5.2.1950
11 - דברי משה שרת באזכרה במלאת 5 שנים למות אנצו סרני[1]
מרומא
עד גבעת ברנר - מגבעת ברנר עד דכאו
סרני
היה אחד האישים הדרמטיים בתוכנו והפך בסופו לדמות טרגית בתולדות ימינו אלה. את
דרכו אלינו ממרחקי ההתבוללות עשה במהירות גדולה ביותר. נצר ליהדות רמת יחס אך זר
ליהדות ולערכיה, ספוג תרבות אחרת, שותה לרוויה ממעיינות יצירה של ספרות זרה, חי
חיי רוח עשירים ומגוונים, רחוק מעמו, מנותק ממחצבתו כשתנועות כבירות קוראות־קוסמות
לו - התעורר לפתע לקול דמו, ירד מפיסגת האמנסיפציה, לא נח ולא שקט ובזינוק אחד עבר
את מרחקי העורף אל החזית.
בודדים באו אנצו ורעייתו עדה לארץ, ללא סביבה
מוכרת בה וללא קשר קודם אתה. עקרו את עצמם ובכוח נטעו את עצמם מחדש, ובעקבותיהם
החלו להגיע יחידים. צעד כחלוץ במובן העמוק והכביר של המילה. לא נשאר בעורף. עבר
בבזק את המחנה והגיע לקו הראשון, לא רק של מגשימים כובשי שממות, בוני חברה, אלא
ברוחו היוצר והיוזם הפך גם לאדריכל ומתכנן בקיבוץ ובמפלגת פועלי ארץ־ישראל. תמיד
בקו הראשון של הוגי הדעות ושל המכריעים. בבניין משק, ביצירת חברה, במדיניות
הציונית, בארגון תנועה, בחינוך הדור, בשליחות לגולה - תמיד בקו הראשון, לוהט
וכובש.
מניין בא לו הלהט הזה? - מאהבת ישראל. מקור האהבה
שבו היה היקוד. יצר האהבה מצא את ביטויו באהבת עמו ובמעשי הצלה וגאולה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וראשית התגייסות
היהודים למלחמה, דרש סרני שיגייסוהו כחייל פשוט וישלחוהו לאחת הפלוגות העבריות. רק
לאחר שכנוע רב עלה למנוע ממנו מעשה זה בהבטחה שבבוא שעת כושר ייקרא. ושעה זו באה
עם הנצחונות במדבר המערבי ונפילת רבבות שבויים איטלקיים לידי הבריטים.
עם כל המיבצע של עקירת שורשים, ידע סרני לשמור על
שורשים קודמים.
חרה
לו על החרות שנגזלה מהעם האיטלקי על ידי הפשיזם. הוא ביקש לתת את ידו להחזרת העטרה
ליושנה. בהתמכרות של שיכרון התמסר לפעולה בין השבויים האיטלקים במצרים. הצטרף למערכת
עיתון איטלקי שהצבא הבריטי הוציא למען השבויים, ובו היה מסוגל לכתוב את המאמר
הראשי, פיליטון, פרק בהיסטוריה, פולמוס ביריב, ביקורת על ספר ועוד. כל זה - במחצית
יומו. אחרי הצהריים היה מקדיש זמנו לפעולות במחתרת. בערב היה משדר לאיטליה ב״קול
איטליה החופשית״. לראות את אנצו בשידורו - היתה זו חוויה מיוחדת, נצחית. דמה ללפיד
שנדלק פתאום והוא מצית שלהבת־יה, המסוגלת להקים אומה שלמה על רגליה.
היה איש ריב ומדון עם השלטון הבריטי בצבא. קבע לו
מדיניות לעצמו.
אם
השלטונות הבריטיים חלמו אז שיוכלו לבוא לידי הסדר עם הפשיסטים האיטלקיים מבלי
שיבולע למשטרם, להיפך, תוך הבטחת המשך המשטר באירופה המשוחררת, הרי אנצו וחברו
האיטלקי חשבו אחרת. הם התכוונו להפוך את מחנה השבויים למחנה של משחררי איטליה מעול
הפשיזם. הממונה עליהם, קצין בריטי, תבע מהם לא לגעת בבעיית משטרה של איטליה
והדברים הגיעו לידי משבר. סרני התהלך במצרים בדרכון בריטי מזויף, שניתן לו על ידי
השלטונות. הממונה עליו החליט להיפטר ממנו והסגירו למשטרה המצרית אגב מסירה שדרכונו
הבריטי מזויף. ההסגרה ליד המשטרה ומאסרו באו כחתף. בביקורי במצרים פעלתי למען
שחרורו ולאחר עשרה ימים שוחרר. הוא ודה! אין
אונים אחרי שביתת רעב מוחלטת - ללא אוכל ומים - במשך עשרה ימים. אך כולו לוהט.
הוצע לו לשוב הביתה, לפרוש מחזית המלחמה ולשים פעמיו לחזית הפנימית. לאחר שהייה
קצרה בגבעת ברנר יצא לבגדאד ופעל גדולות בקרב הנוער והיהדות הבגדאדית.
בשנת 1944 היו
באיטליה 5,000
חיילים יהודים וב־1945 - 10,000. גם האפיפיור נדהם כאשר אמרתי לו כי רבבה של
חיילים יהודים מישראל המחודשת לחמו למען שחרור איטליה. סרני בא שוב והודיע: ״שעתי
הגיעה!״ הוא ביקש אפשרות להסתנן אל מעבר לקווי החזית האיטלקית ולפעול בעורף האויב.
לשם כך אמר לבחור לעצמו חבר איטלקי נאמן כשותף לפעולתו. עד היום לא סלח לנו
בן־גוריון את דבר הרשותנו לסרני ללכת בדרך זו. בן־גוריון היה אז בחו״ל ועם שובו
לארץ ניסה להחזירו.
באתי לאיטליה לביקור ביחידות העבריות ימים ספורים
לאחר שחנה סנש הוצנחה אל מעבר לקווים. סרני, שליווה את חנה סנש בדרכה, סיפר באיזה
כבוד ליוו אותה קצינים אנגלים ואיזה כבוד הנחיל לעמנו חזיון גבורתה. בזמן שהותו
באיטליה עבר סרני קורס בצנחנות, ואם כי היה בן 40 הצליח יותר מהצעירים בני 18 הודות ללהט שיקד בעצמותיו.
ליוויתי את סרני לשדה התעופה ממנו עמד להמריא
לדרכו האחרונה.
הוא
ביקש: ״מסור לבן־גוריון ולחברים, שלא ינסו להחזירני. זו שליחותי. הוטל עלי להתקשר
עם שני גנרלים איטלקים, ואם אלה יהיו תחת השפעה נכונה יצטרפו לבנות הברית וזה עלול
לקצר את המלחמה״.
״אני מרגיש את נכונותי לתפקיד זה״, אמר
סרני. הוא הניח שמאיטליה הצפונית יפלס לו אחר כך דרך להלווציה. כשהוצנח, אותת
מהקרקע שירד בשלום. זה היה הסימן האחרון ממנו עד אשר נתגלו פרטים מפי יהודים
ואחרים על חייו ומותו בדכאו.
הדרך מגבעת ברנר לדכאו זהו קו מיוחד
בהיסטוריה שלנו. ידועות דרכים מדכאו לגבעת ברנר, ממחנות ריכוז ומעבר שונים עד
הגאולה השלמה. דרכו של סרני, וגם הנתיב של חנה סנש מקיסריה עד חצר בית הסוהר
בבודפשט, מהווים סמל מיוחד. הד פעמיהם אל הגרדום יפעם תמיד בלב העם הנגאל.
הם נגדעו בעומדנו על סף הגאולה.
