14 | הרצאת משה שרת ביום עיון למדריכי נוער, מפא״י^[1]

מדיניות החוץ של ישראל

בפתח דבריו ביקש מ״ש מהנוכחים להציג לו שאלות.

מ. שרת: כאשר הסברתי שרצויות לי שאלות, אני מקווה שהובן שהשאלות משמשות לי אך אמצעי ליעילות ההסברה ובשום פנים ואופן לא התחייבתי מראש לענות על כל שאלה ושאלה. אני מרוצה מאוד שנשאלו השאלות ואני מרשה לעצמי להביע שבח, שכל השאלות היו לעניין. הן משמשות לי הכוונה, תמרורים המסמנים את הדרך שעלי ללכת בה בהסברתי מבלי שאתחייב להתעכב על כל תמרור ותמרור.

החבר ששאל ראשונה השכיל לקלוע לנקודה חשובה מאוד: באיזו מידה ייתכן לומר שמדיניות החוץ שלנו היא מתוכננת, ובאיזו מידה אינה אלא שורה של תגובות ארעיות לכל מיני בעיות המתעוררות מזמן לזמן ואשר אנחנו דנים עליהן, על כל אחת ואחת לגופה, ומנסים לפתור אותן במידת יכולתנו.

התשובה היא, כמובן, שמדיניות החוץ שלנו, כמו כל מדיניות חוץ, היא צירוף של שני היסודות האלה כמו שכל פעולה של בני אדם, בין אישית ובין קיבוצית, היא צירוף של שני היסודות האלה. אני מניח שכך הדבר בכל חוג של נוער: משתדלים ליצור תוכנית, אבל אחר כך נענים לתביעות החיים במידה שהן מתעוררות. כך הדבר בכל משק: כל משק מתאמץ שתהיה לו תוכנית, שידע מראש מה הוא רוצה לעשות, אבל בשום פנים אין הדבר יוצא תמיד אל הפועל, כי יש כל מיני הפתעות וצרות צרורות, ולפעמים אך מעט מאוד נשאר אחר כך מהכיוון התוכניתי. ואף על פי כן, איש אינו מתחרט על כך שהיה תיכנון בתחילה, כי התיכנון משמש קו מנחה ואחיזה ואין הרגשה שלגמרי תועים בתוהו לא דרך.

אם נניח מראש, שהכרחי תיכנון של מדיניות החוץ וישנו תיכנון, השאלה היא מה הם יסודות התיכנון הזה, למה מתכוונת ולמה צריכה להיות מכוונת מדיניות החוץ של מדינת ישראל.

כאן יש להביא בחשבון כמה יסודות. קודם כל, עלינו לדעת שאין מדיניות החוץ דבר-מה שיש לו קיום בפני עצמו. זהו אחד משירותי המדינה. כמו שהצבא אין לו זכות קיום בפני עצמו, הוא משרת צורך ידוע של המדינה, כן גם מדיניות החוץ. כשאנו באים לשאול מה צריכה להשיג מדיניות החוץ, לקראת מה היא צריכה לחתור, עלינו לשאול שאלה קודמת: למה חותרת המדינה, מה היא מטרת המדינה? וכאן יש הגדרה חיובית ויש גם הגדרה שלילית, זאת אומרת, יש הגדרה חיובית ויש הגבלה ידועה שלה. עלינו להבדיל היטב בין מדיניות ובין חזון. אין זאת אומרת שהמדיניות יכולה להיות תלושה ומנותקת מקרקע החזון, אבל מצד שני אין זאת אומרת שהמדיניות יכולה להסתפק אך ורק בחזון, באשר חזון איננו דווקא עניין הקשור בחיי יום יום. חזון יכול להיות דבר־מה המכוון להשגת מטרה רחוקה. בצאתי לדרך רחוקה אני יודע מראש לאן אני רוצה להגיע. אבל בדרך הרחוקה הזאת שהיא מחוז חפצי, בקטע של הדרך, אני יכול לפנות ימינה או שמאלה, לעלות מעלה או מטה וכאילו לנטות מהמסילה הראשית ולפעמים גם לנסוע אחורנית, כאילו בכיוון הפוך למטרה, מפני שתנאי השטח מחייבים סטיות כאלו. אף על פי כן, חשוב לדעת מהי המטרה הרחוקה ותמיד לחתור אליה.

זהו היחס בין החזון ובין המדיניות. מדיניות מתייחסת תמיד לא לדרך כולה כי אם לקטע של הדרך, תמיד לקטע של הדרך במובן של זמן. אי־אפשר לקבוע מדיניות לימים, כאשר אין כלל לראות מראש מה יארע בהם. אם מדברים על מדיניות - המדיניות זה תמיד דבר־מה מעשי, אפשר לקבוע אותה לתקופה שניתן לראותה מראש, שניתן לראות מראש פחות או יותר את השתלשלויותיה. לכן צריך תמיד לדעת שיש כאן שני קני מידה של זמן: קנה מידה קצר וקנה מידה ארוך. וכשאנחנו מדברים על מדיניות - אנחנו מדברים בפירוש על קנה מידה קצר. ולא תמיד אפשר למתוח ביקורת על מדיניות מבחינת החזון, מפני שאם אומנם היא מתנקשת בנפש החזון, וזוהי נקודה חמורה מאוד, אז צריך להוכיח זאת. אם אין זו אלא סטייה רגעית או השהיה, דבר זה כשלעצמו עדיין אין בו ביקורת חמורה אם אפשר להוכיח שאין זו סטייה מהחזון.

כאשר אנחנו מדברים על מדיניות החוץ של מדינת ישראל אנחנו מדברים על מדיניות החוץ בתקופה זו, בתקופת ייסוד המדינה, הקמת המדינה, הגנת המדינה מפני הסכנות האורבות לה עכשיו ומילוי המשימות הבלתי אמצעיות של המדינה בתקופה זו. כמה תימשך תקופה זו אין לדעת. אין זאת אומרת שקובעים מראש מדיניות למשך 25-20 שנה ובמשך 25 שנה אין משנים כלשהו במדיניות זו, ואחר כך, כעבור 25 שנה, מטכסים עצה מה תהא המדיניות ל־25 השנים הבאות. לא כך הדבר. את המדיניות יש לבדוק יום יום ושעה שעה, ויש להתאים אותה יום יום ושעה שעה גם למשימות המשתנות וגם למסיבות החיים המשתנות. אבל צריך תמיד לדעת שכל הכרעה שקובעים היא לא הכרעה לדורות כי אם הכרעה לתקופה פחות או יותר קצרה.

לאחר שסייגתי את עצמי כך, השאלה בכל זאת חוזרת לשורשה. אם כן, מה הם הדברים הקובעים את המדיניות המתוכננת? קודם כל, מבחינה חיובית - תפקיד המדינה. שנית, מבחינה מסייגת - המצב בעולם בסביבה הקרובה ובסביבה הרחוקה, מפני שאת המשימה הזאת צריך למלא לא בחלל ריק, כי אם צריך למלא אותה על פני רקע מסוים, אשר כפי שציינו כמה חברים לא בנו תלוי ליצור אותו - הוא נתון. אנחנו גם חלק ממנו, אנחנו מופיעים עליו, אבל מכריעים בו במידה מעטה מאוד ולפעמים לא מכריעים בו כלל.

ובכן, השאלה היא מהי המשימה העיקרית של המדינה. המשימה העיקרית של המדינה היא קודם כל להתקיים, להחזיק מעמד, להתגונן. אבל בזה בשום פנים ואופן לא די, מפני שהמדינה לא באה לעולם אך ורק כדי להתקיים. המדינה מוכרחה להתקיים כדי למלא את יעודה, היא לא באה לעולם אך ורק כדי להתקיים, היא באה לעולם כדי למלא את יעודה. על כן אי־אפשר כלל להפריד בין שני הדברים האלה - בין תפקיד המדינה להתקיים ובין תפקידה למלא את יעודה. מהו יעוד המדינה הזאת? יעוד המדינה הזאת הוא קיבוץ גלויות. זהו יעוד כפול. קודם כל, לשם המדינה עצמה - כדי שהמדינה הזאת תתקיים, תחזיק מעמד לאורך ימים, היא צריכה להיות הרבה יותר חזקה מאשר הינה. יותר חזקה פירושו יותר רבת אוכלוסין, יותר חזקה פירושו יותר בנויה, מהווה יותר משקל מדיני, פירושו ליצור יכולת הרבה יותר גדולה, הרבה יותר מפותחת. לולא היה עם יהודי בעולם, או אילו העם היהודי בעולם לא היה במצב כזה שהוא זקוק לעלייה ולהצלה - גם אז היתה עומדת בפני המדינה הזאת בעיה חמורה מאוד: כיצד להתחזק לשמה, לשם עצמה. אבל אנחנו לפעמים מתפלאים עד כמה יש סתירה בחיים ובעולם ולא תמיד נותנים את דעתנו עד כמה יש התאמות ועד כמה יש הרמוניה בחיים ובעולם. אם כן, צורך זה של המדינה הוא גם צורך העם היהודי. כשם שהמדינה הזאת זקוקה לתגבורת מחוץ לארץ על ידי זרמי עלייה, כך זקוקים המונים גדולים בחו״ל לעלייה לארץ ולהיאחזות בה על ידי מעבר לעבודה יוצרת.

שני הדברים האלה עולים בד בבד, דחופים באותה מידה שכל אחד מגביר את דחיפות חברו. ושני הדברים האלה אחוזים זה בזה כשלהבת בפתילה. כשם שהמדינה אינה יכולה לדחות את התחזקותה לתקופה שבה אולי יהיה לה יותר קל להתחזק, מפני שהיא יכולה גם לא להגיע לתקופה זו אם לא תתחזק בינתיים. וכך גם העם היהודי. אותם ההמונים הזקוקים היום לעלייה אינם יכולים לדחות את עלייתם עד אשר יגיעו לתקופה שבה יהיה יותר קל להם לעלות, שמא לא יוכלו לעלות, או ירצו ולא יהיה לאן לעלות. שני הדברים האלה דחופים כאחד ואין הגבלה לדחיפותם - יש הגבלה ליכולת שלנו להיענות לדחיפות זו.

אלה הם שני השורשים, שעוד בשכבה עמוקה מאוד בקרקע הם מתערבים לאחד. הצורך של מדינת ישראל להתחזק ולהתבצר על ידי הוספת כוחות, קודם כל כמותיים, באנשים, ועל ידי בניין המדינה ופיתוחה וניצול אפשרויותיה כדי להוות גורם יותר חזק של ייצור, ובאותה שעה, הצורך של המוני יהודים בגולה לעלות. ויכולים הם לעלות הנה רק אם ייאחזו אחר כך במשק, בחקלאות, בתעשייה. ואפשר יהיה לקלוט אותם רק אם הארץ תפותח ותעלה לרמת ייצור יותר גבוהה ולצורות ייצור יותר מגוונות. שני דברים אלה עולים בד בבד וההגבלה היא רק ביכולת להיענות. זאת אומרת התפקיד הוא לאפשר למדינת ישראל - במהירות האפשרית ביותר ובממדים רחבים ככל האפשר - להיענות לצורך הכפול הזה של המדינה ושל העם היהודי.

הייתי מוכן להסביר כל סעיף וכל פרט וכל קו של תוכניתנו המדינית, של המעשה המדיני שלנו, ולהוכיח את הכרחיותו מתוך זיקה לעיקרון היסודי הכפול הזה. אני סבור שדי בעיקרון היסודי הזה כדי להסביר את הכול, ואסור אף לרגע אחד להסיח את הדעת ממנו. באשר הסחת הדעת ממנו זוהי הסחת דעת מהגורם העיקרי הקובע את אופיה של מציאות חיינו. הסחת הדעת ממנו זוהי גם התכחשות ליעוד המרכזי של המדינה, להצדקת קיומה. בכול עניין ועניין צריך לשאול: במה צעד זה או צעד אחר מקדם את מילוי המשימה הזאת וכמה הוא מעכב אותה ומחבל בה? לגבי כל צעד וצעד ולגבי כל מעשה ומעשה צריך להציג את השאלה: זה מוצדק מאותה בחינה, או זה פסול מאותה בחינה? ואם זה פסול מאיזו בחינה אחרת - צריך לשאול: כן, אבל אם זה מוצדק מבחינה זו - אז מה עדיף על מה? וצריך לקבוע בכל דחיפות ההחלטה את הבכורה של הבחינה הזאת.

יתר על כן, קביעת הבכורה של הבחינה הזאת צריכה להיות כיוון ההתקפה העיקרי שלנו בכל פעולת חינוך ובכל ויכוח מדיני, בכל פולמוס שאנחנו עלולים להסתבך בו עם אחרים הן בפנים והן בחוץ. צריך תמיד לטפוח על פני יריבים ומתנגדים ושוללים ונבוכים ותועים את הבחינה הזאת. להעמיד אותם - לפעמים מחייב הדבר אכזריות מסוימת - פנים אל פנים מול העובדה המרכזית הזאת של ההיסטוריה של מדינת ישראל וההיסטוריה של העם היהודי - ההכרח הגמור, האכזר, הדחוף ביותר להשתית את מדינת ישראל על יסודות איתנים, וההכרח הגמור והדחוף ביותר לכנס בתוכה כמה שאפשר יותר יהודים מהגולה. שני הדברים האלה כאחד.

כמובן, בהיותן משימות מאוד מעשיות, משימות של פעולה, ופעולה שאינה סובלת שום דיחוי, פעולה אשר לשמה נוצרה המדינה ואשר ברגע שמתרופף הדופק שלה הרי יסוד קיומה של המדינה מתערער - שני הדברים האלה מחייבים רגישות רבה לגבי הרקע המציאותי אשר עליו התייצבה מדינת ישראל בבואה לעולם, הרקע המציאותי של המסיבות אשר בתוכן, ורק בתוכן, היא יכולה להגשים את יעודה. זאת אומרת, המציאות של העם היהודי בעולם - המציאות המדינית והחברתית של הארצות בהן הוא מפוזר. זאת אומרת, המציאות המדינית של העולם לגבי האפשרויות של גיוס עזרה למדינת ישראל, אם עזרה מדינית או עזרה כלכלית. מהבחינה הזאת נגזרת התוצאה לקביעת העמדה שלנו בכל השאלות המדיניות שאנו נתקלים בהן ונפתלים אתן.

השאלה של תהליך העלייה אינה שאלה פשוטה. לכאורה אפשר היה לומר, ונשמעים קולות כאלה בעולם, שניתן לפתור את הבעיה הזאת תוך תקופה קצרה מאוד. מה פירוש הדבר? כל יהודי, אפשר לומר, צריך להגדיר את עצמו אם הוא רוצה לעלות, להפוך לאזרח מדינת ישראל, או שאין לו חלק ונחלה בישראל, כי אז הוא צריך לנתק את הקשר אתה.

יצא עכשיו ספר חדש של ארתור קסטלר,^[2] ובסוף דבר הוא מביע בארבעה עמודים קצרים תורה שלמה. הוא אומר כך: תמיד יהודים התפללו, קיוו לנס קיבוץ גלויות, לנס הקמת המדינה, להחזרת העטרה ליושנה, ״לשנה הבאה בירושלים״ וכולי. התפילה הזאת נתמלאה. נס הגאולה קם ויהי - קמה מדינת ישראל. מעתה כל האומר ״לשנה הבאה בירושלים״ - אין שום דבר מונע בעדו למלא את משאלת לבו, אין שום דבר המונע בעדו לקום ולעלות - ובשנה הבאה הוא בירושלים. אבל אם איננו בוחר לעשות זאת - עליו לחדול להתפלל, כי אז הוא עושה את תפילתו פלסתר. לתפילתו היה טעם כל זמן שהדבר לא היה תלוי בו. עכשיו הדבר תלוי רק בו. הוא יכול לעלות. אם אינו עולה סימן שאינו רוצה לעלות, ואז למה הוא מתפלל? יחדל להתפלל! זאת אומרת, ינתק את הקשר.

זוהי תפיסה מבהילה בשטחיותה, כי הרצון לעלות אינו נקבע בשיעורים מסוימים. הוא יכול להיות קיים היום - וייתכן שלא היה קיים לפני שנה. הוא איננו קיים היום - הוא יכול להתעורר בעוד שנה. לא תמיד מה שדוחף לעלייה אלה הן צרות וסבל ורדיפות וסכנת חיים. זה כמובן גורם כביר הדוחף לעלייה, אבל לא רק זה. אילו היה רק הדבר הזה - כי אז מדוע היו באים יהודים רק לארץ-ישראל? היו בורחים לאן שעיניהם רואות, אם רק אפשר לברוח, או שהיו אומרים: אומנם רע הדבר ומר, אבל אין ברירה. יש אנשים החיים דורות על פני לוע של הר געש. סימן שיש עוד משהו. ישנה גם שאיפה חיובית. וכשם שיש זכות קיום לפחד מפני רדיפות ולרצון לברוח מרדיפות, כך יש זכות גם לשאיפה חיובית, שחיים בארץ יכולים לשוב ולעורר.

אנחנו עדים עכשיו בעולם, פרט לפינות מעטות שהן בבחינת יוצא מן הכלל המאשר את הכלל, לחיזיון של זיקה לאחדות העם היהודי, בכל מיני קצוות ואגפים בעם היהודי, זיקה גדולה הרבה יותר מאשר היתה בזמן מן הזמנים. ההכרה של אחדות העם היהודי חיה עכשיו הרבה יותר משהיתה חיה בזמן מן הזמנים.

הרבה יותר כדאי עכשיו להיות יהודי - מבחינה רוחנית, מבחינה מוסרית - מאשר במשך תקופות ארוכות מאוד בהיסטוריה. זה ״עסק״ הרבה יותר מכניס במובן המוסרי משהיה. זה מנחיל יותר גאווה, יותר סיפוק, זה זוקף יותר את הקומה. ויש יותר ויותר רצון לדעת, להתעניין, לבקר, לראות, להיות קשור באיזה אופן שהוא. אינני רוצה להיכנס בפרטי הבעיה הזאת. ישנו עכשיו משבר ידוע בתנועה הציונית באשר אולי הדפוסים הארגוניים שלה אינם מתאימים, אינם הולמים את המצב החדש. אבל אני מדבר מחוץ לשאלה של דפוסים וארגון. אני מדבר על תהליכי מחשבה ועל תהליכי הרגשה המתחוללים בקרב העם היהודי. לא רק שאין חיזיון של ניתוק קשרים נפשיים ושל פניית עורף למדינת ישראל, כי אם יש יותר ויותר ריכוז של יהודים סביב מדינת ישראל. זהו תהליך היסטורי.

כמובן לא נפתור בעיית כל יהדות כמו שפתרנו, נניח, את בעיית יהדות בולגריה מקצה אחד ואת בעיית יהדות תימן מקצה שני. אלו הן שתי דוגמאות בולטות מאוד לחיסול מהיר ולהעברה סיטונית. ובמקרה שתי היהודיות האלה גם שוות, פחות או יותר, בגודלן, עם היותן בשני קצוות של כדור הארץ כמעט. אנחנו העברנו כמעט את כל יהדות בולגריה לארץ והעברנו כמעט את כל היהדות התימנית. ולא רק מפני שיש ארצות מהן אין מרשים ליהודים לצאת ואי־אפשר לפתור את בעייתם באופן כזה, ולא רק מפני שיש ארצות שהיהדות שם היא כה גדולה שאי־אפשר להעביר אותה במהירות כזאת. אילו היו שערי היציאה של רומניה נפתחים לרווחה כמו שנפתחו שערי בולגריה - לא היינו יכולים להעביר לארץ 300 אלף יהודי רומניה באותו פרק זמן שהעברנו 30 אלף יהודי בולגריה. זה היה תהליך של שנים. ונניח שברית המועצות פותחת את שעריה - יהיה זה תהליך ממושך עוד יותר. לא רק מפני זה, אלא מפני שיש יהדויות שעוד לא התעוררו לכך כמו שהתעוררה לכך, נניח, יהדות רומניה.

אני אומר בביטחון גמור: עם כל ההבדל במידת הזיקה הגלויה, המוחשית, הנראית לעין, בין יהדות אמריקה וישראל לבין יהדות רוסיה וישראל - הרי מבחינת הרצון לעלייה ברוסיה ובאמריקה אין כל השוואה. יש באמריקה עיתונות שמספרת השכם והערב על מדינת ישראל ועל ההסתדרות הציונית. יש מגבית המקיפה המונים, יש זרם בלתי פוסק של תיירים ומבקרים ויש זרם בלתי פוסק של שליחים מהכא להתם ומהתם להכא. הקשר בין יהדות אמריקה וישראל זהו אחד העורקים החיים בחיי יהדות אמריקה ואחר העורקים החיים בחיי מדינת ישראל. לעומת זאת, אם לקחת את רקע היחסים בינינו ובין יהדות ברית המועצות, ששם הושלך הס גמור, שיתוק גמור, קיפאון גמור - הרי עד כמה שזה לא יצלצל כדבר מוקשה, מופרך ולא מתקבל על הדעת, אני אומר: אין כל השוואה לגבי רצון העלייה, לגבי הכוננות לעלייה ברוסיה ובאמריקה, זה ביחס הפוך לאפשרות, כשם שהאפשרויות של עלייה מאמריקה לישראל הן בלתי מוגבלות, כי הרוצה יכול לבוא, וברוסיה האפשרויות הן אפס - כך, אילו נפתחו שערי רוסיה, אין כל ספק שהיתה אז נהירה המונית לישראל, בעוד שמאמריקה, עם כל השערים הפתוחים לרווחה, העלייה הולכה טיפין טיפין, ״אחד מעיר ושניים ממדינה״.^[3]

מה זאת אומרת? האם זאת אומרת התייאשות מיהדות אמריקה? האם זאת אומרת להציג ליהדות אמריקה אולטימטום: אלה מכם הרוצים לעלות - עולים, השאר יישארו כבר באמריקה לעולם ועד? זהו דבר שאין לו כל שחר. אם אינם עולים היום - האם זאת אומרת שאף פעם לא יעלו? מדוע אף פעם לא יעלו? מי יודע איך ישתנה מצבם? גם אם לא ישתנה מצבם, מי יודע איזה יצרי קיום ואיזה שאיפות לחיים יהודיים יותר מלאים ולתוכן יהודי יותר עשיר בחיים יכולים להתעורר בהם למראה מדינת ישראל משגשגת, עולה, מופיעה בפני העולם בלבוש מאוד מכובד.

למה רוצה אני להגיע כאן? אני רוצה להגיע כאן למסקנה, שלא זו בלבד שאסור לנו לנתק במו ידנו את הקשר עם איזו קהילה יהודית אי־שם בעולם, אלא שאנחנו מצווים לחתור בכל מאמצי כוחנו ובכל הדרכים האפשריות והבלתי אפשריות להידוק הקשר הזה, לחיזוקו. ולא רק מפני שזה נחוץ לנו, אלא מתוך דאגה לקיום העם ומתוך דאגה לרוחו, מתוך דאגה להכרתו, מתוך האחריות שאנחנו נושאים בה בעד העם היהודי כולו.

יש עוד דבר. נניח שהתהליך של התעוררות הרצון לעלות בקרב אותן היהדויות שכיום רצון זה שם אינו אלא נחלת יחידים, הוא תהליך ממושך מאוד. נניח שאין תקווה בתקופה הקרובה לעלייה משם ונניח שמבחינת מדיניות מעשית אני יכול למחוק את הדבר מן החשבון. אינני בטוח. אבל נניח שלאותה תקופה שאנו קובעים בה את המדיניות אנו יכולים למחוק מן החשבון אפשרויות של עלייה בממדים ניכרים מארצות הברית של אמריקה - גם אז לא משתנית הנחת היסוד שלי בדבר חובת הזיקה. מדוע? מפני שבכל מעשה שאנו עושים כאן אנו אחראים לא רק כלפי עצמנו, כי אם אחראים כלפי העם היהודי כולו.

זהו אחד הקווים האופייניים המיוחדים במינם של מדיניות החוץ של ישראל.

אין דבר כזה בחיי שום אומה ולשון, כי לשום אומה ולשון היושבת על אדמתה אין תפוצה כזאת כמו שיש לנו, ואין הדבר הזה דומה משתי בחינות: אין זה דומה, קודם כל, מבחינה כמותית - מבחינת ההיקף העולמי של התפוצה, ואין זה דומה מבחינה איכותית - מבחינת הקשר. אירלנדים שבאמריקה מתבוללים בעם האמריקני אחרת משמתבוללים יהודים שבאמריקה. אין להשוות את ההד שמוצאים מאורעות מדינת ישראל בלב יהודי אמריקה להד שמוצאים מאורעות אירלנד בלב האירלנדים באמריקה. כעבור שניים-שלושה דורות הזיקה שלהם לארץ מוצאם מיטשטשת כמעט לגמרי, והוא הדין לגבי גרמנים שבאמריקה ולגבי כל אומה ולשון - חוץ מיהודים. כמו שכתוב: ״ישנו עם אחד בגויים לא יתערב״.^[4] כמה שהם רוצים להתבולל עדיין אינם מצליחים, ויש כאלה שאינם רוצים להתבולל, שנשארו יוצאים מן הכלל ויוצאי דופן לגבי החיים האמריקאיים.

אם, למשל, יקרה היום באירלנד איזה דבר, אם תחליט ממשלת אירלנד איזו החלטה - תזכה למעט מאוד תשומת לב באמריקה באשר אירלנד היא רק אחת המדינות הרבות הלא-גדולות שישנן בעולם. אבל נניח לוויכוח בתוכנו אם תהיה חוקה למדינת ישראל או לא תהיה - זה נותן כל הזמן כותרות בעיתונות אמריקה. כאשר נתפרסמה הטיוטה של החוקה, הכתובה בידי יהודה פנחס כהן,^[5] היא נכנסה במילואה בעיתונים הגדולים באמריקה. עליה ישבו חכמים בבתי מדרש ובאוניברסיטאות שדרשו ולמדו אותה, וכתבו הערות וחיברו תזכירים. מדוע? משני טעמים: מפני שידוע שישנם חמישה מיליון יהודים באמריקה הקשורים בכל נימי לבם לעניין, ומפני שחושבים שמדינת ישראל יש בפיה איזו בשורה לעולם.

פירוש הדבר, שהגויים דנים עכשיו על היהודים בכל ארץ וארץ לפי התנהגות מדינת ישראל. אינני יודע אם דבר זה ברור לכם. כאשר עסקנו בסוגייה זו של גיוס בימי מלחמת העולם האחרונה, אמרנו: לפי התנהגות חצי מיליון יהודים אלה שבארץ, שאז, לפני ההשמדה, היו בעצם החלק ה-35 של העם היהודי כולו, על פי התנהגותם ייקבע מעמד העם היהודי כולו במלחמה הזאת אם הוא עם לוחם או איננו עם לוחם. מדוע? לא מפני שאנחנו יכולנו להוציא מתנדבים במספרים כל כך עצומים. נלחמו בצבאות השונים יותר ממיליון יהודים, אבל הם כולם נלחמו על פי חוקים שלא רצון העם היהודי הביא אותם לעולם. הם היו מוכרחים להילחם. הם השתתפו בחקיקת חוקים אלה בתור אזרחים, אבל לא בתור יהודים. המקום היחיד בעולם שניתנה אפשרות לעם היהודי קודם כל להפעיל את רצונו ולבטא את רצונו, המקום היחיד שניתנה אפשרות לעם היהודי לקבוע לעצמו מדיניות במלחמה הזאת, לקבוע לעצמו עמדה ומדיניות של גיוס - היה כאן בארץ. ולפי זה דנו את היהודים בכל מקום ומקום, מפני שאם יהודים אנגלים הולכים למלחמה אין זאת אומרת שהעם היהודי רוצה ללכת למלחמה. אבל לא אמרו כך: יהודים אלה שבאנגליה הם רק קומץ מן העם היהודי בעולם, וכל אחד ואחד יכול היה להיות במקומם. נניח שהיתה מתקבלת תורת הכסל של ״השומר הצעיר״, שלהתגייס צריך רק להגנת הארץ,^[6] ונניח ש״השומר הצעיר״ היה אז בהנהגה, נניח שנציגי תנועת הפועלים בסוכנות היהודית היו חברי ״השומר הצעיר״, שמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היה חבר ״השומר הצעיר״ וההלכה היתה כמוהם, כי אז פירוש הדבר היה שאומנם העם היהודי איננו רוצה שהנאצים ישתלטו על הארץ. הוא מוכן להילחם נגדם, אבל לא איכפת לו מה יהיה המשטר בעולם, נאצי או לא נאצי, מפני שדבר זה אומר בפירוש: הוא בחזיתות אחרות אינו נלחם. הוא נלחם רק במדינתו, כי אז היה זה קובע את מעמד העם היהודי כולו.

כאשר אני נואם באסיפות ואומר, שהמדינה הושגה על אפו ועל חמתו של ״השומר הצעיר״ ובניגוד גמור לעקרונות של ״התנועה לאחדות העבודה״, טוענים הם: ״מה זאת אומרת, הרי זו עלילה! האם לא נלחמנו, האם לא שפכנו דמנו, האם לא בנינו את המדינה?״ וכך כשאני אומר שהיתה מדיניות כזאת של ״השומר הצעיר״, טוענים הם: ״מה, חברינו לא נלחמו בלוב, לא נפלו בלוב, לא נלחמו ונפלו באיטליה?״ אני רוצה שיהיה ברור למה מכוונים הדברים. הדברים אינם מכוונים להתנהגות של כל איש ואיש בתוכנו. כמובן, משנפלה ההכרעה, אנשי ״השומר הצעיר״ ואנשי ״התנועה לאחדות העבודה״ מילאו את חובתם כאזרחי המדינה וכאזרחי היישוב כמו כולנו, ולפעמים אף הלכו בראש. אין כל שאלה. מכמה וכמה בחינות הם אולי קורצו מחומר אנושי יותר מעולה. אבל במצבים כאלה אין דנים על התנהגותם של המוני פרטים - דנים על מדיניות, על כיוון, אחרת אין טעם בכלל, אחרת למה צריך להתפלג למפלגות, ולמה צריכות מפלגות להתנצח ביניהן, ומה טעמו של כל הוויכוח הציבורי בינינו?

הוויכוח הוא בין תורות, הוויכוח הוא בין כיוונים. אז התורה היתה כזאת. אז התורה היתה, נניח, נגד מדינה, בעד פתרון אחר לגמרי של שאלת הארץ, ואילו התורה ההיא היתה מתקבלת - כל ההשתלשלות היתה אחרת ולא היינו מגיעים למה שהגענו.^[7] יש חובה לומר - חובה לאמת וחובה לחינוך, כדי ללמוד לקח מהניסיון - שהיה יכול לקרות אסון כזה, שאילו תורה ידועה נתקבלה - היינו מגיעים עדי אובד, ולא הגענו לאותו מצב מפני שהשתלטה במדיניות שלנו תורה אחרת. וזה שבשעת הניסיון כולנו שווים ודם כולנו נמדד באותה מידה - על זה אין כל מחלוקת.

כשם שבימי מלחמת השחרור, מלחמת העצמאות, כל ניצחון שלנו, כל מעשה גבורה שלנו, כל הצלחה שלנו, היו נרשמים על ידי הגויים לזכותם של היהודים היושבים בתוכם - בכל מקום ומקום, אם ברוסיה הסובייטית או באמריקה, או בצרפת או בבלגיה או בכל ארץ אחרת - כך כל כישלון שלנו נרשם לחובתם. אם, למשל, מדינת ישראל עושה איזה מעשה טוב, מעשה צודק - זה מעלה את קרנה, ואם היא עושה משהו הנראה בעיני הגויים כאיוולת או כמעשה פשע חלילה - זה נרשם לחובתה. אם, נניח, אנחנו מטמאים או מחללים כנסייה נוצרית, והדבר מתפרסם - זה משפיע מיד על היחסים בין יהודים ובין נוצרים בכל מקום ומקום ומסכן מיד את מעמדם. הקשר הוא חשמלי, הוא בלתי אמצעי.

אינני אומר שאנחנו יכולים לקבוע את השיקול הזה כשיקול מכריע ועל פיו להתנהג. לפעמים ישנה התנגשות. לפעמים דבר שאנו מוכרחים לעשותו להצלחת המדינה ולהבטחת קיומה מוציא לנו, באותה שעה, כאילו שם רע ומבייש את שם אחינו בישראל ברחבי תבל בעיני הגויים. איננו יכולים להימנע מזה. אינני קובע כאן הלכה, שזה מוכרח להיות תמיד השיקול המכריע. אני רק אומר שאיננו יכולים בשום פנים ואופן להתעלם ממנו. אם אנחנו קובעים החלטה כזאת - אנו צריכים לקבוע אותה בעיניים פקוחות ביודעים, לדעת שאנחנו גורמים ליהודים סכנה.

לא פעם קרה שהציונות, אשר כל מטרתה היא הצלת העם היהודי מכליה, בשלבי המעבר של הגשמתה העמידה חיי יהודים בסכנה. ראו מה עוללנו ליהודי עיראק. לא היו רדיפות כאלה נגד יהודי עיראק כאשר היו בזמן האחרון.^[8] שיטה כזאת של רדיפות ונגישות ועקירה כלכלית עוד לא היתה. אנחנו אומרים: אנחנו מוכנים לשלם מחיר. העם היהודי מוכרח להיות מוכן לסכן חלק ממנו אם טובת העם כולו דורשת זאת. אבל לא שאנחנו עשינו זאת בבלי דעת, מתוך התעלמות מעובדת קיומם של יהודי עיראק, מתוך זלזול בהם. באותה שעה ממש חתרנו לשלוח שליחים לעיראק. אפילו יהיו לגמרי מנותקים, במצור, אפילו לא יעלה בידם להעלות אף נפש אחת - לפחות שיהיו אתם, שתהיה להם הרגשה כי לא עזבו אותם לנפשם. הנה הלך אנצו סרני באמצע המלחמה לעיראק, ומאז באה שרשרת שלמה של שליחים, לא כל שכן אם אפשר להעלות ולהדריך לעמדה ד תקיפה יותר [של היהודים] שם. אבל רק כדי להיות אתם עשינו זאת. האם לא היו הולכים יחידים לגטו ורשה גם בלי תקווה להציל ולהמריד? האם לא חדר לפני עשרים שנה חבר לברית המועצות כדי להביא ליהודים שם בשורת ארץ־ישראל.

הוא נכרת, איננו. אבל הוא הלך ביודעים שאין דרך חזרה.^[9] אני מדבר על קשר ממין זה, מתוך סולידריות יהודית עולמית.

ואני רוצה לומר, זה מחייב את מדיניות החוץ של מדינת ישראל. נניח שלא היו סיבות אחרות - יש גם סיבות אחרות - אבל נניח שלא היו סיבות אחרות למדינת ישראל לנקוט את הקו שהיא נקטה כיסוד של מדיניות החוץ שלה, שאתם קוראים לזה ״ניטרליות״ ואני קורא לזה ״אי-הזדהות״ עם גוש עולמי אחד נגד משנהו, כי אז גורם זה בלבד^[10] דיו לחייב אותנו לקו כזה.

נניח שאנחנו נוקטים כיום הזה קו של הזדהות גמורה עם המערב - כי אז מה פירוש הדבר בשביל יהודי רוסיה? אני בטוח שבלבם היו אומרים: אם כך עשו - ודאי שכך צריך להיות, אבל יחד עם זה היו יודעים שהם אבודים. [הם היו מסיקים כי] אנחנו כנראה עשינו חשבון שבין כך וכך לא נוכל להציל אותם, לא נוכל להעלות אותם, לא נוכל גם להגיע לקשר חי וישיר אתם - וויתרנו עליהם. הקשר הזה אינו נותן שום דבר ובינתיים אנחנו מפסידים הרבה באמריקה, והחלטנו להעדיף את היכולת הברורה המעשית על הנזק שאיננו נזק כלל, מפני שבין כך וכך איננו יכולים להגיע אתם לקשר וויתרנו עליהם. אין כלל לשער את המשבר הנפשי שהדבר הזה היה גורם בתוך יהדות רוסיה. בלאו הכי הם חיים במשבר, אבל דבר זה היה משליך אותם לתהום של יאוש ואסור לנו לעשות זאת.

אינני מדבר כבר על דבר הרבה יותר ברור, שאסור לנו לעשות את הדבר הזה כל זמן שקיימת תקווה להעלות יהודים וההזדהות שלנו עם המערב עלולה לקפח את התקווה הזאת. אינני מדבר כבר על זה, שאילו, נניח, נקטנו עמדת הזדהות עם המערב, לא היינו מגיעים לעלייה מבולגריה, לא היינו מגיעים לעלייה מפולין, לא היינו מגיעים לעלייה מצ׳כוסלובקיה, לא היינו מגיעים לעלייה טיפין טיפין מרומניה ומהונגריה. אבל גם ארץ שאין ממנה עלייה כיום ואין סיכוי שתהיה, על כל פנים בקרוב - גם ביחס אליה אסור לנו לעשות כמעשה הזה, מפני שעל ידי כך היינו פונים עורף ליהדות של אותה ארץ ואיננו רשאים לעשות את הדבר כל זמן שמדינת ישראל יכולה להחזיק מעמד בעמדה זו. אינני יודע מה יכול להיות.

יכולה חרב חדה להיות מונחת על הצוואר. וגם אז, אפילו חרב חדה מונחת על הצוואר - לא צריך להתייאש מן הרחמים.^[11] אבל כל זמן שלא מונחת חרב חדה - על אחת כמה וכמה.

יש פה דרגות דרגות: אל״ף, הצרכים הדחופים והאפשרויות המיידיות הבלתי אמצעיות של עלייה שהן מחייבות. בי״ת, התהליך ההיסטורי של התעוררות רצון העלייה, שאין לקצוב לו ממדים ושצריך תמיד לחתור לעורר אותו, לטפח אותו ולהביא לידי התגלותו. גימ״ל, גם כשאפשרות זו אינה נראית - אם מפני שהרצון עדיין אינו קיים, כמו באמריקה, או מפני שאין אפשרות מעשית כיום לעלייה ולא נראית תקווה לשנוי המצב הזה בקרוב, כמו בברית המועצות, ישנה אחריות שלנו כלפי היהודים האלה. לא תמיד יכול הדבר הזה להוות שיקול מכריע, אבל הוא מוכרח תמיד להיות מובא בחשבון. ודיה הבאת הגורם הזה בחשבון כדי לגזור על מדינת ישראל את הקו שהיא נקטה בין שני הגושים.

מה שאמרתי על יהודי ברית המועצות - היפוכו נכון לגבי יהודי ארצות הברית.

אני מדבר עכשיו על המדינה [ישראל] בהפשטה ידועה, כאילו מבחינת החיים החברתיים שלה והכיוון המדיני הפנימי שלה היא כולה מעור אחד, והשאלה היא רק באיזו דרך ללכת לגבי מצב היהודים בארצות שונות. אבל בתוך מדינה זו הלא ישנה התרוצצות בין שתי תפיסות חברתיות. מחוסר מונחים יותר ברורים אומר: התפיסה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל והתפיסה של מפלגת הפועלים המאוחדת [הן תפיסות שונות] - זה בהנחה שמפלגת הפועלים המאוחדת ישרה עם עצמה והדבר שהיא מקדשת במקומות אחרים [בגוש הקומוניסטי שבראשו בריה״מ] היא רוצה לראותו מוגשם גם כאן, זאת אומרת משטר של ״דמוקרטיה עממית״, משטר של מפלגה אחת, חינוך אחד, עיתונות אחת וכולי.

נניח שהתפיסה של מפלגת הפועלים המאוחדת היתה מנצחת במדינת ישראל וכתוצאה מזה היתה באה הזדהות גמורה של מדינת ישראל עם גוש המזרח. מה היה פירוש הדבר הזה, קודם כל בתחום החיים היהודיים? פירוש הדבר היה שאנחנו על ידי כך אומרים ליהודי ארצות הברית: הרינו מוותרים על הקשר אתכם. השאלה אינה אם אנחנו מוותרים על הכספים שלהם. נניח שרוסיה היתה עוזרת אז לבניין הארץ. אינני דן כרגע בשאלה של פרוטות, כי אם בשאלה של זיקות הרבה יותר עמוקות ובעלות אופי מוסרי הרבה יותר גבוה - הן לא היה עולה על הדעת, שאנחנו נבוא אז ליהודי ארצות הברית ונדרוש מהם שהם יזדהו אותנו באוריינטציה המדינית שלנו, זאת אומרת שהם ייהפכו לגיס חמישי בתוך ארצם, ייהפכו לבוגדים בממשלתם. הן אי־אפשר לדרוש כלל דבר כזה מחמישה מיליון יהודים. אם כן, מה זאת אומרת? אנחנו מנתקים את הקשר אתם? זאת אומרת שלא איכפת לנו שהם לא ישאבו השראה מחיי מדינת ישראל, מהיצירה התרבותית, לא איכפת לנו שהם יעקרו מלבם כל מחשבה שיוכלו פעם לעלות הנה. מבחינה מוסרית לא היינו יכולים בשום פנים להחזיק מעמד במצב כזה.

לכן, כשם שאיננו יכולים להזדהות הזדהות גמורה עם הגוש המערבי נגד הגוש המזרחי, כך איננו יכולים בשום פנים להזדהות עם המזרח נגד המערב מתוך התחשבות באחריות שלנו כלפי יהודי ארצות הברית, שאז זה אומר גם יהודי ארצות אחרות, גם יהודי ארצות האימפריה הבריטית, גם יהודי מערב אירופה, גם יהודים בארצות סמוכות, שעל ידי כך אנו מקימים חומות בינינו לבינם.

ואולם, עם כל אופיה ההיסטורי המכריע של הבחינה הזאת - הקשר של מדינת ישראל עם העם היהודי בתפוצות הגולה - אין זו בשום אופן הבחינה היחידה. קודם כל, עניין זה של קיבוץ גלויות איננו מתבצע אך ורק על ידי העברת אנשים. הוא מחייב העברת עוד משהו: מחייב העברת הון, הון שיושקע ביצירת אפשרויות ייצור אשר הן תקלוטנה את האנשים האלה. ושנית, גם לולא היתה המדינה הזאת מדינה של קיבוץ גלויות, ומדינה המצווה על בניין משק מהיר מאוד ומסועף מאוד - גם אז לא היתה קופצת מתוך עורה. אי־אפשר לעקור אותה מגוף העולם. היא קשורה בארצות תבל לשם חייה הסדירים, לשם הגנתה, לשם התפתחות כלכלתה. ולכן יש בחינות אחרות: יש בחינות מדיניות, יש בחינות כלכליות, ובחינות אלה אף הן מצוות עלינו את קו אי־ההזדהות הגמורה, אבל הן גם מסייגות מיד את הקו הזה, כשם שגם הבחינה הראשונה מסייגת.

אנחנו באומות המאוחדות. מעמדנו באומות המאוחדות אינו כה פשוט. קודם כל, אנחנו עדיין מהווים סעיף על סדר יומו של או״ם - שלא ככל שאר החברים באו״ם - ואיננו יודעים כמה זמן זה יימשך. מבחינת החשבון המדיני הממשי הפשוט אין זה בשום פנים מעניינינו לקומם איזה גוש־שהוא נגדנו. יש לפעמים שגוש שלם מצביע נגדנו, כשם שהגוש הסובייטי הצביע כולו נגדנו בעניין ירושלים. ניסו להפיץ בארץ את תורת הסילוף, שהגוש הסובייטי הצביע נגדנו בעצרת זו מפני שאנחנו הצבענו לא אתו או נגדו בכמה עניינים. אין לדברים אלה כל שחר, באשר עמדה זו של הגוש הסובייטי נקבעה זמן רב לפני העצרת, אבל היא באה לידי ביטוי בעצרת רק כאשר נוצרה הצטרפות מסיבות מסוימות על ידי ההצעה האוסטרלית וכל מה שנשתלשל ממנה.^[12] זה לא אומר, שאם אנחנו ננקוט קו מובהק נגד הגוש הזה הדבר לא יתנקם בנו - אם זה מתנקם בנו מבלי שאנחנו נוקטים אותו, כשאנחנו נוקטים אותו על אחת כמה וכמה, ואיננו מעוניינים בזה בשום פנים ואופן. אבל גם בחינה זו עדיין רחוקה מאוד מלמצות את החשבון, כי אז זה עניין מאוד טכני, מאוד מעשי ומכוון לזמן לא ארוך ביותר. גם אם אהיה מאוד פסימי, אינני מניח שכעבור שנתיים או שלוש עדיין נהיה סעיף בסדר יומו של או״ם. אני מקווה, על כל פנים, שכבר לא נהיה. אך שורשי הקו שלנו של אי־הזדהות הם הרבה יותר עמוקים ופירותיו מכוונים לעתידות יותר רחוקים.

ישנה בשבילנו שאלה חמורה מאוד של שלום בעולם, של עתידו של או״ם. וכאן הייתי אומר שהגישה שלנו כפולה: קודם כל כסתם מדינה מתקדמת, ושנית, כמדינה יהודית. כמדינה מתקדמת אנחנו צריכים להתפלץ ממחשבה על אפשרות של הכרעה בין משטרים בכוח האלימות, בכוח הנשק בלבד, באשר עניין זה של התרוצצות משטרים בעולם אינו עניין שאפשר לפתור אותו על ידי התנגשות של נשק. העובדה היא שישנן תורות שונות בעולם הנלחמות על נשמת האנושות, ואנחנו כמדינה מתקדמת צריכים להיות מעוניינים בכך שהניגוד ביניהן לא יוכרע בכוח הנשק. אינני יודע אם דבר זה אפשרי. אני מודה ומתוודה: יש כאן פתח רחב מאד לוויכוח. ואני אבין היטב חבר האומר: ״לא, אין ברירה, הניגוד הזה מוכרח להיות מוכרע בכוח הנשק״. אבל חלקי עם אלה האומרים שעוד לא פסה התקווה ליצור הסדר כזה של יחסים, שיאפשר למשטרים שונים לדור בכפיפה אחת על פני כדור הארץ ולתת לכל אחד ואחד מהם להוכיח את יעילותו או את צדקתו בהתחרות של שלום, בהתחרות של יחסי תרבות. ואני סבור שחלקה של מדינת ישראל כמדינה מתקדמת צריך להיות עם אלה המתייצבים נגד מלחמה עולמית, שאינם נותנים יד למלחמה עולמית במידה שזה תלוי בהם - אם כי יכולתם אולי קטנה מאוד והשפעתם אינה אלא מוסרית בלבד - והתובעים הסתגלות הדדית של שני המשטרים.

אין זה אומר שאנחנו גורסים את הקו של ברית המועצות לערער את שיווי המשקל של כמה וכמה ארצות מבפנים. אין זה אומר שאנחנו גורסים את הקו של חוגים ידועים בארצות הברית לכפות על ארצות ידועות שינוי המשטר בכוח הנשק ובכוח ההרעבה. אבל גם כאן אתם יודעים, שהדם הוא בכל זאת גורם הרבה יותר חזק מהשכל המופשט ומהשאיפה המופשטת לצדק. ועניין השלום זהו עניין הצריך להדריך את מנוחתנו קודם כל ^!ודי^ מפני שאין עם בעולם העלול לסבול במידה כזאת מהמלחמה העולמית הבאה כמו העם היהודי. כבר עכשיו החשש מפני מלחמה עולמית חדשה הביא לידי תמורות חמורות מאוד בחיי יהדות ברית המועצות. וכבר עכשיו פחד הרעמים הראשונים, המבשרים מלחמה עולמית בארצות המערב, הולך בד בבד עם התגברות האנטישמיות. אינני מדבר כבר על עצם העובדה הטרגית, שאם תהיה מלחמה עולמית שלישית היא לא תהיה כמו המלחמה העולמית השנייה. במלחמה העולמית השנייה היתה נחמה אחת לעם היהודי, אכן נחמה קטנה מאוד, שלפחות היה כולו בחזית אחת. לא היתה חרב יהודי ביהודי. במלחמת עולם השלישית תהיה חרב איש ברעהו בעם היהודי. לא יהיה מנוס מזה. או שחלקים של העם היהודי יהיו לקורבנות, ואז לא יהיו לוחמים, או שיהיו כולם לוחמים - אז יילחמו איש ברעהו. ועל הכל, מלחמת עולם בקרוב, בטרם תספיק מדינת ישראל להתבצר, יכולה להמיט אסון של כליה על מדינת ישראל.

הווה אומר, שאין באו״ם חבר אשר במידה כה חיונית מעוניין במניעת מלחמה עולמית כמו מדינה ישראל. הווה אומר, שאין באו״ם חבר המעוניין במידה כזאת בקיומו של או״ם במידה שאו״ם הוא תריס, תריס קטן, אבל בכל זאת תריס - בפני מלחמה עולמית, כמו מדינת ישראל. אבל אין תקומה לאו״ם אם לא יוכלו לדור בו בכפיפה אחת שני העולמות הנמצאים בו עכשיו, ולכן מוכרח להיות חלקה של מדינת ישראל עם אלה המעוניינים ליצור אפשרות לשני העולמות האלה לדור בכפיפה אחת בתוך או״ם. וישנם עוד כאלה. לעת עתה הודו היא כזאת עם כל היותה חברה בחבר העמים הבריטי. יש גם מדינות במערב אירופה - מדינה כמו שוודיה, מדינה כמו פינלנד - שאינן מעוניינות עקב מצבן הגיאו-פוליטי להחריף את הניגוד אלא מעוניינות להמתיק אותו.

לכן, מכל הבחינות האלה: אל״ף, קודם כל מבחינת הקשרים הישירים שבינינו ובין יהודי העולם. בי״ת, מבחינת הצורך בעלייה, הצורך לשמור על גחלת רצון העלייה לבל תכבה ותמיד להוסיף וללבות את הגחלת הזאת. גימ״ל, מבחינת האחריות גם כלפי חלקי יהדות שנשארו דוממים לגבי העלייה, לא פעילים. דל״ת, מבחינת מצבנו באו״ם. ה״א, מבחינת הצורך החיוני של המדינה והעם היהודי כולו בקיום השלום בעולם. ו״ו, מבחינת תפיסתנו את העולם כמדינה מתקדמת, כמדינה שאנו בטוחים כי מגמתה היא לקראת הגשמת הסוציאליזם בחייה הלאומיים. מכל הבחינות האלה אנחנו מצווים - עד כמה שרק ידנו מגעת ועד כמה שניתן לנו להגשים את הדבר הזה - על קו של אי-הזדהות עם גוש אחד נגד משנהו, מתוך גישתנו העצמאית לעניינים שלנו. אגב, עצם נקיטת קו זה מבחינת שיטה, מבחינת תכסיס, גם מסייע להבלטת העצמאות. אבל אנחנו לא בחרנו בקו זה אך ורק כדי להשתעשע בלהטי עצמאות, אלא הוא יונק מתוך שורשי תפיסתנו העצמאית כמדינה שבאה עכשיו לעולם ונבנית עתה כמדינה יהודית, כמדינה העם היהודי בעולם כולו.

את הקו הזה של אי-הזדהות יש לגרוס תמיד בגבולות מסוימים, ועל כל פנים,

אין בשום אופן לנהוג לדידו כמו שיכול לנהוג, לדוגמה, אדם שמחליט ללכת בדיוק באמצע הכביש - הוא יכול על כל צעד ושעל למדוד את המרחק בינו ובין שפות הכביש, ואם הוא רואה שהוא ארבעה מטר משם, או ארבעה מטר משם, הוא יכול לתקן את זה בחצי מטר, אין בשום פנים לגרוס את זה כך, ומוצדק בהחלט הרושם המשתקף משאלת אחד החברים: ״האם לא נכון הדבר, כי עם כל הכרזותינו על קו זה של אי-הזדהות עם גוש אחד נגד חברו, אנחנו למעשה נוטים הרבה יותר למערב?״ רושם זה מוצדק בהחלט, מפני שזו תוצאה של עובדות חיים ושל מציאות מסוימת. והרבה אנחנו חייבים בו, ובהרבה המזרח חייב בו.

מה פירוש הזדהות ומה פירוש אי־הזדהות? אי־הזדהות זה, נניח, ניטרליות מסוימת בשאלות ידועות. [אבל] יש שאלות שביחס אליהן אין ניטרליות. כיום מתרוצצים בעולם שני משטרים, יכול היה להתרוצץ גם שלישי ובמידה ידועה הוא עוד מתרוצץ. יש מדינות ששולט בהן פשיזם או שרידים של פשיזם. אני מניח שבבואנו להפגין אי־הזדהות בין משטר דמוקרטי מערבי ובין משטר ״דמוקרטי עממי״ - אנחנו לא נבחר לנו פשיזם כדי להפגין את אי־ההזדהות שלנו. אבל בריב העולמי הגדול בין שתי תפיסות של דמוקרטיה, ולפי שאנחנו היינו רגילים לחשוב: בין דמוקרטיה לבין אי־דמוקרטיה - בריב זה אין כל ניטרליות. אין שביל זהב בריב הזה.

לי כבר קרה לשמוע, בשיחה עם נציג סובייטי חשוב,^[13] אופן דיבור כזה. דובר על שאלת העלייה ממזרח אירופה, ואחת הטענות היתה שיש אלמנטים בארצות אלה, שאם הם יצאו משם ויעברו לארץ אחרת - יעברו לישראל - הם ישמיצו את ארץ מוצאם, ינהלו נגדה תעמולה ארסית. ואני טענתי, שהיות והאנשים העולים לישראל הם אנשים המקבלים עליהם את משפט הבכורה של מדיניות ישראל - הלא הם עולים מתוך פטריוטיזם ישראלי ולא מפני שהם פטריוטים של ארצות מוצאם, שאילו היו פטריוטים של ארצות מוצאם לא היו עולים משם - הרי מתוך פטריוטיזם ישראלי הם יימנעו מקו זה, מפני שהעניין היסודי של מדינת ישראל אינו סובל שיחורחר ריב בין ישראל ובין מזרח אירופה. על זה אמר לי אותו אדם: אבל הלא אצלכם משטר דמוקרטי, זאת אומרת, לא תוכלו לתבוע דברים כאלה, אצלכם הלא לא סותמים את הפה - הוא מיד תפס מה הוא אומר והוסיף: ״אני אמרתי ׳דמוקרטיה׳ במובן הישן של המילה...״ בשבילנו לא נשתנתה משמעות המונח הזה, ואנחנו גורסים זאת באופן מסוים. ואני אומר: בין תפיסה זו של דמוקרטיה לבין התפיסה החדשה של דמוקרטיה, שבעינינו היא סילוף הדמוקרטיה, אין ניטרליות.

מדינת ישראל היתה מוכרחה להגדיר את עצמה. כאשר הגדירה את עצמה,

היא לא עשתה זאת מתוך הכרה שהיא מגדירה את עצמה בתוך איזה ריב עולמי. היא פשוט צריכה לדעת באיזה משטר היא תחיה. והיא קבעה לעצמה משטר של חופש ההתארגנות המדינית. היא קבעה משטר של חופש גמור של הבעת דעות בעל פה ובדפוס. היא קבעה משטר של חופש גמור של ביקורת הדדית וביקורת השלטון. והיא קבעה משטר של זכות עקרונית לכל גוף וגוף במדינה, המתארגן באופן חופשי, לפי רצונו ולפי שאיפותיו, להשתתף בשלטון אם הוא מקבל על עצמו משמעת של איזו תוכנית משותפת מוסכמת. והיא קבעה עוד כל מיני דברים, בתוכם קבעה שאין להכתיב לקומפוזיטור אלו יצירות מותר לו לחבר ואלו יצירות אסור לו לחבר, ואין להכתיב למשורר על איזה נושא מותר לו לכתוב שיר ועל איזה נושא אסור, ואין לקרוא לסופר צעיר או לא צעיר, אם זה [אליעזר] שטיינמן או משה שמיר, ולומר לו: ״מה שכתבת זה פסול, כך אין כותבים אצלנו״ על מנת שבספר החדש שלו יכתוב וידוי: ״מה שאני כותב בספר זה אלה הן המחשבות הנכונות ומה שהיה שם לא היה אלא מעוות״, וכדי שכעבור שנתיים, אם ישתנה הכיוון, יצטרך לומר שוב: ״טעיתי, יש איזו אמת חדשה״. איננו נוהגים כך.

כל זה ועוד דברים שלא הזכרתי אנחנו כוללים במושג שלנו דמוקרטיה. ולמעשה, לא מפני שאנחנו יצאנו לחקות את אנגליה או את נורווגיה או את דנמרק או את ארצות הברית, אלא למעשה אנחנו משתווים אתן בקווים כלליים בגירסת הדמוקרטיה.

אומנם, אם לקחת למשל ארץ כמו ארצות הברית, הרי בתוכה ישנה עוד התרוצצות רבה, יש מדינות ששם אין שיווי זכויות לכושים, ויש מדינות שיש לכושים שיווי זכויות. אומנם פעם אחת היתה מלחמת דמים בשאלה זו, והשאלה נפתרה במלחמת הדמים ההיא, אבל זה לא פתר את כל השאלות ויש עדיין התרוצצות ומלחמה פנימית, ולכן אני מסייג את זה לגבי ארצות הברית. ויש אנטישמיות. יש מדינות שלמעשה אינן מקבלות יהודים לבתי הספר למעלה מאחוז ידוע, אבל זה ישנו לא רק בארצות אלה - זה משתלט גם בארצות אחרות.

בדרך כלל אין אנו גורסים את המשטר הנקרא ״דמוקרטיה עממית״, שפירושו שלטון מפלגה אחת. למראית עין לפעמים אלה מפלגות אחדות, אבל הן כולן מקבלות מרות של מרכז אחד - חוסר כל עצמאות של תאי החברה, השלטת רצון מרכזי על כל הרצונות החלקיים והנפרדים, שליטה גמורה של מכונת השלטון על הספרות ועל האמנות, שלילה של חופש ביטוי, שמירה קפדנית מכל סטייה ועונשין קטלניים לכל סוטה.

ייתכן שזה שם הולם ל״דמוקרטיה העממית״. אין אנו גורסים את הדבר הוזה!,

ואני עד היום אינני יכול להגיע לחקר מחשבתם של חברי הטובים במפלגת הפועלים המאוחדת לחקר זה. מה הם רוצים? הם רוצים להשליט משטר כזה בישראל או אינם רוצים? אם זה טוב - מדוע שזה לא היה, טוב לישראל? או אם הם דוחים את הדבר עד אשר תיבנה מדינת ישראל - יגידו זאת. הם סבורים שזה ייתכן? נניח שמפלגה אחת פה כך תתפוס את השלטון בידה - מפלגה שהיא מיעוט כשלעצמה, אבל היא התפוס כך את השלטון ואת אמצעי השלטון, ואז כולם ממילא ייכנעו לה ויהיה לה רוב. ונניח שמפלגת פועלי ארץ-ישראל יש לה אפשרות לעשות כך - היא יותר גדולה, יותר חזקה - האם הם מסכימים אז לשם קידוש ה״דמוקרטיה העממית״ להתבטל ולהיכנע? ואם אינם מסכימים, היאך הם מיישבים את שני הדברים? כיום יש להם זכות קיום בתור מפלגת מיעוט, ויש חופש לעיתון שלהם בתור עיתון שאין לבו שלם עם השלטון, וחופש גמור של ביקורת השלטון הזה - אך ורק משום שבמדינת ישראל אין שולט שקוראים לו ״דמוקרטיה עממית״ אלא שולט משטר אחר. זוהי כל זכות קיומם. מה הם רוצים אפוא? אולי הם גורסים כך רק כאשר הם יוכלו לתפוס את השלטון? איך הם יעשו זאת, מתי יעשו זאת? כלום אינם מבינים שיש כוחות בחברה הזאת, אשר בשבילם משטר דמוקרטי זהו האוויר שהם נושמים ושהם לא יחיו מרצונם באוויר אחר ושהם ילחמו על קיום האווירה, הזאת? הרוצים הם להכניס את מדינת ישראל לתוך מלחמת אזרחים, לתוך מלחמת דמים בעניין זה?

על השאלות האלו עוד לא קיבלתי תשובה. יכול מאוד להיות שבקרב מפלגת הפועלים המאוחדת, בתוכה פנימה, שורר משטר כזה של ״דמוקרטיה עממית״. אני קורא ב״דבר״ וגם ב״הדור״^[14] ויכוחים חריפים מאוד בין חברים של אותה מפלגה בחופש גמור ובלי כל פחד - אינני קורא ויכוחים כאלה על דפי ״על המשמר״.^[15] כל העיתון הזה מכוון כולו כאילו כלפי חוץ, הוא מציג את דעת המפלגה כלפי חוץ. אבל מה נעשה בתוך מפלגה זו פנימה - האומנם אין שם חילוקי דעות, האומנם אין שם חיפושים ולבטים? הם אינם מופיעים כלפי חוץ. מדוע הם מושתקים? ומה ערך חינוכי יש לעיתון אם איננו מביא שתי דעות מנוגדות, כדי לאפשר לחניכיו לברור לעצמם את דרכם, מתוך הכרתם, מתוך ידיעתם את דעות הצד שכנגד? הרי זה נהפך לכלי אחד של הלעטה. אומנם הלעטה יש לה יתרון: היא מקרבת כל נפש, היא מפשטת את הדברים, היא מגישה הכל מן המוכן, אין צורך אפילו ללעוס - זה כבר לעוס בשבילך - צריך רק לבלוע וזה יותר קל. אבל השאלה למה זה מרגיל, למה זה מחנך? איזה תוקף יש להכרה, איזו כנות נודעת להכרה שאין לה שורשים בנפש? ואיך אפשר להשריש אותה בנפש אם לא להעמידה במבחן? כדי להשריש הכרות צריך להעמיד אותן במבחן של רוחות חזקות מאוד, שיכולות להתחולל רק על דרך הוויכוח.

כל אלה הן קושיות. ברור, על כל פנים, באיזו משטר בחרה מדינת ישראל. אני אומר: בחרה על דעת כל המפלגות שלה, לרבות מק״י, באשר ברור שמק״י תהיה קורבן ראשון של כל משטר אחר בישראל. אם הקומוניזם בשביל ברית המועצות הוא מה שהציונות היתה בשבילנו, כי אז, במידה שמפלגה אנטי-קומוניסטית ביותר שם היא הקורבן הראשון - כך המפלגה היותר אנטי-ציונית פה תהיה הקורבן הראשון אם אנחנו נשליט פה משטר כזה של אחידות. הרי שעל דעת כל המפלגות, לרבות מק״י, קיים בישראל משטר המזהה את הארץ הזאת לא עם כל ארץ במערב, אבל גם לא עם הגרועות שבארצות המערב. אינני יודע אם כבר הגענו לדרגות שהגיעה אליהן ארץ כמו נורווגיה, או ארץ כמו דנמרק, ומכמה וכמה בחינות אפילו ארץ כמו אנגליה מבחינת השורשים העמוקים שיש למשטר הדמוקרטי בארצות אלה. על כל פנים, ברור לאיזה תחום אנחנו שייכים, היכן אנחנו בני בית. זוהי הזדהות ואי-אפשר לעשות שום דבר נגד זה. לא ראינו באי-הזדהות משהו המחייב משטר של ברירה חדה בין שני קצוות שאין בזה שלבי ביניים. אומנם בתוכה כל מדינה ומדינה יש לה שלבי ביניים, אבל ההפרשים ביניהם הם כאין וכאפס לעומת ההפרש שבין קצה לקצה. אני מתאר לעצמי, שפולין אולי לא לגמרי בדיוק כמו רומניה, ורומניה לא לגמרי בדיוק כמו צ׳כוסלבקיה, ויש איזה בנות-הבדל, אבל בנות-הבדל אלו הן כאין וכאפס לעומת הפרץ שבין פולין וצ׳כוסלובקיה ורומניה מצד אחד, ונניח נורווגיה וארצות הברית מצד אחר. אם לחלק את העולם לתחומים גדולים, אם לדבר בלשון של הזדהות או אי-הזדהות ברור שיש כאן הזדהות ואין שום ברירה.

אני רוצה להוסיף בסוגריים: מבחינה זו יחסינו עם ברית המועצות הם יחסים קצת מורכבים ומאוד לא פשוטים, ובזה תשובה לחבר ששאל איך להסביר את נחשול ההשמצה על הציונות והאם אין זה מבשר שינוי מדיני כלפי מדינת ישראל. המצב מורכב. מצד אחד אנו שומעים מאנשי ברית המועצות: אנחנו מבינים היטב שאתם לא ארץ קומוניסטית ושאין סיכוי למפלגה הקומוניסטית אצלכם להגיע לעמדה מכרעת במדינה, במילים אחרות: אנחנו מבינים היטב שאין כלל להעלות על הדעת לדרוש מכם שתחיו על פי חוקי ה״דמוקרטיה העממית״. והם מוסיפים ואומרים: אין לנו שום תביעה כזאת, אנחנו דואגים רק שתהיו עצמאיים, זאת אומרת, בהיותכם מדינה כזאת - תישארו עצמאיים. מה פירוש הדבר? פירוש הדבר, כי במידה שיש להם תביעות או ציפיות לגבי מדינת ישראל - הן מצטמצמות בתחום מדיניות החוץ ואינן פולשות לתחום החיים הפנימיים. אבל מה זאת אומרת? האם ברית המועצות מוותרת על ידי כך על חופש התעמולה שלה למשטר מסוים ועל חופש ההשמצה שלה לגבי משטר אחר? בשום פנים ואופן לא. ולכן לא ייפלא אם בעת ובעונה אחת ישנה בדרך כלל מדיניות של יחסים ״מתוקנים״ - מילה שמאוד לא ברור לי מה משמעותה - והם מכריזים על כך שהם מעוניינים ביחסים תקינים עם מדינת ישראל, ומצד שני עיתונותה של ברית המועצות משמיצה הלוך והשמץ את החיים הפנימיים של ישראל. ואם אתם תבואו בטענות אליה - היא תוכל להצביע על כך, שאותו דבר בערך גם אנחנו עושים. מצד אחד, כמדינה אנחנו מעוניינים מאוד לשמור על ״יחסים תקינים״ עם ברית המועצות ומצד שני, בעיתונות שלנו ישנם לפעמים ויכוחים מרים מאוד עם המשטר הקומוניסטי, ולא רק ויכוחים - יש הרבה עקיצות ויש הלצות ויש גם זלזול בשיטה זו, על כל פנים, הוקעתה כשיטה פסולה בתכלית. הנה גם פה, כאשר דיברתי על בלימת פיהם של סופרים ושלילת חופש יצירה מאמנים - לא יכולתי גם אני להימנע מנימה סרקסטית לעגנית, והיה זה מעליב מאוד אילו היה אדם משם שומע את הדברים. אין זאת אומרת שאין להם הצדקה, הצדקה מוסרית, לומר כי בסופו של דבר הצדק עימהם: אסור לבלבל את ראשו של העם בכל מיני מנגינות פוטוריסטיות או אקסצנטריות, צריך להגיש לו משהו שהוא מבין אותו. אם יינתן חופש - כל אחד ואחד יעלה על חברו במנגינות מטורפות, ואולי זה חשוב לאמנים, אבל בינתיים העם יישאר בלי ״לחם״. אני מסוגל להבין אותם. אני חושב כי בסופו של דבר זה חשבון מאוד קצר רואי. זה סותם את מעיינות האמנות, את מעיינות היצירה, אם מטילים כבלים עליה, ואז גם לחם לא יהיה לעם, לא רק עוגות. ויכולה להיות גירסה אחרת. אבל צריך שיהיה ברור כי דבר זה יוצר בכל זאת מרחק נפשי ידוע.

הנה באה משלחת של ה״לייבור״ לישראל.[16] מבחינה פוליטית יש לנו אתם ריב גדול, אבל מבחינה אנושית אנחנו מדברים בלשון אחת. כאשר יושבים ומשווים ניסיון של איגוד מקצועי, יחסים, בעיות של תנועת פועלים, כללי התארגנות - כל זה על רקע אחד. אנחנו חיים בעולם אחד של מושגים. נניח שתבוא משלחת מברית המועצות. מבחינה מדינית אנחנו כאילו ידידים, אבל בעניינים חברתיים תהום תהיה בינינו לבינם. לא נבין איש את שפת רעהו. ברור שזה יוצר מרחק נפשי ידוע. אם באותו זמן, אותה משלחת שבאה מה״לייבור״ באה כחוזרת בתשובה, וחבריה מודיעים: ״באנו הנה כדי לתקן״, אז אי־אפשר כבר לפרנס את הפגישה הזאת רק בחשבונות העבר. כשאומרים לך אנשים: ״אנחנו חוזרים בתשובה״, אז כבר הריב המדיני איננו קובע את תוכן הפגישה, כי בעניינים כלכליים וחברתיים יש הבנה הדדית גמורה וזה כמובן מקרב. אז אי־אפשר סתם לדחות אותם באופן מלאכותי רק כדי לשמור על שוויון המרחק. אין לזה כל טעם.

אבל יש דברים הרבה, יותר רציניים. נניח, יש אינטרסים של המדינה ברית המועצות תמכה בנו, ונכון שתמכה, ואין ערוך לתמיכתה, ואינני יודע אם העניינים היו הולכים באותה דרך שהלכו אילמלא תמיכתה. אינני מדבר על הנשק מצ׳כוסלובקיה. סוף סוף הוא נמכר לנו בדולרים ובאותה שעה היו גם ניסיונות [שלהם] למכור נשק לסורים ולמצרים, ונכון שהצלחנו למנוע כמה דברים, ונכון שתמיכת ברית המועצות עזרה במובן ידוע. אומנם יש גבול. אין ברית המועצות רוצה לעשות דבר כלשהו שיסבך אותה באיזו אחריות ויכניס אותה לאיזו תסבוכת צבאית שתהיה כאן. היא אינה רוצה מלחמה עולמית והיא יודעת ששטח היחסים הצבאיים בינה ובין המערב רגיש ביותר, ואם יתלקח משהו - אינה רוצה להיות אשמה בכך. אני מוכן להניח שהיא אינה רוצה מלחמה עולמית מפני שיש לה אמצעי מלחמה אחרים, לא של הכרעה בנשק, כי אם של חדירה וחתירה וערעור מבפנים וניצול המצוקה - אמצעים אחרים לגמרי - ותפיסת שלטון ברגע של משבר על ידי מפלגת מיעוט בעלת החלטה תקיפה בשעה שמפלגות אחרות מתפוררות. יש לה כלי נשק שלה במלחמה זו שאינם למערב, זה אני אומר אגב אורחא. אבל כשאני מדבר על עזרה, אני מתכוון קודם כל לעמדה שנקטה ברית המועצות בלייק סכסס בימי ההכרעה של נובמבר 1947 - אין ערוך לדבר הזה.

ואולי האינטרסים של מדינת ישראל אינם נגמרים על ידי עובדת הקמתה. עובדת הקמתה של מדינת ישראל אינה גומרת את החשבון. המדינה הזאת מוכרחה להיבנות, מוכרחה לקלוט עלייה. לשם כך היא זקוקה, לא אומר לעזרה - אין זו שאלה של עזרה. אם מוכנים לעזור, או לא מוכנים לעזור - זו כבר שאלה סובייקטיבית. אבל היא זקוקה לתוספת כוחות באדם ובהון, אחת היא באיזו דרך יבוא ההון הזה - בין אם יבוא כהון של מגביות שיהודים יתרמו, בין אם יבוא כהון של אנשים פרטיים שיביאו כסף ובין אם יבוא כהון של מילוות שהממשלה תלווה. בלי זה - לא ייתכן.

יכול מישהו לומר: מדוע לא ייתכן? ואני יודע שנואמים של מפ״ם אינם נרתעים מלהקהות את מוחות הציבור ולהאפיל על הכרתם על ידי נאומים באסיפות פומביות בהם הם כאילו מוכיחים, שאנחנו נזקקים לכל אותה עזרה מבחוץ רק מפני שאיננו הולכים בדרך של ה״דמוקרטיות העממיות״, כאשר כל ההון הזה כאילו ישנו בתוך הארץ וצריך רק לדעת לגייס אותו. אילו חשבתי שאנשים אלה אינם יודעים מה הם סחים - הייתי אומר שזהו כשל מבהיל, אבל כיוון שאני יודע מה הם סחים - אני אומר זהו פשע, זהו זיוף. הם יודעים היטב שאין כל תקומה למדינה הזאת לגבי מילוי היעוד שלה - זאת אומרת להיבנות ולבנות את העם שהיא מכנסת הנה - בלי תוספת עצומה של אמצעים מבחוץ, באשר זוהי ארץ נחשלת, ארץ ענייה. אין זו ארץ של משק קיים שאפשר לארגן אותו אחרת. לגבי המשימה של קיבוץ גלויות - זוהי ארץ חסרת משק, כל הון שיגוייס בתוך הארץ לא יספיק אפילו לחלק פעוט ביותר מן העבודה שצריכה להיעשות לשם פיתוח הנגב, ליישוב הרי הגליל, לייעור, להקמת תעשייה חדשה, להבטחת תעסוקה למאות אלפים. ולעומת זאת, אותן הארצות שכל התארגנותן היתה רק על יסוד ניצול אחר של המשק הקיים, על ידי הקמת מפעלים ממלכתיים גדולים - לא עמדו אפילו בפני חלק פעוט ביותר של המשימה שאנחנו עומדים בפניה. איזו ארץ מארצות אלו ניסתה להגדיל אח אוכלוסייתה בחמישים אחוז במשך שנה וחצי? יש פה דברים שאינם באים בחשבון לשום השוואה-שהיא, ואיך אפשר לדבר עליהם לפני נוער ולפני המוני עולים שאינם יכולים להתמצא כלל בכל אופייה המורכב של הבעיה?

למשל, הוויכוח מה עדיף: הון לאומי, הון פרטי, מילווה של הממשלה, מגבית, או הון פרטי להשקעות - זהו ויכוח סרק שאיננו ראוי לאנשים רציניים, מפני שהחשבון הפשוט אומר שגם אם נכפיל את המגביות וגם אם נשלש את זרם ההון הפרטי וגם אם נשיג מילוות הרבה יותר גדולות - לא יספיקו למשימה, ובלי משברים חמורים ובלי תקופות של מחסור לא נצא מהמצור הזה. אנחנו צריכים על כל צעד ושעל לחזור לשורש השאלה למה פנינו מועדות - לפיתוח הארץ או להנצחת שממתה, לקיבוץ גלויות או לסגירת שערי העלייה של הארץ, ומזה להסיק מסקנות, זאת אומרת: אנחנו זקוקים להעברת אנשים ולהעברת הון.

מניין באים האנשים? יש ארצות בחלק המזרחי של אירופה שהם באים משם, ואנחנו מאוד מביאים זאת בחשבון במדיניותנו. מברית המועצות - אינם באים. אבל מניין באים האמצעים? בכל אותן הדרכים שמניתי: בין אמצעים שעולים בעצמם מביאים, בין אמצעים שאנשים היושבים בחו״ל שולחים הנה להשקעה, בין מילוות, בין מגביות - הם כולם, בלי יוצא מן הכלל, באים מן המערב. יש שאלה של מסחר. אתם קוראים עתה בעיתונות כמעט אך ורק על חוזי מסחר עם הארצות המזרחיות. אבל השאלה מה זה יכול לתת.

מדוע זה כך? מפני שאנחנו עומדים בפני שני משטרים שונים. לא אנחנו יצרנו אותם. תקחו את ברית המועצות. ברית המועצות מתפשטת בעולם על ידי זה שהיא מתרחבת, אבל היא שומרת על רציפות הגוש שלה. היא בלעה אזורים שלמים של ארצות אחרות: היא בלעה את לטביה, את ליטא, את אסטוניה, חלק מפינלנד, את בסרביה, את בוקובינה, זאת אומרת חלקים של רומניה, חלקים מפולין המזרחית. ארצות שלא יכלה לבלוע או שלא מצאה לנכון לבלוע - היא ריתקה אותן אליה בברית צבאית ובברית כלכלית, כמו פולין, רומניה, הונגריה, צ׳כוסלובקיה, בולגריה. ארץ שהיתה רצופה אתה, אבל שרצתה להיות בתוך הרציפות הזאת עצמאית - יוגוסלביה - ברית המועצות החרימה אותה, מקדשת מלחמה עליה. היה לה סיכוי בשלב ידוע, לאחר המלחמה העולמית [השנייה], לכבוש את יוון, לכבוש כיבוש כזה את איטליה, אולי אפילו את צרפת - ואז גוש רצוף זה היה מתפשט. לא ניתן לה הדבר, אבל ברית המועצות לא החלה לשלוח הון לפינות שונות לעולם כדי לפתח בהן משק בנוסח של ״דמוקרטיה עממית״.

ברית המועצות אינה ארץ של השקעות בחוץ לארץ, כי אם רק בתוך תחומי השטח הרצוף שלה של גוש אחד מגובש. אמריקה היא אחרת. אמריקה סוחרת עם העולם כולו ונותנת אשראי לעולם כולו. לא רק שיש לה יכולת, לא רק שיש לה עודפים גדולים, אלא זו שיטתה: היא יוצרת לה עמדות של מסחר בפינות שונות של העולם, היא פותחת לה שווקים בפינות רחוקות.

מה לעשות, שאנחנו מוכרחים להיבנות בתקופה זו דווקא, שקיימים שני משטרים שונים אלה, ואיננו יכולים לדחות את היבנותנו, שאם לא ניבנה - אז בכלל כל העניין אינו כדאי, ואנחנו מוכרחים להיזקק לאשראי מאותו גוף הנותן אשראי. הוא נותן אשראי לא מפני שהוא בעד מדינת ישראל אלא מפני שהוא נותן אשראי. ברית המועצות מונעת מאתנו אשראי לא מפני שאנחנו מדינת ישראל, אלא מפני שהיא מונעת אשראי. פה ביקשנו אשראי - לא קיבלנו, שם ביקשנו אשראי - וקיבלנו. קיבלנו מפני ששיטת ה״סטייט דפרטמנט״ היא לתת אשראי ושיטת הקרמלין - לא לתת אשראי.

אגב, כל הוויכוח בדבר המילווה האמריקני מפליא באבסורדיות שלו.^[17] אני נוסע בנגב. נוסע אתי בחור, אני שואל מאיזה משק הוא - הוא אומר לי. אני שואל: ״מה נשמע אצלכם?״ הוא אומר: ״אומנם היה מצב ביש קצת, אך השבוע הגיעו סוף סוף שני טרקטורים אמריקניים ועכשיו המצב אחר לגמרי״. אני שואל: ״אם אינני טועה, אתה חבר משק השייך ל׳קיבוץ המאוחד׳ מיסוד מפ״ם״, הוא אומר: ״נכון״. אני שואל: ״איך זה אתה שמח למילווה האמריקני, הרי חבריך היו נגד זה ובקושי בקושי נמנעו?״ - הוא עונה לי: ״אומר לך את האמת, אני חושב כי בשאלה הזאת המפלגה שלי אומנם הסתבכה״, זוהי תשובה?

בוויכוח על המילווה אמרו [דוברי מפ״ם]: ״פה מסתירים איזה דבר, יש פה קנונייה פוליטית, הם [הממשלה] לא גילו לנו את כל התנאים״, אבל מה לעשות שהאמת היא כי היה כמובן ויכוח בצמרת השלטון של ארצות הברית אם לתת לנו מילווה או לא לתת מילווה. הנציגות המדינית, זאת אומרת ה״סטייט דפרטמנט״, היה נגד מתן מילווה. בעד מתן המילווה היו שני גורמים: הנשיא, שמעוניין היה לזכות באהדת הציבור היהודי מסיבות הברורות לו יותר מאשר לי, הבנק [הממשלתי ליבוא ויצוא] וחוגי המסחר המרוכזים סביבו, אשר הבינו שפה לפניהם הזדמנות לפתוח שוק לתוצרת אמריקנית, מפני שאחרי שאותו משק של מפ״ם התרגל לטרקטור האמריקני ״וירא כי טוב״ - הוא לא ירצה להחליף אותו באחר, והוא יבקש חלקי חילוף לטרקטור זה, וכאשר טרקטור זה יצא מכלל שימוש, הוא ירצה להחליפו שוב בטרקטור אמריקני, ובמידה האפשרית מאותה פירמה. הבנק וחוגי המסחר שסביבו ראו את השנסה שלהם ובמידה שהיתה קיימת מלחמת אראלים ומצוקים^[18] - האראלים היו אנשי המסחר, והמצוקים היו אנשי המדיניות. אנשי המדיניות לא רצו להודות בזה, אבל הם דרשו מהבנק שיאמר כי מבחינה כספית העסק איננו מוצדק, איננו בריא, והבנק אמר: ״שקר וכזב, בדקנו את העניין. מבחינה עסקית זה עסק טוב מאוד ואנחנו בנק ולא נזייף את שמנו הטוב בזה שנכניס לשיקולנו פוליטיקה. אם אתם רוצים שנדבר כאנשי ביזנס - נדבר רק כאנשי ביזנס ולא כאנשי פוליטיקה״ והם נרתעו. לאחר שעברו חודשים אחדים, והיה לנו משבר ביחסים עם אמריקה בעניין הפליטים הערבים, שוב פנו אנשי המדיניות לבנק ואמרו: ״מה ששילמתם שילמתם, אך עכשיו תפסיקו״ הבנק אמר: ״וכי למה נפסיק? בדקנו כמה תוכניות, התוכניות טובות מאוד״. אמרו להם: ״תאמרו שהניסיון שלכם עד עכשיו לא היה כל כך מניח את הדעת״. אמרו: ״בשום פנים לא נאמר. הוא היה מניח את הדעת בהחלט. אתם רוצים לשים וטו? - תשימו וטו פוליטי״. ושוב נרתעו אנשי המדיניות. זה היה המצב לאמיתו של עניין המילווה.

והוא הדין לגבי מגביות, מה לעשות, המצב הזה בא לא מאהבת ישראל, אבל אני וגולדה מאירסון ובן-גוריון, כל אחד מאתנו יכול בכל עת ובכל שעה לקבל אשרה לארצות הברית, לבוא לארצות הברית, ואינני צריך כלל ללכת לוושינגטון ולהסביר להם לשם מה באתי ולבקש רשות מהממשלה. וכאשר איש כמוני בא לארצות הברית, אני עובר בארץ לאורכה ולרוחבה באין מכלים דבר. הציר שלנו במוסקבה מותר לו לנסוע לשניים-שלושה מקומות רק לפי הודעה מוקדמת. יש מקומות שאפשר לתת לו רשות לנסוע לשם, ויש מקומות שגם אם יבקש - לא יתנו לו רשות. כאשר אליהו אילת^[19] רוצה לקום ולצאת מוושינגטון ולטוס על פני כל היבשת, או לנסוע במכונית לסן פרנסיסקו - אינו צריך לבקש רשות ממישהו.

וכשאני בא לאיזו עיר [בארה״ב], אני יכול להקהיל קהילות ברבים, ואני יכול להיפגש עם בני עמי. הם אזרחי ארצות הברית אבל הם בני עמי, ואנחנו נפגשים כיהודים, כאחים יהודים שותפים לגורל, ואני יכול לדבר אליהם כעולה על רוחי. ודאי שאני צריך לדבר באותו מעט שכל שאני מחונן בו ולא לומר שטויות. אני חייב לזכור שאני שר חוץ ואינני צריך להתחיל לגנות את ממשלת ארצות הברית. זה יהיה מאוד לא מחוכם מצדי, ויהיה בזה חוסר טקט גם לגבי היהודים, לא רק לגבי ממשלת ארצות הברית, אבל על עניינים יהודיים משותפים אני יכול לומר להם כל מה שאני רוצה. אינני צריך להגיש נאום שלי לאישור. קיימת עיתונות והיא יכולה לפרסם מדברי מה שהיא רוצה, או לא לפרסם, או לנסח ולסלף. יש חופש גמור. האם זה מפני שארצות הברית שומרת חסד ליהודים? חס ושלום. האנטישמיות עולה כפורחת אך כזה המשטר שם ואני נהנה ממנו.

אינני יכול להיכנס באותו אופן חופשי לברית המועצות. אינני אומר שאם אבקש לנסוע לא יתנו לי. אני מניח שיתנו. אז אוכל לבוא במוסקבה לבית כנסת. לא אוכל לדבר שם עם איש באופן חופשי. אין צריך לומר שלא אוכל לקום בבית הכנסת ולהגיד: ״רבותי, אני רוצה לומר לכם מילים אחדות״. אם אעשה זאת - תיפול דממת מוות בין האנשים. והם יודעים היטב שזה יירשם בחשבון ואני לא אעשה זאת בשום פנים ואופן. אני יודע שאסור לי להעמיס את זה על חשבון חובה של מדינת ישראל לברית המועצות. ואין צריך לומר שאינני יכול להתהלך בארץ ולכנס אסיפות. ואין צריך לומר שאין שם עיתונות כמו באמריקה. לקהילות באמריקה יש עיתונים משלהן וגם בעיתונות הכללית יכולים יהודים לכתוב מה שהם רוצים. למפלגות שלנו יש [שם] עיתונים ול[תנועת הנשים הציוניות] ״הדסה״ יש עיתון, ויש כלי ביטוי נוסף שנקרא מקודם ״ההגנה מדברת״ ועכשיו ״ישראל מדברת״, מדוע? מפני יחס של חיבה למדינת ישראל? חס ושלום. מפני שכזה הוא המשטר, ומדוע בברית המועצות כל זה בלתי אפשרי? מפני שיש יחס עוין למדינת ישראל? חס ושלום. מפני שכזה הוא המשטר שם. קיימים שני המשטרים האלה - משטר אחד הוא מחנק בשבילנו ומשטר שני הוא סם חיים בשבילנו. האם אנזר מסם חיים ואגזור על עצמי את המחנק מתוך נאמנות לעיקרון מופשט של שוויון, של אי-הזדהות? מה יהיה אז גורל ארץ-ישראל בעולם כולו?

אינני מדבר על כסף בלבד, אם כי בעצם אין זה דבר פשוט שאתה יכול להקהיל קהילות ולדרוש מהן כסף והן נותנות, וכסף רב מאוד. גם לאחר הירידה במגבית נותנים כספים עצומים. יכול יהודי לקום ולהניח על השולחן מיליון דולר. כל זה כסף אמריקני. הוא יכול להוציא את הכסף הזה מאמריקה למדינת ישראל, ולא רק שהוא יכול להוציא את הכסף, הכסף הזה פטור ממס, זאת אומרת, הוא מקבל חלק מזה מאוצר המדינה [שלו]. הוא מתרים את המדינה, וזה הסוד מדוע הגיעו המגביות לסכומים כאלה. ואותו דבר גם באנגליה. כי ההיגיון שלהם אומר כך: אדם המשתכר ומוציא את הכסף להנאת עצמו - חייב לשלם בעד זה [מס הכנסה], לשלם הרבה. אבל אדם המשתכר הרבה ומוציא את הכסף לצדקה, לטובת אחרים, עוזר על ידי כך למדינה - מה אפוא ההצדקה לקחת מס מזה? על כן אין מס ההכנסה חל על צדקה. אלא מה, הכסף יוצא לחוץ לארץ? - בחוקה, לא של אנגליה ולא של אמריקה, אין הפליה כזאת. יש אומנם טענות על זה, אבל משיבים כי זה לא יהיה הוגן: הרי זה בכל זאת דבר הומניטרי. לשם מה הולך כסף זה למדינת ישראל? - הוא הולך כדי להאכיל רעבים ולהלביש ערומים וזוהי מטרה הומניטרית נעלה מאוד. איך תוכל אפוא אמריקה, המקבלת את הפרינציפ, להפלות מפעל כזה? אין היא מפלה לרעה. כך המצב באמריקה מפני ששם משטר כזה, ולא מפני רצונו של טרומן לסייע למגבית. ברוסיה משטר אחר ושם זה לא ייתכן.

תיקחו דוגמה אחרת, מדוע, כשאנחנו מעבירים לארץ הון - צריך גם להביא ידיעה מה לעשות בהון זה? אכן בדרך כלל מקובל בינינו שאנחנו מאוד מתקדמים, כולנו מוחות חריפים ומאוד מוכשרים ומשכילים. לא היו דברים מעולם! אנחנו מפגרים מאוד, על כל פנים, מפגרים מאוד לעומת המשימה המוטלת עלינו. אתם יודעים שפריון העבודה אצלנו הוא בשפל המדרגה. הפועל שלנו איננו משתווה בתוצרתו עם הפועל בארצות המתוקנות שבחו״ל, ובעצם היה צריך לייצר כפליים, כי שם אין מתח כזה כמו פה ואין מאיימים משברים כמו אצלנו. בלי הרמת פריון העבודה לא יקום קיבוץ גלויות. ויש כלים יותר משוכללים, יש כל מיני תגליות, יש כל מיני אפשרויות שאנחנו איננו יודעים אותן. אנחנו מוכרחים להסתייע בהן. ושוב, כשאנחנו באים לאמריקה, אנחנו קודם כל יכולים להתקשר עם יהודים, ואנחנו מתקשרים אתם כעם יהודים ואין הם חייבים למסור דין וחשבון לממשלתם ואינם חייבים לשאול רשות, מפני שהמשטר הוא כזה - אדם איננו צריך לבקש רשות כדי לנסוע לחוץ לארץ ולעסוק במשהו. אם תופסים אותו שהוא עושה משהו המקעקע את יסודות המשטר, דנים אותו, אבל מראש אין הוא צריך לשאול. ויש משטר אשר בו המצב הפוך. אדם אינו יכול לנקוף אצבע, אינו יכול להניף יד ורגל בלי לשאול. ונותנים לו רשות לא כאשר אין בזה דבר מה פסול כשלעצמו בזה לא די. אלא רק כאשר זה הכרחי למדינה.

יש רופא באודסה, מנתח, בענף שלו יחיד בעולם. ויש ילד פה בארץ, שאם יש לו תקווה להצלה הרי רק על ידי ניתוח כזה, וזאת אומרים כל הרופאים. ומומחים מאמריקה אומרים לו: ״אין לך מה לנסוע לאמריקה. אם יש איש בעולם על פני כדור הארץ, שיכול לעזור, הרי זה אותו רופא זקן היושב באודסה״. אבל כל הבקשות וכל התחנונים אינם מועילים. אינך מקבל אפילו תשובה. מדוע? מפני שיש שיטה, מפני שיש משטר כזה שם. וכדי לקיים את המשטר הזה צריך לבודד אותו מכל העולם ולא צריך שיהיה קשר עם חוץ לארץ. הקשר בין הארץ ובין העולם זה מונופולין ממשלתי. אין לסתם אדם מן השוק כל חלק ונחלה בו. אין מכניסים אנשים מחו״ל ואין נותנים לאנשים לצאת לחו״ל אלא אם זה הכרחי למדינה, ואם יסטו מזה במקרה כזה - יערערו עיקרון יסודי ואין כלל לשער מה תוצאות ההתערערות הזאת. ואומנם זה אכזרי, אבל זו התאכזרות מותרת ובאה התורה ומוסיפה: גם התאכזרות מוסרית, כי צריך למדוד את הדבר לפי טובת הכלל. ימות ילד אחד? מה זה ילד אחד במאזן היסטורי ונוכח גאולת המין האנושי, וזו המלאכה שאנחנו שוקדים עליה. זאת התורה. קשה מאוד לבוא אליה בוויכוח מוסרי. זה המוסר שלה. אך תנסו נא לבנות את מדינת ישראל במוסר כזה.

כשאנחנו צריכים לאיש מדע, אנחנו פונים קודם כל ליהודים. כשאני קיבלתי בתקופת המלחמה, עוד לפני הכרזת העצמאות, בחודשי דצמבר 1947 וינואר, פברואר, מארס 1948, דרישה אחר דרישה מפה - הייתי אז בניו-יורק - למצוא מומחים צבאיים ולשלוח אותם הנה, באתי בדברים עם יהודים, באתי בדברים גם עם לא-יהודים. עמדתי להתקשר עם לא-יהודי, אבל הוא נסוג ברגע האחרון, כי אמר: הוא אינו יכול לנסוע בלי רשות מפורשת מה״סטייט דפרטמנט״. אבל היהודי קם ונסע.^[20] הוא אמר שהוא נוסע אבל לא שאל רשות - קם ונסע. ואחר כך הודיע [לממשלתו]: ״דעו לכם, שאני פה ואני עושה זאת וזאת״. והוא בא הנה. והוא נפל. ויש עכשיו משמר דוד ומשגב-דוד על שמו. לאחר שהיה פה תקופה ראשונה הוא חזר לאמריקה לשתי מטרות: להידבר עם אשתו ולמצוא עוד אחד. הוא קרא לי לעזרה שאני אדבר עם אשתו ואומר לה שני דברים: שאי-אפשר [לוותר] על נוכחותו בארץ; שאין צפויה לו סכנה. ואני אמרתי את שני הדברים האלה לאשתו, ועל כן הוא נסע לארץ פעם שנייה ואחרי זה נהרג. אבל היתה לו גם מטרה לבחור עוד אחד כמוהו. והוא פגש עוד יהודי, גם הוא איש צבא, ולא השפיע עליו. הדבר לא לקח את לבו. אבל כאשר הוא נפל התעורר המצפון והתעורר קול הדם היהודי אצל אותו יהודי שני. הוא בא ואנחנו לקחנו אותו והוא לא אמר מילה ל״סטייט דפרטמנט״. אך כעבור חודשים אחדים, כשהוא עבד, ועשה עבודה חשובה, הופיע ״קול העם״ [יומון מק״י] והופיעו מודעות מעל הקירות: גנרל האריס!^[21] אז פנו אלינו [מ״הסטייט דפרטמנט״]: אצלכם יש גנרל אמריקני? ואנחנו לא ידענו. אמרנו: לא גנרל אלא קולונל - והוא עשה זאת וזאת.

אגב, תכנסו עכשיו לעין חרוד ותשמעו מה מספרים אנשים שהיו מפקדים בצבא ההגנה לישראל ממוצא ידוע,^[22] ואיך הם מרעילים את נפש הנוער ומשמיצים את האיש הזה, שהוא זר. וזה אחרי שאני הייתי באסיפה בעין-חרוד וסיפרתי את העניין. זאת אומרת שהשמצת אדם זה היא, למעשה, גם השמצתי-אני כאיש כזבים. נאמר עליו שהוא איש האינטליג׳נס האמריקני, שהוא נשלח הנה על ידי האינטליג׳נס. הוא היה מומחה ליד אחת המחלקות במטכ״ל והצטיין מאוד, אך מספרים כי השליטו אותו על כל הצבא והדבר אינו אלא גילוי אחד של קנוניה לשיעבוד ישראל לאמריקה, והוא נוסע כל שבועיים לוועידה של ראשי האינטליג׳נס באיזה מקום באירופה ומוסר דין וחשבון, וכל הסודות גלויים לפניו, והכל ידוע עכשיו ל״סטייט דפרטמנט״.

מה פירוש הדבר הזה? פירוש הדבר הוא שאילו היה דוד מרכוס חי - כי אז היתה מנת חלקו עכשיו ההשמצה הזאת. פירוש הדבר שאילו איש זה היה נהרג - כי אז היה מקודש ונערץ והיתה מוקמת נקודת יישוב על שמו. האם רק המתים קדושים, ואת החיים מותר להשמיץ? ואפשר לחיות באווירה כזאת של זיוף, של שקר?

מדוע יכלו האנשים האלה לבוא אלינו? מפני שאפשר לנסוע מארצות הברית מבלי לשאול רשות. מדוע איננו יכולים לגשת לאיש יהודי בברית המועצות ולומר: ״בוא תעזור לנו?״ כי אין לנו כלל גישה אליו ואנו יכולים לפנות רק אל השלטון. ואנחנו פונים. פנינו לברית המועצות שישלחו לנו מומחה לייעור ערבות, לייעור מדבריות. הם התמחו בזה. אך הם אף לא ענו לנו. הם גורסים כך: עונים רק כאשר יש צורך ממלכתי לענות. אין צורך ממלכתי לענות? אין עונים. וייתכן שאנו מוכנים להצדיק את זה, אבל השאלה היא איזה יחסים זה מאפשר. ואחר כך טוענים שאנחנו מזדהים עם המערב. במערב איננו מוכרחים כלל להיזקק לשלטון. אנחנו נוסעים על פני הארץ, באים במגע עם יהודים ולא יהודים. מחר אנחנו יכולים להביא הנה את ליליינטל^[23] אם יהיה נחוץ. אנחנו כבר הבאנו הנה את לאודרמילק,^[24] נביא אותו עוד פעם אם נחוץ יהיה. נביא כל מומחה שירצה לבוא. אינני יכולים להתקיים בלי זה. האם מפני שאיננו מקבלים מומחים מברית המועצות, לא נקבל מארצות הברית? ואז ברור, שהרושם הוא שאנחנו קשורים למערב.

תקחו לדוגמה את זרם המבקרים, התיירים. יש נשק אחד שהוא נתון גם בידי ברית המועצות, אך היא אינה משתמשת בו מפני שזה נגד המשטר שלה וארצות הברית משתמשת בו - זה חופש הזיקה בין מדינת ישראל ובין היהדות המקומית. בזה ארצות הברית מחוץ לכל תחרות בכל הצורות שהזכרתי, מתרומה קטנה ועד להשקעת הון ועד לעליית נוער חלוצי ועד לעליית בעלי הון ועד לתיירות גדולה ועד לזרם של אנשי מדע והקשר אתם. כל זה היה יכול להיות גם מצד ברית המועצות. זה איננו מפני שזה עניין של משטר. אבל זה בהחלט יוצר מצב של חוסר שיווי משקל ואין כל ברירה. וזה כמובן משתקף ביחסים. העיתונות [הישראלית] מלאה ידיעות: פלוני בא מאמריקה אלמוני יצא מאמריקה, שליחים יצאו מישראל לאמריקה, אלה ואלה באו מאמריקה. הלוואי וכל זה היה ממשי. לפי שעה זה רק דיבורים ותוכנית. אבל יש תנועה, יש חופש.

מה אתם קוראים מסוג זה בעיתונות לגבי ברית המועצות? שפייגה אילנית נסעה לקונגרס הנשים?^[25] טוב, תבוא עליה הברכה. אך מתי זה קורה? פעם ביובל. אבל היכולה ברית המועצות להרשות ליהודים לנסוע לישראל לבקר פה את קרוביהם, או סתם לראות את הארץ ולחזור לברית המועצות? יותר קל לה להרשות עלייה מאשר להרשות דבר כזה, כי היא חוששת שעל ידי כך היא תפרוץ פרץ בחומה ותסגיר את כל המצודה. מפני שאם מותר ליהודים לנסוע לישראל ולשוב, מדוע אסור לאחרים לנסוע לצרפת ולשוב, ולנסוע לאמריקה ולשוב? אז הותרה הרצועה, כל העניין מופקר. אז יש זרם בלתי פוסק, כניסת כל מיני דעות מאוד מאוד פסולות בעיני ברית המועצות. זה ערעור גמור, זה הרס של אושיות השלטון. כל המשטר מתפורר על ידי כך. אני מבין את זה היטב. אני נכנס למצבם לפי ההיגיון שלהם. אבל לנו אין תקומה בלי הקשר החי הזה עם העולם. אנחנו לא ארץ סטטית מגובשת היכולה לעשות בתוכה כל שידוד מערכות וכל מהפכה. לא זו בעיית הדור. בזה השאלה לא תיפתר. מוכרח להיות זרם אנשים, הון וידיעות מחו״ל. בלי זה לא תימלא המשימה. וזח הקובע. זה מכריע. לשם זה קמה מדינת ישראל. בלי זה - זוהי התכחשות לכל העניין ולכל המלחמה ולכל שבעים שנות התיישבות ועלייה, וכל המלחמה וכל הגבורות מאבדים כל משמעות.

ועתה אענה על מספר שאלות הנוגעות לפרטי העניינים. אענה קודם על השאלה אם הצטרפות ברית המועצות לחזית הוותיקן [בפרשת בינאום ירושלים] היתה אך ורק משום התנגדותה לשלטון עבדאללה. אני אומר: לא אך ורק. זאת ועוד אחרת. הסיבה העיקרית היתה, שבשבילם אי־בינאום פירושו חלוקת ירושלים, חלוקת ירושלים פירושו ביצור מעמדו של עבדאללה בחלק השני של העיר. ביצור מעמדו של עבדאללה בחלק השני של העיר פירושו ביצור מעמדו בכל ארץ־ישראל המערבית. ביצור מעמדו בכל ארץ־ישראל המערבית פירושו ביצורה של אנגליה בארץ-ישראל המערבית. ובכן, הם נגד זה. אבל סיבה שנייה היא שהם השלו את עצמם - ואני חושב שהם טעו, ואל תחשבו שהם אף פעם לא טועים - שאם יקום משטר בינלאומי בירושלים גם לרוסיה יהיה אז חלק ונחלה בו. לא היה ברור להם, כנראה, שאם יהיה משטר בינלאומי לא יהיה להם כל חלק ונחלה. ולא היה ברור להם, כנראה, שאילו היה משטר בינלאומי מלכתחילה - לא היו בשום פנים ואופן מקבלים מה שקיבלו ממדינת ישראל, זאת אומרת מסירת רכוש רוסי בלב ירושלים לברית המועצות.^[26]

דבר זה עונה בעצם, מדוע היתה ברית המועצות מלכתחילה בעד מדינת ישראל. לא מפני שהיתה מעוניינת לעשות צדק לעם היהודי, אלא הסיבה העיקרית היא שהיתה מעוניינת לעקור את אנגליה מפינה זו של העולם. אינני אומר זאת, חס ושלום, לגנות ברית המועצות. להיפך, רק אם יש למישהו אינטרס מקביל לאינטרס שלנו - זה גורם להזדהות ממשית. אם זה רק רצון לעשות טובה - אין לסמוך על הדבר בשום פנים ואופן. רק משום שלברית המועצות היה אינטרס, משום כך עמדתה היה לה תוקף ואפשר להישען עליה.

נקודת המוצא העיקרית שלהם היא לא מה יהיה גורל עם זה או אחר, או מה יהיה גורל ארץ זו או אחרת, אלא מה יהיה גורל המערכה העולמית. ובכל מקרה ומקרה הם עושים את חשבון גורל המערכה העולמית. בשבילם ארץ-ישראל אינה אלא חוליה בשלשלת העולמית, והם שאלו את עצמם אם הם יכולים לעשות בחלק זה של העולם משהו שישפר את מצבם בחזית העולמית וירע את מצב הצד שכנגד. והם הבינו שעקירת אנגליה מארץ-ישראל משפרת את מצבם. אז שאלו: איך עוקרים את אנגליה משם? ברור, על ידי חיסול המנדט. מה זאת אומרת חיסול המנדט? יטענו שהארץ חוזרת לתוהו ובוהו? אמרו: במקום מנדט צריך להיות משטר אחר. איזה משטר בא בחשבון? אמרו: עצמאות. מדוע לא אמרו מה שאמרה סיעה ב׳, שמבוקש מנדט והוא משטר בינלאומי בשיתוף ברית המועצות?^[27] מפני שהבינו שאם יהיה שיתוף אנגלי-אמריקני - הם יהיו במיעוט. אז אמרו: לא, לא רוצים משטר בינלאומי, אלא רוצים עצמאות. הדבר הפשוט ביותר בשבילם היה לומר: עצמאות פירושו כי רוב האוכלוסייה ישלוט כמו בכל מדינה, אבל עד כדי כך היו משכילים שהתברר להם, כי בארץ ישנם שני לאומים, ואם יסגירו את השליטה על הארץ לרוב הערבי - לא יהיה שלום כי אם תהיה מלחמה. ואם תהיה מלחמה - הדאגה היתה לא שמא העם היהודי יישמד במלחמה, אלא שתבוא שוב התערבות של מעצמות, ואנגליה תיכנס שוב, וביטול המנדט לא יהיה אלא תמרון כדי להכניס את אנגליה מחדש לחלק זה של העולם ולבצר בו את שלטונה - זה היה התכסיס של בווין. אז אמרו: צריכה להיות עצמאות כזאת שלא יהיה עימה פתח להתערבות, זאת אומרת עצמאות מחולקת - תהיה מדינה יהודית ותהיה מדינה ערבית. על כל פנים, מהשטח היהודי אנחנו עוקרים את דגל בריטניה. והם הצליחו בזה. לכן נשארו תומכים במדינת ישראל, מפני שהחשבון שלהם הוכח כצודק.

מאותה סיבה הם התנגדו לחלוקת ירושלים, מפני שהם רואים בחלוקת ירושלים ובמתן החלק ההוא לעבדאללה החזרת אנגליה לארץ-ישראל. הם לא יעשו מזה טרגדיה גדולה אם הדבר לא יקום, מפני שבכל זאת הם הצליחו לגבי שמונים אחוז של הארץ, ואנגליה בין כך וכך נשארה בעבר-הירדן. ומה ההבדל אם חונים מטוסים בריטיים במפרק ובזרקא ליד עמאן, או אם יהיו מטוסים בריטיים ליד שכם? זאת אומרת, אין זה עניין כל כך קובע גורל. אבל אם אפשר לדחוק - צריך לדחוק. וזה פשר התנגדותם, הפשר העיקרי, ונוסף לזה תקווה קלושה שאם יקום משטר בינלאומי תהיה להם בכל זאת יד בדבר.

אחרי ההצבעה^[28] לא נראתה כל כוונה מצדם להחמיר בקו זה. הם מיד רופפו את הלחץ, מפני שהם אנשים מציאותיים. הם מבינים שישנן עובדות שאי-אפשר לשנותן. אני מתאר לעצמי שהם מבינים, שלעקור בכוח את עבדאללה מן העיר העתיקה אפשר רק על ידי מלחמה והם אינם רוצים מלחמה. אני יודע זאת מפני שהם אמרו לי. הם אינם רוצים מלחמה במזרח התיכון, עד כדי כך שהם אמרו לנו זאת פעם ופעמיים ושלוש. הם אינם רוצים התחדשות קרבות במזרח התיכון. מדוע? מפני שהם יודעים שהתחדשות קרבות במזרח התיכון עכשיו עלולה לסבך את אנגליה בתוך העניין, וידנו לא תהיה על העליונה נגד אנגליה. והם יודעים שלא יבואו לעזרתנו נגד אנגליה, שאם הם יבואו לעזרתנו נגד אנגליה - פירוש הדבר: מלחמה עולמית. והם אינם רוצים מלחמה עולמית. משום שאינם רוצים התערבות אנגליה, אינם רוצים התלקחות קרבות חדשה במזרח התיכון. והם מבינים כי בשלום זה לא ילך ואו״ם לא יעקור את עבדאללה משם.

אבל אנחנו איננו יכולים להסתפק בזה, מפני שמצב זה שאנו נמצאים בו - מצב של אי-שלום ואי-מלחמה עם ארצות ערב - לא נוכל להחזיק מעמד מתוך תועלת לעצמנו זמן רב. איננו יכולים לחיות לאורך ימים בבידוד גמור במזרח התיכון, ולא מתוך פחד של התחדשות המלחמה - מתוך לחץ של כל מיני גורמים, מתוך חוסר קשרי מסחר, מתוך חוסר אספקה ומצב הכן בלתי פוסק. יכול להיות ששום דבר לא יועיל וכי מנוי וגמור אצל ארצות ערב לעבור ל״סיבוב שני״. יותר מתקבל על הדעת לחשוב, שגם בארצות ערב ישנה התרוצצות רבה בין מחייבי ה״סיבוב השני״ ובין שוללי ה״סיבוב השני״. על כל פנים, לא בלי הרבה היסוס ופקפוק יעברו ל״סיבוב שני״.

איננו צריכים אפוא כל כך לבטל את עצמנו ולחשוב שאין לנו כל השפעה על מהלך העניינים. יש לנו השפעה על מהלך העניינים. דבר ראשון שאנחנו צריכים לעשות אם יהיה ״סיבוב שני״ - שימצא אותנו במצב הכן. פירוש הדבר לדאוג לצבא ולציודו של הצבא. וציוד לצבא נקבל רק מהמערב, אלא אם כן נייצר אותו פה, אבל אם כנגד מטוסי דחף [סילון] נחוצים מטוסי דחף, ונגד טנקים נחוצים לפחות רובים אנטי־טנקיים, אני מתכבד להודיע לכם, שאנחנו נוכל לקבל כלי נשק אלה רק במערב, זאת אומרת באנגליה או באיזו ארץ שאנגליה תרשה לה למכור, או בארצות הברית. אם, נניח, נתבשר בעוד איזה זמן שקיבלנו מטוסי דחף אחדים, תהיה שמחה גדולה גם במפ״ם, אבל אחר כך יתברר שמטוסי דחף אלה באו מהמערב - ויהיה אבל... אך אנו נאמר: אין ברירה, או שאתם רוצים מטוסי דחף או שאינכם רוצים מטוסי דחף, אתם צריכים פעם אחת להחליט.

בעניין המילווה [האמריקני] היה מצב הפוך: היה אבל גדול, אחר כך הגיעו טרקטורים והיתה שמחה, וכך גם פה צריך לבוא לידי הכרעה. יאמרו: טרקטורים אפשר לקבל גם במזרח. מה לעשות, ויש ארצות במזרח שאנחנו מנסים לנהל אתן משא ומתן על זה, והתשובה שלהן היא: ״אנחנו נמכור לכם מה שיש לנו, ואתם תקנו את זה לא בשבילכם אלא תמכרו לארצות הברית, ובכסף זה תקנו מאמריקה טרקטורים ותמכרו לנו״. לו היה עודף של טרקטורים בברית המועצות, חזקה עליה שלא היתה נזקקת לפנייה כזאת אלינו. כאשר אנחנו פונים לברית המועצות ואומרים: ״הנה, אמריקה שולחת לנו דברים כאלה, למה לא תשלחו אתם, למה לכם ליצור מצב כזה שאנחנו מקבלים רק מאמריקה? זה לא טוב, לא טוב קודם כל לנו״, הם אומרים: ״תחכו״. קיבלתי פעם תשובה כזאת: ״תחכו שמונים שנה. אמריקה כבר שמונים שנה שלא היתה מלחמה על אדמתה. ומאז כל פצעיה נרפאו, ולא רק שפצעיה נרפאו אלא היא עשתה חיל רב, ועכשיו יש לה עודף והיא יכולה להשפיע מטובה גם על מדינות אחרות, אנחנו - כל הזמן מלחמות על אדמתנו, וכל פעם הרס של משק, ואנחנו עושים תמיד מאמצים נואשים לבנות את ההריסות מחדש, ואתה רוצה שיהיה לנו עודף לתת לכם?- אין לנו. יש לנו מחסור בשביל עצמנו״.

זו היתה התשובה שקיבלתי כהסבר ממדינאי סובייטי מאוד מפורסם. האם כדי לשמור על שיווי משקל אנו צריכים לדחות את בניין המדינה עד שרוסיה יהיה לה עודף? אני אומר: קודם כל יש להצטייד לקראת יום עברה. ושוב, להצטייד פירושו לעשות זאת במערב.

אבל לא רק זה. אנחנו יכולים לתרום תרומה מדינית לתהליך המוביל את המזרח התיכון מן המלחמה והלאה. נניח שאנחנו עושים שלום עם ארץ ערבית אחת - אנחנו פורצים בזה פירצה בחומת ההסגר מסביב, עושים לפחות כדאי ״סיבוב שני״, מפני שמוכרחים להביא בחשבון שקו אחד של חזית לא יהיה, ושלא יהיה אותו הסגר שיהיה אם תהיה טבעת ברזל מסביב. על כן עניין השלום עם איזו ארץ ערבית הוא בשבילנו נכס לעצמו במובן של העמדת תריס. לא אומר שזו ערובה, אבל זה בכל אופן תריס בפני ניסיון של ״סיבוב שני״, ועלינו לשקול אילו תהליכים אנחנו רוצים להניע במזרח התיכון - תהליכים של מלחמה או תהליכים של מלחמה.

עוד דבר לוחץ עלינו, לוחצת עלינו לא רק סכנת מלחמה. נניח שלוחצת עלינו סכנת החזרת פליטים, שכן כל זמן שבחוץ ישנם המוני פליטים ללא קורת גג, וכל זמן שבפנים ישנם מרחבים ריקים ללא מתיישבים - ועם כל המפעל הכביר שעשה לוי אשכול בשנה שעברה והשנה, והוא עשה התיישבות מהפכנית בארץ, בקצב מהפכני, בממדים מהפכניים, בחומר אנושי שהוא מהפכני מבחינת ההתיישבות - עם כל זה עדיין ישנם מרחבים גדולים שוממים. אנחנו במצב של סכנה. יש עלינו לחץ עצום. המצב משתנה אם אנחנו יכולים לעשות שלום עם אחת הארצות הערביות, ודווקא עם ארץ ערבית שעליה בייחוד, יותר מאשר על כל ארץ אחרת, מעיקה מצוקת הפליטים, באשר בתחומיה נמצא המספר הגדול ביותר של פליטים. ואם אנחנו יכולים לעשות שלום שאין בו תנאי להחזרת אף פליט אחד, ויכולים להצביע אחר כך על עובדה זו נוכח כל מדינות ערב, נוכח הפליטים עצמם - יותר קשה להפר שלום מאשר להפר שביתת נשק, כשם שקשה יותר להפר שביתת נשק מאשר להפר הפוגה. אבל יש דרגות. אם הפליטים רואים שנכרתה ברית שלום של קבע ולא הותנה על החזרתם, זה אומר להם שאין תקווה לחזור ומפנה אותם יותר לחפש דרך להיאחז במקומותיהם. ואם עוד אפשר להרוויח משהו על ידי שלום זה - אינני יודע אם אפשר, אבל אם אפשר להרוויח, לתקן משהו, להחזיר משהו - זה עוד דבר נוסף.

נכון, לעומת זה אתה מודה בשלטון ערבי בחלק השני [של הארץ], אך כנגד זה יש שאלה שנייה, מציאותית: אם אינך מודה, אתה משנה את המצב? ואם יעבור דור ותהיה לך אפשרות לשנות, תראה את עצמך כבול על ידי כך. ישנו השיקול הזה, ובינתיים יש לך משימת קיבוץ גלויות, ואתה מוכרח לקשור קשרי מסחר ולפתוח שווקים, שאם אתה ניגש מחר להקמת תעשייה, שיהיה לך איפה למכור את התוצרות ולקנות מזון במרחק יותר קרוב ובמחיר יותר נמוך, ולמשוך על ידי כך הון השקעה, הפוחד גם מזה שמא תפרוץ מחר המלחמה, ועל הכל, יש לך עסק עם גורמים עולמיים.

אמריקה כגורם עולמי לוחצת עלינו הרבה יותר מאשר ברית המועצות, מפני שברית המועצות, כפי שכבר אמרתי, מסוגרת בתוך עצמה ורואה את כוחה בגיבוש הגוש העצום שלה, ובארצות אחרות היא עושה מחתרת הרסנית לשם שינוי המשטר החברתי, אבל אינה כובשת לעצמה עמדות מדיניות כלכליות. ארצות הברית הולכת בדרך אחרת, והיא פה גורם יותר גדול מאשר ברית המועצות, מפני שהיא נותנת מילוות ועוסקת במסחר, והיא קשורה עם אנגליה, ואנגליה יש לה בסיסים על התעלה [סואץ] ובעבר-הירדן. ובארצות הברית ישנו שיקול רציני מאוד: האם מדינת ישראל זהו גוף שיכול להתאקלם במזרח התיכון, האם המזרח יעכל אותו פעם, או שזהו גוף זר, מין קוץ ממאיר שהמזרח הערבי לא ישקוט ולא ישלו אלא אם יעקור אותו? ומתרוצצות שתי אסכולות. יש אסכולה האומרת: לא יהיה שלום ולא יוכל להיות שלום. היהודים סתם מתרברבים כשהם מדברים על שלום ומדברים על עלייה גדולה. הם יפלו, הם יישברו. ואפשר על ידי שלום להוכיח שזה לא נכון ולהקנות מושג אחר לחוגים השליטים שם על סיכויי העתיד של מדינת ישראל ועל יחסיה עם המזרח התיכון. אם המצב הוא כזה, שארצות הברית במידה רבה יורשת את מעמדה של אנגליה במזרח התיכון- יורשת גם את כל הפסולת שלה ואת השלילה שלה - והיא אומרת לעצמה: זה שטח חיוני בשבילי, והשטח החיוני הזה הוא ברובו העצום ערבי, הן בשטח ממש והן באוכלוסין, ויש פינה קטנה ישראל ותמיכתנו בפינה קטנה זו מקוממת את כל השטח הגדול נגדנו ומקלקלת לנו, הרי מתפיסה כזאת יש רק פסיעה אחת למסקנה. אז ברור: פה לפנינו שורש אשר אם ינבוט תצמח ממנו אותה תורה בריטית מוכרת: כדאי לנו שתהיה מלחמה וישמידו את ישראל. כי הם רוצים רק דבר אחד: שתהיה יציבות, יהיה שקט, יהיה שלום, שהכל יהיה בטוח ולא יהיו פה סכסוכים שצד שני יוכל להתערב. ואם אי-אפשר להגיע ליציבות על ידי שלום - מוטב להגיע ליציבות על ידי מלחמה שבה תושמד ישראל.

אינני מוסר לכם כאן הודעות, או הצהרות, או החלטות. אני רק מנסה לתאר לפניכם הלך מחשבה שאנחנו צריכים לראותו בפרוייקציה - איך הוא בהמשכו, במה הוא פוגע, למה הוא מביא? חובתנו לראות דברים מראש איך הם מתפתחים. ואם אנחנו יכולים להחניק תהליך זה, להחניק אותו באיבו על ידי שלום עם ארץ ערבית אחת לפחות, זה דבר עצום, מהפכה שלמה בכל המושגים.

זוהי הגישה שלנו לשאלת השלום עם עבר-הירדן. ובגישה זו אין כל שינוי. כמובן, כדי שיהיו נישואין - דרושים שניים. כדי שתהיה ברית שלום - דרושה הסכמת הצד שכנגד, ודרוש שזה יהיה כדאי לצד שכנגד. הרבה דברים כדאיים לו, יש דברים שאינם כדאיים לו. זוהי שאלה של משא ומתן, של מקח וממכר. אבל לגבי העמדה - צריך שיהיה ברור מה אנו רוצים. ברור שלנו חשוב מאוד להגיע לשלום עם מצרים. לכאורה בעיית השלום עם מצרים היא יותר פשוטה. לכאורה - יותר חשובה, זאת אומרת, שלום עם מצרים לנו יותר חשוב, מפני שמצרים היא מדינה ערבית ראשה והיא אולי היחידה הראויה באמת לשם של מדינה עצמאית במידה שיש בכלל מדינות עצמאיות כיום בעולם, ולו היתה לנו ברירה עם מי לעשות שלום קודם, עם מצרים או עם עבר־הירדן, לא היתה כל שאלה. אבל עלינו להיות מציאותיים. עלינו לדעת שעניין השלום אתנו מעיק על מצרים הרבה פחות משהוא מעיק על עבר־הירדן, באשר בשביל עבר־הירדן זו יכולה להיות שאלה של קיום - בשביל מצרים לגמרי לא שאלה של קיום. עבר־הירדן ענייה. עבר־הירדן תיהנה הרבה יותר מיחסי מסחר אתנו. מצרים, בתור ארץ הרבה יותר עשירה - השלום אתנו לוחץ עליה פחות.

נוסף לכל הצרות, יש עניין זה של עזה. ואם לחשוב על שלום עם מצרים, צריך להניח שאם מצרים תסכים למסור לנו את עזה, הרי לפחות בתנאי שנקבל את כל תושבי עזה. וזאת אומרת, חברים יקרים, רבע מיליון ערבים - קרוב ל־200 אלף פליטים ו־60-50 אלף תושבים מקומיים. זאת אומרה להגדיל בבת אחת את מספר הערבים בישראל עד למעלה מ־400 אלף ולעמוד בפני שאלה של התיישבות קרוב ל־200 אלף [פליטים] ערבים במקומות אחרים. יש לראות תמיד כל עניין בכללו עם הגישה היסודית שלו ועם מסקנותיו. אינני קובע מסמרות בעניין זה, אבל אני מציג לפניכם את הבעיה. למעשה, אין היום שום משא ומתן עם מצרים. יש המשך של גישושים לבירור האפשרויות עם עבר־הירדן.

אם אשאל היש שינוי לרעה במדיניות ארצות הברית כלפינו, אומר: אין שינוי לרעה. לכאורה, ולהיפך. היה זמן שהיה לחץ פעיל מאוד עלינו. והיה זמן שהיה לחץ עוין מאוד בשאלת הפליטים והגבולות. וכאילו נדמו הדברים האלה. אין זאת אומרת שלא [חסרות מספר מילים במקור]. ברור, מוטב היה לארצות הברית אילו באנו והודענו: אנחנו מדינה מערבית כמוכם, אנחנו מוכנים לתת לכם בסיסים, הבה נטכס עצה יחד על תוכניות הגנה משותפות, אנחנו מוכנים לקבל הדרכה שלכם במדיניות בינלאומית. ארצות הברית בוודאי לא היתה מזלזלת בזה, היתה מרוצה מזה. עובדה שאנחנו לא אמרנו זאת. ולא רק לא אמרנו זאת, אלא אמרנו ההיפך: ידוע לכם, שבשום פנים ואופן לא נשמש בסיס לכם נגד ברית המועצות, זה יוצר מצב לא בריא שאנחנו מוכרחים לעמוד בו. אבל לא זה העיקר הקובע.

העיקר הקובע ביחסינו עם ארצות הברית זהו מצב יחסינו עם הארצות הערביות. ארצות הברית מוכנה להתפשר עם מדינת ישראל כמדינה בתור כזו, לקבל אותה על סמך היחסים העולמיים שלה, ולקבל אותה על מדיניותה הבינלאומית המסוייגת שדיברתי עליה. אמרתי עד כמה אנחנו למעשה מתקרבים לארצות הברית - דעו לכם, זה נחשב למעט מאוד בעיני ארצות הברית. די שנצביע במועצת הביטחון בעד צ׳כוסלובקיה ולא בעד יוגוסלביה, כדי שנרשם ברשימה לא טובה. בכל זאת, לא זה קובע. מה שקובע זהו מצב יחסינו ועתיד יחסינו עם העולם הערבי. אם יתברר לאורך ימים, שמדינת ישראל היא גורם מחרחר ומסכסך, גורם המגרש כל סיכוי לשלום וליציבות במזרח התיכון, גורם הכרוך בסיבוכים בלתי פוסקים ולכן הולכים ומחמירים, או יתברר שמדינת ישראל יכולה להשתלב במערכת הארצות האלה, להגיע.^[29]