14 |שיחה עם דייוויס שגריר ארה״ב,^[1] תל אביב (אנגלית)

שיעור בציונות לשגריר האמריקני

סודי ביותר

 ביקרתי את השגריר דייוויס בביתו ביום ד׳, 14 בפברואר 1951 , ב־6.30 אחר־הצהריים. השיחה היתה מיועדת לפרידה ממנו ערב צאתו לוועידת קושטא.^[2] השיחה נתקיימה בבית השגריר משום היותו מחלים ממחלתו והיה בה מעין החזרת ביקור לו לאחר שהתייצב במשרד החוץ מיד לבואו.

השגריר ידע כבר על ההצבעה בכנסת שנתקיימה שעות אחדות לפני־כן ועל התפטרות הממשלה.^[3]

החלק הראשון של השיחה הוקדש להסברת המשבר ואגב כך לבירור שאלת הדת במדינה ובעיית החינוך הדתי.

בחלק זה של השיחה, וכן בחלקים הבאים, חזר השגריר והדגיש כמה פעמים כי הוא מעוניין מאוד ללמוד את בעיות המדינה ולחדור לעומקן, וכי הוא מעריך שיחות הסברה כאלה ומודה מאוד בעד עזרה זו שאנו מושיטים לו, והוסיף כי הוא רואה מחובתו לייצג את ענייני מדינת ישראל לפי מיטב יכולתו והבנתו.

עיקר השיחה הוקדש מצידי להכנת השגריר לקראת הוועידה מבחינת צרכיה של ישראל. הסברתי לו את עניין קיבוץ הגלויות כייעוד היסטורי של המדינה וכתהליך מוכרח אשר אין כל אפשרות לעכבו ולצמצמו - לפי קווי הסברתי בשיחותי עם ראשי השלטון של ארצות הברית בוושינגטון.

השגריר העיר בהמשך ההסבר, כי קשיים כלכליים חמורים עלולים להפסיק את זרם העלייה. הוצאתי אותו מכלל טעותו על ידי הסברה, כי הגורם הקובע את קצב העלייה הוא הכרח היציאה מארצות הגולה ולא צורך המדינה לקלוט עולים. לדוגמה ציינתי את הדחיפות המיוחדת שבהעלאת יהודי רומניה ועיראק, שתי העדיפויות הראשונות בתוכנית העלייה בחודשים אלה. סיפרתי לו על התביעות שהופנו אלינו הן מצד ממשלתו, באמצעות השגריר שקדם לו,^[4] והן מצד הממלכה המאוחדת, להאיץ את קצב העלייה מעיראק. תיארתי את הקושי העצום הכרוך בהאצת העלייה מחמשת אלפים ל־13 אלף לחודש, ולעומת זה את האחריות הגורלית שהיינו מתחייבים בה אילמלא קיבלנו את ההחלטה הנועזת הזאת.

מר דייוויס הפליט כי אכן הוא נוכח לדעת כי אין בשום פנים להתקנא בי בתפקידי. במרוצת הדברים אמרתי כי גם אילו ניסינו לסגור את השערים לא היינו מועילים כלום, אבל סגירת השערים היא מהדברים שאין להעלות על הדעת.

השגריר אמר כי הוא מבין היטב כי סגירת שערים פירושה שלילת זכות קיומה של המדינה, שכן היא לא באה לעולם אלא לשמש מקלט.

הבאתי את הדברים לידי מסקנה מרכזית, כי מפעל זה זקוק וראוי לעזרת ארצות הברית, סקרתי את המעמסה המוטלת על היישוב, את התנדבות יהודי ארצות־הברית בעבר ואת המאמץ החדש שהם עומדים בפניו במסגרת המילווה העממי. הדגשתי כי לא נוכל בשום פנים להשלים את החסר בלי הקצבה ישירה מהאוצר האמריקני. אמרתי כי הסכום שנבקש הוא חלק אפסי מהסכומים העצומים שהוציאה ועומדת להוציא אמריקה לעזרת ארצות אחרות. ממדי העלייה אינם תלויים בעזרת אמריקה, יען כי הם נקבעים על־ידי מצוקת העולים בארצות מוצאם, אבל גורל העולים בארץ, ועם זה גורל המדינה, תלויים בהשגת העזרה. אם נשיגנה נוכל לפתח את הארץ במלוא קצב העלייה, להבטיח תעסוקה יצרנית ולהגיע בהקדם למשק מאוזן הנושא את עצמו. בלי עזרה צפויים לנו מחסור חריף וזעזועים חמורים. הסברתי בקווים כלליים את תהליך הקליטה - מדוע אין העלייה של ימינו מממנת את עצמה, מהן אפשרויות הקליטה הכלכלית הבריאה ואיזה אמצעים דרושים למימוש האפשרויות האלו. חזרתי והדגשתי כי זו הדרך היחידה להגיע לביסוס וליציבות במדינת ישראל - על־ידי עזרה למפעל הבניין והקליטה ולא על־ידי צמצומו.

השגריר הקשיב בעניין רב. הודה וחזר והודה על ההסברה. לבסוף טען כי ארצות הברית נתבעת לעזרה בכל אתר ואתר, כי אמצעיה אינם בלתי מוגבלים בשום פנים, וכי יש עוד גורמים של אי־יציבות שיש לסלקם מהדרך והם נעוצים ביחסי ישראל עם המדינות השכנות. עניתי כי איננו מתעלמים מבעיות אלו אלא להיפך, אנו שוקדים עליהן יום יום. הזכרתי את הפגישה שהיתה למר שילוח^[5] ב־17 בפברואר השנה,^[6] את מאמצינו ליישוב הסכסוכים עם ירדן והזכרתי לדוגמה את חיסול המכשלה של כביש אילת [להלן הע׳ 7].

דברים אלה, ובייחוד מה שאמרתי על פגישת מר שילוח, עשו רושם על השגריר. הוא הוסיף והביע סיפוקו מהתוצאות המוצלחות של פגישת נציגי המטות הישראלי והירדני.^[7]

ציינתי כי אנו מעוניינים ביותר גם בהסדר עם מצרים והקדשנו הרבה זמן ומאמצים לבירור האפשרויות בכיוון זה. אם יש בידי נציגי ארצות הברית להביא לנו בשורה טובה לגבי סיכויי השלום עם מצרים - נברכם על כך. אבל אם אין בפיהם בשורה כזאת - אם לגבי מצרים או ביחס לאיזו ארץ ערבית אחרת - אין הם יכולים לצפות כי בינתיים נתעלם מצרכינו ונדחה את בניין מדינתנו.

הוספתי כי אנו מבססים את דרישת העזרה לישראל על צרכיה-היא ועל תהליכי גידולה. אין זכותה של ישראל לעזרה תלויה בזכותן של הארצות השכנות. אין זאת אומרת שישראל תתנגד למתן עזרה איזו-שהיא למדינות ערב. אנו מחייבים בהחלט הושטת עזרה להן לשם יישוב פליטים. החלטת החבר הערבי, המחייבת פתרון בעיית הפליטים על־ידי התיישבותם בארצות הערביות היא מיפנה רב סיכויים. לדעתנו דבר גדול תעשה ארצות הברית אם תיאחז במפנה זה ותנסה להצעיד את העניינים קדימה על־ידי הצעת עזרה כספית ליישוב הפליטים. בדרך זו אפשר יהיה להחיש את ההתקדמות לקראת ההסדר הסופי והשלום.

השגריר ידע על החלטת ה״חבר״ והסכים כי יש לייחס לה חשיבות רבה.

הדגשתי שוב, כי אין לראות את העזרה לישראל ואת הסיוע לארצות ערב כאחוזים זה בזה. העזרה לישראל מוצדקת מצד עצמה ואין הצדקתה תלוייה במידת הנאתן של מדינות ערב מאוצר ארצות הברית. סיפרתי לשגריר על ההיגיון הנפסד שהיה נקוט בידי שלטון המנדט הבריטי, בהיותו גורס שוויון שלילי בין היישוב היהודי והיישוב הערבי ומונע מהראשון הנאות חיוניות רק משום שהשני לא היה זקוק להן. הבעתי את תקוותי כי מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון לא תירש את העיקרון הפסול הזה. הצבעתי על מילווה הבנק לייצוא ולייבוא^[8] כתקדים חיובי של עזרה לישראל מבלי שיהא שוברה בצידה בדמות עזרה מקבילה למדינות ערב, והבעתי תקוותי כי אמריקה תוסיף לכת בדרך זו.

לבסוף ציינתי את שני הבדלי היסוד בין ישראל לבין מדינות ערב: אל״ף, רק בישראל מתנהל תהליך של פיתוח וריבוי אוכלוסייה מתמיד בתנופה כבירה. בי״ת, רק בישראל עניין הגנת הדמוקרטיה הוא בנפשם של המוני התושבים.

הסברתי כי בסעיף הראשון טמונים מקורות של חולשה שאין לסלקם בלי עזרה מבחוץ, בעוד שהסעיף השני עושה את ישראל לטעונה חיזוק מבחינה משקית וצבאית כאחד.

עם התקדמות השיחה פחתו קושיות וערעורים ונתרבו אישורים להבנת הדברים. השגריר אמר דברי הערכה שנשמעו ככנים להישגיה העצומים של המדינה בתקופה הקצרה של קיומה. הוא הודה שוב על ההסברה והבטיח תשומת לב רצינית למסקנותיה.