36 | הכנסת, ישיבה 242 [1]                                                                                          26.3.1951

נגד חנינה לפושעים נאצים

סעיף ה': חנינתם והמתקת עונשיהם של הפושעים הנאציים בגרמניה; תביעת פיצויים מגרמניה

היו״ר נ. ניר-רפאלקס: אנו עוברים לסעיף ה׳ בסדר היום, דיון על ענייני גרמניה. רשות הדיבור לשר החוץ.

שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב ראש, הממשלה הגישה בשעתה מחאה לממשלת ארצות הברית על שיטת המתקת פסקי דינם של הפושעים הנאציים מטעם השלטונות האמריקניים בגרמניה. הודעה על צעד זה, שנעשה בשם הממשלה על ידי משרד החוץ, נתפרסמה בעיתונות. היה דיון על נושא זה בוועדה לענייני חוץ וביטחון. הוועדה הביעה מישאלה כי תימסר על כך הודעה מפורטת בכנסת וכי התוכן המפורט של פנייתנו לממשלת ארצות הברית בעניין זה יובא לידיעתה. אני נענה ברצון למישאלה זו ומוסר את ההודעה הבאה:

בתזכיר שנמסר לשגריר ארצות הברית בעניין חנינתם והמתקת עונשיהם של הפושעים הנאציים בגרמניה, הסתמך משרד החוץ על הדין וחשבון הרישמי שפרסם בעניין זה הנציב העליון של ארצות הברית בגרמניה.^[2]

על יסוד הנאמר באותו דין וחשבון, הביעה ממשלת ישראל באוזני ארצות הברית, בשמה ובשם העם כולו, כאב עמוק על החלטת הנציב העליון שאישרה את ביטולם והפחתתם של פסקי דין שהוטלו על ידי בית הדין הצבאי בנירנברג על מספר רב של פושעי מלחמה עיקריים. הממשלה ציינה, כי עונשים אלה הוטלו בעקבות משפט צדק בעד פשעים אשר לא היה דומה להם בתולדות האדם מפאת ממדיהם ואופיים הבלתי אנושי. קורבנות מעשי הזוועה היו אנשים נשים וטף, שנשחטו אך ורק על היותם יהודים, והשחיטה נערכה באכזריות מחושבת אשר אין בכוח לשון אדם לתארה. באותם הימים לא היתה כמעט משפחה בארץ אשר לא שכלה קרוב בטבח האיום הזה. התזכיר קובע, כי אין עם ישראל יכול לראות את מעשה הפייסנות הזה כלפי הגרועים שבעם הגרמני, אלא כחילול זכרם של המעונים הקדושים.

התזכיר מוסיף ואומר, כי המרירות שעוררה החלטה מפתיעה זו בשעתה בקרב העם היושב בישראל, והמוני היהודים בעולם כולו, גדלה עוד יותר כתוצאה מההנמקה שנתפרסמה באותו דין וחשבון. הנציב העליון בא להצדיק באותו מסמך את יחס החסד לפושעים הנאציים בנימוקים מתמיהים ביותר, כגון ״אי־יציבות של המזג שבא כתוצאה ממתיחות עצבים״, וכן ״העובדה שהנענש לא נשא באחריות ראשית״, וכן גילו של הנענש, וכן ״השתתפותו המוגבלת במעשי הפשע״. כל אלה הם [ביטויים המצוטטים] בדיוק מילולי מתוך הדין וחשבון שנתפרסם. הנציב העליון עצמו אומר על אנשי ״פלוגות ההשמדה״ - אלה שבידיהם ממש רצחו שני מיליונים אדם - כי הם סימלו את המתועב והנאלח ביותר בכל מחזה הזוועה הנאצי, וכי הם ביצעו מעשי רצח בקנה מידה כה עצום ומרושע עד שאין לשכלו של אדם תפיסה בהם. אף על פי כן, הוא מצא יסוד להמתקות רבות מתוך הנמקה, כי מעלליהם של הפושעים האלה נעשו ״בקנה מידה פחות מרעיש״ משל אחרים.

התזכיר של ממשלת ישראל מסתמך במיוחד על משפט מסוים אחד, שהנאשמים בו היו שופטים אנשי שם, תובעים כלליים ופקידי ממשלה. הדין וחשבון של הנציב העליון אומר על כל אלה, כי הם היו ״בהולים להתעלם מכל עיקרון של חוק וצדק, כדי לקדם את העקרונות המדיניים והגזעיים האכזריים ביותר״. הנציב העליון עצמו מודה בדין וחשבון, כי הוא ״התקשה למצוא הצדקה לחסד באיזה מקרה־שהוא מכל אלה״. אף על פי כן, ״מתוך נימוקים כגון אחריות מוגבלת״ הוא המתיק את פסקי דינם של אחדים עד למחצית, פקד לשחרר כמה אחרים ושיחרר נאשם אחד, שנדון למאסר עולם, מטעמי בריאות.

התזכיר מציין כמקרה המזעזע ביותר את הטיפול בפושעים מסוג [אנשי] אס.אס.^[3] וסגל מחנות הריכוז. בסוג זה היו כלולים משמידי היהודים במחנה אושוויץ ומחריבי הגטו הוורשאי. אף כאן נמצאו נימוקים להמתקות סיטוניות ולהעמדת פסקי מאסר - שניתנו לכתחילה לתקופות ארוכות - על פרקי הזמן שהאשמים בילו כבר בבתי הכלא, המתקה שפירושה שחרור גמור לאלתר.

לגבי ״משפט בני התערובות״, המתייחס להוצאת בני התערובות להורג בירייה, קובע הדין וחשבון של הנציב העליון כי רבות מהוצאות להורג אלו חלו על מאות אנשים שלא היה להם כל חלק־שהוא בפגיעות נגד אנשי צבא גרמנים. גם במקרים אלה הומתקו פסקי דין רבים, שוב, מהטעם שהפושעים הנוגעים בדבר היו בעלי אחריות פחותה משל אחרים. לגבי שניים מהטיפוסים השפלים ביותר שבקבוצה הזאת, אשר בית הדין הצבאי דן אותם למאסר עולם, החליט הנציב העליון כי מכיוון ששניהם באים בימים, ו״ייתכן שהם נגועים במדווי גוף העושים לרצויה בדיקה רפואית נוספת על מנת לקבוע אם מן הראוי לשחררם מטעמי בריאות״, לכן יש לערוך את הבדיקה ולהגיש דין וחשבון שיוכל לשמש בסיס לקביעה כזאת.

מתוך הרבה מקרים אחרים שראוי היה לעמוד עליהם, מסתמך התזכיר על עוד דוגמה אחת מהסוג הנקרא ״משפט המיניסטריונים״, שהנאשמים בו היו פקידים גבוהים אשר מילאו תפקיד חשוב ״בביצוע הדיפלומטי של תוכנית רצח עם״. זהו מקרה של אחד המכונה ברגר,^[4] המתואר בדין וחשבון כעוזרו הרישמי הקרוב של הימלר.^[5] הוא היה פעיל - נאמר בדין וחשבון - בתוכנית שנקראה ״מבצע תבן״, שלפיה נשלחו ילדים מהאזורים המזרחיים המפונים למחנות אימון לתעשיות של כלי זין, והיה לו חלק בפעולות השמדה אחרות. הדין וחשבון קובע כי לפי פסק הדין של בית הדין הצבאי אין כל ספק, כי ״נאשם זה אחראי פלילית להרבה מעשי פשע ואכזריות״ וכי ״עצם שותפותו להימלר מרשיעה אותו באופן חמור״. אף על פי כן, הומתק דינו מעשרים וחמש לעשר שנים, בעיקר משום ״שלקראת סוף המלחמה הוא התערב באופן פעיל להציל את חייהם של קצינים וחיילים בצבאות בעלי הברית ושל אנשים אשר הוחזקו בפקודת הימלר כבני תערובת על מנת להיות מוצאים להורג״. תזכיר משרד החוץ הבליט את משמעותה של המתקה זו: פושע ממאיר, שהיה שותף באחריות לשחיטתם של מיליוני יהודים, כיוון שתפס בעוד מועד כי הנאצים הפסידו את המלחמה והזדרז ליצור לעצמו אליבי, הרי זכה להקלה ניכרת של עונשו.^[6]

לבסוף מסתמך התזכיר על ההודעה הכלולה בדין וחשבון, שלפיה כבר הפחית הנציב העליון את עונשו של הנאשם ארנסט פון וייצזקר^[7] והעמידו על זמן המאסר שחלף, פירושו, פקד לשחרר את האיש. משרד החוץ מזכיר, כי וייצזקר הוא שנתן את הסכמתו הרשמית של משרד החוץ הגרמני להובלת יהודי צרפת למחנות ההשמדה בפולין.

רק לגבי שבעה מכל הפושעים האלה, נאמר להלן בתזכיר, קיימו השלטונות האזרחיים והצבאיים של ארצות הברית בגרמניה את תוקפם של פסקי הדין של מוות. פרשת מעשיהם של השבעה היא כה מחרידה שאי־אפשר היה למצוא לדידם שום נימוק שיצדיק איזו המתקה־שהיא. ואולם גם פסקי דין אלה, אשר הערעור נגדם נדחה על ידי הרשויות המשפטיות הגבוהות ביותר בארצות הברית, טרם הוצאו לפועל, וכיום הם משמשים נושא של ערעור חדש לבתי הדין האמריקניים.

לאחר הרצאה מסכמת זו של פרשת ההמתקות והחנינות, מגיע התזכיר להערכת הכיוון בו פועלת הנציבות העליונה של אמריקה באזור הכיבוש שלה בגרמניה. הוא קובע כי משפטי נירנברג היו תחנה חשובה בדרך ההתקדמות לקראת משטר של הגנת זכויות אדם. הם התבססו על העיקרון, כי יש כללים יסודיים של מוסר אנושי אשר שום מדינה או ממשלה אינה רשאית להפירם מבלי לתת את הדין על כך, וכי פרטים הנמצאים אשמים בהפרתם יהיו אחראים אישית למעשיהם ולא יוכלו להימלט מיד משפט הצדק באמתלה של מילוי פקודה מגבוה. משפטי נירנברג התנהלו מתוך תשומת לב קפדנית ביותר להגנת הנאשמים ובהתאם לעקרונות שהינם נחלת כל האנושות התרבותית. הם הקימו תריס רציני בפני השתוללותם של פושעי מלחמה ורוצחי עם לעתיד לבוא. כעת באה פעולתם של השלטונות האמריקניים בגרמניה ובמידה רבה שמה לאל את ההישג הגדול הזה. המעשה שנעשה אי־אפשר לו שלא יתפרש כמכניס שיקולים של תכליתיות פוליטית ארעית לתוך עניין שנדון מבחינה משפטית ואנושית גרידא. המועמד להיות רוצח עם לעתיד לבוא לא ימצא בפרשת משפטי נירנברג מעצור מספיק ליצר לבו הרע.

על יסוד כל אלה השמיעה ממשלת ישראל באוזני ממשלת ארצות הברית את חרדתה העמוקה לתוצאותיה הממאירות של שיטת הפייסנות כלפי גרמניה, שנתגלתה בנקיטת מידת חסד בלתי־מוצדקת ומסוכנת זו לגבי הפושעים הנאצים.

להלן התנהל דיון בהשתתפות נציגי הסיעות השונות, שנמשך גם בישיבת הכנסת 245, 2.4.1951. מ״ש נעדר מדיון זה מפאת מחלה ולא השיב למתווכחים.^[8]