22 | ישיבת המרכז, מפא"י,[1] תל אביב

3.3.1951

ברית המועצות זה בית עבדים

ישיבה סגורה

סעיף א׳: המצב המדיני

היו״ר ז. ארן פתח את הישיבה ואמר: "בהתאם לבקשתו של משה תהיה ישבה זו סגורה וישתתפו בה רק חברי המרכז וחברינו בכנסת. הבירור הוא סודי בהחלט. לא בגלל אי־מהימנותם לא הוזמנו חברים אחרים, אלא בגלל מספר המשתתפים הגדול שהיה בא אילו היתה הישיבה פתוחה".

 

מ. שרת: מראשית תקומת המדינה היתה לה השאיפה, היה לה היצר והיה בה שיקול הדעת, לנקוט קו עצמאי במדיניות החוץ. במרוצת הזמן ננקטה הנוסחה של קו ״אי־ההזדהות״. עצמאות ואי־הזדהות הן שתי פנים של מטבע אחת. העצמאות היא ההגדרה החיובית של אי־הזדהות. עצמאות היא שאיפה שיש לה שורשים עמוקים בהווייתנו מבחינה חיובית בלי קשר ויחס לצירופי הכוחות בזירה הבינלאומית. אי־הזדהות - זוהי כבר תחולה של העיקרון הזה על הרקע הבינלאומי הקיים, רקע חצוי בין שני גושים, ניסיון לעבור בין סלעי המגור בשלום.

אם אבוא למנות ולסכם את שורשי ההתמצאות [אוריינטציה] הזאת, שניסינו לנקוט במדיניות הבינלאומית, נדמה לי שמותר יהיה להעמיד אותה על חמש: ראשית, הכרת האחדות של העם היהודי המפוזר ברחבי תבל, הנמצא בכל אחד משני הגושים, וההכרה והזיקה שלנו לעם היהודי כולו. כן גם האחריות ההיסטורית המרכזית שלנו למעמדו, לעתידו ולגורלו.

שנית, העובדה ההיסטורית שמדינת ישראל באה לעולם על פי הסכמתם ובתמיכתם של שני הגושים גם יחד או, על כל פנים, של שתי המדינות העומדות בראש שני הגושים. לעיתים נדמה, כי הן מתחרות זו עם זו בהבעת יחסן החיובי לעניין ומתן ביטוי בינלאומי ממשי ליחס הזה.

לא אכנס לניתוח ההתפתחות. לא אומר מה הביא את ארצות הברית לתמיכה במדינת ישראל ומה הביא את ברית המועצות לכך. לא אומר אם שתי המדינות עשו זאת באמת ובלב תמים או מתוך כל מיני צירופי חשבונות, אם היו בשיקולים מעלות, מורדות או תנודות לצדדים, אם בעמדתן גרמו מניעים או בלמים. אינני נכנס בניתוח פרשה מסובכת ומורכבת זו. אני קובע רק את קווי המדיניות העיקריים כפי שהסתמנו בתקופת החזון והלידה של המדינה, כמי שבאו לידי ביטוי במעשים בינלאומיים מובהקים, כמו הכרה במדינת ישראל, שליחת צירים על צירויותיהם, הכרה בכניסתה לאו״ם.

היתה גם מידה של הכרת תודה מצד המדינה כלפי שתי המעצמות האלה, וגם רצון לשמור להבא על יחסן החיובי, להסתייע ביחסן החיובי ולהסתייע ביחסן זה בתהליך הצליחה על כל המעצורים שעוד נכונו לנו בדרכנו באו״ם לגבי השאלות הנוגעות נגיעה ישירה בכוחה ובקיומה של המדינה.

המניע השלישי היתה החרדה לשלום העולם והרצון לא לתת יד לליבון האש העצורה בו על ידי הצטרפות לאחד הגושים המזדיין כנגד חברו. גם כאן אני רואה עצמי פטור מלהיכנס לפרטים.

המניע הרביעי היה הרצון לשמור על שלום בית, שלום בית בתנועת הפועלים ושלום בית ביישוב. לא לדחוק אלא לדחות את קץ הסכסוך, שאולי רבים מאיתנו ראו כבר מלכתחילה שסופו בוא יבוא. מתוך חרדה ודאגה למצבה המורכב והעדין ביותר של מדינתנו בראשית תקופת התהוותה, בשעת העיצוב והתגבשות, כאשר הדברים היו עדיין נתונים בכור היתוך, לא רצינו להעמיס על הקברניטיות שלנו ועל הציבוריות שלנו מעמסה נוספת שלא נוכל לעמוד בה, ושחלילה יכולות להיות לה תוצאות הרסניות וממאירות אם לא נבלום את הסכסוך מתוך השאיפה לנקוט נוסחאות משותפות עד כמה שאפשר ולהגיע לרקע כללי, שאיננו שנוי במחלוקת, כיסוד למדיניות הבינלאומית שלנו.

המניע החמישי, שעליו רוצה אני לייחד את הדבור, הוא גאוותנו הלאומית והכרת ערכנו העצמי. אותה ההכרה שגם עם כניסת ישראל למשפחת העמים לא חדלנו להיות עם לבדד ישכון, עם בעל חשבון משלו, עם בעל הכרת מוסר ואחריות משלו, עם השואף להיות חופשי מכל סייג ומכל התקשרות כדי שיוכל לבור לו את דרכו לפי מושגיו, עקרונותיו ושאיפותיו.

כרגיל בתהליכים היסטוריים ובתופעות של חיים, כל עיקרון וכל אמת יש בצידם מדמות ההגבלות הנובעות מעצם מהותם ומדמות השיקולים המגבילים אותם ומנוגדים להם. גם התורה של אי־הזדהות לא ירדה לעולמנו מלכתחילה מבלי שתהיה מלווה בסייגים מרחיקי לכת ומבלי שיקיפו אותה יסודות של מדיניות, שלכאורה הם מנוגדים לה תכלית ניגוד. מלכתחילה, כאשר גרסנו אי־הזדהות, היה ברור שאין פירוש הדבר הליכה בדיוק באמצע במרחק שווה בין שני הגושים, בין שני הקצוות ובין שני הקטבים של הציר המדיני העולמי. בשום פנים לא היה הדבר כן. בשום פנים לא פירשנו את העיקרון הזה בצורה

זו.  גישתנו היתה ניטרלית, גישה של אי־צידוד לא בזה ולא בזה, של אי־נקיטת עמדה בסוגיות בינלאומיות השנויות במחלוקת בין הגופים, שיטה מתמדת של הימנעות ובלבד שלא להסתבך.

אמרנו לעצמנו - וכך נהגנו במקרים רבים - כי עלינו לנקוט עמדה לגופם של העניינים. ברור שגישה זו לא הוציאה את עיקרון ההימנעות, אבל גם הימנעות היא עמדה. האפשרות להימנע לא מנעה אותנו מלנקוט עמדה ללא הימנעות. אמרנו: קודם כל ובראש וראשונה שיקולי האינטרסים שלנו כמדינה קיימת וכמדינה מתהווה. רק שיקולים אלה הם שיכולים להביא אותנו לידי הימנעות או לא הימנעות, לידי נקיטת עמדה גם כשאין העמדה משותפת ומקובלת על שני הצדדים.

אף פעם לא גזרנו על עצמנו לנקוט עמדה מתוך שיקולים עקרוניים. אינני סבור שבסופו של חשבון יש ניגוד בין עמדה שננקטה לפי אינטרס לאומי ובין עמדה שננקטה לפי עיקרון מוסרי. ההבדל איננו איכותי. הוא יכול להיות אך ורק בממדים של זמן. אם לראות את האינטרס הלאומי לאורך ימים, הריהו מתקרב לעמדה המוסרית הזאת. נקיטת עמדה מצידנו שיש בה כדי לסבך אותנו פעם עם צד זה ופעם עם צד שני, אינה צריכה להביא אותנו לידי התקשרות קבועה עם אחד הגושים, אלא צריכים אנו לשמור עד מאוד על חופש מרחב של תמרון בין שני הגושים. אל לנו לתת יד לאיזה מזימה של צד אחד. אל נכניס ראשנו בעול של משמעת קבועה ועומדת על ידי התקשרות שתשלול מאיתנו את חופש הפעולה. עם זה, [נדרש] מאמץ בלתי פוסק של [קיום] יחסי הידידות בין שני הצדדים.

קו זה של שמירה על יחסי הידידות הוא הקו המנוסח רישמית אצלנו. אם תעיינו בקווי היסוד, בבניין האב של מדיניות הממשלה הקיימת, לא תמצאו שם הנוסח האומר: ״אי־הזדהות״, אלא שמירה על יחסי ידידות עם שני הגושים, ובראש וראשונה עם ארצות הברית ועם ברית המועצות. קו זה של שמירה על ידידות של שני הצדדים - הניסיון הוכיח שהוא יטשטש בהכרח המציאות.

עיקרון זה של אי־הזדהות הוא, כפי שכבר אמרתי, עיקרון שלילי. הוא חל על בעיות שאפשר לפותרן פתרון שלילי בלבד. נצא ונראה מה היו המסקנות המעשיות של העיקרון הזה. על אחת מהן כבר עמדתי, והיא אי־התקשרות קבועה ועומדת עם אחד הגושים כנגד רעהו. זאת היא הגבלה שאומרת לא מה אנו עושים, אלא מה עלינו לא לעשות. זאת היא מצוות ״לא תעשה״ ולא מצוות ״עשה״. והחיים הרי אינם מורכבים רק מקיומי מצוות ״לא תעשה״. העיקרון של אי־הזדהות לא אומר ולא כלום לגבי מצוות ״עשה״, שהן עיקר החיים. עיקרון זה שם תריס וסייג לחיינו.

אמרתי כבר בכנסת, שמטרתנו במדיניות אינה יכולה להיות אי־הזדהות.^[2] אין אי־הזדהות מטרה של מדיניות, אלא מטרת המדיניות היא לאפשר את החיים במדינת ישראל. זהו סייג, הגבלה, תנאי מלווה אבל לא עיקר תוכו של העניין.

המסקנה הנובעת מאי־התקשרות באיזו ברית פירושה הצטרפות לאיזו ברית. לא גרסנו הצטרפות ל״ברית האטלנטית״ לא מפני שאיננו מדינה אטלנטית. מבחינה גיאוגרפית זה לא בא בחשבון, אבל בתור קטגוריה מדינית לא גרסנו דבר זה. פירוש הדבר הצטרפות לברית ים תיכונית אם תהיה. היא איננה לעת עתה ולא תהיה. גם את הדבר השני הזה איננו יכולים לעשות באשר איש לא פנה אלינו, איש לא דיבר איתנו בעניין זה. זהו דבר של הגיגי רוחם של עיתונאים, אבל מראש לא גרסנו דבר זה. אי־מתן בסיסים לאיזו מדינה פירושה הצטרפות, ופירושה הצטרפות נגד ולא בעד. לא גרסנו דבר זה ועד היום נמנענו מהדבר. לא יכול היה להיות בשיטה זאת קו מנחה לגבי טיפול בבעיות אשר מטבע ברייתן מחייבות פתרון חיובי, ופתרון שלילי לא סגי בהם.

עמדנו בפני בעיית משטר. אנחנו לא יכולנו לומר: ״אנחנו לא נזדהה במשטרנו לא עם הדמוקרטיה ולא עם סילוף הדמוקרטיה. לא עם משטר דמוקרטי ולא עם משטר טוטליטרי״. קשה מאוד למצוא משטר כזה.^[3] בזה אינני רוצה לומר שמה שאני קורא ״דמוקרטיה״ זה דבר אחיד. המשטר הטוטליטרי הוא אחיד. בעת שמישהו שם מנסה לנקוט דרך אחרת הוא נזרק החוצה.^[4] המשטר הטוטליטרי הוא כולו מעור אחד, ואם יש קצת שינוי נוסח ב״דמוקרטיות העממיות״ זו רק שאלה של זמן, זאת אומרת שהדברים לא הבשילו די ואנחנו רואים אותם הולכים ומבשילים לעינינו ואנחנו רואים את האחידות משתלטת ומשתוללת במרחב זה. לעומת זאת, העולם שמחוץ למשטר הטוטליטרי יש בו גיוון רב ויש בו צורות מצורות שונות. כל מדינה ומדינה, שפתאום יעלו אותה על המזלג מתוך העולם הזה, אסכים מראש שזה משטר דמוקרטי מבחינת כזה ראה וקדש. בקרב ארצות אלה ישנן ארצות שהגיעו לשיא של דמוקרטיה בימינו. אנחנו עוד לא הגענו למצב כזה. איננו עומדים בשום פנים בשיא הזה לא בשיטת הבחירות ולא בתהליכי החיים אצלנו בכלל, אבל אין לנו במה להתבייש. על כל פנים, בשים לב לגיל הצעיר שלנו והחיים הטרופים, עם שידוד המערכות באוכלוסייה וכך הלאה, אין לנו במה להתבייש. מה שמציין ארץ זו זו רוח של חופש ולא רוח של דיכוי וסתימת פה. פה היתה בחירה לאו דווקא מדעת. אולי שלא מדעת. פה היתה בחירה ופה היתה הזדהות.

ישנם כמה וכמה סימני היכר המבדילים הבדלה גמורה וניצחת בין המשטר של ״דמוקרטיה עממית״ ובין המשטר שקוראים לו סתם ״דמוקרטיה״. וישינסקי פעם אמר לי, כאשר דיברתי איתו על עלייה מרוסיה: ״הלא אצלכם משטר דמוקרטי״ ומיד נשך את לשונו ואמר שהוא מתכוון לדמוקרטיה במובן הישיר של המילה, באשר פעם הם השתמשו במילה ״דמוקרטיה״ לגנאי. עכשיו ישנו סגנון חדש. ״דמוקרטיה״ זה דבר כשר, ולא רק כשר אלא שהם דוגלים ב״דמוקרטיה״.

ישנם סימני היכר מובהקים המבחינים בין משטרים. סימן היכר אחד זה חופש הביטוי. פשוטו כמשמעו. כאשר אני מדבר באסיפות של נוער מיד קופץ איזה נער ממולח ומפולפל וטופח על פני את הקמפניה האנטי־קומוניסטית באמריקה.^[5] יש תמיד להבחין בין כלל ובין יוצא מהכלל. מה הדבר האופייני, ומהו הדבר שהוא תוצאה של מצב ידוע בעולם. ישנו עולם שבו יש לפרט חופש לדבר וחופש לכתוב, חופש לפרסם, וישנו עולם שבו אין לפרט חופש כזה. ברוסיה זה מגיע לידי כך, שמשוררים מסוג ידוע, או משוררים סתם, כאשר הם כותבים שיר מסוג ידוע הם כותבים אותו ולומדים אותו בעל פה וקורעים את הנייר לגזרים ומלמדים את חבריהם את השיר הזה ומזהירים לא לכתוב אותו. לא רק שאין תקווה לפרסם שיר לירי כזה. אם יימצא שיר כזה בכתובים מר יהיה גורלו של אותו משורר, כי אין זה לפי הקו של אנשי ז׳דאנוב^[6] במישטור השירי. זה הבדל מובהק. סימן ההיכר, הקריטריון של חופש הדיבור, זה ביקורת השלטון, וביקורת השלטון לא לגבי ענייני היגיינה בבית חרושת, אלא לגבי יסודות המדיניות שאפשר לכפור בהם, לחלוק עליהם בפומבי וכדומה.

דבר שני זה חופש הארגון וחופש קיומם של ארגונים ומפלגות, שאין דעתם נוחה מהשלטון ואין דעת השלטון נוחה מהם.

דבר שלישי, לא אמנה את הכל, אך ברצוני להדגיש דבר זה: חופש הקשר עם חוץ לארץ בשביל יחידים וקבוצות, וחופש הקשר של חוץ לארץ עם יחידים וקבוצות במדינה. חופש תנועה, חופש ביקור, חופש קשרי מכתבים, חופש התקשרות עם ארגונים בינלאומיים, חופש קבלת עזרה וחופש מתן עזרה. חופש התקשרות של המדינה עם יחידים בחוץ לארץ ושל יחידים בארץ עם ממשלות, כמובן לא בלי גבולות, משטר שפירושו אפשרות למדינה לשמור על עצמה, אבל בדרך כלל נוהג של חופש.

מבחינה זו בחרנו במשטר מסוים, ועובדה זו העמידה אותנו באופן אובייקטיבי, מבחינת הווייה, בתחומי מחנה מסוים. היא זיהתה אותנו עם מחנה מסוים. כמה שנאמר שאין אנחנו מזדהים, עובדה זו זיהתה אותנו עם מחנה מסוים והעמידה חיץ בינינו ובין המחנה השני. בפנינו לא עמדה רק בעיה של בחירת משטר. נניח שמדינת ישראל היתה מדינה סטטית בשני המובנים, קודם כל מדינה שאינה מקבצת גלויות בתוכה, וגם מדינה שאינה קשורה עם העם המפוזר ברחבי תבל - גם אז היתה קיימת בעיה המשטר. אבל בשבילנו לא היתה קיימת רק בעיית המשטר, קשר לשם עלייה וקשר לא רק לשם עלייה, לשם השגת עזרה, אבל גם לא רק לשם השגת עזרה, כי אם קשר לשם קשר. אחד האינטרסים של המדינה זהו קשר עם היהודים בעולם לשם עלייה ועזרה, אבל לא רק לשם עלייה ועזרה, כי אם קשר לשם קשר.

מדיניות זה לא חזון. חזון זה עד אחרית הימים. מדיניות זה לתקופה מסוימת, תקופה שאפשר לראותה מראש, ולגבי מה שאפשר לראות מראש יש להניח בביטחון גמור שיישארו קיבוצי יהודים גדולים מחוץ למדינת ישראל שלא יהיו מועמדים לעלייה, או יהיו מועמדים לעליה רק במידה מסוימת ובתקופה קצרה מאוד - אינני יודע אם זה לעשרים או שלושים שנה. אותה תקופה שאפשר לדבר עליה, שלגביה צריכה להיות מדיניות מעשית שאנחנו מעוניינים בקשר עם היהודים האלה כפי שהם, כפי שהם קופאים על שמריהם. אנו מעוניינים בקשר ובזיקה איתם, אבל אנחנו כמובן מעוניינים בעזרה ובעלייה. כל הדברים האלה נתונים מאליהם באותו משטר שקראתי לו ״העולם הפתוח״, ואינם ניתנים כלל במשטר שנקרא ״עולם סגור״.

האינטרס שלנו הוא מדינה יהודית. האינטרס שלנו הוא מדינה של עלייה. האינטרס שלנו הוא מדינה נבנית - שלושת הדברים האלה. אני מבחין קודם כל מדינה יהודית הקשורה עם העם היהודי; בי״ת, מדינת עלייה מכנסת לתוכה פזורים. גימ״ל, מדינה נבנית, זאת אומרת זקוקה לעזרה. והאינטרס הזה שלנו מזהה אותנו עם העולם הפתוח. הוא לא רק לא מזהה אותנו עם העולם הסגור ומעמיד אותנו נגד העולם הסגור. יותר נכון, הוא מעמיד את העולם הסגור בניגוד לנו. מפני שאין זה רק שאנחנו בחרנו לנו במשטר אחד. איננו מעוניינים שישרור בעולם משטר של עולם סגור. איננו מעוניינים. אנחנו כמדינה, כיהודים, מעוניינים שהוא יסוף מן העולם מפני שאנחנו מעוניינים בקשר חופשי עם יהודי רומניה ועם יהודי רוסיה. איננו מעוניינים, אם תהיה מלחמה, שהעולם הזה יתפשט. איננו מעוניינים שגורל צרפת יהיה כגורל רומניה מבחינה יהודית. איננו מעוניינים שגורל איטליה יהיה כגורל רומניה. פה יש לנו אינטרס. אנחנו צד בעניין זה. איננו מרחפים מעל. הסכסוך הזה נוגע בדמנו ובנפשנו.

אם לדבר על המטרות הרחוקות של העולם הזה [הקומוניסטי], על כיבוש אמריקה וכולי, אז זו שאלה של חיים ומוות בשבילנו. כמובן, אני מתאר לעצמי שיש אנשים המתרצים לעצמם: ״כאשר כל העולם ייכבש [בידי הקומוניזם], ישרור חופש בעולם הזה״. אינני יודע מי יכול להבטיח זאת. מדוע לא שורר חופש בתחומי העולם הסגור הזה? מדוע לא יכולים יהודי רומניה להתקשר עם יהודי רוסיה? מדוע לא יכולים יהודי רוסיה להתקשר איש עם רעהו? מדוע אי־אפשר ברוסיה לנסוע ממקום למקום? מדוע בשום עיר ברוסיה אי־אפשר לקרוא עיתון של עיר אחרת? מדוע הכל ממושטר לא רק ברחבי המקומות תחת מרות ברית המועצות, אלא ברוסיה עצמה? מדוע זה? משהו טבוע במשטר הזה, אשר חודר לכל תא ותא שלו. אז אומרים לנו, ש״כאשר עולם זה יקיף את כל התבל כולה״ - ועוד לא ידוע איך יקיף, מתי יגיע לזה, מה יהיה בינתיים - ״אז ישרור חופש״.

אנחנו מעוניינים בזה שליהודים יהיה כסף משלהם. זה עניין חיוני בשבילנו. אנו מעוניינים שיהיו חופשים להשתמש בכסף שלהם כדי להשקיע אותו, לתרום אותו, לשלוח אותו לקרובים שלהם כאן, לתרום לקרנות, להלוות למדינת ישראל. אנו מעוניינים בביקורים. אנו מעוניינים בזה שיהודים יבואו הנה, שבכלל יהודים יבואו הנה. אנו מעוניינים בתנועות שלנו אליהם. מי מאיתנו, חוץ מהצירים, ביקר במוסקבה? ביקר שם שמואל אלישיב^[7] בתור מפקח ממשרד החוץ - לאיזה קשר הגיע עם היהודים? הוא הלך [שם] לבית כנסת. איננו מעוניינים רק בזה. כמובן שאיננו מעוניינים להפסיד גם דבר זה אם זו הדרך היחידה. אבל אנחנו מעוניינים שיהיה מצב של קשר בינינו ובין היהודים ברוסיה.

אם זו אמריקה, או ארץ רחוקה מאוד, רחוקה מדמוקרטיה לפי המושגים שלנו כמו דרום אפריקה, אתה חופשי להתהלך לאורכה ולרוחבה, לקיים כינוסים חופשיים וישיבות סגורות, ולהידבר עם יהודים ככל העולה על רוחך. כמובן שהדברים העולים על רוחך צריכים להיות דברים נכונים במידת האפשר, ולא תעשה שטות שתתחיל באסיפה ביוהנסבורג, או בעיר אחרת [בדרום אפריקה], לבקר את הממשלה של [ראש הממשלה דניאל] מאלאן.^[8] זאת לא תעשה. אבל בתחום החיים היהודיים בינם לבין עצמם אתה חופשי לגמרי.

איננו מעוניינים שאם אנחנו, נניח, זקוקים לעזרה באמריקה - אנחנו תמיד, בכל, ניזקק בתחום זה ל״סטייט דפרטמנט״. ברוסיה בכלל לא היה עוד קורטוב של עזרה, אבל למפרע ברור שאנחנו צריכים לפנות לשלטון.^[9] אלישיב, לפני איזה זמן, רצה להתקשר בפראג עם חוגי אמנות וספרות. הוא פנה אז לא לאגודת הסופרים, אלא ל״פרוטוקול״. ה״פרוטוקול״ זהו מנגנון הקשר עם הדיפלומטים, וממנו ביקש את הקשר הזה. הוא קיבל תשובה: ״אל תנסה להתקשר. אל תפנה אלינו בעניין זה ואל תנסה להתקשר קשר ישיר, כי זה לא מעניינה של מיסיה [משלחת] דיפלומטית״. אבל באמריקה, ואנחנו בשום פנים ואופן איננו בזים חלילה לזיקה לממשלת ארצות הברית - והרי היה ״סעיף 4״ - אבל אנחנו בשום פנים ואופן איננו כפותים בדבר הזה. אנחנו יכולנו לבוא לאיש כמו ליליינטל^[10] ולהזמינו לבוא לארץ־ישראל ולהתייעץ איתו בכל מיני שאלות. אנחנו מביאים הנה את לאודרמילק^[11] והוא איננו מוכרח בכל פעם לשאול את ממשלת ארצות הברית. ברור שאם נרצה להזמין את אופנהיימר,^[12] הוא ישאל את הממשלה, כי זהו [נושא הגרעין] עניין העומד ברומו של עולם. אבל בדרך כלל אנחנו מביאים מומחים מכל ארץ, מחוץ לארץ, והם אינם שואלים כלל את הממשלה. בימי המלחמה התייעצנו עם מומחים גדולים מאוד בשאלות נשק ובליסטיקה - ולא רק עם יהודים. עם יהודים בוודאי.

אנחנו מעוניינים במשטר הזה, שיהיה חופש כזה שנוכל ללמוד מניסיונו של העולם, נוכל לגייס יהודים לעלייה או לשהות של שנה בארץ. [ואם] לא לבוא הנה - שאנחנו נוכל לגשת אליהם ולהתייעץ איתם ולא נעמוד בכל מקרה ומקרה בפני חומת ברזל ובפני שיקול ממלכתי [שלנו], והשיקול הממלכתי הזה לא יהיה האם הדבר יזיק לנו. אלא שהשיקול יהיה: זה הכרחי לנו. אנחנו מעוניינים שיהיה משטר כזה בעולם, שאם ישנו ילד חולה אנוש, אפילו אין תקווה לו, שבכל זאת תוכל האם לנסוע לאמריקה ולשווייץ לאיזה מומחה, ולא יגידו לנו שיש מומחה אחד ויחיד בעולם המסוגל להציל ממחלת עיניים, מעיוורון, והוא יושב באודיסה, וכאשר פונים - ופונים באופן אישי - אומרים לנו שהוא כל כך עסוק ואי־אפשר להגיע אליו והילד מוכרח להתעוור.

ועל הכל קיימת בעיית אחדותו וחרותו של העם היהודי. לכאורה אפשר היה לומר, כי השאלה לאיזו השקפת עולם להשתייך - אם להשקפת עולם דמוקרטית או טוטליטרית, אם סוציאליסטית או בולשביסטית, או אולי קפיטליסטית - אינה שאלה לאומית בשבילנו. זו שאלה חברתית. העם היהודי יכול להיות ניטרלי בעניין זה. מבחינת ענייני העם היהודי אין לפסוק כאן הלכה. זו שאלה של כל יהודי ויהודי בתוכנו. למעשה הדבר הזה איננו כך. עניינו של העם היהודי קובע פה עמדה. הוא גוזר את הבחירה ואיננו משאיר שום חופש. לא מפני שהדמוקרטיה היא פרו־יהודית ולא מפני שהקומוניזם הוא אנטי־יהודי. אני מתאר לעצמי ארץ דמוקרטית שיש בה פרעות, ואני מתאר לעצמי ארץ אנטי־דמוקרטית ששם יש הגנה בפני פרעות - דווקא מפני שהיא טוטליטרית ההגנה יותר יעילה. לא משום זה, אלא משום שבתנאי משטר דמוקרטי נוהגות אותן החרויות שעליהן דיברתי - והחרויות האלה מאפשרות הגדרה עצמית של יהודים, פעולה עצמאית של יהודים, קשר של קיבוצי היהודים זה עם זה בעולם - וזה מה שנחוץ לנו, בעוד שמשטר טוטליטרי אינו מאפשר קשר חופשי של איש ולכן גם של יהודים, ואיננו מאפשר להם קשר בין ציבורי יהודים זה עם זה בעולם, וקשר של כל אחד מהם עם ארץ־ישראל והמדינה. ולכן העם היהודי איננו מעל לסכסוך, אלא הוא צד בסכסוך בתוקף מעמדו וגורלו כעם מפוזר בעולם הזקוק לאחדות, שיכול להשיג אותה רק במשטר של חופש. בתוקף היותו עם מפוזר במיעוטים בכל העולם, מיעוטים שיכולים להגיע לחופש של ביטוי ולחופש של התארגנות רק במשטר שמאפשר בכלל למיעוטים חופש של ביטוי, חופש של התארגנות.

לכן העם היהודי, כעם היהודי, מוכרח להיות אויב לקומוניזם. אויב לוחם בקומוניזם. ברור, יש שיקולים מאוד מרחיקים בסיווגם שהעם היהודי יצא לוחם, ובינתיים יש לו בני תערובת [בברית המועצות] ומהם ייפרעו, ועלינו להיות מאוד זהירים. אני מדבר עכשיו על שורשי הדברים. אני מדבר מה היה צריך להיות אילו יכולנו לעשות דברים כפי שיכולנו לעשות אותם, והדבר הזה הוא השורש העמוק של העמדה [שלנו] ואותו אי־אפשר לטשטש, וכל אחד יודע.

כאשר הצירות [הסובייטית] נמצאת פה והיא רואה כיצד באים האמריקנים, ואיך ראש הממשלה מכנס את יהדות אמריקה בירושלים, ואיך הוא יוצא אל יהדות אמריקה, ואיך שר החוץ יוצא לדרום אפריקה רק בשביל היהודים - מדוע נסע לדרום אפריקה? מדוע דווקא לשם? מפני ששם יש 100 אלף יהודים - הם מבינים מה חסר לנו בברית המועצות. והם מבינים שאלה הם עצם חיינו והם מבינים איך אנחנו צריכים להתייחס אל המשטר ההוא אם אנחנו מעריכים את עצמנו. הם מעמידים את עצמם במקומותינו ואומרים איזה עמדה אנחנו היינו נוקטים כמקשיבים לציווי המדינה הזאת. אחדותו וחרותו של העם היהודי מחייבות את ביטול המשטר הקומוניסטי בעולם.

אני מדבר פה על דברים שהם כבשונו של עולם, שלא כל המסקנות מהם בשום פנים ואופן מוכרחות לבוא לידי ביטוי במדיניות המעשית. וחלילה לי להשאיר את החברים באיזה רושם מוטעה בעניין זה, אבל אני רוצה לציין את הגילויים המעשיים הברורים והבלתי נמנעים של הניגוד הזה, שהגענו אליהם, והם שניים: היחס לציונות ולישראל, היחס הרישמי והפומבי לציונות ולישראל בתוך ברית המועצות ובתוך ״הדמוקרטיות העממיות״, והיחס לקומוניזם בתוך מדינת ישראל.

שימו לב, אינני מדבר על הסתבכויות גלויות בתחום היחסים בין ישראל לבין ברית המועצות. אני מדבר על סיבוכים הנובעים מהיחס לציונות ולישראל בתוך ברית המועצות, מהיחס לקומוניזם ולגוש המזרחי ולמדינות מזרח אירופה בתוך מדינת ישראל. אבל ברור שדברים אלה אינם יכולים שלא להשפיע על היחסים בין המדינות, אפילו נקטנו בכל האמצעים לשמור על היחסים האלה מכל משמר.

אם נבוא לבחון אה המדיניות המעשית כתורת הנגלה, לא כתורת הנסתר, של ברית המועצות ו״הדמוקרטיות העממיות״ כלפי מדינת ישראל, נראה כאן שניות מובהקת מאוד. לגבי היחסים הישירים בין מדינה למדינה יש רצון לשמור על יחסים האלה, לקיים אותם במידת האדיבות המינימלית. אינני רוצה להיכנס לפרשה הזאת. היא מאוד מאוד מושכת אותי ואני יכול לרתק את השומעים. אבל זה יטה אותי מן הדרך ויכניס אותנו יותר מדי לבלטריסטיקה. אבל יש יחסים, מה שקוראים אצלנו ״תקינים״. זה חל על רוסיה זה חל על פולין, זה חל על צ׳כוסלובקיה, זה חל על בולגריה. לבולגריה כל הזמן יש תרעומת כלפינו, שלא שלחנו אליה ציר. הם הכירו בנו ושלחו לנו את היהודים, כפו שראינו. יש רומניה, ששם הציר שלנו זוכה לכל היותר לראות את סגן ראש הטקס. נניח ששגריר ארצות הברית או ציר בריטניה היה זוכה לראות אצלנו רק את סגנו של מיכאל סימון [האחראי על הטקס] במשרד החוץ. אבל זוהי רומניה. זה לא חל על פולין, לא על צ׳כוסלובקיה ולא על ברית המועצות, שבה ראה הציר שלנו כמה פעמים גם את שר החוץ, דבר שאינו מקובל שם כל כך לגבי צירים. אפשר לומר: פחות או יותר בסדר.

לעומת זאת, אם נראה כיצד משקפת הממשלה בארצות אלו את מדינת ישראל ואת הציונות בחיים הציבוריים, זאת אומרת בעיתונות ובפרסומים הרישמיים - ואין [שם] פרסומים לא רישמיים. העיתונות אינה כותבת כעולה על רוחה, כי אם כל דבר נכתב על פי הוראה.

אם אנחנו רואים פתאום שב״קרסניה זוזדה״^[13] או ב״טרוד״^[14] או ב״ליטרטורניה גזטה״^[15] מופיעה רשימה, ברור שניתנה הוראה לכתוב מאמר זה וגם המציאו [לעיתון המפרסם] את כל הפרטים הדרושים. אם אותו עיתון יודע, למשל, מה נכתב עלי פעם ב״ניו סטייטסמן״,^[16] ברור שכל זה בא מתיק.^[17] מחר זה יופיע בעיתון אחר ופתאום זה מופיע באיזה ״וסטניק״^[18] המופיע בקזחסטן או באוזבקיסטן. אבל האופי הכללי של הפרסומים הוא השמצה ארסית פרועה, השחרה, עיוות הפרצוף, שיסוי בלתי פוסק [נגד ישראל]. גם בזה יש דרגות, כמובן. אינני יודע אם אתם קוראים את העיתונות של ״נטורי קרתא״ בירושלים ומה שהם כותבים על הרב מימון.

יש בכלל בגידופים ובחרפות דרגות כמו שיש דרגות למילות חיבה, אבל אין זה משנה את העובדה, כי מדברים עלינו [בעיתונות הסובייטית] בגידופים וחרפות. מדוע? מפני שיש שם יהודים. אני מניח שלולא היו שם יהודים אולי לא היה דבר כזה, או היה במידה שיש על שוודיה או שווייץ. אבל אנחנו נפלים מכל הארצות האלה. אין התנפלויות עלינו והשמצות לגבי דידנו דומות כלשהו לסגנון הדיבור לארצות שכאילו מתיימרות באי־ההזדהות שלהן. בשבילנו יש סגנון מיוחד וזה, ברור, תוצאה מעובדה אחת: יש יהודים שם ועל היהודים האלה יש להשניא אותנו, ויש להפחיד אותם מניסיונות של קשר איתנו, מגילויי אהדה כלפינו. מי שקומוניסט - להשניא עליו אותנו. מי שאיננו קומוניסט - להפחיד אותו.

דבר זה איננו יכול שלא להשפיע על יחסינו. איננו יכולים לראות את זאת תמיד רק כשאלה. אנו יודעים היטב, כי זוהי עיתונות ממשלתית. אנו מאוד מאוד ממעטים להגיב, אבל אנו לפעמים מוכרחים להגיב. דברים אלה [האנטי־ ישראליים] מתפרסמים פה אחר כך, מתפרסמים באמריקה. הם אינם יכולים לא להוות לחץ עלינו. הם אינם יכולים לא לחייב אותנו לתגובות, והתגובות אינן גורמות לשיחות ידידותיות. הן משרישות מתיחות ידועה ביחסים. איננו יכולים שלא להגיב על כך כאשר פוגעים בראש הממשלה, כאשר פוגעים במדינה - מדינה ידידותית לכאורה - כאשר מסלפים סילוף גמור את מדיניות הממשלה, כאשר מסלפים סילוף גמור את עובדות היסוד בארץ, כאשר מציגים את הארץ הזאת כ״בית עבדים״, כארץ שבה ילדים מתים בהמוניהם מרעב וממחלות.

ישנה עיתונות חופשית בעולם. ישנה עיתונות אנטישמית שמשמיצה אותנו במקומות שונים - מה השפעתה בדרך כלל ומה אחריות השלטון עליה? פה [בגוש הסובייטי] זה קול יחיד שנשמע בארץ. זה חינוך יחיד של המדינה. זה מקור יחיד של הסברה שהציבור מקבל. וזה נעשה במאמר השלטון. יכול לקרות משהו באמריקה, שנאמר גם ל[ממשלת] אמריקה: ״זה לא ייתכן״, אבל כמה פעמים זה קורה והאם זה קורה? אינני מדבר על כך, ששם ישנם יהודים שלא יעברו בשתיקה על רמז, על שמץ של גידוף וחרוף, מבלי מיד לפרוץ בתגובה חריפה ביותר, המגייסת דעת קהל לצידה. כאן [בבריה״מ] הפה סתום. אם אנו לא נאמר - מי יאמר? איש לא יאמר. גם פה [בישראל] לא נאמר? מוכרחים לומר איזה דבר, ואם לומר - מוכרחים לומר דבר ברור. דבר ברור זה אינו משפר יחסים, אינו מסלק סיבוכים. להיפך.

לעומת זאת, ישנה בעיה של היחס לקומוניזם בישראל. דבר זה קיים פה.

דבר זה אוכל בכל פה, אוכל בנוער, אוכל בציבור הפועלים, או יכול לאכול או אוכל בציבור העולים. כרגע אינני מעמיד בעיה זו לניתוח. בעיה וו יכולה להעסיק ישיבה של המרכז, אבל אני מקבל דברים אלה כנתונים ידועים היטב, אולי לרבים היושבים פה ידועים יותר מאשר לי מתוך פגישה ישירה עם אנשים אלה והתהליכים הפועלים בהם.

איננו נכונים בשום פנים ואופן לגרוס, שקו האי־הזדהות מחייב אותנו לניטרליות או לאדישות כלפי תופעה זו. איזה משטר יהיה בארץ, איזה משטר יהיה בתנועת הפועלים, אם תהיה פה חרות הרוח או יהיה זה בית עבדים כמו ברוסיה - זו שאלה נוקבת מאוד ואנו לא נפקיר עניין זה בלי מלחמה, ואנו עומדים בקשרי המלחמה הזאת. ואני רוצה לומר: בעניין זה אי־אפשרית שפה רפה. הכרחיים דברים ברורים. אי־אפשרית ניטרליות. מוכרחה להיות מלחמה. אי־אפשר לנסות ללכת באמצע. יש הכרח במערכה פעילה נגד הקומוניזם בארץ. לא רק תהילת המשטר שישנו לנו, אלא שלילת המשטר ההוא - הסברה והסברה נוקבת, העמדת הדברים על חודם: חרות או עבדות? העמדת התפישה הסוציאלית על חודה - דמוקרטיה או טוטליטריות? דמוקרטיה או דיקטטורה? שלילת הטוטליטריות, שלילת הדיקטטורה. ללכת באמצע זה המסוכן ביותר, זה אינו מסביר ולא כלום, זה אינו משכנע בשום דבר. זה מפקיר את השדה לבעלי התורה הצרופה, הברורה, לבעלי הנוסח הנוקב. זוהי הבעיה בחזית הנוער, בחזית תנועת הפועלים, בחזית העלייה. ולא יעשה את המלחמה הזאת גורם אחד זולת מפא״י. וכאשר מפא״י עושה מערכה, אז למעשה פירושה מדינת ישראל עושה מערכה.^[19]

קודם כל, המפלגה אינה משחררת את השרים שלה מהשתתפות במערכה, ואינני חושב שהיא יכולה לשחררם. אם ראש הממשלה או שר החוץ מדברים במקום־שהוא, הם נאלצים לומר בעניין זה דברים ברורים. אני מתאר לעצמי שגם כשאני מופיע באסיפות סגורות של נוער דברים אלה נמסרים [לידיעת צירות בריה״מ בתל אביב]. גם אסיפה סגורה של נוער זו אסיפה של 500-400 בני נוער. אסיפת סטודנטים בירושלים זו אסיפה של אלף איש. המערכה הזאת אינה יכולה להתנהל אם היא נעשית לא מניקוי מצפון כי אם לשם הכרעת הכף בנפש הנוער. היא מוכרחה להתנהל לאור סיסמאות ברורות מאוד: ברית המועצות זה בית עבדים, כי שם אינה קיימת חרות הרוח. סוציאליזם פירושו - קודם כל ובאחרית הכל - חרות האדם. תנועה המנסה, המתיימרת להגשים סוציאליזם על יסוד שלילת חרות האדם היא זיוף הסוציאליזם. ״דמוקרטיה עממית״ זה זיוף של דמוקרטיה. רעיון ״הדיקטטורה של הפרוליטריון״ זה רעיון פסול ביותר שנתחדש בעולם הסוציאליסטי. הברית שלנו היא ברית עם הסוציאליזם הדמוקרטי בעולם, כי אין זו בשורת ניצחון לסוציאליזם להציג את עצמנו כיחידים בעולם שבידיהם הסוציאליזם הצרוף. אז אין תקווה לסוציאליזם.

ברצוני להביא דוגמה מההתפתחות שחלה בחודשים האחרונים. אינני יודע עד כמה כל חברי המרכז יודעים את הדבר. ברצוני לספר מה קרה בתנועה אחת של נוער בארץ בחודשים האחרונים והיא תנועת ״הצופים״. יש תנועת ״הצופים״ בארץ, או הסתדרות ״הצופים״. זוהי הסתדרות כללית. היא אינה נמנית באופן רישמי על תנועה הפועלים. היא אינה תחת חסות ההסתדרות, כל שכן אינה תחת חסות המפלגה. היא תנועת נוער כללית, מאושרת על ידי בית ספר. היא מקבלת עזרה ממחלקת החינוך, עכשיו ממשרד החינוך, מבתי הספר וכולי, אולם בה החלה פועמת רוח חלוצית ומתוכה החלו לצאת קבוצות נוער להתיישבות חלוצית, והיא הלכה לפלמ״ח כלכת תנועה חלוצית. היא הלכה לגיוס [לצבא הבריטי] כלכת תנועה חלוצית. היא הלכה לכל משימה כלכת כל תנועה אחרת, אם כי באופן רישמי אינה מחייבת להגשמה אישית, אבל היא מחנכת להגשמה אישית והיא מוציאה מתוכה כוחות לחזית החלוצית הזאת. ומכיוון שהיא הלכה והתקרבה יותר לתנועת העבודה, הזדהתה יותר עם תנועת העבודה - באה עליה ברכה, ברכת ההשראה, האצלה של רוח תנועת העבודה, ובאה עליה הקללה של התנועה - הפירוד בתנועת העבודה, כי הדברים הללו כרוכים יחד. וקרה כך, שיסוד ידוע היה יותר פעיל, יותר יעיל, יותר ידע מה שרצה, יותר מכוון למטרתו, והקבוצה שיצאה מתוך תנועת ״הצופים״ להגשמה, קודם להכשרה, ואחר כך להתיישבות, אליהן היא הגיעה בצינורות הקו הגנרלי של ״הקיבוץ המאוחד״. זאת אומרת, שהקבוצות של תנועת ״הצופים״ נהפכו לקבוצות וקיבוצים של מפ״ם. והחל מעגל קסמים ממאיר בתוך תנועת ״הצופים״. היות ומקובל אצלנו, כי להדריך יכולים רק אלה הנמצאים בהגשמה עצמית, זאת אומרת, שהם הדמויות המחנכות - אם רוצים לחנך את תנועת הנוער לאור ערכיה של ההתיישבות הקיבוצית החלוצית, הרי הדבר צריך להתגלם באישיותם של המדריכים - זוהי השאיפה של הנוער, הוא רוצה לדעת כיצד חיים בקיבוץ, רוצה לבקר בקיבוץ, רוצה לקבוע בעצמו את מקום ההכשרה. והמדריכים, להם היתה הכשרה מוסרית והם פוסקי הלכה אידיאולוגית בתנועה, ונוצר מצב שהיות והמדריכים בתנועה יכולים להיות רק משורות ההגשמה, ההתיישבות - המדריכים הם אנשי מפ״ם. ושבט אחר שבט של ״הצופים״ בעיר זו או בעיר אחרת נכנס תחת כנפי מפ״ם.

אנו עמדנו שם במצב של מיעוט מתגונן על נפשו, והשאלה היתה: מה יהיה? אני מקווה כי זה לא יתקבל כאיזו התרברבות, אבל אני מאושר מאוד שהיתה לי הזכות בשלבי היסוד לתת דחיפה ראשונה לדברים שילכו בכיוון ידוע, ודעתי היתה שהשאלה הזו לא תיפתר בדרכי שלום אלא רק במלחמה, ובמלחמה יכולה ידנו להיות על העליונה, או צריכה להיות על העליונה, ואמרתי: ״צריך להציג בתוך התנועה לבירור את השאלה האידיאולוגית מה זה דמוקרטיה?״ ולא סתם לומר ושיהיה כתוב ״אנו מחנכים לדמוקרטיה״, אלא מה זו דמוקרטיה? מה זו מדינת ישראל? מה זו נאמנות למדינה ישראל? למה זה מחייב? או כמו שאומרים באנגלית To spell it out.

חברינו בתנועה [״הצופים״] הלכו בדרך זאת. לשמחתי, העמידו במועצת התנועה את השאלה האידיאולוגית לבירור וניסחוה בדברים שאינם משתמעים לשתי פנים: שלילת שיטת ״הדמוקרטיה העממית״^[20] ושלילת הדיקטטורה. הם פירשו מהי הדמוקרטיה. הם פירשו מה פירושה של הנאמנות למדינת ישראל, והם קראו מלחמה על הצד שכנגד. התוצאה היתה שהצד שכנגד יצא את התנועה כמיעוט בלבד. בירושלים כל התנועה נשארה, בתל אביב הרוב העצום של התנועה גם הוא נשאר. בחיפה נשאר רק רוב התנועה - שני שלישים בלבד. התנועה נשארה ברוחנו ושמרה את המסגרת התנועתית ואת הפשרות בעיני בתי הספר ואף את הפשרות בעיני ההורים. כשנפגשתי בשבת הקודמת עם 400 נער ונערה, בני שבע עשרה או שמונה עשרה חניכי התנועה הזאת, ראיתי רוח חדשה במחנה. לא אמרתי בזאת שזהו הנכס המונח בכיס של זיאמה [ארן] כמזכיר המפלגה, אולם עכשיו כבר אפשר לשלוח לשם מדריכים וכוחות שישקיעו חיים ומרץ בעניין. אם לא נעשה זאת, הרי העולם פרוץ והמשטר הדמוקרטי פתוח להשפעות שונות. הסכנות אינן רק מפ״ם, אלא ״חרות״, ״כנעניות״ וגידולי יבלית אחרים. הדבר מחייב עבודה רבה ומרובה. אני בטוח שעד שנעשה את הניתוח הזה ב״נוער העובד״,^[21] יהיה הוא רק בית התרוצצות פנימית ואכילת איש את בשר רעהו. לא ארבה לדבר בשאלה זו, כי היא עומדת על הפרק בפני המזכירות או הוועדה המדינית.

אמרתי כי הדברים [בתחום יחסינו עם בריה״מ] השתבשו. ציינתי שני דברים: היחס לדמוקרטיה אצלנו, שאומר דברים ברורים: במה אנו מעוניינים ובמה אין אנו מעוניינים, דבר שמשפיע על הופעתנו הבינלאומית, על יחסנו אליהם [לבריה״מ] ועל היחס שלהם אלינו.

אחזור לנושא. הבעיה של הקו הבינלאומי שלנו החמיר ביותר בעקבות הצטרפות שני שלבי התפתחות: אחד עולמי ואחד יהודי-ישראלי, כל אחד מהם חמור דיו. הצטרפותם יחד, הזדמנותם לעונה אחת, היותם משפיעים זה על זה, מהווה את נקודת המוקד של העניין.

מה נפל בעולם שלנו בזמן האחרון ומה הדבר הקובע את מעמדנו?

הקושי העצום והעול שגובר בביצוע קיבוץ הגלויות. כל קשיינו, כל צרותינו וכל לבטינו מקורם בעניין זה. במילים אחרות: החרפת הצורך בעזרת חוץ, או בלשון גסה יותר, החרפת הצורך בדולרים. גם הכנסת החליטה שלא להשתמש במילים אלה, ובמקום ״חוק איגרות הדולר״ אמרה ״חוק מילווה העצמאות״, אולם בין כך ובין כך אלה הם דברי אלוהים חיים. ייתכן שהכותרת הקודמת לא היתה נאה ואינה מבטאת לפי דעתי את המטרות ההיסטוריות של העניין, אבל אי־אפשר לומר שאין היא אמיתית. [הכורח להסתייע בארה״ב] זאת אמת נוקבת עד תהום הווייתנו. אם אנו איטיים בהסקת מסקנות מהמצב הזה, הרי זה רק מפני שאיננו נותנים את דעתנו על חומרת המצב. אני אומר זאת כלפי הממשלה, כלפי עצמי וכלפי כל אחד מאיתנו. הגלגלים מסתובבים. אנחנו חושבים שהם ימשיכו להסתובב בלי מאמצים נמרצים לשינוי המצב. אבל מה שלא יעשה השכל הרי יעשה הזמן, ומה שלא תעשה התבונה יעשה ההכרח. מוטב לראותו בעיניים פקוחות שעה קודם ולהסיק את כל המסקנות.

הדבר השני שנפל בעולמנו הוא התקרבות המלחמה העולמית. אין זה רק בעולמנו־אנו. זהו המצב בעולם כולו. אבל בנו פוגע הדבר מאוד מאוד. אני קובע כעובדה פסיכולוגית, פוליטית וצבאית, כי העולם נמצא במצב של ערב מלחמה. אינני אומר כי מלחמה מוכרחה לבוא. אפשר למנוע את המלחמה. ייתכן והיא תימנע. אבל העובדה שאפשר למנוע מלחמה, והתקווה שהיא תימנע איננה משנה לגבי העובדה שכיום נתון העולם במצב של ערב מלחמה. צריכים אנו היום להשיג עזרה בין במזון, בין במלאי, בין נשק, בין חומר גלם, בין אם מילווה ובין אם מגבית יהודית. את כל הדברים האלה יכולים אנו להשיג רק בעולם הפתוח. והעולם הפתוח הזה סבור שהוא נמצא במצב של ערב מלחמה והוא מארגן את מסחרו, את ייצורו, את היצוא שלו, את אספקת נשקו ואת נכונותו להלוואות אך ורק לפי שיקול זה האומר: ״אני נמצא בתקופה על ערב מלחמה״.

הפרץ בין התחושות והלכי הרוח השוררים בציבור שלנו, באווירה המצומצמת הזאת, לבין אותו האקלים המדיני, האווירה הנפשית, אותה מערכת הלכי רוח שאנו נקלעים לתוכה כאשר אנו רוצים לצאת מכאן, הוא מפתיע. כאשר באים אנו בדברים עם מישהו על איזו כמות קטנה ביותר של חומר גלם, על אשראי, על מילווה, וכשאנו עוברים מהאווירה הציבורית היהודית שבארץ לאווירה הציבורית היהודית שבאמריקה, הרי המעבר הוא מפתיע, הומם, מדהים.

איך משתלבים הדברים? גם אילמלא התקרבות מלחמה אנו עומדים בפני תהליך של קיבוץ גלויות. הכנסנו לארץ 540 אלף איש. אנו היודעים כי טרם קלטנו אותם. חלק מהם נמצא בתהליך של קליטה, חלק בתעסוקה על חשבון האינפלציה שלנו. אין לנו אפשרות אחרת. אולם העובדה היא כי הפרץ הולך ומתרחב בין הייצור והצריכה בארץ, וזה גם בלי מלחמה עולמית. ואם יש סכנת מלחמה עולמית הרי המסקנה הראשונה: יתר קליטה, החשת תהליך הקליטה, החשת תהליך הביצור לקראת כל צרה שלא תבוא. התקרבות המלחמה מחייבת גם את החשת קצב הבניין. החשת קצב הבניין מחייבת יתר עזרה מעולם המתכונן למלחמה, ויש בדבר הזה כדי לחייב אותנו ליתר הזדקקות להתכוננות לתהליך זה. אנו מוכרחים יותר ויותר להיזקק לאלה שמהם אנו מקבלים את העזרה, ולצערי הם אלה המתכוננים למלחמה והקובעים כל עזרה שיכולים הם לתת אך ורק לפי שיקול זה. בבחינה זאת התקרבות המלחמה היא גם דרבן וגם רסן לדחוף אותנו ליתר מאמץ, ומאידך יש בזה כדי להגביל אותנו ולהטיל עלינו כבלים.

מדיניות החוץ איננה דבר המונח בקופסה. אין זה דבר מגובש ונוקשה. זה נמצא תמיד בכור היתוך ידוע ופועל תמיד בהשפעת התמורות המתחוללות מסביב. על מדיניות החוץ לפלס דרך בשדה הזרוע מוקשים של גורמי חוץ. עליה לבור את דרכה. הייתכן שתבוא תמורה בעולם, ויחד עם זה תבוא תמורה במצבנו הפנימי - היינו החרפת משבר קליטת העלייה - מבלי שהדבר ישתקף במדיניות החוץ? מדיניות החוץ, שתמורות כבירות, לאומיות ובינלאומיות לא תשתקפנה בה, חדלה להיות מדיניות. היא נהפכת לדוגמה נוקשה, לתורה חנוטה שחדלה להיות תורת חיים. היא חדלה להיות למכשיר של שרות למדינה. היא נהפכת לפולחן של חסידי תורה מסוימת - מצד זה תהיה שבת ומצד זה תהיה שבת, ובאמצע חול - ״ויעש בעיסה ולא יחטא״^[22] - או הכל שבת או הכל חול.

אבל אין כאן רק שאלה של תכסיס, אם כי [פעמים] יש עניין של תכסיס שקובע גורל. אי־אפשר כיום לנהל לא מילווה, לא עזרה מממשלת ארצות הברית, אי־אפשר כיום לנהל מגבית יהודית בארצות הברית - המגבית הזאת מבחינה ציבורית, וגם מבחינה אישית, היא בלתי אפשרית לחלוטין בתקופה זו - אילמלא ידעה ממשלת ישראל, בראש ובראשונה באמצעות משרד החוץ, אבל גם לא מן הנמנע על ידי ראש הממשלה בעצמו ובאמצעות השגרירות שלה בארצות הברית - בלי שום הכרזות על שינויי מדיניות מפוצצים, ובלי שום הצהרות על הצטרפות הזדהות, בלי דברים אלה - אילמלא הצליחה ליצור אווירה שפירושה בשביל יהודי ארצות הברית: מדינת ישראל היא עם אמריקה. מדינת ישראל, בסופו של דבר, נוכח סכנת מלחמה עולמית, היא עם אמריקה. אז לא חשוב, נניח, ריב עד לב השמים במעמד חגיגי מאוד עם יושב ראש ועידת המגבית,^[23] בסעיף העיקרי של התוכנית, במערכה העיקרית של ההצגה, בארוחת הערב המרכזית שבה אני נואם, כאשר מודיע לי היושב ראש מה הוא יאמר, ואני מודיע לו: ״אתה לא תאמר זאת בנוכחותי, כי על ידי כך אתה מחייב אותי. והוא רצה לומר, לא פחות ולא יותר, ש״אם מחר תהיה מלחמה, מדינת ישראל תילחם איתנו״. אני אומר לו: ״אם תאמר זאת אני לא נואם. אני אלך, כי אינני יכול אחר כך לתקן אותך בנקודה זו. זאת תהיה שערורייה מפליצה, אבל אינני יכול לשתוק ולהזדהות עם דבר זה״. אז הוא עוזב את האסיפה בחרי אף. הוא טוען שפתאום תוקף אותו כאב ראש, אבל הוא עוזב את האסיפה והדברים לא נאמרים, מפני שאני חושב שהוא מרחיק לכת ואין בזה צורך.^[24]

אבל בלי דיבור כזה שייצור אווירה כזאת, הנחה כזאת, שיאפשר רוח כזאת, שהדבר הזה ברור - לא צריך לשאול שאלות ולא צריך להכריז הכרזות והצהרות - בלי זה אי־אפשרית מגבית [בארה״ב].

ואינני יודע אם אתם יודעים, אך ישנן ידיעות טובות על מהלך המגבית, היא במעלה, היא במעלה מפני שיש יותר כסף הודות להתכוננות למלחמה, היא במעלה מפני שיש מיסים יותר כבדים הודות להתכוננות למלחמה, ואם יש יותר כסף ויותר מיסים אז יותר כדאי, מתוך פעולת מנגנון פיסקלי ידוע, לתרום, כי מה שאתה תורם [כאזרח אמריקני] אתה לא משלם עליו מיסים וחלק גדול אתה נותן לא על חשבונך אלא על חשבון הממשלה - בין כה וכה היית נותן את הכסף כמיסים, ולכן מוטב לתרום אותו למדינת ישראל.

אם אנחנו הולכים מחר להכריז על מילווה, וזה כבר מחייב שיתוף פעולה של מוסדות, של בנקים, זה מחייב, על כל פנים, רישיון רישמי של האוצר של ארצות הברית. הצעד הראשון שהיה בעניין זה היתה שיחה של נציגי ממשלת ישראל עם שר האוצר של ארצות הברית. זה ודאי לא ייתכן באווירה אחרת. ואנחנו לא מסתפקים במגבית. אם אנחנו לא מסתפקים במילווה, אלא הולכים לבקש עזרה ישירה של ממשלת ארצות הברית מקופת הקונגרס, כאשר אנחנו יודעים שגם אם נשיג אותה עדיין הכספים לא יספיקו לנו, אזי, מה שהקונגרס ירצה לדעת בראש ובראשונה בתקופה זו זה לא רק מה דעת ה״סטייט דפרטמנט״ - ו״הסטייט דפרטמנט״ יכול לנסות להכשיל את העסק, אלא מה דעת אנשי משרד ההגנה של ארצות הברית. מלבד קריטריון זה, אם חיזוקה של מדינת ישראל זה בהתאם לאינטרסים של ההגנה של ארצות הברית, כי כיום הם הקובעים, עושים רק דברים שאינטרסים מחייבים. מה שדבר זה לא מחייב, לא רק שלא צריך לעשות אותו. זה אסור. זה אסור לא תמיד על ידי חוק. זה יכול להיות אסור גם מבחינה ציבורית, כי זו מדינה שלא כל דבר היא פותרת על ידי פעולה חוקית, אלא על ידי מאמרים ופרשנות ברדיו ויצירת הלך רוח בארץ, ואז אף אחד לא יעז להרים יד נגד, באשר זו התנהגות אנטי־פטריוטית למדינה ואף אחד לא ירצה להיות אנטי־פטריוטי.

כל זה אני כולל עדיין בתחום התכסיס, ואין כאן רק שאלה של תכסיס, אלא יש כאן שאלה של יחס לגופם של עניינים. עלינו להבחין הבחנה יסודית בין מצבנו בשלב זה, שקראתי לו ״ערב מלחמה״, ובין מצבנו במקרה של מלחמה. והיה כי תקרה מלחמה ממש, עלינו להבחין ועלינו לדעת כי אנחנו נכנסים לתקופה הרת זעזועים ותמורות, שבה אנחנו צריכים לשמור לעצמנו גמישות רבה, ערות רבה, רגישות רבה של תגובה לתמורות ולזעזועים. מאוד מאוד עלינו להיזהר משני דברים, משני קצוות. איך לעשות זאת אני מודה ומתודה לא תמיד אני יודע. אני מנסה. אני בטוח שאני אומר דברים אלה גם בשם בן־גוריון. עלינו להיזהר מאוד משני דברים: דבר אחד שעלינו להיזהר מאוד מפניו הוא לדחוק את קץ הרעה, לעשות כבר עכשיו דברים שאיננו מוכרחים לעשותם, ושאולי נהיה מוכרחים לעשות אותם כאשר תפרוץ מלחמה, כדי לא לחבל וכדי לא לפגוע. אבל מצד שני אנחנו באותה מידה, ואולי במידה יותר גדולה, מצווים לא להחמיץ שום הזדמנות לעשות עכשיו מה שאנחנו מוכרחים לעשות עכשיו, כי מה שלא נעשה עכשיו ניתן עליו את הדין.

לכאורה אפשר לומר כך: לכל הדעות אנו נמצאים בתקופה של ערב מלחמה. לכל הדעות איננו רוצים שתבוא מלחמה. אנו מאמינים שהיא לא מוכרחה לבוא ואנו מצווים לעשות מה שתלוי בנו, במידת כוחנו הדל, אבל באותו שיווי משקל שיש לנו, לדחוק את הרעה, להפיג את המתיחות, להרחיק את המלחמה, ואז צריכה להיות לנו מדיניות לתקופה של ערב מלחמה מלבד מה שאנו עושים באו״ם ומדברים. העיקר הוא להתחזק, לכל הדעות להתחזק. תבוא מלחמה? נפגוש אותה יותר חזקים. לא תבוא? גם כן לא נפסיד אם נתחזק. בין כה וכה תהליך חיינו הוא תהליך של התחזקות והתבצרות. תבוא מלחמה - נראה אז מה יהיה.

אני ציטטתי בכנסת את נהרו.^[25] הוא אומר: ״אי־אפשר מראש להתחייב להיות ניטרלים במלחמת עולם. אי־אפשר לראות מראש מה תהיינה המסיבות ומה יהיו האינטרסים שלנו כאשר המלחמה תבוא. גם כשתפרוץ מלחמה נעשה הכל כדי למנוע אותה, נעשה הכל ונצטרף לצד אשר האינטרס שלנו יחייב אותנו להצטרף אליו״.

הניסיון מוכיח, שהעלייה מארצות ״הדמוקרטיה העממית״ לישראל אינה בשום פנים, על כל פנים איננה תמיד פונקציה של ההתמצאות [האוריינטציה] הבינלאומית שלנו. דווקא לאחר חידוד היחסים בינינו ובין רומניה והגברת ההשמצה [שם] נגדנו, ואחרי שעבר הקול במחנה ההוא שאנו ״מכורים לאצ׳יסון וארצות הברית״, דווקא בתקופה זו חלה הגברת העלייה מרומניה. זוהי עובדה והיא באה מלווה בתהליך של התקררות גמורה בינינו ובין רומניה. היא גם מתנהלת ללא קשר וזיקה של הצירות שלנו עם השלטון ביחס לעלייה. בניגוד למה שהיה בבולגריה ובצ׳כוסלובקיה, ובמידה מסוימת עדיין קיים בהונגריה, אשר שם העלייה באה בשיתוף פעולה בינינו ובין השלטון, ברומניה אין שום שיתוף פעולה. אסור לנו לומר מילה לשלטון בענייני עלייה. הם אומרים: ״זה לא נוגע לכם. אנחנו נותנים לצאת למי שאנחנו רוצים לתת לצאת״. בעיה זו אינה יכולה להוות נושא של מגע בינינו ובין השלטון ברומניה. עובדה היא, שדווקא בתקופה זו העלייה עלתה. ואם בחורף זה באה הגבלה בעלייה משם, ההגבלה הזאת באה בעטיינו ולא בעטיה של ממשלת רומניה. ועכשיו, כאשר צריכים היינו לשלש כמעט את המיכסה העיראקית במשך שלושת־ארבעת חודשים אלה, לא הגיעה השעה להגדיל את המיכסה מרומניה. אינני יודע אם נוכל להגדיל. השיגעונות והקפריזים שפועלים שם איש אינו יכול להעריך אותם מראש. בכל זאת אנו אומרים לעצמנו: אם אנחנו עכשיו מפחד מלחמה, ומפני שיקולים שונים, נגד התקשרויות ברורות, מובהקות, גמורות, מלבד שיקולים שיש לנו שלא לעשות זאת, פועל גם שיקול זה. אל נפתח פה לשטן. אל נשים קשיים נוספים בקבלת עלייה משם.

ישנה שאלה של חלוקת כוח האדם ומשיכת כוח האדם לארץ. המדינה שם [רומניה] עושה זאת באופן רישמי. דבר זה אינו ברור. לפעול עכשיו בצורה שבזמן מלחמה יביא אותה לפעול נגדנו בזה שניתן [למערב] בסיס או חוזה או התקשרות? אין אנחנו מעוניינים לעשות דבר זה גם מבחינה זו מלבד בחינות אחרות. אבל איננו פטורים בשום פנים ואופן משני שיקולים. שיקול שכבר עמדתי עליו: מהם התנאים בהם בכלל אנחנו יכולים עכשיו להשיג בעולם עזרה איזושהי מהיותנו יודעים כי את העזרה הזאת יותר קשה להשיג מיום ליום, אבל לא רק זה, אלא כמה שנחלק את השלבים ונפריד ביניהם איננו פטורים בשום פנים ואופן מלחשוב על המלחמה העולמית ולכוון את מחשבתנו לכך ולבחון את אפשרויותיה.

ישנה בעיה אחת יסודית: ניטרליות או לא ניטרליות? אין זאת אומרת שאנחנו צריכים עכשיו לחתוך ולומר: ״אנחנו נכריז על ניטרליות״, או להיפך: ״אנחנו בשום פנים ואופן לא נהיה ניטרלים״. לא כך עומד הדבר, ואינני חושב שאנחנו צריכים לסגור דלת לא לזה ולא לזה. אבל השאלה היא: אנחנו כיום נענים לסיסמה של ניטרליות או לא? אני רואה סכנה רבה מאוד אם נאחז בזה כיום. הסכנה העיקרית היא אשליית העם. העם הזה, עם כל פקחותו בקו״ף ובכ״ף, נתון מאוד לאשליות. הוא מאוד מאוד נוח לאשליות. אל ננצל לרעה את התכונה הקלה הזאת שלו. הוא יאמין בזה כי הוא רוצה להאמין בזה. זה ישמש לו פורקן ממועקה וזה יכניס אותו לאשליה מסוכנת.

ניטרליות אינה תלויה במי שמכריז אותה. ניטרליות תלויה בנכונותם של האחרים לכבד אותה. בעולם זה שאנחנו נתונים בו, היש איזה סיכוי־שהוא, שאיזה צד־שהוא יראה את עצמו מחויב בהכרזת ניטרליות מצידנו?

אם ברית המועצות תחליט אם תהיה מלחמה - שורת האםי״ם אין לה סוף - אם תהיה מלחמה ואם ברית המועצות תראה את המזרח התיכון כזירת מלחמה, אם בהיכנסה למזרח הקרוב תתחיל לכבוש ארצות, אם במהלך הטבעי שלה היא תרצה ללכת לתעלת סואץ, אם בדרכה לתעלת סואץ היא תחליט שהיא מוכרחה לעבור את הארץ... אבל נניח שכל האםי״ם האלה יתקיימו - אז הניטרליות, הכרזתנו אותה, תעמוד כחיץ בפניה?

לעומת זאת, אם תהיה מלחמה, אם מעצמות המערב יראו את המזרח התיכון כזירה, אם ירצו מפה להתקיף באוויר ובים, אם הם ירצו להסיע צבאות יבשה, אם הם יבואו למסקנה כי לשם זה הכרחית להם חיפה, אם אנחנו לא ניתן - הבזה הם יקבלו את הדין? אנחנו יודעים באיזה מסיבות זה יהיה. אנחנו ראינו מה היה בפרס משני הצדדים בשטח מוסכם.^[26]

אני רואה את זאת כאשליה חמורה מאוד להידבק בסיסמה של ניטרליות. לעומת זאת, הכרזה על ניטרליות עכשיו, השמעת הסיסמה הזאת לאו דווקא מפי הכנסת או הממשלה, אלא בפי אישי ציבור חשובים באסיפות, זה למיפגע מיידי וממשי מאוד לכל מאמץ של השגת עזרה בתקופה הזאת. אנשים שמצד אחד באים ודורשים עזרה מאיתנו,^[27] ואנחנו מכוונים את כל חילינו, את כל מכונת המיסים שלנו, את כל מכונות הייצור שלנו לתכונה למלחמה שבה אנחנו רתומים, כי נפש התרבות שלנו עומדת על הקלף - האנשים האלה בנשימה אחת מכריזים, שבמקרה של מלחמה אנחנו ניטרלים - איזה סיכוי יש אז? נמהר מאוד יהיה להכריז עכשיו: ״אנחנו לצד מישהו״. אבל עוד יותר נמהר יהיה להכריז על ניטרליות. מדוע עוד יותר נמהר? כי אי-הכרזה שאנחנו נילחם, רישמית, אינה מונעת עזרה, בעוד שהכרזה שלא נעזור מונעת עזרה כבר עכשיו.

אבל איננו יכולים להסתפק בזה. צריך לחשוב הלאה. מה יהיה באמת אם תהיה מלחמה בין אם הכרזנו על ניטרליות או לא הכרזנו? נניח שהכרזנו והדבר לא הועיל והמלחמה באה אלינו, מסכנת אותנו. האפשרויות אינן שוות. אין נשקפת לנו סכנה של כיבוש הארץ בידי כוחות המערב, שיבואו על מנת להשליט פה משטר המסלף מיסודה את דמותה של מדינת ישראל ומטיל עליה משהו בניגוד לרצון הרוב העצום של תושביה. סכנה כזאת אינה נשקפת. נשקפת סכנה של כיבוש סובייטי, של הפיכת המשטר של הארץ הזאת מיסודו והשלטת ממונים מבחוץ, אפילו יהיו נבחרים מתוך תושבי הארץ, ובעזרת כוח צבאי מבחוץ השלטת אנשים ומפלגות ומשטר שיהיה התעללות בכל מה שאנחנו רואים כיקר וקדוש ואשר יצמית את מקורות הגידול שלנו ואת אפשרויות מילוי היעוד שלנו לגבי קשר עם גלויות ולגבי קיום אחדותו וחרותו של העם היהודי.

עלינו לראות את הדברים האלה בעיניים פקוחות. הדברים אינם שווים. לא הרי זה כהרי זה ועלינו לדעת מהי הרעה החמורה אשר לקראתה עלינו להתכונן. עלינו לדעת מי יכולים להיות בעלי ברית שלנו במקרה זה. לא במרס ולא בוונוס כי אם על הפלנטה ששמה ארץ. לא באיזה תור זהב עתיד לבוא, כי אם בשנות החמישים של המאה העשרים. לא לפי מצב העולם כפי שהיינו רוצים לראות אותו, כי אם כפי שהנהו.

אין מסקנה מזה - התקשרות רישמית [עם המערב]. אין מסקנה מזה - בסיסים [למערב]. אין מסקנה מזה - התחייבות. אבל המסקנה מזה היא: אל״ף, לא שלילה מראש, לא העמדת טריזים מראש. בי״ת, טיפוח אווירה כזאת של יחסים המאפשרת לנו עכשיו עזרה על מנת להתחזק. זהו חשבון מורכב מאוד, מלא חתחתים בחוץ ובפנים. בלי סיכון לא נוכל לעשות צעד. אין ברירה בין דרך מסוכנת ודרך פתוחה. הברירה על כל צעד ושעל היא בין שתי רעות לשם תפיסת הרע במיעוטו. השיקול בכל רגע ורגע הוא איזה סיכון חמור מחברו.

העיקר הוא כאן, בשלב זה, לא ניסוח של מדיניות כלשהי, לא הכרזה על איזו מדיניות חדשה, לא איזה אקט מדיני פומבי בינלאומי. אפילו לא קבלת איזו החלטה פנימית. הבעיה היא כיום הבנה. הבנת המצב על ידי כולנו, זאת אומרת הבנה הדדית בינינו לגבי הערכת המצב, הפצת ההבנה הזאת ברחבי הציבור, בראש וראשונה בציבור המפלגתי שלנו, בציבור בעל הכרה שלנו, אבל עם זאת ברחבי הציבור וראיית כל צעד שעושה הממשלה, שיכול להיות גם מוטעה. כמובן שאפשר וגם מצווה אז לבקר אותו אם הוא טעון ביקורת, כי זה שיקול של בני אדם וכולנו בני אדם, אבל ראיית כל צעד שעושה הממשלה, וכל בעיה שהיא עומדת בפניה, על הרקע הזה ולאור הניתוח שלא עשיתי אני, אבל שיעשה כל אחד לעצמו לגבי המצב שבו נתון העולם ולגבי מעמדנו על רקע המצב הזה.

להלן התנהל דיון בהשתתפות זלמן ארן, אליעזר ליבנה ומאיר ארגוב. מ״ש השיב:

 

מ. שרת: כדי לקמץ ויכוח לחברים ברצוני להעיר הערה. אני חושב שאולי לא הבהרתי די את הדברים. את דברי אפשר לחלק לשניים. רוב הדברים שאמרתי לא אמרתי בתחום של מסקנות של מדיניות מעשית, אלא בתחום של בירור מושגים, ראיית דברים, הערכת דברים. אפשר להקשות על הראייה ועל ההערכה. לחוד דיברתי קצת בסוף דברי על מסקנות, ושם הייתי מאוד גמיש ומאוד רחב ולא קבעתי שום מסמרות. אפשר לחלוק על ההערכות ועל המסקנות, אבל אי־אפשר להפוך את ההערכות למסקנות ולהתייחס רק אליהן ולקחת אותן כמסקנות.

הדיון במדיניות החוץ נמשך בהשתתפות חברים רבים, ולהלן עבר לנושא הזרמים בחינוך. היו״ר ארן דיווח כי ״בן־גוריון תובע ממרכז המפלגה להחליט על העלאת סעיף בשאלת החינוך האחיד במועצת המפלגה״.^[28] הדוברים בשאלה זו נחלקו בדעותיהם: היש לדון בנושא הזרמים תחילה במרכז המפלגה או בוועידת המפלגה והיש לקיים בעניין זה משאל״.

 

מ. שרת: אני סבור כי אין מנוס מבירור השאלה במועצה של המפלגה. כי מהו המצב? המצב איננו כזה שאין למפלגה עמדה בשאלה זו. יש למפלגה עמדה רישמית מוצהרת: היא בעד זרמים. על יסוד הקיים, בכוח ההתמדה, המפלגה היא בעד זרמים. אבל אין זה סוד - לא בשביל המפלגה בפנים ולא בחוץ - כי העמדה הזאת מעורערת מאוד מבפנים והיא הולכת ומתערערת. קמו עליה עוררים בקרב המפלגה. יש תסיסה בחוגים היותר צעירים, וגם חברים ותיקים עומדים בסימן של הרהורי תשובה. זהו מצב מאוד בלתי בריא למפלגה ומאוד בלתי בריא לממשלה הזאת. אם מישהו מאיתנו יצטרך להצביע - אין לו ברירה אלא להצביע לפי הקו הרישמי,^[29] אבל הכל ידעו שאם אין מאחורי זאת שיקול דעת של המפלגה והכרה מגובשת - הרי זה מצב מאוד בלתי בריא.

אני סבור כי לא ייתכן שתתכנס עכשיו מועצה שלא נדון בה בשאלה זו. בעיית מדיניות החוץ היא לא כזו. במה היא כן כזו? רק על עניינים ארגוניים? זה לא ייתכן. שאלת הזרמים היא אחת השאלות העומדות בפנינו לקראת הבחירות. ייתכן שהמועצה תמצא כי הדברים טרם הבשילו לקראת הכרעה במועצה הזאת. ייתכן שהמועצה תמצא לנחוץ לדחות את ההכרעה בשאלה לכנס שני של המועצה. ייתכן שהיא תמצא כי כדאי שיהיה שלב של בירור בסניפים, אם כי אינני מבטיח לעצמי עכשיו בירור רציני בסניפים בשאלה הזאת בטרם יהיה הדבר נדון באיזה מוסד מפלגתי מרכזי שיהיה לו הד בארץ. המועצה היא גוף מוסמך. היא יכולה לפסוק. אין נשקפת סכנה שאנשים יבואו לא מוכנים מראש. במידה שיהיה צורך לשמוע חברים העוסקים בשאלה זו כמורים ועסקני חינוך, ואשר אינם בין חברי המועצה - אפשר לסמוך על המזכירות שתדע להזמין אותם והמועצה ברצון תשמע אותם. יש במועצה חברים שהכרתם הבשילה בשאלה זו. אם יתברר שהמועצה סבורה שאין הדבר בשל להכרעה, יהיה צורך בבירור נוסף. אני, על כל פנים, מחייב מאוד העמדת השאלה בסדר יומה של המועצה הקרובה.

את הדיון סיכמו גולדה מאירסון וזלמן ארן.