26 | שר החוץ במסיבת עיתונאים, תל אביב[1]                                                                     9.3.1950

סיכום מגעי השלום עם ירדן

משה שרת: הפגישה הזו אינה מיועדת לספק חומר לפרסום. גם העובדה שהפגישה מתקיימת אינה לפרסום. אין זאת אומרת שההסברה שתימסר פה אינה מוצעת להדרכה ולהארת דברים במאמרים, אבל בשום פנים ואופן אינה מיועדת לשמש חומר אינפורמטיבי. אני רוצה לסקור באופן תמציתי את השתלשלות הפרשה שאנו קוראים לה ׳מגעים או שיחות עם ממשלת עבר-הירדן׳,^[2] ולהגדיר את השלב שאליו הגענו בעניין זה.

איני צריך לפרש, כי כל הפרשה הזאת התנהלה מצידנו על יסוד עמדה ברורה של ממשלת ישראל. ראשית, שהיא בעד שלום עם השכנות של ישראל, ושנית, שהיא אינה מוציאה מכלל זה את המדינה הנקראת "הממלכה הירדנית ההאשמית׳׳. ייתכן שהשאלה הזאת שנויה במחלוקת במדינה ובכנסת, אבל זאת העמדה של הממשלה, עמדה הנשענת על רוב ברור ומפורש בכנסת. היה פעם ניסיון להביא את השאלה להצבעה בכנסת והדבר נדחה. והמעיין יעיין.^[3]

את הפרשה הזאת, שנמשכה או נמשכת זה הרבה שבועות, אפשר לחלק לשלושה פרקים כלליים. בפרק הראשון נעשה ניסיון לברר אפשרות של שלום גמור וכולל, זאת אומרת של הסדר סופי והסדר מקיף. הפרק ההוא נמשך כמה שנמשך. אין זה גם מענייני לציין תאריכים, והתברר שעדיין מוקדם לנסות לגשר את הפרץ. אני רוצה לציין, כי הדבר הזה נתברר נוכח מצב מסוים שבו נמצאת דעת הקהל הערבית בכלל, וכן דעת הקהל של אותה מדינה ערבית בפרט. מה כוונתי בהדגשה זו? כוונתי כי אנו התרשמנו ברור, שעמדת הצד שכנגד לא היתה מבוססת על הכרת הנושאים והנותנים, כי אם על ידיעתם המציאותית במצב דעת הקהל ועל המסקנה שהם הגיעו אליה, שהם לא יוכלו להצדיק בעיני דעת הקהל אם הם יחתמו על הסכם באותם התנאים שאפשר היה לחתום עליו. זאת אומרת, אותם הוויתורים שאנו עמדנו עליהם. לא שהם היו סבורים שאלה הם פגעים במדינתם ובערבים. הם היו מוכנים להסכים, שאלה ויתורים המתקבלים על הדעת. ולעומת זה, דברים שהם דרשו ושאנו בשום פנים לא יכולנו להסכים להם, לא שהם היו משוכנעים שהם מצווים מתוך הכרתם לעמוד על הדרישות האלה ובלעדי סיפוקם לא ייתכן שלום בין שני הצדדים, אלא שוב, נראה להם כי באם ויתורים כאלה ייעשו מצידם, תקצר ידם מלשכנע את הציבור כי זה ויתור מוצדק, ובערך בהבנה זו של המצב נסתיים הפרק הראשון.

אחר כך החל פרק שני. הנושא לא היה כבר הסדר כולל, אלא הנושא היה ירושלים. מה שנתן טעם מיוחד של חשיבות ודחיפות לפרק השני היה המשבר שעדיין אנו עומדים בו ביחסינו עם האו״ם. העובדה שגם לאחר שירושלים נתונה בחלקה הגדול למרותנו, ובחלקה הקטן למרות הצד שכנגד, וגם לאחד שנעשה הצעד ההפגנתי הגדול של הכרזתה כבירה [של ישראל] והעברת המוסדות הפרלמנטריים והביצועיים, גם לאחר זה המשיכה מועצת הנאמנות בחיבור חוקת ירושלים המבונאמת כאילו לא קרה דבר, ושאם הדברים יהיו כך, אז במוקדם או במאוחר נגיע שוב להתנגשות בינינו ובין האו״ם. במצב זה נראה לשני הצדדים, שאם אפשר להגיע לידי הסכם מבודד בעניין ירושלים, ולהציג עמדה מאוחדת כלפי גופים שלישיים, זה עלול להחזיר את הדיון במוסדות הבינלאומיים לרקע מציאותי, אשר ההסכם ישמש לו בעצם בסיס. כך נראה לשני הצדדים שאפשר בדרך זו להוציא באופן מוחלט וניצח מידי תובעי הבינאום את הקלף העיקרי שבידם, והוא כי בלי בינאום נשקפת סכנה של אנרכייה, אם לא חידוש של מלחמת דמים באזור של המקומות הקדושים. במצב בלתי מיוצב זה שבו הדברים נתונים, מצב של שביתת נשק ודיונים מזמן לזמן ושאלות פתוחות שנשארו, על ידי הסכם בשאלות אלה אפשר את הקלף הזה להשמיט ולערער את העמדה הזאת. ונמשך פרק, שוב לא קצר [של מגעים עם ממשלת ירדן], בשאלת ירושלים. השאלה היתה לא להגיע אך ורק לאיזו עמדה משותפת בשאלת המקומות הקדושים, באשר השיקול היה כי זה אולי לא יספיק אם מתחת לזה לא יהיה הסדר מוחלט המניח את הדעת בנוגע לירושלים כולה. גם כאן נתקלנו בסירוב הצד שכנגד לוותר על העניינים שנראו לנו כהכרחיים לגבי הסדר בעניין ירושלים, ונתקלנו בדרישות אשר בשום פנים לא יכולנו לספק אותן.

בשלב זה נדלפה לעיתונות ידיעה על כישלון של המשא ומתן. הידיעה הזאת היתה מאוחרת בכמה וכמה שבועות. במידה שהיה בה שיקוף של העניינים היא שיקפה שלב שהיה כבר מאחורינו. איני רוצה כרגע להעריך את כל הפרשה הזאת ולהעריך תגובות פובליציסטיות שבאו לידי ביטוי ולא התאימו לחומר [חומרת] העניין ולא לכל הסבך שבו. אני רוצה רק לציין את העובדה, כי לא הייתי מצטער על הפיגור הזה. הייתי שמח לו היה יותר גדול. ואז החל פרק שלישי.

הפרק השלישי מבחינת היקף העניינים החזיר אותנו להיקף הכולל, בכלל זה גם ירושלים, אבל מבחינת הסופיות של ההסדר הוא ניסה לתפוס את העניין במיעוטו ולא ברובו. הכוונה היתה להגיע להסדר שמתפשט על שטח כל העניינים, אבל לא קובע מסמרות בנוגע לכולם. לא הסכם שלום, אבל הסדר מסוים.

אפשר לקרוא לו ״הבנה טובה״, ״אי-התקפה״, ״ידידות״ - כל מונח שיהיה נוגע לשני הצדדים. הוא יהיה מורכב מהיסודות הבאים: יהיו דברים שייקבעו לגבי דידם מסמרים, יהיו דברים אשר יצוין עקרונית כי יש לפתור אותם בדרך זו וזו, אבל עוד לא יהיה נתון הפתרון השלם. יהיו שם דברים שיצויינו כנתונים לפתרון לעתיד לבוא. יש להכשיר אותם לקראת פתרון. כעקרונות קבועים צריך היה להיקבע עניין של אי-התקפה, אשר צריך היה לכלול גם אי-שימוש כל צד בשטחו כבסיסים להתקפה למישהו שלישי, או כדרכי מעבר כלפי מישהו שלישי כלפי הצד שכנגד.^[4] לא היתה כוונה במסגרת ההסכם הזה לקבוע סופית והחלטית את הגבולות ולהכיר על ידי כך בריבונות, אלא לעת עתה לקיים בתורת סטטוס קוו את הקווים שנקבעו בהסכם שביתת הנשק על מנת שאפשר יהיה להכניס בהם תיקונים הדדיים מוסכמים, דבר שגם הסכם שביתת הנשק מאפשר. היתה כוונה לכלול בהסכם הזה, מבלי לכלול את כל הבעיות הטעונות פתרון בירושלים, אבל לכלול נוסחאות המוסכמות הן לגבי המקומות הקדושים שנמצאים בשטח של כל אחד ואחד, והן ההתחייבויות של שני הצדדים יחד בלי האו״ם.

יסוד אחד - אי-התקפה. יסוד שני - סטטוס קוו טריטוריאלי. יסוד שלישי - מקומות קדושים הן הדדית והן כלפי או״ם. יסוד רביעי - וזה צריך להיות החידוש החשוב, חידוש השיתוף הכלכלי והקשר המסחרי, ויסוד חמישי - פתרון כל מיני בעיות בודדות, אם זה הר הצופים או דרך בית לחם או זיכיון.^[5]

היה דין ודברים רב על כל המסגרת הזאת וסביב כל הצירים האלה, והקו המציין את השלב הזה היה חילוקי הדעות החריפים שהתגלו בקרב הצד שכנגד. ושוב, יותר משהיו חילוקי דעות אלה לגופן של הבעיות, ויותר משהתבטאו לקביעת עמדות עקרוניות, אשר אלה שנחלקו בדעות דגלו בהן דגילה אמיתית לגופו של עניין, היו אלה חילוקי דעות על בעיות של יחסי ציבור - מה יבלע הציבור [הירדני] ומה לא יבלע, כיצד זה ישתקף על מעמד השלטון, איזה נשק זה יכול לתת, כיצד זה יסבך את המצב הפנימי. אני רוצה לומר כאן כהערה כללית, בי כל הפרשה הזאת היה בה ניסיון מאלף מאוד מבחינת התהליך אשר הייתי קורא אותו ״חבלי השלום״.

הקושי להגיע לידי תוצאה מוסכמת, שנתגלה דווקא במגע עם הגורם הזה [הירדני], שלכאורה הינהו הנוח ביותר מבחינה יחסית מכל הגורמים [הערביים] האחרים, הקישי הזה יכול היה לשמש מודד, וצריך לשמש מודד, לנוקשות המשפט הקדום של העולם הערבי נגד מדינת ישראל, למידת ההרעלה אשר הורעלה דעת הקהל הערבית, לרוחב התהום המדינית - ואולי יותר מהמדינית הנפשית - המפרידה בינינו ובין העולם הסובב אותנו, לעובי החומה אשר בה הקיף אותנו העולם הערבי במצור המדיני והכלכלי והנפשי שהוא שם עלינו, הקושי להבקיע את החומה במקום שהיא נראית יותר קלה מאשר בקטעים אחרים שלה. והתופעה הזאת נתגלתה בכל חריפותה בהתפוצצות הפנימית, בהתגוששות הפנימית שהיתה [בין המלך עבדאללה וממשלתו], ונעשה ברור שזהו לא עניין עבר-ירדני פנימי. זה חורג הרחק מהמסגרת הפנימית הזאת. המערכה שהתלקחה במוקד הזה היא היתה לא מערכה פנימית של ממלכת עבר-הירדן, אלא זוהי המערכה שהוציאה את כל העולם הערבי, מערכה בין שתי גישות, בין שני כיוונים מדיניים, בין הגישה של השלמה עם קיומה הנחרץ של מדינת ישראל, ומתוך כך נכונות - מכיוון שזוהי גזירה - ומתוך כך נכונות להפיק את התועלת האפשרית, ובין גישה של אי-השלמה.

אבל גם אם נניח - אני אומר זאת רק מתוך הנחה - שאין סכנת ׳סיבוב שני׳ מאחורי כתלינו, הרי גישה זו של אי־השלמה יש בה דבר נוקשה מאוד וחמור מאוד. זו גזירת המשך הבידוד על מדינת ישראל, המשך בידוד על מדינת ישראל ביחסים הבינלאומיים הקרובים והרחוקים. היתה התרוצצות בתוך צמרת השלטון של הממלכה השכנה, וזה הקיף גם שטח הרבה יותר רחב. עד אתמול זה לא התפרסם, אבל אני מבין שעכשיו תחנות השידור הערביות התחילו לדבר על זה. היתה ידיעה, שסגן שר החוץ העיראקי עומד להגיע לרבת עמון. ראש ממשלת סוריה הודיע שהוא מעייין בסגירת הגבול עם עבר-ירדן. הריב הזה לא הגיע לסיומו, הוא נפסק וסיומו נדחה. זה המצב שאנו עומדים בו כיום. הרושם הוא שהממשלה בצד שכנגד מבחינה עקרונית קיבלה את הדין שיש להיכנס למשא ומתן להגיע להסכם. הדבר הזה אושר גם כלפינו. לעומת זה, מחייבי ההסכם הסכימו שאין לבצעו, אין להכריע בו ולבצעו, אלא יש לדחותו עד לאחר הבחירות לבל ייאמר כי ערב הבחירות, בשאלה העיקרית הקובעת את כל עתיד המדינה וכיוון להבא של הגוף הזה, הוכרע הקו. שאלה זו נתעוררה בייחוד באותו העניין אשר היה בו החידוש העיקרי מבחינתנו החיובית הגדולה שבו, אבל מבחינת רגישות דעת הקהל גם העוקץ החד ביותר בשביל הצד שכנגד, והוא ענין חידוש הקשרים הכלכליים.

אתם כולכם יודעים את הרקע של העניין. הרקע כאן יותר עמוק מאשר הרקע של המלחמה בין ישראל ומדינות ערב. זה מחזיר אותנו למצב כשהיינו עוד יישוב. החרם שהוכרז על ידי חבר עמי ערב, וההחלטות על חרם, הוטלו חובה על הממשלות המשתתפות בו לתרגם את זה לשפת התחיקה. והדבר הזה נעשה והחרם הוא חלק בלתי נפרד של ממשלת עבר-הירדן. לא תקנות מינהלתיות, אלא חוקים שנכנסו לתוך הספר. הטענה היתה: ראשית, לא ייתכן להחליט על חידוש יחסים כלכליים מבלי שהחוקים האלה יימחקו. פירושו סתירה בגוף העניין. לעומת זה, לא ייתכן לבטל את החוקים האלה באין פרלמנט, וכאשר פרלמנט חדש עומד להיבחר. זהו המצב שבו אנו עומדים כיום. פירוש הדבר, שלא הושג לעת עתה מה שרצינו להשיג ומה שגורמים חשובים בצד שכנגד רצו להשיג אולי עוד יותר מאתנו. מפני שיוזמת הפרק הראשון והשלישי היתה יותר מצידם, יוזמת הפרק השני היתה שקולה. אבל גם בפרק הראשון וגם בשלישי היוזמה היתה מצד הצד שכנגד.

אני רוצה לומר מה היתה חשיבות הדבר אילו הושג, ומה תהיה חשיבות הדבר אם יושג. לגבי יסוד אי-התקפה של ההסכם המוצע, שאין בזה משום חידוש מבחינה משפטית ומבחינה עובדתית בהשוואה עם הסכם שביתת הנשק, כי את הסכם שביתת הנשק אפשר גם כן לתאר כחוזה של אי-התקפה, בעוד שחוזה זה צריך להיות לזמן ידוע, לשנים. בחיים לא הכל נחתך לפי היגיון משפטי ואף לא עובדתי. יש גם היגיון פסיכולוגי, אפקט פסיכולוגי לדברים, ושעניין זה של אי-התקפה היה צריך להיות לא היעל הזה דווקא בתקופה שנשמע צחצוח חרבות, כשמדובר על ״סיבוב שני״, אלא [עבדאללה] רואה צורך לחזק את ההסכם הזה בחוזה נוסף, להקיף את הדבר בחישוק נוסף על ידי חוזה של אי-התקפה. הוא עושה זאת מבלי להזדקק לתיווך של או״ם, ועל ידי כך שני הצדדים כאילו מכריזים שהם התבגרו מלהיות נתונים לאפוטרופסות של האו״ם. הם עומדים כבר על רגליהם כמבוגרים, והיחסים שלהם מתפתחים לבד מבלי להזדקק לאיזו הדרכה בינלאומית, לגושפנקה בינלאומית וכולי. יש כאן עניין של יחסים בינלאומיים חופשיים כמו בין יתר אומות העולם. הצד שכנגד עושה את הדבר גם בלי קשר עם עמדת מדינות אחרות.

בז׳נווה אנו נתונים בתוך שני מעגלות: מעגל של חבר העמים הערבי והמעגל של האו״ם. המדינות הערביות מופיעות שם יחד, ובמידה שיש נגיעה זה אך ורק באמצעות האו״ם נודעת חשיבות רבה לקביעת עמדה משותפת [של ישראל וירדן] כלפי או״ם בעניין המקומות הקדושים. היתה נודעת חשיבות מיוחדת לעניין שבירת החרם הערבי וחידוש היחסים הכלכליים. זה היה מעורר תגובה חריפה בעולם הערבי, ובסופו של דבר זה היה מוכרח לחזק את גורמי השלום בעולם הערבי כנגד גורמי המצור והאיבה לליבוי אש המלחמה העתידה. הדבר הזה טרם הושג. אף על פי כן, איננו רואים את הזמן, המרץ והמאמן שהושקעו בפרשה הזאת כאבודים, כמבוזבזים, באשר אם ישנה התחייבות לחידוש המגע - כמובן, שום התחייבות בעולם אינה משוריינת, אבל כל התחייבות מחייבת במידה זו או אחרת - וכאשר המגע יחודש הוא לא יתחיל מאל״ף, אלא מאותו שלב שבו עמדנו וממנו נלך הלאה.

זוהי ההסברה שרציתי למסור לידיעתכם הפנימית ולהארתכם. זה איננו מיועד לפרסום - לא ענין השלבים, לא עניין היוזמה. כל ההסברה נאמרת כאן מתוך הנחה, שהאנשים היושבים בחדר הזה, המייצגים מוסדות ועיתונים, יש להם רקע משותף עם ממשלת ישראל והוא טובת המדינה וטובת הממשלה הזאת כמייצגת את המדינה כלפי חוץ. זאת טובת העניין. מבחינה זו, למשל, לפרסם שזו יוזמת הצד שכנגד פירושו לנעוץ סכין בגבו. אויבי הצד שכנגד הם לא אויבי האימפריאליזם, הם אויבי השלום בין הערבים לישראל, זאת אומרת לסייע לכוחות ה״סיבוב השני״, זאת אומרת לאי־חידוש חיים תקינים.

זה לא לפרסום - העובדה שישנה התחייבות איזושהי [מצד עבדאללה], ואני מאוד צמצמתי ומיעטתי את דמות הדבר. אם עברתי עבירה במיעוט מופרז, בשום אופן לא בהגזמה. אני אומר את זה שבשום פנים ואופן אין לפרסם ואין להסיק מסקנה חיובית, כמו שראיתי לכך ניסיון בעיתונות. אין לראות בזה תופעה חיובית. אנו לא שליחים מהמרס שנשלחנו לנתח ולתאר את מהלך הדברים על פני הפלנטה הזאת, אלא אנו מדינה המעוניינת עד דם בהסדר, ואם ההסדר הזה איננו אפשרי, הרי זה שדעת הקהל הערבית תדע מה שנעשה, אז זה ענייננו עד דם שהיא לא תדע, והעצה שמשיתה ממשלת ישראל לעיתון אחד, שצריך ללכת להמוני העם,^[6] זוהי עצה להכניס את הראש ללוע האריה בהנחה שהוא לא יסגור את לסתותיו, מפני שהמון העם הזה שמפריע עכשיו לשלום הוא המון עם נבער, מוסת, אשר שנאת הגזע ושנאת הדת ושנאת הזר על ידי תעמולה ארסית הגיע אצלו עד דרגת הליבון הגבוהה ביותר, אשר תהליך חינוכו לשבילי מחשבה אחרים זהו תהליך ממושך, כאוב, קשה כשאול, ואשד רק על ידי הסדרים כאלה וקביעת עובדות כאלה אפשר אולי להתחיל לעקור אותו מתוך אותו עולם אשליות שבו הוא נתון.

לא ייתכן שעיתון אחראי [בישראל] לא ישאל את עצמו על כל צעד ושעל אם כל מה שהוא כותב מסייע או מפריע, מועיל או מזיק. כמובן, יכולים להיות חילוקי דעות לגבי הסכם זה או אחר. יכולים להיות חילוקי דעות בנוגע לתנאים של הסכם. לא יכולים להיות חילוקי דעות אם ישנו איזה רקע משותף. אז אני אומר: אם יש איזה רקע משותף כלשהו, אזי לא יכולים להיות חילוקי דעות אם מוטב לנו ללבות את אש השנאה או להפיג אותה מסביבנו. אפשר לטפל בנושא הזה מתוך הכללה רבה, מתוך ציון נשמות - שיש שתי נשמות בעולם הערבי, מתוך ידיעה כל הזמן, שמה שכותבים כותבים לא רק ליהודים אלא גם לערבים. כל דבר מועתק לרדיו ולעיתונים [הערביים].

אני לא מניח אחרת שהדבר ישמש נושא לטיפול פובליציסטי בעיתונות. אני מציע את הגישה הזאת. הפגישה הזאת נתקיימה מתוך מטרה לכבד את כבוד מכנסיה, שכל החומר העובדתי שמסרתי כאן מתוך אמון בכם לא יראה אור במילה מודפסת בעיתון.

 

להלן השיב שר החוץ על שאלות שונות שהציגו המשתתפים. כמה מהן מובאות כאן.

 

שאלה: מלבד שבירת החרם, מהי התועלת המעשית האפשרית הנראית לעין בקשר למסחר ישראל-עבר-הירדן בנוגע להתחרות השווקים?

תשובת שר החוץ: אני לא מומחה לזה, אבל המומחים סבורים שיש בזה תועלת מעשית רבה. ושוב יש לראות כל דבר לא מבודד לעצמו כי אם חוליה בשלשלת. אז אני אומר: זה מציג אותנו באספקט אחר לגמרי בעולם - תמונה של מדינת ישראל הסוחרת עם מדינות ערב מאשר מבודדת ומסוגרת על דלתיים ובריח לגבי השקעת הון ולגבי יחסים בינלאומיים בינינו לבין ארצות הברית ואנגליה. פה יש שאלה אחת יסודית נוקבת. אני אומר שהמומחים אומרים שזה כדאי, ואני אומר: שזה לא כדאי מבחינה כלכלית, אבל מבחינה מדינית זה כדאי. בעולם יש דעה: ישראל זה דבר העתיד להישאר גוף זר באזור המזרח התיכון, שורש התנגשויות וסכסוכים - או שמצב זה של הסגר ומצור זה שלב בן-חלוף, ובהתפתחות ההיסטוריה יש לראות תהליך אחר של השתלבות ישראל עם שכנותיה, כי אז יש מסקנות אחרות. בשבילנו זה ענין של גורל.

שאלה: מה בעניין הנשק מארצות הברית?

תשובת שר החוץ: מוטב שהדבר יהיה עטוף מסתורין. אין בהירות חדשה בעניין זה.

שאלה: לצד המינהלי של הדבר? אני שואל איך ינהג עיתון?

תשובת שר החוץ: נבחין בין דעות וידיעות. הדעות לשימוש, הידיעות - לא.