1 | הכנסת הראשונה, ישיבה ק״א^[1]                                                    2/1/1950-4/1/1950

 

החלטת או״ם לבנאם את ירושלים אינה בת ביצוע

סעיף ג׳: סקירת שר החוץ על החלטת עצרת האומות המאוחדות בעניין ירושלים

שר החוץ מ. שרת: כנסת נכבדה, הדוח שלי יתרכז הפעם רק בנושא אחד: החלטת עצרת האו״ם על [בינאום] ירושלים ומצב העניין לאחר ההחלטה.^[2]

הדיון בשאלת ירושלים בכנס האחרון של העצרת היה אחת המערכות הכבדות ביותר שעמדנו בהן בזירה הבינלאומית מיום שהובא עניינינו לפני האומות המאוחדות. ההכרעה שנפלה בעצרת הפתיעה וזיעזעה את ציבורנו: כאילו נורה חץ בבבת עינינו והירייה באה מתוך המבצר עצמו, שבו ביקשנו מגן ומחסה לנו.

ולא בנו בלבד פגעה ההחלטה. היא הורידה את קרנו וחיבלה בסמכותו המוסרית של ארגון האו״ם עצמו. הרוב שהרים ידיו בעד ההחלטה עשה זאת בלי כל דאגה ליכולת האומות המאוחדות לבצעה. גם לא אנו בלבד נדהמנו. משלחות רבות סירבו להאמין שתיתכן החלטה כזאת והתריעו על התקלה החמורה שהעצרת גרמה לעצמה.

התגובה הציבורית העולמית להחלטה היתה בכללותה שלילית לחלוטין. עיתוני ניו-יורק, פריס ולונדון כאחד קראו עליה תיגר והוקיעו אותה כמופת של חוסר בגרות ורצינות. ההחלטה היתה פסולה בעיניהם דווקא משום שבאה להטיל על האו״ם אחריות שאין בכוחן לשאת בה, ועל ידי כך חתרה תחת אושיות הארגון הבינלאומי.

ואכן, זאת היתה החלטה נפסדת לא רק מפאת תוכנה הפוגע בנו - קריעת ירושלים ממדינת ישראל וגזירת שיעבוד על ציבור שכבש בדם בניו את חייו וחרותו. מבחינת האו״ם, הצד הממאיר שבהחלטה היה קלות הדעת וחוסר האחריות של תומכיה: הם הצביעו בעדה אך מן השפה ולחוץ ביודעם היטב שאין תוכנית זו עשויה לצאת לפועל.

אף על פי כן, קיימת ועומדת החלטת נפל זו כפסק הלכה רישמי של האו״ם. לכאורה פסק הלכה שקול, שכן הוא בא לאשר מחדש הלכה שנפסקה עוד לפני שנתיים, בטרם נצרפה ירושלים בכור הסבל והייסורים של מלחמת דם ואש, ואף כי פסק ההלכה לא ניתן כיום לביצוע, הרי אופיו זה בלבד לא יתיר את הסבך שנוצר והוא עשוי רק לפתוח פתח למוצא מן המצר, וגם אם יסולק הסלע הזה מעל דרכנו, עדיין נמצאנה זרועה אבני נגף למכביר. עוד נכונה לנו היאבקות קשה עד אשר יצא כנוגה צדקה של ציון שלנו. עלינו להיעזר בעוז רוח ובאורך רוח כאחד לקראת המשך המערכה. במאבק הזה חלילה לנו להיתפס לחרדה יתרה. מעטות היו המערכות שיכולנו לנהל אותן במידה כזו של ביטחון. מעמד מדינת ישראל בירושלים איתן והוא מתבסס ומתבצר מיום ליום. מעמד ירושלים כבירת ישראל מחויב לא רק בתוקף מסורת העבר, אלא מובטח גם בכוח עובדות ההווה. כל המרים יד על יעודה ומעמדה זה של ירושלים, לא זו בלבד שהוא מתנקש בהיסטוריה. הוא מורד במציאות החיה של זמננו.

עם כל ביטחוננו במעמדנו זה ובצדקתו, הננו ערים ורגישים בתכלית לענייני דתות אחרות, ומעוניינים בראש וראשונה בהסכם מכובד עם המוסדות הראשיים של הנצרות. התחייבותנו בשמירת המקומות הקדושים ובקיום זכויות הכנסיות בעינה עומדת. אלה הם נכסי יסוד של מדיניותנו, ואנו מצווים להשריש אותם עמוק בהכרת העם היושב בציון כיסודות בל ימוטו. אנו מוכנים לתת כל ערובה ולקבל עלינו כל הסדר בינלאומי להבטחת המקומות הקדושים, שיתיישב עם עצמאותנו ועם אחריותנו הריבונית.

ועל הכל, מעמד ישראל בקרב האומות המאוחדות הוא מהדברים העומדים ברום עולמנו. אם זכינו להיות אומה עצמאית ולהיכנס למשפחת העמים כמדינה שוות זכויות, הרי החובות והאחריות שמטיל עלינו מעמד זה אינם מהדברים הקלים בעינינו. היסוד העיקרי שעליו מושתתת מדיניות החוץ שלנו הוא לתמוך באו״ם ולסייע לו - במידת יכולתנו הצנועה בתכלית - למלא את יעודו הגדול בהגנת השלום העולמי ובטיפוח אחוות העמים. גם לא נתעלם לעולם מהתפקיד החיובי המובהק שמילא ארגון האומות המאוחדות בתקומת מדינת ישראל. כל אלה מחייבים אותנו להתמיד במאמץ כדי להגיע לפתרון מניח את הדעת של כל השאלות התלויות ועומדות אליבא דאו״ם, בכללן שאלת ירושלים והמקומות הקדושים. פתרון כזה ייתכן רק על יסוד קיומה המלא של עצמאותנו, ואנו נוסיף לעמוד על עיקרון חיוני ותנאי בל יעבור זה כלפי האו״ם וכלפי כל גורם מדיני אחר, לאומי ועולמי, המעוניין בפתרון הבעיה.

את המאבק על ירושלים בעצרת האחרונה אפשר להגדיר כסכסוך על סמכות:

היש או אין סמכות לאומות המאוחדות לעשות בירושלים כבתוך שלהן? אומנם בשלב מכריע בגורל העיר והארץ כולה נטל האו״ם את הזכות הזאת לעצמו. הוא עשה זאת בתוקף הנסיבות המדיניות שנוסדו ועל יסוד היגיון משפטי מסוים, אם גם בלי ביסוס משפטי מספיק. אבל הוא עצמו מיהר לפרוק מעליו את המשא ולהסתלק מהאחריות. מועצת הנאמנות סירבה פעם אחרי פעם לאשר ולהגיש לביצוע את חוקת ירושלים, שהיא עצמה הכינה.^[3] בתאריך הגורלי של 14 במאי 1948 סירבה העצרת עצמה לעמוד בפרץ, ולמלא את החלל שעמד להיווצר בירושלים עם צאת שלטון המנדט על ידי מינוי מושל מטעם או׳׳ם ונטילת המרות העליונה על העיר לידיה. כאן לא היתה החמצת הזדמנות מתוך רשלנות גרידא, או הזנחת מילוי החובה מתוך התעלמות שלא מדעת. כאן היה סירוב פעיל ומחושב לשאת באחריות.

אחרי הדברים הללו, האומנם רשאי או׳׳ם לחזור בו בכל שעה שיעלה הדבר על דעתו ולתבוע לעצמו זכות בעלים, שהוא קיפח במו ידיו? האומנם הוא זכאי לחדש את תביעתו לריבונות על ירושלים לאחר שהחלל לא נשאר ריק, לאחר שמדינת ישראל עמדה בפרץ שהופקר, לאחר שציבור יהודי ירושלים והעיר החדשה כמעט כולה נתאחו עם מדינת ישראל, לאחר שיהודי ירושלים חזרו להיות אבר חי מגוף האומה, הפכו להיות חלק בלתי נפרד של עם הנהנה מעצמאות שלמה, השתתפו בבחירות לכנסת הראשונה ואינם מוכנים כיום לקבל עליהם שום מרות זולת מרותה של ממשלתם הנבחרת?

מאחורי השאלה החמורה הזאת של סמכות ארבה השאלה הנוקבת של ביצוע.

בין אם יש סמכות לאו׳׳ם לפרוש שררה על ירושלים ובין אם אין, היש בידיו מכשירי כוח להדביר תחת מרותו יישוב סרבני? האומנם נתונים לרשותו כלים ואמצעים לפתור את הבעיות הסבוכות של מינהל, כספים וביטחון, הכרוכות במשימה שהוא עומד להעמיס על עצמו?

הוויכוח על הסמכות לא היה מתגלע בכל היקפו, ושאלת הביצוע לא התה מתעוררת בכל חריפותה אילו נשאר הדיון במסגרת של פתרון מעשי, ואילו גילו הדוגלים בקדושת ירושלים מידה נכונה של הסתפקות במועט וחוש מציאותי להציע או לאשר הסדר שביצועו מובטח מתוך עצמו. גישה מציאותית כזאת לא נשארה בגדר של משאלה בעלמא. היא הפכה לנחלת רבים. היא עברה בעצם כחוט השני בנאומי הנציגים של מדינות אירופה ואמריקה הצפונית והדרומית, שנגעו בשאלת ירושלים בוויכוח הכללי הנרחב שנערך במליאת העצרת עם פתיחתה.

המסמך היחיד שהיה מונח אותה שעה לפני העצרת לגבי ירושלים היה הדין וחשבון של ועדת הפיוס,^[4] שהוצג בשעתו כפשרה בין תוכנית בינאום לבין משטר שנוצר בירושלים למעשה. דין וחשבון זה היה נושא לביקורת רבה לפני העצרת הן בפי משלחות שונות והן בעיתונות האמריקאית, אשר משום מקום הכנס [לייק סכסס] היא משמשת את העצרת כולה. הביקורת נמתחה לא בשל התרחקותו היתרה של הדין וחשבון מעיקרון המשטר הבינלאומי, אלא דווקא בשל קירבתו המופרזת אליו. בעלי הביקורת הדגישו את הצורך הגמור להפריד בין הדאגה למקומות הקדושים, שהם בלבד ראויים לשמש נושא לאחריות בינלאומית, ובין חיי העיר החילוניים שאין לאו״ם להתערב בהם כלל ועיקר.

התנגדותה המפורשת של משלחת ישראל ואי-תמיכתן של המשלחות הערביות בדין וחשבון הוסיפו להחליש את תוכנית ועדת הפיוס. שום משלחת אחרת לא סמכה את ידה על הדוח. הממשלות המיוצגות בוועדת הפיוס - ארצות הברית, צרפת וטורקיה - טענו שהן רואות בתוכנית הוועדה רק נקודות מוצא לדיון, ובשום פנים אינן עומדות על כל סעיף וסעיף שבה.

והנה, בוויכוח הכללי שבו נפתחה העצרת לא זכה הדוח הזה לתמיכה מלאה מצד שום גורם בעל ערך. נטיית רוב הנואמים היתה להתעלם ממנו, או לפחות להמתיקו בהרבה. קרוב לארבעים נציגים השתתפו בוויכוח ורק שבעה מהם נגעו בכלל בבעיית ירושלים, בכללם נציגי הלבנון וישראל.

אומנם מזכיר המדינה של ארצות הברית הסתמך בנאומו על הדוח של ועדת הפיוס, אך לא הציג אותו כמוצא היחיד אלא הביע את תקוותו שהעצרת תצליח להגיע לפתרון מעשי של הבעיה.

שר החוץ הצרפתי [רובר שומאן] עורר תשומת לב מיוחדת בגישתו המתונה. הוא דגל בשלושה עקרונות כתנאי לכל פתרון: ראשית, התוכנית, לדעת מר שומאן, צריכה להיות מעשית ובת ביצוע. שנית, היא צריכה להישען על הסכמת הצדדים הנוגעים בדבר. שלישית, היא צריכה להסתפק בהטלת התחייבויות מצומצמות ככל האפשר על האו״ם. זו היתה ביקורת מובהקת, אם גם לא מפורשת, על תוכנית ועדת הפיוס, שלא מילאה באופן הבולט ביותר אף אחד משלושת התנאים שנקבעו. משחזר שר החוץ הצרפתי לפריס, חזר ואישר בשיחה עם ציר ישראל [מוריס פישר] שהוא עומד על כך שהפתרון יהא מוסכם ולא כפוי.

שר החוץ ההולנדי, ממנהיגי המפלגה הקתולית בארצו, נגע בנאומו בוויכוח הכללי בתוכנית גלויה ומפורשת. דעתו היתה ששתי הממשלות, השולטות למעשה בחלקים שונים של ירושלים, צריכות לבוא לידי הסכם ביניהן על גורלה המדיני של העיר ואילו האו״ם יטיל פיקוח על המקומות הקדושים בשני החלקים גם יחד.

רק שתיים מקרב עשרים ואחת המדינות של אמריקה הלטינית נגעו בוויכוח הכללי בשאלת ירושלים. נציג אל-סלוודור, שהגנתו על עיקרון הבינאום הפכה לשגרה, חזר על אחד מנאומיו הקודמים. לעומת זה, הסתפק נציג הקהילייה הדומיניקנית בדרישת פיקוח או״ם על המקומות הקדושים ולא הזכיר כלל את דוח ועדת הפיוס.

נציג הלבנון [שארל מאליכ] תבע את עלבונו של הבינאום המלא. נציג ישראל [אבא אבן] דחה לחלוטין את הדוח של ועדת הפיוס, והצהיר מחדש על נכונות ישראל לקבל עליה פיקוח או״ם לגבי המקומות הקדושים. נאום זה של נציג ישראל, זכה לכמה תגובות מעודדות מצד משלחות אירופיות ואמריקניות.

באותו שלב גילתה נציגות ארצות הברית את דעתה בשיחה עם משלחתנו, שלדעתה יש התאמה גמורה בין עמדתה ובין עמדת ממשלת ישראל וההבדל אינו אלא בגישה. בעוד שישראל פותחת בשלילת הדוח של ועדת הפיוס ומציעה פתרון העומד לגמרי מחוץ למסגרתו, מבקשת ארצות הברית להיאחז בדוח כנקודת מוצא ולהגיע בדרך זו לאותה מטרה עצמה.

אשר לברית המועצות, הרי יחסה לוועדת הפיוס ולדין וחשבון שלה היה שלילי לחלוטין. היא דגלה עקרונית בנאמנותה להחלטת כ״ט בנובמבר 1947, אך לא היה נראה שיש בדעתה לנקוט איזו יוזמה חיובית לגבי עניין ירושלים כשלעצמו, שאותו ראתה כחלק ממכלול הבעיה הארצישראלית כולה ולא כנושא מתאים לטיפול נפרד.

גם נוכח הרקע הזה ולאחר הוויכוח הכללי, שלכאורה לא היה בהם כדי לעורר חרדה, ידעה משלחת ישראל שנכון לה מאבק קשה. מותר היה להניח שלא כל הכוונות המקננות בלבבות כבר באו לידי ביטוי. אומנם רק שתיים או שלוש מבין המשלחות של אמריקה הלטינית היו מצוות באותו שלב לעמוד על עיקרון הבינאום, ואילו השאר היו מוכנות להסתפק בפיקוח על המקומות הקדושים בלבד, אך אפשר היה לשער שאין זה עדיין מצב מגובש ושעלולות לחול בו תנודות. אפילו אם באנו לדון לפי הנגלה, ולא לבחון כליות ולב, הרי במרכז הדיונים הועמד הדין וחשבון של ועדת הפיוס, שלא יכולנו בשום פנים לקבלו, ובנאומינו הראשונים בוועדה ערכנו עליו התקפה נמרצת גם לאחר שארצות הברית הציעה להכניס בו כמה תיקונים חשובים.

אף על פי כן, ערב הדיון בוועדה המדינית המקבילה, כחודשיים לאחר הוויכוח הכללי, לא היו הסיכויים קודרים ביותר. היה ברור שציר הוויכוח יהיה הדין וחשבון של ועדת הפיוס. ההנחה הכללית היתה שרבים יסכימו להמתיקו, אך מעטים ינסו להחמירו, שכיוונו הכללי של הוויכוח יהיה לקרב, עד כמה שאפשר, את ההסדר המוצע למשטר הקיים ושהפרץ [הפער] בין עמדת הרוב לבין עמדתנו ילך ויקטן.

נוכח העובדה שכמה מדינות חשובות הזדהו באותו שלב עם עמדתנו־אנו, היתה מוצדקת התקווה שההסדר שהציעה מדינת ישראל מרצונה החופשי תהיה לו השפעה ניכרת על תוצאותיו הסופיות של הדיון.

והנה כאן, בשלב הזה, הופיע גורם חדש ובלתי צפוי שחולל מהפכה גמורה בכל מערכת השיקולים וההערכות שקדמו לו, והביא לידי היערכות חדשה של הכוחות בעצרת. זו היתה הצעת המשלחת האוסטרלית, שביקשה להחזיר את הגלגל אחורנית להחלטת כ׳׳ט בנובמבר 1947 ולהטיל על ירושלים משטר בינלאומי לחלוטין ולצמיתות. לא אנסה לנתח כאן את המניעים והנימוקים שהביאו את הממשלה האוסטרלית הקודמת לעשות את הצעד הזה ממש ערב התחלת הדיון בוועדה המדינית המקבילה, וימים ספורים לפני הבחירות הכלליות בארצה. המיפנה בא בהפתעה גמורה לכל. תוצאותיו היו מרחיקות לכת מיד עם התחלת הוויכוח והן הכריעו את הכף בסופו של חשבון.^[5]

בתחילה נראתה ההצעה כה רחוקה מהמציאות וקלוטה מעולם הדמיון, שרבים סירבו להתייחס אליה ברצינות. אך התחיל תהליך משונה, שהוכיח שהמציאות לחוד וזרם הוויכוח שוטף לחוד. הקנאות לבינאום, שהיתה כבושה ומפוררת, יצאה מן הכוח אל הפועל ונתלכדה לחזית. לכאורה נתגלה חיזיון מתמיה, הולך ומתפשט, של ליקוי המאורות והתערפלות ההכרה. יצרי ההשתלטות על ירושלים, אם מדיניים או דתיים, כאילו נתלקחו בכל חומם. ההתעלמות מעובדות דוקרות עיניים והאמונה הערטילאית בשמו המפורש של או׳׳ם ובכוחו הטמיר לחולל נפלאות, חדלו להיות מופרכות וכאילו הפכו לדברים המתקבלים על הדעת. ומשהותרה הרצועה ראה נציג אל-סלוודור שעת כושר יחידה במינה להגשים את מישאלת לבו הלוהטת ובא והוסיף על ההצעה האוסטרלית את כל סממני החומרה שחסרו בה. כיון שנפתחה האפשרות להחזיר את עטרת הבינאום ליושנה - כאילו דבר לא נפל בישראל מאז 1947 והרקע של אותם ימי בראשית עודנו שריר וקיים - הלך וגדל התיאבון לחולל את התמורה במלוא ההיקף ובכל כוח התנופה. היה דומה שצלם בלהות מהלך על פני הזירה, ובכוח כישופו מעביר אנשים צלולי מוח על דעתם להאמין בו שהוא שב להיות יצור חי ובר קיימא.

כזו היתה התמונה למראית עין. לאמיתו של דבר, פעלו כאן מניעים ושיקולים אחרים בתכלית. מעטים נתפסו לאמונת הבל שדבר מופרך לפי כל שיקול מעשי ומפוכח, ובלתי אפשרי בעצם מהותו, יכול להיהפך למציאות במאמר פה בלבד. איש לא העלה על הדעת שמדינת ישראל תעקור את עצמה מירושלים, או שיהודי ירושלים ירכינו ראש לקבלת עול שלטון זר - ויהא זה שלטון מקודש בחותמת או״ם. ספק רב אם הניח מישהו, שיוכל להימצא אי שם בעולם אדם בעל שיעור קומה המכבד את עצמו, שיהיה מוכן לקבל עליו שליחות כה חסרת ישע ורחוקה מתהילה כתפקיד מושל ירושלים מטעם או"ם בלי כל כוח שלטון ממשי ומנגנון יעיל לביצוע, בשעה שעצם הוויית חייה של העיר, גם בלי צעד יזום נוסף, שמה את סמכותו לאל ואת כבודו לקלס. פעל כאן הכלל: כיוון דעל על.^[6] ההצעה האוסטרלית שימשה פתחון פה ומצווה היתה להחרות להחזיק אחריה. פעלו כאן אימת הציבור מלמטה ופחד המרות הדתית העליונה מלמעלה, הכל לפי שיקול קל וחומר: אם קו זה נקוט בידי אוסטרליה, שהיא ארץ פרוטסטנטית ברובה הגדול ושנודעה באהדתה לישראל, כיצד תוכל ממשלה קתולית לפגר אחריה? במה תצדיק את אי-הצטרפותה לחזית הבינאום החדשה בעיני דעת הקהל שלה, או בעיני ראשות הכנסייה [הקתולית]? וכן פעל ההיגיון של רווח והפסד טכסיסי: הן ממילא לא יצא הבינאום לפועל - ולמה נהיה אנחנו האחראים לכישלונו מראש? אם נצביע נגדו יהיה הקולר תלוי בנו ולעולם לא ניפטר מקובלנות והאשמות, אך אם נצביע בעדו לא יבולע מזה לאיש, שהרי הדבר כשלעצמו אינו בר בצוע ואילו אנו את נפשנו הצלנו - איש לא יוכל לטעון כלפינו שידינו היתה במעל להחמיץ הזדמנות היסטורית גדולה בשביל הנצרות והכנסייה.

שיחות אין ספור הוכיחו, שאלה היו החישובים והנימוקים. בתחילה אמרו [האוסטרלים]: ״הן ממילא לא יהיה רוב, ומה איכפת אם נצביע בעד? אנו נצא ידי חובתנו ותו לא״. אחר כך אמרו: ״גם אם יהיה רוב מספיק, מהו הפחד? הן הדבר לא יקום. מועצת הנאמנות תתלבט בבעיה, בסופו של דבר יוחזר העניין לעצרת ובינתיים יחלוף זמן״.

אכן, כל השיקולים האלה ספק רב אם היו מספיקים להניע מישהו מן המצטרפים ליזום על דעת עצמו הצעת בינאום מלא לפי נוסח 29 בנובמבר 1947. עובדה היא, שעד להופעת ההצעה האוסטרלית לא הונחה על השולחן שום הצעה כזאת. הסיבה פשוטה: לא הרי יוזמה עצמית כהרי הצטרפות ליוזמה של אחר. בשביל הדרך הראשונה דרושה העזה לא מעטה, שמא יישאר המציע בודד במערכה. לגבי השנייה המצב הפוך: דרוש חוסן אופי רב, מדיני ומוסרי, לעמוד בפני פיתוי ולא להיגרר עם הנחשול.

רק במקרה אחד כנראה אין המציע חושש להישאר בודד והוא מתיר לעצמו את ההעזה, והוא אם הצעד הזה דרוש לו לשם הפגנה בלבד, ועל ידי עובדת ההצעה כשלעצמה ופרסומה היאות הוא משיג את מבוקשו. באופן כזה יוזמתה של אוסטרליה, שהיתה לדידה מטרה לעצמה, גררה אחרים מימין ומשמאל לחיקוי ולהצטרפות והביאה לידי יצירת חזית שלמה והפכה ממילא אמצעי להשגת הכרעה.

על כל פנים, בנסיבות הנתונות של העצרת קשה מאוד לשער, שבלי היזומה האוסטרלית היתה נוצרת אותה חזית הבינאום הססגונית שבסופו של חשבון הפכה לרוב גדול כל כך ונחלה הכרעה. אין מסורת בתולדות האו״ם להופעתם המשותפת של הגוש הסובייטי מזה והגוש הקתולי מזה. המשלחת האוסטרלית שימשה חוליה מרתקת לשניהם ורק הודות לה קמה החזית המלוכדת.

כמה משלחות קתוליות מובהקות ביקשו מפלט מן האחריות. הן ראו מראש, שאם ההצעה האוסטרלית תעמוד ראשונה למניין לא תהא להן ברירה אלא להצביע בעדה ולהתחייב באחריות ליצירת רוב בעד החלטה, שתהיה למעשה ברכה לבטלה. הן ניסו להיחלץ מהמצר על ידי תחבולות שונות: הציעו תיקונים להצעה כדי שיוצבעו תחילה, או דרשו נוהל אחר, שאילו נתקבל היה מסלק את ההצעה האוסטרלית מן המקום הראשון ופותח על ידי כך פתח לחיסולה הגמור. כל הכוונות הטובות האלה לא הועילו אם משום הצטרפות נסיבות מקרית, או משום נטייתו הברורה של היו״ר בוועדת המישנה להגן על ההצעה האוסטרלית מפני כל פורענות.

לאדוקי הבינאום נמצא הפעם בעל ברית חדש - גוש המדינות הערביות שהוסיף צבע מגרה להרכב המגוון. הנציגים הערביים שימשו גורם מדרבן ומחרחר. מטרתם היתה לשוות לוויכוח אופי של סכסוך בין היהדות והנצרות, להתנקם במדינת ישראל ולקבוע את ההכרעה לגבי ירושלים כתקדים להכרעות אחרות. יצר הנקמה בישראל הכריע הפעם כנגד הדאגה לשמור על האחדות הערבית כלפי חוץ. בפעם הראשונה נבקע פרץ גלוי בחזית הערבית כלפי האו״ם, כי עבר-הירדן - בניגוד לכמה משלחות אחרות - התנגדה בכל תוקף לבינאום ואף נמנעה להבטיח כל הבטחה שהיא לאו״ם. התגבורת הערבית לחזית הבינאום הוסיפה לה יסוד חריף וטורדני, אך שני האגפים העיקריים של החזית נשארו - הגוש הקתולי והגוש הסובייטי.

היש צורך להדגיש, שהמניעים המרכזיים שפעלו בשני האגפים האלה היו שונים זה מזה בתכלית? ואף על פי כן, מותר לציין שהיה צד שווה ביניהם וזוהי הדבקות האדוקה בעיקרון. מצד אחד פעלה דוגמה [ ת] דתית קנאית - רצון להיפרע על חטא קדמון [כלפי ישו] ולסלק חשבון בן תשע-עשרה מאות שנה. מצד שני קבע את העמדה קו מדיני נוקשה שאינו יודע סטייה כחוט השערה - ראיית העולם כחצוי לשניים והכרעת הבחינה הזאת לגבי הגישה לכל בעיה שהיא, אם גדולה ואם קטנה.

זוהי הפעם הראשונה מאז עלות שאלתנו על סדר היום של עצרת האו״ם, שאנו מוצאים את ברית המועצות ובעלות בריתה במחנה המצביעים נגדנו בעניין חיוני הנוגע נגיעה ישירה וחמורה כל כך במדינת ישראל. וכיון שכך חשוב להדגיש שנציגי ברית המועצות באו׳׳ם הודיעו לנו, וחזרו והודיעו, שאין בשום פנים לראות בעמדתם בשאלת ירושלים ביטוי לאיזה שינוי שהוא ביחס ברית המועצות אל מדינת ישראל. הם ביקשונו לראות בעמדתם זו עניין נפרד ומבודד ולא פרט המלמד על הכלל כולו. לדבריהם, תמיכתם האינטגרלית בהחלטת 29 בנובמבר על כל חלקיה, וכן עמדתם כלפי הגורם הערבי השליט כיום למעשה על העיר העתיקה ואגפיה, לא הניחו להם כל מנוס מתמיכה עקרונית בתוכנית הבינאום המלאה.

קיבלנו את ההסבר הזה בהערכה רבה לגבי הרצון הטוב שנתגלה בו, אבל דעתנו לא נחה.

הדבקות, ולו גם להלכה, בהסדר של 29 בנובמבר 1947 כאילו היו בו בהסדר זה סגולות של נצח, שתמורות הזמן ותהפוכותיו אין להן שליטה עליהן, מעוררת בלבנו דאגה רצינית מאוד לגבי בעיות אחרות. אשר לירושלים, הרי הנוראות שעברו עליה בשנת 1948, הצלתה המופלאה של העיר בגבורת תושביה וצה׳׳ל, התמזגותה השלמה עם המדינה לחטיבה אחת, חיי החרות והעצמאות המפכים בה כיום - כל אלה הצדיקו לדידנו את התקווה שידידותה למדינת ישראל תביא את ברית המועצות לידי הכרה גמורה בצדקת עמדתנו ובהכרחיותה הניצחת.

העובדה שגם אחרי כל אלה דגלה ברית המועצות בעצרת האחרונה בהצעת ההסדר הבאה לקרוע את ירושלים מגוף המדינה, לשעבדה למרות שתוטל עליה מבחוץ ולגזור עליה פירוז המסכן את ביטחונה, מוסיפה לגרום לנו אכזבה ודאגה עמוקה. כמו שעשינו לפני כנס העצרת ובימיו, כן נתאמץ גם בעתיד הקרוב להוכיח לברית המועצות ולבעלות בריתה באו׳׳ם, שהדרך שאנו הולכים בה היא היחידה העשויה לקיים את ירושלים, לספק את התביעות הצודקות של מדינת ישראל והעם היהודי כולו בלי לפגוע בשום עניין צודק של אחרים, ולסייע לשלום, ליציבות, לביטחון ולקידמה.

מצד שני, טענו כלפינו גם נציגים דרום אמריקניים שאין להביא ראיה מהצבעתם בשאלת ירושלים לגבי יחסם האמיתי למדינת ישראל. אף אנו איננו מעוניינים לראות את כל הארצות האלה, גם לא את אלו מהן שהצביעו בעד תוכנית הבינאום, כגוש אחיד שצביונו הדתי המיוחד [הקתולי] הוא הקובע את אופי יחסיו עם מדינת ישראל. אנו בטוחים, שלאחר תשלום המס לכנסייה, משתוכח לעין כל אי־האפשרות לבצע את ההחלטה שנתקבלה, תבוא בעמדתן של מדינות אלה התנודה המוכרחת לצד הפתרון המעשי של הבעיה, שכמה מהן חייבו אותו מלכתחילה.

יתר על כן, אני מקווה שאצדק אם אגיד שגם בצמרתה של הכנסייה הקתולית אין שורר ביטחון רב בחיוניותה של החלטת הבינאום, שלעומת זה רווחת בחוגים חשובים של הכנסייה הערכה לרצון הטוב ולמאמץ החיובי שגילתה ממשלת ישראל להבטיח הבטחה מלאה את זכויות הנצרות בכלל, והכנסייה הקתולית בפרט, לשמור בראש וראשונה על המקומות הקדושים ולאפשר למוסדות הדת את פעולתם הסדירה והחופשית ושההבנה, שבחשבון אחרון תלוי כוחו של כל הסדר הנוגע לענייני דת בנכונותם הכנה של השלטונות החילוניים להפעילו ולקיימו למעשה, אינה זרה לרוחה ולמסורתה של הכנסייה הקתולית.

הנסיגה המוסרית מעמדת הבינאום, שנכבשה למראית עין בכוח כה רב, התחילה מצד המצביעים עצמם ומיד לאחר ההצבעה. בשעת הוויכוחים המתוחים בוועדה המקבילה, בוועדת המישנה ושוב בוועדה המקבילה, ולבסוף במליאת העצרת, לא היתה בפי איש מהם תשובה לשאלה הפשוטה שנשאלה וחזרה ונשאלה: איך יקום משטר הבינאום? כיצד תבוצע התוכנית? ומשהוכרעה הכף הובלט בבירור אופיו הדמיוני והערטילאי של המשטר שהוחלט עליו. מיד התחילו הרהורי חרטה והשתרשה הרגשה של ״תפסת מרובה לא תפסת״. כבר למחרת הבוקר עברה הברה במסדרונות העצרת, שלא יהיה מנוס מקריאת כנס מיוחד שיוטל עליו לתקן את אשר עיוות הכנס שזה עתה נסתיים.

ההתפוררות הזאת של חזית הבינאום, שהוסיפה אחר כך לתת אותותיה המובהקים במועצת הנאמנות, היא תוצאה ישירה מאופייה הארעי והשעטנזי של החזית הזאת בהיותה חסרת כל רצון מרכזי וכל כושר של עמידה על ביצועה. כללו של דבר, אינני סבור שיש לחשוש לאיזה ניסיון רציני-שהוא להגשים כמו שהיא את התוכנית שהוחלט עליה. ואף על פי כן, אל יהא דבר ההחלטה שנתקבלה קל בעינינו. נוצר סבך שלא על נקלה יחוסל. גם אם תתגבש הסכמה כללית, שאת התוכנית שהוחלט עליה אין להגשים ויש להחליפה באחרת, מוצדקים חששות חמורים לאופיו של התחליף ולכן להמשכו של הסבך. מה שהוחלט רחוק מן המציאות עד כי תיתכנה הרבה הצעות פשרה שתוצענה כדרגות ביניים בין אותה תוכנית קיצונית לבין עמדתנו-אנו, שגם אותן לא נוכל לקבל בשום פנים.

לאמיתו של דבר, סכנה של סבך חדש זה כבר היתה קיימת בכוח בכנס העצרת שנסתיים. ניסיונות כאלה של פשרה נעשו על ידי משלחות הולנד ושוודיה, בראשונה על ידי כל אחת לחוד, ולבסוף במשותף. הצעות אלו לא הגיעו להצבעה ואפילו לא לדיון. אילו הגיעו לדיון, היינו נאלצים להשיג עליהן ולא לקבלן אלא אם כן הסכימו בעליהן להכניס בהן תיקונים מרחיקי לכת ולהשמיט כמה מסעיפיהם היסודיים. שהרי כנתינתן הן הכילו תקנות פוגעות במעמדנו במידה כזאת שבשום פנים לא יכולנו להתפשר אתן.^[7]

לקראת הסיכוי של כנס שלא מן המניין [של העצרת] עלינו לתת את דעתנו על אפשרות של שלב הסתבכות זה. ייתכן שאותן החומרות וההגבלות שביקשו להטיל עלינו בעלי פשרה, אף הן באו בעיקר עקב ההצעה האוסטרלית שהעתיקה במחי יד אחד את מרכז הכובד של הוויכוח הרחק לצד הבינאום המלא, וממילא משכה לאותו צד גם את ההצעות המפשרות. הווה אומר, שאם תתברר בעליל אי-מעשיותה הגמורה של החלטת העצרת, יפסידו גם הצעות פשרה אלו חלק גדול מזכות קיומן. לעומת זה, ייתכן שיפעל גם היגיון הפוך. ייתכן שדווקא משום שתוכנית הבינאום המלא תידחה ותחוסל, ייעשה ניסיון להעמיד במקומה משהו פחות גרוע ממנה בהרבה, אך כשלעצמו גרוע למדי. במילים אחרות: אנו עלולים להיות נתבעים לשלם מחיר בעד סילוק הגדולה שבין שתי הרעות על ידי ההתפשרות עם הקטנה שבהן. בראש וראשונה עלינו לדאוג להגדרה ברורה של עמדתנו, שלא יהיו רווחים לגביה כל ספק ואי-הבנה.

בהודעתו לפני הכנסת מיום כ״ב כסלו, 13 לדצמבר 1949, הצהיר ראש הממשלה שהסכמתנו לפיקוח יעיל מצד או״ם על המקומות הקדושים בעינה עומדת. ממשלת ישראל היא הראשונה מכל הממשלות ששלטו פעם בירושלים, שהציעה מרצונה הטוב לקבל עליה פיקוח בינלאומי על שמירת המקומות הקדושים שבתחום שיפוטה והיא מוכנה למלא אחרי התחייבותה זאת באמונה. ואולם פיקוח על המקומות הקדושים אינו מחייב ואינו מצדיק שום קיפוח של ריבונות ישראל ושום התערבות בסדרי שלטונה הפנימיים. לא נוכל להסכים לשום הגבלות על עצמאותנו - לא על ידי קיצוץ בסמכויות הרגילות של שלטון ריבוני לגבי שום שטח-שהוא, ולא על ידי איסור העברת איזה מוסד של שלטון ממקום למקום, או על ידי פגיעה באחריות המדינה לביטחונה הפנימי או החיצוני בדרך הפירוז הכפוי.

את עמדתנו זו הבהרנו בוועדה המדינית המקבילה ובמליאת העצרת, וכן בשיחותינו עם המשלחות השונות ובראש וראשונה עם משלחת ארצות הברית. לעמדת המשלחת הזאת עתידה להיות נודעת חשיבות מרובה, ואולי מכרעת, בשלב הסופי של פרשת הדיונים. בעצרת האחרונה לא היינו מאוחדים איתה אלא בשלילה בלבד, כלומר בהתנגדות לתוכנית הבינאום. ואכן בשלילה זו היינו מאוחדים גם עם משלחת הממלכה המאוחדת. באיזו מידה היינו יכולים להגיע לעמדה משותפת עם ארצות הברית מבחינה חיובית, לא היתה ההזדמנות לברר כי העניין לא הגיע לשלב של מבחן מעשי. ממשלת ארצות הברית הראתה הבנה רבה להיגיון המצב שנוצר בירושלים כתוצאה מוכרחת מהשתלשלות המאורעות של השנתיים האחרונות. לעומת זה, טרם הובהר לנו במידה מספיקה כיצד היא גורסת למעשה את תחולת העיקרון של פיקוח בינלאומי על המקומות הקדושים. בשלב זה מותר לנו רק להביע תקווה, שכתוצאה מבירורים נוספים יעלה בידנו לבוא איתה לידי הבנה הדדית גמורה.

בינתיים, בתוקף החלטת העצרת, הועברה שאלת ירושלים לדיון במועצת הנאמנות. אופייני הדבר, שכבר בפתיחת הישיבה הראשונה הציע אחד החברים מתומכי החלטת העצרת לדחות את הדיון לזמן בלתי מוגבל - בניגוד גמור להוראה המפורשת של העצרת - ולבוא במשא ומתן עם הצדדים כדי לברר אפשרות של פתרון מוסכם. הצעתו נדחתה, ותהליך תלישת הבעיה מרקע המציאות מתוך ניסיון לפתור אותה פתרון מופשט גרידא, הולך ונמשך. עבירה גוררת עבירה. העצרת הטילה על מועצת הנאמנות משימה המסלפת את עיקר מהותה של המועצה. מוסד זה, בעוד שלפי המגילה תפקידו לקדם ארצות מפגרות לקראת עצמאות, הרי לגבי ירושלים הוטל עליו לקרוע מעל מדינה עצמאית את בירתה ההיסטורית, לשלול מאזרחיה את חרותם ולהכניסם על כורחם לתוך מיטת סדום של משטר כפוי.

עכשיו באה מועצת הנאמנות והוסיפה נופך משלה: היא ניסתה על דעת עצמה לחרוג ממסגרת סמכותה המוגדרת במגילה, ופנתה למדינת ישראל בדרישה לחזור בה מצעדים שעשתה בתחום ריבונותה הטבעית. עובדה רבת משמעות היא, שההחלטה הזאת נתקבלה על דעת מיעוט, ואילו הרוב נמנע מהצבעה. רוב זה הכיל גם את ארצות הברית, גם את ברית המועצות וגם את אוסטרליה. בקרב הרוב הזה נשמעו ערעורים על עצם סמכותה של מועצת הנאמנות לפנות אל מדינה ריבונית בתביעות כאלו.^[8]

הוכרחנו לענות בשלילה על הדרישה ויכולנו להסתמך בסירובנו על העובדה שההחלטה נתקבלה במיעוט של קולות, וגם על הערעורים העקרוניים שנשמעו עליה בתוך המועצה עצמה. מבחינה מעשית הדגשנו, שהצעדים שנקטנו בהם אחרי החלטת העצרת אינם אלא המשך הצעדים שנקטנו זמן רב לפניה: שהמוסדות הראשיים של המדינה, הכנסת והנשיאות, נתאספו בירושלים בראשיתם. שבית הדין העליון יושב בירושלים מתחילה ברייתו. שכמה ממשרדי הממשלה פועלים מירושלים זה חודשים. שאין להבין מדוע דווקא העברת משרדים נוספים מחמירה את הקושי הכרוך בביצוע ההחלטה מאחר שברור כי גם בלאו הכי אין ההחלטה ניתנת לביצוע.

זהו השלב שאליו הגענו. עמדתנו ברורה. מעמדנו הממשי בירושלים נתחזק פי כמה. עברנו בדרכנו תחנות מכריעות שאין מהן נסיגה. שום דיונים והשהיות להכרעה סופית אינם יכולים לעצור את זרם החיים. השתלשלות טבעית של מאורעות פועלת לפי היגיון וקצב משלה. מנוי וגמור עימנו לשמור על מעמד ירושלים כבירת ישראל. לעומת זה, אחד היסודות הקבועים במסמרות בכל תוכניותינו ומעשינו היא הכרתנו באופיה המיוחד של ירושלים כעיר שכלולים בה מקומות קדושים לדתות אחרות. עובדה ניצחת זאת מטילה עלינו אחריות מתמדת ומיוחדת. אנו נכונים לשאת באחריות הזאת בכל הכנות והיעילות כלפי האו״ם. קיום מלוא ריבונותה של מדינת ישראל על ירושלים העברית אין בו כל סתירה לפיקוח או״ם על שמירת המקומות הקדושים. להיפך, זהו תנאי מוכרח למילוי התחייבויותינו כלפי או״ם ובו בלבד ערובה ליעילות הפיקוח. החלטת העצרת דחתה על לא דבר את ההסדר הרצוי וסיבכה ללא צורך את הבעיה, אך סוף הפתרון המוסכם לבוא ואנו בכל מאמצינו נחתור לקראתו.

השאלה כיום איננה מה יהא גורל ירושלים העברית. גורלה נחתך. השאלה היא מתי וכיצד, באיזה שלב ובאיזו צורה, תחודש ההתאמה המלאה לגבי ירושלים בין מדינת ישראל ובין האו״ם.

בעקבות דברי מ"ש התנהל דיון בהשתתפות נציגי כל המפלגות שנמשך גם בשתי הישיבות הבאות ב־3 וב-4 בינואר.^[9] מ״ש השיב למתדיינים:

 

ישיבה 103                                                                                                4/1/1950^[10]

סעיף ב׳: תשובת שר החוץ מ. שרת

שר החוץ מ. שרת: כנסת נכבדה, את הרצאתי בפתיחת הבירור הזה ייחדתי לנושא אחד ויחיד והוא פרשת ירושלים בעצרת האחרונה ומצב עניין ירושלים כיום. לא היתה מצידי, ואני בטוח שגם לא מצד הממשלה שידעה על הרצאה זו, שום כוונה לזלזל בחשיבותם של עניינים אחרים העומדים ברומו של עולמנו המדיני. עדיין ישנן לפנינו השאלות החמורות הנחשבות לתלויות ועומדות ומחייבות את כל ערנותנו המדינית. אבל אין לך דבר שאין לו שעה, ואין לך שעה שאין לה הנושא המיוחד שלה. ראיתי את ההזדמנות הזאת לא כהזדמנות של דיון כולל ומקיף על כל מכלול הבעיות שאנו מתלבטים בהן, אלא כהזדמנות של מסירת דין וחשבון על מאמץ אחד, מאמץ שבסיטואציה פרלמנטרית מסוימת במסגרת האו״ם לא השיג את מטרתו. מאמץ זה צריך להימשך כדי שהמטרה הזאת תושג.

אבל מכיוון שבוויכוח נשתלבו כמה בעיות אחרות, שלפי הכרתי אינן עומדות על הפרק ולא הבשילו כדי מסירת דין וחשבון איזה-שהוא וכדי הצגת הדברים לפני הכנסת מצד הממשלה, והתעוררו שאלות - ובייחוד שאלת השלום עם אחד הגורמים הערביים^[11] - ומכיוון ששתיקתה של הממשלה בעניין זה עלולה לגלות בעמדתה פנים שלא כהלכה ולתת מקום לסילופים ואי-הבנות, וגם מפני שהופנתה באופן מיוחד אלי על ידי אחד הנואמים האחרים, חבר הכנסת וידידי מר ציזלינג,^[12] שאלה נוקבת וישירה כלפי הממשלה,^[13] הרי ברצוני לאמור: עמדתנו בשאלת השלום עם המדינות הערביות השכנות ידועה ואין לי אלא לחזור ולומר כי פנינו לשלום וכי אנו מוכנים למשא ומתן של שלום, שלום קבע, שלום יציב ומקיף, עם כל אחד ואחד מהגורמים הערבים שבסביבתנו ושאתם כרתנו, ואנו גם מקיימים, הסכמים של שביתת נשק. מעולם לא הוצאנו שום גורם מן הכלל כשהצגנו כך את עמדתנו והבענו כך את נכונותנו למשא ומתן של שלום, ואין בדעתנו כיום הזה להוציא שום גורם מן הכלל.

זאת ועוד אחרת: היה אצלנו - כאשר אני אומר ״אצלנו״ איני מתכוון לכנסת הראשונה, או אפילו למועצת המדינה הזמנית, אבל אצלנו בציבור שלנו, ביישוב, בתנועה הציונית - היה ויכוח גדול, חמור, נוקב בשאלה שכינינו אותה ״שלמות הארץ״. המונח הזה כשלעצמו- ״שלמות הארץ״ - מלא קושיות ומחייב הסברות. לי לא ידוע מושג גיאוגרפי ברור ומסוים שאפשר לומר עליו: ״זוהי הארץ השלמה״. כי אחת משתי אלה: או שאנו מתעלמים מן ההיסטוריה וכל אחד ואחד קובע לעצמו מושג משלו מה היא הארץ השלמה - כי אז זהו עניין שרירותי ואין להסתמך על העבר בכלל - או שאנחנו משעינים את המונח הזה של ״שלמות הארץ״ על היסטוריה, כי אז ההיסטוריה היא כבר לא עניין של רצון כל אחד ואחד, אלא עניין של עובדות. והעובדות אומרות כי בכל תקופה ותקופה היו לארץ-ישראל - אם לארץ-ישראל העצמאית, או בתקופות שלא היינו עצמאים אזי לארץ-ישראל הממשית - היו לחטיבה גיאוגרפית זאת ששמה ארץ-ישראל גבולות שונים והם נשתנו מתקופה לתקופה. הבסיס האידיאולוגי או המעשי של המושג ׳שלמות הארץ׳, המקבל את הגבולות שהיו לשטח המנדט [הבריטי] בתקופה בין ^[14]1922 לבין 1949 כדבר־מה שריר וקיים לעד, המקודש על ידי המסורת - בסיס זה טעון הוכחה. הוא כשלעצמו אינו ברור אליו.

אבל גם אם נניח שאין שאלת ההגדרה של שלמות הארץ יכולה להיות שנויה במחלוקת אצלנו, זאת אומרת שאין חילוקי דעות לגבי פירוש המושג הזה, הרי היה בתוכנו ויכוח מה קודם למה? מה עדיף? האם עדיפה שלמות הארץ ויהי מה, גם אם העמידה על העיקרון הזה פירושה דחיית העצמאות ואולי החמצת העצמאות לדורות ואולי לצמיתות, או עדיפה עצמאות בחלק הגון מהארץ גם אם פירושה ויתור - אם עכשיו, לזמן רב, או מי יודע לכמה זמן - על שלמות הארץ?

בוויכוח הזה נפלה הכרעה. אני אומר את הדברים כלפי המישאלה, או כלפי האמונה שהובעה כאן על ידי חבר הכנסת ציזלינג - המישאלה שצריך לחתור לכך, והאמונה שאפשר להגיע לכך - שבלי מלחמה, בדרכי שלום, תוחזר שלמות הארץ לקדמותה על היישוב הערבי הנמצא בתוך כל השטח הזה מבלי לעקור אותו ממקומו.

והנה, גם זוהי שאלה שבה נפלה הכרעה. נפלה הכרעה האומרת כי מדינה יהודית, או מדינת ישראל, פירושו שטח בארץ־ישראל אשר יש בו רוב יהודי מובהק ושממשלת ישראל ומוסדות המדינה, בהיותם מוסדות דמוקרטיים גמורים, משליטים עליו את רצון הרוב היהודי. אין בדעת הממשלה להציע לכנסת או לציבור לעיין מחדש בהכרעות האלה - (מנחם בגין (תנועת ה״חרות״): אבל הציבור יכול להציע) - אני מדבר בשם ממשלת ישראל.

ועכשיו לעניין שאני רואה אותו כנושא הוויכוח הזה. מסרתי דין וחשבון על פרשת הדיון בשאלת ירושלים בעצרת האומות המאוחדות. אבל בוויכוח היתה התקפה על מדיניותה של משלחת ישראל באו׳׳ם לרגלי העמדה שהיא נקטה בשאלות אחרות שעמדו על סדר יומה של העצרת. היתה ביקורת על עמדה זו לגופה בפי חבר הכנסת ריפטין.^[15] ואחר כך נעשה ניסיון על ידי חבר הכנסת אֶרְם לקשור את הדברים ולהסביר את תוצאות הוויכוח בשאלת ירושלים על ידי הצבעותינו בשאלות אחרות.^[16] נדמה לי, כי גם חבר הכנסת ציזלינג השתתף בניסיון כזה - להסביר את הרוב שנוצר בעצרת בשאלת ירושלים נגדנו - לאור העמדות שנקטה משלחת ישראל בשאלות אחרות שעמדו על הפרק.

אני חושב שלא אבזבז את זמנה של הכנסת ואשתדל, על כל פנים, להקטין את חשש הבזבוז על ידי כיווץ הדברים במידת האפשר, אם אתעכב על הפרשה הזאת ואם אמסור דין וחשבון קצר ומצומצם על עמדת משלחת ישראל בשאלות שונות אשר עמדו בעצרת. מן הראוי שהכנסת תיתן את דעתה על הדברים ותנסה להזדהות עם מעמדה, עם גורלה, עם מאבקה ועם לבטיה של המשלחת ועם הדרך שניסתה לפלס לעצמה בין סלעי המגור אשר איימו עליה בזמן הדיונים בעצרת על הדברים המסובכים האלה.

כידוע, כאשר מתכנס מוסד יש לבחור בנשיאות. זו היתה השאלה הראשונה בה פתח חבר הכנסת ריפטין כהתקפה: למה הצבענו בעד נציג הפיליפינים [קרלוס] רומולו ולא הצבענו בעד שר החוץ הצ'כוסלובקי קלמנטיס? אני מכיר היטב את מר קלמנטיס, נפגשתי אתו לא פעם בידידות רבה ואני רוחש לו כבוד,^[17] וכולנו רוחשים תודה והוקרה למדינת צ'כוסלובקיה הקיימת [הקומוניסטית] - כשם שרחשנו תודה והיקרה לקודמת - על אהדתה לישראל, על עזרתה לישראל ועל מדיניות העלייה הנבונה שהיא נקטה.^[18] אבל כאשר יש לקבוע בעד מי להצביע, או איך להצביע בעצרת, אין כאן אך ורק שאלה של הכרת טובה. אינני אומר שהכרת טובה זהו שיקול שתמיד מותר להתעלם ממנו, אבל אין להכריע רק לפי שיקול של הכרת טובה, ואני בטוח שממשלת צ'כוסלובקיה אינה רואה באי-הצבעתנו בעדה לנשיאות העצרת ביטוי של אי-הכרת טובה - כשם שאני משער שאיננה רואה בהצבעתנו בעדה לחברות במועצת הביטחון ביטוי של הכרת טובה - אלא אני מניח כי היא רואה בצדק, בשתי ההצבעות, ביטוי לשיקול דעת מדיני.

יש לנו עניין עם עולם מפולג, והוא מפולג לא לשני חצאים שווים אלא לרוב גדול ולמיעוט קטן. כזהו המצב באו״ם. אינני דן כרגע על שטח, אינני דן כרגע על אוכלוסין, ואינני דן חלילה על משקל חברתי ומדיני ורוחני של שיטות ואידיאולוגיות. אני דן על עובדות מספריות. ישנן 59 מדינות שהן חברות באו״ם והן מחולקות לשני גושים מאוד מאוד בלתי שווים. וכשיש לבחור בנשיא לגוף כזה הרי השאלה היא אם יכול להיות נציג המיעוט, המורכב כפי שהוא מורכב, נשיא לעצרת, או שיש היגיון, יש צדק ויש דין המחייבים שנשיא הגוף הזה יבטא את רוח הרוב. זהו שיקול אחד.

ישנו עוד שיקול. עמדנו בפני עצרת אשר בה עמדה על הפרק שאלת ירושלים. אינני יודע מהו ההיגיון האומר, שלשם הפגנת סרק עלינו לקומם נגדנו מראש מוסד ששמו ״נשיאות״, אשר באופן ניהולו את העניינים תלוי משהו לגבי גורל העניינים החיוניים מאוד לדידנו העומדים על הפרק. ועל הכל, עניין הבחירות לנשיאות וכל אופי הנשיאות זוהי תפאורה חשובה מאוד, תפאורת כבוד למהלך העניינים בעצרת - אבל אין זה מוסד הקובע ומבצע.

לעומת זאת, עמדה בפנינו בעיה אחרת - בחירת חבר למועצת הביטחון. כאן יש לתוצאות ההצבעה אופי הרבה יותר ממשי, כי המועצה מכריעה עניינים היכולים לקבוע גורל. אמרנו: ״אנחנו נצביע בניגוד לעמדת הרוב המכריע של העצרת - לא בעד יוגוסלביה למקום הזה אלא בעד צ'כוסלובקיה״. מדוע אמרנו זאת? לא מפני שאנחנו גורסים את התיאוריה אשר השמיע פה חבר הכנסת ריפטין, שיוגוסלביה היא מדינה אשר ״בגדה״ בחבריה והצטרפה ל״חזית האימפריאליסטית״.^[19] מה שאני חושב בשאלה זאת איננו עניין לכאן ואיננו מעלה או מוריד, אם כי יש לי בעניין זה דעה ברורה מאוד. אבל השאלה היא שאלה של עמדת משרד החוץ ועמדת ממשלת ישראל. ובכן, מועצת הביטחון מורכבת מגושים אזוריים. ישנו היגיון ידוע בהרכב זה וגוש מזרח אירופה הוא אחד החלקים המרכיבים את מועצת הביטחון. אמרנו, כי יש זכות לגוש הזה לפסוק מי ייצג אותו ואין להרכיב לו נציג על פי רצונו של רוב העומד מחוצה לו. מפני זה הצבענו בעד צ'כוסלובקיה ונגד יוגוסלביה. אמרנו ליוגוסלביה כי אין בזה שום ביטוי לאי-ידידות כלפיה. אמרנו לה כי ידידותנו כלפיה אינה תלויה במקום שהיא תופסת במערכת הכוחות במזרח אירופה, ואם היא מקובלת או מנודה שם, מפני שאנחנו עצמאיים וחותרים ליחסים עצמאיים עם כל אומה ולשון על יסוד של הדדיות בינינו ובינה. אבל יש כאן עניין של צדק ויושר - ישנו גוש מדינות.

קרה מה שקרה - אפשר להצטער על כך, אך יש לקבל זאת כעובדה - לגוש הזה ישנה הזכות לקבוע את הנציג שלו. לכן הצבענו בעד צ'כוסלובקיה אם כי היינו מטרה ללחץ רב מהצד שכנגד - וכאשר אני אומר הצד שכנגד אין אני מתכוון ליוגוסלביה^[20] - אשר רצה כי נצביע בעד יוגוסלביה.

גם לא חששנו לגבי אחת הוועדות של העצרת להצביע, וכמיעוט קטן מאוד, בעד נציג אוקראינה לנשיאות.

מאחר שכך נהגנו בהצבעה לנשיאויות ולמוסדות, מה פירוש הדבר כאשר חבר הכנסת ריפטין אומר, שהיינו צריכים להצביע בעד צ'כוסלובקיה גם לנשיאות העצרת? פירוש הדבר שהיינו צריכים בכל עניין ועניין, ובכל בחירה ובחירה, להצביע עם גוש אחד נגד משנהו. אנחנו איננו גורסים את העמדה הזאת. אנחנו גורסים עצמאות שלנו בעניין זה. אנחנו גורסים קו האומר כי אין אנחנו מזדהים באופן שיטתי עם גוש אחד נגד משנהו.

גם חבר הכנסת ריפטין דוגל בעצמאות. אבל כאשר הוא מוכיח בכל עניין ועניין כי העצמאות של מדינת ישראל צריכה להביא את שליחיה להזדהות עם גוש אחד, אני מתפלא שאין הוא חוסך לעצמו את כל העמל והטורח הזה: למה לו להוכיח את הדבר בכל מקרה ומקרה? אני מתכוון לשאלות של מדיניות כללית העומדות על הפרק באו׳׳ם. אם שיקול הדעת העצמאי שלו מביא אותו בדיוק מתמטי - בכל מאה האחוז של המקרים - למסקנה שצריך להזדהות עם גוש אחד, או על כל פנים, אסור להרים יד נגדו, כי אז מותר לו לפסוק הלכה אחת לתמיד ולכל המקרים: עצמאות ישראל מחייבת הזדהות עם הגוש הזה - ויקמץ לעצמו את הטורח, את בזבוז המאמץ והזמן לו, ואולי גם לאחרים. מפני שהוויכוח הזה חוזר ונישנה ובכל פעם הוא כאילו ויכוח לגופו של עניין - אבל אין זו אמת. אין זאת שאלה של ויכוח לגופו של עניין. ישנה שאלה של אוריינטציה, והשאלה היא אם אפשר להכתיב אותה בסיטונות למדינת ישראל ולשליחיה המוסמכים.

הייתי רוצה להיתקל במקרה אחד, שחבר הכנסת ריפטין או מישהו מחבריו יוכיחו, כי באיזו שאלה כללית של מדינת ישראל באו׳׳ם מחייבת עצמאות ישראל לא להזדהות עם הגוש הסובייטי – (מאיר יערי (מפ"ם):^[21] בעניין ירושלים) - אם אתה רוצה להקשות עלי, עליך לדייק כפי שאני מדייק. אמרתי ׳בשאלות של מדיניות כללית המופיעות באו׳׳ם׳׳ - על זאת דיברתי - אם זאת שאלת סין או קוריאה, או מושבות איטליה או עצרת זוטא, או שלום העולם או האנרגיה האטומית, או משמר של או׳׳ם וכולי - ואני עוד אעמוד על כל הדברים האלה - אילו קרה מקרה כזה,

היתה בזה הוכחה לבחינת העניינים לגופם, זאת אומרת לעצמאות מדינית.

גישתה של משלחת ישראל, ואני סבור כי זאת הגישה העצמאית היחידה, היא לשקול כל מקרה לגופו. אין זאת אומרת שהיא יוצאת לשייט על פני ים נגרש זה ללא מצפן וללא הגה. היא מנסה להסתייע בשני עקרונות מנחים: עיקרון מנחה אחד הוא להימנע עד כמה שאפשר מהזדהות עם גוש אחד נגד משנהו. העיקרון השני הוא לתמוך במטרות, באידיאלים ובתפקידים של ארגון האו״ם, לסייע לכוחו וליכולתו היעילה לשמור על השלום ולמלא את ייעודו.

כיוון שאמרתי אי־הזדהות, ופה היו הסתמכויות על הגדרות שלי בנוגע למדיניות החוץ של מדינת ישראל, והיתה ביקורת כי אנחנו מחליפים את הנוסחאות שלנו חדשים לבקרים, רצוני במאמר מוסגר וקצר אחד להתעכב על ההתקפה שנערכה כאן על מדיניות החוץ ועל שר החוץ - וגם על ממשלת ישראל בכללה - על ידי חבר הכנסת בגין.^[22]

הוא תבע ממני את עלבון אומות העולם. חבר הכנסת בגין, הדואג הגדול הזה לשמה הטוב של ישראל בעמים, מי שתרם תרומה כה ניצחת להפצת אהבת ישראל בקרב אומות העולם, בקרב טובי אומות העולם, בא לתבוע מידי את עלבונן של אומות אחרות, ואת עלבון יחסי ישראל אתן. ביקורת כזו אינה מזיקה למדיניות החוץ של ישראל, כשם שלא מזיק לכנסת בכלל, כך אני סבור, התפקיד החינוכי החיוני מאוד שממלא בתוכה, באופן כה שיטתי ומובהק, חבר הכנסת בגין, כשהוא משמש כל פעם מופת חותך כיצד לא צריך לנאום בכנסת, לאיזו רמת שפל לא צריך להגיע בוויכוח ולאיזה להטים ותחבולות של סילופים ובדותות לא צריך להזדקק.

כאשר חבר הכנסת בגין מוסר שאני אמרתי ״ניטרליות״, הרי הוא יצטרך להוציא זמן רב ולהטריח את עצמו הרבה בחיפוש אחרי מקום אחד, אם בנאום או בהרצאה, אשר בהם אמרתי ״ניטרליות״. כאשר הוא אומר כי אמרתי ״אוריינטציה על או״ם״, גם הטורח הזה שלו למצוא אסמכתה לכך יהיה לשווא. אבל אלה הם הדברים הקלים. הניסיון שלו לחבר היסטוריה, צבאית ואחרת, הוא פרשה בפני עצמה, אבל את הטיפול בפרשה זו אניח לחבר הבקי בה יותר ממני,^[23] אם כי גם בקיאותי המוגבלת היתה ודאי מספיקה לכך.

אני רוצה כעת לעבור לשאלות אחרות וקודם כל לשאלות הכלליות אשר עמדו על הפרק בעצרת או״ם והנוגעות לא לפתרון איזה בעיות בזירה העולמית, כי אם לסדרי הארגון והפעולה של או״ם עצמו.

כבר עמדתי מקודם על עניין הבחירות לנשיאות [העצרת] ולמועצת הביטחון, וברצוני להתעכב כעת על עניין עצרת זוטא. מה זאת עצרת זוטא? היתה פעם הצעה, שכיוון שהעצרת אינה מספיקה אף פעם לגמור את סדר היום שלה, שייבחר מוסד פחות או יותר קבוע, פרמננטי, אשר יתכנס בין כנס לכנס של העצרת כדי לטפל בבעיות האלה לפי החלטת העצרת.

גוש מזרח אירופה התנגד לכך וטעמו ונימוקו עמו ויש לו הרשות להתנגד. הוא החרים את המוסד הזה. מה היה טעמו העיקרי, על כל פנים טעמו הנגלה, לכך? הוא טען שזוהי מזימה ליצור תחליף למועצת הביטחון, אבל תחליף למועצת הביטחון שאין בו אותו הסייג שיש במועצת הביטחון והמגן על ברית המועצות - סייג הווטו. אבל מה קרה? עצרת זוטא נתקיימה כמה שנתקיימה, והחשש הזה של ברית המועצות, שהיה אולי מוצדק בזמנו, נתבדה לחלוטין. עצרת זוטא לא נתפתחה בשום פנים ואופן למוסד המתחרה במועצת הביטחון. אף על פי כן, בשבילנו, כאנשים החרדים לשלומו וליעילותו של האו״ם, קיימת הבעיה הזאת שישנה עצרת זוטא ושהיא מוחרמת על ידי אחד הצדדים. והנה, ישנה שאלה שהעצרת צריכה לשמוע דין וחשבון של עצרת זוטא. כיוון שישנו צד מחרים הריהו מצביע נגד שמיעת הדין וחשבון. אבל אנו לא הצבענו בעד החרמת עצרת זוטא ולכן לא הצבענו בעד אי-שמיעת הדין וחשבון. המוסד הזה קיים ועומד - כיצד אפשר להתנגד לשמיעת הדין והחשבון שלו? הצבענו בעד שמיעה הדין וחשבון, אבל בוויכוח עליו דיבר הנציג שלנו נגד קיומה להבא של עצרת זוטא. הנאום של היועץ המשפטי שלנו, דר׳ יעקב רובינסון,^[24] שהיה אחד הנואמים המרכזיים בכל הוויכוח הזה, הוכיח מדוע מסוכן לעתידו של או״ם תקדים כזה הכלול בקיום מוסד שחלק אחד מחרים אותו. בהצבעה לגופו של העניין, נמנענו.

היה עניין קוריאה. הרוב היה בעד מינוי מחדש של הוועדה המפקחת ובעד גינוי התפקיד שמילאה ברית המועצות בשאלת קוריאה. התנגדנו למינוי ולגינוי. נגד ההצעה הזאת הצביעו רק חמש מדינות ואילו אנו היינו בתוך השבע שנמנעו. הדבר גרם לחיכוכים רציניים מאוד בינינו ובין גורמים חשובים מן הצד שכנגד. לא נרתענו. הודענו, כי מכיוון שזהו צעד ישיר נגד ברית המועצות, כל זמן שאין הסכם בשאלה זו לא ניתן יד להכרעה. הודו, שנמנעה יחד אתנו בשאלת יוון,^[25] הצטרפה למערב בשאלת קוריאה.

בשאלת יוון היתה בדידותנו הרבה יותר ניכרת והיא עלתה לנו במשהו לגבי ירושלים. נתקבלה הצעה להוקיע את בולגריה ואת אלבניה על חתירותיהן ביוון, ולחדש את ועדת אונסקו"פ^[26] המוחרמת על ידי הגוש הסובייטי. בשאלה הראשונה נמנעו רק שתי מדינות, הודו ואנחנו. בשאלה השנייה של חידוש אונסקו׳׳פ רק אנו בלבד נמנענו - הקול היחיד שנמנע היה קולנו. זה גרם שוב לחיכוכים רציניים, וקרוב מאוד לוודאי שהדבר עלה לנו בקול אחד בעניין ירושלים נגדנו. אמרנו, שאנו רואים את כל היסודות לפיוס ולהתפשרות, לכן לא ניתן יד להכרעה שלילית.

היתה שאלת סין [הלאומנית]. שוב באה הוקעת התפקיד שמילאה ברית המועצות בערעור המצב בסין.^[27] אמרנו שלא ניתן לזה [להוקעת בריה׳׳מ] יד. נציגנו היה הנואם היחיד מחוץ לגוש המזרחי, אשר טען כי מה שקרה בסין לא בא כתוצאה מהתערבות מן החוץ אלא כתוצאה מהתפוררותו של משטר מבפנים, משום שאותו משטר לא סיפק את צורכי העם ורק אם ישרור בארץ יתר צדק חברתי, תהיה נודעת גם יתר יציבות למשטר. הצבענו נגד הוקעת ברית המועצות בעניין סין וזה עלה לנו בקולה של סין בעניין ירושלים.

היתה שאלה של מושבות איטליה.^[28] אמרנו שאיננו חייבים להיות פטריוטים של עצמאות ערבית ומוסלמית יותר ממדינות ערביות ומוסלמיות ואסיאתיות. ברית המועצות, רק לפני שנה, תבעה עצמאות למושבות איטליה בצפון [אפריקה] אבל רק כעבור עשר שנים, ועד אז נאמנות או׳׳ם. אם ברית המועצות נוכחה תוך שנה אחת שלוב יכולה להיות עצמאית מיד, הרי התקדמות אמונתנו־אנו בכושרו של העם הערבי להיות עצמאי היתה יותר איטית. מותר היה לנו גם להעלות על הדעת, שיצירת מדינה ערבית חדשה בזמן זה פירושו תוספת חבר חדש [לוב] לחבר הערבי, פירושו חיזוק חזית מסוימת שאנו רחוקים מלהיות איתה בשלום גמור ויציב. היינו בעד עצמאות, אבל קיבלנו את העצמאות כפי שגרסו כל המדינות שוחרות העצמאות שבאסיה ובאפריקה.

עמדה השאלה של זכויות האדם. התאפקנו במאמץ נפשי עליון בשאלה זו. השאלה היתה קשורה בקיום זכויות האדם בארצות ידועות של מזרח אירופה, ארצות אשר יש לנו איתן חשבון חמור מאוד וריב גדול על קיום זכותו הראשונית של האדם היהודי, והיא לעלות לארצו. אמרנו: נערוך את הוויכוח הזה במקום אחר ובזמן אחר ולא נערב סכסוך בסכסוך. אל ניתן למישהו רשות לסלף את עמדתנו על ידי הערבוביה הזאת. היה חבר של משלחת ארצות הברית, הוא היה יהודי, שטען כי בארצות אלה של מזרח אירופה רודפים לא רק קתולים אלא גם ציונים. הוא התכוון לציונים אשר אוסרים עליהם את הקשר עם מדינת ישראל. זו היתה קריאת תיגר לנו: מדוע אינכם מרימים קול? ואנו לא הרימונו את קולנו. ההתאפקות הזאת עלתה לנו במאמץ נפשי ומדיני עצום.

היתה שאלה של חברות באו״ם. ברית המועצות דגלה בעיקרון של קבלת כל אלה העומדים על הפרק. היא הציעה לקבל גם את עבר־הירדן ולא התנתה לגבי ארץ זו כל תנאי. היא לא אמרה שעבר־הירדן צריכה לפנות חלק מירושלים או חלק מארץ־ישראל. ברית המועצות המליצה לקבל את עבר־הירדן לאו״ם. הצבענו בעד המדינות המתדפקות על שערי האו״ם. הצבענו בעד העיקרון הסובייטי של קבלת הכל. הסתייגנו ואמרנו, שאנו שומרים לנו את חופש ההצבעה לגבי מדינות מסוימות בזמן שיצביעו על כל מדינה לחוד. עשינו זאת בניגוד לעמדה המערבית, אשר גרסה כי יש להכריז את מי לקבל ואת מי לא לקבל, לא מנימוקים שלנו, כמובן, אלא מנימוקים כוללים ועקרוניים.

כל המכלול של האנרגיה האטומית, אם כי הוא מעניין אותנו, לא הצבענו בקשר אליו. זהו ריב בין המזרח והמערב. לנו, כאזרחי העולם, יש דעות בעניין זה, אבל ענייני האטום אינם מענייניה של מדינת ישראל ואין היא חייבת להצטרף לפוסקי הלכה בשאלת שימוש או אי־שימוש באנרגיה האטומית בעולם.

לעומת זאת, אנו מעוניינים בחיזוק השלום ואיננו יכולים להיות אדישים לו.

אנו מדינה המעוניינת בשלום ואנו רואים את עצמנו מצווים לשמור את עמדתנו זו בכל עת ובכל שעה.

ובכן, היתה כאן הצעת ברית המועצות שפתחה בהוקעה וגינוי נמרץ של מדינות ארצות הברית ובריטניה. עמדנו נגד הוקעת ברית המועצות בסין ובבלקנים. עמדנו נגד הוקעת מדינות אלה בעניין השלום. הצבענו נגד הוקעת ברית מועצות בסין, אמרנו שההוקעה של שתי מעצמות המערב אינה מסייעת לשלום והצבענו נגדה. מותר לנו לחלוק על דבריהם של אחרים וזוהי עצמאות. להם כל הזכות להסביר כיצד הוקעה חריפה וארסית זו מסייעת לשלום - ולנו הזכות לחלוק ולחשוב שאופן דיבור כזה אינו מסייע לשלום. התווכחנו עם ברית המועצות בעניין זה ומר וישינסקי ענה לאבא אבן בעניין זה. הוא התווכח איתו ואנחנו ראינו בזה ביטוי של עצמאותנו. אין אנו יושבים שם כדי להפקיד או להפקיר את שיקול דעתנו בידי מישהו אחר. שיקול דעתנו נתון בידנו־אנו. זהו הנכס היותר יקר שלנו. לשם כך הלכנו לשם. זה טעמה של עצמאות: חופש שיקול הדעת, ההכרה כי בעניין זה אנחנו שווים. אין דבר זה תלוי בהישגים שלנו. אין זה תלוי בעוצמה צבאית. אין זה תלוי בשטח ואוכלוסייה. זה ביטוי לכבודו העצמי של כל אדם, לכבודה העצמי של כל אומה.

היתה, לעומת זה, ההצעה המערבית [להוקעת בריה״מ]. הסתייגנו לדידה ולא תמכנו בשום סעיף אשר לפי שיקול דעתנו אינו מזדהה עם המגילה [של או״ם] ועם רוח המגילה. אבל נשארו הסעיפים שלפי כל עומק הכרתנו מתאימים לרוח המגילה, שנשבענו אמונים כלפיה, ולכן הצבענו בעד הסעיפים האלה.

נשמעה כאן הנחה שההצבעות האלה, כולן או קצתן, הן שגרמו לעמדה שנקטה ברית המועצות בשאלת ירושלים. אני מוכרח לומר כי אנו עוסקים פה לא בתורת הנגלה, אלא בתורת הנסתר. מי יבוא לחקור כליות ולב ולרדת לעומקי מחשבה? לא אדבר כאן במסקנות, אבל בהסתייגות אומר כי לפי כל הידוע לי זוהי הנחה מופרכת בתכלית. זמן רב לפני העצרת חששנו להסתבכות עם ברית המועצות בשאלה הזאת, שאלת ירושלים. אני רוצה לומר זאת לגופה של עובדה, וגם כלפי אותם בעלי ביקורת שמנו בממשלה בעיקר חטא זה של אי-ראיית הנולד.^[29] על שאלת אי-ראיית הנולד אדבר עוד לחוד, אומר כאן, שזמן רב לפני העצרת נתנו דעתנו על אפשרות של הסתבכות עם ברית המועצות דווקא בשאלת ירושלים, והצענו הצעות שכוונתן היתה לאפשר בירור יסודי בשאלה זו. לא באשמתנו לא יצא הבירור הזה לפועל כפי שאנו רצינו בו. בכל זאת, פנינו לממשלת ברית המועצות פנייה ישירה בבירתה לפני העצרת - הן על ידי הציר שלנו והן באופן מיוחד - הרצינו לפניה את עמדתנו בשאלת ירושלים. אמרנו מה היה המצב בתחילתו, מה היתה ההתפתחות, מה המצב עכשיו, מהי הכרת העם, מהו העניין היסודי שלו, לאיזה מסקנות אנחנו מגיעים, מה אנחנו הולכים להציע. נענינו, שלברית המועצות בשאלה זו יש עמדה קבועה. לא יכולנו להתמרמר שברית המועצות אינה מגלה לנו את עמדתה. הבינונו שבעניין זה נפלה הכרעה מסוימת, והתברר אחר כך שהכרעה זו שימשה קו למשלחת והמשלחת עמדה על קו זה. הדברים נקבעו לפני העצרת ולא היה למהלך העצרת כל השפעה על העמדה.

לא הבינותי כאן את דברי החבר אֶרם. מצד אחד טען שאנו חייבים בשינוי שחל בעמדת ברית המועצות [כלפי ישראל], ומצד שני אמר כי בסוף נתברר שלא חל כל שינוי. איני יודע לאיזה שינוי כוונתו. איני רואה כל שינוי אלא עקביות מסוימת, ואני אסביר אותה כפי שאני מבין אותה. ובכן, כיצד החבר אֶרם, אם הבינותיו נכונה, אומר מצד אחד כי התנהגותנו גרמה לקו שנקטה ברית המועצות, ובאותה נשימה הוא אומר כי הנה, במועצת הנאמנות, כבר לא עמדו על זה אלא התאפקו ושתקו? אם ההצעה בעצרת היתה תוצאה של רוגז, מדוע חלף הרוגז במועצת הנאמנות? אין זה מוסבר לגמרי.

אני רוצה לומר שוב, כי על כגון דא נאמר ׳במופלא ממך אל תדרוש׳. אבל מבחינה - אם מותר לומר כך - מדעית, אין כל צורך בגורם זה של הצבעה זו או אחרת מצידנו, אם בעניין האנרגיה האטומית או לגבי חיזוק השלום בעולם, כדי להסביר מדוע ברית המועצות לשיטתה נקטה עמדה כפי שנקטה בעניין ירושלים. אני סבור, שאם ברית המועצות תמכה בהחלטת 29 בנובמבר [1947] היא לא עשתה זאת - על כל פנים לא בראש וראשונה, - מתוך ידידות לעם היהודי או מתוך אהדה לישראל, ואני אומר זאת לא לגנאי. היא עשתה זאת מתוך שיקולים שלה ומתוך אינטרסים שלה ובזה שורש היציבות של עמדתה. ולכן יש לדבר ערך חיובי מבחינתנו - דווקא מפני שעשתה זאת מתוך אינטרסים שלה.

מה היה האינטרס? האינטרס היה לעקור את השלטון הבריטי מהארץ הזאת. וברית המועצות נוכחה לדעת שאי־אפשר לעקור אותו אלא על ידי עצמאות, ואי־אפשר לבסס עצמאות בארץ הזאת ולא תיכון עצמאות בארץ הזאת אלא אם כן תהיה, או תכלול, עצמאות של העם היהודי. ולכן אמרה: קודם כל, עצמאות. ולהלן אמרה: או ששני העמים יקיימו ויגבשו עצמאות זו במשותף - או, אם נכון הדבר כי נוכח היחסים שביניהם, או עקב ההתנגשות שבין שאיפותיהם לא תיתכן עצמאות משותפת - כי אז יש לקבל את פתרון החלוקה. לא הם המציאו את פתרון החלוקה, אבל הם קיבלו אותו כי ראו בו את הדרך היחידה בנסיבות הנתונות, וכן את הדרך הקצרה ביותר להגיע לעצמאות, הווה אומר, להגיע לידי עקירת השלטון הבריטי מהארץ. הם נשארו נאמנים לעמדה זו. במקרה ההוא העמדה הזאת היתה לטובתנו ובמקרה הזה היתה לרעתנו. הם סבורים, כי מי ששליט על החלק השני [המזרחי] של ירושלים מזוהה עם שלטון בריטי – (יוחנן בדר (תנועת ה"חרות"): לא רק בשבילם) - הנושא של המשפט הוא ברית המועצות ולא יכולים שני נושאים לשמש במשפט אחד. אני רואה שהמורה במפלגתכם, הגב׳ רזיאל־נאור,^[30] מסכימה עמי.

אני חוזר ואומר: זה העיקר לדידם. לפי זה הם חותכים ולפי זה הם פוסקים. בשבילם יותר חשובה עקירת שלטון בריטי מסיפוק תביעתו של העם היהודי. לדידם קיים רק חשבון עולמי. זאת אמרתי בדברי, שהם פוסקים בכל דבר לפי החשבון העולמי ואינם סוטים מקו זה, וזה מתנקם בנו ויכול להתנקם בידידותנו. זהו ההסבר המלא לעמדה ברית המועצות ואין הצבעותינו מעלות ומורידות לדידי. אין כל היגיון בהנחה שברית מועצות היתה מוכנה לאשר את עמדתנו, ורק מפני שהצבענו כך או אחרת בעניין קוריאה או חיל המשמר של או׳׳ם, הצביעה היא כפי שהצביעה בעניין ירושלים. אגב, בפירוט שלי לא הזכרתי את עניין חיל המשמר של האו״ם - ההצעה שנתקבלה, ושהצבענו בעדה בניגוד לעמדת ברית המועצות, היתה שיגויסו 300 שוטרים אשר ישמרו על שליחי האו״ם אשר יבקרו באיזה מקום בעולם. האם במקרה זה היינו צריכים להצביע נגד? האם יכולנו להצביע נגד? כל שליח או״ם יהיה לו שומר עם אקדח. האם יכולנו לפסול תקנה זו אחרי מה שקרה בעיר הזאת? - (יוחנן בדר (תנועת ה״חרות״): שלוש מאות לעולם כולו?) - לא רק לירושלים, לעולם כולו - (יוחנן בדר: זה אומר לירושלים בלבד) - נניח שאילמלא הצבענו כפי שהצבענו, כלום היו משנים עמדתם זו? להניח זאת אין פירושו לתת אמון רב ברצינותה ובעקביותה של ברית המועצות במדיניות החוץ שלה.

אשר לביקורת שנשמעה כאן בכללותה, אני רוצה לומר שמשרד החוץ, ומאותה בחינה גם שום משרד אחר של הממשלה, ובוודאי לא הממשלה כולה, אינם קבלנים להצלחות. משרד החוץ גם איננו קבלן לראיית הנולד. הוא קבלן רק למאמץ.

יש הפתעות בחיים. לא כל הפתעה אפשר לדעת מראש ולכוון מראש. פה סיפר חבר ציזלינג מעשה בילד.^[31] גם אני אספר מעשה בילד. ילדה בת חמש שאלה את אמה איך נולדים ילדים והאם אמרה: ״מביאים אותם״. ואז אמרה הילדה: ״לא ייתכן. לו היו מביאים אותם היו אומרים ׳הביאו ילד׳. אם אומרים ׳נולד ילד׳, משמע שיש כאן דבר מיוחד, אחרת לא היתה קיימת המילה ׳נולד׳.״ ואף אני אומר: לולא היתה הפתעה בעולם לא היתה קיימת המילה הזאת. אם ישנה המילה ״הפתעה״, סימן שיש הפתעות. ישנו דבר כזה שאי-אפשר לדעת מראש ואין הדבר תלוי בשכלו של אדם או בכושרו של מנגנון. יש הפתעות, והפתעות רציניות בחיים. יש הפתעות במלחמה צבאית. יש דברים שנשמרים בסוד ויש לפעמים הפתעות המפתיעות גם את האיש העושה את ההפתעה. הוא רואה לפתע פתאום שיש הזדמנות אשר בעצמו לא שיער מקודם והוא נאחז בה ומפתיע הן את עצמו והן אחרים. וכן יש הפתעות גם במאבק המדיני. בוודאי שמיניסטר החוץ הקודם של אוסטרליה [הרברט אוואט], שגם איתו יש לנו יחסים מאוד קרובים ושאנחנו חייבים לו לא מעט, ושאני מקווה שהוא עוד לא ירד מהבמה המדינית כי הוא איש דגול ורב יכולת - אמר פעם ״החלטת 29 בנובמבר״. כמה פעמים קמו נציגי הממשלה בפרלמנט הבריטי, בבית הנבחרים ובבית הלורדים, ונשבעו אמונים להחלטת 29 בנובמבר לגבי ירושלים? אנחנו ידענו שהכוונה היא אחרת. לפעמים יש צורך פרלמנטרי לשלם מס לאותו עיקרון, אבל זה לחוד, ולחוד שוטף זרם החיים.

והנה עשינו ניסיון להגיע לידי בירור גם עם הממשלה האוסטרלית הקודמת לגבי כוונתה האמיתית. היו לנו שיחות אתה בבירתה. היתה לי חליפת מכתבים אישית עם שר החוץ הקודם של אוסטרליה בשאלת ירושלים ערב העצרת. שלחתי לו מכתב מהקריה.^[32] את תשובתו קיבלתי כבר בניו־יורק.^[33] אני קובע רק את העובדה: כתוצאה מהבירור הזה, ומחליפת המכתבים האישית הזאת, לא נתברר לנו ולא יכול היה להתברר לנו כי הממשלה האוסטרלית עומדת ברגע מסוים להחליט החלטה כזאת. המאמצים [שלנו] נעשו - והדבר לא נתברר.

אמרו: ״איזו הפתעה היתה כאן? הן ידוע יחסם של הגויים!״ ודאי, העניין הזה של התנגדות לעם היהודי בירושלים ולגבי עתידה של ירושלים יש לו שורשים עמוקים. כלום צריך לחזור ולשנן תורת דרדקי זו? דיברתי על יצרים, ניסיתי למנות כמה מהם. אינני יודע אם מיציתי את כולם. בוודאי שיש יצר של השתלטות, גם מדינית, ולא רק מצד אחד אלא מכל מיני צדדים. בוודאי שיש יצר של נקמה. בשביל גורמים נוצריים שונים ומסוימים לא הרי שלטון האיסלאם על ירושלים כולה כהרי שלטון היהודים על איזה חלק־שהוא של ירושלים. יש בעניין זה מסורת. יש בזאת אפלת הדורות הקודמים. יש בזאת מושגים מושרשים מאוד בנפש. כל זה קיים.

כאשר נזרקה הסיסמה של בינאום ב־1947, לרבים היו שאיפות ותאוות. כל אחד תיאר לעצמו שהוא יהיה השליט האמיתי ושכצלמו וכדמותו־הוא תעוצב דמותה של ירושלים הבינלאומית. והנה, לאחר שצף הסיכוי הזה מחדש מיד עטים עליו ונאחזים בו. שישנם כל הגורמים האלה? זה ידוע וברור. הם היו חבויים. הם לא יצאו מהכוח אל הפועל. ברחבי תבל החלה להשתרר רוח מפוכחת. גם בתוך תוכי הוותיקן החלו להישמע דעות אחרות. אותו דבר קרה גם בכמורה הקתולית בארץ ובחוגים קתוליים שונים בעולם. ההבנה הזאת של אותו הסדר דתי יש לו סיכוי לאורך ימים.

היו פה יצרים, אבל היו גם מעצורים אשר בלמו את היצרים האלה. השאלה לגבי העצרת הזאת היתה: כיצד קרה הדבר, שפתאום שוחרר היצר הזה ממעצוריו, שפתאום שולחה הרסן מעליו, שניתן לו החופש לבוא לידי ביטוי באופן כה מכריע? גם ברית המועצות, זו המבקשת לעקור את עבדאללה מירושלים, אינה מוכנה בשום פנים לשלוח צבא לשם כך. כאשר אי־אפשר לעשות זאת בפועל ממש, מצהירים על עמדה ובה נגמר העניין. דואגים שהעמדה תהיה ברורה ותו לא. אבל כאשר אפשר להשיג יותר מהכרזה, ולהגיע לידי הכרעה פרלמנטרית, אזי גם כאשר יודעים כי אין פירושה ביצוע, בכל זאת מצביעים ודואגים שתהא הכרעה. השאלה היתה: כיצד קרה שהדברים הגיעו להכרעה כזאת? כיצד נשתלשלו העניינים?

על השאלה הזאת ניסיתי לענות בסיפור שלי. זהו הסיפור - הוא ולא אחר.

על כל פנים, לי אין סיפור אחר. תשאלו את מזכירות האו׳׳ם, תשאלו כל משלחת אחרת, תשאלו את העיתונאים, תשאלו כל משקיף ופרשן ומנתח, אלה אשר היו קרובים לעניין - להם, לכולם אין סיפור אחר. ודאי שהדבר לא בא יש מאין. יש לזה שורשים עמוקים. אבל השורשים לא היו מצמיחים בנסיבות אחרות. שאלו את המצביעים עצמם, אני מוכן לשאול את צרפת מעל הבמה הזאת כיצד קרה הדבר? הרי רובר שומאן, שר החוץ הצרפתי, הוא איש דתי, איש קתולי מובהק וגם שר חוץ מובהק. הוא עמד על דוכן העצרת בוויכוח הכללי בשם צרפת. הוא נסע במיוחד מפריס לניו־יורק להשתתף באותו ויכוח. כאשר הוא קבע עקרונות לגבי פתרון בעיית ירושלים, ובראש וראשונה את עיקרון הפתרון המוסכם, הוא לא התכוון לאחז עיניים, הוא לא התכוון להרדים מישהו אלא להגדיר את עמדת ממשלתו. וכך עשה בשעה שחזר אחר כך על הדברים האלה באוזני ציר [ישראל] השלוח אליו.

ובכן, האם הכשרת דעת הקהל היא שהיתה לקויה? האם ניתן לעניינים להתנהל סתם ככה מבלי כל מאמץ מצידנו? מה הביא לידי הודעה כזו? האם לא קדמו לזה שיחות, האם לא נעשה מאמץ להסביר ולהשפיע? האם לא ידענו להעריך את הנסיגה הזאת מעמדתה הקודמת של הממשלה הצרפתית? ומדוע בא פתאום השינוי בעצם מהלכה של העצרת?

ומה אם שר החוץ של מדינה אחרת, יותר קטנה, במערב אירופה, אומר לנו ימים ספורים לפני שבא המהפך הזה: ׳אני אהיה נגד הדבר הזה, אני שונא ומתעב את רעיון הבינאום׳׳ - ולאחר מכן הוא נותן הוראה הפוכה? כיצד אפשר היה לראות זאת מראש?^[34]

חבר הכנסת אֶרם האשים אותנו שמדיניותנו לא היתה כשורה. מאיזו בחינה, חבר הכנסת אֶרם? האם היינו צריכים לדרוש דבר אחר, האם היינו צריכים להסכים לבינאום, או לתת לאו׳׳ם יותר מאשר הסכמנו לתת לו? – (יוחנן בדר (תנועת ה"חרות"): היתה לכם אפשרות להכריז על ירושלים כבירה) - אינני מתווכח אתכם, צריך היית כבר לראות זאת, שאיתכם אין לי ויכוח – (יוחנן בדר: חובתך היא להתווכח אתנו ואתה עובר על חובה זו כמו על יתר החובות שלך) – (מנחם בגין (תנועת ה"חרות"): אינך מתווכח איתנו כי אין לך תשובה) – (זלמן אהרונוביץ (מפא״י): אל תתערבו) - (אסתר רזיאל^-נאור (תנועת ה״חרות"): מה פירוש אל תתערבו? האם זה עניין משפחתי?) - חברת הכנסת רזיאל־נאור, נושא המשפט הוא חבר הכנסת אֶרם. הקשבתי יפה לדבריו של חבר הכנסת אֶרם, רציתי ללמוד היכן יש לחפש דרכים לתיקון המצב ולחקור מה יש לתקן, הבנתי דבר אחד מדבריו ובו כבר טיפלתי, כי אילו הצבענו אחרת לגבי עניינים שמעוניינת בהם ברית המועצות, היה מעמדנו אחר, אינני מסכים לזאת וכבר הסברתי מדוע.

אגב אורחא - כיוון שחזרתי לאותה נקודה - נניח שדבריך נכונים ולו היינו מצביעים אחרת היינו מקבלים אולי את קולות הגוש המזרחי לטובת ענייננו, או שברית המועצות היתה נמנעת. אבל אז יש להביא בחשבון את תוצאת הדבר הזה לגבי קולות אחרים. הבאתי לדוגמה את ההצעות שלנו בעניין יוון, למשל. היו אלה הצבעות הקשורות עם האינטרסים של ברית המועצות. לו הרחקנו לכת יותר, אולי היה זה עולה לנו בעוד קול של מדינה זו או אחרת. זוהי שאלה של רווח והפסד ואין כל ראיה שהיינו מצליחים אילו היינו מצביעים אחרת לטובת ברית המועצות. הן השאלה אינה להיות צודקים כלפי ההיסטוריה. השאלה היא לזכות ברוב או להכשיל רוב של מתנגדים. מניין שבדרך שמציע חבר הכנסת אֶרם היינו מצליחים? שמא היינו מקוממים נגדנו יותר משהיינו מגייסים לטובתנו - והשכר היה יוצא בהפסד?

חבר הכנסת אֶרם רמז כאילו לא היה גיוס מספיק של דעת הקהל היהודית. נדמה לי שעוד נואם מחברי הכנסת הנכבדים שהשתתפו בוויכוח אמר את הדברים האלה, מר ספיר.^[35] בדרך כלל זה טבעי לעשות תמיד השוואות עם העבר, מפני שאין בסיס אחר אלא העבר. זוכרים את 29 בנובמבר ואת ההתעוררות המרהיבה והעצומה של דעת הקהל היהודית בארצות הברת לכל שדרותיה, ובעצם בעולם כולו, באותן הארצות שדעת הקהל היהודית נשמעת כדעת קהל יהודית. נכון. והנה, הפעם כאילו לא היה הדבר הזה. ההשוואה הזאת שטחית, שטחית מאוד. קודם כל, היא אינה נכונה מבחינה עובדתית, מפני שהיתה התעוררות של דעת קהל יהודית. בימים הנוראים האחרונים, בראש השנה וביום כיפור, לפני שלושה חודשים ומעלה, בכל בתי הכנסת בארצות הברית היה זה הנושא של הדרשות, וזה בא לידי ביטוי בעיתונות. אחר כך היו משלחות שהביאו קצת הדברים האלה לידיעת הנבחרים, לידיעת השלטונות ולידיעת השלטון המרכזי. אחר כך בא אותו נחשול של מברקים ומכתבים שזהו האמצעי בו מגלים יהודים את דעתם. קשה לי להשוות את המספרים, כי זכרוני חלש לגבי מספרים, והמספרים הם תמיד אסטרונומיים באמריקה, אבל זה היה במספרים ניכרים מאוד. אבל אלה המשווים את המאמץ בעניין ירושלים עם המאמץ שנעשה בערב 29 בנובמבר שוכחים דבר אחד: אין גוש ערבי בארה״ב אבל ישנו גוש קתולי בארצות הברית. לא היתה כל התמודדות בין חמישה מיליון היהודים ובין איזה קיבוץ אחר מאזרחי אמריקה בערב 29 בנובמבר. היו אז גורמים שונים שפעלו נגדנו. אבל לא היה גוש תושבים שעמד נגדנו. הפעם ישנו גוש כזה. אומנם עניין ירושלים הוא בנפשו הרבה פחות מאשר בנפשנו, או אפילו בנפשם של יהודי ניו-יורק, אבל אין זה מוכרח להיות בנפשו כדי שהוא יביא את לחצו לידי ביטוי ומספרו הוא כמעט פי שישה ממספר יהודי ארצות הברית.

אם עושים השוואות יש להשוות את כל הגורמים ולא רק את מה שנוח להשוות.

משרד החוץ לא רק שאיננו קבלן על הצלחות. משרד החוץ גם איננו מודה,

ואני חושב כי הממשלה אינה מודה, כי דרכה עד עכשיו היתה זרועה רק הצלחות או ניצחונות. הקבוצה המהווה את הממשלה הנוכחית, אשר בעיקרה היתה קיימת בהנהלת הסוכנות היהודית ואחר כך בממשלה הזמנית, הקבוצה הזאת לא תתברך כי דרכה היתה זרועה רק הצלחות וניצחונות וכי זהו הכישלון הראשון שלה. לא ולא. לא אפליג למרחקי העבר. היתה אונסקו״פ, והשגנו ממנה המלצה על מדינה יהודית. מבחינת השטח השגנו אז את כלילת הנגב. לא השגנו המלצה על כלילת הגליל אם כי נלחמנו על שני הדברים. בעצרת 1947 הצלחנו בכמה דברים לתקן את הגבולות ובכמה דברים לא הצלחנו. ערכנו מערכה על ירושלים. היתה המלצה של אונסקו״פ על ירושלים בינלאומית. לא קיבלנו את הדין. ימים ארוכים וערבים ארוכים העסקנו את מוסדות העצרת בריב על ירושלים וגייסנו את כל כוחותינו.

אגב, אין זה כל כך מדויק, חבר הכנסת ציזלינג, שברית המועצות היתה מוכנה אז בלי כל קושי לתמוך בדעתנו לכלילת ירושלים במדינה היהודים. היא היתה מאוד מסויגת בעניין זה ועמדה על כך שהמוסד אשר לרשותו תהיה כפופה ירושלים הבינלאומית תהיה מועצת הביטחון ולא מועצת הנאמנות. כאשר הוחלט על מועצת הנאמנות נכנסה ברית המועצות, עקב החלטה זאת, למועצת הנאמנות. הפרשה הזאת לא היתה כל כך קלה וחלקה כמו שמתארים אותה עכשיו, אבל אני אומר: ערכנו את המערכה הזאת ולבסוף נסוגונו. זאת לא היתה הצלחה כי אם כישלון. אינני מתחרט על אותה מערכה גם אם היתה ללא הצלחה. אני חושב שמערכה זאת משמשת לנו עכשיו סעד מוסרי רב בפני האו״ם. ואין זה שהתברר לנו - רק לאחר מה שקרה ב-1948 - כי ירושלים היא לב האומה וכי אי-אפשר לוותר עליה. זה היה ברור לנו עוד אז ואמרנו את הדברים האלה. הדברים גם רשומים בספרי האו״ם והדם עוד מצלצל. אמרנו מראש, כי ההחלטה על ירושלים בינלאומית פירושה לחתוך את הלב מגוף האומה. אבל כאשר היתה שאלה: מדינה בלי ירושלים או לא מדינה כלל, והועמדנו בפני ברירה כזאת כי משלחות רבות אמרו לנו: ׳׳הצבעתנו תלויה בכך׳ - ויתרנו על זאת והודענו במפורש כי אין זה ויתור כלפי ההיסטוריה, אלא שאנחנו מוותרים כיום מתוך המצב שנוצר. חזרנו לעמדה הזאת כאשר היא נצרפה בדם ובאש.

בעצרת 1948 נחלנו הצלחה חשובה מאוד בזה שסיכלנו את תוכנית ברנדוט לגבי קריעת הנגב ולגבי דברים אחרים. אבל לא נחלנו הצלחה שלמה בשום פנים. נכנס הסעיף המאשר מחדש את בינאום ירושלים, וכן נכנס הסעיף על החזרת פליטים, אשר גרם לנו צרות צרורות ואשר עוד תהיינה לנו צרות ממנו. אגב, חזרו ואישרו אותו הפעם.

והנה, גם הפעם היה כישלון. יש שרשרת של הצלחות ושרשרת של אי־הצלחות. כשיצא ׳הספר הלבן׳ ב־1939 היה זה כישלון. אבל זה לא היה רק כישלוננו. זה היה כישלונו של בעל ׳הספר הלבן׳. ההיסטוריה הוכיחה זאת כעבור שנים – (יוחנן בדר (תנועת ה"חרות"): אנחנו הוכחנו זאת. ההיסטוריה לא עשתה שום דבר בעצמה) - אתה מחוץ להיסטוריה. אני מסכים לזה. לך אין חלק ונחלה בהיסטוריה. כשם ש׳׳הספר הלבן׳ לא היה רק כישלוננו, ובסופו של דבר הוכח של מי היה הכישלון, כך ההחלטה הזאת אינה לגמרי כישלוננו ובסופו של חשבון יוכח של מי הכישלון. יש סימנים מובהקים לכך שקיימת אי־כנות, אי־רצינות בעניין זה. איננו רוצים בביזיונו של או׳׳ם. אנו רוצים בכבודו. איננו רוצים בחולשתו של או׳׳ם. אנו רוצים בכוחו. אבל כבוד או׳׳ם וכוחו יוחזרו לו אם הוא יינזר מאשליות ואם לא יבוא לכפות את רצונו בניגוד לצורכי החיים. או׳׳ם יבוא על סיפוק ענייניו הצודקים בירושלים רק אם יקבל את שיתוף הפעולה המוצע לו. אנו עומדים איתנים בירושלים. שום כוח לא יזיז אותנו לא מפני שכוחנו גדול אלא מפני שאין כוח בעולם אשר יזיז אותנו. אינני מדבר על סכנות חדשות בחלק עולם זה. אני מדבר על ההתנגשות הזאת, לכאורה, אשר בינינו לבין האו׳׳ם. אין בנמצא כוח שיזיז אותנו, אבל איננו מסתפקים בעובדת הכוח או חוסר הכוח לעקור אותנו. אנו חותרים לייצוב המצב וליישור מבחינה בינלאומית. אנו חותרים לפתרון הרמוני. מגמתנו לא לסיים את הפרשה הזאת בריב בינלאומי. מגמתנו לסיים את הפרשה בהסכם בינלאומי - וסיים נסיימנה.

השיבה נפסקה ב־19.00 ונתחדשה ב־20.40 בנאום תשובה מפורט של ראש הממשלה. {דברי הכנסת 3, עמ' 444-434} בתום דבריו הציעו הסיעות השונות הצעות החלטה. ברוב של 62 נגד 28 נתקבלה הצעת סיעות הקואליציה כלהלן: "הכנסת שמעה את הסקירה המדינית של שר החוץ ועוברת לסדר היום".