27 | ישיבת המרכז, מפא"י[1]                                                                                        11.3.1951

על מדוכת הזרמים בחינוך

ישיבת המרכז הוקדשה לנושא "החינוך במדינה". היו״ר זלמן ארן קרא תחילה שני מכתבים אל חברי המרכז. אחד מאת דוד בן־גוריון, שנעדר מן הישיבה עקב היותו בחופשה, ובו פסל את משטר הזרמים בחינוך וקרא להנהיג חינוך ממלכתי, ואחד מאת ח"כ ישראל גורי,^[2] שנבצר ממנו להשתתף בישיבה, ובו קרא לא לדחוק את הקץ ולבטל לאלתר את המשטר הקיים, אלא "לחקור את הבעיה בצינורות מתאימים בלי לעשות צעדים מכריעים". ראשון המדברים היה ח״כ זלמן שזר, שקרא לשימור המצב הנוכחי במערכת החינוך. אחריו דיברו שר החינוך דוד רמז, שצידד בביטול זרם העובדים בחינוך, ויעקב ניב,^[3] שצידד בהמשך קיומו של זרם העובדים. אחר כך דיבר משה שרת.

 

משה שרת: חלילה לי לנסות לפסוק הלכה בשאלה זו בשלב הזה. איני סבור כי אני מתלבט בשאלה זו, אבל אני חושב כי תהיה זו הגדרה נכונה אם אומר כי אני עדיין מגשש. יש הבדל בין התלבטות לגישוש. גישוש פירושו שאתה עדיין מתקדם צעד צעד, אבל עדיין אינך רואה את הדרך במלוא הבהירות.

אני סבור כי הישיבה הזאת של המרכז היא שלב בבירור. בעצם, אולי זהו השלב הרציני הראשון של הבירור. איני סבור כי יש לדחוק את הקץ. השאלה היא מאוד חשובה ויש לה הרבה פנים, ויש לנהוג מתינות בבירור ובהכרעה. ואני רוצה לומר מראש, שאני מצטרף למסקנה אחת שנשמעה כאן על דבר ועדה מפלגתית לשאלה הזאת. אבל בשלב הזה של הבירור אני רוצה לומר משהו לנושא, ואולי יותר מאשר אחווה דעות, אציג שאלות ואולי הבקיאים יותר בסוגייה ממני ייטיבו לענות עליה.

אני רוצה לומר קודם כל כהקדמה כללית: אל נא תהא טעות. הציבור אינו מרוצה מהמצב הקיים. וכשאני מדבר על הציבור, אנחנו הלא עושים את הבירור הזה בחוג מפלגתי, אנחנו יכולים לעשות אותו גם בכנסת. כשאני אומר ״ציבור״ כאן, ציבור במקשור הזה של העניינים, זאת אומרת הציבור המפלגתי שלנו. והציבור המפלגתי שלנו איננו משוכנע כי יש לקיים ולקדש את המצב כפי שהוא, ויש סיבה אחת פשוטה: אנחנו נמצאים בתהליך של מהפכה. הכוחות שבקעו מחביון ההיסטוריה וההווייה היהודית במהפכה הזאת עדיין לא הגיעו למלוא ביטויים, והמהפכה הזאת מקיפה יום יום ושעה שעה שטחים חדשים של חינוך. וכל ההסדרים שלנו, וכל המשטרים שלנו, עכשיו, נבחנים בכור המצרף של המהפכה הזאת, ואיננו יכולים כמובן לעשות את כל הבחינות והמבדקים בעת ובעונה אחת. אנחנו פה פועלים מתוך היענות ללחץ ידוע. הגיעה שעתו גם של הסדר החינוך להיבדק, ולא ייתכן הדבר הזה שתחולנה בחינוך שתי תמורות מהפכניות כה מרחיקות, תחולנה שתיים ולא אחת - תקומת המדינה וקיבוץ גלויות, הן קשורות כמובן זו בזו, אבל אינן קשורות זה בזו קשר מוכרח. אני אומר את הדברים האלה לא לגרוע כי אם להוסיף, אבל באו שני הדברים האלה בעת ובעונה אחת וזה העשיר וגם החמיר את השלב המהפכני שבו אנחנו עומדים. לא יצוייר הדבר הזה, שתחולנה מהפכות כאלה בחיינו, ותשודדנה כל המערכות - ורק במערכת החינוך יישארו הדברים קופאים על שמריהם.

אינני אומר שבמהפכה יש מצווה לנתץ את הכל. יש דברים שיש לשמר ולקיים, אבל מראש זה לא מתקבל על הדעת, כל שכן שההסדר הזה שהוכנס בחיינו, ואשר מקורותיו ותולדותיו - ההסדר הזה בא לא רק מפני החיוב שבו - מתן חופש של הגדרה עצמית להורים בחינוך לזרם רעיוני, לשכבה יישובית, אלא הוא בא מתוך מציאות מסוימת. הוא היה כפוי עלינו מתוך מציאות מסוימת ואני עוד אבהיר את הנקודה הזאת.

אבל המציאות הזאת נעקרה משורש ונשתנתה. אני זוכר היטב, כשברל [כצנלסון] המנוח חזר מוועידת לונדון בסוף ^[4]1920 - אני זוכר זאת היטב - והוא סיפר לי על ההד הגדול והוא היה מאוד גאה עליו, ואני חושב בדין - שהוא כרת ברית, והדבר נראה משונה מאוד במבט ראשון - אנחנו היינו אז המפלגה הסוציאליסטית בארץ, וזה היה בימי ״אחדות העבודה״ - שהוא כרת ברית עם ״המזרחי״, עם הדת, להנהיג משטר מסוים של חינוך בארץ. והוא אמר אז שני דברים: הדבר הזה דרוש כדי שיהיה לנו חופש פעולה, והדבר הזה דרוש כדי שיהיו שלום ואחדות במחנה וכדי שהמחנה לא יתפוצץ בשאלה הזאת של החינוך. מי שזוכר את פעולתו של ברל בתוכנו בוודאי יעלה על הדעת הרבה מעמדים שבהם עניין האחדות אצלו הכריע. קודם כל לשמור על האחדות מפני שכל אלה הם מכשיר למשהו, והדבר ההוא עוד לא הושג, ומכיוון שאין תמורה בהישג בינתיים אל נחבל במכשיר. אין לנו מכשיר אחר.

מה היה ההסדר הזה מלבד היסוד החיובי שבו - לתת אפשרות למבע חופשי לזרם זה או אחר? הכוונה היתה - וזו היתה המשמעות הפנימית של הדבר - ליצור שיווי משקל ויציבות על ידי חיזוק הקצוות ועל ידי איזון הקצוות. ליצור יציבות ושיווי משקל פנימי. ואנחנו יודעים את התקופה בה חיינו - איך השלטון [הבריטי] עודד התפצלות ופרישה^[5] וכמה קל היה לפרוש ולפוצץ את המסגרת האחידה של החינוך. הכל היה תלוי בכוחות משיכה בפנים, אבל היו גם כוחות התנגדות בפנים וצריך היה ליצור את שיווי המשקל שישמור על האחדות.

אבל הרקע המציאותי של ההסדר הזה עכשיו נשתנה מעיקרו, ולא ייתכן שהדבר הזה לא ישפיע. מי שאומר לקיים את המצב כפי שהוא, זאת אומרת לקיים את כל התופעות הממאירות והמבישות שהיינו עדים להן בשנה האחרונה - המדינה הוקמה אבל יש קיבוץ גלויות, יש התהליך העצום הזה. אין זה אותו המצב. היום נוצר משק [יישוב] באיזה מקום ומתחילים לאט לאט, נולדים ילדים, נפתח גן ילדים, כעבור שנים אחדות יש שאלה של כיתה א׳, כיתה ב׳, בית ספר עממי [יסודי], בית ספר תיכון, ובינתיים בעיר זו או אחרת מקימים בית חינוך [בית ספר של זרם העובדים]. יפה מאוד. לתפארת בית החינוך הזה. גם קודם עמדה השאלה מה אומר בית החינוך בתל אביב בשביל המוני הילדים? איזו בעיה של חינוך הדור הצעיר, של התנועה ושל המעמד, פותר בית החינוך הזה? הוא חשוב מאוד כשלעצמו ואל געת בו, אבל איזו בעיה הוא פותר, בית החינוך הזה? איזו בעיה פותר בית החינוך בירושלים לגבי חינוכם של המוני ילדי העוני גם במשטר הקודם? הוא פתר בעיה בשביל אותם הילדים שהיו בתוכו, אבל עכשיו על אחת כמה וכמה - עכשיו, כשאנחנו מקימים משקים [קיבוצים ומושבים] למאות, כאשר בבת אחת מתווספים ילדים לרבבות, השאלה היא איזו בעיה כל זה פותר?

אני רוצה להציג מספר שאלות. השאלה הראשונה שאני רוצה להציג: האם קיומם של אותם בתי ספר שאנחנו רואים אותם כבתי ספר הקיימים בצלמה ובדמותה של התנועה, זאת אומרת בתי ספר במשקי העובדים ובאותם בתי חינוך שיש לנו בערים, האם קיומם של אלה, כפי שהם, תלוי לחלוטין בקיומו של זרם העובדים באותה מתכונת כפי שהוא קיים - עם בעלות ועם פיקוח? אני רוצה את זאת לברר. בשבילי זו שאלה פתוחה. אני בשום פנים ואופן אינני מוכן לוותר על הנכס הזה, אפילו הוא איננו פותר בשבילי את הבעיה. אבל כמות שהוא, כחיפוש, כמופת, כאיזו מצודה רוחנית, כבית יוצר לתנועה חלוצית, אינני מוכן לוותר על זאת אבל אני תוהה על הדבר הזה: האם זה תלוי ועומד, זאת אומרת, האם זה עומד ונופל עם קיומו של זרם העובדים? לי הדבר הזה איננו מחוור.

אני רוצה לשאול שאלה שנייה: האם לא אמת הדבר, כי מתוך שהיה לנו זרם העובדים נוצר אצלנו מצב של התפרקות נפשית וציבורית של התנועה הגדולה והרחבה שלנו, מאחריות לחינוך כלל ילדי האומה? האם זו אמת או לא אמת, שנוצרה התפרקות כזאת כאשר הסתפקנו במועט הזה וגרסנו בחינוך מה שאיננו גורסים ביתר שטחי החיים? אם זו אמת, מופיעה שאלה של רווח והפסד, ואז אינני כל כך בטוח אם אני לא מוכן לסגת משהו. אם כזהו המצב, שנציגי ההסתדרות בעיריית תל אביב ראו במשך שנים את תפקידם מצומצם בדאגה לבית החינוך ולא לבתי הספר בכלל, ולמושגים המוקנים בהם לילדים, ראו את עצמם פטורים מעניין זה באשר היה להם משהו משלהם - הרי זה דבר חמור מאוד. פה יש מקום של שחיתות, שחיתות במובן זה של משהו המסתלף.

אני רוצה לשאול שאלה שלישית: הלא ברור לנו כי מה שיהיה, בית ספר דתי לא יסוף. יש מציאות. אבל אני רוצה לשאול: האם בהפקעת בית הספר הדתי מהרשות המיוחדת, הסגורה, של המפלגות הדתיות ובהעברתו - כמו שהוא בית ספר דתי עם לימודי המסורת - לרשות ממלכתית, האם מבחינת החזות של התנועה שלנו זהו רווח או הפסד? זוהי שאלה שלישית שמחייבת תשובה.

גישתנו מוכרחה להיות גישה שמחייבת אחריות ממלכתית כמו שהיא בכל הדברים. אנחנו מוכרחים לעשות את חשבון כלל ילדי האומה - גם הילדים הדתיים האלה. מה מניח יסוד לתהליכים שאנחנו רואים אותם כתהליכים חיוביים, ומה משמר תהליכים שליליים בחיי האומה?

אלה הן השאלות המטרידות אותי, ואני רוצה לומר פה הערת ביניים במשפט מוסגר. בתשובה לקריאה שלי לחבר נוי הוא קרא מאותה חוברת ״קווים״, והודיע שחברי מפ״ם חתמו על זאת. חתמו על דמוקרטיה. מתקרב י״א באדר. אנחנו דוגלים בתל חי ועוד מישהו דוגל בכך.^[6] יש דבר והיפוכו והם דרים בכפיפה אחת. פה נאמר ״ציונות״ ואנחנו נסתפק בחתימה על המילה הזאת - ״ציונות״ - עכשיו? האם לא נכון הדבר, כי השלמות הארגונית החיצונית של זרם העובדים כיום מחפה על קרע עמוק ההולך ומתרחב, שאין עליו כל גשר, לגבי מושגי היסוד של החינוך: מה זאת ציונות, מה זו חברה דמוקרטית ומה זו נאמנות למדינת ישראל?

ולבסוף, ברור כי ישנה מציאות על הגילויים המחפירים שהיינו עדים להם בשנה האחרונה. ציד נפשות [בין הזרמים] ואפילו מעשי אלימות וקרעים בנפש - שום חוק לא ישנה את המציאות הזאת בין לילה. שום חוק ושום הסדר ממלכתי לא ישנו את המציאות הזאת בן לילה. נניח שיהיה בית ספר ממלכתי - הוא יהיה דתי או יהיה לא דתי. ונניח שבבית הספר הלא דתי יהיו גוונים שונים, האם אז לא תהיה כל ההשתוללות הזאת? אם אנחנו נבהלים מזה, עלינו לאסוף את ידינו מכל מאמץ של תיקונים תחיקתיים או מינהליים. השאלה איננה אם המציאות הזאת גרועה. השאלה היא, שמתוך שזוהי מציאות גרועה אנחנו אומרים שאין ברירה ואסור לנו לגעת בה, או שאנו יוצאים למערכה כנגדה, ובמערכה זו אנו מגייסים את החוק ואת ההסדר הממלכתי נגד מציאות זו.

הדיון נמשך ובסיומו הוחלט ברוב דעות לייחד לשאלת הזרמים בחינוך ישיבה מיוחדת של מועצת המפלגה, ולהקים ועדה שתלבן את הסוגייה לקראת התכנסות המועצה.