15 | הכנסת הראשונה, ישיבה קט״ז^[1]

נגד החרמת מועצת הנאמנות סעיף ב׳: ענייני סדר היום

היו״ר יוסף שפרינצק מסר את רשות הדיבור לחבר הכנסת יעקב מרידור, תנועת ה"חרות", להגשת הצעה לסדר היום. ח"כ מרידור טען שלאחר הכרזת ירושלים כבירה וההחלטה להעביר לשם את הכנסת, עשתה הממשלה צעד אחורנית בהסכמה לשתף פעולה עם מועצת הנאמנות בנושא ירושלים. ח"כ מרידור האשים את שר החוץ משה שרת בהסכמה להחיל שלטון בינלאומי על חלק של ירושלים, הכולל מקומות קדושים מסוימים, וכתוצאה מכך יהיה האו"ם רשאי למנות מפקח קבוע בירושלים.

שר החוץ מ. שרת: נדמה לי שחבר הכנסת מרידור בדבריו הקצרים, אני אומר זאת אם מותר לי לשבח, הצליח לערבב שתי פרשיות שונות בתכלית זו מזו, וזאת אינני אומר לשבח. פרשה אחת היא מהי עמדתנו בשאלת ירושלים, מהי העמדה המוצהרת של ממשלת ישראל. אינני סבור שהדבר הזה עומד כעת על הפרק, ואינני סבור שהדבר הזה כלול בהצעה לסדר היום שהוגשה על ידי חברת הכנסת רזיאל נאור, ושנתמכה כאן על ידי חבר הכנסת מרידור. העמדה הזאת ידועה. היא הוצהרה וחזרה והוצהרה פעמים רבות בכנסת וכלפי חוץ. בעמדה זו לא חל כל שינוי, ואם מישהו מציע להכניס בה שינוי, עליו לבוא ולדרוש ויכוח בשאלה זאת. אבל השאלה האמיתית שעליה נסבה ההצעה לסדר היום היא האם אנו צריכים להיענות להזמנת מועצת הנאמנות להופיע לפניה ולהגיד באוזניה את דברינו בשאלת ירושלים. כדי להקל על המהלך של התקפת עמדת הממשלה, בחר בעל ההצעה בלשון שאינה הולמת את המציאות. הוא אמר: ״שיתוף פעולה עם מועצת הנאמנות״. כן אמר, אם אינני טועה, ״לגבי בינאום ירושלים״. ובכן, מתוך דברי הקצרים על עמדת הממשלה יהיה ברור, כי פגישתנו עם מועצת הנאמנות תהיה היפוכו הגמור של דבר שיתוף הפעולה לגבי בינאום ירושלים. העמדה בשאלת בינאום ירושלים ידועה ואינה טעונה חזרה. השאלה שעומדת לפני ממשלת ישראל היא האם עליה להיענות להזמנה שהיא קיבלה. ההזמנה הזאת אומרת: ״אני מתכבד להודיעך, כי מועצת הנאמנות החליטה להזמין את ממשלתכם לשלוח נציג כדי להביע את השקפתה של ממשלת ישראל על הרביזיה של טיוטת חוקת ירושלים והגשמתה״. חוקת ירושלים פירושה אותו המסמך שנשאר לנו בירושה, או נשאר לספרות העולם בירושה, מתחילת שנת.1948[2] אותה החוקה שמועצת הנאמנות עיבדה בשעתה ואף פעם לא נתאשרה על ידה ולא הוגשה לעצרת. ההחלטה האחרונה, מ־9 בדצמבר, מחייבת את מועצת הנאמנות הגשמת אותה התוכנית, ואנו נקראים לבוא ולהגיד מה אנו חושבים על החוקה הזאת. היות שיש לנו עמדה ברורה לגבי החוקה הזאת, והיות ואין אנו רואים כל אפשרות ממשית על ידי החוקה הזאת להגיע לפתרון בעיית ירושלים, ולא פעם הבענו את הדעה הזאת באוזני העצרת ובאוזני הוועדות של העצרת, אין הממשלה רואה כל טעם לא לחזור על הדברים האלה באוזני מועצת הנאמנות בישיבה הזאת, כאשר היא חוזרת לדון על העניין, ולהיפך, היא רואה כל טעם שבעולם לחזור ולהדגיש את הדברים האלה.

במועצת הנאמנות יושבים אנשים חיים, הם בודקים את העניין מחדש. מהלך הדיונים במועצת הנאמנות איננו מעיד על ביטחון מוחלט של מועצת הנאמנות ועל ביטחון מוחלט של כל חבריה בנכונות ובמעשיות הדרך שהם הולכים בה. איננו רשאים להניח מראש, שחברי מועצת הנאמנות הם נעדרי מצפון ונעדרי חוש אחריות ושהם מעוניינים דווקא לקבל החלטה שנידונה לכישלון, באשר היא מתנגשת עם הצדק ועם המציאות. ישנה שם התרוצצות לא מעטה, ישנם לבטים וחקרי לב, ישנם שם חילוקי דעות יותר משישנה שם אחדות דעות, על כל פנים למראית עין. אבל בינתיים הולכות ומובעות באוזני האנשים האלה דעות מדעות שונות, מופיעים נציגי אינטרסים שונים, נציגי כנסיות נוצריות שונות, נציגי חוגים אחרים. בתוך מועצת הנאמנות יושב נציג ערבי כחבר, נציגים של מדינות ערביות אחרות ביקשו וקיבלו אפשרות של השתתפות מלאה בדיוני מועצת הנאמנות גם בלי שתהיה להם זכות להצביע. הדעה המיוצגת והמוצגת כדעת הגורם הערבי מושמעת חוזרת ומושמעת באוזני חברי מועצת הנאמנות. אנחנו חושבים לחובה אלמנטרית לנו להשתמש בהזדמנות שניתנה לנו ולהציג לפני מועצת הנאמנות גם בשלב זה את דעתה של ממשלת ישראל ואת עמדתה של מדינת ישראל במלואה. זהו הטעם הענייני שהביא לידי החלטת הממשלה להיענות להזמנה הזאת.