16 | כינוס להתחדשות המפלגה,^[1] הכפר הירוק

שאלות גורליות

״הכינוס להתחדשות המפלגה״, שהתקיים בכפר הירוק ביוזמת מועדוני צעירי המפלגה וסניפי המשמרת הצעירה, נפתח בדברי אברהם עופר, מראשי הצעירים. עופר אמר, בין היתר, כי ״קיימת הרגשה בחלקים גדולים של המפלגה, שמשהו אינו בסדר בשורותינו וכי מפלגתנו נמצאת זה זמן במצב של התפרקות פנימית״. הוא הצביע על כמה סוגיות הטעונות ליבון כגון מעמד הדת במדינה, הסדרי החינוך ושיטת הבחירות, והביע ציפיה לכך שהכינוס הנוכחי יעורר יוזמות לגיבוש כוחות המפלגה לקראת מערכת הבחירות לכנסת.

בישיבת הפתיחה דיברו עוד דוד קורן, יהושע אראלי ועמוס דגני. אחריהם דיבר מ״ש.

משה שרת: בחלל עולמנו תלויות כמה שאלות גורליות, כל אחת גורלית מחברתה. ראשית, התפרוץ סופה עולמית או לא תפרוץ? ואם תפרוץ - התפגע בנו או לא תפגע? ואם תפגע בנו - הנעמוד או לא נעמוד? שנית, הבניין הזה שהקימונו, שעודנו מקימים בפינה הזאת, מוקפים אויבים, האם זהו שוב בניין לשעה, רק לתקופה, או באמת בניין עד? שלישית, קיבוץ גלויות זה, התצליח המדינה לכלכל אותו או, חלילה, הוא יהרוס את המדינה?

אלו הן שאלות חמורות מאוד, אבל נדמה לי כי יש עוד שאלות נוקבות מהן. כי התשובה לשאלות הללו אינה תלויה רק בנו. היא תלויה גם בנו, אולי במידה רבה בנו, אבל לא רק בנו. התשובה לשאלה הראשונה תלויה במערכות המדיניות העולמיות, בהתגוששות כוחות אשר אומנם גם אנו נמצאים בתוכה. איננו רק נפעלים, אנו גם פועלים במידת יכולתנו, אבל לא לבדנו-אנו, ונראה זאת. אם אנו מדברים על האויבים שמסביב, שומה עלינו להתכונן, להתגונן, לעמוד. אבל אם תבוא שוב שעת מבחן, זו יכולה להיות שאלה של מאזן כוחות אשר לא רק אנו קובעים את תוצאותיו.

התשובה לשאלה השלישית תלויה בהרבה מאוד בנו, אבל שוב לא רק בנו. ספק רב אם בלי עזרה נוכל להיחלץ מן המצר או לצאת למרחב של יצירה כלכלית איתנה. ואין ביטחון אם העזרה הזאת תבוא. אומנם בהרבה תלוי בנו הדבר להשיג את העזרה הזאת, אבל לא הכל תלוי בנו בחשבון סופי.

אבל אותי מטרידות, ונדמה לי כי את כולנו צריכות להטריד, עוד שתי שאלות. והתשובה עליהן תלויה אך ורק בנו: האם אנחנו, העם היהודי, קורצנו מחומר המסוגל לבנות ולקיים מדינה? אני סבור כי טרם נתנו תשובה מכרעת, מניחה את הדעת, ניצחת, על השאלה הזאת.

ואני אביא ראיה מההישג העצום, מההתקדמות המסחררת, שביצענו תוך שנתיים-שלוש. אני זוכר שיחה אשר מלווה אותי תמיד כסיוט מחריד, בימי המנדט עם פקיד בריטי, אדם משכיל, בעל מעוף שיכלי, מסוגל להבנה עמוקה של עניינים.^[2] ואנחנו התווכחנו על תבנית המדינה היהודית. והוא לא בא אלי בטענות נדושות ש״הערבים לא יתנו״, וש״העולם לא יסכים שניקח את הארץ הזאת לעצמנו״, או טענות עוד יותר נקלות מאלו שהיו טוענים לנו, ״כאשר המלחמה תיגמר והנאציזם ימוגר תהיה אירופה גן עדן ליהודים, לא תהיה בעיה של יציאת יהודים מאירופה, אלא להיפך, המונים ינהרו מן הארץ חזרה לאירופה והיישוב יקטן עד כדי פחות מרבע או מ-20 אחוז, והכל יבוא על מקומו בשלום״.

הוא היקשה קושיה אחרת לגמרי, והקשה אותה בהסתמכו אך ורק על ההיסטוריה היהודית. הוא אמר ״אני תוהה אם בכלל זהו היעוד שלכם להקים מדינה, ואם זוהי היכולת שלכם לקיים מדינה, אם הגניוס של העם היהודי הוא גניוס ממלכתי. יש לי ספקות חמורים מאוד. ולפני - אמר אותו לא-יהודי - התמונה של ימי הבית השני בסופם. האם היתה תבונה ממלכתית אז לצאת למלחמה נגד רומי כאשר אפשר היה, אולי על ידי איזו התפשרות נבונה, להציל את ההוויה היהודית העצמאית בארץ? ואם זו היתה התבונה - מדוע היתה חרב איש ברעהו, ומדוע בעיר הנצורה ירושלים היתה מלחמת סיעות וכיתות, וגם בתוך צבא הקנאים היתה חרב איש ברעו בשעה שהאויב עמד בחוץ? האם זהו מקרה, או שמא זה קו אופי מושרש, יסודי?״

חברים, כאשר אני עד למחזות מסוימים אשר פורצים מזמן לזמן בין כותלי הכנסת, כאשר אני קורא מאמרים מסוימים בעיתונות, כאשר אני רואה את נחשול השונד^[3] האנטי־ציוני המציף חלק מהעיתונות שלנו וגורף איתו חוגים רחבים של נוער, כאשר בכלל אתה עובר עכשיו בארץ, אינך יכול שלא להיזכר בשאלה ההיא.

וישנה עוד שאלה אחת. אנחנו סוף סוף לא נשאנו, ואיננו נושאים את נפשנו אך ורק למדינה באשר היא. בשבילנו המדינה היא מכשיר, היא מכשיר כביר של יצירה, של יצירה משקית, של יצירה רוחנית, ואי-אפשר שלא לתהות האם החומר האנושי אשר ממנו מורכבת המדינה כיום, אהוב, יקר למישהו, יחיד בשבילה, אבל הוא, כמו שהוא, האם הוא חומר אנושי אשר טמונות בו אפשרויות גדולות של יצירה תרבותית ורוחנית? לא ניתנה עדיין תשובה על השאלה הזאת. יש אמונה ערטילאית, עיוורת, בכוח היצירה הגנוז בעם היהודי. לעת עתה - ומי יודע לכמה שנים? מי יודע אם לא לדור שלם, אם לא לשני דורות? - החומר האנושי הזה צריך להיות צרכן של תרבות, ולוואי שיבוא על סיפוקו כצרכן עד אשר יגיע לאפשרויות אמיתיות של יצירה הראויה לשמה לפי ממדי ההיסטוריה היהודית, לפי ממדי המורשת היהודית, לפי ממדי תקוות הדורות.

שתי השאלות האחרונות הן בייחוד המופנות ישר אלינו, אשר צריכות להטריד אותנו יומם ולילה ולגרש מנוחה מלבנו. אלו הן קריאות - דוד רמז מציע לומר בעברית ״תגר״^[4] - זהו התגר הגדול המנסר בחלל עולמנו. צריך לעמוד בו. צריך לבדוק אותו, להיענות לו, לקבל אותו. אנחנו לא ניכנע. אנחנו לא נתייאש. אנחנו ניאבק גם עם עצמנו, גם עם גורלנו. ואנחנו חייבים לדעת שאנחנו נאבקים, קודם כל ובראש וראשונה עם עצמנו ועם מר גורלנו. וקודם כל על זה עלינו לנחול ניצחון, ניצחון על חולשת עצמנו.

יש אויבים מסביב. ויש בזה ברכה מסוימת. זה מזכיר לנו שהיתה מלחמה ותוכל להיות מלחמה. מלחמה זה דרבן כביר לאחדות ולליכוד. אבל לא לעולם חוסן. עוד יכול לקרות משהו ש״לא כשורה״ וישרור שלום מסביב ואיננו יכולים לסמוך על הסכנה שהיא תקיים אותנו ותפרנס את אחדותנו ואת ליכודנו הפנימי. אין לסמוך על ה״נס״ הזה בשום פנים, ועלינו לשאוב את הכוח מפנים, מתוך עצמנו.

ואם מותר לקצר את הדרך למסקנה, הרי בשביל זה קיימת מפלגה פועלי ארץ-ישראל. ומבחינה זו אין למפלגה יורש ואין למפלגה תחליף, אין ולא ייתכן שיקום בתקופה הזאת כוח אחר אשר יוכל לתפוס אותו מקום מרכזי בחיי האומה ויוכל למלא אותו תפקיד מלכד בתקומתה. המפלגה ואין בלתה. והכרח יחידות המפלגה הזאת והכרחיות המפלגה הזאת היא אשר צריכה לחדור עמוק עמוק בלב כל אחד מחבריה. אם אנחנו עדים כיום, ונהיה עדים בחודשים הקרובים [לקראת הבחירות לכנסת], מיום ליום יותר ויותר, למלחמת כל המפלגות בנו, הרי זה בראש וראשונה משום שאנחנו בלבנו פנימה יודעים, כי זוהי המפלגה היחידה והן מתבוססות בחוסר האונים שלהן לרשת את מקומה. מצב זה, יעוד זה, פירושו תגר כלפי המפלגה. היא מצווה על ביצור עצמה ככוח מלכד, ביצור חיי העם, והיא מצווה על מפעל כביר של חינוך העם. הפנים של המפלגה הן מול העלייה החדשה, העלייה החדשה שבארץ והעלייה החדשה הזורמת לארץ.

דברי אחד החברים אשר קדם לי מצאו הד עמוק מאוד בלבי כאשר דיבר על המהפכה ועל מפלגת פעילים.^[5] יש בארץ מפלגות הדוגלות בשם ״מפלגה מהפכנית״, והן נושאות הריאקציה בתוכנו. יש מפלגה [מפ״ם] המתיימרת להיות מפלגה מהפכנית. זוהי פרטנזייה ריקה. היא נושאת את שם קיבוץ הגלויות לשווא, באשר כל מעשיה מכוונים כנגד קיבוץ הגלויות, לעשות אותו לבלתי אפשרי. אני לא אפלוש לחזית זו ולא אתרכז בה הפעם. וצריכה להיות מפלגה בארץ אשר אינה מוכרחה כלל להיקרא מהפכנית, אבל צריכה להיות מהפכנית בכל מערכות פעולותיה. ומהפכנות פירושה קודם כל פעילות, ופעילות המונית. במפלגה יש הרבה תהייה ותעייה. טוב מאוד הדבר כי המפלגה איננה מרוצה מעצמה. על כל פנים, טוב הדבר כי יש רבים במפלגה אשר אינם מרוצים ממנה. אני מקווה שאינם מרוצים בראש וראשונה מעצמם בתוכה, והם קוראים להתנערות רבתי, להתחדשות המונית.

אבל ננסה לתת היטב את דעתנו על המצב. קודם כל, אל נהפוך את אי־הרצון שלנו לגורם של ביטול וזלזול ביש ובהישג. העובדה שהמפלגה מונה כיום 95 אלף חברים, והיא בלי ספק תוך חודשיים-שלושה תעבור את גבול מאת האלף הראשונה לחברי המפלגה, היא עובדה כבירה בחיינו, וחלילה לנו להגיע לזלוול בעובדה הזאת ולומר: ״זהו רק גידול כמותי אשר לא הביא איתו תמורות איכותיות, ואולי להיפך״. המעשה הזה אשר נעשה - גיוס המוני כזה של חברים למפלגה, הוא מעשה שנעשה במלוא תנופת המהפכה העברית בדורנו. הוא מעשה שנעשה כרי להדביק בגידול המפלגה את קצב תקומת המדינה וגידולה, וצפונה בו ברכה רבה לעתיד לבוא.

כן אם אין אנו מרוצים משיטות ההכרעה הציבורית בתוך המפלגה, משיטות הבירור בתוך המפלגה, מאפשרויות השיתוף הקיבוצי, ההמוני, של החברים בתהליכי המחשבה וההכרעה, אל נגיע מאי-רצון זה לידי מסקנה של שלילת אותן ההכרעות שנפלו ואותם ההישגים אשר הושגו על ידיהן. אל נשכח, שום מוסד בתוכנו ושום שליח בתוכנו לא התנשא למלוך, אלא הוא נבחר והוטלה עליו משימה ומעמסה. והתקופה היתה תקופה טרופה. קצב ההיסטוריה שלנו הואץ במידה שלא שיערנוהו, במידה שספק אם היה כמותה בחיי איזו אומה ולשון. והשעה היתה ״עת לעשות״. ודאי, כאשר עושים גם טועים, גם שוגים. דבר הרבה יותר חמור היה אילו שותקו קפיצי הפעולה, אילו נתעגנה היוזמה, אילו דלל מקור ההכרעה. הדבר הזה לא היה. ודאי, חל מעבר מהפכני בכמות, בממדים, שפירושו תמורות איכותיות. לא הרי בעיית הדמוקרטיה במפלגה בת 20 אלף חבר כבעיית הדמוקרטיה במפלגה בת 100 אלף חברים, כמו שלא הרי בעיית הדמוקרטיה ביישוב של 400 אלף או חצי מיליון נפש כבעיית הדמוקרטיה במדינה של מיליון ושלוש מאות אלף - מיליון וארבע מאות אלף נפש. ואנחנו עוד נגדל. לא הרי בעיית הדמוקרטיה בזמנים כאשר יש פנאי לברר ולחשוב, כאשר אפשר אותו הסכם עם הרוויזיוניסטים להשהות ולעשות עליו מישאל אשר יכול להימשך חודש וחודשיים ויש פנאי לחכות,^[6] כהרי תקופה אשר בה, בתוכנו ובעולם, באות תמורות חדשות לבקרים ויש לפעמים לקבל החלטה בין לילה או בין רגע, כאשר האחריות לא להחליט ולא לעשות היא הרבה יותר חמורה מאשר האחריות להחליט בלי להתייעץ. עלינו לדעת זאת.

הנה, למשל, אנחנו הקימונו מוסד אשר רק מתחיל את פעולתו, אבל אני חושב שהוא מתחיל ברצינות. הקימונו ועדה מדינית במספר של 23 חברים. אם כן, מפלגה של 100 אלף חברים יש לה ועדה מדינית של 23 חברים, ולא כל דבר אשר יובא לפני הוועדה המדינית יובא בפני הציבור כולו. מפני שאם רוצים שיהיה שיתוף בדברים העומדים ברומו של עולם, של חיינו הממלכתיים, של יחסי החוץ שלנו, של חיי הצבא וכולי, יש בזה בעיות הטעונות הבאה בפני רחבי הציבור, ויש לפעמים שאלות הטעונות התייעצות בחדרי חדרים. וציבור החברים חייב לדעת זאת. אי-אפשר אחרת לנהל דמוקרטיה מאשר גם על ידי שיטה של מוסדות כאלה.

אם מדברים על חובת התעוררות, מתעורר בלבי ספק אם באמת הדיבור על התעוררות יש בו כדי להביא לידי התעוררות. אם מדברים על תיקון המצב במפלגה, מתעורר בלבי ספק אם תיקון לשמו, תיקון לשם תיקון, הוא דבר־מה בר־ביצוע, ואם לא תהיה זו דרך יותר נבונה לחפש תיקון למפלגה על ידי זה שנחפש תיקון למשהו במצב בארץ, אם לא תהיה זו דרך יותר נבונה לקוות שהתעוררות במפלגה תבוא אם המוני חברי המפלגה יתמסרו לפעילות מסוימת. ממילא הפעולה הזאת תעורר, היא תעמיד אותנו בפני בעיות. ואני סבור כי עלינו לחפש את התיקון בשתי דרכים. קודם כל עלינו לבדוק את מערכת הכלים שלנו ולהתאים אותם לחיי מפלגה המונית ומפלגה ממלכתית.

כאשר שמעתי פה מפי החברים, והדברים נאמרו בכל הכנות, את מניין השאלות אשר צריכות להיות נושא לבירור ברחבי התנועה. ואשר בכל אחת ואחת צריכה לנפול הכרעה מסוימת, אמרתי לעצמי: על הדברים האלה אני מקבל לערוך תוכנית שתבטיח תעסוקה מלאה בבירורים ובהכרעות ל־100 אלף חברים. אינני רוצה, חלילה, לעשות את הדבר הזה לצחוק. אני רק אמרתי לעצמי: כאן יש מדוכה אשר צריך לשבת עליה, וברצינות רבה, וזה מחייב כמה וכמה תיקונים.

אני סבור, למשל, שעלינו סוף סוף, ואחת לתמיד, לקבוע סדירות בוועידות המפלגה. אם קשה לנו הקפיצה הזאת מוועידה המתקיימת פעם באיקס שנים, לוועידה המתקיימת שנה בשנה, נקבע את הוועידה פעם בשנתיים, אבל נשמור את הדבר הזה. לעומת זאת, נשחרר את הוועידה מהתפקיד לפתור את כל הבעיות, וטוב שנדע שזה בלתי אפשרי. אני מכיר מפלגות [הכוונה ל״לייבור״ בבריטניה] ששם הוועידה מתכנסת שנה בשנה, בתאריך קבוע מראש, בתאריך קבוע במסמרות שאין לשנות אותו, ושם אין הוועידה רואה את עצמה חייבת לפתור את כל השאלות בעולם. יש סדר יום מסוים לוועידה, והוועידה נותנת אפשרות של בירור, היא דוחפת כמה דברים קדימה, היא רואה מה הבשיל להכרעה ומה לא הבשיל, היא בוחרת את המוסדות, היא נותנת בהם רוח רעננה והיא נותנת סיפוק ברחבי התנועה. הדמוקרטיה הפנימית היא בסדר. היא מתנהלת כשורה.

אני סבור שיש צורך במועצות יותר תדירות, אבל יותר קצרות. בארץ כשלנו, ארץ קטנה, עם תחבורה די מפותחת, לא צריכה להיות כל מניעה בעד כינוס מועצה ליום אחד ולא יותר. והמועצה הזאת, שוב, אינה מוכרחה לדון על כל השאלות. היא לא מוכרחה לדון גם על שני דברים. היא יכולה לדון על דבר אחד בלבד. מוטב שתתכנס המועצה לעיתים יותר קרובות ותשאיר שאלות בוערות אשר לא נדון בהן, מאשר תתכנס פעם בכמה חודשים. אני סבור שיש צורך להנהיג בתוכנו סדרים אשר יאפשרו כינוסים מיוחדים של פעילים, של אנשי מפתח בסניפים, במקומות שונים, לפגישה עם אנשים מרכזיים, כדי שהם יקבלו הסברה, רצוי תמיד מראש, על הפעולה העומדת להיעשות, על סיבותיה, על נימוקיה המכריעים, על הרקע שלה, כדי שהדבר הזה יינשא לרחבי הציבור. אני אינני אומר שכל הדברים האלה אינם נעשים. אבל במפלגה גדולה וגדלה, ואנחנו עוד נגדל ומוכרחים לגדול, יש לדאוג למיבנה של קביעות ויציבות. כמו שאורגניזם מורכב אינו יכול לפעול בלי פעילות האיברים בחובו, ובלי פונקציות קבועות וסדירות, כמו שאין יצור ביולוגי יכול לפעול בלי זה, כך אין יצור סוציאולוגי יכול לפעול בלי זה, ואל ניבהל מטכניקה ואל ניבהל מדפוסים של ארגון. ברכה בהם. אין מנוס מהם, ואל נחשוב שהם ימיתו את הרוח. להיפך, הם יתנו אפשרויות של ביטוי לרוח.

אבל לא בזה בלבד ניוושע. אין השאלה רק שאלה ארגונית. עלינו לחפש פתרון בשתי דרכים. דרך אחת היא שחרור הארגון, התאמת הארגון למצב החדש ולבעיות החדשות. דרך שנייה, והיא בעיני העיקר, היא דרך ההפעלה. ישנה בעיה אחת בתוכנו, אשר אינני יודע אם נוכל לברר אותה הפעם, אם כי אני מתפלא קצת שחברים שדיברו עד עכשיו לא נגעו בה. אני יודע שהם לא נגעו בה לא מפני שהם אינם כואבים אותה, אולי מפני הטעם שאת הבעיה הזאת או שצריך להעמיד, ולהאריך בה ולגולל אותה, או מוטב לא להתעסק בה. זוהי, אם לומר במילים נדושות, בעיית המפעל החלוצי של דורנו הצעיר. כמו בכמה שטחי חיים אחרים, שבאחדים מהם עוד אגע, כך גם בשטח הזה לא ייתכן שהכל יהיה כמו שהיה.

לא ייתכן שתמורה מהפכנית כזאת אשר חלה במעמדנו, ממעבר מיישוב למדינה, מתנועה לאומית לממלכתיות, לעצמאות מדינית, שהוא לא ישתקף באופן מהפכני בחזית המהפכנית ביותר של חיינו, במפעל החלוצי. ואם יש תביעה לצורות חדשות של חלוציות, לאפשרויות חדשות של גילוי מרץ חלוצי, יש חיוב בתביעה הזאת, וכל דור ודור זכאי לתרום את תרומתו ליצירה החלוצית ולמסורת החלוצית. אין פירושו של דבר הסתלקות מצורות ישנות. אין פירושו של דבר גם שלילת הזכות של חידוש צורות. העיקר הוא שהמפלגה, בפעולתה החינוכית, בקריאתה לנוער, בגיוס נוער אל תחת דגלה, צריכה לדעת שזוהי נשמת התנועה, שבלי זה היא מסתכנת בסילוק שכינה מתוכה, שבלי זה היא מאבדת את הזכות המוסרית שלה להנהיג את המפעל הזה כולו. בלי התייצבות חבריה, ובראש וראשונה חבריה הצעירים, בשורה של הגשמה, וילכו לקראת ההגשמה הזאת בדרכים שהם חושבים אותן לנכונות, ואל ייעגנו בכל לדרכים של קודמיהם, זכותם היא. גם קודמיהם היו מרדנים בשעתם. ואינם צודקים הם אם יאמרו לאבן דפוסים לצמיתות ולפסול כל דפוס אחר. אבל החתירה, ההליכה, יצר היצירה, אם יסופו מחברינו, אז באמת תבוא התאבנות, לא של צורות, כי אם התאבנות ערכי החיים בתוכנו, ואז זוהי חזות שחורה מאוד.

אבל בזה שוב אינה מצטמצמת עדיין בעיית ההפעלה ההמונית של חברי המפלגה. אני ניסיתי לומר כמה דברים בשאלה זו בוועידת המפלגה. כוונתי לדברים שאמרתי באמצע הוויכוח, לא בפתיחה,^[7] ואני מצטער שלא היתה לי הזדמנות, בעיקר לרגל נסיעות, להטריד את המרכז ואת המזכירות, את המוסדות המרכזיים של המפלגה בעניין זה. אני סבור שהדברים שאמרתי כי פנינו מול העלייה החדשה, אינם צריכים ובשום אופן אינם מחויבים, להישאר סיסמה ערטילאית גרידא, אלא יכולים להיות לצו חיים ולאורח פעולה בשביל המוני חברים. העלייה הזאת היא בתוכנו ומסביב לנו ובכל מקום, ועלינו לשבור את הקיר החוצץ בינינו ובינה, קיר אשר יש רק סדקים מסוימים בו, אשר דרכם חודרים אנשי מוסדות ושליחים וכוחות מתנדבים בזעיר אנפין בלבד. אני חושב שבמפלגה כשלנו, אם זה יהיה הצו שיתקבל, לא ייבצר להעמיד המונים של חברים, הרבה אלפים, רבבות, בדרך להגיע למלוא הפעילות. אין בכוונתי לומר בזה שכל אחד ואחד יועסק רק בפעילות הזאת, אבל מלוא הפעילות פירושו שאין כמעט אחד אשר אינו שותף לבעיה, לפעילות הזאת, בעיית הקליטה החברתית, התרבותית, התנועתית של העלייה. אני בטוח שאילו הוקם מטה לעניין הזה, ולא בשמים הדבר, אילו הוקם מטה ארצי לדבר הזה - (קריאה: ישנו כבר השח״ל)^[8] - נוסף לשח״ל, ושח״ל איננו יכול לההפך למסגרת פעולה של 100 אלף חברים, וכל חבר המפלגה, כל אחד ואחד, צריך לדעת שמוטל עליו תפקיד בחזית הזאת, שהוא צריך לעמוד פנים אל פנים מול המציאות הזאת, צריך להיכנס לחובה!.

אפשר ליצור צורות לפעילות הזאת. אפשר לקבוע שיטות, אפשר לפלס נתיבות בשבילה, ייווצרו דפוסים ותעבור רוח אחרת במפלגה, רוח אחרת במחנה כולו.^[9] באור אחר תופיע אז המפלגה לפני הציבור הגדול הזה, אחרת תתייחס המפלגה לבעיות בניין המדינה וקליטת העלייה, יהיה יחס יותר רציני לדברים, התעוררות אחרת תהיה. תהיה ביקורת, בוודאי, וחברים, איזה ביקורת תהיה אז על המפלגה כאשר המוני אנשים ייפגשו בכל הפגימות, התקלות והמומים! תבוא הביקורת מאליה, ויהיו אז בירורים, לא לשמם, לא התעוררות לשם התעוררות. ההתעוררות תהיה לתבונה מעשית, פעילה. וממילא היא תביא את הפירות, את העמקת ההכרה במפלגה ואת פיתוח הדמוקרטיה. בוודאי חיי הכרה במפלגה יביאו להתעוררות הזאת, אבל חיי הכרה במפלגה גם ייבנו ממנה, ויותר ייבנו ממנה משיבנו אותה. כמו שאינני יכול לדון על בעיית הדמוקרטיזציה של המפלגה וההתעוררות בתוכה וההתגבשות שלה כדבר בפני עצמו, שלא על רקע המציאות, כן איננו יכולים לדון עליה כדבר בפני עצמו, שלא על רקע הזמן שבו אנחנו עומדים.

העובדה שהכינוס הזה, אשר תוכנן מתוך כוונה מסוימת והוא פרי תהליך ידוע של מחשבה, פרי מוצדק, העובדה שהכינוס הזה מתקיים היום הזה, בליל שבת זה, יומיים לאחר שנפל הפור בכנסת^[10] ולאחר שכולנו קראנו את כרוז המפלגה להמוני החברים והמוני הפועלים בארץ,^[11] העובדה הזאת מוכרחה להיות ציר מרכזי בכינוס הזה. ואל יאמרו חברים: ״אנחנו רוצים לדבר על התחדשות המפלגה, על משטר יותר דמוקרטי, על בדק הבית, פעם אחת להתייחד עם הבעיות הללו, אז שוב פעם קפץ עלינו רוגזן של בחירות ומגייסים אותנו שוב לפעילות של בחירות״. זה לא יהיה רציני. לא תהיה התחדשות המפלגה לחוד ובחירות לחוד. לא תחלק המפלגה את עצמה לשניים ותאמר: ״השבוע נעסוק בבירורים פנימיים שלנו, בשבוע הבא נפנה לפעולת בחירות״. מפלגה איננה סתם בית ספר ואיננה קורס ואיננה אגודה לוויכוחים. זהו ארגון פוליטי וחברתי והוא צריך לחיות את חיי החברה שבעולה הוא נושא, יום יום, רגע רגע, והוא צריך לחתור להתבצרות, להתחזקות מתוך היענות לתביעות השעה, מתוך סיפוק הצרכים של כל רגע. ועל המפלגה לדעת, ועל כל החרדים להתחדשות רוחה להבין ולהסיק מזה את כל המסקנות.

כי אנחנו עומדים בראש וראשונה בפני מיפנה עצום, ענקי, של חינוך והסברה. הבחירות הללו תהיינה לנו מבחן הרבה יותר חמור מהבחירות הקודמות, וזה משתי בחינות. קודם כל מבחינת השלב שבו אנחנו עומדים בהתפתחות העניינים. אז הלכנו לבחירות לאור ברק הנצחונות המדיניים והצבאיים. עכשיו אנחנו הולכים לבחירות כאשר אנחנו שוקעים בתוך המצוקה של מאמצי הביצוע. אז מאחורינו היה ההישג הניצח, המסנוור. עכשיו מאחורינו, מסביבנו, מאמצים נואשים של החזקת מעמד עם הרבה סבל, עם הרבה צרות. לעומת זה, אז הלכנו עם אותו היישוב אשר עבר אז את כור המצרף של המלחמה, של המצור, של כיבוש העצמאות. עכשיו נוסף יישוב חדש, כמספר הזה יש עכשיו עוד אנשים בארץ אשר לא טעמו את מר המוות של המלחמה, את המצור, אשר יודעים רק את הקושי, יודעים רק את המצוקה. והמלחמה אשר תהיה לנו תהיה מלחמת מפלגה אחת נגד כל השאר, ועלינו לדעת זאת. בעת ובעונה אחת אנחנו נצטרך להיאבק בארבע חזיתות עיקריות, ואינני מוכרח למנות אותן, כולנו חכמים, כולנו יודעים את התורה. וכל החזיתות הללו הן בזירה אחת בעיקר - בזירת העלייה החדשה. והבחירות האלה, תוצאותיהן עלולות לקבוע את גורל הדברים. אנחנו מוכרחים לצאת מהבחירות האלו מחוזקים. אם לא נצא מהבחירות האלה מחוזקים אז ספק אם נוכל להגיע במשך הזמן לתיקון החולשה היסודית של המיבנה הממלכתי שלנו, המשטר הקואליציוני.

ואני רוצה להזכיר מה שאמר בן־גוריון בנאום בכנסת, דברים אשר מאוד מצאו הד בלבי,^[12] ואני מוכרח להגיד את זה בייחוד כאן, מפני שאמר החבר הפותח [אברהם עופר] משהו על שלטון פועלים. אני מאוד מסכים לשלטון פועלים, אבל יחד עם זה אינני חושב שאנחנו צריכים להשלות את עצמנו בתפיסת סיסמאות בפשטנות יתרה. אני רואה משטר קואליציוני כהכרח אורגני למדינה בתקופת בניינה. באיזה מובן? במובן זה שאנחנו צריכים להיות מעוניינים בשותפות רחבה עד כמה שאפשר של גורמים וכוחות אחרים איתנו באחריות לשלטון, כדי שייכנסו תחת עול המשמעת הציבורית וכדי שתהיה להם הרגשה שהם תורמים את תרומתם, נותנים ידם, נושאים במעמסה הזאת, משתפים פעולה. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים, וגם למעלה מיכולתנו, כדי להיחלץ מן המצב שבו אנחנו תלויים במשטר הקואליציוני.

צריך להבחין בין הכרחיותו הציבורית של משטר קואליציוני ובין הכרחיותו הקונסטיטוציונית-הפרלמנטרית. משטר שבו אנחנו זקוקים למשטר קואליציוני, באשר בלעדיו אין שלטון יציב, הוא מצב רעוע וחולה בתכלית. מצב המחייב אותנו לשיתוף רחב, במסגרת לאומית, של אחריות של כוחות אשר מוכנים לתת יד לאחריות ולשלטון, הוא מצב בריא בשביל אומה נבנית, בשביל אומה המעצבת את גורלה תוך קשיים. ואני מאוד בעד הצגת הבעיה של שיטת הבחירות לבירור רציני בתוכנו. אני זוכר, כאשר פעם ניסיתי לפתח את התיאוריה כי שיטת הבחירות היחסיות היא שיטה אנטי־דמוקרטית ביסודה, אז הייתי יוצא דופן בעיני אלה אשר שמעו אותי, באותם חוגי נוער אשר בהם ניסיתי להסביר את העניין.^[13] אני שמח לראות שדווקא בחוגי חברים יותר צעירים היכה הרעיון הזה שורש. אינני מוכן להיכנס לדבר הזה. אני מוכן רק לבוא לכל סניף ולכל אגודה כדי להסביר מדוע בחירות יחסיות הן בחירות אנטי־דמוקרטיות.

אבל אל נשלה את עצמנו. אנחנו לא נוכל לשנות את סדרי הדמוקרטיה שלנו אלא באורח דמוקרטי, והמצב כיום הוא שקודם כל מפלגת פועלי ארץ־ישראל עדיין לא נפרדה מהעמדה המחייבת בחירות יחסיות. אבל גם אילו נניח, אלה מאיתנו הדוגלים בשיטת בחירות לא יחסיות, אילו הצלחנו להניע את המפלגה לשינוי עמדה, לא היינו מזיזים עדיין את הדבר לקראת פתרון, כי חזקה על כל מפלגות המיעוט, שהן כיום הרוב, שהן היו מתנגדות לזה תכלית ניגוד, ואין רפואה למכה בעצה הזאת לעשות מישאל עם. כי גם כדי לערוך מישאל עם דרושה החלטה דמוקרטית של הכנסת, או של איזה מוסד מסוג זה. ולכן אינני מקווה שאנחנו נצליח בהתקפה חזיתית לשבור בבת אחת את הקו הזה ולעבור משיטה לשיטה, מקצה לקצה, משיטת הדמוקרטיה הישראלית, שהיא פסיבדו־דמוקרטית בעיני, לשיטה דמוקרטית. והשיטה הזאת היא פסיבדו־דמוקרטית בעיני כי היא לא מאפשרת שום שלטון יציב, ואל תשכחו שבמילה ״דמוקרטיה״ יש גם ״קרטיה״, שלטון. הדמוקרטיה איננה קיימת רק כדי לספק את זכותו של כל אחד ואחד להביע את דעתו, אלא היא קיימת, על יסוד הבעת דעה של כל אחד ואחד, לאפשר חיי חברה תקינים, וזה אי־אפשר בלי שלטון יציב ובלי תוכנית אשר אפשר לבצע אותה תוך תקופה מסוימת בלי זעזועים. אינני מקווה לישועת אדוני כהרף עין בענין זה.

ואני סבור שעל המפלגה להושיב ועדה מיוחדת בעניין זה, ועדה אשר ישבו בה כמה מומחים שאינם חברי מפלגה, והם ודאי ישמחו לשתף פעולה, כדי לראות איזה משטר בארץ אפשר ליצור, איזה אלמנטים של נציגות מקומית אפשר להכניס עם שמירת העיקרון של בחירות יחסיות, כדי שנצא מן המצב שאף מקום אינו יודע מי נציגו, ששום ביקורת איננה על הנציגים בכנסת מצד שולחיהם, פרט למפלגות. באנגליה, למשל, כל מקום יודע מה הצביע נציגו בפרלמנט, הוא בכלל יודע אם נציגו הצביע, אם הוא השתתף בישיבה או שנסע לחו״ל או השתתף באיזו ישיבה אחרת. כל ההצבעות בפרלמנט הן שמיות והן מתפרסמות, ומתפרסמות למחרת ההצבעה, וכל איש במחוז בחירה יודע אם בא כוחו משתתף בישיבות ואם הוא מצביע וכיצד הוא מצביע. וכל נציג בפרלמנט יודע שהוא עומד לבדיקה ולביקורת יום יום מצד אלה אשר שלחו אותו, עומד לביקורת לא על ידי המפלגה שלו, אלא על ידי אנשי המחוז שלו, והם יכולים לבוא אליו בביקורת.

לא צריך להיוואש מהתקדמות, משינוי המצב הקיים, מהכנסת צורות ביניים שונות. אבל אם אנחנו רוצים באמת להתקדם, לא יעזור לנו שום דבר. במצב הקיים אנחנו נוכל להתקדם רק על יסוד הבוחרים שלנו.

יש כמובן שאלה של בחינת כמה עמדות אשר נקבעו, נתגבשו בתוכנו. בהחלט חלקי עם אלה הסבורים שיש באופן רציני מאוד לבדוק מחדש את שאלת משטר החינוך בתוכנו.

ושוב אני חוזר לדוגמה של בחירות יחסיות. מדוע הלכנו בדרך של בחירות יחסיות? לא מפני שהיה איזה מושג דמוקרטי, פורמלי, מאד היולי, שטחי, אלא לא היתה ברירה אחרת במשטר הישן.^[14] במשטר הישן, כאשר לא היה חישוק ברזל של משמעת ממלכתית אשר ליכד את היישוב לחטיבה אחת, כשכל קבוצה וקבוצה יכלה להתפצל ולהיפרד, לא היתה ברירה אלא לקיים שיטה של בחירות יחסיות, כדי שכל קבוצה תדע שאם היא מצטרפת היא מקבלת מה שמגיע לה, והיא לא היתה מעוניינת בגורל הכלל. היא היתה מעוניינת קודם כל בחלקה. אם חלקה מובטח - היא שייכת למפעל, אם איננו מובטח - היא תפרוש, והאיום הזה של פרישה היה תלוי מעל ראשנו תמיד. היתה פרישה של ״אגודת ישראל״, היתה פרישה רוויזיוניסטית, היתה פרישה של גופים כמו ״התאחדות האיכרים״ וכל מיני גופים ״בעלי־בתיים״ [בורגניים] דומים. הם לא הסתפקו אפילו בבחירות יחסיות, כי גם בבחירות יחסיות הם קיבלו נציגות אשר לא התאימה למשקלם הכלכלי לפי הערכתם, אבל לולא היו בחירות יחסיות היו משתתפים עוד פחות. והדבר אשר היינו צריכים לעשות כדי למשוך אותם היה בחירות יחסיות.

אבל עכשיו אין הדבר כך, ואין רשימת בחירות יחסיות הכרח לדמוקרטיה הממלכתית. יכול להיות שזה רצוי. על זה יש לדון, אבל על כל פנים אין זה הכרח, כי היא מובטחת על ידי קיום המדינה. אי־אפשר לקפוץ מתוך המדינה, כמו שלא יכול אדם לקפוץ מעורו. זה מחייב בדיקה מחדש לו גם מבחינה זו.

אותו דבר לגבי הזרמים בחינוך. כאשר בוועידת לונדון ב־^[15]1919 ברל כצנלסון הגה וביצע את הרעיון הגאוני הזה לבוא לידי הסכם עם ״המזרחי״- ״אחדות העבודה״ של אותם הימים ו״המזרחי״ - ואחר כך, משהתחיל להקים משטר של סובלנות בחינוך, לנו את הזכות לזרם שלנו, להם את הזכות לזרם שלהם, הוא שהציל את אחדות מפעל החינוך הלאומי מהתפוררות במשטר הישן, ובמשטר הישן לא היתה ערובה אחרת לאחדות הלאומית של המפעל החינוכי, אלא על יסוד של ההכרה ההדדית הזאת של אוטונומיה של הזרמים, באשר אחרת כל זרם יכול היה לפרוש לגמרי ולהרוס את המסגרת הכללית, באשר במשטר הישן, בכל שטחי החיים, האחדות הלאומית היתה תלויה בהצטרפות כל חוג וכל פרט מרצונו ולא היתה אפשרות לכל השפעה, ובעד ההצטרפות מרצון היה הכרח לשלם מחיר. מצד אחד לא היתה אפשרות אולי אז לתנועת הפועלים לפרוש את השפעתה באותה מידה שיש לה עכשיו, ומצד שני היתה ברכה באוטונומיה זו שרכשה לעצמה בתמורה לאחדות הכללית.

אבל המצב נשתנה תכלית שינוי. נצא ונראה מה המצב: מה זה זרם העובדים בחינוך? זה קודם כל עשרות ואולי כבר מאות בתי ספר ביישובי העובדים, משהו, איזה שינוי שהוא, יחול בהם אם יהיה בית ספר אחיד כללי? הם פרי הווייה הכרתית ומשקית. שום דבר לא יכול לשנות אותם. מה יש מלבד זה? ישנם בתי חינוך ספורים בערים, שהתנועה שלנו רואה בהם את חוג שליטתה החינוכית ומסתפקת בזה, וישנם מאות בתי ספר בערים שבהם מתחנך כל המון בית ישראל, כל דלת העם, הרוב העצום של ילדי העובדים. כמובן שיש בזה גם ילדי עולים, כל העתיד של התנועה, ואנחנו נוהגים ויתרון גמור לגבי כל השטח הזה, פרט במידה שאנחנו משפיעים על ידי זה שממונה שר חינוך מאיתנו, או שאנחנו מיוצגים בוועדה מייעצת ליד משרד החינוך, או בכנסת, ועל כל חוק הנוגע לחינוך אנחנו מביעים את דעתנו. אינני קובע פה מסמרות בעניין זה, ואינני חולק על החוק, חלילה, אבל אני אומר שבעיה זו טעונה בירור יסודי, חופשי מכבלי מסורת העבר, בירור שמוכרח להיות כפוף כולו למציאות כמו שהיא, המדינה במציאות כמו שהיא, קיבוץ גלויות במציאות כמו שהוא. לכל הבעיות האלה כמו שהן.

דבר אחר שאני חושב שאנחנו חייבים בו מבפנים זה בירור יסודי בשאלת יחסנו לדת. אני חושב שיחסנו לדת, לא אומר לוקה בחוסר יראת שמים, אבל הוא לוקה בחוסר רצינות. זה בעיני דבר יותר חמור. לאמיתו של דבר הוא לוקה בחוסר תרבות. זו לא שאלה מה מוצא חן בעינינו ומה לא מוצא חן בעינינו, מה אנחנו היינו רוצים ומה לא, אלא זו שאלה של הבנה לגבי תהליכים עמוקים בחיי הנפש של האומה, בהתחשבות בגושי מציאות ששום חוק ושום תקנה ושום חכמים לא יצלחו עליהם, אשר ברבות הימים אולי תשתנה, תחול בה התעוררות ואולי יתגבשו צללים כאלה. מניין לנו? כשם שהמלחמה נגד הדת שנותיה מדורי דורות, כך גם העמידה על נפשה. עמידת המפלגה בוויכוח האחרון במשבר האחרון בכנסת, היתה עמידה בעלת ערך מוסרי כביר, והיו שיאים גבוהים מאוד במאמץ ההסברה שנעשה בוויכוח, בייחוד בדברי חברנו שזר, גם בדברי החבר רמז וגם בדברי ראש הממשלה.^[16] אבל עלינו לדעת כי ההבנה התרבותית העמוקה, והתביעה הנמרצת לזכותה של ההסתדרות לתת חינוך דתי לחבריה, הן ההווים והן העתידים, להורים שהתחנכו על הדת ורוצים לחנך על ברכי הדת גם את ילדיהם, יש לה תוקף אם מאחוריה ישנה חומה בצורה של התנועה ואם התנועה מוכנה לשאת בדבר זה ולהסיק את המסקנות, לקיים זאת באמונה ולא לגרוס זאת רק כתכסיס.

בירורים כאלה הכרחיים לנו. ברצוני לומר בכלל: פעילות מחשבתית, עבודת בירור והסברה במפלגה, זו לא רק חובה של אלה הנקראים מנהיגים כלפי הציבור וכחייבים להתייעץ והחייבים לברר איתם, יכולים לתת להם אפשרות להביע דעה, זה צורך הכרחי. בלי זה מוכרחה ההשראה להצטמק ולהתנוון. בלי יניקה משורשים עמוקים של הכרת המוני חברים לא תיתכן מדיניות ראויה לשמה. המעין הזה ייבש עד מהרה. לעשות את זה אפשר לא אם זה ייעשה לשמו, אלא אם זה ייעשה לשם פעולה. הציבור מוכרח להיות פעולה חיה, הצינור הזה גם ידרבן את המחשבה וידרבן את הפעילות.

אני סבור כי לקראת הבחירות עלינו לקיים סמינר, אולי שורה של סמינריונים, לא ממושכים, של 4-3 שבועות, שישתתפו בהם מאות רבות של חברים, סמינריונים ללימוד בעיות המדינה לשם הסברתן. מדוע האוצר נוהג כך ולא אחרת? דברים מאוד גלויים, נוקבים, לא תמיד לפרסום. מדוע מדיניות החוץ כך מתלבטת ולפעמים כאילו מסתבכת בסתירות עם עצמה? מדוע הדרך הזאת, הזיגזגית, היא הדרך הישרה שלנו? איך כתוב אצל ביאליק: ״נימצא הישר בשבילים, העקִֹם״.^[17] מדוע השביל העקום הוא הישר? ענייני הצבא, ענייני הערבים, הסברה מאוד מפוכחת, עובדתית, מעשית, עם ויכוח כדי שישמש הדבר נושא ברחבי הארץ, מפי מאות, אם אפשר, אלפים של מסבירים.

עלינו בבחירות אלה, לפי דעתי, לחדש חידושים רציניים מאוד בשיטות ותכסיסי ההסברה. אסיפות, ודאי. אפשר לסמוך שתהיינה אסיפות גדולות, ספרות, עלונים, כרוזים - ודאי. אבל התקפה צבאית אי־אפשר לנהל בלי חיל תותחנים, ועכשיו גם לא בלי חיל אוויר, אבל לא התותחנים ולא הטייסים אינם כובשים שטח. הכובש את השטח זה חיל הרגלים, שדרוש לו הסיוע של התותח ושל המטוס, אבל הכובש זה הרובה עם הפגיון. אינני רוצה להלך עליכם אימים, המשל מאוד שקט ושלו. אני אומר: חיל רגלים פשוטו כמשמעו, כניסה לכל בית, שיחה בכל משפחה. אני אומר בלי כל חשש של גוזמה ושל תפיסת מרובה: אנחנו צריכים בבחירות אלה להגיע לכך שפרט לאלה הקרואים ״שרופים״, והם ישנם בכל המפלגות, לפעמים החברה היא הנאמנה והחבר הוא המהסס, ולפעמים להיפך, גם שם צריכים לבדוק. פרט לאלה, שהמפלגה תבוא במגע עם כל מצביע ומצביע באופן אישי. אל תיבהלו מזה, זה ייתכן, זהו הנוהג בכמה ארצות, הוא מקויים למעשה. ישנו סניף מפלגה באיזה מקום, באיזה יישוב, באיזה פרבר, באיזו שכונה, עליו לבדוק את המצב. הוא נותן רשימה של ״שרופים״, אותם מוחקים והולכים לכל השאר. אם במקרה נתקלים ב״שרוף״, ייכווה הוא באש שלנו. אנחנו לא נישרף באשו. אבל מגע חי עם כל אחד - אתם משערים איזו אפשרות זו? איזו אפשרות של כיבוש? אתם משערים איזו אפשרות של התנדבות, של פעילות, ולא על ידי שכירים. קבוצה צריכה לצאת ערב אחד מתל אביב ולהגיע לאיזה מקום כדי לבלות שם ערב בשיחות, צריך שיובילו אותה, וזה צריך לעלות כסף, ונחוץ הרבה מאוד כסף לקרן בחירות, אבל העבודה עצמה צריכה להיעשות בשעות הפנאי ובהתנדבות. תביעה להמוני חברים להיחלץ. אם החברים לא ייענו, המפלגה אינה ראויה לקולות שהיא תובעת לעצמה. אני אומר, החברים ייענו בשמחה ובהתלהבות. הם ייענו, כי הם יודעים שבזה יעלו על דרך שבה אין למפלגה מתחרים, על כל פנים לא בכמות. אני בטוח שגם לא בלהט. 100 אלף חברים יבחרו עכשיו, יש צורך בעשרת אלפים מסבירים, ואין זה מספר מוגזם. עשרת אלפים פעילים, עשרת אלפים מבקרים בבתים, במשפחות, משוחחים עם האישה, עם האיש ועם הנוער. אם רוח כזאת תעבור, אז לא יהיה צורך לדבר על התעוררות. היא תבוא מאליה.

 

ישיבת הערב ננעלה.

 

ישיבה ב׳, שבת בבוקר                                   17.2.1951

 

בישיבה זו דיברו 18 חברים, ואחריהם מ״ש:

 

משה שרת: חברים, אני ראיתי צורך לבקש רשות הדיבור להערה קצרה לאחר דברי הח' גרשון.^[18] אנחנו עושים פה מאמץ לחשוב בצוותא, ומאמץ זה מכוון לא רק להפעיל את מחשבתנו־אנו, אלה הנמצאים כאן, אלא לקרוא למאמץ בהיקף יותר רחב, בהיקף ארצי של המפלגה, שוב למאמץ מחשבתי. אני סבור שכולנו נסכים, שמאמץ מחשבתי זה ראוי אם יביא לידי בהירות ולא לידי ערפול עניינים. כל אחד מאיתנו חייב קודם כל על מאמץ להבהיר עניינים לא לערפל אותם, להציג את העניינים בבהירות ולסייע להבהרת מושגים ולא לסייע לטשטושם.

מדברים שאנחנו שרויים במבוכה. אני שולל זאת. ישנה אצלנו תסיסה רבה והיה משונה מאוד לולא היתה תסיסה בתקופה הרת סכנות כאלה. אבל אם אומרים שישנה מבוכה, המטרה צריכה להיות להיחלץ מהמבוכה ולא לזרוע מבוכה בתוכנו.

אני מצטער שבסעיף אחד של דברי החבר גרשון [זק] לא ראיתי מאמץ כזה להרבות בהירות בתוכנו ולהיזהר מזריעת מבוכה מיותרת, וזה בסעיף הקואליציה. מה החוכמה לאחר מעשה, שאומרים לנו: ״מדוע נכנסנו לקואליציה עם ״החזית הדתית״ ולא כרתנו ברית עם מפ״ם או לפחות עם החלק הציוני או החלוצי של מפ״ם?״^[19] מתי שמענו עצה זו מפי מישהו בשעת מעשה? אנחנו הלכנו בדרך קשה מאוד,^[20] הלכנו בה שלב שלב. התייסרנו בה ייסורים קשים. עמדנו בפני הכרעות מרות והסקנו מסקנות מההכרעות המרות. מסקנות לא קלות. כל הדבר הזה נעשה לעיני הציבור ולאוזני הציבור. הציבור היה שותף להכרעות אלה. הוא ידע באיזו דרך אנחנו הולכים. היו לו הזדמנויות להביע ספקות ולהעיר. מה החוכמה לבוא ולהטיף להנהגת המפלגה ולהנהגת התנועה את המוסר הזה?

ניסיתי אתמול להבחין בין קואליציה הכרחית ובין קואליציה רצויה, ואמרתי: מאוד לא טוב הדבר שלנו קואליציה הכרחית. יחד עם זאת הצגתי את המצב של קואליציה הכרחית. יראה מישהו את הדרך לקיום קואליציה רצויה במצב זה כפי שהוא כיום בכנסת, ובתוצאות הבחירות כפי שתהיינה ולא כפי שמישהו היה רוצה שתהיינה. כולנו שותפים לרצון שקואליציה עם הדתיים לא תהיה הכרח, אבל גם אז אל נתהדר ואל נבחר יותר מדי. גם אז ייתכן, שנימצא במצב שאותם החוגים הדתיים הדוגלים בדרך של נשיאה באחריות נדחפים לאופוזיציה. ייתכן שנמצא כי מצב זה אינו בריא למדינה, וייתכן שנחייב גם אז - איננו מצווים פה על הכרעות - ייתכן שגם אז נחייב שיתופם בקואליציה בלי שיהיו הכרחיים לקואליציה, וזה הבדל גדול מאוד כאשר הם בקואליציה כהכרחיים ויכולים להרבות במחיר, וכאשר הם בקואליציה כמוזמנים. אבל אינני קובע מסמרות בעניין זה.

אבל מדוע בעובדה, לאמיתו של דבר, היתה קואליציה עם הדתיים? כי היה הכרח למדינה הזאת בממשלה. מישהו יש לו עצה איך להקים ממשלה על יסוד של מיעוט? מישהו יכול היה להראות דרך שאפשר היה להגיע לרוב בדרך אחרת? מה הדיבורים האלה, שהמפלגה דחתה את מפ״ם? היא לא היתה איתה בממשלה הזמנית יחד ועם הדתיים? מישהו אמר אז שצריך לזרוק את הדתיים מהממשלה הזמנית? מפלגת הפועלים המאוחדת אמרה אז שצריך לזרוק את הדתיים מהממשלה הזמנית? היתה קואליציה בממשלה הזמנית שלא כל התנועה [הציונית] היתה בה. ״חרות״ לא היתה בה. מישהו עוד לא היה בה. היתה מפ״ם והדתיים. האם מפ״ם אמרה שאסור לשבת עם הדתיים? הציעו את שיתופם בהוצאת הדתיים? מישהו במפלגה אמר שצריך להוציא את הדתיים?

אחר כך הלכנו לממשלת קבע. היה משא ומתן עם מפ״ם. הוא היה והוא נכשל. נכנסנו לקואליציה עם הדתיים. הסתפקנו בזה? לא באה יוזמה מתוכנו ללא הכרעה פרלמנטרית וקונסטיטוציונית, אלא לפי צו פנימי של התנועה, שוב לעשות ניסיון ושוב לכרות ברית ולפנות ולחתור להגיע ללשון משותפת עם מפ״ם? דבר זה לא בקע מבפנים? לא התעוררו חברים בנוער ובציבור ובמפלגה? יושב כאן אחד, ישנו עוד אחד שחזר לכנרת לאחר שעמד בראש ההגנה וההעפלה [שאול אביגור], וישנו עוד מישהו [הכוונה למ״ש עצמו], שהתעוררו לדבר זה, ובהתייעצויות פנימיות, פעם אחר פעם, ולא בלי התגברות על התנגדות פנימית, אבל מתוך הרגשה שדבר זה מביע רחשי לב המון חברים לעשות ניסיון כזה, נעשה ניסיון כזה, או לא? הוא לא נעשה ברצינות? הוא לא נעשה בתום לב? לא ישבנו לילות וימים במשא ומתן ההוא? לא מסרנו על כך דין וחשבון בישיבות המזכירות, ישיבה אחר ישיבה? ולאחר הדין וחשבון במזכירות לא היו הדברים ידועים לכל הפעילים, לכל מי שהתעניין ולכל מי שעקב? לא נמסר דין וחשבון לאחר שהמשא ומתן נגמר כפי שנגמר, ברחבי הציבור? אני לא דיברתי בפני אלפי חברים בתל אביב ומסרתי פרטי פרטים על המשא ומתן?^[21] הדברים לא נתפרסמו בעיתונות? הציבור לא ידע מה היה? מישהו אמר: ״הייתם צריכים לוותר בנקודה זו או אחרת. מדוע לא ויתרתם?״ לא היתה ועידה של המפלגה [מפ״ם] בפתח תקווה? הדברים לא נתפרסמו? לא היה ידוע שהמיעוט [של ״התנועה לאחדות העבודה״ במפ״ם] היה בעד ההסכם, אבל ויתר על רצונו? איפה היה אומץ לבו? איזה מסקנות הסיק? הוא נפרד מהרוב או נכנע לרוב? הוא עמד על דעתו או ביטל אותה? לא היינו עדים להידרדרות מפ״ם במורד? לא היינו עדים לעובדה שישנם אנשים היודעים מה הם רוצים ועומדים בתוקף על דעתם, ואחרים נגררים אחריהם אין אונים?

איפה הדרך להחזיר חלק זה אלינו? ישנה דרך כזאת? הציעו אותה! אתם יודעים את האנשים האלה. לכו אליהם, דברו איתם, הביאו דין וחשבון שהם מוכנים. עשיתם זאת? ניסיתם לברר מה המצב? יש בידכם דין וחשבון כזה, שהם מוכנים להיפרד [מאנשי ״השומר הצעיר״] ולהצטרף [אלינו]? מה הרמיזה הזאת, שקבוצה זו מחכה בפתח ומחכה שנכניס אותה? ומה ההשוואות עם עיריית חיפה?^[22] הבעיות העומדות כאן על הפרק אינן הבעיות של עיריית חיפה. עיריית חיפה צריכה לקבוע את מדיניות החוץ של מדינת ישראל, את יחסיה עם ארצות הברית, את הקו שלה באו״ם? את מעמדה בתנועת הפועלים העולמית? את יחסה לקומוניזם? את יחסה לסוציאליזם הדמוקרטי? על כל המדוכות האלה יושבת עיריית חיפה? עיריית חיפה צריכה לקבוע את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל? אם היא זקוקה למילווה או לא? אם היא זקוקה למילווה זה להצלתה או לא ובאיזו דרך תכלכל את קיבוץ הגלויות? מה מדיניות השכר שלה? מה מדיניות המיסים שלה? מה מדיניות התקציב שלה? על כל אלה יושבת עיריית חיפה? מזה שנמצאה הדרך - וטוב שנמצאה - לשבת בכפיפה אחת עם מפ״ם בעיריית חיפה, יש להביא ראייה על אפשרות או אי־אפשרות של קואליציה ממלכתית ופרלמנטרית עם מפ״ם במדינה? בזה יש סיכוי להבהרת מושגים, בזה יש סיכוי להפגת המבוכה?

ודאי, הדברים גלויים. האם אינני מדבר על דברים גלויים? אילמלא הפסקת הצהריים הייתי יכול לדבר שעה ולומר דברים יותר גלויים, אבל הדברים גלויים. צריכה להיות בהירות במושגים ואין לטשטש עניינים אפילו כאשר מדברים בגילוי לב. גילוי לב מחייב עוד משהו.

היו״ר דוד קורן: מתוך התפרצותו של החבר משה שרת - (קריאות) - אני מוכן לקחת את המילה ״התפרצות״ בחזרה. מתוך דבריו שנאמרו תוך התלהבות רבה עלול להיווצר הרושם כאילו הקבוצה שקראה לכינוס זה מתאוננת שלא נעשו מאמצים מספיקים לקרוא לשיתוף עם מפ״ם ולא היו ניסיונות למשא ומתן. אין מחשבה כזאת. אנחנו יודעים למה נעשה דבר זה. ולא היה צריך להדגיש כאילו אנחנו טוענים את ההיפך. הדבר היחיד שנאמר פה גם על ידי החבר גרשון זק, שצריך גם עכשיו לא לסתום את הגולל אלא לנסות לקרוא מחדש, אחרי הבחירות ולפני הבחירות. כדוגמה הביא החבר גרשון את הקואליציה בעיריית חיפה לא משום שעיריית חיפה פותרת את בעיות המדיניות החיצונית והפנימית, אלא רק כדוגמא וכותרת וכך יש לראות את הדברים, ואין צורך לקבל כאן דעה כאילו הכינוס אינו מעריך את המאמצים שנעשו בעבר.

 

בתום ישיבת אחה״צ התקבלו החלטות שקראו להגברת הפעילות החלוצית של חברי המפלגה, להמרצת פעילות הסניפים ולקיום בירור יסודי בשאלות השעה.