25 | ישיבת הוועדה המדינית, מפא"י[1]                                                                       7.3.1951

מאבק על תנועות הנוער

על הפרק: המצב בהסתדרות ״הנוער העובד״

במקביל לעימות בין מפא״י ומפ״ם על שליטה בתנועות הנוער החלוציות ״המחנות העולים״ ו״הצופים״, התנהל ביניהן מאבק על שליטה בתנועת ״הנוער העובד״ שפעלה בחסות הסתדרות העובדים הכללית. סוגיה זו נדונה בישיבת הוועדה המדינית של מפא״י, את הדיון פתח רפאל בש.^[2]

מ. שרת: איני יודע אם אוכל להתייחס לכל שלב ושלב בדרך הביצוע שרפאל מציע,^[3] אבל אני רוצה קודם כל לומר את דעתי על הבעיה בכללותה ועל הפתרון בכללותו.

קודם כל, אני רוצה לציין מה שהיה ברור מדברי הפותח: איננו עומדים כאן בפני בעיה חדשה ובפני פתרון חדש, אלא המצב שאליו הגיעו העניינים או, יותר נכון, הנוצר והמצוקה שאליהם הגיעו העניינים ב״נוער העובד״ הם שלב בתהליך, והפתרון המוצע עכשיו הוא שלב בתהליך.

אם כן, הכוס הזאת עברה על שתיים משלוש תנועות הנוער שהמפלגה שואבת את כוחות העתיד שלה מהן - מלבד מן העלייה. על ״המחנות העולים״^[4] עבר משבר ומוצא מן המשבר. המשבר ומוצא מן המשבר עברו גם על תנועת ״הצופים״. זה היה בשלבים שונים והתפתח בצורות שונות, הכל לפי אופי התנועה ולפי נסיבות הזמן והבעיות שעמדו על הפרק.^[5]

״המחנות העולים״ נתפלגו, נניח, בשאלת ה״כלליות״.^[6] בזה נתחדד העניין. והיתה שאלה אם להתפשר בעניין זה ולחיות בתנועה אחת ואחידה, או לא להתפשר ולהיפך, להחמיר בדין ולחדד את העניין כדי להיפרד. וכך היה וזה הבריא את המצב. כל זמן שיש מסגרת אחת ואחידה, אזי מפ״ם משחקת איתנו ונבנית מאיתנו. היא נבנית מאיתנו, ואותנו היא משתקת. את התנועה מעסיקים בריב פנימי, ובינתיים, במידה שהתנועה מושכת אליה בתוקף היותה תנועה רחבה ומקיפה, היא מהווה שדה תעמולה ושדה גיור בשביל מפ״ם, אשר אילמלא המסגרת הרחבה הזאת או שאנשי מפ״ם לא היו מוצאים אפשרויות כאלה, או שהיו צריכים לטרוח פי עשר כדי להשיגן. את המסגרת הרחבה הזאת [החדשה] אנחנו יוצרים. כי מראש יש אמון לדרך הכללית של התנועה. אם אנחנו שם, זוהי ההסתדרות, זוהי מפלגת פועלי ארץ-ישראל, זוהי תנועת הפועלים. כמו שערבי משתמש בשלושה מושגים: ממשלה, הסתדרות, מפא״י - שלושת המושגים משותפים אצלו [כלומר זהים] - כך הנער הולך, או ההורים מכוונים אותו, או בית הספר מכוון אותו מתוך אמון ידוע לדרך החינוכית של התנועה. אילו מפ״ם היתה צריכה לצאת לרחוב בסיסמאותיה ובדגלה-היא, בעצמה, כדי לרכוש נוער, היה לה הדבר קשה לאין שיעור. כאשר היא פועלת בתוקף תנועה כללית הדבר נעשה בשבילה קל. היא שולחת למסגרת הזאת מדריכים, היא מתווה לעצמה משימות של מחץ - את המשימות של המחץ היא יודעת לבצע מתוך הקדשה כוחות מיוחדים והיא אוספת את הנערים האלה כאסוף ביצים עזובות.

כזה היה המצב עד היום אילו נשארו ״המחנות העולים״ כפי שהיו. היה לי חלק ידוע גם אז בעניין הזה. אז היה עוד אליהו [גולומב] חי - זה היה כבר אחרי מות ברל [כצנלסון]. לשנינו היו בנים בתנועה הזאת. היינו קרובים לה ועסקנו בה. הייתי אחד מאלה שעמדו על עריסתם של ״מחנות העולים״.^[7] דעתנו היתה שיש לחדד את העניינים עד לידי כך אפילו אם זה יביא לידי פילוג, כי זה יביא לידי הבראת התנועה. היו עקרונות, הם [אנשי מפ״ם] התעקשו על העקרונות האלה. הם סירבו להתפשר. מוכרח היה החלק ההוא לצאת. אומנם אז יצא כאילו אנחנו יצאנו והם שמרו על השם. אבל עד מהרה התברר שאין זה כך. ירושלים כולה היתה שלנו. בתל אביב הרוב היה איתנו. בחיפה - איתם. אם להשוות זאת באופן ארצי, הרי ״התנועה המאוחדת״ ענפה והמונית עכשיו יותר מאשר ״המחנות העולים״. איני יודע אם היא מגובשת ומלוכדת כמו ״המחנות העולים״, אבל היא ענפה והמונית יותר. הם [מפ״ם] מקדישים ל״מחנות העולים״ הרבה יותר כוחות משאנו מקדישים ל״תנועה המאוחדת״.

אם יתקבל עכשיו הפתרון הזה בעיקרו לגבי ״הנוער העובד״, הריני מקבלו לחלוטין אם כי יש לי היסוסים בשאלות שונות. הבסיס שעליו נבנו התנועות האלה בראשיתן נעקר מן היסוד, ואנחנו מוכרחים להסיק מסקנות מהתמורות שחלו במצב. לא הוקמו התנועות האלה מלכתחילה על מנת לשמש שדה קטל לתורות מנוגדות בתכלית ניגוד^[8] או במקרה הטוב ביותר - למקום שבו משותקת כל תנועה חינוכית. יש חרב איש ברעהו, יש אוכלים איש את בשר רעהו, משחיתים כל חלקה טובה, הופכים את התנועות האלה לזוועה.

אותו הדבר היה, ושוב במסיבות אחרות, בתנועת ״הצופים״. בתנועת ״הצופים״ הצעתי לחדד את העניין בשתי שאלות: היחס למדינה ותפיסת הדמוקרטיה. בייחוד הצעתי לחדד את המצב על הדבר השני, כי לגבי הדבר הראשון אפשר לרמות ולהשתמט מהעסק לחתום על כל נוסחה־שהיא. אבל כאשר ייאמר שאנחנו שוללים את שיטת ״הדמוקרטיה העממית״ ואת שיטת הדיקטטורה בכל תנאי־שהוא, על זה יהיה קשה לחתום גם לאלה המנוסים בחתימות של רמאות ושל זיוף. פה הם היו מוכרחים לצאת מהתנועה ורוב התנועה נשאר לנו. היתה לי פגישה עם נערים צופים בני 18-17 לפני שתי שבתות. בפגישה היה ויכוח ער מאוד, אבל היה תענוג לנשום את האוויר הזה. לזה לא היינו מגיעים בלעדי הניתוח. אינני יודע אם זה יתקיים בידינו. אבל כיום ירושלים היא כולה שלנו, בתל אביב הרוב הוא שלנו, גם בחיפה הרוב הוא שלנו - הם רק מיעוט חזק. לנו יש שני שבטים [סניפים], להם יש שלושה שבטים. נפתחה דרך המלך בפנינו.

מה קרה בשתי התנועות האלה? הניסיון של התנועה מלמד אותנו, שהרוב הולך אלינו. אנחנו דרך המלך. הם תמיד בקצות המחנה. אם אנחנו שומרים על המסגרת ומשתחררים מהריב הפנימי וחדלים להיות טרף להם, אז יש לנו תקווה להתרחב. אין זאת אומרת שאנחנו מכחידים אותם. הדמוקרטיה מחייבת חופש והם גם מקדישים לפעולה זו יותר כוחות מאשר אנחנו. הם כוח לוחם וכובש יותר. עוצמת המחץ אצלם בכל העניינים האלה גדולה יותר. יש אצלם יותר להט. לא השכלנו להסתגל במובן זה לקצב הזמן והם עושים נפשות. אבל הם צריכים אז לעשות זאת בשם מפ״ם ולא בשמות שאולים ולא בטענות כוזבות של כלליות, בעת שאת ה־goodwill [רצון טוב] שישנו למסגרת הכללית ולתנועה רחבה אנחנו יורשים. במה דברים אמורים? אם אנחנו מקדישים כוחות לכך. במסגרות נבובות ללא תוכן חינוכי הדבר לא יתקיים בידינו. אבל ישנה אפשרות להצלחתנו. גם ב״תנועה המאוחדת״ וגם בתנועת ״הצופים״ השגנו אפשרות היסטורית לכבוש את התנועות האלה לנו - (ד. בן־גוריון: הם יוצאים להתיישבות?) - בוודאי. המצב היה שקיבוץ אחר קיבוץ של ״הצופים״ הפך למפ״ם. ובהיות שיש כלל, שמדריכים יכולים להיות רק אנשי הגשמה עצמית, רוב המדריכים היו מגוייסים משורותיהם - (א. דובקין: מחמישה קיבוצי "הצופים" שקמו אחרי ייסוד המדינה, שניים הם שלנו ושלושה שלהם) - זאת היתה ירושה מקודם.

עכשיו אנחנו ניגשים להסתדרות ״הנוער העובד״. שני דברים ברורים: בשום פנים ואופן אי־אפשר לקדש את הקיים. אין לומר, שמפני שפעם אחת היתה מסורת, מפני שפעם אחת היה לנו חזון על תנועת נוער עובד מאוחדת, שהיא גם חינוכית וגם מקצועית וגם חלוצית גם התיישבותית, מפני זה אסור לגעת במסגרת. הדבר הזה נפסל, כי המציאות נשתנתה והבעיות נשתנו. מזה צריך להיזהר.

ברור שבשום פנים ואופן אי־אפשר להשאיר את המצב הקיים. המצב הזה טעון שינוי. עכשיו השאלה: איך לשנות? מה שמוקשה בעיני בהצעת רפאל בש הוא לומר שהוועד הפועל [של הסתדרות העובדים] יכריע. הוא אמר שב״צופים״ עשינו זאת ״כי קיבלנו את ה־OK של משה [שרת]״. זה היה היסוד של הדבר. לו היה שם הוועד הפועל צריך להכריע, היה עד היום נמשך המצב כמו שהיה קודם לכן. מה זאת אומרת שהוועד הפועל צריך להכריע? הוועד הפועל צריך להכריע על תורה? יאמרו: ״מה זה, זוהי הסתדרות, ההסתדרות מארגנת עובדים לא לפי הכרתם אלא לפי הווייתם״. מאימתי חדלה הוויה פועלית להיות יסוד לשייכות להסתדרות? עם מסירת העניין לוועד הפועל אנחנו מכבידים עליו. כל זמן שזה נשאר במסגרת של נוער, שאי־אפשר לו בלי פעולה חינוכית, אפשר לפתח הכרעה אידיאולוגית. אבל כשמביאים את הדבר להסתדרות מכבידים על העניין ואינם מקילים.

אני חושש כי בש וחבריו, הנותנים לנו עצה כזו, הולכים פה בדרך ההתנגדות הפחותה ביותר. אולי היא דרך קלה יותר אבל היא לא תקום. בשביל ההסתדרות היא גם דרך קשה יותר. איני מעוניין להחליש את הלחץ על הוועד הפועל. איני רוצה שהם יעשו לעצמם חיים קלים. לי נדמה שעד עכשיו לא העמידו את עצמם פנים אל פנים מול הבעיה הזאת לאור כל השיקולים השייכים להסתדרות ולא ל״נוער העובד״, והם עניינים החותכים לא רק בגורל ״הנוער העובד״, כי אם גם בגורל המפלגה כמפלגה המתיימרת לחנך נוער בארץ לאורה. איני מעוניין להקל עליהם את הדבר.

העניין רציני ואני חושב כי ההצעה הזאת של בש למסור את ההכרעה לוועד הפועל לא תוביל אל המטרה. תהיינה רק השהיות נוספות. ההכרעה מוכרחה לבוא ב״נוער העובד״, ובמידה שזוהי הכרעה שלה שותפים לא רק הנערים המתהלכים ב״נוער העובד״, או מדריכים העובדים ב״נוער העובד״, אלא פה יש מפלגות. ייתכן שצריך למסור הודעה ברורה למפ״ם בעניין זה.

אמרתי מראש, שיש פה דברים שקשה לי לקבוע מסמרות בהם, אבל נדמה לי שעלינו ללכת באחת משתי הדרכים האלה: או בדרך הוועידה^[9] - ואיני מתרשם כל כך ממשבר האמון של המדריכים באפשרות קיום הוועידה, או דרך אחרת, לבוא למפ״ם ולומר: שימעו נא, באנו לידי מסקנה שפעולה חינוכית משותפה ב״נוער העובד״ בלתי אפשרית, ואנחנו מציעים לחלק את הפעולה החינוכית שתהיה פעולה מקצועית משותפת ואנחנו לוקחים אח הסניפים שלנו, את הנערים שלנו, ואנחנו מתחילים לנהל פעולה חינוכית לחוד והם לחוד, ונראה אל מי יזרום הנוער. תהיה תקופה שבה תהיה פעולה מקצועית לחוד. ייתכן שנעבור לשלב שבו נאחד את ״הנוער העובד״ עם ״התנועה המאוחדת״ וניצור תנועת נוער אחת. אבל בתנועה הזאת יהיו נערים שמבחינה מקצועית הם שייכים להסתדרות ״הנוער העובד״, והסתדרות זו תישאר מקצועית גרידא. אני מציע לחלק, אבל מראש לא קבעתי מסמרות. ייתכן שהדרך השנייה תבוא כתוצאה מהדרך הראשונה. איני חושב שראוי לנו להיעגן להחלטת הוועד הפועל בעניין זה.