יזכור לחנה סנש וחבריה
שם הספר  דבר דבור 1950
שם הפרק  יזכור לחנה סנש וחבריה


34 | הספד משה שרת על חנה סנש, הר הרצל ירושלים[1] 

28.3.1950

״יזכור״ לחנה סנש וחבריה

העם היושב בציון אוסף היום בת יקרה. מן הבית הזה נשלחה ואליו חזרה. דומים היו לחופרים מנהרה שמפולת מאחוריה חסמה לאדם את הדרך לחזור לנקודת המוצא.

היו שזכו והבקיעו לעצמם את הדרך. היו שנפלו. זכותה של אחותנו חנה שפרשת עמידתה עד הסוף, פרשת נפילתה, נודעה לנו. הננו עומדים חדורי יראת הרוממות לפני השלב האחרון שגילתה בחייה: איך נשאה גורלה וייעודה בכבוד ובגבורה, איך פגשה את המוות בודדה על אדמת נכר, בעין בהירה, בלב עשוי ללא חת.

בהובילנו אותה היום לקבר כבוד, אנו פוקדים את זכר כל הלוחמים שנפלו על אדמת נכר ומהם שלא נודע גם מקום נפילתם וקבורתם.

אנו זוכרים את חברינו הצעירים הששים אלי קרב. העשרים ושלושה עם מפקדם, שנספו עם מפקדם עד אחד בחוף טריפולי,[2] מתנדבי ישראל שנפלו בקרבות קומנדו ובמדבריות המזרח התיכון, באיי הים ובארצות הבלקן. וברטט קודש אנו מעלים את זכר חבריה של חנה סנש הצעירים: חביבה רייך, רפאל רייס, פרץ גולדשטיין, צבי בן-יעקב, אבא ברדיצ׳ב ואחרון אחרון, החלוץ הדגול והלוחם הנועז, את חיים אנצו סרני.



[1] ארונה של חנה סנש הובא לנמל חיפה ב-26.3.1950. למחרת הועבר לקיבוצה שדות-ים. כעבור יום יצא משם במסע שלווה על ידי המונים ועבר בתל אביב והגיע לירושלים. בשעות אחה׳צ נערך טקס הקבורה בבית הקברות בהר הרצל (״דבר״ 26.3.1950, 28.3.1950). דברי ההספד של מ״ש מועתקים מ״דבר״ 29.3.1950.

[2] ר׳ דוח מ״ש על כ״ג יורדי הסירה בישיבת הנהלת הסוה״י לונדון 18.2.1942, שרת/מאבק מדיני ב, עמ׳ 581-580; סת״ה ג-1, עמ׳ 365-363; הכהן/עת לספר, עמ׳ 171-165.
העתקת קישור