20 | הממשלה, ישיבה ל״א^[1]

22.2.1950

תנאי עבדאללה להסכם שלום

 

סעיף ב׳: מו״מ עם עבר-הירדן

השר מ. שרת: אמסור לחברים תחילה חומר בכתב לעיון, ואחר כך אאסוף אותו.

מוסר לחברים לעיון את התנאים המוצעים על ידי עבדאללה להסכם עם ישראל.

מתוך התחשבות בדעת הקהל בשתי הארצות, ואם יתקבל הדבר על דעת ממשלת ישראל, יש בדעת ה. מ. [הוד מעלתו] להציע לממשלת הירדן לתת את הסכמתה לדברים הבאים:

א) כריתת חוזה של אי-התקפה הדדית בין ישראל והירדן לתקופת חמש שנים.

ב) השארת הגבולות הקיימים כפי שנקבעו בהסכם שביתת הנשק.

ג) מסירת העיון בשאלת ההסדר הכולל, בכלל זה בעיית ירושלים, לידי ועדות מיוחדות שתהיינה מורכבות מנציגי שני הצדדים.

ד) מתן ערובות מספיקות לאו״ם, כי ישראל והירדן יכבדו את המקומות הקדושים ויימנעו בכל מקרה-שהוא מכל סכסוך מזוין בשטחים האלה.

ה) עיון בתשלום פיצויים מיוחדים לתושבי ירושלים בעד רכושם; אם תראה ישראל אפשרות לוותר על כמה שכונות, תהיה בזה הקלה גמורה למשימה הגדולה (זאת אומרת השלום).

ו) מו״מ על חידוש קשרי המסחר בין שתי הארצות בתקופת החוזה ועל מתן נמל חופשי לירדן בחיפה.

ז) היתר לכל ערבי לעבור את הקווים לישראל, או לשלוח עורך דין, לשם הסדר ענייני רכושו אם על ידי מכירה או בדרך אחרת.

אשר לעניין בכללו, מבקש ה. מ. את ממשלת ישראל להודיעו אילו ויתורים היא מוכנה להציע לגבי החזרת השכונות הערביות בירושלים למען אפשר יהיה לברר אם כדאי להציע לממשלת הירדן את הוויתור על הרובע היהודי בעיר העתיקה.

ה. מ. שומר על זכויותיו לגבי תיקונים טריטוריאליים וכן לגבי תביעת נמל בחוף ים התיכון תחת ריבונות ירדנית, כפי שנאמר בשיחות הקודמות.

אמסור, קודם כל, סיפור המעשה בשלבים האחרונים של המשא ומתן, אשר הביאו לידי המיפנה המתבטא בהצעה זו, שנמסרה בכתב מצד המלך.

משא ומתן זה נמשך, כידוע לכל חברי הממשלה, שבועות רבים. בתחילתו הוא התנהל מהצד שכנגד כמשא ומתן סודי ובלתי רישמי על ידי המלך אישית ועל ידי ראש הלשכה של החצר, כאיש סודו. לא בכל חלקי השיחה השתתף המלך, אבל האיש השני השתתף במשך כל הזמן.^[2]

היה ברור מראש שאם נגיע לידי סיכום, לידי משהו שאפשר לחתום עליו בראשי תיבות, הדבר יחייב אישור מצד ממשלת עבר-הירדן, וברור שזה יחייב אישור מצדנו. אני בטוח שלמלך לא היה זה סוד, שממשלתנו היתה כל הזמן בסוד העניין, אבל אנו ידענו שממשלתו לא היתה כל הזמן בסוד העניין. הוא הביא גם בחשבון ישיבות^[3] ודיבר על זאת באופן חופשי, שממשלתו הקיימת לא תחפוץ, לא תהיה מוכנה, לאשר את ההסכם לפי הקווים שהוא דיבר עליהם, אך הוא היה סבור שיוכל אז להחליף את הממשלה הזאת ולהעמיד את איש החצר שלו בראש הממשלה החדשה כדי להבטיח לעצמו ממשלה שלא תפריע לו לבצע את הסדר השלום. היו שלבים במהלך המשא ומתן, ונתגלו חילוקי דעות בין המלך ואיש סודו. איש סודו היה טוען למלך: ״אולי אתה צודק וכך צריך להסכים, אבל להווי ידוע לך שלא תמצא שום ממשלה ערבית שתוכל לחתום על דברים אלה״. בעצם, בהסתיגויותיו של האיש השני, שהיה האיש המרכזי במשא ומתן, ראינו הסתייגות לא לגוף העניין, לא מתוך מחשבתו ששיפורים אלה או אחרים אינם מתקבלים על הדעת, אלא היה בשבילו שיקול פוליטי מעשי, שוויתורים כאלה יכולים להיות בעוכרי כל ההסכם, כי הממשלה או הפרלמנט [בירדן] לא יוכלו לאשר זאת.

בשלב ידוע במהלך השיחות הסכים המלך להכניס את ממשלתו בסוד העניין.

אנו לא בטוחים אם עשה צעד נכון או לא - שמא עשה צעד יותר מדי נמהר. יכול להיות, שקיווה שעל ידי כך ימשוך אחריו את הממשלה ויכניס אותה לעניין. יכול להיות, שבא למסקנה שעם כל ממשלה חדשה תהיינה לו אותן ההצעות, ומוטב לברר דבר זה עכשיו.

מבחינה ידועה ראינו רבותא רבה בזאת שהחלו להופיע בשיחות אלה חברי הממשלה, כי זה שיווה לשיחות אלה אופי רישמי ונתן להן משקל שלא היה להן קודם. אפשר היה לומר קודם, שמה שהמלך דיבר לא היה חשוב ולא ומחייב, אך כניסתם של אנשי ממשלה אלה נתנה מיד אותותיה בנכבדות המשא ומתן, ובאה גם לידי ביטוי בנסיגת הצד שכנגד מההצעות והוויתורים שקודם הסכימו להם בביטחון מלא.

אתם יודעים שהמחזור הראשון של השיחות בא עד משבר בשאלת המסדרון לעמק החוף.^[4] הסכמנו לתת מסדרון על מנת שיהיה צר מאוד, רק כדי להבטיח גישה. הם דרשו בסיס טריטוריאלי רחב, כדי שתהיה להם רציפות ממשית בין עמק החוף והגוף העיקרי של עבר־הירדן. אנחנו אמרנו שזה לא בא בחשבון בשום אופן ועל זאת נפסקו השיחות. ראינו צורך להציע חידוש השיחות לשם עניין ירושלים. אמרנו לעצמנו, שאולי אפשר להגיע להסכם אד־הוק וזה יסייע כלפי האפיפיור ואו״ם וישמש אולי אמצעי לחידוש המשא ומתן בכל העניינים. כך החל מחזור שני של השיחות, שהיה מיוער במיוחד אד־הוק לעניין ירושלים.

לכתחילה, במשא ומתן הכללי שהיה במחזור הראשון, דובר על ירושלים והשגנו בעניין ירושלים מצידו [של עבדאללה] ויתורים חשובים - הסכמה להעביר הרובע היהודי עם רחבת הכותל והשכונה בין רחבת הכותל והרובע היהודי [שכונת המוגרבים], שאף פעם לא היו בידינו, לא רק עם אפשרות של שימוש ברשותנו אלא לרשות ריבונית שלנו. והנה במחזור השני של השיחות על ירושלים באה נסיגה מהעמדה הזאת. הוא הודיע, שדבר זה לא בא בחשבון בשום פנים ואופן והחל לשדל אותנו שיבטיח לנו גישה מכוברת לכותל, וכך הלאה. אמרנו, שגישה מכובדת לכותל לא הוא יכול למנוע מאתנו, זה עניין בינלאומי. אומנם אין עוד הסדר בינלאומי, אבל הוא מוכרח לבוא. לא ייתכן הסדר בינלאומי שימנע מאתנו את הגישה לכותל, כך שזה לא ויתור מצידו. הוא אמר שזה [העברה לריבונות ישראלית] דבר בלתי אפשרי.

נקודת מחלוקת רצינית שנייה - הוא דרש החזרת שכונה. אמרנו, שמוכנים אנו לשלם פיצויים בעד השכונות הערביות. הם אמרו שפיצויים בין כה וכה צריכים אנו לשלם בעד רכוש ערבי. אנו אמרנו שנשלם פעם פיצויים, ומי יודע לפי איזה קנה מידה ומתי. כאן מוכנים אנו לעשות דבר יוצא מן הכלל ולקבוע קנה מידה יוצא מן הכלל ולשלם בנדיבות, וזה משחרר אותו מהלחץ של בעלי התביעות הערבים בירושלים, היושבים על צווארו. הם אמרו שמקבלים הם את הפרינציפ של הפיצויים שהצענו, אבל מוכרחה להיות החזרה של שכונות, כי בלי זה לא יהיה הסכם, וזה היה סלע המחלוקת השני, אם כי אמרנו שאולי איזו שכונה-שהיא אי-שם נהיה מוכנים להחזיר להם, אך היה ברור שבלי החזרת שטח ממשי נרחב בשלב זה לא יסתדר העניין.

לבסוף, בשיחה האחרונה בה היה סיכום הדברים, הם אמרו שעכשיו, לאחר שהממשלה בתוך העניין, אין הם רואים אפשרות, גם אם נגיע לידי הסכם בעניין המסדרון, לחתום על הסכם. כאשר ציינו אפשרות של הסכם גם בעניין המסדרון, ציינו שרוחבו יהיה שני קילומטרים. הם אמרו שגם אם יגיעו להסכם על המסדרון - אין זה אומר שהגיעו להסכם בעניין השכונות. הם אמרו ששום ממשלה ערבית לא תהיה מוכנה בשלב זה לקבל בתור גבול את קווי שביתת הנשק כפי שנקבעו ב״משולש״. פירוש הדבר - החזרת ואדי ערה וכך הולאה!.

עלי להעיר, שהסכם שביתת הנשק נעשה על ידי המלך ואנשי סודו. הממשלה [הירדנית] בעניין זה הועמדה בפני עובדה. היא לא יכולה לסלוח זאת למלך, כי זה גרם ביזיון רב לעבר-הירדן בעולם הערבי ועורר התמרמרות עצומה של תושבי אזור זה [ה״משולש״] נגד המלך, שהוא ויתר על שטח כזה ועל כפרים ערבים שלמים, בירתה שטחים, שילח כפרים מאדמתם וכך הלאה.

בשיחה האחרונה היה המצב כזה: המלך, כדרכו, פותח זאת בנאום כללי ואחר כך מסתלק. בפתיחה הוא אמר: ״אתם תשבו ותראו אם אפשר להגיע להסכם או לאו. במקרה שיתברר שאי-אפשרי שום הסכם, תהיה לי הצעה. אל תתפזרו אז, אלא קיראו לי ואציע לכם משהו״.

היתה שיחה כנה וידידותית מאוד. כל צד קבע מה המקסימום של הוויתורים שלו בכל עניין ועניין, ונתברר שיש מרחק בין שני המקסימום של ויתורים ואי-אפשר לגשר על פניו. אז הופיע המלך והביא הצעה זו [המובאת לעיל]. הוא אמר אותה קודם בעל פה, ואמר אותה ביתר קיצור והעמיד אותה על שתיים-שלוש נקודות עיקריות. אך כאשר הנציגים שלנו - מר שילוח, היושב כאן, והאלוף דיין - גילו יחס רציני להצעה ואמרו שאינם יכולים להגיד דבר וצריך להביא זאת לממשלה, ולכן מוטב שזה ינוסח בכתב כדי שיהיה הדבר ברור לעיני הממשלה - הוא החל להכתיב נוסח זה ואגב ההכתבה הרחיב את היריעה והוסיף סעיפים והסברות. כך שזה הנוסח המונח עכשיו לפנינו.^[5]

אתם רואים, שעיקר ההצעה הוא שיהיה חוזה של אי-התקפה הדדית בינינו ובין מדינת עבר-הירדן לתקופה מסוימת, לתקופת חמש שנים. יש בזה השארת הגבולות הקיימים לפי חוזה שביתת הנשק עם הסתייגות של כל צד שהוא רשאי לעורר שאלות טריטוריאליות. יש כאן ניסיון לנסח איזו עמדה משותפת כלפי או״ם, ויש כאן הצעה להקים ועדות שתתחלנה לדון על שאלות לפרטיהן. זאת אומרת, במידה שוועדות אלה תגענה להסכם שיאושר על ידי שני הצדדים, אפשר יהיה להוסיף הסכמים על הסכם זה או לכלול זאת בחוזה השלום שייכרת כעבור חמש שנים או קודם לכן, אם שני הצדדים יהיו מוכנים לכך.

כאן יש עניין תשלום פיצויים לתושבי ירושלים [הערבים], חידוש קשרי מסחר, לאפשר לערבים לעבור את הקווים לישראל. לא נאמר שעל זה יהיה הדיון בוועדות, אבל אפשר לפרש שאלה הנושאים בשביל דיון הוועדות, אם כי לא מן הנמנע שאפשר להגיע להסכם בדבר כבר במשא ומתן זה ולא יימסר העניין לוועדה.

כאן רואים אתם שעניין ירושלים מופיע בשני סעיפים. קודם כל, בסעיף ה׳:

עיון בתשלום פיצויים מיוחדים לתושבי ירושלים בעד רכושם. ואחר כך - החזרת שכונות כנגד אפשרות של ויתור על הרובע היהודי.

בסעיף ראשון מדובר על אינטרסים וזכויות של פרטים ויחידים, ובסעיף שני מדובר על העניין מבחינה מדינית - באיזה תנאים אפשר לדבר על קבלת הרובע. נאמר שזה אפשרי רק תמורת החזרה הגונה של שכונות [ערביות] מחוץ לחומה.

בשבילנו עומדת, קודם כל, שאלה עקרונית אם מוכנים אנו ללכת בדרך זו או לאו. אם מוכנים אנו ללכת - קיימת שאלה באיזה תנאים. כאן ישנה שאלה עקרונית. אני עונה על שאלה זאת בחיוב. לדעתי, עלינו ללכת בדרך זו של חוזה לאי-התקפה הדדית לתקופה של חמש שנים. קודם כל, מפני שפירושו צעד קדימה. יכולים יודעי דת ודין להקשות מה נותן לנו הדבר על פני הסכם שביתת הנשק. הלא הסכם שביתת הנשק הוא כזה, שאסור לצד אחד להכניס בו שינויים. אף על פי כן, מבחינה תעמולתית ומבחינת הרושם יש בזה צעד המייצב את המצב יותר מהסכם שביתת הנשק. הראיה - שלא הסתפקו שני הצדדים בהסכם שביתת הנשק, אלא עשו חוזה נוסף זה. על ידי כך זה מעמיד את מצב היחסים בינינו ועבר-הירדן על שלב גבוה יותר בהתפתחות היחסים מאלה שישנם בינינו ומדינות ערב אחרות, המוסדרים אך ורק על ידי שביתת הנשק. לעומת זאת, יש בזה חיוב ידוע, שאין כאן הודיה מפורשת בריבונות עבר-הירדן על החלק הערבי של ארץ-ישראל, אינני מייחס חשיבות יתרה להעדר הודיה זו. אפשר מבחינה ידועה להגיד, שאפילו הסכם שביתת הנשק היתה בו הכרה בעובדה. הלא אין אנו יכולים מצד זה להפריע לעבדאללה בכל יום להכריז על ריבונותו. הוא עשה הרבה צעדים שפירושם הכרזה על ריבונות. אנו התחייבנו לא להתקיף אותו באופן החלטי, כך שאפשר לדרוש [לפרש] את הסכם שביתת הנשק כמחייב הכרה בריבונותו. כל שכן, שכל צעד הוא צעד נוסף. אף על פי כן, זו לא הודיה מפורשת בריבונות, בסיפוח. אני מציין דבר זה כרבותא מסוימת הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית. יש לזאת חשיבות רבה כלפי סכנת ה״סיבוב השני״.

אומנם, אתמול בישיבת ועדת החוץ, אשר אינה יודעת שישנה הצעה כזאת, ושישנו מסמך כזה, כאשר התקיים בירור כללי תיאורטי - באיזה תנאים אפשר לעשות שלום ובאיזה תנאים אי־אפשר לעשות שלום - הרי מר הררי,^[6] שאני מחשיב אותו ומחבב אותו אישית, טען: ״מה החרדה והעצבנות? האם מוכרחים ללכת קדימה ולחתום על משהו לאחר שיש הסכם שביתת נשק? הרי זה מבצר עמדתנו לחלוטין״. עניתי לו בשאלה: ״מה החרדה להזדיינות מצרים? הרי יש הסכם שביתת נשק!״ אף על פי כן ישנה חרדה רבה, אמיתית, בציבור לסכנת ה״סיבוב השני״, ומשמע שכל אחד מבין שאפשר להפר הסכם שביתת נשק. אפשר למצוא תואנה להפר אותו. אם כך הדבר, אזי הסכם של אי־התקפה הדדית אין בו כמובן ערובה מוחלטת - גם בחוזה שלום אין ערובה מוחלטת, ובכל זאת זה מוסיף איזה מגן. אני מפקפק בזאת, אבל נניח שישנה סכנה מיידית. במידה שיש סכנה מצד מצרים, סכנת יוזמה של ״סיבוב שני״, זה משנה את המצב בשביל מצרים. אם יש חוזה של אי־התקפה הדדית בינינו ועבר־היררן, זה מקשה על מצרים לארגן ״סיבוב שני״, כי היא מוכרחה להביא בחשבון שלא תוכל בשום אופן להכניס את עבר־הירדן בתוך המערכה. גם כלפי ארצות הברית ואנגליה זה משפר את מצבנו, בייחוד כלפי ארצות הברית.

אנחנו יודעים שבחוגי ארצות הברית ישנה התרוצצות כמו תמיד, וכמו שהיה הדבר בתקופה ידועה באנגליה עד שנפלה [שם] הכרעה בין שתי אסכולות [ציונית ואנטי־ציונית]. יש אסכולה ב״סטייט דפרטמנט״, הטוענת שמדינת ישראל זה גורם מגרה את המזרח התיכון ואנו גורמים לאי־שקט מתמיד במזרח התיכון, אשר לא ישקוט אלא אם כן או יעקרו אותנו לגמרי או לפחות יקצצו אותנו קיצוץ אכזרי. אסכולה זו נאחזת בכל מקרה כדי להוכיח זאת. מפני זה עומדים אנו במבחן אם אפשר להגיע לידי הסכם עם מדינה ערבית או לא.

לא נירתע מהלחץ האמריקאי גם אם לא יהיה הסכם ונגייס כוחות [לצידנו], אבל אם יכולים אנו להוכיח אפשרות של צעד קדימה בעניין זה - מחלישים אנו לאין שיעור את הלחץ עלינו ומוציאים קלף חשוב מאוד, קלף ממאיר, מצד אויבינו ב״סטייט דפרטמנט״ ובפני המחשבה של המדיניות האמריקאית כלפי העתיד לכיוון חיובי מבחינתנו. גם כלפי אנגליה, במידה שרואים תמיד סכנה אנגלית בכל מלחמה בינינו ועבר־הירדן, ואנגליה לא פעם אמרה שאם עוד פעם יתרוצצו [צ״ל: יפרצו] קרבות היא תהיה מוכרחה להיכנס למערכה - גם כאן יש ייצוב הדבר, וזה כלפי [האיומים לגבי] הנגב והנגב הדרומי. זאת מייצבים אנו לפחות לחמש שנים לפי תנאי הסכם זה.

אין ספק שאנגליה יודעת על זאת, כי יש מקום להשערה כי זו יוזמה בריטית. להלכה זה ייתכן. מבחינה עובדתית יודעים אנו, שהראשון שהכניס לראשו של המלך את הרעיון היה פקיד של או״ם, שהוא איש דרום אפריקה, ולא תמיד [הוא] משמש צינור להשפעות בריטיות, אבל איני יודע דבר לאשורו. על כל פנים, זה מייצב את המצב.

קיימת כמובן השאלה ביחס לאנגליה בצורה מסובכת יותר מאשר ביחס לאמריקה, כי מופיעה שאלת החוזה בין עבר-הירדן ואנגליה. אין ההסכם הזה נותן לאנגליה יותר מאשר יש לה בין כה, ואין הוא מחייב אותנו להסכמה שלא ניתן אותה. הממשלה ודאי יודעת שקיבלנו הודעה ישירה מאנגליה אלינו, שאין בכוונתה להקים בסיסים ממערב לירדן. זאת לא אומרת שאינה יכולה לעשות איזו פעולה, אם היא רוצה, בכל עת ושעה. על כל פנים, מבחינה זו אין שינוי המצב לרעה.

מופיעה שאלה רצינית מאוד בשבילנו: במקרה שהולכים אנו בדרך זו אין רואים אנו הסכם זה כדבר שבא נוסף על הסכם שביתת הנשק, או כדבר שבא במקום הסכם שביתת נשק, ויש כאן פנים לכאן ולכאן. אם אנחנו מניחים אפשרות שזה יבוא במקום הסכם שביתת הנשק - צריך משהו להיות כתוב בהסכם. נאמר בהסכם שביתת הנשק, שזה הסכם שצריך לעמוד בתוקפו עד להסדר של שלום. אם אנחנו רוצים שזה יבוא במקום הסכם שביתת הנשק - צריך להיאמר בחוזה זה ששני הצדדים רואים חוזה זה כהסדר לפי תנאי הסכם שביתת הנשק, שעל ידי כך בא הקץ לתוקפו של הסכם שביתת הנשק.

מה הרבותא שיש בהעמדת החוזה הזה במקום הסכם שביתת הנשק? על ידי כך מתפרקת ועדת שביתת הנשק. על ידי כך נפסקת התערבות או״ם ביחסים בינינו ועבר-הירדן. על ידי כך יורדת שאלת הגבולות בינינו ועבר-הירדן מסדר היום של או״ם. על ידי כך אפשר לומר שעבר-הירדן יכולה לסלק את המשלחת שלה מז׳נווה.^[7] היא עלתה, לגבי הסדר היחסים בינינו, על פסים אחרים. היא כרתה חוזה של אי-התקפה והקימה שורה של ועדות לפתרון כמה בעיות. במקום חוזה אי-התקפה יבוא פעם שלום. כל הדבר יוצא מתחום או״ם על דעת שני הצדדים.

יש מדינה ערבית אחת שהסכימה להוציא את העניין מאו״ם, וזה היתרון החשוב השני של הסכם זה, ולא רק מבחינת צעד קדימה. מדינה [ערבית] אחת חדלה לפנות לאו״ם בעניין זה ויש בזה רבותא רבה.

למה מחייב דבר זה? זה מחייב פתרון כמה בעיות מעשיות מתוך חוזה זה, כי יש שאלות פתוחות שעליהן דן סעיף 8 בהסכם שביתת הנשק,^[8] כמו עניין לטרון, הר הצופים ועניין הכותל המערבי. אם מעמידים אנו זאת במקום הסכם שביתת הנשק ולא פותרים בעיות אלה - לא נשארת כל אחיזה לדברים אלה. צריך להיות פתרון לבעיות אלה, ואם נשיג זאת - אפשר להעמיד זאת במקום שביתת הנשק. אם לא נשיג זאת - זה יהיה אחד התנאים שלא נעמיד הסכם זה במקום הסכם שביתת הנשק.

אלה חמש השאלות: קודם כל, עניין הר הצופים. אנו סבורים שאפשר יהיה להשיג זאת, המלך אמר זאת בעל פה. כאשר שאלו אותו בעניין זה הוא אמר שיכולים לראות זאת ככתוב. זה אומר חופש הגישה לשם. יהיה לנו חופש התנועה בכביש והשטח של שיח׳ ג׳ראח יהיה שלו.

[שנית,] בלטרון ישנה שאלה של יישור הקו. אנו נוותר על פס קרקע והוא יוותר על הבליטה של לטרון והדרך שליד תחנת המים.^[9] דבר זה עדיין לא ברור ונצטרך לעשות מאמץ להשיג זאת.

שלישית, קיימת שאלת ים המלח, שימוש במים מתוקים [שבשטח ירדן] וחידוש העבודה [של חברת האשלג] בדרום.

קיימת שאלת נהריים, קיימת שאלת הכותל המערבי והרובע היהודי בעיר העתיקה. לפי דעתי, היות ולא נוכל להשיג בשלב זה בשום אופן ריבונות שם, מוטב לנו לא לדרוש שייאמר כי יש חופש גישה, כי ברגע שמסכימים אנו לזאת, פירוש הדבר שמסתפקים אנו בזאת. לכן מוטב להשאיר זאת לריבונות ערבית. על זכות של גישה איננו מוותרים ואת זאת נסייג במפורש. הוא מסייג במפורש שבזאת לא ויתר על זכותו לנמל, כך נסייג אנו במפורש שאיננו מוותרים בעניין העיר העתיקה על תביעותינו.

אני מציע לתת סמכות לנציגינו להיכנס במשא ומתן על יסוד הצעה זו, לחייב עניין חוזה אי-התקפה הדדית לחמש שנים, לעמוד על התיקונים שהצבעתי עליהם, עד כמה שאפשר פחות להתחייב בדברים אחרים ולהשאיר זאת לוועדות, ולברר את האפשרות שזה יהיה במקום הסכם שביתת הנשק, על מנת להגיע לכך, כפי שהצגתי את הדבר, ששאלתנו בינינו ועבר-הירדן יורדת מסדר היום של או״ם - (השר הרב י. מ. לוין: האם יש איזה מגע בינינו ומצרים או לא?) - השבוע צריכה להיות פגישה בלתי רישמית בין הנציגים שלנו בז׳נווה והנציג שלנו שם, על פי יוזמתנו. זאת אומרת, אין עוד לראות בזה שהוא [הנציג המצרי] הסכים להיפגש, שיש לו איזה הוראות או סמכות־שהיא. לפי ידיעות שלנו לא ניתנו הוראות לא להיכנס אתנו בשיחות של שלום. במובן זה עמדת ממשלת ה״וואפד״ עודנה מסוייגת מאוד. יש ידיעות שהיא מתכוונת לקצץ מאוד בתוכנית הזיון של ממשלתה הקודמת ולחסוך אמצעים לשיפור מצב הארץ מבחינה כלכלית וחברתית. אך גם אם זה מבוסס - עדיין אין פירוש הדבר שהיא מוכנה לשלום רישמי, ואולי דווקא מפני כך לא תרצה להסתבך במעשה לא פופולרי. יש ידיעה לא מבוססת, שגם בחוגי הממשלה המצרית חושבים כצעד ראשון לעשות הסכם - (השר פ. רוזן: לא ברור לי כיצד יכול הסכם זה להתקיים ליד הסכם שביתת הנשק, כי הסכם שביתת הנשק אינו מוגבל בזמן. יש כאן סתירה) - אם הסכם זה קיים, הרי לאחר חמש שנים חוזרים לבסיס הסכם שביתת הנשק.

להלן ניתח ב״ג ארוכות את ההסכם המוצע והבהיר כי "החיוב מרובה ומכריע את הכף".

השר מ. שרת: יש עוד יתרון בכל העניין הזה, שזה הסכם לחמש שנים בלי להתנות שום תנאי על החזרת פליטים לישראל. גם אם נגרוס שאין בזה ויתור על תביעה כזאת, על כל פנים זה דוחה עניין החזרת הפליטים לחמש שנים.

בשלב זה התנהל דיון בהשתתפות רוב השרים.

השר מ. שרת: אעיר הערות ספורות. קודם כל, שיהיה ברור כי נוסח זה אינו תוצאה של איזה משא ומתן או מיקוח. זה הנוסח הראשון, ויודעים אנו ממקורבי המלך שהוא עוד לא נאחז בנוסח זה. זה ניסוח ראשון שלו. יש להביא בחשבון, שכאשר יש פגישה כזאת תבואנה כל מיני הצעות חדשות מצדו. אשר לשאלה אם זה צריך לבוא במקום חוזה שביתת הנשק, או נוסף לו, אמרתי לו כי יש פנים לכאן ולכאן.

יש להוסיף עוד טעם אחד מדוע מוטב שזה [הסכם אי־התקפה] יבוא במקום חוזה שביתת הנשק. בחוזה שביתת הנשק יש כל מיני סייגים והגבלות לגבי שטחים שקיבלנו כתוצאה מהסכם זה, שמשווים לשטחים אלה מעמד מיוחד ב״משולש״, אם דבר זה מתבטל, גם סייגים אלה מתבטלים. זה אחד הטעמים בעד ואינני אומר שזה מכריע. איני יודע מה עמדת הצר שכנגד בשאלה זו - אם יהיה זה במקום או נוסף. אם הם גורסים שזה נוסף ולא במקום, לא הייתי מציע להכביד בעניין זה על הצד השני. אם הם גורסים שזה במקום - יש מקום לשיקול רציני בינינו.

בנוגע לסוריה: אין כל ספק, שאחד השיקולים היסודיים שהביאו את המלך, ועלולים להביא את הממשלה שלו, לתמוך בדבר זה הוא שעל ידי כך הם מגינים על האגף שלהם או העורף שלהם במקרה של התפשטות [הממלכה הירדנית] לסוריה יחד עם עיראק. נצטרך לחשוב היטב איזה הסתייגות נכניס לחוזה זה, שיהיה ברור כי חוזה זה לא ייהפך לנשק חד צדדי של הצד שכנגד נגדנו בשעה שאנו נהיה משוללים אפשרות של התגוננות.

הערה אחרונה היא פילוסופית-היסטורית. כל הניסיון הזה של משא ומתן עם עבר-הירדן הוא חשוב ומאלף מאוד. אחד הדברים שהוא העמיד אותנו עליהם זה מעטה הנוקשות של ההתנגדות הערבית. אין לי כל ספק, שכיום זה המקסימום שאפשר להשיג מממשלת עבר-הירדן. איני יודע אם נשיג זאת, אבל אני בטוח שיותר מזה לא נשיג. שימו לב, המלך עבדאללה אמר שאם יקבל מאתנו תגובה חיובית, רק אז ילך אל ממשלתו. בכל זאת, עם כל ההגבלות הרובצות עליו, הוא גם כן גורם פוליטי. הוא תמיד הולך קצת לפני ממשלתו ואולי הרבה. כאן צריך להשיג התקדמות ממשית על ידי ניצול גורם זה.

ראש הממשלה ד. בן־גוריון: נדמה לי, שאפשר לסכם שמתייחסים אנו בחיוב אל דרך זו של החוזה [לאי-התקפה] כפי שנוסח כאן. רצוי שיהיה מלווה חופש של חידוש קשרים כלכליים בין שתי הארצות. אני חושב שלא ניתן לאנשינו ייפוי כוח לחתום על דבר סופי, אלא לאחר קיום המשא והמתן נשמע מה המצב ולאור כל ההערות שנשמעו כאן על נמל חופשי וכולי עוד נשוב לדון בעניין זה. אם זה יתקבל - מה טוב.

מחליטים: 1. מתייחסים בחיוב לצורה המוצעת של החוזה; 2. באי כוח הממשלה המנהלים את המשא ומתן יודיעו לממשלה על המשא ומתן לאור ההערות שנשמעו בישיבה זו, ואז תשוב הממשלה לדון בעניין.^[10]