ על ישראל שתיאות לקבל כמה תנאים באם מצרים תהיה מוכנה למשא ומתן כזה. ייתכן גם שניסה לרככו בעניין העברת הנפט. אבל בשום פנים ואופן אין הוא מוכן לצאת מגדרו בעניין זה ולא יקריב משהו משלו. עומד הוא ערב משא ומתן עם מצרים והוא רוצה להשיג ממנה ויתורים מרחיקי לכת. מוכרח הוא, על כן, להביא בחשבון שדבר זה יבאיש במידת-מה את ריחה של ממשלת ה״וואפד״ וריחו של המלך [פארוק] בעיני העם. ואין הוא יכול לדרוש באותה שעה ממצרים בתקיפות לעשות שלום עם ישראל, כי צעד כזה יבאיש עוד יותר את ריחה של הממשלה בעיני העם. חשבונו הוא פשוט: אם נחאס יסכים ויוכל לעשות פשרה אחת - מוטב שפשרה זו תהיה אתו מאשר עם ישראל. שתי פשרות יחד הוא לא יעשה, כי זה יערער את מעמד ממשלתו בציבור. האינטרס הבריטי, כפי שהוא מיוצג על ידי בווין, הוא שמצרים תדחה את השלום עם ישראל למען הפשרה עם אנגליה. הוסיפו לזאת את כל המרירות והעלבון של כישלונותיו המדיניים ואי-רצונו להכיר בכישלונו, כי אז תקבלו מושג באיזו מידה מהווה ה״פורין אופיס״ גורם המפריע לחתימת הסכם שלום עם ישראל. ישנם באנגליה גורמים מדיניים וחברתיים אחרים, והם אומרים שזו דרך כזב, [אשר] פעם, פעמיים ושלוש הכשילה את המדיניות הבריטית ויש להסיק אחת ולתמיד מסקנות ולהודות שלא העריכו נכונה את הגורם היהודי במזרח התיכון, את דבקות העם היהודי בישראל ואת כושר היצירה והמלחמה של העם היהודי. זה סיכסך באופן רציני את אנגליה עם אמריקה ויסכסך גם בעתיד. אבל השיגרה פעילה מאוד ותקיפה מאוד במדיניות החוץ הבריטית ולעת עתה ידה על העליונה.

בארצות הברית התמונה יותר מעודדת, אבל גם שם יש לציין יסודות לדאגה חמורה. מאחר שארצות הברית נפרדה לחלוטין ממסורת ההתבודדות המדינית, קיבלה על עצמה עול של אחריות לענייני העולם ונעשתה לגורם הראשי בצירוף הכוחות המערבי, היא ירשה במידה רבה את מעמדה של אנגליה במזרח התיכון עם כל מה שכרוך בירושה זו - עם הרגישות המיוחדת והתגובות הטיפוסיות לבעיות האזור הזה. בראש וראשונה עושה ארצות הברית חשבון כמותי - מבחינת השטח, האוכלוסייה ועמדות המפתח הפזורות על פני שטח זה - וההכרעה המוחלטת מבחינה זו היא לצד הגורם הערבי. אולם היא הופיעה כגורם אחראי ומכריע בפינה זו של העולם בשעה שמדינת ישראל כבר היתה קיימת, והירושה שלה כבר כללה את מדינת ישראל. ייתכן שאמריקה נתנה דעתה על כך לפני שקמה מדינת ישראל, אבל עוד לפני שהכרה זו התגבשה היתה ישראל מציאות. זוהי עובדה פסיכולוגית מכרעת. יש אנגלים, שבעיניהם ״הצהרת בלפור״ היא המשגה החמור ביותר במדיניות המזרחית האנגלית. משוכנעים הם שהכל יכול היה להיות אחרת ואין הם יכולים לסלוח לעצמם את משוגותיהם בעבר. לגבי אנגלים רבים אנו עדיין יוצאי דופן, קוץ ממאיר שננעץ בבשר המזרח התיכון. בארצות הברית אין להט כזה. בבואם [לאזורנו] מצאו אותנו כאן. לגביהם אנו חלק מהרקע, עובדה קיימת. לגבי המדיניות האמריקאית השאלה המכרעת, לעת עתה, איננה אנה פני ישראל מועדות מבחינת ההתמצאות הבינלאומית: ״הלנו אם לצרינו?״ השאלה המכרעת בשלב זה לגביהם היא אם מדינה זו היא גורם של יציבות במזרח התיכון, או גורם של גירוי מתמיד שאין לו כל רפואה? העתידה מדינה זו להשתלב במערכת ארצות המזרח התיכון, להשיג את הכרתן ולהגיע ליחסי שלום איתן, או שאין כל סיכוי לכך? והיא, ישראל עצמה, התשכיל לשמור על תחומיה ולא תתפרץ, התנצח בה מדיניות נבונה וחיובית של חתירה לשלום? אם אפשר להשכין שלום ולהגיע לכלל יציבות, כי אז יש לארצות הברית מסקנה אחת. אם אין סיכוי כזה, וקיום ישראל פירושו זעזועים בלתי פוסקים וגירויים בלתי פוסקים ומצב מתמיד של מתח גבוה - אזי יש מסקנה אחרת. אין ספק, שארצות הברית מעוניינת ביציבות מתוך ההנחה שהיציבות תשרת אותה. אבל אם היציבות לדעתה מעורערת ללא תקנה, עלולות המסקנות להרחיק לכת. המגמה השלילית אינה החלטית ומסקנותיה הן בדרגות שונות של קיצוניות. יכולה להיות מסקנה מתונה - שצריך להחליש את מדינת ישראל ולא כדאי לסייע לה יתר על המידה, או שצריך ללחוץ עליה להסכים לשלום בתנאים הנוחים לערבים, אך יכולה להיות מסקנה מרחיקה לכת יותר: מכיוון שאין להגיע ליציבות ולהשיג שלום - מוצדק ה״סיבוב השני״.

אין שומעים דיבורים כאלה ב״סטייט דפרטמנט״, וודאי שלא שומעים אותם בבית הלבן. אבל אם מקשיבים היטב לנאמר ולרוח הדברים, ואם קוראים מסמכים מסוימים על המרומז בין השיטין ומנסים לבחון מהי המגמה ולאיזו מטרה היא מובילה - מגיעים לעיתים למסקנות די מדאיגות.

ברור, שיש בארצות הברית גורמים חיוביים רבי משקל. קודם כל, ישנה התרשמות עצומה מכוח עמידתה של מדינת ישראל. התרשמות זו ישנה גם באנגליה, אך שם היא נכבלה כל הזמן על ידי מכונת ההסברה והתעמולה. בארצות הברית היא הרבה יותר חופשית ועל כן גם יותר חריפה. גם העובדה שיש בארצות הברית ציבור של חמישה מיליונים יהודים, שמשמש כל הזמן מודד לדבקות העם היהודי ומסירותו לישראל, ויש לו עיתונות יהודית גדולה וחיים ציבוריים יהודיים נמרצים, השפיעה השפעה חיובית.

ישנה אהדה עמוקה למדינת ישראל ברחבי הציבור בארצות הברית. במידה רבה מפעיל ומחזק אותה הציבור היהודי. אבל אין היא נחלת הציבור היהודי בלבד, אלא נחלת חלקים גדולים של הציבוריות הכללית, ואת גילוייה אפשר לראות בעיתונות, בבתי הפרלמנט וכולי. בדרך כלל, מגלה ממשלת ארצות הברית על כל חלקיה רגישות רבה לדעת הקהל. אומנם לא בכל המוסדות מידת הרגישות שווה. רגישותו של הבית הלבן, למשל, גדולה מרגישות ה״סטייט דפרטמנט״.

אבל גם חושיו של ה״סטייט דפרטמנט״ אינם קהים לגבי תנודות דעת הקהל והוא מחויב לחשב מראש איזו תגובה יחולל צעד זה או אחר שלו.

במדיניות האמריקאית ישנם גורמים נוספים, כלכליים ואחרים, הפועלים כבלמים ליצרים השליליים. אף על פי כן עלינו לדעת, כי אחד הגורמים המכריעים, ואולי הגורם המכריע במדיניות האמריקאית כלפינו, הוא בעיית היחסים בינינו לבין מדינות ערב - הסיכויים לשלום או סכנות המלחמה. ולכן, כאשר דנים אנו, למשל, בשאלה קונקרטית של שלום נפרד עם עבדאללה, או בשאלה דומה, עלינו לשקול דבר זה לא רק מבחינת התועלת הבלתי אמצעית שנפיק מההסכם הנדון, לא רק מבחינת השפעתו החיובית על פרשת יחסינו עם יתר המדינות השכנות, אלא גם מבחינת ההשפעה החיובית על עמדת ארצות הברית ומגמת מדיניותה כלפינו. לא בכל שלב יכולים אנו להצביע על תוצאות ממשיות במאמצינו להגיע להסכם שלום. עצם העובדה, שיכולים אנו להצביע על מאמצים בכיוון זה היא רבת ערך בשבילנו, ואין בשום פנים ואופן לזלזל בה. היא מרפה מתיחויות, סותמת פיות מקטרגים ומשביחה מעמדנו בקטע זה של החזית הבינלאומית, שהוא רגיש מאוד ואולי מכריע לתקופה הקרובה.

נגיעתו של הגורם הכביר השלישי - ברית המועצות - לבעייתנו היא הרבה פחות בלתי אמצעית. ברית המועצות אינה גורם שיש לו עמדות כוח, או עמדות מפתח ממשיות, בחלק העולם שאנו שייכים לו. היא גם אינה אצה לחדור לתוכו ולהתבצר בו והיא שוקלת תמיד כל צעד לא רק מצידו החיובי - מה זה ייתן לה? - אלא גם מצידו השלילי - במה זה עלול לסבך אותה?

אני סבור שאם, לדוגמה, מסרבת ברית המועצות למכור לנו נשק הרי זה, בשורה ראשונה לא מפני שהיא יודעת כי ישראל אינה ארץ קומוניסטית ולא תהיה כזאת, אלא משום שמודעת היא כי בשעת משבר לא היא תהיה כאן ברגע הראשון להציל את הנשק שמכרה, ומישהו אחר ינסה לקחתו מאיתנו, ואין היא רוצה להפקיר נשקה לאחרים. חושבני שזהו שיקולה המכריע. אך בטוח אני שיש לה שיקול נוסף - לא להסתבך בסיבוך בינלאומי מיותר לדידה על ידי מתן נשק לישראל. אנו איננו חוששים מסיבוך דיפלומטי שייווצר כתוצאה מקניית נשק מרוסיה. הסיבה פשוטה: חשוב לנו הנשק מאוד וערכו עולה על השלילה הוודאית שבהסתבכות הדיפלומטית. אולם לגבי ברית המועצות אין הרווח שבמכירת הנשק שווה בנזק שעלול להיגרם לה על ידי הסיבוכים הדיפלומטיים, ומה גם שהעניין אינו חיוני לה. אין ברית המועצות ששה לסיבוכים עם ארצות הברית. היו מקרים שהיא נסוגה בכמה קטעים של חזיתה מפני הלחץ האמריקאי. יש והיא נסוגה אולם אחר כך הצליחה להתקדם, כמובן רק במקרים שחיוניותם לגביה היתה ממדרגה ראשונה. קו אופייני במדיניות ברית המועצות המייחד אותה ממדיניותן המסורתית של אנגליה וארצות הברית הוא קו הרציפות הטריטוריאלית. אנגליה בעבר, ואמריקה כיום ובעתיד, הן מעצמות עולמיות שרשתן משתרעת על פני כל כדור העולם. אלו הן מעצמות ימיות השליטות בימים ובאוקיינוסים ומשתמשות בהם כאמצעי קשר איתן בין יבשות ונקודות מפתח יבשתיות הנמצאות תחת שלטונן. גיברלטר, עדן, סינגפור והונג קונג שייכות לאנגליה. גם לארצות הברית ׳מישלטים׳ מסוג זה בחלקי תבל שונים ובמרחק של אלפי מילין מהמטרופולין. אין חלק תבל כיום, שארצות הברית אינה מעוניינת בו. מדי פעם היא יוצרת נקודות חדשות. היא שולחת צי לים התיכון. היא רודפת אחר זיכיונות באירופה, באסיה ובאפריקה. יש לה זיכיונות בערב, בפרס. יש לה חלק בנפט העיראקי. מסחרה חודר לפינות שונות ונידחות בעולם ומתאמץ להתבסס בהן.

לא זו דרך ההתפשטות של ברית המועצות. מפלגות קומוניסטיות יש אולי בכל ארצות תבל אם בגלוי ואם בנסתר, וברית המועצות לא תאסור על מפלגה קומוניסטית כלשהי להתקיים. היא תשתמש בה לצורכי תעמולה וחתירה מבפנים בתוך כל המשטרים הזרים. אולם אין זו דרך ההתפשטות האימפריאליסטית שלה. אין היא גורסת את הפיצול והפיזור ואין היא מעריכה דריסת רגל במרחקי העולם. מדיניות ברית המועצות מיוסדת על דרך ההתפשטות הרצופה. כל אותו שטח עצום של התפשטות סובייטית לאחר המלחמה - מערבה, דרומה ומזרחה - ניבנה בעצם על אותו עיקרון של התפשטות רצופה.

אין ספק בדבר, שיחסה [של בריה׳׳מ] להודו אחר לגמרי מיחסה למצרים וזה רק משום הרציפות הטריטוראלית. היא מעוניינת אומנם לא רק ביצירת בסיסי כוח לעצמה, אלא גם בהחלשת בסיסי הכוח של הצד שכנגד. זוהי חשיבותה של מדינת ישראל לגביה. משום כך נתנה ידה מבחינה מדינית לתקומת ישראל, באשר זו היתה הדרך הבטוחה היחידה באותו שלב לעקור את השלטון הבריטי מא״י. אין זאת אומרת, שהיא מעוניינת להפוך את מדינת ישראל לבסיס כוח שלה כל עוד לא תוכל להחזיקו במסגרת של שלטון רצוף. בריה׳׳מ אינה מוכשרת בעצם להחזיק בסיס כוח שלא במסגרת רציפות טריטוריאלית. באלו אמצעים תחזיקו? אם תנקוט באמצעים נמרצים מדי, אין ספק שתסתבך בתסבוכת בינלאומית - הצד שכנגד לא יעבור על כך בשתיקה. להתגונן לא תוכל אלא אם תעבור להתקפה כללית. צעד מעין זה עלול לשמש עילה למלחמה עולמית. שאלה היא אם ברית המועצות מוכנה לכך. ייתכן מאוד שאין היא זקוקה מצידה למלחמה עולמית ויש לה מרחב התפשטות מספיק גם במסגרות הקיימות, ובו בזמן היא שומרת על כוחה המגובש.

אין זאת אומרת, שברית המועצות אדישה למה שנעשה כאן. כמעצמה אדירה אין היא יכולה להיות אדישה לשום דבר הנעשה בעולם, ובמידה שהיא איננה אדישה למתחולל במזרח התיכון, אין היא מעוניינת בחידוש הקרבות בינינו לבין מדינות ערב. דבר זה, על כל פנים, נאמר לנו בהדגשה רבה - פשוט משום שאיננה רוצה כי יתחוללו בעולם דברים שיוציאו מידיה את השליטה על מהלך העניינים, לפחות במידה שהיא נתונה בידיה כיום. ברגע שמתחיל זעזוע באיזו פינה בעולם, עלולה להתחולל התגעשות שאין לשער תוצאותיה הסופיות וזאת אין היא רוצה. לעומת זאת, אין ביטחון בכך שברית המועצות מעוניינת במנוחה גמורה במזרח התיכון, ויש סימנים לכך. קודם כל, מפני שהיא יודעת שבמצב הקיים שלום במזרח התיכון פירושו שלום שתיהנה ממנו אמריקה ולא היא. בשלום האמריקאי הזה ייכללו, ללא ספק, סידורי שלום בריטיים. בעיניה של ברית המועצות, לדוגמה, כל שלום עם עבדאללה הוא שלום עם בריטניה. אני איני מזדהה עם תיאוריה זו. אני קובע רק שזו תיאוריה סובייטית, ואין מועיל בטענה שתיאוריה מדינית זו דוגמטית מדי ונוקשה. לא על נקלה נשנה את דעתם. בדרך כלל, לא איכפת להם, אם כן, שהשטח יסער במקצת מבלי שהדבר יביא לזעזועים גדולים. אם בינתיים תסבולנה מספר מדינות וביניהן גם ישראל, אין זה מטריד אותם יתר על המידה. עושים הם את חשבונם בקנה מידה עולמי והיסטורי. גם במרחב וגם בזמן הם נוקטים בממדים גדולים. אין הם מעריכים סבל אנושי ולא אינטרס של קבוצה או לאום זה או אחר. הם רואים את הדברים במסגרת גדולה או רחבה ומטשטשים ניגודים קטנים כבלתי חשובים בהחלט. לא אומר שאין להם כל יחס לעניינים אנושיים קטנים יותר, אבל ללא ספק הם עומדים לגביהם בדרגה שנייה. המניע לתמיכתה של ברית המועצות בהקמת ישראל היתה ההנחה המוצדקת, שזו הדרך הבטוחה האפשרית לעקירת בריטניה מאחד הבסיסים שלה במזרח התיכון. מכאן ואילך נקבעת מדיניותה בהתאם לגורמים ולהנחות שצוינו לעיל.

מהן אפוא מסקנותינו? קודם כל, צריך לדאוג לכוחנו. יש לטפח את הצבא ואת כושר ההתגוננות הלאומית במלוא התנופה ובכל ההיקף. עלינו לזכור, שבארץ עתה עם חדש והוא זקוק להגנה יותר מאשר היה זקוק לפני שנה או שנתיים. אחת מבעיותינו הגדולות היא כיצד להפוך את העם הזקוק במידה כזאת להגנה לעם מתגונן. בעיה זו לא תיפתר אך ורק על ידי הקמת הצבא, כמה שיהיה משוכלל. עלינו לדאוג לחינוך הגנתי של כל יישוב וכל שכבת עולים ולעשות זאת בכל המסגרות הניתנות - צבא, מילואים, גדנ״ע, ארגון ותיקי ה״הגנה״ וכולי.

מסקנה שנייה - קצב גובר של עלייה, מילוי הארץ ביהודים עד אפס מקום והפיכתם המהירה מצרכנים גרידא ליצרנים.

מסקנה שלישית - חתירה נמרצת ונבונה לשלום. בעניין זה אולי שנויים הדברים במחלוקת. מה פירוש ״נבונה״? הכרזה מפורשת ומופרזת, למשל, על רצוננו בשלום עלולה להזיק במקום להועיל. כי הצד שכנגד יכול להניח שבאו מים עד נפש ושלום הוא בבחינת הצלה יחידה לישראל, ולכן טוב לנקוט עמדה של ״שב ואל תעשה״. גם נקיטת סיסמאות כוללות ועקרונות מופשטים של מדיניות, שאין בכוחם להניע התפתחות חיובית ולהגביר את היציבות, היא דרך מזיקה.

אם אפשר להגיע עם עבדאללה לסידור, ואם הסדר זה צריך לכלול הודאה בריבונותו על חלק מסוים מארץ-ישראל המערבית, צריך לעשות זאת ולא להירתע. בעשותנו זאת לא נפסיד מאומה ורק נרוויח לעומת המצב הקיים. כי במצב הקיים שולט עבדאללה בין כה בשטח הזה, ואנו הרי איננו מתכוונים עתה לצאת למלחמת תנופה יזומה כדי לכבוש חלק זה. ממילא צריכים אנו לבנות את הגנתנו לפי קו גבול מסוים שהוא קשה מאוד, ואין ביכולתנו ובמגמתנו כיום לשנותו. אם על ידי משא ומתן אפשר לשפר משהו - אין שאלה בדבר. במשא ומתן על שביתת הנשק [עם עבר-ירדן] שיפרנו הרבה בדרום העמק [יזרעאל], בכרמל, במזרח השרון ועל יד ירושלים. נשתדל גם בעתיד להשיג את השיפורים האפשריים. הרי לא נפר ברית זו על ידי שלא נעשה שלום עם עבדאללה. גם תלותו של עבדאללה באנגליה אינה צריכה להרתיע אותנו. להיפך, אם נגיע לשלום אתו - יכולים אנו לחזקו ולעשותו קשור יותר בנו ומשוחרר יותר מתלותו באנגליה. אם אפשר להבטיח שלא יהיו בסיסים בריטיים במערב הירדן - יש לעשות הכל כדי להשיג זאת. למעשה קיבלנו, אגב המשא ומתן עם עבדאללה, הצהרה מפורשת מהאנגלים שאין בכוונתם להקים בסיסים במערב הירדן. החוזה בין אנגליה ועבר-הירדן נותן לה להלכה זכות זאת, גם אנגליה וגם עבר-הירדן לא תסכמנה לבטל את החוזה. העל כן מצווים אנו לדחות הסכם שלום עם עבדאללה ולהסתלק ממשא ומתן?

הסכם שלום עם עבדאללה חיוני מאוד לגבינו. תהיה זאת פירצה ראשונה בחומה המבודדת סביבנו. הסכם כזה ירחיק, מכל מקום, את סכנת ה״סיבוב השני״ ויבצר את ביטחוננו. צריך גם לחתור להסכם שלום עם מצרים וגם בשטח זה יש לפעול בתבונה ולשקול את החיוב והשלילה, זה כנגד זה.

הסכם עם מדינות ערב אינו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי לביטחון. ולא כל תנאי שמתנים הערבים כדי להגיע לשלום הוא צעד אמיתי לשלום ולביטחון. קיימת, לדוגמה, הבעיה של רצועת עזה. חשיבותה של רצועת עזה בשבילנו אינה נובעת מטעמים היסטוריים בלבד. צירופה של הרצועה לישראל פותר בעיה ביטחונית חמורה. אבל אם נניח שהחזרת עזה לישראל כרוכה בקליטת 300 מאות אלף ערבים בקירוב, הווה אומר הגדלת מספר הערבים בישראל מ־175 אלף ל־460 אלף - הרי גם זו בעיה ביטחונית, כלכלית וחברתית חמורה מאוד, ויש לשקול ברצינות מה עדיף. יכול להיות, שאם יתברר כי שלום עם מצרים ייתכן רק במחיר זה, ניאלץ לסרב, כי שכרו יצא בהפסדו. יכול להיות שיימצאו אנשים שיוכיחו, כי מבחינות הביטחון הפסד רצועת עזה חמור יותר מתוספת 270 אלף ערבים. הפעם איני בא לפסוק הלכה. אני מציין רק את הבעיות.

חותרים אנו לשלום, אך לא בכל מחיר אלא במחיר שכדאי לשלמו. אין זה דבר קל. זהו תהליך ממושך, רצוף חבלים קשים. אין פתרון כולל וקל. כשם שמכלול הבעיות שאנו מתלבטים בהן מסובך ומורכב, כן דרך הפתרון מורכבת ונפתלת. בחשבון סופי, תלויה הצלחתנו בנו בעצמנו. כשם שהגענו למה שהגענו אך ורק מהתעוררות הרצון העצמי היהודי, כן גם לעתיד לבוא - נשיג את מטרותינו אם נישען בראש וראשונה על היש שהקימונו ועל פעולתנו ותבונתנו העצמית.