12 | הממשלה, ישיבה כ״ז (סעיפים א', ב')

משלחת יהודית קומוניסטית מארגנטינה 

סעיף א': שאלות

לאחר דיון בשאלת שהציגו מספר שרים, דיווח ראש הממשלה ב״ג על משלחת של קומוניסטים יהודים ארגנטינאים העומדת לבקר בארץ: "ומתעוררת שאלה אם יש להנפיק להם אשרות כניסה. הם סידרו מגבית נפרדת מהמגבית הציונית, חציה למפלגתם וחציה לא״י הסכמנו עם הסוה״י שלא נקבל את כספם ואת המשלחת. הקומוניסטים בארגנטינה הם גדולי העשירים שם. הם ביקשו להתקבל אצל שרים ומופנית בקשה אל השרים שלא לקבל אותם, וגם הסוה״י לא תקבל אותם בנימוק שהם מחבלים במגבית".

השר מ. שרת: לפני נסיעתם נאם היושב ראש שלהם ואמר, שהציונים לוקחים יהודים ממחנות הסגר של היטלר ומכניסים אותם למחנות הסגר ציוניים בארץ. אלה שניצלו מהשבט של היטלר טועמים את המגלב של הציונים בארץ. העובדה שנתנו להם אשרות עוררה סערה גדולה בציבור היהודי שם. הצירות שאלה אותנו בעניין זה ותשובתנו היתה שיתנו להם אשרות. הוסכם שלא נקבל את הכסף שלהם אלא אם יתאחדו עם הציבוריות היהודית.

בשלב זה התנהל דיון. השר שפירא טען שיש לנהוג בחברי המשלחת מידת הכנסת אורחים ולנסות לקרב אותם. השר רמז תמך בשר שפירא אך התנגד לקבל את כספם. השר י. ל. מימון אמר שאין לגרשם, אבל לא צריך לקבל אותם. השר יוסף אמר כי הוא יסרב לקבל את המבקשים להיפגש עמו.

השר מ. שרת: ישנה כאן נקודה אחת הטעונה הבהרה. אני עצמי נטיתי לא לקבל אותם לגמרי. לאחר ששמעתי דברי החברים סבור אני, שאולי אין זה מענייננו לתת להם אפשרות להגיד אחר כך שלא ניתנה להם הזדמנות לשמוע מה רוצה מהם מדינת ישראל, ומדוע אין מקבלים אותם. אולי כדאי שמישהו יקבל אותם רק כדי להשמיע את עמדתנו ומדוע לא נקבל אותם, ומה הדרך לעזור לנו - להתאחד עם המגבית הכללית.

הדיון נמשך. השר י. מ. לוין הביע דעתו שאין לפרסם שמחרימים את המשלחת.

השר שזר פסל קבלת כספי המגבית של המשלחת, אך טען שעל שרי הממשלה לדבר אתם, להתווכח אתם באופן חברי ולכבוש את לבם. ראש הממשלה אמר בין היתר:

ראש הממשלה דוד בן-גוריון: איני מסכים להצעת מר שרת. איני חושב כמו החברים כאן בעניין זה. הם שונאי ישראל המובהקים בעולם. הם ישמידו את היהודים אם יאמרו להם לעשות כך. אתה לא תתקן אותם. זו נאיביות. אך אם ישנם חברים הרוצים להיפגש אתם - ייפגשו אתם. לדעתי תהיה זו פגיעה ביהדות [הארגנטינית].

השאלה עמדה להצבעה ונתקבלה החלטה כי "כל שר חופשי לקבל את חברי המשלחת מארגנטינה".

סעיף ב׳: הדיון בתקציב 1950/1

הדיון נפתח בסקירת שר האוצר אליעזר קפלן על תקציב ההוצאות השונות של המדינה. אחר כך התייחסו השרים י.ל. מימון, ב. ש. שטרית, י. מ. לוין ומ. שפירא ועמדו כל אחד על צורכי משרדו.

השר מ. שרת: אתחיל במשפט הנדוש, שאין לי עצה כיצד לפתור את הבעיה שעומדים בפניה, שמעמידה אותנו על עברי פי פחת. אם אפשר להשיג מומחים, אדרבה, אך צריך גם להיזהר לגבי מומחים. תנאי ראשון למומחה זה יחסו החיובי לעניין. הוא מוכרח להיות מומחה טנדנציוזי, כי בלי זה יכולה התערבותו להרוס. לא קשה להוכיח לנו שאנו במצב של משבר שאין לו פתרון. זה קל מאד, אלא צריך לעזור לנו להחלץ מבלי לבטל את המשימות ההיסטוריות שלנו - קיבוץ גלויות, הקמת המדינה וכולי. צריך לבדוק שבע בדיקות את המומחה לפני שמזמינים אותו.

אני רוצה לציין שהיה כאן מומחה גדול - קלארק,¹ הוא לא ניגש אומנם כאויב לעניינינו הכלכליים ואמר לנו הרבה שבחים, אבל יחד עם זאת הוא עושה עכשיו פעולה הרסנית לגבינו. הוא מרצה במקומות שונים. הוא בכלל איש בעל שם בארצות הברית. הוא היה בארץ, והוא מקובל שם כבקיא ומומחה ומזמינים אותו להרצות בחוגים שונים. הוא אמר שאם לא נשנה את המדיניות שלנו - אנו מוכרחים לפשוט את הרגל, אין כל מנוס. אי־אפשר לקלוט עלייה כזאת ולהחזיק מעמד לאור ההוצאות הגדולות על הצבא. אומנם עשינו גדולות ונפלאות בייצור, חקלאות ותעשייה, אבל אין כל תקווה להדביק את קצב ההוצאות, אלא אם נשנה את המדיניות שלנו ביסוד.

מודיעים לנו שהרצאותיו אלה משפיעות השפעה קטלנית על כל המאמצים לגייס הון ולעורר אנשים להשקיע וכן הלאה וכן הלאה. היה כאן סר רוברט וואלי כהן^[1] ויצא מלא התפעלות, והוא סבור שהכל כאן טוב ויפה. הוא נפגש עם שרים, הציר הבריטי הפגיש אותו אתי. הוא מדבר על ממשלת ישראל כעל ״הממשלה שלנו״. במכתב שכתב התבטא ״הממשלה שלנו״ - (השר קפלן: שלוש שעות אחר האסון במטוס "הרצל" הוא עלה על אווירון אחר וטס לדרכו) - אשר למה שיש ביכולתנו לעשות, נדמה לי שצריך להתרכז בעיקר בדבר אחד וזה הגברת הייצור. איני יודע כיצד אפשר להצעיד קדימה עניין הגברת פריון העבודה. אני מבין שבזה נעשים דברים רבים ואינני יודע מה התוצאות. אך אני מתכוון גם להחשת הקמת מפעלים חדשים. בדרך כלל נדמה לי שהתגברנו על המשבר הראשון לגבי השקעת הון פרטי. כזה הרושם שלי. מצד אחד יש הרבה יותר תשומת לב מצדנו ויש גישה מעשית יותר, חיונית וקונסטרוקטיבית יותר מצד המועמדים להשקיע הון. אני נתקל על כל צעד ושעל ביהודים ולא־יהודים העוסקים כבר בתוכניות מעשיות מאוד, ועומדים על סף הביצוע. אני יודע שהרבה דברים מתעכבים על לא דבר. אצלנו נמשך הדבר בלי סוף. אנשים עושים עבודתם באמונה, אבל יש איזו איטיות בגלגלי הממשלה. אינני יודע איזו עזרה להשית, אולי כדאי למנות במשרד האוצר קומיסר מיוחד, מצליף מיוחד להסיר עיכובים, לקצר את הדרך, לבטל נוהל מיותר בכל מקרה שאפשר בלעדיו, יש לחשמל את המנגנון בעניין זה, יש לחשמל את כל המכונה. זה צריך לקבל פריוריטי מספר אחד. אני מרגיש שיש כאן שאלה של קצב ושאפשר להאיץ קצבו של כל תהליך זה על ידי הכנסת רוח אחרת במפרשים בכל המשרדים והשטחים וכך הלאה. כל אחד צריך להרגיש שאם ישנה חברה או ישנו איש המוכן להקים מפעל חדש או להרחיב את הקיים - זה הדבר הגדול ביותר שבו יכול הוא לעזור. כאשר הוא עוזר ומחיש דבר זה, לא צריך להביא לכך שזה ייכנס למסלול הסדיר של טיפול בעניינים משרדיים.

נדמה לי שכדאי מאוד לתת את הדעת על בעיה זו וכל האצה שתחול כאן או כל תאוצה תהיה לברכה רבה.

אומר מילים אחדות על תקציב משרד החוץ: עלי לאמר שאיני רואה אפשרות להסתדר בסכום ששר האוצר מציע. חבר אחד, באחת ההזדמנויות, אמר דבר נכון: יש שלוש מעצמות שיש להן עכשיו אינטרסים בהיקף עולמי. זו ארצות הברית, ברית המועצות, ומדינת ישראל. הגודל של כל אחת מאלה שונה, אבל הצד השווה שבהן, שיש להן אינטרסים בהיקף עולמי במידה שאין לכל מדינה אחרת. זה נובע מתוך מדיניות החוץ שלנו ומתוך הקשרים עם העם היהודי.

משרד החוץ שלנו אינו מהווה פרופורציה גדולה כל כך בתקציב הכללי של המדינה. אמרו לי שתקציב הלבנון למשרד החוץ מהווה שלושים אחוז מתקציב המדינה הכללי. אנו רחוקים מאוד מזאת. מה שדורשים אנו, זה ארבעה אחוזים מתקציב המדינה. ולפי דעתי זה מחוץ לכל פרופורציה לגבי האופי המיוחד של המדינה בתור מדינה עם קשרים בכל העולם. אך תקציב זה יש הכרח להבטיח. ישנה התרחבות שאיננו יכולים למנוע אותה בשום אופן. קודם כל, אלה הן הצירויות החדשות. נוספות צירויות חדשות, מקימים צירויות וכל זה מחייב הכנת מנגנון כאן לטפל בהן. זה מחייב גם הדדיות. יש לנו אינטרסים המחייבים אותנו לפתוח צירויות חדשות. אביא דוגמא: חשבנו שבדומיניונים הבריטיים - קנדה, דרום אפריקה ואוסטרליה - נוכל להסתפק בקונסוליות קטנות. זה דבר צנוע יותר גם בהוצאות. דבר זה לא עולה בידינו. באה יוזמה מאוסטרליה שדרשה לקבוע רמה של יחסים דיפלומטיים ולהחליף צירים. עכשיו עומדים אנו בפני בעיה כזאת בקנדה. המצב עכשיו הוא כזה שהקונסול שלנו לא יכול לראות את שר החוץ הקנדי, כי הוא קונסול ולא ציר. הוא בקושי מגיע לראות מנהל מחלקה. לקנדה אין אצלנו כל נציגות. הם לא זקוקים לישראל, אך בשבילנו קיימת בעיית ירושלים, שהיא חשובה מאוד, שלגביה חשובה לנו עמדת קנדה, שביסודה היא פרו-יהודית ועם זאת עם יסוד קתולי חשוב. יש לנו שם איש נבון ומשכיל ובעל כישרון רב לקשור קשרים עם אנשים,^[2] אבל אין לו גישה כלל לפירסון.^[3] גם כאשר יש ברצונו לבקר, לראות מנהל מחלקה - עולה לו הדבר בקושי רב. כל ענייני הרכישה בקנדה מתעכבים. איני יודע אם ישנו בידו הכסף הדרוש לכך, אבל הדבר מתעכב גם מפני חוסר קשר דיפלומטי ישיר עם הממשלה.

אני סבור שמצב כזה נוצר בדרום אפריקה. אנחנו מקווים שבאביב זה נקבל הכרת שוודיה, ואז תהיינה הכרות של נורווגיה וכל שאר הארצות הסקנדינביות. יש שם חמש ארצות ללא כל נציגות - שוודיה, נורווגיה, דנמרק, איסלנד ופינלנד, שהיא סמוכה להן. קיבלנו הכרה מארצות בנלוקס. עד עכשיו היה נציג משותף לשלוש אלה. הולנד ובלגיה מקימות צירויות ומתעוררת שאלה אם נוכל להסתפק בצירות אחת שם, לאחר שלהם יש שתי צירויות כאן. מאתנו ייעשה כל המאמץ להסתפק [בצירות אחת].

באמריקה הלטינית - עשרים מדינות - יש לנו צירות אחת. היא עכשיו לשלוש ארצות - ארגנטינה, צ׳ילה ואורוגוואי. נוכל להוסיף עליה עוד שתי ארצות, אבל יש גבול: לא יכול אדם אחד לקלוט כל כן הרבה. בכל הארצות נזקקים אנו ליהודים מקומיים, וזה מצב מאד בלתי בריא, נהיה מוכרחים להקים לפחות עוד שתי צירויות, למשל: במקסיקו, בשביל כל אמריקה המרכזית וברזיל. עם ברזיל יש לנו סבך לרגל עניין ירושלים. הם לא רוצים לקיים אתנו קשרים דיפלומטיים כל זמן ששאלה זו לא תיפתר. משתמשים אנו ביהודים מקומיים וזה מאוד לא בריא. באמריקה המרכזית הדבר נראה יותר ויותר דחוף.

קיבלנו הכרת טורקיה ויש לנו צירות בטורקיה. זה בהחלט פותח אופקים - (ד. בן-גוריון: אינני יודע אם הם כנים) - על כל פנים הם מתעניינים. מקובל שם שכאשר ציר חדש מגיע לשם אם הוא בדרגת ציר - לוחץ לו הנשיא את היד, מגיש את כתב האמנה ומברך אותו. את ששון^[4] החזיקו ארבעים דקה בשיחה, הנשיא רצה לדעת מה המצב ומה יודעים אנו על סוריה וארצות ערב וכולי. יכול לקרות שבקרוב נקבל הכרה של פרס וזה יהיה דבר חיוני מאין כמוהו ותהיה לנו שם נציגות. פירוש הדבר עליית יהודים מפרס, הוצאת הון משם והצלת יהודי עיראק. זו הדרך להצלתם ועתה מנצלים אנו אותה בכל מיני דרכים עקלקלות ותחבולות מפוקפקות.

יכולים אנו לקבל הכרת הודו ויהיה זה דבר כביר. ישנה כבר שאלה של יחסים דיפלומטיים עם סין ואומרים אנו שהיחסים יהיו על ידי מוסקווה: הציר שלנו ימסור לציר שלהם במוסקווה ולא נשלח ציר לפקין או למקום אחר שם. זאת עושים אנו כדי לצמצם, אך יש דברים שאי־אפשר להימנע מהם.

יש שטחים שלמים של פעולה שאין אנו קיימים בהם. אחד מהם זה קשרי תרבות. אנחנו במצב לבלתי נשוא בשטח זה, אם יש לנו מה למכור בעולם זה, הרי אין אלה רק תפוחי זהב, אלא גם ערכי תרבות. נעשים כאן ניסיונות רבים המעניינים את העולם ונעשים דברים בעולם שמעניינים אותנו, אין כל צינור קבוע באומה בשביל להתקשר עם העולם. אין בזה פעולה סדירה - (ד. בן^-גוריון: המועצה המדעית עושה זאת) - היא עושה, אבל אין כל פעולה סדירה. הרשת שלנו לידיעת דברים בעולם ובעיקר אלה הנוגעים לנו הולכת ומתרחבת. יש בה ברכה רבה, אבל זה מחייב תוספת ניכרת של אמצעים.

העברת הממשלה לירושלים, ובעקבותיה העברת משרד החוץ לירושלים, פירושו של דבר תוספת הוצאות. פירוש הדבר החזקת שתי דירות - לשכה מיוחדת כאן, נסיעות בלתי פוסקות של אנשים לשם קשר עם המשרדים. פירושו ישיבות משותפות, מכוניות, בתי מלון. כל ישיבה שתהיה - יעלה הדבר עשרות לירות. יש כפילות לאורך חזית די ארוכה בעניין זה. כאשר קיבלנו החלטה זו - ראינו ודאי מראש שכך יהיה הדבר.

לעת עתה אין עוד סימן להעברת צירויות לירושלים לא עלה בידינו למשוך אחרינו את הסגל הדיפלומטי לירושלים. הוא מרתק את משרד החוץ לקריה [בתל אביב]. יש ציר שקיבל הוראה לא לנסוע אף פעם לירושלים, יש ציר שקיבל הוראה לנסוע רק במקרים יוצאים מן הכלל, אבל לא להופיע במקום שיתפרש מזה שיש הכרה במעמדנו בירושלים. וחג העצמאות יהיה השנה בלי הסגל הדיפלומטי - (המזכיר שרף: הסגל הדיפלומטי יתקבל בבית הנשיא ברחובות) - זו הצעה שאני מתנגד לה. תלכנה על עניין זה טלגרמות לעולם כולו ותהיה בזאת הפגנה, שהעולם לא מכיר בירושלים [כבירת ישראל]. אני נגד זה שהדבר יהיה בבית פרטי, אלא במשרד ממשלתי, ולא בדירת הנשיא. אך זו שאלה לחוד. על כל פנים, הם [הדיפלומטים הזרים] לירושלים לא יבואו. בזאת אין כל ספק. זה גורם לכפילות רבה ולהוצאות.

אני מעריך את העובדה ששר האוצר הוסיף לי, כמדומני, 200,000 לירות אבל אני בשום פנים ואופן לא יכול להסתפק בזאת.