30 | כינוס חברי מפא״י בתל אביב והסביבה[1]    

 18.3.1950

 

הפולמוס עם מפ״ם

 

קופל שוארץ. מזכיר סניף מפא״י בתל אביב, פתח את הכינוס בקריאה לחברי המפלגה להשתתף בהמוניהם בבחירות לוועידה השביעית של המפלגה, ומסר את רשות הדיבור למשה שרת.

מ. שרת: חברים, לכינוס הזה נקבעו שני נושאים: לקראת ועידת המפלגה ותשובתנו למפלגת הפועלים המאוחדת. הנושא הראשון מכוון לכאורה כלפי פנים. זה עניין פנימי של המפלגה. הנושא השני, לדעתי, מכוון כלפי חוץ. אין זאת רק שאלה להסביר לחברי המפלגה באסיפה פנימית מה קרה כאן, אם כי גם דבר זה חשוב. אבל אין כל צורך למפלגה, כדי לעשות את הבירור הזה, להסתתר בדל״ת אמותיה. אין לה כל חשש לפתוח את כל השערים לציבור הרחב להשתתף בבירור הזה. יתר על כן, אני סבור, שחובה על המפלגה להביא את הבירור הזה לפני ציבור הפועלים בכללו, ולעשות מזה משימה של הסברה רבתי ברחבי הציבור ובכל פינות הארץ. מבחינה זו אני מוכרח לציין, לצערי, שנפלה אי-הבנה ביני ובין המפלגה. אני אומר זאת בכל יראת הכבוד בפני המפלגה. מי אני ומה אני כי אתמודד אתה. אף על פי כן, עלי לציין את הדבר הזה ולו גם לניקוי מצפוני. לא הייתי סבור שבירור זה על המשא ומתן שהיה לנו עם מפלגת הפועלים המאוחדת,^[2] והמסקנות שאנחנו מסיקים מתוצאותיו של הבירור הזה, שזהו עניין לבירור פנימי במפלגה בלבד. משום זה התפלאתי כשנודע לי - והדבר נודע לי רק אמש בשעה מאוחרת - שעל הכינוס הזה הוכרז כי יוכלו להשתתף בו רק חברי המפלגה. אני הייתי סבור, שהאסיפה הזאת צריכה להיות אסיפת ציבור הפועלים בכללו וצריכה להיות פתוחה לכל החברים - חברי המפלגה שלנו וחברי מפלגת הפועלים המאוחדת וחברים בלתי מפלגתיים.

הייתי מאוד מרוצה אילו ידעתי שבאולם הזה ישנם עשרות ואולי גם מאות חברי מפלגת הפועלים המאוחדת, והייתי רוצה מאוד להשמיע את דברי באוזניהם ישר, על מנת שילכו מהאסיפה הזאת קצת פחות שקטים ופחות בטוחים ושאננים. הייתי מאושר אילו ידעתי שהאסיפה הזאת והדברים שאשמיע בה תגרום קצת

נדודי שינה לחברים אלה.^[3]

ואכן, לפי דעתי, יש לנו הזכות ויש עלינו החובה להחריד את מצפונה של מפלגת הפועלים המאוחדת ולהעמיד את ציבור הפועלים בכללו על חומר הבעיה שאנחנו עומדים בפניה, ועל הפתח שנפתח כאילו לנו להידרדר לתוך תהום של פירוד הרבה יותר חריף, אשר בתוצאותיו צפוי אולי אסון לתנועת הפועלים ולמדינה כולה. רק אם נעמיד את ציבור הפועלים פנים אל פנים מול המציאות הקודרת והנוראה, אולי נעורר בציבור הפועלים אותם הכוחות הפעילים והנאמנים, אותם גורמי הפעילות והנאמנות, אשר גיוסם הכרחי כדי לחלץ את תנועת הפועלים ממשבר שהיא אחרת עלולה להיכנס לתוכו.

אני מוסר כאן, בראש וראשונה, דוח על המשא ומתן עם מפ״ם, כמסור דוח כזה לאו דווקא למפלגה אלא לציבור הפועלים בכללו, אותו ציבור פועלים אשר בשמו אנו פועלים ואשר למענו גם נכנסנו למשא ומתן הזה.

תקופתנו היא תקופת ניסים ואסונות כאחד. גם בחיינו אנו, הפנימיים יותר - בחיי ציבור הפועלים בארץ - ירדו נס ואסון כרוכים יחד. הנס הוא נס גאולתנו, נס עצמאותנו, נס נצחוננו הצבאי, נס קיבוץ הגלויות, נס תקומת המדינה, נס הגשמת משימתה ההיסטורית. האסון הוא אסון הפילוג בתוך תנועת הפועלים. ורצה הגורל האכזר, שדווקא בשעה שנפתחו לפנינו שערי הישועה, בה בשעה יוכה ציבור הפועלים עד דכא במארת הפירוד, פירוד חינם, פירוד שווא, פירוד שאין שורשיו נעוצים לגמרי במציאות חיינו.^[4]

כל דבר עיקרי, חשוב, אשר שורשיו נעוצים במציאות חיינו, מחייב ליכוד, מחייב עמידה שכם אחד, מחייב הליכה בצעד אחד. המטרה אחת, הדרך אחת ויחידה, האחריות אחת. אבל קרה אסון לא לנו בלבד. קרה אסון לעולם כולו והעולם כולו התפלג. תנועת הפועלים העולמית נחצתה לשני מחנות יריבים, אויבים זה לזה, מתנצחים ברחבי תבל.

השאלה הגורלית הנוקבת שנקלעה לתוך עולמנו היתה מי ינצח את מי. האם הפירוד העולמי ינצח את האיחוד הפנימי המהותי שלנו בארץ, או שיהיה הכוח לאיחוד האורגני שלנו לנצח בתוכנו. לא נתיימר לחתוך גורל עולם, אלא לנצח בתוכנו את הפירוד שהוא פרי הפירוד העולמי. זוהי השאלה הגדולה.

השאלה היתה היסייע לנו המאבק שלנו, המאבק על ביצור עצמאותנו ועל הגשמת שליחותה ההיסטורית, לעמוד בפני השפעת הריב העולמי, לדחות לפחות את התפרצותו בתוכנו עד אם יהיה לו איזה רקע מציאותי-שהוא. לפחות לדחות אותו לדור אחד, לדור של הגשמה ובניין, לדור של קיבוץ גלויות, לדור של ריכוזם כאן של המיליונים הראשונים, או שיהיה להיפך - שהריב העולמי יפוצץ את ביתנו בפנים ויכשיל את מאמץ הגאולה.

השאלה היתה והינה: באיזו מהפכה אנו דבקים יותר, על דגלה של איזו מהפכה אנחנו חונים כיום? האם כיום לבנו, כל מרצנו, כל מעיינינו למהפכה שלנו, שהיא צורך חיינו, אשר על אופיה הגואל והמשחרר, הלאומי והחברתי כאחד, אין בתוכנו שום מחלוקת, מהפכה שהיא עובדת חיינו המרכזית, הניצחת, שהיא מתחוללת בכל כוחה, ששום כוח לא יעצור בעדה באשר היא הגיחה מרחם ההיסטוריה והתחוללה על זירת חיינו בארץ ועל זירת חייו של העולם היהודי בעולם כולו, מהפכה אשר כל המשימה שלנו היא להשתלט עליה ולכוון את הכוחות העצומים המתפרצים מתוכה לערוצים חיוביים, לערוצי בניין, לערוצי ליכוד, לערוצים של יצירת כוח, לכוון אותה לבניין, להגנה, לביצרון - או שאנחנו נדבק ברמזים רחוקים של מהפכה [קומוניסטית] שאיננה עדיין ואשר ספק אם תבוא פעם כאן בארץ.

אני מדבר לא סתם על מהפכה של שידוד מערכות בחיי עם ושל התחדשות חברתית ושל עליית העובד ושל הפיכת העם כולו לעם עובד, שליט על עצמו באמצעות כוחות העבודה שלו, אלא אני מדבר על מהפכה מסוימת, זו אשר התחוללה בכמה ארצות ואשר השליטה בהן משטר מסוים.

אני אומר: לא רק שאין כל ביטחון-שהוא, ששאלת המהפכה ההיא תהיה פעם שאלה מעשית בתוכנו, אלא עצם אופיה של המהפכה ההיא, עצם רציותה של המהפכה ההיא - זוהי אחת השאלות החמורות ביותר השנויות במחלוקת בתוכנו. עצם מהותה של המהפכה ההיא היא האם היא משחררת או משעבדת, האם החברה שהיא יוצרת היא חברה של חרות או חברה של עבדות חדשה - על זה מתחולל כיום הריב בעולם וגם בתוכנו. והעדפת הסיכוי למהפכה ההיא, הסיכוי המפוקפק אשר אין להעלות על הדעת את הגשמתה בלי ריב גדול, אולי ריב דמים בתוכנו, העובדה שמעדיפים אותה כגורם מכריע בחיינו כיום, עלולה להביא לידי כך שמהפכתנו-אנו במקום בניין תביא לידי חורבן, לידי כישלון היסטורי במקום ניצחון היסטורי.

מתוך תחושת האחריות הזאת לעתיד התנועה, מתוך חרדה זו לבאות, הושיטה מפלגת פועלי ארץ-ישראל את ידה למפלגת הפועלים המאוחדת ואמרה: ׳בואו, נשב אל שולחן אחד, נדבר כדבר איש אל רעהו, נקייים בתוכנו בירור חברי מה באמת מפריד בינינו, ואם יש דברים המפרידים, האם הדברים המפרידים האלה צריכים למנוע בעדנו מלהירתם יחד בעול המדינה, בעול בניינה, הגנתה, מלהירתם יחד בעול ציבור הפועלים כיום הזה, מלהירתם יחד בעול קיבוץ הגלויות?

אני קראתי - כך אמרו במפ״ם במועצה בפתח תקוה^[5] - כי הלחץ שלהם והמצוקה הכללית הם שהביאו אותנו לידי כך.^[6] אני רוצה לומר: עברה שנה על הקואליציה הקיימת, קואליציה שיש בה למפלגת פועלי ארץ-ישראל רוב מסוים בממשלה ובתוך סיעות הקואליציה בכנסת, ואנו עמדנו בניסיונות קשים וחמורים בהיותנו מפלגת הפועלים היחידה שבשלטון. עמדנו בתוך מערכות קשות במדינה כלפי חוץ, גם בתוך ציבור הפועלים. ביצענו במשך השנה הזאת מה שקיבלנו על עצמנו. התנהל מפעל קיבוץ הגלויות במלוא הקצב, בכל רוחב ההיקף. לא נפל איש על מדרכה בעיר מערינו או בצידי איזה כביש גווע ברעב. לא נשאר תינוק ללא טיפול רפואי. לא נשארה משפחת עולים ללא כל קורת גג מעל ראשה. ודאי, יש הרבה סבל. יש הרבה מרירות, סבל מיותר, מרירות מוצדקת, חיים קשים, חבלי גאולה קשים מאוד, חבלי קליטה, חבלי קיבוץ גלויות. אבל לא באנו עד פת לחם. לא מתנו מרעב. היו הפגנות זעיר שם זעיר שם, מהן הרבה מיותרות. היו איחורים, היו פיגורים, אך לא חוסר עבודה גמור הוא המציין את אופי התקופה הזאת של חיינו בארץ. הדבר המציין את השנים האלו בארץ הוא עבודה כבירה הנעשית, ההולכת ומתרחבת, בחקלאות, בתעשייה, בעבודות ציבוריות, בבניין, בים, באוויר, בכל ענפי הפעולה. אנחנו ביצרנו את מעמדנו הצבאי. בוודאי, חל שידוד מערכות, באו זעזועים. המעבר מצבא לא-סדיר לצבא סדיר קשה בכל אומה ולשון ובייחוד אצלנו, שאנו חייבים לקיים את קיבוץ הגלויות בתנאים שאף אומה לא ידעה אותם ושאנו, עם למוד קיבוץ גלויות, לא ידענו כמותו.

יצאנו למערכה נגד אחד האויבים המסוכנים ביותר שלנו - יוקר החיים - המשמיט כל קרקע כלכלית מתחתנו, המוציא אותנו מתוך כל אפשרות של התחרות בשווקי העולם, המבזבז את כל כוחנו לריק, העלול להרוס לגמרי את כל קיבוץ הגלויות. הורדנו את האינדקס [של יוקר המחיה] מ-370 נקודות עד 319. זאת הפעם, הראשונה בתולדות הארץ הזאת מזמן שהחל האינדקס לעלות, החלה עתה הירידה. הורדנו כמה שהורדנו. ירדו הוצאות המחיה בארץ, אך לא ירדה רמת החיים בה. אני מדבר על דברים אלה בכללותם, אף על פי שנוספו לארץ מאות אלפים עולים חדשים, לא כולם עובדים, לא כולם מסוגלים לעבודה.

נכון שיש מצוקה קשה. אבל לא חולשה של שלטון ולא חולשה של המפלגה שעמדה בראשו. ולא מחולשה, לא מאי־הצלחה ולא מכישלון פנינו למפ״ם, אלא להיפך, מתוך הרגשה של כוח ומתוך ביטחון בדרך ומתוך יכולת להצביע על הישגים גדולים, בהתאם לתוכנית, בכל ענפי הפעולה - כלפי חוץ בקשרים עם עמים על ימין ועל שמאל, במזרח ובמערב, בכניסה לאו״ם, בביצוע הסכמי שביתת הנשק, בשיכון, ביישוב נשמות אשר לא היה כמוהו, במלחמה ביוקר החיים.

נכון, לא משאננות ולא מזחיחות דעת פנינו למפלגה האחות או למפלגה היריבה בציבור הפועלים, אלא מתוך חרדה רבה. קודם כל, מתוך חרדה להם לעצמם, מתוך חרדה לגורלם ולעתידם. מה יהיה עליהם, מה יהיה על הנוער שהם מחנכים, מה יהיה על הילדים שהם מגדלים בקיבוציהם, באיזו רוח הם יחונכו. לקראת מה יתחנכו - אם לחיוב או לשלילה, אם לבניין או להרס, אם לאחדות או לפירוד, אם לגיוס הכוחות הברוכים והחשובים למשימה הכללית, או לבזבוז הכוחות האלה במלחמת סרק, במילול מהפכני ריק מתוכן ממשי?

היתה זאת חרדה לתנועה בכלל ולמדינה לעתיד לבוא. ואמרנו: מי יודע אם איננו עומדים עכשיו על פרשת דרכים, ואנחנו אחראים באיזה דרך ילך הכלל - כלל הפועלים וכלל ישראל וכלל מדינת ישראל - מי יודע אם נחמיץ את ההזדמנת עכשיו, אם היא תחזור לעתיד על מנת להחזירם למוטב ולהעלותם על פסים של בניין וחיוב, לשמור מאסון גדול את כולנו אם יתבצר בתוכנו ויתגבש זרם אשר אינו רואה לעצמו אפשרות של שיתוף, אפשרות של הטיית שכם בתנאים הנתונים והוא כולו שומר את עצמו בשביל איזה עתיד מעורפל ומפוקפק, אשר מי יודע אם יבוא פעם, ובינתיים הוא מוציא את כוחו לריק בחידוד הניגודים, בליטוש נוסחאות תלושות מקרקע המציאות ומוציא את עצמו לתרבות רעה, מרחיק את עצמו לגמרי מכל מגע עם המציאות המדינית והחברתית, מחנך את עצמו לא להיות אחראי, באשר לא נתקל כאן בבעיות שהוא צריך לפתור אותן, אלא הוא מתחנך רק בניצוח, בצחצוח חרבות במובן שכלי ושומר את עצמו בשביל משהו מאחורי פרגוד העתיד.

אומר בפשטות: פנינו למפ״ם מדאגה עמוקה הן לגורל המחנה הפורש מאחריות והן לגורל הפרישה כתופעה כללית בחיינו, לתוצאותיה ההיסטוריות של הפרישה הזאת, מתוך חרדה לעתיד תנועת הפועלים.

בתולדות תנועת הפועלים בארץ התנהלו, זה בצד זה, שני תהליכים מנוגדים: התהליך של איחוד וגיבוש חיובי ותהליך של התפלגות ופירוד. אכן, היה זמן שאמרנו לעצמנו כי דרך המלך של התנועה היא תהליך האיחוד והגיבוש, ויש רק סטיות מקריות מהדרך הזאת, שאינן מצטרפות לחשבון היסטורי. אבל כיום הזה, לאחר שעברו עלינו שנים, לאחר שעברו עלינו עשרות שנים בחיי התנועה, נדמה לי שהאמת ההיסטורית מחייבת ליותר אובייקטיביות, לפחות אופטימיות, לחרדה   יותר גדולה, ומתוכה למאמץ יותר גדול.

אנחנו רשאים לקבוע תחנות בשני התהליכים כאחד, זאת כנגד זאת, ועדיין עומדת התנועה על פרשת הדרכים, ועדיין הכרעה סופית ניצחת טרם נפלה. התחנות העיקריות של תהליך האיחוד הן: תחנה ראשונה - הקמת ׳אחדות העבודה׳ ב-1919 מתוך איחוד ׳פועלי ציון׳ שהיו אז עם חברים בלתי מפלגתיים. תחנה שנייה - הקמת ההסתדרות [1920] מתוך איחוד של ׳אחדות העבודה׳ עם ׳הפועל הצעיר׳ עם המוני חברים בלתי מפלגתיים - הקמת מסגרת מאחדת, קיימת עד היום. אבל בעיית אופן קיומה היא בעיה חמורה מאוד בשבילנו כיום הזה. תחנה שלישית - יצירת מפלגת פועלי ארץ-ישראל [1930] כתוצאה מאיחוד ׳אחדות העבודה׳ ו׳׳הפועל הצעיר׳ - משתי מפלגות למפלגה אחת - מפלגה אשר קלטה מאז המוני חברים אשר מי יודע, אילמלא קיומה, מה היה גורלנו החברתי והמדיני בארץ ועל מה לא היה מתבזבז כוחנו.

המפלגה הזאת זכתה להוות את עמוד השדרה המרכזי של גוף התנועה. בה פעם לב התנועה עד היום הזה. אנחנו, חבריה, מאמינים כי לב התנועה פועם בה עד היום ויפעם בה גם לעתיד. מפלגתנו זו עלתה מעלה מעלה הן בשלבי האחריות והן בשלבי הביצוע וההישגים בהסתדרות, בתנועת הפועלים, בעלייה ובהתיישבות, בחיים הלאומיים, בהנהלה המדינית, במאמץ הכלכלי והכספי. היא זכתה להקים את ה׳הגנה׳ ואת הצבא, זכתה לקבוע מטרה מדינית לתנועת הציונית כולה ולהשיג את המטרה הזאת - להקים את המדינה, להתייצב בראשה.

אבל בעת ובעונה אחת התנהלו גם תהליכים אחרים ונקבעו תחנות אחרות.

תחנה ראשונה היתה פרישה של חלק ממחנה ׳פועלי ציון׳ ב-1920-1919, בוועידת וינה,^[7] כאשר נוצרה תנועת ׳פועלי ציון שמאל׳. הפרישה הזאת, יותר מאשר הכריעו בה איזה ניגודים אידיאולוגיים או תכסיסים פנימיים, הכריעה אז התקדמות ׳הצבא האדום׳, שעמד אז לפניי שערי ורשה.

אני זוכר, המנוח ברל כצנלסון כתב לנו מווינה אז: לא היה כל טעם להתווכח. אי-אפשר היה לשכנע. הלבבות היו ערלים, האוזניים היו אטומות, באשר בינינו, בתוך אותו אולם קטן שישבנו בו והתווכחנו עם החברים חצתה חזית, והם חיכו לניצחון באותה החזית, הם היו בטוחים בו - ואז פני כל העולם ישתנו, והם לא רצו להחמיץ את השעה ולקפח את האפשרות הגדולה שנראתה להם. הם קיוו כי יישארו עם תנועת ׳פועלי ציון׳ בברית המועצות והיא תאושר, והם יהיו בעלי בריתה, וכי כל ההתפתחות תלך בדרכים אחרות. אולם אנחנו יודעים כיצד נופץ החלום הזה לרסיסים ומה נשאר ממנו.

אבל מתוך שנשענו לא על המומש ביד, לא על הדבר הפנימי, לא על צורך החיים הנובע מתוכנו, אלא על איזה סיכוי של צירוף כוחות זר, חיצון, אשר אין לנו כל שליטה עליו - לא באה לעולם אותה אפשרות והם הוציאו את כוחם לריק במשך שנים ולא יצרו דבר חדש. רק בקושי, במאמצים שכליים ונפשיים עצומים, הצליחו להחזיק מעמד כקבוצה קטנה.

תחנה שנייה - פרישת ״השומר הצעיר״ בראשית הופעתו על במת הפעולה ההתיישבותית וחיי תנועת הפועלים.^[8] לא מתוך שגילה מיד איזה ניגודים, אלא בא עם יצר של התבדלות והסתגרות, עם החלטה נחרצת ונמרצת ״לחדש ויהי מה״, עם אי־רצון לקבל על עצמו מרות מוסרית ואינטלקטואלית של קשישים ממנו, של מנוסים ממנו, של אלה שקראו לו, של אלה שבלעדיהם לא היה מגיע ובא הנה, אשר למעשה בדרכיהם הלך, בנתיבות שהם פילסו בתוהו לא דרך, בארץ לא זרועה, יצא גם הוא - הקמת הקבוצות, דפוסים ראשונים של ארגון פועלים, כניסה לתוך ההסתדרות, יציאה לחזית ההתיישבות הקיבוצית, אבל משום־מה היה בטוח שיש לו שליחות מיוחדת שלא היה ברור מהי. אבל היה ברור לו שהוא מוכרח לחדש ולשם כך הוא מוכרת להתבדל, ולשם כך מותר לו להסתגר. ומתוך שלא לשמה בא לשמה - יצר הניגודים טיפח ניגודים והחל לצמוח אילן אשר לא הזדהה עם האילן המרכזי של התנועה ושלח שורשים לחוד ועשה פירות לחוד.

התחנה השלישית - הפרישה [1944] מתוך מפא״י - יצירת סיעה ב׳. שוב, בעיקר מתוך יצר התבדלות, מתוך אי־רצון לקבל את מרות כלל התנועה, לאו דווקא מתוך רצון להיות הגוף השליט. לא היה כל כך קל לרצות להיות הגוף השליט בתנועה כל זמן שנשארה מפלגת פועלי ארץ־ישראל. אבל אי־רצון להרכין ראש, רצון לעמוד לחוד, להיות שליט על עצמו, אם זה אפשר בתוך המפלגה, על מנת לשים לאל את שלטון הרוב בתוכה - אדרבה. אבל אם לא - אז מחוץ למפלגה, ובלבד שלא יוטלו על הקבוצה הזאת שלטון הרוב, סמכות הרוב.

שלושת המחנות הפורשים האלה הצטרפו למפ״ם. אני אומר ״הצטרפו״. אינני אומר ״התמזגו״. אינני אומר ״התלכדו״. הם לא התמזגו, הם לא לגמרי התלכדו. אינני יודע עוד מה סופו של תהליך זה. אבל הם הצטרפו. הם הצטרפו מפני שמה שאיחד אותם היה, בראש וראשונה, לא החיוב אלא השלילה, שלילת מפא״י, התנגדות למפא״י. הם ינקו שלושתם מהתסביך האנטי־מפא״י.

קשה היה להם לקבל את הסמכות. הם ביקשו להיות הסמכות. הם ביקשו מפלט מסבך החיים. החיים שלנו היו מסובכים מאוד. הם הינם מסובכים מאוד. אנחנו רוצים לבנות כוח פועלים גדול. אבל אנחנו רוצים לבנות גם כוח יהודי גדול. וכוח יהודי גדול רק הוא יבנה את כוח הפועלים הגדול, אבל כוח יהודי גדול פירושו העם כמו שהוא. ואנחנו מוכרחים לקבל את העם כמו שהוא. איננו יכולים לחולל בכל עת ושעה את המהפכה הרצויה בקרב כל שכבה ומעמד של יהודים והננו מוכרחים כאילו להתפשר.

שום דרך איננה ישרה בעולם. אם אתה נוסע מעיר לעיר או מכפר לכפר, אתה אינך נוסע על פי הסרגל. אתה נוסע לפי פני הארץ. ואם יש גבעה אתה עוקף אותה, ואם יש בקעה אינך יכול לרדת ישר, כי תשבור את הראש, אלא מוכרח אתה לרדת בזגזגים. ולפעמים, כאשר אתה בדרך מתל אביב לירושלים, או בדרך מעכו לצפת, ואתה נמצא בקטע של כביש, יש ואתה עומד באותו קטע ושואל את עצמך: ״אנה מועדות?״ ואז מתברר לך שפניך לתל אביב ועורפך לירושלים. מה קרה? איך זה פתאום הפכתי את הכיוון? כך הוא הדבר. תנאי פני הקרקע מחייבים זאת, כל מיני קשיים מחייבים. אבל אם אתה לא מביט על קטע אחד, אם אתה אינך ילד, אם אתה אינך חסר בינה, אם אתה עושה את החשבון של הדרך כולה, אז אתה יודע: אין דבר, פה סטית ימינה ושם שמאלה, ופה אתה היסבת פניך ונסעת אחורנית, אבל כאשר אתה עושה את החשבון לגבי הדרך כולה, אתה כל הזמן בהתקדמות, בהתקדמות באותם האמצעים אשר הם היחידים המאפשרים אותה בתנאים הנתונים.

גם אצלנו יש הרבה סתירות, הרבה סיבוכים. הנה, פה אנחנו עושים פשרה זאת, שם אנו עושים פשרה אחרת. הכל לשם בניין הכוח היהודי אשר יביא לידי בניין הכוח העובד היהודי, הכוח העובד היהודי אשר רק הוא יבנה את העם היהודי של העתיד. אבל לעת עתה - סיבובים.

אנו בונים את המדינה הזאת ואת היישוב הזה אשר איפשר את הקמת המדינה ואשר הקים את המדינה במאמציו, בחלבו ובדמו. אך את היישוב הזה היינו נתבעים ליצור ולטפח, קודם כל, יחד עם כוחות אחרים בעולם, אבל על רקע עולמי מסוים, על רקע בינלאומי מסוים. לא יכולנו להזמין לעצמנו מסגרת של מסיבות בינלאומיות. מוכרחים היינו לקבלה כמות שהיא. אם פנינו ועינינו היו לגאולת ישראל לאלתר ולא לדחיית הגאולה עד למעבר איזו מהפכה כללית, את העובדה הניצחת הזאת, הרודה בנו כל חיינו, היינו מוכרחים לקבל ולא יכולנו להשתחרר ממנה, וגם היא חייבה כל מיני סתירות ופשרות ושבירת הקו הראשי. ובתנאים הנתונים האלה הלכה התפתחותנו.

כאשר רצינו לבנות במלחמה העולמית האחרונה כוח יהודי ולנחול הישגים מדיניים לעתיד, היינו מוכרחים להתגייס לצבא הבריטי, אותו צבא בריטי שבתחילה לא היה בעל ברית לברית המועצות, כי היא כרתה ברית עם מישהו אחר בהתחלה^[9], אותו צבא בריטי ששלטון ׳הספר הלבן׳ של מדינתו היה בארץ. ולא היתה ברירה. זה היה מאוד מסובך. מאוד לא התקבל על הלב ומאוד חייב השלטת ההכרה הצלולה על רגשות מתפרצים. אבל רק זאת היתה הדרך. המוני חברים הבינו זאת, והמוני חברי מפא"י הבינו זאת והתנדבו לצבא הזה ביודעם באיזו דרך קוצים הם עתידים ללכת, על איזה חתחתים נפשיים ומעשיים ועקרוניים הם יצטרכו להתגבר. הם מצאו בקירבם את הכוח והם הביאו אותנו למה שהביאו - הקימו את הבריגדה העברית ועשו אותה למכשיר של העפלה, ארגון הבריחה והעלייה.

לא קל היה הדבר. היו מפלגות אשר פתרו את השאלה פתרונים קלים. ׳השומר הצעיר׳ אמר להתגייס רק להגנת הארץ. סיעה ב׳ בסוף אמרה: ׳די, גמרנו. עכשיו כל כוחותינו רק לפלמ"ח׳׳. נוצר מצב כאילו אנחנו בעד בריגדה והם רק בעד פלמ"ח רק מפני שהם סרה נפשם מהמאמץ הזה.

מעולם לא משכנו ידינו מהפלמ"ח. חברי מפלגתנו היו מיוזמי הפלמ"ח. לא היה איש שהיה לו חלק כזה ברעיון הפלמ"ח ובתחילת הפלמ"ח כאליהו גולומב המנוח.^[10] אבל מפני שאנו אמרנו כי נבנה גם כוח פנימי שלנו צבאי, וגם נכבוש מה שאפשר לכבוש בארץ,^[11] ואחרים אמרו רק בפנים, יצא כאילו יש פה מחלוקת.

הדבר לא היה פשוט. לא נרתענו מחוסר הפשטות, מהקשיים. כאשר הופיעה שאלת גורלנו אחרי המלחמה הזאת אמרנו: ׳מדינה׳. אמרנו שהמדינה זוהי התשובה היחידה לאסון יהודי אירופה, זוהי התשובה היחידה להתעצמות המזרח,^[12] זוהי התשובה שלנו לגורל העם היהודי העומד על פרשת דרכים היסטורית זאת. היה מוקשה: איך זה, אנחנו נהיה מדינה? מי ומי יעמוד לנו? עם מי נתקשר? עלינו לשמור, נאמר, את נפשנו מהסתבכויות כאלה. איך נסתדר עם העם השכן? אם לא נהיה שליטים על העם השכן - אזי אין זאת מדינה יהודית, ואם מדינה יהודית, הרי אנחנו חייבים להיות שליטים עליו. איך זה ייתכן? זה לא ייתכן! זה יסבך אותנו.

ובאו כל מיני המצאות דחוקות, עלובות, תלושות לגמרי מהאידיאלים המרכזיים של העם היהודי, אשר חברים אלה עצמם טיפחו בליבם. הם לא התייצבו מנגד, אלא עמדו נגד התשובה הזאת והפעולה הזאת. הם ביקשו מיפלט מהקושי בנוסחאות שאולות מנסיונם של זרים. הם נדחקו - כמפלגות - ביודעים מזירת האחריות המרכזית, מזירת הפעולה הממשית, החיובית, המדינית. הם נדחקו לקרן זווית של מילול מהפכני, והם ביקשו להצדיק את ריב האחים שפרץ על ידי המחלוקת העולמית, אשר כל תקוותנו היא כי יש לנו סיכוי להתגבר עליה בתוכנו.

על ידי שלילת היש, על ידי בריחה מאחריות, על ידי העדפת הרחוק על הקרוב והמפוקפק על הוודאי - הם מצאו את המשותף ביניהם, אבל הם הסתבכו בסתירה טרגית בינם לבין עצמם ובינם לבינינו. כי יש סתירה טרגית אצל היסודות המהווים את מפ״ם בין המדרש והמעשה, כמו שהיתה סתירה טרגית אצל ״פועלי ציון שמאל״ בין המדרש והמעשה שלהם - בליבם הם היו ציונים נאמנים והם רצו בארץ־ישראל, והם רצו בעלייה, קודם כל בעליית פועלים ונוער לארץ־ישראל, אבל הם אף פעם לא פנו עורף לשום יהודי פשוט. הם היו תנועה עממית, תנועה שצמחה בגטו היהודי, ברחוב היהודי של ורשה ושל וילנה ושל מינסק ושל פולטבה. הם התכחשו פעם ליהודי הפשוט? אבל מפני שהם רכשו לעצמם מדרש מיוחד, הלכה מיוחדת, הם הסתבכו ובהיותם ציונים נאמנים הם היו נגד הקונגרס הציוני, בהיותם קנאי עלייה הם היו נגד ״החלוץ״,^[13] בהיותם אדוקים בביצור כוחו של העובד היהודי בארץ ליבם לא היה לקבוצה, ליבם לא היה להתיישבות העובדת העצמית. תוך מאמצים גדולים, מתוך שבירת כלים ואינוס עצמם, כעבור זמן, באיחור, בפיגור, הם היו מוכרחים להגיע להשתתפות בקונגרס [הציוני ב־1937] ולתמיכה ב״קרן הקימת״ ולכניסה ל״החלוץ״ ולחיוב התנועה ההתנדבותית החלוצית ולהשתתפות במפעל הכיבוש. לשם מה היו נחוצים כל המשברים האלה? לשם מה היה נחוץ כל הקושי הזה? הלא אפשר היה לעשות כל זה מאליו, מלכתחילה, בנפש חפצה, בלב רחב! אבל היה סבך שצריך היה להתגבר עליו.

כך גם בימינו. צאו וראו את הסבך הנפשי והאינטלקטואלי־אידיאולוגי שנקלעה לתוכו מפ״ם על לא כל דבר בשאלת המדינה - ״השומר הצעיר״ קודם לחוד, סיעה ב׳, ״התנועה לאחדות העבודה״ - קודם לחוד, אחר כך יחד, במשותף [במפ״ם]. ודאי, שכל חבריה שותפים למעשה, ודאי שכל חבריה בראש הלוחמים, בראש המאמצים עם כולנו יחד. אבל הדרך שניסו ללכת בה, האידיאולוגיה, הפרוגרמה, התוכנית המדינית, העקרונות, הסיסמאות שבהן דגלו - היכן היו אלה? מה היה חלקם של אלה בהשגת עניין המדינה? המילאו תפקיד של עזרה, של סיוע, או תפקיד של הפרעה, של חבלה, של הכשלה? הגורל גזר עליהם להגשים סיסמאות אשר הם התכחשו להן, כפרו בהן, נלחמו נגדן, ולדגול בסיסמאות אלו לאחר מעשה. אומנם במעשה היה להם חלק כיחידים, אבל המעשה בוצע - במידה שהוא בוצע - כתוצאה ממדיניות שמדיניותם־הם עמדה לה לשטן. ולא ייפלא שבאותו לילה בכ״ט בנובמבר, כאשר פרץ נחשול ההתלהבות מלב היישוב והציף את הכל, הוא גרף וסחף לתוכו גם את אנשי ״השומר הצעיר״, גם את אנשי סיעה ב׳. אבל היו בתוכם אנשים אשר עמדו מנגד. הם שמרו על הקנאות עד הסוף.

וגם כיום האין חלקם בקיבוץ גלויות? כמונו כמוהם, כמוהם כמונו. הלא הם יצאו אתנו יתר במערכות ההעפלה. הם מתלבטים אתנו יחד בכל הקושי, בכל הבעיה הזאת של קליטה חברתית-משקית-התיישבותית של המונים אלו. אבל הם כיום דוגלים בסיסמאות, אשר אילו נתגשמו בחיינו היו מכות לרסיסים את כל המפעל הזה של קיבוץ גלויות.^[14] אילו נזקקנו לדרכים שהם מציעים, לתוכניות שהם מציעים, לעקרונות שהם מרימים על נס, אילו היו אלה נחלה למדינת ישראל, כי אז היה גורל מדינת ישראל כה מבודד וכה חסר ישע בעולם הזה, שממילא היו נסגרים שערי הישועה.

הסתירה הזאת, שעוד אצטרך לעמוד על כמה מגילוייה בהמשך דברי, היא אשר מביאה אותם-עצמם אל עברי פי פחת. היא עלולה לפוצץ אותם מבפנים, באשר קשה להחזיק מעמד בסתירה זו בין המעשה ובין ההלכה, בין הפעולה החיה ובין עקרונית מפושטים שדוגלים בהם. או שהיא תפוצץ אותם או שהיא תפוצץ את התנועה כולה.

כדי למנוע זאת באה ההצעה למשא למתן [על הצטרפות מפ״ם לקואליציה] מתוך מאמץ להעלות את הכוחות החשובים האלה, את החברים האלה שלנו, שאנחנו לא ויתרנו עליהם, איננו מוותרים עליהם, לא נוותר עליהם גם בעתיד במידה שזה תלוי בנו - להעלות אותם על דרך החיוב והאחריות, להחזיר אותם למגע עם המציאות, להחזיר אותם לעצמיותם שהיא עצמיות תנועת הפועלים הישראלית.

והנה הם נענו. הם נענו להצעה. הם באו והתיישבו אתנו אל שולחן אחד. הם הסכימו להיכנס לבירור הזה.

ההיענות הזאת כשלעצמה היה בה לנטוע תקווה בליבנו, תקווה טובה לתוצאה חיובית. הלא הם ידעו היטב מיהו המזמין. הם הכירו את מפלגת פועלי ארץ-ישראל. הרבה חטאים הם יכולים לתלות במפלגה זו, אבל לא חטא של התכחשות, לא חטא של כיסוי, לא חטא של הערמה, לא חטא של רכרוכיות יתרה, לא חטא של הסתגלות לכל שותף, לא חטא של כיחוד לאמת שלה תחת לשונה. מפלגה זו, שמאוד לא ישרה בעיניהם, מאוד לא כשרה בעיניהם - שימו לב למאמרי הביקורת עליה, לכתבי ההשמצה עליה, ותיווכחו עד כמה היא עקיבה, עד כמה היא מסקנית, עד כמה היא עקשנית בדרכה, באשר שוב ושוב אותם החטאים טופלים עליה, אותם המומים תולים בה. שפת הגידופים הנשמעת כלפיה היא מאוד משעממת, אין בה הרבה חידושים, היא הפכה שיגרה נוקשה, העלאת גירה תפלה. אבל דבר זה כשלעצמו לכאורה צריך להעיד עד כמה מתמידה עקשנית היא מפלגת פועלי ארץ-ישראל בדרכה המיוחדת, שאינה דרך ישרה לפי מושג הסרגל, אלא פעם ימינה ופעם שמאלה, פעם מעלה ופעם מטה, אבל תמיד חתירה למטרה ותמיד, בכל שלב ושלב, השגת משהו, הנחת עוד נדבך ועוד נדבך. גולת הכותרת עודה רחוקה, אבל אנחנו עולים בפיגומים כל הזמן.

ובכן, הם ידעו היטב ׳עם מי יש להם עסק׳. והם הסכימו למשא ומתן עם מפא׳י זו כמו שהיא - איתה, לא עם איזו מפלגה שהם ציירו לעצמם בדמיונם ויכולים לומר שאחר כך התאכזבו. הם ידעו היטב עם מי הם מתיישבים אל השולחן, שזו לא מפלגה העומדת יחד איתם באיזה מקום בחוץ ומתדפקת על שערי השלטון ואומרת להם: ׳בואו, יחד נדפוק [על השער], אולי יחד ניכנס׳, אלא מפלגה היושבת לפני ולפנים, העוסקת בפעולה, כבר במלוא הריתמה סוחבת בעגלה הכבדה הזאת. בשבילה זה לא עניין מופשט, לא עניין עקרוני, לא סתם עניין פרוגרמטי. כל מילה שמישהו אומר, או מישהו המציא בתוך בית מדרשו, באווירה של ויכוח ושל צחצוח נוסחאות, כשהיא נאמרת לאיש מפלגה זו הוא רואה מיד איך זה משתקף. אם הוא שר החוץ - הוא רואה מיד מה יהיה ההד בוושינגטון ומה יהיה ההד במוסקבה בעניין זה או אחר, אם זה יקדם או ידחה את עניין השלום עם הערבים, אם זה ישפיע לטובה או לרעה על סיכוי זה או אחר - זה עובר כזרם חשמלי, מיד, כלחיצת הכפתור על המנורה, מיד זה נדלק ואתה רואה מיד איזה אור זה, מה צבעו.

ואם הוא שר הכספים, הרי שוב כל תביעה, כל סיסמה, מיד היא מיתרגמת אצלו, בפריסמה של מוחו, בשפה של ׳פונטים׳ - אל נזלזל בזה - כמה זה יעלה, זה יכניס או יוציא, זה יגביר ייצור או יחליש ייצור, זה פירושו פחות תעסוקה או יותר תעסוקה, זה פירושו יותר עולים או פחות עולים, יהיו לנו אמצעים לזה או לא יהיו לנו אמצעים, ומה תהיינה התוצאות. והם [אנשי מפ׳׳ם] ידעו היטב כי עם אנשים כאלה, עמוסי אחריות מעשית, הבוססים בחול הכבד הזה ובבוץ העמוק הזה של חיינו, יש להם עסק, ולא עם אנשים שיש להם פנאי להתפרקד על כורסאות - ולא חשוב אם אלו כורסאות או כסאות מאוד קשים באיזה חדר בקיבוץ - החושבים להם מחשבה בשקט ומבלי שיהיו נתבעים על כל צעד ושעל להעמיד את המחשבה הזאה במבחן המציאות, ולכן הם יכולים לדקדק ולדייק ולחדד. ידעו זאת היטב.

הם היו מוכרחים לדעת, שאם יש סיכוי להסכם - ואילמלא חשבו מראש שיש סיכוי להסכם, למה נענו? הרי זו אחיזת עיניים, תכסיס של רמייה, וקשה היה מאוד לתלות בהם אשמה כזאת - זה סיכוי להגיע לתוצאה חיובית על יסוד המשותף, לא על יסוד המפריד.

הם ידעו מה המשותף בינינו וביניהם. הם ידעו שהם דבקו בכל מיני סיסמאות וגישות שהן המפרידות בינינו. הם לא יכלו לשער מראש שאנחנו נתכחש פתאום לצור מחצבתנו, לעצמיותנו, ונתאחד אתם על יסוד הסיסמאות שהם דוגלים בהן בניגוד לנו.

אחת משתיים: או שאין שום דבר משותף בינינו - לא בעניין קיבוץ גלויות ולא בעניין הגנת הארץ ולא בעניין זכויות העובד, כי אז בכלל אין מה לדבר. אבל אם בכלל יש לדבר, זאת אומרת שיש משהו משותף, ואז זאת אומרת שרק על יסוד המשותף הזה ייכון הסכם ולא על יסוד המפריד. הן המשא ומתן - לדאבוני, אבל זוהי עובדה - לא התנהל כדי שאנחנו כולנו ניכנס למפ״ם, או כדי שכל מפ״ם תיכנס בן לילה של משא ומתן למפא״י. אני אומר ״לדאבוני״, כי היה הרבה יותר טוב אילו משא ומתן כזה היה אפשרי, אבל לעת עתה שני הצדדים הסכימו שמשא ומתן כזה עדיין אינו אפשרי. זאת אומרת: צריך לחתור לא למקסימום אלא למינימום, ולמינימום משותף.

אנחנו ידענו שהחברים האלה שלנו הסתבכו - כך אנחנו גורסים. אנחנו רואים את זה כהסתבכות - הם היו מוכרחים לדגול בכל מיני סיסמאות שלא היו סיסמאות של מפא״י. ודווקא מתוך שסיסמאות אלו היו הקו המבדיל בינם לבינינו בעוד שהן היו העוקץ האופייני לגבי דידם, הם היו מוכרחים - הם נדחפו לכך - להגזים אותן, להפריז בהדגשתן, להציע אותן כמשהו שבו תלויה גאולת העולם, על כל פנים גאולת ישראל, ולהם יש נוער ויש חברים יותר צעירים ויש עולינו חדשים, אנשים פחות מנוסים, שקיבלו כל זה באמונה ובכנות ובלב שלם - ופתאום יוצא שזה דבר לא כל כך חשוב, שזה דבר טפל, אפשר עליו לוותר, שזה לא הכרחי, זה לא מוכרח לשמש יסוד לקואליציה, זה לא מוכרח לשמש יסוד להידברות עם מפלגת הפועלים השנייה - אז יש פה כאילו הפרת אמונים וזה לא ייתכן.

הבינונו את הדבר. אמרנו: נעזור. נעזור להחלץ מהמעצורים האידיאולוגיים והנפשיים האלה במידת האפשרות. ניקח את העקרונות היסודיים שאנחנו דוגלים בהם, עומדים עליהם, מגשימים אותם - יש יתרון לעקרונות שלנו שאנחנו מגשימים אותם. מפ״ם עוד לא נתבעה אף פעם על ידי המציאות להוכיח שעקרונותיה ניתנים להגשמה - ניקח אותם ונפרוש אותם, נרחיב אותם, נמתח אותם עד כמה שאפשר מבלי, כמובן, לוותר על העיקר, כי אחרת אנחנו גם כן עושים שקר בנפשנו - באופן שיתקבל גם על דעת הצד שכנגד, באופן שיוכיח להם שהוויתור מצידם או שאיננו כלל, או שהוא קטן מאוד, לא מכריע, אפשרי לגבי דידם.

בגילוי דעת המרכז של מפא״י נאמר כי נעשה מצידה מאמץ ללא תקדים בחיים הציבוריים שלנו. כאחד המשתתפים במשא ומתן, שלא השתתף בחיבור הפסוק הזה, אני חותם על כל אות שבו. עשינו מאמץ ללא תקדים בחיים הציבוריים. המשא ומתן נמשך שבועות על שבועות. הוא נפסק, הוא שוב נתחדש, פעם אחרי פעם. ישיבות לאין ספור, שעות לאין ספור, שיחות ארוכות וממושכות, שוב חזרה לאותו נושא עוד פעם ועוד פעם, סבלנות בלי גבול - אינני דורש שום פרס, אינני דורש שום שבח. אני מוסר דין וחשבון - סבלנות בלי גבול לברר עוד פעם עניין ועוד פעם לחזור, לחזור שבע פעמים על אותה הסברה, וכל פעם קצת יותר למתוח, קצת יותר להקל, לסגל, ותמיד מבלי לוותר על הלוז הקשה שבתוך הנוסחה. גם קיבלנו עדות על כך מהצד שכנגד במידה שנתפרסמו דברים שנאמרו במועצה, ואפילו בגילוי הדעת הרישמי של מפ״ם יש עדות מסוימת לאווירה שבה התנהל המשא ומתן ולמאמצים ידועים שנעשו במשא ומתן זה. אני אומר: מאמצים גדולים מאוד, מאמצים לא ישוערו שנעשו על ידי מפא״י.

היו רגעים כשנדמה היה כאילו אנחנו עומדים על סף של הסכם, אבל אני תמיד אמרתי לעצמי בסופה של כל ישיבה: מוטב להיזהר, אל נשלה את עצמנו. ביסודו של דבר ההכרעה אינה תלויה בכישרון ניסוח או בהמצאת איזה מוצא. ביסודו של דבר זוהי שאלה של מגמה, שאלה של רצון, שאלה מה יש בלב. אם המפלגה הזאת רוצה לשתף פעולה, אם היא רואה במפלגת פועלי ארץ־ישראל שותף והיא מוכנה להטות שכם יחד אתה, אם היא בכלל רואה את יעודה בהשתתפות פעילה וישרה בתהליך הזה, בבניין המדינה כמו שהיא, במצב העולם כמו שהוא, על הרקע הבינלאומי המקיף אותה כמו שהוא, אם היא רואה את יעודה בהשתתפות בכל אלה ומוכנה לשאת בכל הקושי והסבך והסתירות שזה יסבך אותה בהן - הרי אם נצליה בניסוח או לא נצליח בניסוח, לא זה יכריע. הם בסופו של חשבון יאמרו ״הן״. אבל אם הרצון הזה איננו, או שאיננו מקנן בלב מספר מספיק של חברים, או שהוא רק נחלת מיעוט או מיעוטים אחדים אבל איננו נחלת הרוב - ושאלת הרוב במפ״ם, כפי שנתברר, היא שאלה מורכבת מאוד - אם אין רצון כזה, כי אז גם אם נגלה גאוניות, גם אם נכה כל שיא של אקרובטיקה שכלית בניסוח, ואפילו נוותר באמת על איזו נקודה עיקרית שלנו, למעשה לא יקום הסכם. תמיד יימצאו תואנות דברים, תירוצים והצדקות, ללמד זכות על המשך הפרישה.

אינני זוכר משא ומתן שהיה מוקף מתיחות כזאת, חרדה כזאת של המוני חברים בפינות שונות בארץ. הוא היה גם מבחינה זו אולי ללא תקדים. חברים שהייתי נפגש איתם ברחובות הקריה, במסדרונות בניין הסוכנות בירושלים, באיזה ביקור במשק או באיזה טיול או באיזו מסיבה או אסיפה, היו ניגשים אחד־אחד, שניים־שניים, או כותבים פיתקאות לשאול מה נשמע. היו מטלפנים פתאום לדעת איך עברה הישיבה. והייתי עונה תמיד: ״חבר יקר, אל תשאל אותי על פרטים, השאלה היא: יש רצון - אין רצון? וזוהי חידה. את זה אינני יודע. אולי המפלגה הזאת בעצמה אינה יודעת. יש ואדם אינו יורע את נפשו - אולי גם היא אינה יודעת את נפשה. אבל יש יום, יש רגע שבו תצטרך להכריע - ואז תבוא הכרעה. ואינני מוכן להתנבא מראש״.

בא היום הזה. נתכנסה המפלגה הזאת למועצה הסגורה בפתח תקוה. היה ויכוח, כנראה ויכוח עז. נפלה הכרעה. חיכינו ל״הן״ - שמענו ״לאו״. זוהי התוצאה.

מדוע באו חברים אלה למסקנה, לאחר כל המאמצים שנעשו מצידנו, גם מצידם, מצד חבריהם במשא ומתן - מדוע באו למסקנה: ״לא, איננו יכולים״, זאת אומרת, כיום הזה מפא״י אינה שותף, היא יריב? ״לא אנחנו והם יחד, אלא או אנחנו או הם״ - כך צריך להבין - ״אין אסון בדבר, נחכה עד שנהיה אנחנו ובינתיים נעמוד מנגד״ - מדוע הגיעה מפ״ם למסקנה הזאת?

לפנינו שני מסמכים. אמרתי: המועצה היתה סגורה. יש רשות לכל תנועה,

לכל מפלגה, להתכנס למועצה סגורה. בעיתון המפלגה ״על המשמר״, לשווא תחפשו דין וחשבון על המועצה הזאת, דין וחשבון כפי שאנחנו, לפי מושגינו שאולי נתיישנו, רגילים לו. יש לפעמים שמישהו, איזה בחור ממולח או עיתונאי כשרוני באמת, היושב בפינה, רואה דברים שלא כל אחד רואה, יודע לתאר אותם לא כפי שכל אחד יודע, וזה מוסיף צבע, שופך אור חדש על דברים, וזה גם מעניין מאוד ולפעמים גם מאלף לקרוא, ותבוא ברכה על כל חבר בתוכנו העוסק במלאכה הזאת - פעם גם אני חטאתי בזה - אבל זה הרוטב, התבלין, הפרפראות. קודם כל רוצים לחם, ואותו לא ייתן רפורטר כזה. רוצים לקרוא מה בדיוק אמר יערי ומה אמר ארם ומה אמר סנה וכולי. וכך אנו רגילים לקרוא על מועצות ולפעמים אפילו על ישיבות, על כל פנים, ישיבות הכנסת. אין סומכים על המודיע. רוצים לדעת מה אמר האיש שדיבר. דין וחשבון כזה לא קראנו מעל דפי ״על המשמר״. לא קראנו אותו בשום מקום, אבל ב״דבר״, עיתון ההסתדרות, היתה כתבה, כתבה חשובה, כנה, ישרה, על כל פנים, יש בה כל הסימנים של כתבה כנה וישרה ומבארת לא במעט, לא במעט מלבנת את הדברים. זה היה, כאמור, ב״דבר״ עיתון ההסתדרות. אבל ״דבר״, שגם אנשי מפ״ם כותבים בו, יכול ליהנות ממשטר עריכה של מפא״י, זאת אומרת משטר עריכה הנותן חופש לאיש להתבטא כאשר עם ליבו. אינני יודע מה היה גורל הכתבה הזאת אילו נשלחה ל״על המשמר״. היה זה ניסיון מעניין מאוד.

המסמך השני, הכתבה ב״דבר״^[15] - הוא פירוש למסמך הראשון: החלטות מועצת מפ״ם. לא אקרא את כולן. במסמך זה נאמר לאחר הקדמה: ״במיוחד לא ניתנה תשובה מספקת לגבי אותם תנאים, אשר רק קבלתם יכולה לשמש בסיס להשתתף בממשלה. ואלה הם התנאים׳.

הווה אומר, מה שאקרא מכאן ואילך אלה הם התנאים אשר לפי גילוי הדעת של מפ"ם הם תנאים שביחס אליהם לא ניתנה תשובה מספקת, זאת אומרת, מפ"ם הציגה אותם - ואנחנו לא נענינו. מהם התנאים?

מדיניות חוץ

אל׳׳ף: לא ייחתם הסכם עם עבר-הירדן אלא אם יובטח שלא יקומו בסיסים איסטרטגיים בחלקים ערביים של ארץ-ישראל המערבית והחוזה הבריטי לא יחול עליהם.

אחר כך יש תוספת חשובה: ׳חופש הצבעה בעניין סיפוח החלקים הערביים׳.

מי שקורא את העיתון, ולא יעלה על דעתו שבגילוי דעת הקובע עובדות יחול איזה אי־דיוק, לא כל שכן סילוף, לכאורה יבין מכאן שמפא׳׳י לא נתנה תשובה. מה תהיה התרשמות כל חבר וחברה אם אומר שהדבר האחרון - חופש הצבעה בעניין סיפוח החלקים הערביים - לא היה לגמרי תנאי שהוצג לנו על ידי מפ"ם, לא כל שכן תנאי שהוצג שלא קיבלנו אותו, אלא זו היתה הצעה שלנו למפ"ם?! הם דיברו איתנו על גופו של עניין. אנחנו לגופו של עניין לא ויתרנו, אבל כמוצא מן המצור הזה, אם כי זה דבר כמעט ללא תקדים בתולדות קואליציות ממשלתיות, ובעניין לא של מה־בכך, ולא בעניין מצפוני סתם שאפשר לומר: חופש הצבעה לכולם, אלא בעניין עיקרי יסודי של כריתת הסכם עם מדינה שכנה! - אמרנו: לאחר שהממשלה חותמת על הסכם שהיא חותמת בשמה, מותר יהיה לסיעה אחת בקואליציה, ולא מהפחות חשובות - לאו דווקא היותר חשובה, אבל לאו דווקא מהפחות חשובות. לא איש אחד אלא שלושה אנשים בממשלה, ולא שניים-שלושה בכנסת כי אם עשרים בכנסת - לקום בכנסת ולהצביע נגד הממשלה בעניין זה. דבר מאוד קשה ומופרך, המעיד על מאמץ להתקדם לקראת הסכם ולא לעמוד על האות. עיקרון עולמי המקובל בכל הארצות - לסטות ממנו. זו היתה הצעה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל. אמרנו: בעניין לגופו לא נוכל לוותר, אבל כדי לצאת מהמצור מוכנים לתת לכם את זה. עכשיו מוגש לנו הדבר, שחור על גבי לבן, כאחד הדברים שלא ניתנה עליה תשובה מספקת! תשובה מהם צריכה לבוא אם הם מסתפקים בזה או לא. אם הם מציגים את הדבר כתנאי במסמך זה, משמע שמסתפקים [בו] ואם כך, איך הם מציגים אותו כדבר שלא ניתנה תשובה עליו? זו היתה הצעה שלנו! מפי יצאו המילים האלה!

אבל, כפי שאמרתי, זה משפט נוסף. עיקרו של הסעיף הוא: ׳לא ייחתם הסכם עם עבר-הירדן אלא אם יובטח שלא יוקמו בסיסים איסטרטגיים בחלקים הערביים של ארץ-ישראל המערבית והחוזה הבריטי לא יחול עליהם׳.

קודם כל, נניח שכך. מה המצב? יש חלק של הארץ שהוא בידי שלטון אחר.

זוהי עובדה. אין איש מציע לצאת למלחמה ולכבוש את החלק ההוא. יש הסכם שביתת נשק, אשר פירושו איסור מלחמה. אנחנו נהנים ממנו, הצד שכנגד נהנה ממנו. זה המצב. ונפלה בעניין זה הכרעה. השלטון הזה קשור בקשרי חוזה עם מעצמה מסוימת, שיש לנו אתה חשבון מסובך. ההתקשרות עם המעצמה הזאת אינה דבר המעורר בליבנו התלהבות, אבל זוהי עובדה. נניח, איננו כורתים הסכם - [אזי] איננו משנים את המצב הזה אף כמלוא נימה. החידוש הוא שיש הסכם בינינו לבין הצד שכנגד. החידוש הוא אם אנחנו כורתים הסכם. הלא ברור שאם אנחנו כורתים הסכם, הקטיגור היותר קיצוני וחמור של מפא״י לא יאמר כי מפא״י כורתת הסכם כזה כדי לאפשר את החוזה הזה ואת הבסיסים האלה. אם אנחנו כורתים הסכם, משמע יש דעה שזה כדאי. יכולה להיות דעה מאוד רחוקה ומופרכת של איזה מפא"יניק, אבל יש דעה שזה כדאי. יש שאלה של כדאיות של מדינה, אז צריך לפחות לשקול זה כנגד זה - מה מוטב? האם מוטב לכרות הסכם כזה בהנחה שהוא נותן משהו, ונותן קודם כל שלום עם מדינה אחת, שלום הפורץ פירצה רחבה מאוד בחומת ההסגר שהעולם הערבי סגר עלינו, ויכול לתת גם הישגים ממשיים חיוביים, שאם לא - לא נעשה הסכם - או ברור מראש שמותר כל זה לזרוק וכל זה להפקיר מפני שבין כך ובין כך שם יש חוזה ויכולים להיות בסיסים. זה ברור כל כך מראש.

על פי הניסוח הזה אתם רואים שמדובר על סיפוח. אני מבין שמישהו יאמר: הדבר המר ביותר הוא שאם נעשה הסכם שלום, והם [הערבים] מכירים בנו כמדינה ריבונית בגבולות מסוימים, ואנחנו מכירים בהם כמדינה ריבונית בגבולות מסוימים - אנו חותמים על ידי כך שהחלק הזה אינו שלנו, שהוא של מדינה ערבית אחרת. אני מבין שזה דבר חמור מאוד. אבל דווקא בנקודה זו יש כאן התפשרות. לא נאמר: ״לא ייחתם חוזה בשום פנים ואופן, המביא לידי אישור סיפוח״. זה לא נאמר. מכאן יש להבין שעניין הסיפוח, יותר נכון - שענין אי־הסיפוח חדל להיות תנאי בל יעבור. לזה מצאו, כמו שאמר פעם הרב קוק: ״א תירוץ קעגן [יידיש: כנגד] דין״. אבל מכלל זה אתה שומע שדובר [עם מפ״ם] על אפשרות של חוזה שהיה כרוך בהכרה בסיפוח. אבל בינתיים החיים הלכו הלאה והוחל לדבר - אם נכון מה שכתבו עיתונים - על עניין אחר לגמרי, שהוא עוד לא מחייב הכרה בסיפוח ושהוא עוד לא הסכם של שלום, כי אם צעד נוסף של החוזה לשביתת נשק, של החוזה לאי־התקפה. זה לעת עתה איננו. והנה כאן [עניין] זה כבר מופיע כדבר שבגללו מותר למפ״ם ללכת לממשלה, דבר שאני קראתי לו בכנסת ״ביצה שלא נולדה״. ביצה שלא נולדה אין זאת אומרת שלא תיוולד פעם, אבל בכל זאת היא ביצה שעוד לא נולדה.

אבל נניח שמטרידה אותנו באמת שאלה זו של בסיסים. אני רוצה לומר: ידוע לאנשי מפ״ם שניהלו את המשא ומתן, כשם שידוע היה לי, שהעניין הזה הוא נטול כל חשיבות מעשית. ידוע להם, כמו שידוע לי, ששאלת הקמת בסיס בריטי בהרי שכם דווקא הוא עניין נטול כל חשיבות מעשית. אולי מפני זה שישנו ממילא בסיס בריטי בעבר-הירדן במהלך טיסה של דקות אחדות, אולי מפני זה שישנו בסיס בריטי בתעלת סואץ. אני נוטל לעצמי את הרשות לומר שמצב זה ידוע להם. הרי שזה מראה עוד יותר את ״החיוניות המכרעת״ של כל הסעיף הזה. עניין הבסיסים נטול כל חשיבות מעשית, והכרה בסיפוח אינה עומדת על הפרק לעת עתה. אבל זה מופיע כסעיף ראשון [בתביעות מפ״ם] הבא להצדיק את המשך הפרישה.

בסעיף זה מדובר על שלילת כל הסכם או חוזה מדיני, כל הלוואה או תוכנית כלכלית, ״שיהיו מכוונים נגד מישהו, שיכילו תנאים משעבדים, או שיגררו אחריהם תלות כלכלית או התערבות מדינית״.

ובסוגריים נאמר: ״הניסוח המדויק והמפורט של סעיף זה נמסר למזכירות״.

זה מותר. אינני בא להקפיד. ואני קורא את הסעיף כך, כדבר שעוד לא נקבעו בו מסמרות אחרונים לגבי כל תג ותג.

חברים יקרים, איך זה מוצג כאן לפנינו? שוב זה מוצג כתנאי שלהם, שאנחנו לא קיבלנו אותו, כאחד מאותם התנאים ״שלא ניתנה עליהם תשובה מספקת״. איזה רושם יעשה הדבר, והאם יעשה רק רושם מבדח או רושם יותר רציני, אם אומר שהמילים הכלולות פה במרכאות הוגדרו על ידי המדבר אליכם ונרשמו על ידי החבר ישראל גלילי^[16] מפיו מילה במילה, ושעצם הבאתן במרכאות מעידה שהן נלקחו מאותו פסוק, מאותו ניסוח שאני הצעתי. אני הצעתי את הנוסחה הזאת בתשובה לנוסחה שהם הציעו. הם רצו שאני אחתום נגד ״תוכנית מרשל״^[17] ונגד ״הברית האטלנטית״^[18] ונגד תוכנית הברית האזורית של הים התיכון,^[19] ואני אמרתי להם: ״רבותי, יכול להיות שזה אסון שחבר מפא״י הוא שר החוץ, אבל זו עובדה. וכשאני יושב פה אינני יכול לשכוח שאני גם שר חוץ של ממשלת ישראל וכל מה שאני אומר יתפרסם מחר בעולם. כל מילה שאומר פה יש עליה גושפנקה למעשה של משרד החוץ של מדינת ישראל. אמרתי: ׳אינני יכול לשים את עצמי לצחוק. [שר החוץ] אצ׳יסון אף פעם לא הציע לי את ׳תוכנית מרשל׳. היה לי הכבוד, ובמידה רבה גם ההנאה, להכיר את קודמו, את גנרל מרשל בעצמו, כאשר הוא היה שר החוץ של ארצות הברית מלפני היות המדינה וגם בזמן היות המדינה, והוא - בעל התוכנית הזאת - אף פעם לא הציע לי אותה לא במפורש ולא ברמז, לא במישרין ולא בעקיפין, לא הוא ולא מישהו מנושאי דברו. מה פתאום אקום אני ואלבש פנים רציניות ואצהיר כלפי העולם: ׳אני נגד ׳תוכנית מרשל׳? הלא אעשה את עצמי לצחוק. אם יש איזו משמעות להצהרה כזאת, אמרתי, פירושה שאני מנוי וגמור עמי לצאת מגדרי כדי למסור הצהרה אנטי-אמריקנית. סתם להרביץ למישהו. אין זה מענייני, אין זה בהתאם למדיניות ממשלת ישראל - זה בניגוד גמור למדיניותה הבנויה על העיקרון של ידידות גם עם ברית המועצות וגם עם ארצות הברית.

ובכן, זאת היתה בשבילי הזדמנות לפעול בעדה.^[20] לא אעשה זאת, לא עלה על דעתי לעשות זאת. לו הייתי עומד מן החוץ ולו היה שר החוץ עושה זאת, הייתי אומר שצריך את האיש הזה לפטר, כי הוא מסבך אותנו עם ארצות הברית. יש די והותר הסתבכויות ולא נמנענו מהסתבכויות כשהיה הכרח בכך. אבל סתם כך, לשם רושם מן השפה ולחוץ?

אמרתי: ברית ים התיכון לא באה לעולם. ׳תוכנית מרשל׳ יש לה יתרון זה שהיא קיימת, אבל ברית ים התיכון זה דבר שאיננו קיים כלל, שאיננו בא לעולם, זה דבר שנזרק לעולמנו פה על ידי ׳על המשמר׳. מה פתאום אתחיל להגיב תגובות כלפי זה? ׳הברית האטלנטית׳ כשמה כן היא. למען השם! אומנם, לפי דעת הערבים, אנחנו זוממים מזימות כיצד להתפשט מתעלת סואץ עד הפרת. רק זאת דאגתנו לפי דעת הערבים. אבל גם הם עוד לא האשימו אותנו שאנחנו רוצים לכבוש את כל צפון אפריקה ולהגיע עד הגיברלטר ולהיות מעצמה אטלנטית. אנחנו איננו מעצמה אטלנטית, אם אנחנו מעצמה בכלל, מדינה - על כל פנים. מה פתאום אני אומר שאנו מדינה אטלנטית? זוהי דון-קישוטיות ולא מדיניות.

זאת היתה תשובתי לתביעה שלהם: לא ׳תוכנית מרשל׳, לא ברית אזורית של הים התיכון ולא ברית אטלנטית. אחר כך, אולי ביתר דיוק ואולי ביתר פירוט אנסח את המדיניות הקיימת שלנו, שזוהי מדיניות שאני, על כל פנים, מוכן לעמוד עליה בממשלה ושחברי מוכנים לעמוד בה בממשלה. ואז אמרתי שלא נעשה שום הסכם ושום חוזה ולא נקבל הלוואה ולא ניכנס לשום קומבינציה בינלאומית, אשר תהיה מכוונת נגד מישהו, שתשליט תנאים משעבדים ותגרום אחריה תלות כלכלית,

התערבות בעניינינו הפנימיים, התערבות במדיניות שלנו בכלל.

כאשר התחלתי לומר את זאת, אז חברי היקר מאוד - ואני אומר את זה בלי כל מרכאות - ישראל גלילי, נטל מיד פיסת נייר ועיפרון והחל לרשום את זה. זה היה נוסח שלי!

בוקר אור, אני פותח את ״על המשמר״ ואני רואה: כתונת בני!^[21] ואני אומר לכם: זה כולו שלי! אולם איך זה מוצע ואיך זה מוגש? זה מוגש כסעיף, כתנאי אשר הם התנו אותו כאילו ושאנו לא נתנו על זה ״תשובה מספקת״, ואשר משום כך אין בסיס להשתתפותם בממשלה. אל אלוהים גדולים! כך מותר להטעות ציבור?!

ויש סעיף שלישי והוא אומר: ״תמיכה בהצעות השלום של ברית המועצות״. ובסוגריים כתוב: ״איסור הנשק האטומי, צמצום הזיון, הסכם עם המעצמות הגדולות״.

חברים, על זה אמרנו: ״לא״. כאן יש מחלוקת. כאן הדברים ברורים. אני רוצה קצת לפרש וקצת להרחיב בסעיף זה. לכתחילה לא רק זאת היתה הדרישה. היתה הדרישה שמדינת ישראל תזדהה עם ״תנועת השלום״.^[22] אמרנו: ״לא! בשום אופן לא! מדינת ישראל מתירה את ״תנועת השלום״ בארצה, כי היא מתירה כל מיני תנועות, תנועות שדעתה נוחה מהן ותנועות שדעתה אינה נוחה מהן. היא מוכנה לשלם מחיר יקר בעד קיום הזכות הזאת והחרות הזאת. אבל אל נרמה את עצמנו לגבי זה מהי ״תנועת השלום״ עכשיו. זוהי סוכנות תעמולה. אותו כינוס שהיה באולם זה לפני ימים מספר זה כינוס של סוכנות תעמולה. אולי לא כל האדונים החשובים, שהופיעו בו, מבינים זאת. עוד אינם מבינים זאת. אבל זה איננו משנה את העובדה. זוהי סוכנות תעמולה של ברית המועצות. לא שאסור לה לברית המועצות שתהיה לה סוכנות תעמולה, ויש לה הרבה סוכנויות תעמולה - זאת לא סוכנות התעמולה היחידה. יש לה סוכנויות תעמולה בתוך מדינת ישראל. ברית המועצות אינה סובלת בארצה סוכנות תעמולה. אנחנו סובלים. כי לברית המועצות יש משטר אחד - לנו משטר אחר. אבל זה לא משנה את ההגדרה הפוליטית או הסוציולוגית של ההופעה הזאת. זוהי סוכנות תעמולה. זהו מכשיר של הזדהות. מדינת ישראל לא תעשה את עצמה לסוכנות תעמולה של מישהו. לא מפני שהיא נגד מישהו, אלא שזה למטה מכבודה, זה פוגע בעצמאותה וזה חותר תחת עיקרון יסודי של מדיניותה והורס אותו.

את זאת דחינו. וזה כבר לא מופיע, אבל מופיע הפסוק ואומר: ׳תמיכה בהצעות השלום של ברית המועצות׳. אמרנו: ׳מה זאת? התחייבות סיטונית כזאת? ׳שטר בלנקו׳ כזה? היום הפרטים האלה הם בסוגריים ואחר כך יהיו אולי דברים אחרים בהם. גם עכשיו יש דברים בסוגריים שאינני מוכן לקבלם. סליחה, אינני מוכן!׳ אם יש התגוששות רצינית מאוד בין ארצות הברית וברית המועצות בשאלת האנרגיה האטומית, אינני מוכן להציע להכניס את הקודקוד הרופף הזה של התינוק - של מדינת ישראל - בין שני גושי הסלע האלה. לא מוכן. אני אציע למדינת ישראל לשמור את נפשה מהוויכוח הזה ולראות איך ייפול דבר. לא שהיא לא צריכה להיות חרדה. היא חרדה מאוד. אבל היא לא צריכה להזדהות עם מישהו.

מה זה ׳הצעות השלום של ברית המועצות׳? ברית המועצות זה איזה מלאך מן השמים שבא להשרות שלום? זה צד! מותר לה להיות צד. כוחה בזה וזכותה בזה שהיא צד. אבל היא צד! וכל הצעה שלה לשלום היא גם כן צעד במלחמה - צעד בריב הגדול. אולם זה לא אומר שאף פעם אי-אפשר להצביע [במוסדות האו׳ם] עם ברית המועצות. זה קרה לא פעם שהצבענו איתה, כמו שקרה גם שהצבענו עם הצד שכנגד לפי שיקול דעתנו, כמו שקרה שנמנענו וכמו שקרה שנמנענו בהנמקה ובאותה הנמקה אמרנו על צד מי אנחנו. ופעם כך ופעם כך, ונמנעו גם בלי הנמקה. אבל שאנחנו מראש, עקרונית ובסיטונות, נתחייב על תמיכה בצד אחד בעניין זה - זה לא עולה על הדעת. זה בניגוד גמור לעיקרון של אי-הזדהות. פירושו של דבר ריב גלוי, קרע גלוי, עם המערב. האם זה העניין שלנו? האם זוהי המדיניות של העם היהודי המפוזר ברחבי תבל? זוהי המדיניות של מדינת ישראל התלויה בעולם כולו מבחינה כלכלית וכספית? זוהי מדיניות מדינת ישראל התלויה ביהדויות בעולם? ובכלל, לולא היה הסבך היהודי המיוחד הזה, ונניח שלא היתה מדינת ישראל מדינה בעצם תהליך היבנותה, אלא נניח שהיתה בנויה על תילה ומשופעת בכל האמצעים ולא היתה בעיה לא של מילווה או של יבוא הון, אבל אילו היתה מדינה רגילה והיא רוצה להיות עצמאית, האם היתה יכולה להגיד מראש שהיא מקבלת לתמוך בכל הצעה בעניין ידוע היוצא ממקור ידוע?

הם [אנשי מפ׳׳ם] דגלו מאוד במשא ומתן הזה בעצמאות גמורה וטענו כי הם מאשרים את עיקרון אי-ההזדהות. הם טענו שאנחנו מזדהים עם המערב. אמרתי: ׳אני רוצה למצוא סימוכין לעמדה הזאת שלכם על ידי זה שאתם פעם, במאמר ראשי או בנאום בכנסת, תצאו נגד איזו עמדה שנוקטת ברית המועצות׳. פה הם אמרו: ׳ומה היה בעניין ירושלים?׳ אמרתי: ׳לא בעניין הנוגע לארץ-ישראל, אלא בעניין של מדיניות בינלאומית׳. אמרתי: ׳אני רוצה שאתם בשאלה כזאת תצביעו לי באיזה עניין אמרתם שאתם סבורים כי מדינת ישראל איננה יכולה ללכת עם ברית המועצות, שלפחות פעם אחת מעשר או מעשרים תגידו זאת. אז אגש אחרת להערכת ההודעה הזאת״.

אף כי לפי דעתי הם [״השומר הצעיר״ ו״התנועה לאחדות העבודה״] לא התמזגו אלא הצטרפו למפלגה אחת, ומדי פעם היה עונה מישהו אחר, אבל החבר שענה לי על שאלתי זו, באותה הזדמנות, אמר: ״אבל מה לעשות, שברית המועצות תמיד צודקת?״ אמרתי: ״זוהי כבר שאלה של אמונה. אולם אנחנו פה איננו עוסקים בשאלות תיאולוגיות אלא בשאלות מדיניות, ואני אינני מוכן לקחת את שיקול הדעת שלי ולהוציא אותו לגמרי מראשי ולשים אותו בכיס אצל מישהו לפיקדון. הוא יכול להיות מוגבל מאוד ומוטעה מאוד, אבל זהו שיקול הדעת שלי. אנחנו עצמאים. כל עניין ועניין נשקול לגופו ואז נצביע כפי שנצביע, בתוך אותן מסיבות הזמן והמקום שנהיה בהם, תמיד גם מתוך שיקולה של מדינת ישראל וכך נלך. זה לא אומר, שאף פעם לא נתמוך בשום הצעה של שלום של ברית המועצות. אבל זה לא אומר גם שתמיד נתמוך רק בהצעותיה״.

ואם יש בפרק זה הסתמכות נכונה, הרי זו רק על סעיף גימ״ל, אבל פה הסברתי את העמדה וציינתי כי סעיף בי״ת זה סילוף גמור וסעיף אל״ף - סילוף חלקי, ובחלק שזה לא מסולף הרי זה לפי דעתי מופרך לחלוטין ונטול כל ערך מעשי.

לא אוכל ללכת באותה מידת הפירוט כפי שעשיתי זאת עד כה, כי הזמן נגדי. אבל יש פה [בתביעות מפ״ם] סעיף אל״ף על הצבא האומר: ״הבטחה ממשית של שיתוף הוגן בכל מערכת הביטחון ובזה החזרת כל חבורת המפקדים״.^[23] יש בתוכם אחד-שניים חשובים מאוד, שמתוך סיבות שונות פרשו מהשירות. זאת זכותם. לחברי מפ״ם הוגד שהדרך לחזור פתוחה. הם אינם פסולים בשום אופן. אחדים מהם רצויים מאוד. אבל הם אינם יכולים להיכנס על מנת לבחור לעצמם את התפקידים שבהם הם ישמשו. וכן אינם יכולים לומר: ״אני אחזור אם יהיה לי אל״ף או בי״ת״.^[24] יכול להיות שיהיה גימ״ל. בוודאי שצריך להציע תפקיד ההולם את האיש מבחינת עברו וכוחו. אבל המדובר הוא על צבא. זה לא רק עניין של משא ומתן, אלא יש בזה גם קביעת והכרעת השני. לא נאמר שדווקא כולם יתקבלו. יכול להיות איש שלא יתקבל. וזה לא דבר יוצא מן הכלל רק לגבי מפ״ם. יש גם חברי מפא״י טובים כאלה שהיו מפקדים ב״הגנה״, ויכול להיות אדם גאון בפרטיזניות ואם עוד הפעם ניזקק לפרטיזניות הוא שוב יוכל להראות את כוחו, אך אין זאת אומרת שעל כל המסורת וההווי והסגגון הפרטיזני שלו יכול הוא ומוכרח להיות מפקד לפי דרגתו בצה״ל. זה צבא סדיר.

ויש תמורות בחיים. ואנו לא שמרנים כמוכם [אנשי מפ״ם] בעניין זה. אבל כל המפקדים האלה, אולי פרט לאחד או שניים, רצויים. הם ייכנסו לעבודה, יקבלו תפקידים ההולמים אותם, לאו דווקא אותם התפקידים אשר הם חושבים עליהם.

בי״ת: ״ועדה משותפת עם שתי מפלגות הפועלים ליד משרד הביטחון״. אמרנו: ״בשום אופן לא! האם היא תהיה ועדה רישמית או בלתי רישמית? אם תהיה ועדה סודית - איזה סוד זה? אלא שלא תוכל להיות סודית. ואם היא לא סודית, הרי יש עניין של קואליציה. איזה מפלגה תלך אז לקואליציה אם תדע שקיימת ועדה כזאת? ומה אתם מציעים? שתהיה רק ממשלת פועלים? הלא המשא ומתן איתכם הוא על הצטרפות לקואליציה הקיימת, אשר יושבים בה גם באי כוח מפלגות אחרות. אתם באים וטוענים שטובת מדינת ישראל דורשת שתהיה מדינת פועלים כיום. לא ניסיתם אפילו להוכיח את זה״.

גימ״ל: ״הבטחת האופי החלוצי של צבא ההגנה לישראל במיבנהו, במשטרו ובחינוכו״. פה יש בלבול גדול. לא מאיתנו צריך לתבוע את עלבון אופיו החלוצי של צבא ההגנה לישראל, כי אם זאת צריך לתבוע מעצמו אותו חלק הרואה את עצמו כחלק החלוצי שלו ושיחד עם זה אינו משתף פעולה בהקמת הצבא הזה, אלא אורב יום יום לכשלונותיו. אנחנו תנועה חלוצית כמו מישהו בארץ ולא נחדל להיות תנועה כזאת וגאוותנו על כך, ואיננו זקוקים להטפה. ביסוד החוקה הצבאית החדשה הונחו יסודות חלוציים כאשר עוד לא היו בשום אומה ולשון ובמבנהו ואופיו של שום צבא סדיר בעולם. עלבון הוא שתובעים מאיתנו את הבטחת האופי החלוצי שהוא תנאי.

ועוד: ״ושמירה על משקלה ההגנתי של ההתיישבות העובדת ובייחוד של משקי הספר״. ודאי! ודאי הישענות על יישובים ועל יישובי ספר, ויש טיכוס עצות רב עכשיו איך לגייס את יישובי הספר - את כל יישובי הספר. וזו משימה גדולה. הטו שכם, תנו יד, נעשה זאת יחד! אבל פה מוסיפים בסוגריים: ״הבטחת נשק ליישובי עובדים״.

איזה נשק? יכולה להיות הצעה להעמיד תותחים בקיבוצים? למסור סתם ככה, כמו שהיה פעם, כל נשק־שהוא - לא ייתכן. צבא אינו יכול להתפרק מאחריותו. הוא ישתף את כל העם, הוא צריך לשתף בראש וראשונה משקים, בראש וראשונה משקי ספר, במשימת ההגנה - הוא לא יתפרק מאחריותו. יש דברים היכולים להיעשות רק על ידי צבא מאומן לכך, בנוי לכך, העומד על משמרתו יומם ולילה. בשיתוף - אבל לא מתוך התפרקות והטלת המעמסה על מישהו אחר.

דל״ת: ״השתתת חלק מן הצבא על בסיס של שילוב עבודה ואימונים״.

יש פה שני דברים. קודם כל, מה זה אומר ״שילוב עבודה ואימונים״? של מי הרעיון? זו תוכנית הממשלה או לא תוכנית הממשלה? הצבא איננו מבוסם על שילוב עבודה ואימונים? הלא זהו החידוש הגדול של התוכנית. אלא מה? כאן הדגש הוא על חלק מסוים. איזה חלק? מדוע לא כולם? זאת אומרת יהיו בתוך הצבא אנשים אשר גם יהיו אנשי־צבא וגם יעבדו בחקלאית ויוכשרו לכך, אבל יהיו אנשים שאסור יהיה להם להיכנס בהכשרה חקלאית. הם צריכים להיות רק צבא, לא יותר. מדוע? זה רעיון מתקדם, זה פרוגרסיבי, זה פועלי, זה לאומי, זה מעמדי, או זה ניסיון ליצור איזו כת ולשמר בחיינו דברים ידועים, שורשי פילוגים?

המיעוט הערבי

[דרישות מפ״ם:] ״אל״ף, הפסקה מיידית של נגישות והגשמת תוכנית לשיקום חיי הערבים במדינה. בי״ת, תוכנית מוסכמת להגשמה מיידית של שוויון זכויות לערבים בכל השטחים. גימ״ל, תביעה להקמת משרד המיעוטים״.

תביעה זו להקמת משרד המיעוטים, בפעם הראשונה שמעתי עליה עם קריאת החלטות מועצת מפ״ם. במשא ומתן היא לא הופיעה. מה זאת אומרת משרד מיעוטים? זה כבר תנאי למשא ומתן? הסכמנו או לא הסכמנו להקמת משרד מיעוטים - על זה אפשר לשבור הסכם? יכול להיות משרד למיעוטים ובכל זאת תשרור הפקרות, ולהיפך. השאלה לא הועלתה כלל במשא ומתן, על כל פנים לא בנוכחותי. הפעם הראשונה שקראתי עליה זה ב״על המשמר״.

התחילו חברים [מנציגי מפ״ם] לדבר על הבטחת זכויות המיעוט הערבי. הפסקתי אותם. אמרתי: ״אל נעשה מזה עניין של ויכוח בין שתי המפלגות. אם יהיה ויכוח - יהיה זה ויכוח מר ונוקב ואז אטול לעצמי את הרשות להזמין ממפלגתכם אנשים חשובים מרכזיים - לאו דווקא את יערי, את חזן או את ריפטין, ואפילו לא את ישראל גלילי, איש שרגליו עומדות יותר הכן על הקרקע, ואני אטפח על פניהם ויכוחים מרים שהיו לי איתם, אטפח על פניהם מעשים שהם עשו בניגוד להוראותי, אביא את המושל הצבאי של הגליל המערבי והוא יעיד על מעשי קיבוצים שלכם בשטח זה, אביא עובדה מסוימת - ערבי אחד, שאדמתו נגזלה, פוחד להגיש תביעה לבית דין. הוא חושש להיכנס על ידי כך ל״רשימה שחורה״ של הממשלה, ואני אומר לו: ״אל תפחד, תגיש תביעה״ - אני אומר לו זאת מפני שאין לי דרך אחרת להשיב את הגזילה - ואומר איזה קיבוצים יושבים על אדמה זו ומסרבים לרדת. לבירור כזה אני מוכן. בירור כזה יהיה. ויהיו חברים ממפלגתי אשד יחלקו עלי, ויהיו חברים שלכם אשר יחלקו על יערי או על חזן, ונראה אולי נוכל בכל זאת להגיע כולנו יחד לעמק השווה בעניין זה. כי השאלה אינה בין מפלגות. השאלה היא בין העקרונות ובין המציאות. כולנו נאמנים לעקרונות, כולנו מתחבטים במציאות, במציאות סבוכה מאוד.

אמרתי על זה מילים אחדות בכנסת לפני שבוע:^[25] קיים פרץ רחב של מאות בשנים בינינו לבינם. לא נגשור אותו אך ורק על ידי החלטות בין-לילה. ויש רקע חמור מאוד של מלחמה אשר הדה עוד לא נדם, אלא לפעמים נדמה אפילו שהוא הולך וגובר. ונשפך הרבה דם, ויש כפרים עקובים מדם, ויש שכונות וערים מרכזיות שעדיין שותתות דם. קרית חיים עדיין שותתת דם - ארבעים וחמישה בנים שלה נפלו ביום אחד בסביבה מסוימת ועל ידי כפרים מסוימים.^[26] ואנחנו מוקפים עדיין בטבעת, שיכולה כל רגע ליהפך לטבעת אש וגיצים מאש זו יכולים להיות מועפים, או גחלים שהן כאילו עוממות בפנים תתלקחנה מחדש. כל זה מוכרחים להביא בחשבון - לא בלי עיקרון ולא בלי איזה מצפן, אבל גם לא בלי מצפון - ולא לעשות מזה קרניים לנגח ולהתכחש על ידי כך לעצמם. אין להטיל עלינו את הסתירה הזאת בין המדרש והמעשה השוררת אצלם [המפ׳ם] ושהם כאילו נהנים ממנה ומוכנים לחיות בה. זה לא! אבל את הבעיה נברר ונחתור יחד לפתרון בתנאי המציאות, לא מתוך קפיצה מתוך עור המציאות. אם נקפוץ נשבור את הראש.

כלכלה ומיסים

[דרישות מפ׳ם:] ׳אל׳ף, הסכם על מערכת המיסים ודירוגם, שתהיה מכוונת להקטנת המיסים העקיפים ולהטלת עיקר הנטל על בעלי היכולת. בי׳׳ת, תיכנון המשק להגברת הייצור ולהבטחת תעסוקה מלאה; הכוונת ההון המקומי להשקעות בייצור. גימ׳׳ל, ריכוז היבוא החיוני ברשות המדינה. דל׳׳ת, הבטחת הכרעתה של המדינה בחברת האשלג. ה"א, חופש התביעה וההצבעה בעניין מס הרכוש׳.

לא הייתי נרתע אילו לא נמצא אף איש אחד במפ"ם, שהיה מגדיר את תוצאות המשא ומתן בפרק זה כמו שאני מוכן להגדיר אותן, אבל נמצא לא אחד אלא נמצאו כמה וכמה, ואני קורא בתוך אותה כתבה שהיתה ב׳׳דבר׳׳, כי אנשים במפ"ם אשר חייבו כניסה לממשלה, ובעד זה הצביעו 95 חברים^[27] ודיברו בעד זה שורה שלמה של שמות מהיושבים ראשונה בהנהגת מפ"ם - אמרו על המשא ומתן בפרק זה: ׳הושג הסכם בשאלות הנוגעות לחלוקה הצודקת של מיסים, קיצוץ רווחים מופקעים, ריכוז היבוא, הפסקת ההורדה של תוספת היוקר, חופש מלא של המלחמה המקצועית, וכן בנוגע להלאמה של הקרקע, אוצרות הטבע, פרשת הזכיונות וכולי״.

אחרי מניין מפורט ובמקצת מייגע זה, עוד נאמר: ״וכולי״. גם זו עדות! יש פה רק דבר אחד - ״מס רכוש״ - שעליו אמרנו ״לא״. כל יתר הדברים הם דברים שבדרגה. אין כל שאלה של מחלוקת עקרונית.

יש שאלה של ים המלח שהיא שאלת קשה מאוד. יש ושוכחים דבר אחד אשר חברים אחרים אינם יכולים לשכוח, והוא שים המלח איננו כולו בידינו, שכיום שלושה רבעים של חוף ים המלח נתונים בידי שלטון זר. וגם לולא היתה חלוקה - החצי של ים המלח היה נתון אז לשלטון זר. הזיכיון שקיים [בידי מפעל האשלג] הוא זיכיון שקיים בשתי הארצות ויש לו תוקף גם פה וגם שם. ברגע שאנחנו מבטלים את הזיכיון לגמרי ומלאימים את המפעל - אנו פותחים פתח לאותו הדבר בצד שכנגד, ואז יש שתי רשויות נפרדות לגמרי, ושתי רשויות מתחרות, ואז מופיעה כל השאלה של עבודה עברית, עבודה ערבית עזרה בריטית פה ושם, ונוצר מקור של סיבוכים רבים למדינת ישראל. כל זמן שאנחנו מקיימים את הזיכיון הזה - בצורה זו או אחרת מקיימים את המסגרת - אנחנו שומרים על החוליה המרתקת את שתי הגדות. ישנה שאלה מי משפיע יותר על מי, וישנה בנוגע לזה דעה מסוימת. עלינו להזדיין בנשימה ארוכה ולראות דברים בהתפתחותם, לא כפי שהם כיום הזה. למעשה אנחנו מבטיחים העברת החברה לארץ, רוב ישראלי בהנהלת החברה, אפשרות של פיקוח הממשלה, אפשרות של רכישת המפעל בידי הממשלה בכל רגע שתמצא לנכון ולאפשר.

אינני מדבר כבר על הפעלת המפעל וההון הדרוש לזה, ואם מותר להעמיס גם את המעמסה הזאת עכשיו על תקציב המדינה. אינני מדבר על השאלה איך זה ישפיע בכלל על המשק, על ההון הפרטי. השאלות רבות וסבוכות, אבל הגישה העקרונית של הממשלה בעניין זה היא גישה פרוגרסיבית לחלוטין וממלכתית לחלוטין ולאומית לחלוטין.^[28] ומעמד העובד בים המלח - אם יתחדש המפעל - יהיה קצת אחר במדינת ישראל זו, אשר בממשלתה יושב רוב פועלי, מאשר בימי שלטון המנדט.

אולם בגמר הפרק הזה, ויש בו כמה וכמה סעיפים שאינם מעלים ואינם מורידים, יש מחלוקת - ומתי לא? - מס רכוש. לפי הכרתי העמוקה זה מין ״צ׳מודנצ׳יק״^[29] שמפ״ם נתפסה לו פעם, מחזיקה בו ואינה רוצה לוותר עליו, מפני שמוכרחים היו לומר משהו יותר רדיקלי, יותר קיצוני. יש מס רכוש שהוא מאוד מאוד כבד, שסולמו מאוד מאוד תלול, ויש מיסים אחרים, והנה עכשיו דנים על מס הארנונה. מוכרחים לומר עוד משהו, לחדש משהו - וחידשו את העניין של מס רכוש. אבל גם מה שמפ"ם מציעה בעניין מס רכוש לא יגיע אלא ל-5 אחוז מהוצאות המדינה, זלפי חשבוני לא יגיע אלא ל-3 אחוז של ההוצאות. וזו השאלה העומדת ברומו של עולם - היא שצריכה לפתור את בעיית הפיתוח והתעסוקה ואיזון התקציב וכל הצרות שאנחנו מתבשלים בהן!

זה חשבון על הנייר, אבל השאלה לא על הנייר כי אם בחיים. לצורך מה הם מציעים מס רכוש אם לא כסיסמת תעמולה? אם מס רכוש ייתן רק 3 אחוז - אין לו אלא ערך תעמולתי. לשני הצדדים ברור שזו סיסמה תעמולתית, אבל לא רק חיובית. גם שלילית. אנחנו נאבקים קשה על יבוא של הון ואיננו מקבלים די. וההון שבא איננו מושקע תיכף ומיד, ואיננו מושקע באותם מפעלים שאנחנו רוצים ויש בזה מאבק קשה. ואנחנו זקוקים להון זה. גם חברים שלהם מודים שאנחנו זקוקים לזה. והנה, לא די שיש הגבלות קשות וחמורות על הוצאת דוויזים, שזה עוצר ומעכב, ובעל ההון יודע שהוא נכנס לארץ שיש בה מס הכנסה כבד מאוד - באופן יחסי נותנים לו הקלות ידועות, אבל הוא יודע שסופו לשלם את המס הגבוה וזה לא מעודד ביותר. והוא יודע שזו ארץ עם ארגון פועלים חזק ועם רמה די גבוהה של חיים - וזה לא תמיד מעודד, אבל לא נוותר על אלה. אלה הם יסודות. אולם להוסיף לזה בידיים משהו, שלתקציב זה כמר מדלי וכשחק מאזניים,^[30] זאת אומרת כמוהו כאין, נזק זה מוכרח לגרום ובעיות זה לא פותר, ורק כדי להצטיין במשהו, להיותו רדיקלי - זה לא רציני. מפלגת פועלי ארץ-ישראל אף פעם לא הלכה בדרך זו ולא תלך.

שכר

[דרישות מפ"ם:] אל׳ף, ׳אי-הקפאת השכר, שפירושה בדיקת גובה השכר כפעם בפעם וחופש המלחמה המקצועית לשם הבטחת רמת שכר הוגנת - ביטול למעשה של החלטת הוועד הפועל בעניין הקפאת השכר׳.

ייתכן שעל זה יהיה ויכוח. נפגוש אותו. נעמוד בו. לא נירתע. מה היתה החלטת הוועד הפועל? החלטת הוועד הפועל, אם אינני טועה, היתה שאין דורשים העלאת שכר יסודי בלי העלאת התפוקה, בלי הגברת הייצור. אבל אין זה חל על מקצועות ועל ענפים ידועים, אשר לפי דעת ההסתדרות כיום הזה דרגת שכר היסוד בהם מקופחת ומחייבת תיקון, מחייבת העלאה. ישנם כאן אפוא שני עקרונות. במקצועות אשר ההסתדרות סבורה שרמת השכר בהם בכללותה היא הוגנת, שם מותר להעלות את השכר רק אם עולה הייצור. זאת אומרת, העלאת השכר היא דורבן לייצור. אבל יש מקצועות שמותר לדרוש בהם העלאת שכר, וזה עניין לדיון בכל מקרה ומקרה. אינני יודע למה מתכוונים מחברי גילוי הדעת הזה - אם הם מתכוונים לכך, שאחת היא כמה גבוהה דרגת השכר, מותר לדרוש העלאה גם בלי דרישה להגברת הייצור - פירושו שהם יוצאים למלחמה על [קיום] אינפלציה ופירושו שהם נגד הגברת הייצור. שוב, הם מסתבכים בסתירה ובנשימה אחת הם אומרים: ״אי-הקפאת השכר״, ולפני רגע אמרו: ״תיכנון המשק״. פירושו מניע לפועל לא להגביר את הייצור ובפחות ייצור לקבל את השכר. זה הרס למשק, זה הרס לקיבוץ גלויות, זה חוסר כל אפשרות של התחרות באיזה שוק-שהוא. זה חוסר כל סיכוי להגביר את הייצור בסופר של חשבון.

בי״ת, ״לא תהיה כל הורדה של תוספת היוקר עד אשר ייקבע האינדקס החודשי״.

אנחנו דוחים את החיפוי כי המערכה אשר היתה, היתה מוצדקת. במשך שנים עלתה לאין שיעור רמת המחירים, יותר מפי-שלושה, כמעט פי-ארבעה, אבל רמת השכר עלתה יותר בכללותה. אני מדבר על המחירים בכללותם ועל רמת השכר בכללותה. במשך התקופה האחרונה ירדו הוצאות המחיה לא ירידה מפוצצת, אבל ירידה די ניכרת. רמת השכר ירדה פחות. רמת החיים לא ירדה. בהרבה מקרים היא עלתה. זאת אומרת, אני רוצה לומר על ידי כך, שיכולת הקנייה של הפועל עלתה במשך הזמן. היא עלתה גם בתקופת המלחמה וגם עכשיו, באשר השכר ירד פחות מהמחירים.

נכון, יש גבולות לתהליך זה של הורדת יוקר המחיה, ואנו כמעט הגענו לגבול. ואמרנו: בגלל ירידות זעירות לא כדאי להיכנס בעניין הורדה חדשה של תוספת היוקר, כל שכן שמכינים אינדקס חדש. למעשה, בזה יכול להיות הסכם גמור, כי אנו עומדים על אותו עיקרון, ולא רק שאיננו מתחרטים, אלא גאים על המלחמה להורדת תוספת היוקר והורדת המחירים, במלחמה שניהלנו על דיפלציה בארץ, ושגמור ומנוי עימנו להמשיך ולנהלה.

מדיניות פנים

[דרישות מפ״ם:] אל״ף, ״מניעת השתלטותם של אנשי הדת על חיי המדינה ובענייני חינוך״. אני אביא בתשובה על זה רק עובדה אחת. היה ריב גדול מאוד על חינוך במחנות [העולים], והיה ניסיון של השתלטות אנשי הדת ומאוד מאוד התלהטו הרוחות בארץ בשני המחנות, והיה קל מאוד לעשות מזה מטעמים נגד מפא״י, ונעשו מטעמים. אבל היתה הצבעה בכנסת על ההסכם וההסדר החדש. אם אינני טועה, מפ״ם נמנעה מהצבעה בשאלה זאת. היא לא הצביעה נגד. מפ״ם, בכלל, איננה חוטאת באי־הצבעה נגד, איננה מחמיצה הזדמנויות להצביע נגד כאשר היא יכולה. ברור, היא לא מחוייבת להצביע עם הממשלה אם איזו עמדה איננה בסכנה. כאן לא היתה שום סכנה [שלא תתקבל], כי רוב היה בין כך מובטח. מפ״ם נמנעה. זוהי העדות שלי: היה סכסוך, מפא״י הגיעה להסכם ומפ״ם [למעשה] אישרה אותו ולא הצביעה נגד.

בי״ת, ״חופש מלחמה על משטר חילוני וחופש הצבעה בכל העניינים הנוגעים לחרות המצפון, כגון נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, יבוא בשר לא־כשר, מיסים לצורכי דת וכולי״.

פה אין תנאי [של מפ״ם] שהממשלה מוכרחה להנהיג נישואים אזרחיים ולהכניס בשר לא־כשר. התנאי הוא רק חופש מלחמה על כך וחופש הצבעה. נראה מה עונה על כך, בנקודה זאת, המפלגה [מפא״י]. על כל פנים, פה כתוב שהמפלגה הציעה, שבשאלת הסכם עם עבר־הירדן וכן בשאלה הדת וגם בשאלת החוקה, יהיה חופש של הצבעה. אז, שוב, כל מה שאמרתי על אותו פסוק בתור חופש הצבעה בעניין הסכם עם עבר־הירדן - היתה הצעה שלנו וזה חל גם פה. כך יש חופש מלחמה לחוקת יסוד.

אם במפלגת פועלי ארץ־ישראל נתקבל הדבר הזה, שהמפלגה, כמפלגה, איננה קובעת עמדה מחייבת לגבי חוקת יסוד וחבריה חופשיים לדבר איש נגד רעהו בכנסת ולהצביע כרצונם, וכבר דיברו איש נגד רעהו בכנסת ובית המפלגה לא נתקעקע, חלילה, על אחת כמה וכמה שאנחנו מוכנים לתת את זה למפלגת הפועלים המאוחדת, ואמרנו לה: משלחת המפלגה הודיעה כי בכמה שאלות מוגדרות מראש, כגון הסכם עם עבר־הירדן, שאלת חוקת יסוד או חוקי יסוד או שאלות הקשורות בדת, יהיו חברי המפלגה בממשלה מוכנים להצביע בעד מתן חופש הצבעה למפ״ם בכנסת.

ברור, שזה הניסוח היחיד האפשרי. לא נוכל לחתום סתם בשם כל הממשלה.

אם אנחנו שבעה ומפ״ם יהיו שלושה, אזי זה יחד עשרה, וזה רוב [בממשלה]. אבל ההתחייבות יכולה להיות לא בשם הממשלה, אלא בשם המפלגה, איך היא תצביע. על זה יש התחייבות. אז מה כל הרעש בנקודות האלו?

גמרתי את הפירוש. אתם בעצמכם יכולים לשקול ולאמוד מה נשאר מכל הפירוש הזה כתנאים בל יעבורו שאנחנו עברנו, ומה נשאר להכשלת המשא ומתן הזה ולהעמדת כולנו בפני מיפנה, שהוא אולי גורלי בתולדות הציבור. כי מזה יש תוצאות: אנחנו נלך הלאה. גם הם ילכו הלאה. לא נעמוד באותה העמדה - לא אנחנו ולא הם.

בהחלטות מועצת מפ״ם, בפרק זיכרון דברים, נאמר בסעיף דל״ת, ״בסיכום תשובותיה והסברותיה סירבה אפוא - ה״אפוא״ הוא מאוד נחמד! - מפא״י להיענות

לתנאי המינימום של שותפות בין-מפלגתית באחריות על הנהלת ענייני המדינה׳.

היה רוב נגד [הצטרפות לממשלה]. אני כבר אמרתי, שעניין רוב במפ׳׳ם איננו כל כך פשוט. כאשר יש רוב במפא"י אז זה ברור. כי כאשר מתאספים חברי מפא׳׳י, או כאשר יתאספו בעוד זמן קצר צירי החברים בוועידה, כל אחד יבחר אולי 50 חבר, ואז אחת היא אם הם חברי קיבוץ או חברי מושב, או פועלים בעיר או עובדים במוסדות, או שליחי התנועה בממשלה, או בסוכנות, בוועד הפועל של ההסתדרות או בכנסת או אי-שם. הם כולם מתאספים כשווים והם מצביעים, ואז סופרים: רוב כך, מיעוט כך - ונגמר העניין. כנראה, לא כך העניין במפ"ם. היו בנידון זה כל מיני דברים, אבל לא היתה בזה לא הכחשה חותכת וגם לא היתה בזה הסברה חותכת. דבר זה נשאר בעירפולו. אנחנו חיים בתוך ערפל וזה בירור בתוך ערפל.

התבשרנו, שלפני אותה מועצה היה כינוס במקום אחד, במשק של ׳השומר הצעיר׳ [קיבוץ מעברות] ושם הועמדה השאלה, וכמדומני שהודיעו שזאת היתה הצבעה ניסיונית. בשבילי חשוב שהיתה הצבעה. בוודאי ניסיונית, כי ההכרעה אחר כך עברה למועצת פתח תקוה. אבל השאלה היא איזו השפעה היתה להצבעה הניסיונית הזאת על ההכרעה בפתח תקווה? זאת השאלה שצריכה לעניין אותנו.

שם נחלקו הדעות - רוב ומיעוט. רוב יותר קטן בעד כניסה לממשלה מאשר בפתח תקווה, מיעוט יותר גדול בעד זה מאשר בפתח תקוה. ומנהיגי התנועה, על כל פנים אחדים מהם, על כל פנים המנהיג הקשיש והוותיק מאיר יערי, נשאר במיעוט. כנראה, מאיר יערי איננו יכול להישאר במיעוט. כנראה, אם הרוב איננו איתו אזי הוא עם הרוב, ובפתח תקווה מאיר יערי היה כבר עם הרוב. אולי אני טועה לגבי מאיר יערי, אז אני מבקש ממנו סליחה. כך קראתי בעיתונות. אבל ברור שחברים שבמעברות באופן ניסיוני הצביעו בעד, בפתח תקווה באופן מכריע הצביעו נגד. זה ברור. על כל פנים, רבים מהם. ראיתי שבין המדברים בעד גם בפתח תקווה היה החבר [יעקב] עמית. יש גם כאלה. הוא חבר ׳השומר הצעיר׳. אינני יודע אם הוא חבר קיבוץ ואם היה בכינוס במעברות. אבל אני מניח שהיו חברים, מתוך אותם 40 ומעלה אחוזים, שבמעברות היו בעד ובפתח תקווה דיברו בעד. אבל מה שנעלה מכל ספק הוא שרבים מהחברים שבמעברות דיברו בעד, בפתח תקווה הצביעו נגד כדי להיות עם הרוב. זה גם כן עיקרון מוסרי חשוב בחיים הציבוריים.^[31]

אבל נניח שהיה נהוג במפ"ם משטר דמוקרטי פשוט, ולו היתה זו מפלגה ולא צירוף של מפלגות, והיתה הצבעה כזאת - אינני יודע מה היו אזי תוצאותיה. ייתכן, שאז היה רוב. אני סבור שהיה אולי רוב יותר קטן, ואולי גם היה רוב בעד ולא נגד. אנחנו יכולים, כמובן, לברר ולחוות דעה, אבל איננו רשאים להתערב בענייניה הפנימיים של מפלגה אחרת, ואנו צריכים לקבל את העובדה הקונסטיטוציונית שנוצרה על ידי הקונסטיטוציה שלה. לכן, לפנינו העובדה הפוליטית והתנועתית שלמעשה היה רוב נגד.

ויש לנו פה הסבר. אני דוחה את ההסבר הזה כתואנות-דברים. נטה אוזן מה אמרו השוללים בוויכוח. אני לוקח רק שתי פנינים: ״מפלגות הקואליציה הנוכחית יש להן נטייה חזקה להיכנס למעגל ה׳מרשליזציה׳״.^[32] ולהלן נאמר: ״ויש להסתייג בכל התוקף ממדיניות העלולה להפוך את מדינת ישראל למושבה אמריקאית״. על מה מדובר כאן? אם מדובר על מילווה^[33] אשר אין עמו שום תנאים פוליטיים, שום התערבות בענייני המדינה, שום הטיה של המדינה ממסלולה לצד זה או לצד אחר, אז אני רוצה לדעת שיאמרו ברור שגם המילווה הזה, אשר את הטרקטורים שלו, את מכוניות המשא שלו, את צינורות ההשקאה שלו, את חומרי הבניין שלו אני רואה בכל קיבוץ וקיבוץ, בין ״קיבוץ ארצי״ ובין ״קיבוץ מאוחד״ שנמנים על מפ״ם, הוא כשר או לא. אם חבר שמלווה אותי בסיור אחד אומר לי, שמה שמצוין באמת זה החומר המגיע מהמילווה האמריקאי, ואז אצלי מיד פועלת שיטה כזאת של ״כפתור ומנורה״.^[34] שאלתיו מאיזה קיבוץ הוא והוא אומר לי. ״זאת אומרת, אתה חבר מפ״ם?״ והוא עונה לי ״כן״ - ״האם אתה יודע, שלו היתה הלכה כמפלגתך, כי אז מילווה זה אף פעם לא היה מתקבל?״

הם אומנם בסוף לא הצביעו נגד, אם כי נמנעו ועל ידי הימנעותם איפשרו לקבל את ההחלטה החיובית. ואז החבר הזה אומר: ״באמת, אני חושב, שמפלגתי הסתבכה בעניין זה״. אמרתי: ״תשובה זו מניחה את דעתי״.

אני רוצה לדעת מה זאת ״מדיניות העלולה להפוך את מדינת ישראל למושבה אמריקאית״? אנחנו מעוניינים במומחה מסוים, ואנחנו יודעים שבברית המועצות ישנם מומחים למקצוע זה. ואני אומר למה אני מתכוון: לייעור בערבה. הם עשו בברית המועצות גדולות בעניין זה. הם את ה״סטיפי״ [רוסית: ערבות] שלהם נטעו וייערו ועשו דברים גדולים. ולנו יש בעיה כזאת בחלק מסוים של הארץ, ואנחנו פונים אליהם ומבקשים לשלוח לנו מומחה. איננו מקבלים תשובה, לא רק מומחה. איננו מתרעמים. יש להם שיטתם. זה לא מוכרח לקלקל את שורת הידידות. אבל את המומחה אינם נותנים לנו. ושם איננו יכולים להופיע לאיש פרטי בהצעה כזאת, אלא לממשלה. וזאת זכותם. ברור, שלא מנסים כלל לפנות לפרט. הוא גם לא ייענה. זה גם יכול להזיק לו. שם יש משטר כזה.

אבל לנו נחוצים עוד מומחים. ויש אחד ששמו לאודרמילק, החי בארצות הברית, ועוד אחד ששמו סווג׳.^[35] הם היו איתנו בניסיונות קודמים שלנו, הם התייצבו לימיננו. על כל פנים, מילאו באמונה משימות שהטלנו עליהם ובשביל להתקשר איתם איננו מוכרחים ללכת לוושינגטון לממשלה, כי שם יש משטר אחר. שם איש מדע חופשי לקבל הזמנה מכל אחד בעולם.

לאודרמילק בא אלינו. עתה הוא נסע. אנו מקווים שיבוא עוד פעם לתקופה ממושכת ולא רק יעשה סיקור כללי כמעוף הציפור וייתן עצות אחדות, אלא יעבוד אצלנו בשאלת סחף הקרקע, שהוא בזה אחד המומחים הגדולים ביותר ובאמת ידריך אותנו במלחמה על שימור קרקע ארץ־ישראל, ולא שנמשיך לבזבזו שירד לים עם כל גשם סוחף. סווג׳ בא לעזור עכשיו בעניין ההשקאה. האם פירוש הדבר הזה, שאנחנו ״נהפכים למושבה אמריקאית״? האם נינזר ממומחים אחרים, ואם לא נצליח להשיג מומחה משם, נוותר על מומחה פה, נוותר על אפשרויות של כיבושים טכניים ומדעיים, של התבצרות, עלייה, התיישבות, על מילוי שליחות המדינה, על קיבוץ גלויות?

לפני המלחמה, כאשר ידענו שאנחנו הולכים לקראת זה, עלה בגורלי, בשם האיש שהוא עכשיו שר הביטחון [ב״ג], להתקשר עם יהודי אמריקאי אחד ולקרב אותו לעניין ולהצית בו זיק ידוע. והוא בא הנה.^[36] הוא התייצב בשורה. לא הלכנו לממשלה האמריקאית. דיברנו איתו ישר. הוא בא, ראה ורצה להישאר, אך הוא שב כי רצה להתייעץ עם אשתו. זו לא היתה בעד זה, כי היא אמרה שזה מסוכן. הוא דיבר איתי שאני אשפיע עליה ואוכיח לה ראשית, שזה הכרח, ושנית, שזה לא מסוכן כל כך. ואני עשיתי זאת. אז הייתי עוד בניו־יורק. והוא שב ארצה והוא נפל. ואני קיבלתי את אשתו פה כאלמנה. הוא קדוש וטהור, ויש יישוב על שמו בדרך לירושלים - משמר דוד. ויש פה גם שכונה שנקראת על שמו.

אבל הוא [בעודו] בחייו דיבר עם יהודי אחר ואמר לו: ״בוא איתי! זאת מלחמה לחיים ולמוות. אין לך מושג עד כמה אתה יכול לעזור!״ והיהודי הזה אז פקפק. אבל כאשר מרכוס נפל היהודי הזה בא, התייצב. לא שאל את ממשלתו אם לעשות זאת. והוא מילא תפקידים בהדרכה, בארגון, בייעוץ צבאי. לא ניתנה לו שום סמכות לפקד. הוא עמד מהצד, אבל באמונה רבה, בכישרון רב וביעילות רבה לימד הרבה מאיתנו דברים חשובים. אז אותו מוקיעים ברחובות כ״סוכן האינטליג׳נס״, כי קרה לו אסון שהוא חי ולא מת. ומיטב הנוער של מפ״ם נותן ידו להשמצה הזאת! ולי כתבו חברים מתל יוסף, שיש להם כבר ילדים במערכות הצבא, והם בדם ליבם כותבים על שמשמיצים את האיש הזה. והם רוצים לדעת: אם זאת אמת, אז שומו שמים! ואם זאת לא אמת - איך תיתכן השמצה כזאת?

ואם אני אומר, שבפעם הראשונה פנתה אלנו ממשלת ארצות הברית אם יש בתוכנו איש כזה, וזה אחרי מה שהתפרסם בחוץ, אז לא יאמינו לי כלל. יהודי אמריקאי כזה. נניח, שהוא אינו מוכן עוד להתיישב בארץ, אבל הוא מעוניין לתרום את חלקו. יש הרבה ציונים ותיקים, שעוד לא מוכנים להתיישב בארץ, ובכל זאת הם עוזרים ולא נוותר על חלקם. מורגנטאו [כיו׳ר המגבית היהודית המאוחדת] דרוש לנו עוד באמריקה, והמגבית דרושה לנו לכולנו - לקבוצת נוער ממפ"ם במעברות או במשמר העמק או בעין חרוד או ביגור או בגבעת ברנר או באילת השחר. היא נחוצה לכולנו ואי-אפשר בלעדיה ואיננו מוותרים על האנשים האלה. הם מוכנים לבוא לביקור - יבואו לביקור. אולי יתקשרו. לא יתקשרו - יישארו ידידים, ישמרו על תרומתם. העם היהודי מורכב קצת. על כל פנים, לא בשנה אחת יעלו חמישה מיליון יהודי אמריקה ואיננו מוכנים לוותר על עזרתם. ויש שאני קורא ב׳על המשמר׳ הלקאת הממשלה על שלא ידעה לגייס את עזרת יהודי אמריקה.

הזדקקות ליהודים אלה זוהי הפיכת המדינה למושבה אמריקאית? אם כן, אז צריך להגיד שאנחנו לא נגד מושבה אמריקאית, אלא נגד הזמנת מומחים ויבוא הון ומגבית ומילווה. כך צריך לדבר אל פועלי ארץ-ישראל, אל אנשים רציניים. כך צריך לחנך נוער, כך צריך לחנך עולים חדשים. לדבר על תוכנם של דברים ולא על כל מיני תווים שמדביקים עליהם.

אם כל אלה כשרים ומותרים, אם זה לא הפך את מדינתנו למושבה אמריקאית - מהו הדבר ההופך אותנו למושבה אמריקאית?

לפני ימים אחדים נפגשתי עם חבר קיבוץ, איש מפ"ם. הוא בא לומר שלום,

הוא נוסע. נוסע לאן? - לאנגליה. נוסע לשם מה? - לקנות מכונות. אמרתי לו: ׳הכיצד אתה נוסע לאנגליה לקנות מכונות? מדוע אינך נוסע לוורשה? מדוע אינך נוסע למוסקבה לקנות מכונות? אתה הופך את משקך למושבה בריטית!׳ הוא נדהם במקצת. אמרתי לו: ׳אין כל הבדל. ההבדל כמותי בלבד. אינו איכותי. אנשים כקפלן, כדב יוסף^[37] ואחרים עושים בהיקף ארצי בדיוק אותו דבר שאתה עושה בהיקף המשק שלכם. אם מותר לך - מותר גם לנו! אם אתה אינך הופך את המשק שלך למושבה - גם אנחנו איננו הופכים את המדינה למושבה׳. הוא אינו קונה את המכונות כדי אחר כך להזמין חלקי חילוף מפולין. הוא יזמין חלקי חילוף באנגליה. על ידי כך הוא מעמיד את ענף התובלה של משקו במצב של תלות באנגליה מי יודע לכמה זמן. ברור, שכאשר מקבלים מילווה מאמריקה, אמריקה רוצה להרוויח מהסכם זה ולא להפסיד. והיא אומרת לנו: ׳תקנו מכונות וחומרים״. אגב, לשם מה אנחנו רוצים את המילווה? חוכמה גדולה היא לקבל מילווה לכסות דפיציט? מקבלים מילווה כדי להגביר את הייצור ולפתח מקורות. אבל כשאנחנו מביאים כל אותן מכונות, טרקטורים, קומביינים מאמריקה, פירושו תלות בייצור האמריקני. אם המדינה נהפכת על ידי כך למושבה - גם אותו משק נהפך למושבה, ואם הוא לא - גם אנחנו לא. אין כל הבדל.

אני אומר: אין זה אלא פטפוט דמגוגי כשאומרים שיש בממשלה נטייה להפוך את ארץ-ישראל למושבה אמריקנית. איפה הוויתור שוויתרנו? איפה הסילוף שסילפנו את עמדתנו? איפה המחיר הפוליטי ששילמנו?

אנחנו ששים ושמחים לכל יהודי שבא ממזרח אירופה, ועדיין לא ויתרנו על יהודי הארץ הגדולה [רוסיה] - בשום פנים לא ויתרנו עליהם וכל ליבנו ליהודים אלה. זוהי אחת הטרגדיות של דורנו, ומותר לי לומר זאת, במיוחד לאדם כמוני שיצאתי משם, ולאחר שיצאתי משם לפני ארבעים וחמש שנה אינני שוכח אפילו ליום אחד שזו טרגדיה של דורנו. אחרי 1917 באו אלינו רק אודים מוצלים מאש, אותו חלק קטן של העלייה השלישית שבא מברית המועצות - ותראו מה מקומם בארץ, מה משקלם הרוחני והאינטלקטואלי, מה חלקם בכל אשר עשינו. וייצמן אמר פעם באחד הקונגרסים: ״כשניתנה לנו סוף סוף רשות לבנות, היינו מוכרחים לבנות כשיד ימין שלנו קשורה מאחורי הגב״. המצב הזה נמשך. האם בגלל זה שיהדות רוסיה הסובייטית אינה יכולה לבוא - לא נביא יהודים אחרים?

באים יהודים מארצות מזרח אירופה, ואפילו בעלייה מרומניה חלה בזמן האחרון הטבה ידועה. העלייה הזאת באה הנה על מנת שתנתק כל קשר עם ארצות המוצא. כל יהודי העולה משם מנתק קשר ואנו מקבלים אותו ברצון רב, בהתלהבות, מוכנים להילחם עליו. אבל יש ארצות שבוא יהודי מהן איננו מנתק קשר אלא יוצר קשר, מפני שיש שוני במשטר הארצות האלה. שם משטר הגוזר, בדרך כלל, על הקשר עם חוץ־לארץ, ושם משטר של תנועה חופשית. כשבאים הנה יהודים מאמריקה, הם מגבירים את הקשרים עם ארצם, עם היישוב היהודי שבארצם, ולכן לא כולם ממהרים לבוא. באים לבקר, באים להתעניין, שולחים כסף - ובעצמם עדיין אינם באים. האם מפני שיהודי ברית המועצות אינם מתפרצים לעלות ולהביא הון, נגזור על עצמנו להינזר מיהודי ארצות הברית ומהונם? מדוע ״הקיבוץ הארצי״ רק לפני שנה הקים נציגות כלכלית בניו-יורק, שלח לשם חבר טוב מאוד, איש חיל, שאני מאוד מעריך ומחייב אותו והוא חבר נאמן מאוד של ״הקיבוץ הארצי״ ושל מפ״ם - מדוע לא פתח נציגות כלכלית בוורשה? מדוע לא פתח נציגות כלכלית במוסקבה? מדוע בניו-יורק? ובכן, הוא הופך את ״הקיבוץ הארצי״ למושבה אמריקנית, הוא מזדהה עם ארצות הברית נגד ברית המועצות? ושמא יש פה נגיעה בפרשה חמורה, שרק בשבועות

האחרונים התייצבה בכל כובדה על סדר יומנו, וזו פרשת הנשק?

פנינו לארצות הברית וביקשנו נשק, לא רק אליה פנינו, אבל גם לארצות הברית פנינו וביקשנו נשק, ונפנה ונבקש בכל מקום שנוכל להשיג אותו. והנה יש מאמר ב״על המשמר״ בשאלה זו. כמובן, הוא מתקיף. אבל רווח לי - הוא מתקיף לא את הממשלה שלנו, את ממשלת ישראל. והלא זה היה מתבקש - איך העזנו לפנות לארצות הברית, הן זו ״הזדהות״. והנה אין התקפה בשל כך. בעניין נשק אי־אפשר להתקיף את ממשלת ישראל. אבל ״על המשמר״ מתקיף את ממשלת ארצות הברית, מתקיף אותה שאין היא נותנת נשק ומוכיח, כמובן, מראש שהיא אף לא תיתן, כמו שמשה סנה^[38] הוכיח בשעתו באותות ובמופתים שלא יהיה רוב בעצרת לעצמאות יהודית ועניין המדינה לא יקום.

במאמר ראשי זה [ב״על המשמר״] בפיסקה האחרונה נאמר כך: ״הניטרליות שלנו יכולה להתקיים - שימו לב, זה סיומו של מאמר הדן בבעיות הנשק שלנו - ״הניטרליות שלנו יכולה להתקיים אם נדע לשמור על יחסים הוגנים ועל ידידות עם ארצות שבכוחן לספק לנו את הנשק הדרוש בלי להתחשב בלחץ אמריקני״.

אני אומר על זה: איזה פלפול עלוב! במה מלעיטים אצלנו קהל קוראים, כאילו היה זה איזה גולם שאפשר לדחוס לראשו כל דבר רחוק ומופרך וחסר שחר, כאילו מרכז הכובד כאן הוא בשאלה אם תתקיים הניטרליות שלנו או לא תתקיים. הניטרליות - אני גורס עצמאות - היא שאלה חשובה מאוד, ובכל זאת השאלה שבה אנו דנים כיום היא שאלת הנשק - הנשיג אותו או שלא נשיג אותו? ואם לא נשיג - מה יהיה גורל הניטרליות שלנו ומה יהיה גורל קיומנו? בלי שנתקיים ודאי שלא נהיה עצמאיים, לא תהיה לנו כל הזדמנות להיות ניטרליים.

״על המשמר״ רק פוסק באילו תנאים תתקיים ניטרליות. ״אם נדע לשמור עלי יחסים הוגנים ועל ידידות עם ארצות שבכוחן לספק לנו את הנשק הדרוש בלי להתחשב בלחץ אמריקני״. מהן הארצות האלו? קודם כל, פה לא נאמר ״ברצונן״ - ״בכוחן״. בכוחן? בוודאי, אבל האם יש ביטחון שהן רוצות לספק נשק? פה מדובר לא על סתם נשק - מדובר על תותחים ממין ידוע, על שריון ממין ידוע, על אווירונים ממין ידוע. היש ביטחון שהם מוכנים לספק לנו את הנשק הזה? מה הפתרון של המאמר הזה? אבל דבר אחד אני רושם לעצמי: אין התקפה על הממשלה בגלל פנייתה לממשלת ארצות הברית. ובכן, אם לפנות לממשלת ארצות הברית ולבקש נשק בכל זאת עדיין אינו אומר להפוך את מדינת ישראל למושבה אמריקנית - אז מה, למען השם? איפה אנחנו הופכים ובמה אנחנו הופכים את מדינת ישראל למושבה אמריקנית? והאם אפשר ביושר לב להיאחז בטענה זו כדי להצדיק אי־כניסה לממשלת ישראל? עכשיו נקשיב לרגע מה אומרים המחייבים [הצטרפות לממשלה]. זה מאלף מאוד. הם אומרים:

׳אם מדינת ישראל תיכשל, יהיה זה גם כשלוננו-אנו ולא תישאר לנו אלא צידקתנו. אבל פעולה משותפת בין מפא׳י ומפ׳ם עשויה למנוע הידרדרות המדינה לכיוון שאין אנו מעוניינים בו. לא יהיה עתיד גם לכוחות המהפכה בישראל אם לא נבטיח את ההווה׳.

 

אינני מזדהה עם הביטוי ׳כוחות המהפכה בישראל׳, אבל אני מזדהה עם גישה זו. זו גישה שלנו. פה אני שומע את הד קולה של מפא"י, שלא יהיה עתיד למפעל אם לא יהיה הווה וצריך, קודם כל, לדאוג להווה ורק אז יש ערך לעתיד, ולא לעשות מהעתיד קרניים לנגח את ההווה ולהכשילו. זה רעיון שנלמד בבית מדרש מסוים והוא דבק באנשים^[39] עד כדי כך שגם שנים במפ"ם לא הוציאו אותו מהראש. הלאה נאמר:

׳נתחדשו תנאים המניחים סיכוי חיובי לסיום המשא ומתן אם מפא׳׳י תיענה

לדרישותינו הנוספות׳.

זה מס לאחדות הפנימית המפלגתית, אבל פה נאמר גם דבר יותר החלטי ונוקב:

׳לא ייתכן שבתקופת קיבוץ גלויות, בזמן הקצר שנשאר ברשותנו בן שואה לשואה - - - ׳.

 

הנה היחס הנכון למלחמה העולמית הבאה - שואה. ויחס זה מחייב להבנה, שצריך לחטוף ולבנות בינתיים, ולא חשוב באיזו חזית נעמוד במלחמה. הנה גישה יהודית-ציונית-ישראלית-חלוצית!

׳- - - תימצא מפ"ם, המפלגה השנייה ביישוב, מחוץ למערכת התיכנון

ולא תשתתף בעיצובה של מדיניות הפנים והחוץ. מה טעם לעמידת מפ״ם מהצד כשהיא נושאת בעול של כל החובות החלוציות וכדומה, ומוותרת על זכויותיה?״

בהמשך הדברים יש קצת הסבר לאותה ״הצרחה״^[40] כי פה נעשתה הצרחה: דברים שאנחנו הצענו נהפכו לתנאים שהם הציעו. ופה יש הד לדברים אלה:

״האם אותם התנאים שדרשנו ממפא״י חדלו להיות שלנו לאחר שמפא״י הסכימה להם?״

זה אומר הרבה. פסוק כזה אני מחבב מאוד. מועט המחזיק את המרובה.

״הושגו הבטחות חשובות במדיניות החוץ, אבל לא נוכל להפליג בדרישותינו לנוכח המציאות הריאלית. מדינות אדירות מאיתנו מתחשבות בנסיבות הריאליות. ברית המועצות יכלה להשתלט על אזרביג׳ן [האירנית] - כעין עבה״י של אזרביג׳ן הסובייטית - אלא שהיא נרתעה. סין בעלת 500 המיליונים משלימה לפי שעה עם מציאות הבריטים בהונג קונג, שהיא לא פחות סינית מפקין וקנטון״.

מכאן אתה למד קל וחומר, שאנחנו יכולים להשלים לעת עתה עם האפשרות של בסיס בריטי בארץ שהיא לא יהודית. יש פה פיסקה מאוד מאוד כבדת משמעות:

״ציוניותה של מפ״ם היא ללא פגם, אך ייתכן והפרזה ב׳אידיאלוגיה של אופוזיציה׳ עלולה לערער את האיזון הציוני-סוציאליסטי בקרב הנוער והעולים״.

דברים כדורבנות, דברים עמוקים מאוד, כאובים מאוד. זוהי חרדתנו, כל החרדה. ומותר לי להוסיף ולומר: האיזון הזה כבר נתערער והוא הולך ומתערער יום יום. אם שם אומרים שהוא עלול להתערער, משמע שהעניינים הרחיקו מאוד לכת ואבות תוהים על עתיד בניהם, ואולי מישהו את בנו בכורו כבר איבד, אבל הוא מקווה להציל את ילדו הצעיר ומתחבט בזה קשה. הלאה נאמר:

״השאלה היא: היכן יעמדו שמונים או מאה אלף הפועלים הנתונים כיום במעגל השפעתה של מפלגתנו?״

אני יכול לומר: אני מקווה שהם לא יעמדו במעגל השפעה זה - שהם יעברו למעגל השפעה אחר. ופה יש שוב פיסקה המחזירה לי את הד דברי:

׳מאז ועידת היסוד של מפ׳ם, כשהכריזה וחזרה והכריזה על נכונותה לשיתוף עם מפא׳י, הרי התכוונתה למפא׳י כמו שהיא. במשך שנה נאבקנו עם מפא׳י כמו שהיא. במשך שנה נאבקנו עם מפא׳׳י על שיתוף ולא על אי-שיתוף. כאשר הקימה מפא׳י ממשלה בלעדינו ראינו בזאת גזל זכותנו הטבעית. השאלה היחידה שצריכה לעמור לדיון היא באיזו מידה מפא׳׳י נכונה להחזיר את הגזלה. פועלי ארץ־ישראל רגישים ובצדק בשתי נקודות: עצמאותה המוחלטת של מדינת ישראל ותהליך האיחוד הפועלי. על ידי כניסתנו לממשלה נפגין את נאמנותנו לשני עיקרים אלה׳. והלאה: ׳הוויכוח, הוסיפו ואמרו החברים, אינו על יחס עקרוני לקואליציה. יש להשיב תשובה קונקרטית לתקופה הקרובה. מי שדוחה את כניסתנו עד אשר מפא׳׳י תהיה אחרת מכפי שהינה, הריהו גוזר למעשה יחס שלילי לקואליציה׳.

ובסוף: ׳ודאי שאנו נושאים את נפשנו גם למהפכה הסוציאלית ׳׳

אני, כחבר מפא׳׳י, אינני מקבל את הניסוח הזה. אני אומר: אנחנו מבצעים את המהפכה הסוציאלית יום יום, שעה שעה, תקופה תקופה, שלב שלב, לשיעורין, במידה שניתן לנו. אני אומר: מדינה המבטיחה תעסוקה ושיכון לעולה, ומבטיחה רמת חיים הוגנת, ופורשת את כנפיה על המשק הפרטי לפקח עליו ולהגביל אותו, ומשקיעה אמצעים כבירים במפעלי פיתוח ממלכתיים, ונותנת - על כל פנים חותרת לתת, מנוי וגמור איתה לתת - חינוך חובה שווה לכל, וצוברת אמצעים לטובת הכלל, ונותנת מלוא חופש היוזמה האישית והקיבוצית לתנועת הפועלים ולמפעליה - מדינה זו מגשימה יום יום את המהפכה הזאת. אבל יכולה להיות גם תפישה אחרת. יכולה להיות תפישה שמהפכה סוציאלית זה משיח שיבוא יום אחד ובבת אחת יהפוך את הכל. והם אמרו:

׳ודאי שאנו נושאים את נפשנו גם למהפכה הסוציאלית, שבמוקדם או במאוחר תקיף את כל העולם. רק צריך שהמהפכה הזאת תמצא כאן לפחות ארבעה מיליון יהודים -- - -׳

הוא אשר דיברתי!

״האופק המהפכני אין משמעו פתרונות סכימטיים, כי אם חיפוש דרכים לחיזוקה ולביסוסה המהיר של המדינה. לשם כך לא די בהפעלת ההון המצוי בארץ, כי אם הכרח בגיוס ההון היהודי מאמריקה, וגם ברכישת מילוות בינלאומיים בתנאי שלא יהיו כרוכים בשיעבוד כלכלי או מדיני״.

אני חותם על כך בשתי ידים בדיו אדומה! חברים, האם לא ברור על מה כאן הוויכוח? לאחר הניתוח שניסיתי לעשות ולאחר העדים שהבאתי הנה ואשר העידו בפניכם, אתם היושבים פה כיסאות למשפט, האם לא ברור לכם מה התחולל בקרב מפלגה זו במשך כל הזמן? פה היתה ההתרוצצות, פה היה הריב. איזו שאלה עמדה להכרעה והוכרעה במועצת פתח תקווה? האם הוכרעה שם שאלה של איזה תנאי, מסכת תנאים אלה או תנאים אחרים, או שהוכרעה שאלה יסודית ונוקבת: היש רצון לשיתוף או אין רצון לשיתוף? האם מפא״י שותף היא או יריב? האם לאחר שהיא העמיסה על כתפיה משא כזה צריך לגשת ולהטות שכם וללכת איתה, ואם גם לפעמים לא באותו השביל בדיוק, או אין לעשות זאת, ואם תכרע? - תכרע. אדרבה! זה לא יהיה כריעה או כישלון שלנו - זה יהיה כישלון של מפא״י והיא תרד. אנחנו לא נלך איתם. אנחנו נבוא במקומם. מתי? לא חשוב. נחכה. יש זמן. וקיבוץ גלויות, אם ייעשה על ידי מפא״י או לא ייעשה על ידי מפא״י - נחכה.

הוויכוח הוא לא על תנאים כי אם על גוף העניין. הוא לא בין מחמירים ומקלים, אלא בין אלה שחפצם בפעולה משותפת ובין אלה המסרבים לה. הויכוח הוא בין דרך ציונית ודרך אחרת; בין דרך ציונית סוציאליסטית, סוציאליסטית ישראלית, ובין דרך אחרת.

זוהי השאלה העומדת עכשיו בפני ציבור הפועלים כולו. זהו ויכוח על הדרך.

מה כל הלהג הזה על ״חזית הפועלים״? רוממות ״חזית הפועלים״ בגרונם וחרב פיפיות בידם לקרוע אותה לגזרים. הנה, יש מפלגה. היא מפלגת פועלים. היא בשלטון. יש עוד מפלגה. אף היא מפלגת פועלים. ייכנסו לשלטון, יעמדו יחד בהרבה דברים. לא בכל. אילו עמדו בכל יחד, למה התפלגו? אבל בהרבה דברים מכריעים יעמדו יחד. אבל לא בגלל הדברים האלה שאני ציינתי אותם יהיה דבר זה או לאו - אם ייקבע מס רכוש אשר יכניס 3 אחוזים מתקציב המדינה או לאו. לא זהו הקובע. האם בגלל זה אי־שותפות? בגלל זה תלך מפא״י לבדה בשם ציבור הפועלים? היא גם לבדה תלך. ואתם יודעים את המצב. הם יודעים את המצב, ציבור הפועלים יודע את המצב.

אני שמה מאד לוויכוח, שפתחה בו ״אשמורת״, עיתון המשמרת הצעירה של המפלגה. אינני יודע אם רבים מכם נתנו דעתם על העובדה, שלו היתה אצלנו בארץ שיטה בחירות לא הוטנטוטית ולא מאחד מספרי האוטופיה, אלא [אזורית] כזאת שקיימת כיום באנגליה, למשל, כי אז היה למפא״י בין 75 ל-85 אחוז בכנסת, אם לא יותר מזה. אך עתה יש לנו רוב של 40 אחוז בכנסת רק בגלל השיטה הזאת, שלפי דעתי פסולה, של בחירות יחסיות, שהקול הולך לאיבוד ושאין לי נציג ממקום אלא רק נציגים מהארץ כולה.

אבל בתנאים אלה אין למפלגה רוב, ובשביל לשלוט דרוש רוב. וחברים, פועלים כמונו, מסרבים לתת לנו את הרוב הזה ואנחנו מוכרחים להיזקק לעזרת אחרים. לא פסולה העזרה הזאת, אבל היא מחייבת. היא מחייבת להרבה פשרות. הפשרות מוצדקות לגופן, אולי, אבל יש קשיים גדולים. מי גורם לזה? מי מסייע לזה? ציבור הפועלים צריך לדעת מי יוצא במערכותיו ומי ויתר על האפשרות לצאת במערכותיו, מי נלחם את עניינו בתוך כל הקשיים, בעומדו בתוך דל״ת אמות של המציאות המתהווה, ומי בחר לעמוד מהצד, בחר לעצמו תפקיד קל, נאה מאוד, של אופוזיציה, של כתיבת מאמרים והשמעת נאומים, הצהרות והחלטות, חינוך נועד בהפשטה, ללא מגע עם המציאות האכזרית החמורה, כי אם ריחוף בערפילי טוהר של מחשבה מופשטת ומתוך הסתמכות על כוחות שאי-שם פעם ינצחו את הקו.^[41] הלא זאת נסיגה עצומה, נסיגה איומה!

היו לנו ויכוחים אלה עם ״פועלי ציון שמאל״ ועם קבוצות אחרות. היה זה ויכוח בין הפרזה והמעשה, בין המהפכנות המילולית והמעשה, בין האחריות וחוסר האחריות. החברים האלה התחנכו על כל המלחמות ההן. אני רואה שהחינוך לא היה לשווא, אבל אני בוש כשאני רואה במה חברים יקרים ממלאים את זמנם - כינוס לכבוד תאריך זה וכינוס לכבוד תאריך אחר. פה יום של ״כינוס השלום״ ושם ״יובל הצבא [האדום]״ ופה ״יום המהפכה״, ועוד פעם ועוד פעם אותם האנשים על הבמה. מאין יש להם לנאום על כל הדברים האלה? איזה ערך יש לזה בחיינו? אומנם הדברים חשובים ואפשר לדבר עליהם לפעמים, אבל שזה ייהפך ללחם חוקם של האנשים בפעולה המדינית, לאחר הדרך שעברו והחינוך שקיבלו והמערכות שנלחמו? האם זה מבטא את אמת חיינו, את המערכות שאנו עומדים בהן למעשה? האם זהו הביטוי המדיני לכך, הביטוי האידיאולוגי לזה?

הם עכשו יצאו לוויכוח, נדמה לי בפעם הראשונה. תחזקנה ידיהם. אבל מה תהיינה המסקנות מהוויכוח הזה? ההכרעה נגדם. הם אחראים לה. האם נרכין ראש? הם אחראים לדרך הזאת. אם משהו לא ישונה, הדברים ילכו הלאה. הם ייגררו והם נגררו עד עכשיו. הם ייגררו לזה יותר ויותר. וכאשר ירצו לשוב יהיה מאוחר. יש דוגמאות. היה עניין של ״גדוד העבודה״ בארץ. הוא עבר דרך. הוא הגיע למה שהגיע.^[42] היו כאלה שעמדו ברגע האחרון ונרתעו, חזרו, הצילו את

עצמם. אל אחטא בלשוני. אבל יש לחשוב מאוד על הדוגמה הזאת כרגע.

השאלה הזאת נזרקת בפניהם על־ידי המצב שנוצר, והשאלה עומדת בפני ציבור הפועלים כולו. לציבור הפועלים הכרחיים שני דברים: מפלגת מעמד חזקה וממשלה חזקה שהיא תיתן לה ביטוי. מפ׳ם ברחה משתי החזיתות. אנחנו לא נוותר על החברים שבתוכה. לא נחכה להם אפילו יום אחד, אפילו רגע אחד. אנחנו הולכים הלאה ובלכתנו הלאה אנו קוראים להם, קוראים להם תמיד להצטרף אלינו - ולאחר הצעד החדש שאנו עושים בהליכתנו - לא למקום שעמדנו בו קודם. החיים זורמים הלאה. אנחנו הולכים הלאה. תיווצרנה עובדות חדשות. אנחנו ניצור אותן על דעת עצמנו אם הם לא ירצו להיות לנו שותפים.

ועידה זו היא לנו מיפקד. היא לנו יום דין. בוועידה זו אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו לדיון כפני עצמנו וכפני ציבור הפועלים. אנחנו קוראים את כל ציבור הפועלים להצטרף אלינו. אנחנו תנועה המונית. יש לנו אמון בהמונים אלה. כל חבר יירצה. התחוללה בחיינו תמורה גדולה וחמורה. אני סבור שכ-40 אחוז מחברינו הם עכשיו אנשים חדשים, עולים חדשים מקרוב באו. מעט מזעיר בתוכם הם אנשים שהיתה להם איזו אסכולה מפלגתית ברוחנו בחוץ לארץ. רובם הגדול הם חדשים לחלוטין. הם עולים לא רק לארץ - הם עולים לחיי ציבור, הם עולים לחיי תנועת הפועלים. הם עולים למפלגה. אנחנו צריכים לגלות כוחות גדולים - לעכל, להבליע, להטמיע בתוכנו את היסודות החדשים האלה, ואגב כך להפרות אותם ובעזרתם להפרות את עצמנו.

הוועידה הזאת היא תחנה חדשה בדרך. היא בוודאי תגלה הרבה חבלי ליכוד פנימי, הרבה חבלי הסתגלות למצב החדש ולתפקידים החדשים. היא תהיה פתוחה - היא לא תהיה סגורה. אנחנו נדבר בה באוזני הכל - באוזני ציבור הפועלים כולו, באוזני העם היושב בציון כולו, באוזני כל הארצות השכנות, באוזני היהדות העולמית, באוזני העולם כולו.

ואם יהיו חילוקי דעות - יהיו חילוקי דעות. יש כוח למפלגה לשאת חילוקי דעות מפני שהיא גדולה, מפני שהיא חופשית. אבל יהיה גם ליכוד גדול ונאמן סביב העיקר. בזה אני בטוח, גם מאמין. נקרא לחברים שפנו לנו עורף במיפנה מכריע זה. לא ניוואש מהם. אין זה כה פשוט להחזיק זמן רב יד שלוחה באוויר כשהיד השנייה אינה תופסת אותה, אך יש לנו כוח להחזיק את ידנו מושטת זמן רב בלי שתתעייף. אך לא נעמוד מלכת. לא נחכה. לא נירתע. ללא כל רתיעה, מתוך ביטחון באמת שלנו, מתוך ביטחון שבקירבנו פועם לב התנועה, נלך קדימה ונעשה את החיל שהעם היהודי דורש מאיתנו לעשותו.