26 | ממשלה, ישיבה ל"ד[1]                                                                                        8.3.1951

החזרת הרכוש הרוסי

סעיף רנ״ג: נסיעת שרים לארצות הברית בקשר למילווה העצמאות

שר האוצר א. קפלן דיווח, כי פעילי מילווה העצמאות בארה״ב דורשים לצורך הצלחת הפעולה את בואם של השר גרי באפריל, השרה מאירסון באמצע אפריל, שר האוצר בסוף אפריל וראש הממשלה בראשית מאי. לדעתו, מאחר שמצב מטבע החוץ של המדינה נעשה מתוח ללא נשוא, מן ההכרח שדוד הורוביץ יצא מיד לארה״ב לחודש ימים.

השר מ. שרת: לא רק שאני מצטרף לדברי שרת העבודה נגד הנעימה של יאוש מראש מסיכויים להשיג מטבע,^[2] אלא אני רוצה להוסיף נימוק למה נחוצה נסיעתו של מר דוד הורוביץ. בהתאם להחלטת הממשלה אנו מגישים איגרת לארבע מעצמות בדבר שילומים מגרמניה. כעבור ימים אחדים נגיש איגרת נוספת לממשלת ארצות הברית על הענקה. שני דברים אלה איננו עושים אותם רק כדי לצאת ידי חובה, שיירשם בהיסטוריה שעשינו חובתנו, אלא ברצוננו לעשות מאמץ גדול להשיג דבר. הגשת האיגרות צריכה להיות מלווה במאמץ גדול של הסברה ושל שכנוע. כך איני יודע אם יכולתי להרים את מר דוד הורוביץ לנסיעה לארצות הברית, ומזל הוא שהוא צריך לנסוע מתוך נימוקים כבדים אחרים, והוא יהיה בוושינגטון וייקח חלק פעיל בהשפעה הבלתי אמצעית על מזכיר המדינה והיועצים הכלכליים והכספיים שלו, על חוגי הקונגרס. זה נימוק מכריע לחלוטין, שצריך לסלק כל ספק.

להלן התקיים דיון ובסופו הוחלט שעל כל השרים שנדרשו לבוא לארה"ב, להיענות.

 

סעיף רס״א: הרכוש של החברה הפלשתינאית הרוסית

השר מ. שרת: מתחילת היחסים בינינו, מדינת ישראל וברית המועצות, עומדת על הפרק שאלת החזרת הרכוש הרוסי שבארץ לממשלת הסובייטים או למוסדותיה. רכוש זה מתחלק לארבעה סוגים: יש רכוש שהיה קניין ממשלת הצאר, יש רכוש שהיה קניין הנסיך הגדול סרגיי, אחד ממשפחת הצאר, יש רכוש שהיה קניין הכנסייה הפרבוסלבית, והסוג הרביעי הוא הרכוש שהיה קניין החברה המלכותית הפרבוסלבית.

אלה הם ארבעת סוגי הרכוש. אנחנו, במשא ומתן שהיה לנו - הדברים היו עוד בתקופת ירח הדבש ביחסים בינינו ובין ברית המועצות, כאשר היתה מצידה תמיכה נמרצת ונלהבת בנו בארגון האומות המאוחדות, תמיכה מוסרית במלחמה, במועצת הביטחון, והעיתונות הסובייטית היתה נלהבת לנצחונות שלנו - לא ראינו אפשרות להודות בפרינציפ של ירושה של רוסיה הקיימת לגבי רוסיה הקודמת, גם לא ראינו אפשרות ליהנות מהיותנו ״אוחז ביד״.^[3] בכל זאת נתנו דעתנו על הצד המשפטי של הדבר. רצינו שמבחינה משפטית נהיה בסדר - (ראש הממשלה ד. בן^-גוריון: היש לנו זכות הפקעה לנכסים אלה?) - (השר מ. שפירא: היש רכוש למישהו ברוסיה?) - לשאלת ראש הממשלה, איני יודע - (השר ד. יוסף: יש) - כמובן שלמדינה יש רשות להפקיע. המדינה יכולה להפקיע את הקבר הקדוש, את ה״דורמיציון״ או את ה״קנקולום״.^[4] אני חושב שמהבחינה המשפטית אפשר להפקיע - (היועץ המשפטי מר ח. כהן: כן) - קל וחומר שאפשר להפקיע רכוש חילוני, בניינים ומגרשים, אם אפשר להפקיע אפילו כנסייה. מדוע לא יעלה על דעתנו להפקיע כנסייה? מתוך שיקולים פוליטיים, ושיקולים פוליטיים חלים גם על דבר זה.

עכשיו אנו עוסקים ועושים צעדים להפקעת חלק הרכוש של הכנסייה היוונית. אומנם זאת אנו עושים בהסכמתו של האפטריארך היווני, כי הוא אינו רואה אפשרות להיחלץ מהעניין. זה אומנם קשור בסיכון ידוע, אבל החלטנו לעשות זאת אחרי שנתנו דעתנו לצד המשפטי. רצינו שמבחינה משפטית ייעשו הדברים כשורה. במשך הזמן הכרנו בממשלה הסובייטית כיורשת של ממשלת הצאר והעברנו להם הרכוש שהיה קניינה של ממשלת הצאר. הם שלחו הנה נציגים חדשים של הכנסייה ואנו הכרנו בהם והעברנו אליהם את הרכוש שמניתי אותו כסוג השלישי, רכוש הכנסיה הפרבוסלבית. אומנם הביקור הראשון של הכנסיה הפרבוסלבית החדשה חל עוד בימי ממשלת המנדט, וממשלת המנדט קיבלה נציגים אלה בכל הכבוד, והם הכירו בסמכות נציגים אלה. בינתיים חלו מלחמת השחרור ומנוסת הערבים. הכמורה האנטי־סובייטית ברחה יחד עם הערבים. הממשלה הסובייטית שלחה הנה כמורה חדשה, ואנו הכרנו בהם והעברנו לכנסייה הפרבוסלבית הסובייטית את רכושה של הכנסייה הפרבוסלבית הישנה - (השר מ. שפירא: זה רק בירושלים?) - זה גם בירושלים, גם בנצרת וליד עפולה, - (רוה״מ ד. בן-גוריון: עפולה?) - הכנסיות שבנצרת רכשו אדמה בסביבה וכמעט עד עפולה הגיעו.

הרכוש של הנסיך הגדול סרגיי אינו מהווה בעיה רצינית, כי אלה הם דברים קטנים. על כל פנים יש להסכים שמה שהיה שייך לנסיך הגדול סרגיי, שאינו בחיים עשרות שנים, זה רכוש משפחת הצאר, ואם ברית המועצות ירשה את ממשלת הצאר ואת משפחת הצאר, הרי היא ירשה גם את הנסיך הגדול סרגיי.

שאלה רצינית מתעוררת לגבי החברה הפרבוסלבית המלכותית. השאלה מתעוררת מבחינה משפטית ומבחינה מעשית. מבחינה מעשית זה רכוש רב, בעיקר בירושלים - מרבית ״המגרש הרוסי״. יש ל״מגרש הרוסי״ אגפים, קרקעות, בתים. יש חזית של בתים ברחוב יפו שהם חלק מ״המגרש הרוסי״, בניינים חשובים מאוד, בנייני משרדים ובנייני חנויות. יש קרקעות שהם מחוץ התחום המקובל של ״המגרש הרוסי״ והם מגיעים עד החומה, ואין לשכוח גם את ״המגרש הרוסי״ עצמו.

מלכתחילה אמרנו כי דרושות הוכחות, כי הם טענו שיש להם חברה שהיא יורשת ״החברה הפרבוסלבית המלכותית״. כמובן שבשלבים הראשונים של המשא ומתן לא היה בדעתנו להחזיר את הרכוש הזה, אבל לא ראינו אז מבחינה מדינית אפשרות להשתלט על הרכוש, לקחת אותו מהם, כי יש אי־בהירות משפטית. לא ראינו אפשרות ללכת רק לפי חמדת ליבנו. אם לגשת רק בגישה זו, יש הרבה נכסים חשובים בארץ, שאנו השתלטנו עליהם בתקופה של בהלה, אבל כאשר באו בדרישות היינו מוכרחים להחזיר, ועוד נחזיר, וזה היה לגבי הכנסייה הקתולית, לגבי רכוש צרפתי, לגבי רכוש איטלקי. אותו עיקרון נקטנו גם לגבי רכוש ״החברה הפרבוסלבית״.

אני רוצה לומר לזכותו של היועץ המשפטי, של מי שהיה היועץ המשפטי, שניסח את הדברים, שפעל לפי הוראות מדיניות, בהיותו פועל לפי הוראות משרד החוץ, שהוא ניסח את הדברים בזהירות מיוחדת, והוא אמר שיינתן חופש פעולה בלתי מופרע לאלה שהם יוכיחו כי הם יורשי ״החברה הפרבוסלבית״ הקודמת. הוא לא כתב שיוחזר הרכוש. אם ירצו להיאחז בנקודת הדין, נוכל לומר: ״פעולה בלתי מופרעת״, זאת אומרת שהם יכולים להגיש תביעה לבית המשפט. עלי להוסיף דבר־מה חשוב: אין לנו לנקוט רק בלשון שאמרנו להם, אלא עלינו לשים לב איך זה מתפרש מכל הבחינות, והרוסים יצדקו אם יאמרו שהובטח להם להחזיר רכוש, רק שהדברים צריכים לקבל מסגרת משפטית מתקבלת על הדעת.

עכשיו הם ביקשו אשרות כניסה בשביל נציגי ״החברה הפרבוסלבית״ הזאת, אבל הצירות הסובייטית אינה ממתינה עד לבואם של אלה, אלא כל הזמן היא מטרידה אותנו בדרישות שאנו צריכים לקיים מה שהבטחנו, שאנו צריכים להחזיר להם את הרכוש. ליועץ המשפטי שלנו יש דעה מסוימת. אני מתאר לי שזהו שיקול הדעת המשפטי בעניין, ואני רוצה בקיצור נמרץ לומר מה דעתו. הוא טוען שהרכוש הזה הוא ללא בעלים. החברה ההיא שבקה חיים לכל חי ולכל חברה אחרת, ובאופן טבעי נמצא רכוש זה בידי הממשלה ברשות הממשלה ואם יש התובע אותו הוא צריך ללכת לבית הדין ולהוכיח צידקתו. בית הדין ישאל לדעת הממשלה אז הוא צריך להופיע והוא צריך להיות מגן החוק ומגן האינטרסים של הממשלה. כמגן האינטרסים של הממשלה, הוא יתנגד מבחינה חוקית לתביעה, זאת אומרת שהוא יוכל לערער על זכות הירושה, של כל מי שתובע את הרכוש הזה.

ברור הדבר שזה סכסוך גלוי בינינו ובין ממשלת הסובייטים. לי נראה שבכלל ללכת בדרך משפט זה לא סוף התהליך, אלא התחלת תהליך. איני יודע אם הם נזקקים לבית הדין הבינלאומי שבהאג - (היועץ המשפטי מר ח. כהן: לא באופן אבטומטי) - איני חושב שרצוי לנו ללכת להתדיין אתם לפני העולם כולו. לי נראה שאין לנו ברירה אלא להחזיר רכוש זה. אינני מתעלם מהשיקולים המעשיים והמדיניים החמורים שילוו צעד זה.

ירח הדבש חלף מזמן. כל מה שנשאר זה רק יחסים דיפלומטיים ותו לא. אין למעשה שיחות, אין למעשה פגישות, אין שיתוף כפי שהיה בתקופה הראשונה. נדמה לי שההגינות מחייבת במצב כזה לא להופיע כאילו מנצלים את ההתרחקות הזאת, להביא אותה עדי חורמה, להביא עד לידי סכסוך גלוי.

יש שאלה, מכיוון שאנו עושים זאת לא לגמרי לפי הדין, אלא על פי החלטת הממשלה, אפשר להתנות תנאים. יש בבתים דיירים שלנו. יש גם משרדים בבתים שלהם וכולי. איך ינהגו? אנו יכולים להתנות תנאי שיקבלו את החוק שלנו, שלא יתבעו זכויות אקסטריטוריאליות. ביסודו של דבר אני חושב שלא נוכל למנוע החזרת הרכוש לזמן רב - (השר הרב י. מ. לוין: מהו הצעד השלילי שבדבר?) - הצעד השלילי הוא שקודם כל זה מוציא מידינו רכוש רב. אומנם הכנסתו כיום היא לא יותר מכמה אלפי לירות לשנה, אבל הרכוש נאמר במיליוני לירות. שנית, אנו על ידי כך מרחיבים את שטח האחיזה הממשי של שלטון זה בתוך ירושלים, בלב ירושלים, גם במקומות אחרים. גם אם נניח שזה אינו כל כך חשוב, אבל בכל זאת אין לשכוח זאת. שלישית, זה לא יהיה לרצון לארצות הברית.

 

להלן התנהל דיון ובמהלכו טען רוה"מ ב"ג שבישראל, כמדינה ריבונית יש רשות להפקיע רכוש, ומה גם שמדובר ברכוש הנמצא בלב ירושלים.

 

השר מ. שרת: להשלמת הדין וחשבון שלי, וזאת לידיעת חברי הממשלה: באיגרת שלהם יש סעיף בשאלת היורשות - אשר לרכוש שהיה שייך ל״חברה הפלשתינאית הפרבוסלבית המלכותית״ לשעבר, מצאה הצירות לנחוץ להעמיד את משרד החוץ על כך, כי ב־18 לחודש מרס 1917, בתוקף השינויים שחלו במיבנה הממלכתי של רוסיה, הוסב שמה של החברה על ידי מועצת החברה ל״חברה פלשתינאית פרבוסלבית״, זאת אומרת בלי המילה ״אימפרטורסקוייה״ [מלכותית]. ב־1918 הוסב שמה של ״החברה הפלשתינאית הפרבוסלבית״ ל״חברה פלשתינאית רוסית״. תחת שם זה נרשמה החברה בסובייט הפטרוגרדי - זה היה כנראה עוד לפני שהוסב שמה של העיר ללנינגרד - ב־28 לאבגוסט 1919 והיא קיימת עד היום הזה ליד האקדמיה למדעים של ברית המועצות.

לפני שהיועץ המשפטי ידבר, אני רוצה לומר שמה שאני השבתי לגבי רשות ההפקעה, בזאת רציתי להדגיש שהשיקול הוא שיקול מדיני ולא שיקול משפטי, אם יש לנו הזכות לכך. ברור שיש לנו זכות הפקעה לגבי דברים חמורים יותר מאשר רכוש זה, אבל זה אינו משנה את הבעיה, שהיא בעיה מדינית. יש שאלה קודמת לשאלה אם ללכת בדרך ההפקעה. אפשר לא לתת להם לטפל בדבר, אלא המצב הוא שאני סבור כי סחיבת העניין עוד לזמן רב גם זה פירושו סכסוך גלוי, ואיני יודע איזו צורה ילבש הסכסוך.

הדיון נמשך ובסופו התקבלה החלטה.

 

מחליטים: למסור ההחלטה, באם תהיה פה אחד, בשאלת הבעלות של ״החברה הפלשתינאית הרוסית״ לוועדה שחבריה השרים ד. יוסף, פ. רוזן ומ. שרת או באי כוחם. חילוקי דעות יובאו להכרעת הממשלה.