30 | הממשלה, ישיבה ל"ה[1]                                                                                        15.3.1951

משבר יהודי עיראק

סעיף רע״א: סקירות

השר מ. שרת: אני רוצה למסור על המצב בעיראק. חלה החמרה רבה מאוד במצב היהודים היוצאים. יהיה ברור שזה אינו נוגע - על כל פנים באופן חוקי - במצבם של היהודים הנשארים שם. אם נוצרו רשמים אחרים ממה שהיה בעיתונות, שזוהי כאילו גזרה גזעית כללית, דבר זה איננו נכון. איני רוצה לומר שעל ידי גזרות כאלו אינו מתערער בכלל מצב היהודים בעיראק, והאווירה סביבם אינה נדחסת. לפנינו נוסח החוק. החוק אינו נוגע בזאת. החוק הוא לגבי כל הפונים לבקש רשיון יציאה ומקבלים אותו, ועם מתן היתר היציאה פוקעת אזרחותם. לגבי אלה חל שינוי מכריע. עד עכשיו היו חופשיים לעשות ברכוש מה שרצו. לא יכלו לקבל כסף לקחתו איתם, אבל יכלו למכור את הרכוש בחצי חינם, נניח, כאשר היה בתימן, או להשאירו בלי סידור ובאין בעלים אחרים לרכוש זה הם היו בעליו, או למנות אפוטרופוס - אם יהודי שנשאר שם או מוסלמי מהימן. עכשיו הם מאבדים חופש זה. הרכוש הנשאר מוחרם. הוא מופקד בידי אפוטרופוס מטעם המדינה.

כאשר יש חוק כזה, מתחילים הפירושים של הפקידים ולעיתים פירושים שרירותיים. כאשר אדם יוצא מעיראק וטבעת על אצבעו, רואה הפקיד את הטבעת כרכוש שאין להוציאו מהמדינה והוא מסיר את הטבעת מאצבעו של היוצא, אבל אין לדעת אם הטבעת נמסרת לאפוטרופוס מטעם המדינה, או היא משתלשלת לכיסו של הפקיד. היוצא אינו יכול לחקור בדבר. יש חיפושים נוראים בחפצים, שבירת דברים וקריעתם, כל מיני גילויי שרירות ופראות.

העיקר הוא שהרכוש עובר לידי האפוטרופוס. לפי הרושם, הם [העיראקים] ודאי סבורים שבזאת הם יוצאים בעקבות תקדים שאנו קבענו, שרכוש של אנשים שיצאו אנו הטלנו עליו פיקוח של המדינה על ידי אפוטרופוס, ולמעשה לקחנו לנו רכוש זה.

מתעוררת השאלה מה אנחנו יכולים לעשות? פנייה לאנגליה או לאמריקה אפשרית כמובן, אבל אני מוכרח לומר מתוך ניסיון, שהפניות אינן מעלות ואינן מורידות. עד עכשיו לא היו תוצאות להן, והיה גם מקרה שארצות הברית סירבה להתערב. באופן פשוט אמרה שאינה יכולה. זה היה בפעם האחרונה, לאחר שהם לחצו שאנו נחיש את הוצאת היהודים מעיראק. כאשר פנינו אליהם וביקשנו שיתערבו וידאגו להגדלת מיכסת הכסף שהעיראקים נתנו לקחת, הם סירבו. אני מניח שיסרבו גם הפעם. יתר על כן, הם יכולים לומר: ״אתם לקחתם את הרכוש של הערבים שעזבו את ארץ־ישראל, מסרתם את הרכוש לידי האפוטרופוס, אותו דבר עושים הם. הם אומרים שהם ממנים אפוטרופוס לרכוש של היהודים העוזבים את עיראק״.

יש שתי אפשרויות אחרות. שברתי אתמול את ראשי בעניין זה ולא העליתי אלא זאת. יש בקרב העדה הבגדאדית [בישראל] התרגשות עצומה. כנראה שאקבל היום משלחת מהם. הם ודאי יביאו עצה להחרים את רכושם של כל הערבים שישנו בישראל, ושניתן לאנשים אלה את רכוש הערבים אשר בידי המדינה. אין אני צריך להסביר לכם, הרי אתם מבינים איזה בעיה מתעוררת על ידי כך. נשארת אפשרות של פנייה לאומות המאוחדות על יסוד הפרת זכויות האדם, שזה כמובן יעורר תגובה בעולם הערבי. יטענו שאנחנו הפרנו זכויות האדם - הם טוענים זאת כל הזמן, ויכולה להיות פנייה גם מהם לאומות המאוחדות, ואז תהיה משני הצדדים אותה פנייה.

אפשרי עוד דבר: הכרזה מצידנו שכל זה יובא בחשבון תשלום פיצויים [לפליטים הערבים], כהסדר סופי וכולי. נניח, אם לעת עתה לא הסתלקנו מהפרינציפ של תשלום פיצויים, אנו מכריזים שאת ערך הרכוש ננכה. אלה המחשבות היחידות שיש לי. אולי לכם יש עצות אחרות - (השר מ. שפירא: היש מושג על איזה סכומים מדובר?) - גדולים. כמה? אי־אפשר לדעת. זו בעיקר שאלה של נכסי דלא ניידי. זה גם חשבונות ופקדונות בבנקים - (השר א. קפלן: האם זאת אומרת שכעת אינם נותנים להוציא אף גרוש?) - (השר מ. שפירא: במקום 50 דינר מותר להוציא רק 5 דינר) - לראש המשפחה מותר היה להוציא 50 דינר, ואחר כך סוגים של 30 ו־20. עתה מותר להוציא לכל אחד רק 5 דינר - (השר פ. רוזן: אני חושב שאי־אפשר בכל זאת לוותר על פנייה לאומות המאוחדות) - הפקפוק שלי אם לפנות הוא לא מפני שאפשר [יהיה] לומר ״גם אתם עשיתם זאת״, אלא מפני שהפניות עד עכשיו לא העלו כלום. - (השר ד. רמז: נוסף למחאה הייתי סבור שצריכים לתת לכל יהודי הבא מעיראק את אותם חמישים דינר שעד כה היו מרשים להם לקחת) - (השר מ. שפירא: זה יהיה סכום עצום. יבואו עוד 60 אלף. זאת אומרת הוצאה של שלושה מיליון פונט) - בין כה וכה נושאים אנו בצרכיהם, בונים מחנות, נושאים בכלכלתם, דואגים לשיכונם, מסדרים תעסוקות - (השר א. קפלן: קבלת החלטה כזאת על ידי הכנסת זה יהיה ממש אסון. אנו מוציאים מיליוני לירות לסידורם בארץ) - לאינפורמציה רוצה אני להוסיף כי היתה סיעה בפרלמנט העיראקי, המונה 39 איש, שהתנגדה לכל הגזרה הזאת. לעומת זה, היתה קבוצה קיצונית שדרשה לא להסתפק בזאת, אלא להקפיא את רכוש הקהילות, להקפיא רכוש כל היהודים הנשארים, גם להוציא את הצירים היהודים מהפרלמנט - מזאת למדתי, שיש עוד צירים יהודים בפרלמנט העיראקי. אומנם איני יודע מה מעמדם ומצבם בו. הצעה קיצונית זו נדחתה. לא לוקחה בחשבון ההצעה המתונה.

הייתי מציע שאנחנו נקבל בכל זאת את רעיון הפנייה לשתי המעצמות, הכרזה שאנו נעשה חשבון צדק בעניין זה לגבי תשלום הפיצויים לערבים, וגם רעיון ופעולת הפרסום. בנוגע לפנייה לאומות המאוחדות, אני מציע לא להחליט לעת עתה, אלא למסור זאת לבירור יתר למשרד החוץ, ובשבוע הבא אביא זאת להחלטת הממשלה.

להלן התנהל דיון, שהסתיים בהחלטה:

מחליטים: לייפות כוחו של שר החוץ לאחוז בעניין זה באמצעים הנראים בעיניו.

 

סעיף רע״ב: חוק שרות ביטחון (תיקון מס. 2) תשיא-1951

השר מ. שרת: שר הביטחון ביקש אותי בהעדרו להביא הצעת התיקון לחוק שרות הביטחון לפני הממשלה. הזמנתי את סגן הרמטכ״ל האלוף מרדכי מקלף להיות נוכח ולעזור לי בהסברה. אלוף מקלף ממלא את מקומו של הרמטכ״ל, כי הרמטכ״ל עכשיו בחופשה ולכן שנינו ממלאי מקום.

הצעת התיקונים היא חלק מהיקף רחב יותר של תיקונים אשר הניסיון הוכיח שיש להכניסם לחוק הביטחון. פרק אחד הובא כבר לפני הממשלה - אלה הם התיקונים לסעיפים הנוגעים לחוק חובת שרות הנשים. עכשיו מביא שר הביטחון סידרה נוספת של תיקונים, אשר תחולתם כלליות. כל הדברים האלה נובעים מתוך הניסיון בהפעלת החוק. הדחיפות נובעת מהעובדה, כי באחד באפריל מתחילה שנת פעולה חדשה, היא שנת תקציב חדשה, והתוכניות של הצבא מותאמות לשנת התקציב. הצבא עושה את ההכנות על יסוד ההנחה שהתיקונים יתקבלו. היועץ המשפטי של משרד הביטחון סיכם את התיקונים בצורה בולטת מאוד, ברורה ושקופה, וקל יותר להסתמך על התזכיר המסביר כי בחוק הניסוח מסורבל יותר כפי לשון החוקים הנהוגה אצלנו.

אם תקראו לפי התזכיר, תראו כי הסעיף הראשון מרחיב את סמכות הצבא לגבי קריאת בני שבע־עשרה להתייצב. שרות הצבא חל על בני שמונה־עשרה, וכדי שהדברים יהיו מוכנים צריך להקדים ולבדוק את המועמדים להיות יוצאי צבא, למען חסוך איבוד זמן כאשר הם נכנסים לשרות, שיהיה ברור מראש מי כשר ומי אינו כשר מבחינה רפואית ומאיזו בחינה אחרת. כיום כתוב בחוק רק על רישום מוקדם, והתיקון הוא למתן סמכות לבדיקה רפואית לבני שבע־עשרה כאשר הם מתייצבים לרישום, שיהיה ידוע מה כושרו הרפואי של יוצא הצבא. - (השר הרב י. מ. לוין: גיל הצבא לא יוקטן) - גם עכשיו מותר לקרוא בן שבע־ עשרה להירשם. ההרחבה המתבקשת היא שאפשר יהיה בהקדם לבדוק אותו בדיקה רפואית. ובהגיעו לפרקו יהיה ידוע אם הוא כשר מבחינה גופנית ולאיזה מקצוע הוא כשר.

הסעיף השני שייך שוב לבדיקה רפואית. עד עכשיו כתוב שיש סמכות לבדוק בדיקה רפואית, וכל בדיקה אחרת לשם קביעת כושרו הרפואי לשרות הביטחון. עתה מוצע שהוא יהיה חייב להיבדק כל בדיקה אחרת הדרושה לשם קביעת כושרו הכללי. הכוונה לבדיקה פסיכוטכנית. דבר זה הוכיח בשנים האחרונות את הכרחיותו. יש אנשים הבריאים בגופם ובריאים בנפשם, אבל מיבנה נפשם כזה שאינם מסוגלים להסתגל לחיי משמעת בצבא. שנית, הבדיקה הפסיכוטכנית מגלה את הנטיות והכישרונות המיוחדים של האיש, ואז יכול הצבא באופן יעיל יותר לכוון את האיש למקצוע המיוחד שהוא מסוגל לו, ובזה יינתן שרות יעיל יותר לאומה.

הסעיף השלישי נוגע לגיל חובת השרות. לפי החוק הקיים, גבר מעל גיל עשרים ותשע ואישה מעל גיל עשרים ושש אינם חייבים בשרות סדיר כלל. גברים בגיל עשרים ושבע עד עשרים ותשע חייבים בשרות סדיר של שנה וחצי, ואישה נשואה פטורה לחלוטין מחובת שרות סדיר. התיקון אינו בא להכניס כל שינוי לגבי בני אדם סתם, אלא לגבי בעלי מקצוע: רופאים, מהנדסים - (אלוף מ. מקלף: אולי מהנדסים) - זה אינו נוגע לסוחרים, לפועלים וכדומה. יש מחסור רב ברופאים בשרות הצבא. הניסיון הוכיח שהמסגרת הקיימת אינה מספקת אותו, ולכן מוצע כי אנשים בעלי מקצוע, ושר הביטחון יפרט בצו מיוחד, שיתפרסם ברשומות ויאושר על ידי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, את המקצועות שעליהם חלה החובה של שרות בגיל גבוה יותר. זה ירחיב את גיל השרות של בעלי המקצוע לגבי גברים עד גיל שלושים ותשע ולנשים עד גיל שלושים וארבע, ובאותו שלב מעבר, בין עשרים ושבע לעשרים ותשע, אפשר יהיה להוסיף שרות של חצי שנה.

לגבי נשים ההצעה היא שגם אישה נשואה, אם היא בעלת מקצוע חיוני ודרוש, לא תהיה פטורה מחובת שרות סדיר לגמרי, כמו שיש בחוק שנשים נשואות פטורות מכל חובה של שרות סדיר. זה לא יחול על נשים בעלות מקצוע, ששר הביטחון יפרט אותו וועדת החוץ והביטחון תאשר אותו.

הדבר השלישי הוא לגבי שרות מילואים, עתודות. שרות המילואים חל בצורה של חודש אחד בשנה, שאינו ניתן לחלוקה. נניח שנוח יותר לחלק את שרות המילואים לשניים, שבועיים שבועיים, נאמר שמוטב שהחייב במילואים לא ישרת בבת אחת חודש אחד ואחר כך לא יעסוק בתורת הצבא אחד־עשר חודשים רצופים, אלא כדי שלא ישכח תורתו מוטב לחלק את זמן שרותו לשניים. עכשיו זה אי־אפשר. אין להפר את הרציפות. חודש הוא מקסימום, זה מודרג לפי הגיל, 14 יום עד 31 יום, אבל תמיד ברציפות ופעם אחת בשנה. מפקדים צריכים לתת עוד שבעה ימים, ההצעה היא שאפשר יהיה לחלק זמן זה לשתי תקופות בשנה, ובהסכמתו של חייל המילואים גם לשלושה או ליותר.

החלוקה לשתי תקופות זוהי חובה. שרות המילואים יהיה אחת לשישה חודשים לשבועיים, או לפי הגיל משבעה ימים עד שבועיים. לעומת זה, אם באים להסכם עם החייל, אפשר לחלק חלוקה יותר קטנה עוד יותר: כל שלושה חודשים לשבוע. זה לצבא מועיל יותר.

זה לא ממצה חובת שרות המילואים. מלבד חודש רצוף יש חובה לתת יום בחודש, וכשם שבחוק הקיים אי־אפשר לחלק את החודש, אי־אפשר לפי החוק הקיים לצרף את הימים. ההצעה היא שאפשר יהיה לצרף ולקרוא לשרות פעם בחודשיים ליום יומיים, או פעם בשלושה חודשים לשלושה ימים.

סעיף זה נותן סמכות לצבא. לא תמיד ישתמשו בזאת, אלא רק במידה שהצבא יראה זאת לדרוש וכמועיל.

כן לגבי גיל שרות המילואים. לפי החוק הקיים, גבר מעל גיל ארבעים ותשע ואישה מעל גיל שלושים וארבע אינם חייבים בשרות מילואים. לגבי רופאים - שוב פה לא מדובר על בעלי מקצוע סתם, אלא מפורט לגבי רופאים שהם יהיו חייבים במילואים עד הגיעם לגיל חמישים וחמש ורופאות עד הגיען לגיל ארבעים. זה ייתן אפשרות לגייס רופאים בגיל זה עכשיו פעמיים בשנה, כל פעם שבועיים לשרות במעברות, וזאת תהיה הקלה רבה מאוד לארגון השרות הרפואי, ואני מבין שזה מוסכם עם משרד הבריאות.