13 | הממשלה, ישיבה ל^[1]

פיגועי מסתננים ופעולות גמול^[2]

סעיף ר״כ: שאלות

השר פ. רוזן: מה קרה אתמול או שלשום בעניין הכפר הערבי, ששם פוצץ בית ונהרגו או נפצעו ערבים, ושאנו אומרים שלא כוח של צבא ההגנה לישראל עשה זאת.

 האם קרה בכלל הדבר ומי עשה זאת?^[3]

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: דבר זה קרה.

השר ד. יוסף: טוב שזה קרה.

השר ב. ש. שטרית: זוהי השיטה היחידה המובנת להם.

השר פ. רוזן: מי עשה זאת?

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: עשו זאת יהודים, ובתשובה על פעולה שנעשתה לפני יומיים, שערבים נכנסו אל בית של עולה, הרגו את האיש, אנסו את האישה ושדדו.^[4] פנו לוועדת שביתת הנשק [הישראלית-ירדנית] בתלונה, וה״לגיון״^[5] סירב להיענות לעניין.

השר מ. שרת: אני חושב שעלי להוסיף משהו להסברת רקע העניין, שזה אינו מעשה בודד. מעשה הרצח האונס והשוד המשולב במקרה זה אינו בודד אלא בא כחוליה, לעת עתה האחרונה. אנו מקווים שזו תהיה באמת החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה ודחופה של מעשי שוד ורצח בסביבות ירושלים ובפרוזדור. קראתי רשימה מסמרת שערות. מקרי יריות, הריגות, פציעות, שקוראים עליהם בעיתונות, אינם כולם. אין קוראים בעיתונים על מעשי השוד והגניבה. יש מצב פרוע בחלק הפרוזדור, יש בריחה של עולים חדשים מהיישובים האלה. אנו עלולים לעמוד על סף התמוטטות גמורה לא רק של מצב ביטחוננו בשטח זה, אלא של אחיזתנו בו.

מעשה [גמול] זה נעשה מתוך ההיגיון, שאם תהיה פעם אחת תגובה נמרצת זה עלול להחניק את הרע באיבו. האנשים^[6] מסתמכים על עובדה, שבחלק אחר של הפרוזדור, בסביבת צרעה ואשתאול, כשפעם נהרג רועה יהודי על ידי מסתננים, היה מעשה תגובה בסביבה. גם אז היתה זו חוליה בשלשלת ושלשלת זו נפסקה אז, ומשערים שאלו תהיינה התוצאות גם כאן.

להלן התנהל דיון על בעיית פיגעי המסתננים ומתוכו מתחוור שזה כמה חודשים חודרים מסתננים פלסטינים לתחום ישראל, בעיקר באזור ירושלים, גונבים רכוש ופוגעים בתושבים. השר משה שפירא טען שזה חודשיים אין די שמירה בירושלים ובלילות אין לראות שוטר ברחובות: ״אין בזה כל פלא [שמסתננים] הגיעו עד סן־סימון. אפשר להגיע גם עד הבית הזה״. השר ד. יוסף אמר כי לילה לילה משתקים מסתננים את הרכבת לירושלים. המסתננים גנבו עשרות אלפי מטר כבלי טלפון והדבר מקשה קיום קשר חיוני בין תחנות הרכבת. רוה״מ ב״ג אמר בין היתר: ״היו דברים כאלה גם בנגב. התה תגובה וזה נפסק, כי הצבא המצרי שומר על זאת. צריך שה׳לגיון׳ ישמור על גבולו ולא ייתן לעשות מעשים כאלה. זה נעשה בידיעת ה'לגיון'. בלי שה'לגיון' יקח דבר זה לידיו אין לו תקנה, וייתכן שזה יביא להתפרצות של איבה, לפעולת מלחמה. יש לנו שתי סיבות: אל״ף, אנשים יתחילו לברוח. אין לנו עתה אותם האנשים שהיו לנו בשתי העליות הראשונות, אנשים מחושלים שלא נסו. עכשיו זה ציבור אחר. בי״ת, אם ייוודעו כל הפרטים הקורים, מצד אחד זה יזרע פנקה מצד שני יתחילו מעשים פראיים [של גמול]. מוכרחים להביא את הלגיון' לקחת את העניין בידיו. אם הוא לא ירצה לעשות זאת, איני רואה איך תימנע מלחמה. הצבא רצה לעשות פעולה. מנעתי זאת ממנו, כי יודע אני שצבא אינו יודע קונצים״.

השר מ. שרת: רק פרט נוסף לתיאור המצב. זה גורם לשתי תקלות. מצד אחד ישנה בריחה [של מתיישבים]. קראתי בסקירה שהגיש מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, שממקום אחד ברחו מחצית המתיישבים. מצד שני, זה מגדיל את נטל השמירה [על המתיישבים שנותרו] ושני הדברים מצטרפים יחד. נטל השמירה המופרז נופל על מספר מתיישבים הולך ופוחת וזה הורס את המשק. אם השר שפירא שואל מה מאחורי כל זה - בעיקר מצוקת הפליטים [הפלסטינים] והדאגה שאנו לא נשכח זאת ושזה יטריד ויציק לנו.

להלן התנהל דיון קצר שהסתים בלא קבלת החלטה. שר המשטרה ב. ש. שטרית העיר כי באחרונה נהרגו במארב משטרה למעלה מעשרה מסתננים, במקרה אחר נתפסו מספר מסתננים ונשפטו לשמונה־עשר חודשי מאסר. ״גם בשבוע שעבר התה התנגשות בין שוטרים ומסתננים ונהרגו ארבעה מסתננים. כאדם המכיר את האנשים האלה אני אומר שכל עוד לא תהיה מצדנו פעולה של ישן תחת שן, עין תחת עין׳, לא נרתיע אותם״.

 

סעיף רכ״א: סקירה

השר מ. שרת: אני רוצה באמת להתחיל מעניין היחסים עם ירדן. על פני השטח יש התנגשויות וערעור מצב הביטחון בגבולות, אבל אין עובדות אלו בלבד מגדירות את מצב היחסים. להיפך, אני רוצה לציין במצב הדברים הרע היום כמה גורמים שמצד שכנגד הפועלים לדעתי ולדעת חברי - לא אומר לטובת הסדר גמור וסופי במהרה בימינו, אבל המציינים ניסיון להתקדם לקראת הסדר. אני קובע את הדברים האלה, אבל בשום פנים ואופן איני בא לסכם ולהתנבא מה יהיה. איני רוצה ליצור אשליות, אלא עלי למסור על הגורמים הפועלים ועל התמורות במצב.

הגורם הראשון הוא עמדתו האישית של המלך [עבדאללה], שלא חלה בו כל תמורה. הוא נשאר נאמן לעצמו. הוא נשאר נאמן למדיניות שלו וזה בא לידי ביטוי בפניות ישירות מצדו, בפניות בלתי ישירות, בפניות בעל פה ובפניות בכתב, והן מעידות על תפיסתו את העניין ואת האינטרס שלו, את האינטרס של שושלתו, והם כיוון סידור העניין ושמירה מפני מתיחות ומניעת הגדלת האש מחדש.

כגורם שני אני רוצה לציין את המשטר החדש בירדן. הממשלה החדשה, שעד כמה שהידיעות בידינו, היא אולי הטובה ביותר שאנו יכולים לתאר לעצמנו, ומצד הממשלה יש עכשיו פעולת תכנון, על כל פנים, מצד ראש הממשלה נבדק העניין באיזו הצעות לבוא אלינו, שאולי תבאנה לידי איזה סידור. חלק ההצעות, לא כל ההצעות, מתקבלות על הדעת. יש ביניהן הצעות המתקבלות על הדעת ויש הצעות שאינן מתקבלות על הדעת. עצם החתירה לקראת הצעות, שיכולות אולי להביא לידי הסדר, אומרת משהו. אני מבקש מאוד מהחברים להיזהר ושהדברים לא יגיעו להיות נושא לשיחה כללית, ומכל שכן ששמץ מזה לא יגיע לפרסום.

הם מבינים ששום הסדר לא יזיז אותנו מנקודתנו אם הוא לא יכלול גישה חופשית להר הצופים. הם חושבים על אפשרות של סלילת כביש מיוחד, שלא נעבור בכביש הקיים, וכנראה הם רוצים להרבות במחיר בעד אפשרות זאת. הם מחדשים את הדרישה על קשר עם בית לחם [מירושלים המזרחית]. תמיד היינו מוכנים לתת להם אפשרות של קשר עם בית לחם, אבל הם מנסים לתפוס מרובה בעניין זה. הם רוצים שהקשר עם בית לחם יתפוס גם קשר טריטוריאלי משער יפו לשער שכם מחוץ לחומת העיר, דרך רחוב סולימאן וחלק - ואולי כל - שכונת מוסררה. בשכונת מוסררה יש חלקים תפוסים על ידי עולים ויש חלקים פנויים.

צריכים להבין מה פירוש הדבר, זאת אולי תהיה פתיחתא למשא ומתן, שאפשר יהיה לדבר, אבל איני יודע אם אפשר יהיה להסכים.

יש עוד שתי תביעות, ואלה אני כולל בגדר התביעות המתקבלות על הדעת. בזמנו הסכמנו, כאשר הם מסרו לנו שטחים מסוימים ב״משולש״, שאנחנו נסלול או נשלם בכסף בעד סלילת כביש ב״משולש״. המדובר הוא כמובן על השטח של ה״משולש הערבי״,^[7] וכמובן שעלינו למלא מה שקיבלנו על עצמנו. התביעה השנייה: לאחד שחלקים מסוימים עברו לידינו, עזבו ערבים את כפריהם, הם נמצאים עכשיו בעבר״הירדן, והם דורשים או שיותן להם לעבד את שדותיהם הנמצאים בשטח הישראלי, ולזאת אין אנו יכולים להסכים, זה אינו בא בחשבון לדעתי, או שנשלם להם פיצויים בעד השדות ולא נכלול אותם בכלל הפליטים, כי עזיבתם היתה במאורגן.

הדים אלה הגיעו אלינו. אין אני אומר שזה ממצה את כל השאלה, אבל זה מעיד על מחשבה, על כוונה, על רעיון להתקדם ולא רק על תכסיס להצדיק אי-ההסדר. מבחינתם הן דרישות מעשיות ולא מרחיקות לכת, אם כי מבחינתנו יש סעיף אחד או שניים שאינם מתקבלים על הדעת.

כגורם שלישי אני רוצה לציין את הלחץ הגובר והולך של ציבור הפליטים, בייחוד בעלי רכוש גדול, על ממשלת הירדן שתחתום על הסכם, שיזכו לקבל פיצויים, שיזכו לראות צורת מטבע.

בקרב הציבור, בקרב הממשלה, נתעוררו לרגל דברים שאמרתי בכנסת בסקירתי, שהסכמנו לשתף פעולה עם קרן הפליטים, מתוך הנחה שזה ישחרר אותנו מחובת תשלום אישי. נזהרתי אומנם בלשון ואם לקרוא את הדברים בדיוק נמרץ, אפשר לפרש את הדברים פירוש מקסימלי ואפשר לפרשם פירוש מינימלי.

הפירוש המינימלי הוא שזה על חשבון הפיצויים האישיים. ניסחתי את הדברים שאפשר להבין כאילו לא נשלם לשום איש. זה עורר בהלה רבה.

מצד המלך [עבדאללה] באה טענה שזה בניגוד לעמדה הקודמת שלנו. היתה בזמנו דרישה שאנו נחזיר שכונות בירושלים, ואמרנו שזה לא יהיה, אלא שאנו נהיה מוכנים לפצות את בעלי הרכוש, ואמרנו שאנו מוכנים להציג זאת כדבר נפרד. עכשיו באה טענה, שאנו נסוגים מעמדתנו. יש בהלה רבה בקרב ציבור הפליטים בעלי הרכוש הגדול. אם בכלל יתברר שאיזה הסדר אפשרי, איני מניח שזאת תהיה ברית שלום פורמלית, אלא תוספת חשובה ל[הסכם] שביתת הנשק. ייתכן שנצטרך לעשות זאת ליחידים, כדי לרכוש מעוניינים כבעלי ברית לעניין הסדר השלום, כל שכן שעניין הפליטים הולך ומחמיר ונותן אותותיו בהפרת שלום, ואנו מעוניינים לסדר את העניין.

הגורם הרביעי שאני רוצה לציין - השפעת אנגליה. אין ספק שאנגליה מקיימת השפעה ברבת עמון לדרוש הסדר מהיר עד כמה שאפשר איתנו. זה על כל פנים בניגוד לעמדת אנגליה בשנה שעברה. איני יודע אם חלה תמורה בעמדתם, או שהם עושים את הדברים שלב שלב, וייתכן שחלה תמורה וייתכן שזו רק פעולה לפי שלבים.

לפני שנה וחצי, כאשר עמדה על הפרק שאלת סיפוח עבר־הירדן המערבי [גדה מערבית] לממלכת הירדן וכריתת שלום איתנו, אנגליה באה לידי מסקנה שלא צריכים להעמיד שתי הפתעות בפני ה״ליגה״ [הערבית] - גם סיפוח חלק מארץ־ישראל המערבית לממלכת ירדן וגם שלום נפרד, ואנגליה עודדה את המלך להכריז על הסיפוח, אפילו אם דבר זה יעורר גל של מחאות בתוך ה״ליגה״, גם אם ינסו להוציא אותו מתוך ה״ליגה״. גם אם ה״ליגה״ תגיע לידי משבר בעניין זה, לעשות ולא להירתע, ובאותו הזמן היתה עצה [מצד אנגליה] לא למהר בשלום עם ישראל.

כאשר הממשלה החדשה, לאחר הבחירות בירדן, בגדה במדיניות של המלך,^[8] היתה עצת אנגליה להיזהר, לא למוטט את עמדת המלך בקרב הקהל. יכול להיות שבינתיים חלה תמורה, היות וחלו כבר תמורות במדיניות של אנגליה, אבל ייתכן שמדיניות זו היתה קבועה מראש: לא לעשות הכל בבת אחת, קודם לבצע את הסיפוח, לתת זמן ל״ליגה״ לעכל את דבר, להתפשר בדברים קטנים ואחר כך הצעד הבא הסדר, וגם שלום נפרד עם ישראל.

הגורם החמישי קשור עם הגורם הרביעי ועם הגורם השלישי, וזה המיפנה בשאלת הפליטים. קראתם בעיתונות מה שהתפרסם על החלטת הוועדה המדינית של ה״ליגה״ בעניין זה. אומנם הפרסום לא היה רישמי, אבל הוא היה מוסמך.

הדברים נתפרסמו בתחנת הרדיו הבריטית במזרח התיכון וכעיתונות, ולא באה כל הכחשה. ממקורות פנימיים אנו יודעים שפרסום זה שיקף את ההחלטות, בהן מדובר על יישוב הפליטים בארצות ערב. אומנם להלכה אין ה״ליגה״ מסתלקת מעמדתה העקרונית, התובעת כמקודם זכות לחזור לישראל, אבל הדגש החזק הוא בעניין ההתיישבות ולא בעניין ההחזרה. זהו החלק הדינמי של ההחלטה.

גם בהחלטה יש לראות תוצאה של הלחץ הבריטי. ידוע, על כל פנים, שנעשה לחץ רב על מצרים, על המנהיגות המצרית של ה״ליגה״, על המזכירות הכללית שלה, להגיע לעמדה מתונה בשאלת הפליטים. [הבריטים] ניסו לשכנע אותם שאין לדבר על החזרה רבתי של הפליטים. גם לחץ הפליטים מציק יותר ויותר, ולעיתים מבטיחות הממשלות [הערביות] דברים שאי-אפשר לקיימם. הממשלות באו לידי מסקנה שיש לפקוח את עיני הפליטים ולסור מהדבקות בעקרונות שאינם עומדים לקיימם.

ייתכן שפעל כאן גם יצר הדולרים. אומנם הניסיון לימד אותנו כי ישנם גירויים מדיניים ופסיכולוגיים חזקים, שיכולים לכבוש גם את יצר הכסף, ועובדה היא אי־חידוש זרימת הנפט בצינור לחיפה, שגורם הפסד מטבע קשה לאוצר העיראקי. עובדה זו מעידה למה יכולים גורמים אחרים, לא חומריים, להגיע בהשפעתם.

פה יש להוסיף שיש גם פחד אישי אצל המיניסטרים להירצח, ליהרג, אם ידם תהיה במעל הזה של חידוש הזרמת הנפט לישראל, לאחד סערת הרוחות שעוררו בשאלת הנפט. אין זאת אומרת שאין גם שאלה של הנאה מבחינה חומרית. אם הם רואים שהדרך המדינית אינה מובילה לשום מטרה, הם אומרים: מוטב להרוויח, ולהרוויח פירושי שני דברים, גם הארץ תרוויח, וגם אנשים ירוויחו.

זהו הרקע שרציתי לתאר לפניכם. לעת עתה אין לראות עוד אם תהיה התקדמות, אבל ייתכן שייוודע לנו משהו בשבועות הקרובים.

מזה אני רוצה לעבור לעניין ועדת הפיוס. ועדת הפיוס שבה לתחייה. היא שבה למכון שיבתה, או למה שהם חושבים כמכון שיבתה. הם שוב בירושלים, המזכירות של הוועדה נמצאת בארמון הנציב, וחלק המשפחות יושבים במלון ״המלך דוד״. יש משפחה היושבת במושבה האמריקנית בתחום הערבי. על כל פנים, המזכירות היא פה.

החבר האמריקני של הוועדה, פאלמר,^[9] הוזמן להשתתף בוועידת נציגי ארצות הברית הדיפלומטיים שבמזרח התיכון. הוא היה אצלי לביקור ועתה נסע לקושטא לוועידה שתתקיים מ־14 עד 21 לחודש זה. גם שגריר ארצות הברית בישראל [ארנסט דייוויס], אשר הגיע אתמול לארץ - הוא יבקר אותי מחר ביקור ראשון, יגיש את כתב ההאמנה לנשיא ביום א' בבוקר, ביום א' בערב מוזמן אצלי לארוחה, וביום ב' הוא יצא לקושטא כשגריר ארצות הברית בישראל. דווקא משום שהוא חדש בישראל, ועוד לא הספיק ללמוד דבר ואינו בקיא, כנראה זה היה טעם נוסף להזמנת פאלמר לוועידה זו, אשר לכאורה כיום אינו עושה דברה של ממשלת ארצות הברית אלא משרת את ארגון האומות המאוחדות. הוא הוזמן לוועידה, שאין כל ספק שידובר בה עלינו נכבדות, וידובר על בעיית השלום, על בעיית הפליטים, על בעיית המצב הכלכלי והעזרה שאנו דורשים, וכנראה שידובר בה גם על בעיות ההגנה של המזרח התיכון, על אחריותה או אי-אחריותה של ארצות הברית לשאלה זו, ומעמדנו בכל התסבוכת הזאת.

פאלמר הוא היום האיש המרכזי בוועדה, גם משום היותו אמריקני וגם לפי משקלו ותבונתו. הוא דיפלומט מנוסה, יודע להופיע, יודע לנסח דברים. ההופעות שלו באומות המאוחדות הרימו מאוד את קרנו.

היתה לי שיחה איתו. נודעו לי דברים גם מאחורי הפרגוד וגם משיחה איתו.

היה ברור כי לכשישוב [לירושלים] יחודשו ישיבות הוועדה, פנו אלינו ויעמידו על הפרק את שאלת החזרת הפליטים ואחרי זה הוא יעבור לעניין הפיצויים.

מדבריו אתי אפשר היה להבין ששאלת ההחזרה תהיה יותר שאלה ״פרו״ פורמה״.^[10] הם יאמרו שיש להחזיר את הפליטים וישאלו אותנו כמה רוצים אנו להחזיר. מידיעות ממקורות אחדים נודע שהם מתכוונים בכל זאת לדרוש או לבקש מאיתנו, ינסו להשפיע עלינו שנסכים להחזיר מספר מסוים של פליטים והם נוקטים במספר של 20 אלף. הם מניחים שאנו לא מוכרחים לראות בזה החזרה, אלא יישוב מחדש (resettlement). אין הם דנים ואין כאילו קיימת בפניהם שאלת ההחזרה, אבל יש שאלת היישוב מחדש, יישוב מחדש על פני כל השטח. עיראק, למשל, צריכה לקלוט 200 אלף פליטים. סוריה - 300 אלף. גם ירדן צריכה לקלוט מספר מסוים של פליטים ואפילו לבנון תתרום את תרומתה לפתרון בעיית היישוב מחדש, אם כי זוהי ארץ צפופת אוכלוסייה ודלת קרקע. גם מצרים תתרום את חלקה. מדברים על יישוב בחצי האי סיני. אולי הם יוציאו את התוכניות של ועדת אל-עריש,^[11] ואם כל אלו תורמות לפתרון הבעיה, צריכה גם ישראל לתרום משהו, וכמו שכולם יקבלו כסף מהקופה המרכזית לכלכל את מעשי ההתיישבות, גם ישראל תקבל. הם ייושבו ממקורות האומות המאוחדות, שישראל תורמת להם בין כה, או תתרום להם.

איני יודע אם תהיה לנו הזדמנות לדבר עוד הפעם כאשר הם יוציאו את המרצע מן השק. לעת עתה טמון המרצע בשק. לא נאמר על הדבר אפילו ברמז, אבל אנחנו יודעים על התיכנון, ואני רוצה לומר שאני מתכוון לענות בשלילה.

אני מתכוון לענות בשלילה, אם כי להם ודאי תהיה טענה מדוע פעם היינו מוכנים לקלוט 70-60 אלף פליטים, ועכשיו אפילו 20 אלף לא. והסיבה לכך היא כי בינתיים חלו תמורות בממדי העלייה, אנו עומדים עכשיו בפני הנחשול הגדול של יהודי עיראק, וגם הם לוחצים עלינו שאנו נוציא את יהודי עיראק בהקדם האפשרי, ואין אנו יכולים לבזבז קרקע. אין אנו יכולים לבזבז פוטנציה משקית לקליטת ערבים. ועוד, הרי זה למעשה לא מעלה ולא מוריד באיזו מידה זה ישנה את הבעיה. זה רק יוסיף כאב ראש לנו, יסכסך אותנו. זה יערער את ביטחוננו, זה יפריע לנו, ואין אנו רואים מדוע מוכרחים אנו לעשות זאת, מדוע צריכים הם ללחוץ עלינו בכיוון זה.

איני יודע אם יש או אין קשר בין קו זה של ועדת הפיוס ובין החלטות הוועדה המדינית של ה״ליגה״. ייתכן שה״ליגה״, כאשר היא אומרת שהמדיניות עכשיו היא ליישב את הפליטים בארצות ערב, ובכל זאת אינה מסתלקת מתביעתם להחזרת הפליטים, היא אולי מבקשת לה איזה פיצוי, איזה פתחון פה כשהיא אומרת שיש גם איזו החזרה נומינלית, כי ועדת הפיוס אומרת שישראל צריכה לקלוט 20 אלף פליטים, אשר היא תבחר אותם, היא תבחר את האנשים הרצויים לה.

אני מציע בשאלה זו, שזאת תהיה העמדה שאנו מתכוונים לנקוט.

עכשיו אני רוצה לקפוץ לקצה אחר של הציר שלנו, לוושינגטון, אבל גם כאן יש נקודה המתקשרת עם העניינים שדיברתי עליהם עד כה. בוושינגטון נעשית פעולת ההכנה להגשת הצעה בקונגרס למתן עזרה ישירה לישראל. דבר זה, כידוע, מחייב חוק מיוחד. הכוונה להענקה (grant in aid), לא למילווה, וזה מחייב חוק מיוחד. גם אי־אפשר, ואני סבור שלא רצוי לנו, שעניין העזרה לישראל יידחק לאחד הדפוסים הקיימים, כי הדפוסים הקיימים כבר נפסלו, נטמאו בכל מיני כינויים מראש, כגון ״תוכנית מרשל״ ובדומה. אני סבור שזה גם בלתי־אפשרי, כי החוקים הקודמים מנוסחים כך שאי־אפשר לדחוס אותנו לתוכם. או שלא תהיה עזרה, אבל אם תהיה עזרה הכרחי חוק מיוחד.

כל הזמן היתה השאלה של הנוהל - איך דבר זה יוגש, אם על ידי פנייה שלנו לממשלת ארצות הברית, אם על ידי יוזמה בקונגרס. כל זמן שלא היה הכרח בדבר, דחקנו את בירור שאלה זו. אמרנו: הזמן יגיד. בביקורי בארצות הברית הקדשתי שורת שיחות הכנה לבעיה זו. ביררתי את הרקע מצד האנשים האחראים לשאלה זו, לשאלת עזרה ישירה של ארצות הברית לישראל. התרכזתי בעיקר, אפשר לומר, אך ורק בעניין העלייה, קיבוץ הגלויות, ענייני הארץ, המזכים אותנו לעזרה בתקופה שנוהגת בה עזרה בין־ממלכתית לפעולת שיכון וביצור. היתה פעולת הכנה כזאת בשיחה עם אצ׳יסון, עם מזכיר ההגנה מרשל.^[12] ופה אני רוצה לומר בסוגריים, שאין לראות דבר זה כעניין צדדי, שלא תיתכן שום עזרה ולא ייתכן שום חוק כזה בלי אישור בלב שלם מצד מוסדות הביטחון. הצעד הראשון, השאלה הראשונה אשר ישאל כל חבר הקונגרס תהיה: ״מה דעת האגפים הממונים על הביטחון״, לא רק אם הם אינם מתנגדים, אלא האם הם סבורים שזה לטובת עניין ההגנה העולמית של ארצות הברית. זוהי אחת המשימות העיקריות של הדיפלומטיה שלנו בוושיגגטון - לרכוש יחסם האוהד ואמונם של מוסדות הביטחון, כי בלעדיהם שום מוסד ממשלתי לא ינקוף אצבע. כבר כיום אי־אפשר להשיג מילוי כל הזמנה־שהיא, אפילו מכספי המילווה של 35 מיליון דולר, בלי ״ברכתם״ של שלטונות הביטחון.

זוהי פרשת ההכנה. ראיתי את אצ׳יסון, ראיתי את מרשל, וכאיש שלישי ראיתי את [אוורל] הרימן, יועצו המדיני של הנשיא, אם כי הנשיא - מכל הגורמים הבאים בחשבון - הוא הנוח ביותר לעניין. אפשר לומר שתמיכתו מובטחת, אבל אין זה מאותם העניינים שיכולים להיעשות על פי מוצא פיו של הנשיא. הקונגרס או ועדת הקונגרס תחקור את הדבר, תזמין אנשים, תחקור את עובדי מחלקת המדינה, מחלקת ההגנה, ועל פי זה תחליט ובזאת תלויה החלטת הקונגרס.

השגרירות שלנו עוסקת בפעולת ההכנה גם בקרב הקונגרס. נתקיימו כמה פגישות, שיחות, יש הבטחה מצד כמה אישים בקונגרס לתמוך בדבר בבוא המועד. עומדים בקשר הדוק - וזה אחד הדברים הסודיים ביותר - עם חברי קונגרס וסנאטורים יהודים. יש ביניהם המעוניינים בלב ונפש לעזור לנו. גם אנשים לא מחוסרי משקל בחוגיהם, איש כליהמן^[13] יש לו משקל רב בסנאט. יש אנשים שחשיבותם היא לא רק כיהודים.

בהתייעצות האחרונה שהיתה עם החברים היהודים הם הגיעו לירי מסקנה שהגענו לשלב שבו עלינו, זאת אומרת על ממשלת ישראל, לפעול. שאנחנו צריכים עכשיו לפנות באופן הרישמי והפשוט ביותר לממשלת ארצות הברית, הווה אומר למחלקת המדינה - ולבקש עזרה. הם אומרים שבלי בקשה כזאת יוצא שהיוזמה היא של חברי הקונגרס. הם מציעים להעניק עזרה למדינת ישראל, לממשלת ישראל, וישאלו אותם שאלה ראשונה: ״מניין לכם שממשלת ישראל רוצה עזרה זו?״ והם יצטרכו לומר:״אנחנו יודעים שהיא רוצה בעזרה זו״. אז יאמרו להם: ״מדוע אתם יודעים שממשלת ישראל רוצה עזרה? מדוע אין אנו יודעים זאת? יש לנו שגרירות בקריה, לממשלת ישראל יש שגרירות בוושניגטון. מדוע אין אומרים זאת לנו, מדוע הולכים בעקיפין?״ זה ראשית.

שנית, אם הם מגישים דבר זה, הם צריכים לבסס את ההצעה הזאת. הם יצטרכו לבססה על פי המצב הכלכלי בארץ, הם יצטרכו לומר שפה יש מפעל בניין, יש עלייה, יש צרכים. צריכים להעניק עזרה לממשלה על מנת שזה יביא לפריחת הארץ, וזה מחייב עזרה והשקעת כספים. הכסף אשר יושקע יוצא לצרכים אלה ואלה. אם הם יבססו את התוכנית בכל הדברים האלה, ישאלו אותם: ״מניין אתם יודעים זאת? האם הם חקרו ודרשו, האם הם בני העסק? מדוע הם לוקחים על עצמם לציין מהם הצרכים הכלכליים, מהן האפשרויות הכלכליות של הארץ ופיתוחה? איך הם יכולים להתחייב על מה יוצא הכסף?״

דבר אחר לגמרי, משתי הבחינות גם יחד, הוא אם יש הצעת ישראל המונחת על שולחן מחלקת המדינה. יש להניח שהצעה זו צריכה להתפרסם, ואז יכולים להיות חברי הקונגרס המתעניינים בה והמוכנים לתמוך בה, הם על ידי כך מחישים את העניין, זאת אומרת מאפשרים אותו על ידי קבלת חוק.^[14]

זוהי השאלה שעלינו להחליט בה. אם להחליט בה אין זאת אומרת שמחר אנו יכולים לעשות משהו, אבל אנחנו צריכים להכין תזכיר, צריך לדעת איך לבססו, וככל אשר נקדים בהכנת הדברים - יקודם הביצוע.

אבן מציע שאנו ננקוב - אם אפשר לומר כך - את הסיפרה של 150 מיליון דולר לשנת 1951, שלא נאמר שזהו תשלום ראשון ובשנת 1952 נדרוש עוד, לא נאמר שזהו הכל ובזאת אנו מסתפקים, אלא נאמר שזה הדרוש לשנת 1951 ולהשאיר פתח פתוח לבוא בשנת 1952 לדרוש עוד.

זאת הצעתי. אני רוצה להוסיף, כי אם הולכים בדרך זו, נראה לי כי לאו דווקא בתזכיר בכתב, אבל בעל פה, בהסברה, ואולי צריך לעשות זאת בכתב אם הם יעמדו על כך. נאמר שמהסכום הזה נפריש תשלום לפיצויים לערבים בעד הנכסים שלהם, נאמר שזה 30-25 מיליון דולר.

איני יודע בברור באיזה אופן צריך לקשור את הדברים, אבל יש שיקול מעשי. מוקדם או מאוחר נצטרך לשלם. כמה נשלם, האם נשלם את הפיצויים לפליטים בלירות ישראליות, בשטרי מקרקעין או בשטרי האוצר, מאיזו קופה נוכל לשלם תשלום זה? לאמריקה ברור שמוקדם או מאוחר נבוא אליה ונבקש עזרה לכך. השאלה הראשונה שישאלו היא: מה יהיה בדבר הפיצויים?

בדרך כלל יש תגובות בחוגים הגבוהים בוושינגטון שהן אינן כל כך נוחות, שהן אינן כל כך חיוביות לכל הרעיון, ולאו דווקא מתוך יחס שלילי לישראל, אלא שלא נעלה על הדעת שהם יעשו מעשה חד-צדדי במזרח התיכון במתן עזרה לישראל ובאי־מתן עזרה לארצות ערב. אומנם אפשר לומר שעשו מעשה חד־צדדי כזה על ידי מתן מילווה של הבנק ליצוא ויבוא, אבל כאשר סוריה מחתה נגד התוספת האחרונה, היתה תשובת מחלקת המדינה שמחכים שסוריה מצידה תגיש תוכנית מה היא רוצה לעשות, ותגיש בקשה לבנק ליצוא וליבוא. ואפשר גם פה לומר כך: ישראל ביקשה - נותנים לה. אילו סוריה היתה מבקשת, היו נותנים גם לה. בדרך כלל יש הרבה מסתייגים מרעיון זה. יכולים להגיד שזה בניגוד לאינטרסים של ארצות הברית. לא ייתכן שהיא תראה פבוריטיזם במזרח התיכון. לא ייתכן שהם מלכתחילה לא ישתפו את הערבים בפעולת עזרה במזרח התיכון. אני חושב שעלינו לקדם קצת את פני הרעה ולומר, שאנו נפריש מהענקה זו סכום מסוים לפיצויים.

אני מתאר לעצמי, שאת התזכיר נבסס על מפעל הבניין וקיבוץ הגלויות. אנחנו צריכים לכתוב את התזכיר כך שנוכל לפרסם אותו. אולי ממילא יתפרסם. נוכל לומר בתזכיר, שאנו בונים פה חברה דמוקרטית, דוגלת בחרות אישית, לא רק עצמאות המדינה, עצמאות מדינית, כי אם גם חרות אישית פנימית. איני חושב שבתזכיר ראשון נצטרך לנקוט עמדה בשאלות ההגנה, לבסס עליהן את בקשתנו לעזרה כספית. במידה שיש לדבר בשאלות ההגנה, צריך לעשות זאת לחוד. על כל פנים אני בטוח, על כל פנים בטוחים האנשים בוושינגטון המטפלים בדבר, כאשר קבוצת אנשי הקונגרס תגיש את הצעת ההחלטה, לאחר שהיא תתקבל לאחר התייעצות עם מחלקת המדינה ועם אנשי המחומש [הפנטגון], ייאמר שזה לטובת ענייני ההגנה של ארצות הברית. תהיינה גם מליצות הומניות. אדרבה. אלא ייאמר שגם ענייני ההגנה של ארצות הברית מחייבים זאת, אבל אנו דורשים לפי הצרכים שאנו קובעים וכפי שאנו מנסחים.

זה עניין אחד שבו דרושה הכרעה. אפשר פה לגשת לחיבור התזכיר. רצוי לדעת אם הולכים לעשות זאת או לא - (השר הרב י. מ. לוין: על איזה יסוד באה ההצעה לדרוש 150 מיליון דולר?) - היסוד הוא ההשערה מה אפשר להשיג. אני מניח ש[חברי הקונגרס] מתארים לעצמם שיש סיכוי להשיג מאה מיליון דולר, אם יהיה מזל, נשיג מאה וחמישים מיליון דולר, על כל פנים, מאה מיליון דולר נשיג. הם אינם רוצים להגזים בדרישתם, שלא יאמרו שדרשנו עולם ומלואו וזרקו לנו פירור.

עכשיו אני רוצה לעבור לשאלה אחרת, גם כן כספית רבתי וגם מדינית, וזוהי שאלת גרמניה.

כאן הציע רוה"מ ב״ג, כי לפני המעבר לנושא גרמניה תסיים הממשלה את הדיון בשאלת הענקה האמריקנית, הצעת מ״ש לכלול בה פיצויים לפליטים וההצעה להחזרת 20 אלף פליטים. התנהל דיון ממושך. רוה״מ בג, שסיכם את הדיון, אמר כי בשאלת הפיצויים הוא מתלבט ועדיין לא קיבל החלטה, ולהלן נדרש ארוכות לשאלת החזרת פליטים. הוא פסל החזרה כלשהי, ובין היתר אמר: ״עלינו להתחשב בחשבון הדורות, שכן זה אחד הדברים הקובעים את כל עתידנו. [במקום זה השמיט צנזור ארכיון המדינה למעלה מ-20 שורה מתוך דברי ב״ג] אם יוסיפו עוד 20 אלף ערבים למדינת ישראל, נוסף על 120 אלף ערבים הנמצאים בה, זה יהיה אסון״.

השר מ. שרת: אני חייב תשובה למר גרי.^[15] אני נוטה לקבל את הרעיון הזה, שייעשה עכשיו איזה אקט על ידינו. אני חושב כי זה צריך להיעשות בצינורות של האו״ם, אולי בוועדה המפשרת [ועדת הפיוס], ושתבוא הודעה מצידנו, כי אם הצד שכנגד לא יבטיח את הביטחון בגבולות, ננקוט את האמצעים שברשותנו. אבל איני נוטה להתחייב פה על צעד מסוים. אני צריך להתייעץ על כך עם האנשים העומדים בקשר עם עבר הירדן מבחינה מדינית ובוועדת שביתת הנשק. על כל פנים, אני מקבל את הרעיון [שיש צורך] בדיון רציני, ואני חושב שיש בו ברכה.

בנוגע להצעת מר רמז^[16] יש להעיר כי לכאורה יש פה דבר טוב, אם נכניס את עניין הגנתנו לתזכיר ואז נשפיע על הניסוח שלהם. לעומת זאת, אני חושש שזה יכול להיות גם לרועץ. אם נאמר שזה דרוש להגנתנו, זאת אומרת שנגד הערבים. פירוש הדבר שה״סטייט דפרטמנט״ צריך לאשר כסף ונשק לישראל נגד הערבים. זה יכביד לפי דעתי על האישור.

עכשיו, בנוגע לסכום, אין לנו כל סיכוי להצליח במערכה הזאת בלי עזרה פעילה של קבוצת ידידים נאמנים בתוך ״הבתים״ האמריקניים [בית הנבחרים והסנאט]. אם נטיל עליהם משימה, שהם חושבים כי אינם יכולים לשאת בה, ניכשל. ברור שאנחנו חופשים לדרוש כל מה שאנחנו רוצים, אבל הם אמרו לנו: ״תדרשו מאה מיליון דולר ולא יותר״. כבר חרגנו מהמסגרת ודרשנו מאה וחמישים מיליון. בזה יש כבר תוספת של 50 אחוז, ואין לדרוש יותר אם רוצים להצליח.

מחליטים: ליפות כוחו של שר החוץ לעשות ההכנות הדרושות להגשת בקשה לממשלת ארצות הברית בדבר מתן עזרה כספית למדינת ישראל לשם קליטת העלייה הגדולה.

 

סעיף רכ״ב: היחסים עם שלטונות גרמניה

השר מ. שרת: אשר לעניין גרמניה. החברים יודעים על התזכיר שהגשנו למעצמות בדבר סידור עניין התשלומים בעד רכוש יהודי, בעד תביעות של יהודים.^[17] יש גם תביעות אישיות לפיצויים וכל מיני דברים כאלה. דאגתי לזה באופן מיוחד, שייאמר בתזכיר במפורש כי הפיצויים האישיים ליהודים אינם נוגעים לשאלת השילומים ההיסטוריים שהעם הגרמני חייב לנו על כל חורבן הנפש והרכוש והאבדון והסבל, שזה אינו נכנס לתוך מיטת סדום של תביעה אישית - שהיה בית לאיש והשאלה מה עם הבית, או שאיש שני חייבים לו פנסיה או שאיש שלישי ישב אצלם במאסר וחייבים לו איזה דבר. אמרנו, שבעניין השילומים ההיסטוריים שהעם הגרמני חייב לנו נגיש תביעה.

אני מקבל את שיקולם של כמה חברים בממשלה ובמנגנון הממשלתי, שההזדמנות הנאותה ביותר להגשת התביעה הזאת תהיה כאשר תתכנס ועידת ארבע המעצמות בעניין גרמניה. ועידת הארבע עדיין אינה דבר נתון, אבל יש התקדמות לקראת זה. התגובה הסובייטית האחרונה היתה חיובית. אומנם מסויגת אבל חיובית. אני חושב שמהצד הסובייטי מתכוונים על ידי כך להפיג את המתיחות שישנה במזרח הרחוק. עדיין לא ברור אם תתקיים הוועידה הזאת. אם הוועידה תידחה לזמן בלתי מוגבל, או אם יתברר שאין סיכוי שתתכנס, נצטרך לדון על הגשת התביעה בלי איזו הזדמנות בינלאומית. אבל אז ברור שיש פחות סיכויים להד ולהמרצת הפעולה. אם תתכנס ועידת הארבע, שבה עומדת על הפרק הסדרת ענייני גרמניה,^[18] ובלי כל ספק מדינות המערב תלחצנה על התקדמות מהירה יותר של שילוב גרמניה במערכת ענייני העולם, תהיה פה הזדמנות לנו להגשת תביעתנו. יש כאן מקום ״לעיכוב הקריאה״ - בא העם היהודי ואומר: ״חכו, יש דבר קודם, ולפני שמסדרים אותו אין בכלל מה לדבר על שאלת גרמניה״. לקראת זה אפשר לגייס אותם הכוחות ואותה ההשפעה שהיא אפשרית לנו. ברור שאנחנו צריכים לבוא בתביעה לא קטנה. פה אני מוכן לתפוס מרובה. פה אין לפי דעתי השיקול שחל על פנייה לממשלת ארצות הברית - מה יהיה אם התביעה לא תתקבל. לארצות הברית אי-אפשר לפנות בלי איזה סיכוי לתגובה חיובית, אחרת זה כישלון. פה איני חושש לחוסר תוצאה. אנחנו חייבים את הדבר להיסטוריה היהודית, למצפוננו, לעם היהודי, לקורבנות, שלא נעבור לסדר היום על עניין זה, שהוגשה תביעה כזאת. הרבה יותר נוח לנו, לאין שיעור, ויש לנו סיכויים יותר אם נגיש את התביעה למעצמות מאשר לגרמניה באופן ישיר.

אם מגישים תביעה כזאת, אפשר לומר כי ייתכן לטפל בדבר שלב אחרי שלב ואין צורך לקבוע מראש את הכל. אבל אני רוצה שנקבע לעצמנו את העניין בכללותו. אם אנחנו מגישים תביעה כזאת ומזמינים אותנו לדון עליה, נאמר, שיגידו לנו: ״טוב, תביעתכם תתקבל - מה אז?״ לפי דעתי התשובה צריכה אז להיות: ״אפשר לעבור להסדרת העניינים עם גרמניה״. זאת אומרת, לא ייתכן להגיש תביעה כזאת לגרמניה, אם גם באמצעות אחרים, ולומר שגם אם תתקבל תביעתנו אנחנו פטורים מהסדרת העניינים [ישירות] עם גרמניה, ואנחנו נמשיך מלחמה בעמלק עד דור דור.

מדוע? לא רק מפני שאני חרד לכך שנהיה בסדר כלפי גרמניה, היא עשתה את שלה^[19] - גם אנחנו צריכים לעשות את שלנו. אומנם גם זה. ברור שמצד השלטון הגרמני צריך לבוא לא רק תשלום לעם היהודי, אלא גם הצהרה של פיוס לעם היהודי. אבל אם היא תבוא, ההגינות מחייבת שניענה לזה - ולא שלא ניענה לזה. אבל לא רק מפני זה, אלה שבלי זה אנחנו נדחפים למצב שבו נצטרך לשבת עם גרמנים מבלי שנקבל שום דבר.

אם, למשל, מופיע קונסול של גרמניה בניו יורק באישור ממשלת ארצות הברית, ואם הוא שולח שליח לקונסול של ישראל לשאול, שאם הוא יפנה אליו באופן רישמי לעשות אצלו ביקור, האם הקונסול של ישראל יקבל אותו? ואז הקונסול של ישראל בניו יורק, על פי הוראה של משרד החוץ, יאמר לקונסול גרמניה: ״מוטב שלא תבקר אותי״. אבל אין זה מונע מהקונסול הגרמני בניו יורק להיכנס לסגל הקונסולרי שם, ואם תהיה פגישה של הסגל הקונסולרי בניו יורק, ישב שם הקונסול הגרמני וישב שם קונסול ישראל. נמצא שהוא מסב אתו - (השר ד. רמז: אבל לא פגישה טנדו) - אבל אנחנו נתקלים בהם ונשב אתם. אם התנגדנו לקבלת גרמניה לארגון החיטה הבינלאומי ודיברנו נגד קבלתה והצבענו נגד, אבל נתקבלה החלטה לקבל את גרמניה לארגון החיטה הבינלאומי. האם בגלל זה נצא מאותו ארגון? אנחנו יושבים איתם. לפני מונח מכתב בעניין איגוד הסטודנטים הבינלאומי. אנחנו מתנגדים לקבלת גרמניה לאותו איגוד. אבל אם תתקבל גרמניה, נוכל לצאת בגלל זה מאיגוד הסטודנטים הבינלאומי? בדרך כלל, חוזרת גרמניה לאיתנה בצעדים אולי הרבה יותר מהירים מאשר איזו ארץ אחרת, והיא תופסת את מקומה באירופה ובעולם וקרוב היום שבו לא נוכל להסתובב בעולם מתוך הימנעות ממגע עם גרמניה. מגע בלתי ישיר וגם ישיר.

לפני ישנן שאלות. ישנה שאלה שביחס אליה אני צריך לתת הוראה. אשאל לעצת הממשלה בעניין זה. עד עכשיו היו שלטונות הכיבוש גם מחוץ לגרמניה נותנים אשרות כניסה לגרמניה. אבל עכשיו יש בלונדון קונסוליה גרמנית. והנה יהודי יוצא לגרמניה ובידו דרכון ישראלי המאושר במספר ארצות וגם בגרמניה, והוא אומר שיש לו לבקר בגרמניה כדי לחסל את עסקיו, והוא מקבל על כך אישור מאיתנו. הוא מגיע ללונדון ופונה ל-Home Office כדי לקבל אשרת כניסה לגרמניה. עד עכשיו היה מקבל את האשרה מהבריטים והיה יוצא נקי. עכשיו האנגלים יפנו אותו לקונסוליה הגרמנית ואז יבוא היהודי לקונסול שלנו בלונדון וישאל אותו: ״מותר לי או אסור לי לפנות לקונסול הגרמני?״ ממשלת ישראל אישרה לו יציאה לגרמניה, האם מותר לו ללכת לקבל אשרה מהגרמנים או שיוותר על הכניסה לגרמניה?

או שאלה אחרת: במשטרה בארץ החלו להתקבל מכתבים משלטונות משטרה גרמניים בכל מיני עניינים שיגרתים, שביחס אליהם יש חליפת מכתבים בין משטרות. יש הרבה עניינים המשמשים נושא לחליפת מכתבים בין משטרות מבלי שיעלו הדברים על שולחן משרד החוץ, כגון איזה פושע ברח, מישהו חייב כסף, שולחים תמונה למען תהיה בארכיון של משטרת המדינה השנייה. ישנם דברים המחייבים תשובה. נתקבל מכתב מהמשטרה הגרמנית - האם מותר לענות למשטרה? אפשר היה לומר עד עכשיו: ״תכתבו לשלטונות הבריטים או האמריקנים״, אבל זה הולך ונעשה לפיקציה. יש פה יסוד של טנדו.

לנו יש לעת עתה קונסול במינכן. הוא שולח את האנשים הבאים אליו לא לשלטונות הגרמנים, אלא לשלטונות הכיבוש. אבל ייתכן שמשהו יתחסל שם,^[20] האם ניקח אותו משם? האם נפסיק נסיעות של ישראלים לגרמניה? לא נפסיק. מי יגן עליהם? שלטונות הכיבוש יתחסלו. קשרים עם גרמניה אין לנו. מי יגן אז על זכויות הפרט הישראלי?

זהו סבך ללא מוצא. אפשר להחזיק בזה מעמד זמן ידוע, אבל לא לאורך ימים. עלינו לחפש אפוא מוצא הגון ומכובד, שאם תביעתנו תתמלא על ידי גרמניה, ניכנס להסדרת היחסים אתה.

עכשיו ברור גם לי, שאם נגיש את תביעת השילומים לגרמניה, עלולה להופיע אצל האמריקנים ואצל אחרים שאלת הפיצויים שלנו לערבים. יאמרו: ״עכשיו אתם דורשים פיצויים, אבל אתם גם נתבעים לשלם פיצויים. האם אתם מסדרים אותם?״ נאמר: ״אין שני הדברים דומים. אינו דומה מה שעוללה גרמניה לנו למה שקרה בינינו ובין הערבים״. אבל עובדה היא, שאנשים נעקרו ממקומותיהם ואנחנו מודים במסגרת מסוימת בתשלום פיצויים. לכן אמרתי שאולי נצטרך לסדר זאת בקשר להענקה האמריקנית, ואולי בקשר לקבלת הפיצויים מגרמניה ואולי בקשר לשניהם.

בדרך כלל, יכול הדבר להופיע כהתנשאות מצד ישראל. הנה, קיבלה מילווה מהבנק ליצוא וייבוא, אישרו לה הוצאת איגרות חוב [מילווה העצמאות - מפעל ה״בונדס״] והפצתן בארצות הברית. היא דורשת הענקה מארצות הברית. היא דורשת 500 מיליון דולר, או מי יודע איזה סכום, מגרמניה. עד מתי ועד היכן? נקטתי בסכום של 500 מיליון דולר - זהו אחוז קטן מהיצוא הגרמני. לא הייתי נרתע משאלה זו. אני חושב שאנחנו צריכים להציג את העניין שאנחנו עושים באור הנכון, להבליט את העובדה שקלטנו למעלה מחצי מיליון פליטים. קלטנו אותם בארץ, אבל קליטתם תחייב עדיין השקעות עצומות ועדיין ידנו נטויה לקלוט עולים מעיראק וממצרים ומצפון אפריקה ומרומניה. היה שלב שהפסיקו את ההרשמה לעלייה בבוקרסט ורשמו רק בערי השדה. עכשיו חידשו את ההרשמה גם בבוקרסט והרכב הגילים משתפר, כך שמרומניה עוד זורמת וזורמת העלייה. יש לגולל את היריעה של מפעלנו לכל רוחבה. תוכנית המיליארד היא התוכנית.^[21] אולם עניין המיליארד אינו רק כדי לסבר את האוזן. הוא דרוש לצורך ממשי. מדברים על מיליארד מארצות הברית, אולם המדובר בעצם במיליארד וחצי. הצורך הוא במיליארד וחצי.

אני חושב שעלינו ללכת לקראת העלאת התביעה שלנו מהעם הגרמני. יש פה אומנם סבך עם ארגונים יהודיים. קראנו בעיתון ביקורת קטלנית עלינו - אגב, כתב ״הארץ״ באמריקה^[22] מקדיש את עצמו בעיקר לפולמוס עם ולהתקפות על ממשלת ישראל - על שלא הגשנו את התביעה באמצעות הסוכנות היהודית, על שלא גייסנו את דעת הקהל באמריקה, וכי לכל הפעולה הזאת אין כל ערך. דר׳ גולדמן^[23] נוסע לראות את מקלוי.^[24] טילגרפתי לדר' גולדמן: כיוון שהוא חושב להיות בסוף החודש בארץ, מוטב שידחה את פגישתו עם מקלוי בדרכו חזרה מהארץ מאשר בדרכו הנה, ויתייעץ תחילה איתנו. לי נראה שאנחנו צריכים ללכת קדימה בעניין זה, לנקוט יוזמה בשם ממשלת ישראל.

אפשר לסבך את העניין בלי התייעצויות כך שלא תיעשה כל פעולה. צריך להודיע למוסדות השונים שאנחנו עושים פעולה זו ויש לגייס את תמיכתם, אבל הדבר צריך להיעשות על פי יוזמת ממשלת ישראל. ומטעמים שונים. אין כל השוואה ליעילות של איזה צעד שנעשה על ידי המדינה לצעדים שיכולים להיעשות על ידי כל מיני מוסדות יהודיים, הסוכנות היהודית בכלל, שכבודם וחשיבותם במקומם מונח. מר הורוביץ הודיע, שהתזכיר שלנו כבר החל את פעולתו בגרמניה. הופנו שאלות והיו פניות. יש ביקורת על הפעילות היתרה והמופרזת שלנו בלייק סכסס. נניח שיש טעמים לפגם בפעילות זו, אבל יש גם טעם לשבח. בין הטעמים לשבח אני מכניס גם את עניין גרמניה. זה שהגרמנים נוכחו לדעת, שמדינת ישראל אינה מתבטלת בשישים בלייק סכסס, הביא ברכה גם בעניין זה.

וכמו שממשלת ישראל פנתה בתזכיר אחר הדן כאילו על עניינים שוטפים, שלית מאן דפליג שזוהי זכותו של היישוב, יש לדרוש שהדבר יקויים, שיהיה סידור בעניין זה, שתהיה העברת סחורות, שהגרמנים ידעו כי הם חייבים, שיהיה מנגנון לכך ומעצמות הכיבוש לא תסתלקנה מאחריות בעניין זה ולא תרחצנה בניקיון כפיהן.

זוהי מהותו של התזכיר בחלק האופרטיבי. בחלק הבלתי אופרטיבי נאמר שאין זה נוגע לחלק שחייב העם הגרמני בעד כל נחלות הדם והדמע. אני מציע לגשת עכשיו לצעד השני ולפנות לארבע המעצמות בתביעת העם היהודי מהעם הגרמני. יש לכוון את המבצע המדיני והדיפלומטי הזה לוועידת הארבע.

בהזדמנות זו אני מציג את השאלה אם לא לקשור בזה, בכתב ובעל פה, את עניין הפיצויים שלנו לערבים ולומר: ״אם נקבל את הפיצויים מהגרמנים, זה יאפשר לנו לשלם בעין יפה פיצויים לערבים. אם תבענו פיצויים מהגרמנים, אין אנו מתעלמים מחובת הפיצויים מצידנו לערבים״.

אני מעורר אגב אורחא שאלת ביניים: האם מותר לאזרחים ישראליים להיזקק לקונסוליות גרמניות בחוץ לארץ? בנוגע למשטרה אני מציע, שלעת עתה יפנו אותם לשלטונות הכיבוש.

לרגל חשיבות העניין מובאות להלן תגובות רוה"מ בן־גוריון ושר המשפטים פ. רוזן:

ראש הממשלה ד. בן־גוריון: עלי להוסיף מילים אחדות בעניין זה בשם אדם שאיננו פה. אני מתכוון ליועץ הכלכלי שלנו, למר [דוד] הורוביץ שבא מחוץ לארץ.

עיקרי הדברים נאמרו כבר על ידי מר שרת. עכשיו רואה אני חובה למסור את דבריו של מר הורוביץ, ובצורה שהוא מציע אותם אני תומך. הוא בא עכשיו מלונדון והוא חושב שיש אפשרויות גדולות להשיג פיצויים מגרמניה, אבל לא במשא ומתן עם גרמניה אלא בלחץ על אנגליה, אמריקה וצרפת, ולשם [דרכי] שלום גם על רוסיה, כי מדינות המערב מעוניינות כרגע בהכשרת גרמניה, כלומר במתן הכשר לגרמניה. רוסיה, כשהיא מעוניינת לתת הכשר, היא נותנת ומצפצפת על העולם, אולם משום דרכי שלום צריך לפנות גם לרוסיה, ופנייה שלנו עלולה להשפיע, וזה ישפיע גם על גרמניה. מר שרת כבר הזכיר, שהתזכיר ששלחנו עשה כבר את פעולתו בגרמניה. שאלתי את מר הורוביץ: ״כמה אתה חושב שנוכל להשיג כפיצויים מגרמניה?״ השיב: ״מיליארד דולר במשך עשר שנים. אומנם לא בכסף, אלא בסחורה. זהו לא יותר מאשר 3 אחוזים מהיצוא [השנתי] הגרמני״. הוא אומר שממשלות המערב תהיינה מעוניינות בזה וגם גרמניה תהיה מעוניינת בזה. מר הורוביץ מציע לשלוח משלחות מיוחדות בעניין זה לוושינגטון, לפריס, ללונדון ולמוסקבה. הוא מתנדב לנסוע - (השר ד. רמז: למוסקבה גם אני מתנדב לנסוע) - הסחורות שאפשר להשיג בגרמניה הן הסחורות שנחוצות בארץ: ברזל, עץ, כימיקליים, מכונות, רכבות, כל מה שנחוץ לנו. זה נראה מאוד מאוד. המדובר הוא על פיצויים בשם העם היהודי. התביעות האישיות של יחידים הן עניין לחוד. אולם נוסף לתביעות האישיות שישנן ליחידים שגזלו את רכושם, יש להעלות את שאלת הפיצוי לעם היהודי. והתביעה מובנת לעולם והיא מעשית, בייחוד אם המדובר הוא על הוצאת סחורות משם, והתוצרת דופקת שם. אם היינו משיגים את המיליארד הזה במשך עשר שנים בצורה זו, היינו פותרים את מחצית הבעיה של היבוא שלנו. איני רואה שום יסוד לפקפק בהצעה זו. אני מוסר את הדבר בשם אומרו, ואני מצטרף לאומר הזה.

השר פ. רוזן: הדבר אינו ברור לגמרי. אם אני שומע עכשיו שיש סיכויים לקבלת פיצויים על הנזקים שנגרמו לעם היהודי בתור עם יהודי, והסיכויים הם לסכום כזה וכזה, הרי זה דבר חדש לגמרי. אין זה חדש שאנחנו תובעים את זה, אלא החדש הוא שיש סיכויים לכך. אף פעם לא חלמנו שיש סיכויים לקבלת סכום כזה של פיצויים. בזה יש מיפנה חשוב מאוד. בהזדמנות זו אני שואל את שר החוץ: העלינו פעם את השאלה הזאת בפריס. איזה סכום קיבלנו אז?

השר מ. שרת: לא אוכל לומר את המספר המדויק. אבל בפריס נקבע כי פקדונות גרמניים בארצות ניטרליות, וזהב לא טבוע (non-monetary gold) שנתפס בגרמניה, יופרשו להוצאות קורבנות הנאצים, מזה 90 אחוז לצורכי היהודים.

הדיון נמשך והסתיים בהחלטה:

מחליטים: שר החוץ יקיים התייעצות עם הנהלת הסוכנות היהודית וגופים ציבוריים אחרים בדבר פנייה נוספת לממשלות המרכזיות של מעצמות הכיבוש בדבר הבטחת פיצויים מאת גרמניה לעם ישראל ולהחזרת רכושם של יהודים.

סעיף רכ״ג: החזרת הרכוש של ה״חברה הפלשתינאית הרוסית״

השר מ. שרת: הסעיף האחרון שיש לי להביא לישיבה זו הוא עניין הרכוש הרוסי בארץ. זוהי פרשה בעלת היסטוריה קצרה. כשבאה הנה הצירות הרוסית, החלה לטפל בשאלת העיזבון של הממשלה הרוסית בארץ. הרכוש הרוסי בארץ מתחלק לארבעה חלקים: אחת, הרכוש של הממשלה הקודמת. שתיים, הרכוש של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. שלוש, הרכוש של משפחת הצאר, בעיקר של הנסיך הגדול סרגיי. ארבע, הרכוש של החברה הפלשתינאית הקיסרית הפרבוסלבית הרוסית.

החזרנו להם את הרכוש של ממשלת הצאר. הכרנו שהממשלה הזאת היא היורשת של ממשלת הצאר. החזרנו לכנסייה שלהם את רכוש הכנסייה. החזרנו, או אנחנו מחזירים למעשה - אלה הם דברים לא־גדולים - את רכוש משפחת הצאר, באשר העם הרוסי ירש את רכוש משפחת הצאר. אלה הם הדברים שאין להכחיש. עומדת השאלה של ה״חברה״. הם [שלטונות ברית המועצות] חידשו את החברה, אבל מחקו שתי מילים מהחמש. הם מחקו את המילים ״הקיסרי״ ו״הפרבוסלבי״, אבל הם ממשיכים לקרוא לחברה בשם ״הרוסית״ ולא ״הסובייטית״. יש לזכור כי המילה ״רוסית״ אינה מופיעה בכלל במונחים [סובייטיים] רישמיים, ובשם החברה הזאת נשארה המילה ״הרוסית״. אנחנו יכולים לטעון מדוע קוראים לחברה ״פלשתינאית״ - הרי אין אנו פלשתינה. הם יכולים לטעון: ״הנה, איננו קוראים לחברה ׳הסובייטית׳, אלא ׳הרוסית׳״ כאילו זה המשך של החברה הקודמת. עיקרו של רכוש זה בא בירושלים, חלקים ב״מגרש הרוסים״ וקצת קרקעות מחוץ למגרש, בדרך לחומה. יש להם כנראה משהו גם בנצרת וגם בחיפה.

בינתיים הם פנו אלינו וביקשו אשרות כניסה לשני נציגים של החברה הזאת. אנחנו הלא טוענים שיש עולם פתוח ויש עולם סגור, ומהעולם הפתוח באים כל הזמן אנשים ומהעולם הסגור אין אנשים באים, והנה הם מבקשים אשרות כניסה לאנשים מאותו העולם. לי נראה שאין לנו ברירה בעניין הרכוש הזה. אין אנו יכולים להחזיק רכוש של חברה שהם יורשיה. עלינו, לפי דעתי, רק להתנות תנאים, ותנאים משני סוגים. כאשר החזרנו את עיקרו של ״מגרש הרוסים״, הרי הדבר הראשון שהם עשו היה שסגרו את השער. הם סגרו את השער, אנחנו פתחנו את השער וכך נשאר המצב, אבל בזה ראינו מצידם ניסיון להקנות לנכסים האלה, לאחר שהם עוברים לידיהם, זכויות אקסטריטוריאליות. מגיעה זכות אקסריטוריאלית לבית הצירות, אולם אין היא מגיעה לסתם רכוש של ממשלה. נניח שלממשלה הצרפתית יש רכוש בישראל. עלינו לכבד את זכויות הקניין של הממשלה הצרפתית. לא נוכל להחרים סתם רכוש כזה. אם החרמנו תוך כדי הקרבות, החזרנו אותו אחר כך. אבל אין הממשלה הצרפתית יכולה לדרוש מאיתנו זכויות אקסטריטוריאליות ברכוש ההוא, שפושע יכול להסתתר שם וכדומה. אנחנו צריכים להבטיח שברכוש ״החברה הפלשתינאית הרוסית״ לא תהיינה זכויות אקסטריטוריאליות.

מלבד זה ישנה שאלה מעשית. הרכוש הזה תפוס כולו או מקצתו בידי אנשים שונים. ברור, שאם הרכוש עובר לידי הרוסים, צריך לשלם להם את דמי השכירות, אבל הרוסים צריכים לקבל עליהם את דיני ישראל בעניין זה - (השר ד. יוסף: ישנה שאלה משפטית בעניין זה) - הכנסנו חוק מיוחד לכנסת בקשר לענינים כאלה.

ברור שכל העניין אינו לרוחם של האמריקנים, אבל הדבר הזה ברובו כבר נעשה, ואין טעם לא למסור להם עכשיו את רכוש החברה. על ידי זה שלא נוסיף להם את הרכוש הזה, לא נפייס את האמריקנים בנקודה זו. לעומת זאת, ניכנס ל״ברוגז״ רציני עם הסובייטים - (השר י. מ. גרי: אולי צריך לדאוג לאפשרות של רכישת הרכוש הזה על ידינו?) - הם אינם מוכנים למכור. על כל פנים, לא לעת עתה - (השר פ. רוזן: אולי נמסור בכל זאת את העניין לוועדה, כי יש לה גם צד משפטי).

מחליטים: למסור ההחלטה בדבר החזרת הרכוש הנתבע על ידי ״החברה הפלשתינאית הרוסית״ לוועדה שחבריה נציגי משרד החוץ, האוצר והמשפטים. בא כוח משרד החוץ ירכז הוועדה.

השר מ. שרת: רוצה אני להעלות עוד סעיף אחד, אם כי אין הוא נובע באופן ישיר מעניני משדר החוץ, והוא ענין העלייה מעיראק. בישיבת המוסד לתיאום דובר על כך שיש לדאוג להשגת עזרה מסוימת מאמריקה לעניין זה. אני מתייחס בספקנות לסיכויים בעניין זה. בינתיים תתחיל העלייה הזאת לזרום, והשאלה היא איך נוכל לשאת בה. והנה ישנם יוצאי עיראק המפוזרים בארצות מסוימות - בהודו, במזרח הרחוק, באנגליה ובאמריקה, ובתוכם עשירים גדולים מופלגים. הביאו לפני רעיון, שתיעשה מגבית מיוחדת בין האנשים האלה לעזרת העדה הזאת, וישולח אליהם שליח מיוחד. ברצוני לשאול: האם צריכים למסור עניין זה לסוכנות והיא תארגן מגבית זו, או שהמדינה יכולה וצריכה לארגן אותה? - (ראש הממשלה ד. בן^-גוריון: נמסור את העניין לסוכנות, כי אחרת יהיה סכסוך איתה) - (השר ד. רמז: יש לי שאלה בקשר לעלייה מעיראק. שמעתי כי התקשרו עם אוירונים בריטיים בדבר הטסתם מעיראק) - לא התקשרו, אלא דובר על כך שיתקשרו - (השר ד. רמז: מדוע לא נעשה הדבר על ידי "אל על״) - על העובדה איני יכול לענות, כי אין אני יודע אותה. אבל על השאלה אני יכול לענות. ישנם כל הטעמים שבעולם, כדי להתקשר עם חברות בריטיות בעניין זה. קודם כל, ברור למטפלים בדבר שאין בכוחה של חברת ״אל על״ להרים את המשא הזה. איני מקבל את הטענה הנשמעת כנגד ״אל על״, שהיא גם האיטה את הקצב עד עתה. אבל אין כל שאלה, שחברת ״אל על״ מסוגלת כיום להטיס 13,500 איש לחודש, ולכן, אם הדבר יישאר בידי ״אל על״ הוא לא ייעשה וההחלטה לא תקום. לעומת זאת, יש כל הטעמים שבעולם כדי להתקשר בעניין זה עם חברות בריטיות. על ידי כך אנו מעניינים בעניין את הממשלה הבריטית ואת החוגים העיראקיים שהם בשותפות עם החברות הבריטיות. זה יפתח פחח לדברים שונים: אל״ף, לקיצור הדרך, שלא יצטרכו לטוס תחילה לקפריסין, אלא ינחתו בעבר הירדן או יטוסו על פני עבר הירדן. פירוש הדבר הזה קימוץ רב. בי״ת, זה יפתה פתח להארכת התקופה.^[25] קיבלנו את הדין לפי תאריך סוף מאי. אבל אין כל שאלה בדבר, שאנחנו מעוניינים להאריך את התקופה ולא לקצרה. אם יהיה בזה אינטרס בריטי ואינטרס עיראקי, הם יכולים לומר: ״ממשלת ישראל החישה מצידה מאוד את ההכנות. תנו לנו עוד שניים שלושה חודשים, ואל ייעשה הדבר מתוך בהילות כזאת ומתוך העלאת בעיות שאין להן כל פתרון. אני רואה טעם מכריע לכך שנפתח פתח להארכת התקופה הזאת, אם הדבר רק אפשרי. מלבד זאת אנחנו זקוקים לאוירונים, והחברה הבריטית מתדפקת על שערינו ואין טעם שלא ניענה לכך - (ראש הממשלה ד. בן^-גוריון: עניין זה קודם לפרסטיז׳ה של "אל על").