נכשל המשא ומתן עם מפ"ם
שם הספר  דבר דבור 1950
שם הפרק  נכשל המשא ומתן עם מפ"ם

3 | מזכירות מפא״י עם הסיעה בכנסת[1]

3.1.1950

נכשל המשא ומתן עם מפ״ם

סדר היום: משא ומתן עם מפלגת הפועלים המאוחדת בדבר הצטרפות לממשלה

הישיבה נפתחה בדוח זלמן אהרונוביץ' על המגעים שהתנהלו עם נציגי מפ״ם. הדובר עמד על חשיבות צירוף מפ״ם לקואליציה הממשלתית וציין את הנושאים השנויים במחלוקת בין שתי המפלגות: היקף מס הרכוש ותביעות מפ״ם לנציגות בפיקוד הצבא ולהלאמת מפעל האשלג בים המלח. הוא הביע דעתו כי יש להשתדל לוותר ויתורים מסוימים למפ״ם כדי להקל על ההצטרפות, אך בסיכום דבריו העריך שהמשא ומתן יסתיים בלא כלום.

משה שרת: כאחד החברים אשר במקצת גרמו להחלטה להזמין את מפלגת הפועלים המאוחדת למשא ומתן, וכאחד החברים אשר הוטלה עליהם המשימה לנהל את המשא ומתן, ברצוני לומר, קודם כל, כי שום דבר אשר התרחש במהלך המשא ומתן ושאירע בארץ ובמדינה במשך הזמן הזה לא החליש את הכרתי בהכרחיות הצעד הזה. לא רק לא החליש אלא להיפך - כל מה שהתפתח במשך הזמן הזה חיזק בי את ההכרה הזו. אני רואה את אי־הצלחת המשא ומתן ככישלון חמור מאוד, כישלון אשר לעומתו הצבעת או״ם [לבינאום ירושלים] היא כאין וכאפס בעיני. לדעתי תהיה זו פגיעה לדורות, ומנקודת ההתפרדות הזו יתחילו כיוונים שיגיעו למרחקים. מי יודע מה דבר זה אוצר בקרבו לעתיד במובן פילוג תנועת הפועלים, ואולי פילוג המדינה ומלחמות אחים.

אבל, יחד עם זה, עלי לומר שאין בידי תרופה. אני מסכים לדעתו של זיאמה[2],

כי בענייני מדיניות החוץ הניחו כמה הסברות את דעת חברי מפלגת הפועלים המאוחדת. אבל אי־אפשר להסיק מזה מסקנה שאפשר על נקלה להגיע לעמק השווה איתם, ובייחוד בעניינים כלכליים.

ביחס למדיניות החוץ עלי לומר שני דברים. לי יש הרגשה שבעומק לבם של כמה מהם קיימת ההכרה שהמדיניות שאנו נוקטים היא האפשרות היחידה. אומנם ריפטין יכול לחבר נאום יפה ולקרוא אותו מעל במת הכנסת[3] - כל אחד יכול לעשות זאת - אבל הם חלשים בשטח זה כי אין הרבה ברירות והם מבינים זאת. הם בחוכמתם חושבים שהיו מצביעים אחרת בעצרת, אבל ודאי לא היו עושים כך לו היו במקומנו. בן-אהרון[4] הודה בפה מלא, כי לאין ערוך יותר חשובה היתה הצבעתנו בעד צ'כוסלובקיה למועצת הביטחון מאשר אי-הצבעתנו בעד קלמנטיס.[5]

אך החשוב ביותר הוא דבר שני. מדיניות חוץ היא ענין של נוסחאות. בשאלה של מעשים הם יודעים היטב מה החשבון בינינו ובין ברית המועצות, אבל בניסוח אפשר להעמיד כאן דגש, שם דגש, פה למחוק מילה ושם להוסיף מילה ולקרב את הדברים לטעמו של מישהו. בשאלת המיסים, אם קפלן אומר שהוא כבר מתח את הרצועה עד קצה גבול האפשרות, ואם ימתח יותר היא תקרע - אינני יכול לדרוש ממנו להוסיף עוד מס - מס הרכוש. כנראה שמפלגת הפועלים המאוחדת חושבים כי אפשר לנהל מדיניות כלכלית של מיסים, הלאמה, שכר עבודה, מלחמה ביוקר החיים, מתוך הנחה שאין כלל צורך בהון פרטי ולא איכפת לנו אם הוא יזרום או לא יזרום לארץ.

התחיל היום בירור בממשלה לקראת מה אנו הולכים בשנת 1950 ומה התקציב הדרוש לנו. כסף אין והמצב חמור עד מאוד. הוא כנראה אינו מעיק על מפלגת הפועלים המאוחדת, אבל יש מישהו שהמצב הזה מעיק עליו והוא יודע שעל ידי התפטרות, או על ידי זה שהוא יצא מדעתו, לא יפתור דבר. איך הוא יצא מתוך הסבך הזה? ואם יש תקווה, בכל זאת, לגייס עכשיו הון לחברת ים המלח, ולממשלה אין כל אפשרות לעשות זאת, ואם יש איזה תקווה להתחיל בייצור שפירושו יצוא, מטבע זר ופיתוח, יש הכרח להרשות זאת. יש לנו עכשיו עוד 28 מיליון לי״ש ואולי טוב שלא משחררים אותן. אם יחליטו בכל זאת לשחררן - כמה נשאר אז?

גם מצב הביטחון שלנו לא ישתנה. לא יתקיים החזון של ״וגר זאב עם כבש״.

איך אפשר בכלל להציע לנו לדחות את עניין ים המלח? לדעתי זוהי הצעה בהחלט בלתי אחראית.[6]

ההון מאמריקה עדיין לא זורם. באמריקה אין מסורת של השקעות בארצות זרות וגם ליהודים אין מסורת כזו. היהודי אוהב להחזיק את כספו ואת רכושו במקום קרוב אליו, שיוכל לקחתו בחזרה בכל עת שיצטרך לעשות זאת. אבל היהודים, בכדי לא להודות באמת, משתמשים בתירוצים. קודם כל הם אומרים ששמעו על פרסום דוח שמלאימים את חברת האשלג, והם אינם רוצים להשקיע כסף בארץ אשר מלאימה מפעלים. זוהי חומה אשר אנו בעצמנו הקמנוה ואנו צריכים לקפוץ מעליה. דבר זה מחייב דאגה רצינית מאוד.

חברי מפלגת הפועלים המאוחדת משתמשים בסיסמאות יפות. כל דיבוריהם הם רק תיאוריות ותיאוריות אינן ראויות לאנשים רציניים. הם חדלו לגמרי להיות מפלגה אחראית - הגלגל הסתובב אצלם אחורנית במהירות מסחררת והם נעשו חסרי דאגה. אני אובד עצות. אינני יודע מה אפשר לעשות. אולי האפשרות האחרונה שנשארה היא להחריד אותם על ידי הצגתם בפני האחריות הגדולה הזו. הם צריכים להיכנס לממשלה ולשאת בעול. אנו צריכים לעבוד יחד. אינני יודע אם זה ישפיע עליהם, אבל הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות הוא לזעזע את חוש האחריות שלהם לבאות.

המצב טרגי, אבל אי־אפשר לתקנו על ידי אסון נוסף. אני הולך לפגישה האחרונה [עם מפ׳׳ם], והדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להחריד אותם. אינני יודע אם דבר זה יעלה בידי, אבל עצה אחרת איני רואה.[7]




[1] מתוך הפרוטוקול.

[2] זלמן (זיאמה) אהרונוביץי (1970-1899). מפעילי ״אחדות העבודה״ ומפא״י מ־1948 מזכיר מפא״י ח״כ מהכנסת הראשונה ולימים שר החינוך.

[3] הכוונה לנאום ח״כ ריפטין בכנסת ב־2.1.1950 שם התפלמס עם מ״ש. דברי הכנסת 3, עמי 383-380.

[4] יצחק בן אהרון (2002-1906), מראשי ״הקיבוץ המאוחד״, מפא״י ואח״כ ״התנועה לאחדות העבודה״ ומפ״ם. ח״כ 1977-1949, לימים שר התחבור ומזכ״ל הסתדרות העובדים הכללית.

[5] הסבר מ״ש להצבעת ישראל בעד נציג הפיליפינים לנשיאות עצרת או״ם ולא בעד שר החוץ הצ׳כוסלובקי קלמנטיס, ר׳ לעיל מסמך 1, עמ׳ 16.

[6] מפ״ם תבעה להלאים את מפעל האשלג בים המלח והתנגדה לחידושו במתכונתו הקודמת.

[7] השיחות עם מפ׳׳ם בדבר צירופה לממשלה העלו חרס.

העתקת קישור