10 | הממשלה, ישיבה כ״ט^[1]                                                                                       1.2.1951

הצטמצם מרחב התימרון מול ארצות הברית

סעיף רי״ג: סקירה

השר מ. שרת: אני רוצה למסור על שני עניינים. ראשית, על ההתפתחות האחרונה בלייק סכסס בשאלת סכסוך קוריאה. חברי הממשלה זוכרים, כי בישיבה הקודמת ישבנו על מדוכה זו וההנחה הכללית שלנו היתה כי אנחנו, בהצבעה הסופית, נישאר במסגרת של ארצות הברית ואנגליה. היתה דאגה שמא תתפרד חבילה זו, שמא אנגליה תנקוט עמדה מנוגדת לעמדת ארצות הברית באחד הסעיפים העומדים על הפרק, והיתה שאלה מה יהיה קו המשלחת שלנו. על פי הצעת שר המשפטים, נדמה לי, יש לכנס ישיבה מיוחדת של הממשלה לדון בדבר אם יתאמת חשש זה, אך נמנע הדבר מאיתנו. לא באו הדברים לידי התפרדות כזאת של החבילה, אבל היו שלבים מתוחים מאוד במשך מהלך העניינים, כפי שאסביר.

יצא, למעשה, שאם כי בהצבעה הסופית הצבענו יחד - ארצות הברית, אנגליה ואנחנו - ואין אני מונה את שלושת הגורמים יחד כי איני רוצה להתרברב שאני משווה אותנו לארצות הברית או לאנגליה, אלא אני מונה את הגורמים החשובים לנו, וגם אנגליה וגם ארצות הברית וגם אנחנו כשלעצמנו חשובים לנו, הרי בנקיטת העמדה במשך מהלך העניינים ובהסברת העמדה לא היינו באמצע, בין ארצות הברית ובין אנגליה, כי אם מעבר לאנגליה. נקטנו עמדה מתונה יותר. גילינו רצון ברור יותר מאנגליה לשמור על איזה קשר עם הקצה השני [הגוש הסובייטי], אבל בהצבעה הצטרפנו לנוסח הרוב.

אני מוכרח לומר שעשינו זאת בלב כבד. עמדתי בקשר טלפוני מתמיד עם משלחתנו בלייק סכסס. הגורמים שהכריעו במצב היו בעיקר גורמים פנימיים של הציבוריות האמריקנית. אילמלא ההיסטריה האנטי־סינית, האנטי־קומוניסטית, האנטי־סובייטית, שהיכתה בינתיים גלים נוספים בציבוריות האמריקנית, ובאה לביטוי בהחלטות נמרצות ומחייבות של שני בתי הקונגרס האמריקניים, ייתכן שמחלקת המדינה, שהמשלחת [האמריקנית באו״ם] פועלת לפי הוראותיה, היתה מגלה יתר גמישות, ואז אפשרי שההחלטה היתה פחות קיצונית מבחינת הצד שכנגד. אך משהיתה זאת ההתפתחות בוושינגטון, ננעלה הדלת בפני ניסיונות נוספים כאלה ויצרה עובדה, שהמשלחת שלנו ראתה את עצמה מחויבת להתחשב בה ולהסיק מסקנות. מרחב התמרון, אם אפשר לומר כך, של המשלחת שלנו בחתירה לקו מתון יותר, מרחב זה נצטמצם בהרבה.

באופן מעשי עמד העניין כך: ההצעה האמריקנית בניסוחה הראשון כללה גינוי של סין כתוקפנית ודרישה להקים מיד ועדה לתכנן אמצעים קולקטיביים נגד סין. לאחר דין ודברים פנימיים רבים בין המשלחות, שהיתה לנו יד בהם, המתיקה המשלחת האמריקנית את הצעתה, שלא קבעה כי סין פעלה פעולה תוקפנית, אלא היא עוסקת במעשי תוקפנות. יש דרגות בהגדרות. לנו נראה פה שאין הבדל בין הנוסח הראשון ובין הנוסח השני, אבל שם נראה הדבר כהמתקת הדין.

הוויכוח העיקרי היה בשאלת סעיף העונשין. אנגליה התעקשה מאוד. עמדנו איתה בקשר. אנגליה הודיעה לנו: אם הסעיף יישאר כמו שאמריקה ניסחה אותו בראשונה, היא תהיה מוכרחת להצביע נגד כל ההצעה. הם הודיעו זאת גם לאחר ההצבעה. פה כנראה סודר הדבר, או על ידי אנגליה או על ידי ארצות הברית, שמדינה ערבית תציע תיקון כדי לתקוע טריז בלב החזית של המדינות האסיאתיות, כדי להעביר חלק מהן להצביע בעד הצעת ארצות הברית, ועל כן כיבדו את לבנון ב״עלייה״ זו.^[2]

בנאום של אבן^[3] הצענו את התיקון, שסעיף העונשין צריך להיות מנוסח אחרת, שייאמר שיגשו לדון בעונשים אם המאמצים של פיוס, אם הוועדה שתיבחר לשם כך תודיע שמאמציה נכשלו - אז כלו כל הקיצין ודנים על עונשין, אבל עד אז אין ניגשים אפילו לדון על עונשים. אז באה הצעת הביניים של לבנון, האומרת שהוועדה הניגשת לדון על אמצעים קולקטיביים להענשת סין לא תגיש דין וחשבון אלא כשתודיע ועדת הפיוס שאין עוד תקווה לפיוס.

בשביל אמריקה, בהלך הרוח הקיים בוושינגטון של העמדה הנוקשה שנקבעה מראש, היה גם בזה משום ויתור רב, אבל גם אם זה היה ויתור מצד אמריקה, אף על פי כן החליטה המשלחת שלנו - באישור מפה - לא להצביע בעד סעיף זה גם במצבו המתוקן, כי אין בזה קו התיקון שלנו במלואו. אפשר היה להביא הסתייגותנו זו לידי ביטוי פרלמנטרי רק אם היו מצביעים על החלטה זו סעיף סעיף. אילו הצביעו על ההצעה כולה, לא יכולנו להצביע בעדה. היתה שאלה איך להביא לידי כך שההצבעה תהיה סעיף סעיף. ההוראות היו: אם תהיה הצבעה סעיף סעיף, נמנעים בסעיף זה. אם זה יהיה הנוהל, הרי נצביע בעד שאר סעיפי ההצעה, אבל לא נצביע בעד סעיף העונשין. אם הנוהל שייקבע על ידי יושב ראש הוועדה יהיה שמצביעים על ההצעה בכללותה, אם מישהו מחברי הוועדה יציע הצבעה סעיף סעיף - אנו תומכים בהצעה זו. אם לא יציע שום חבר אחר הצעה זו, אנו נציע הצעה על הצבעה סעיף סעיף. כך קרה. משלחת ישראל הציעה להצביע סעיף סעיף והוצבע סעיף סעיף. בהצבעה על סעיף זה [של העונשין] נמנענו. שאר סעיפי ההחלטה נתקבלו ב־44 קולות. סעיף זה - ב־42 קולות. איתנו בעצה אחת היתה מקסיקו, לא אנגליה. אנגליה הודיעה, כי אילו נשאר הסעיף בניסוח הראשון לא היתה מצטרפת, אבל לא הביעה כל התנגדות לגבי הנוסח שנתקבל. סיבת הצבעת מקסיקו איתנו זה יותר עניין של האיש העומד בראש המשלחת - אני מכיר אותו אישית - ולא של הממשלה.

יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שבהצבעה הסופית היו ארבעים וארבעה בעד, שבעה נגד ושמונה נמנעו. בין המצביעים נגד היה הגוש הסובייטי, הודו ובורמה. בין הנמנעים היה רוב הגוש הערבי פרט לשתי מדינות, עוד מדינות אסיאתיות כמו פקיסטן ושתי מדינות אירופה, שבדרך כלל, בהרבה מקרים כאלה, אנחנו איתן במחנה אחד: שוודיה ויוגוסלביה.

אנו נמנענו. אחרי ההצבעה מסר אבן הודעה הנמצאת במלואה רק ב״ג׳רוסלם פוסט״. העיתונים העבריים מצאו לנכון לסמוך על הערכת סט״א ונתנו את הנוסח המקוצר של סט״א ולא את הנוסח המלא של דברי אבן. לא אקרא פה את הנוסח הזה, אלא אני מציע לחברי הממשלה לקרוא אותו.

אבן היה היחיד שנטל אחרי ההצבעה רשות דיבור להסביר את הצבעתו. אני מדגיש שהוא היה היחיד שנטל רשות הדיבור להסביר את הצבעתו, כי דבר אחד הוא אם יש שרשרת מסבירים את הצבעתם וביניהם גם אבן, ודבר אחר אם בשביל כולם העניין נגמר עם ההצבעה ואחד מבין השישים [המשלחות באו״ם] מוצא צורך להסביר את הצבעתו - וזה נעשה בשעה מאוחרת בלילה - הרי אז זו הפגנה של צורך מוסרי ידוע. העיתונות של המשלחת הזאת - אני מתכוון בזאת לכל העיתונים העבריים בישראל - אינה מחשיבה דבר זה. כנראה שאינם מבינים את חשיבות הדבר.

אני רוצה לקרוא מברק אחד של מר אבן להסברת הרקע. איני יודע אם חברי הממשלה עוקבים אחרי המתפרסם בעיתון ״הארץ״. כתב העיתון בלייק סכסס, מר משה מדזיני, הטיף מוסר לממשלת ישראל מדוע לא לקחה לה למופת את הודו ושוודיה, והוא תובע עלבון העיקרון של אי־הזדהות מהמשלחת.

ואבן עונה: ״העובדה כי ׳הארץ׳ הדפיס את ה־ appeal חסר השחר של מדזיני למשלחת ישראל, לנקוט בעניין זה את האוריינטציה של הרוב האסיאתי, מוכיחה עד כמה אין לציבור שלנו מושג על חשיבות קשרינו עם ארצות הברית בשעה זו. ההצעה שהוא מציע לנו היתה מחסלת אותנו לחלוטין בוושינגטון, והיתה משאירה את הקוראים של מדזיני להיות רעבים ובלתי מוגנים״. אין אבן רוצה לומר בזאת, שאם אנו נוקטים עמדה זו אנחנו מיד שבעים ומוגנים - ״אני [אבן] התקרבתי [בהצבעה] עד כמה שאפשר עד קצה הגבול, ויותר מאשר לקצה הגבול מאשר הממלכה המאוחדת [אנגליה], אף על פי שלדעתי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו פחות אפילו מהממלכה המאוחדת לנסות להסתדר בלי הידידות של ארצות הברית - העם, הממשלה והקונגרס. האם לא יוכלו לעשות משהו ללמד את הציבור שלנו לדעת עובדות חיים? מסקנת המשלחת היא כי דרגת העצמאות הרוחנית והיוזמה המוסרית שלנו ראויה לציון אם נעמידה נוכח הלחץ של האינטרסים העצמיים שלנו - היא אינה חדלה מלהתריע על כך - לא פחות ממדינות קטנות אחרות, ואפילו לא בינוניות״.

זהו דבר הסכסוך בקוריאה. עכשיו אני רוצה למסור סקירה בעניין אחר - בעניין יחסינו עם אנגליה. מסרתי בישיבה הקודמת, שהציר שלנו באנגליה [אליהו אילת] ביקש רשות לבוא למסור לנו על המצב. הוא בא ושמענו דין וחשבון.

המצב הוא זה, שמצד אנגליה יש כנראה רצון להתחיל לשוחח איתנו בשאלות של הגנה במזרח התיכון. הם מבינים שאין שלום בינינו ובין הערבים ולא ייתכן סידור כללי. הם חושבים שזה אינו מפריע לשיחות בינם ובינינו. היות ויכול להתחיל פרק חדש, הציר רצה לברר, לשמוע מראש הממשלה וממני, איזה קו אנחנו מציעים לנקוט. דעתי בעניין זה היא כי ביסודו של הדבר, לגבי רוח התגובה שלנו בשיחות, גישתנו צריכה להיות חיובית ולא שלילית. צריך להיות ניסיון להידבר עם אנגליה.

אנחנו איננו יכולים לשכוח את העבר. אנחנו חייבים לא לשכוח את העבר ולכן איננו רשאים לעקור מלבנו חשדות רציניים לגבי העתיד - שאנגליה עלולה תחת מסווה העננים המקדירים את האופק, מתוך ניצול סכנת מלחמה, פלישה וכולי, אין לומר שהיא אינה מסוגלת להחזיר לה משהו ממה שאיבדה בסביבה זו, להחזיר את עצמה למצב מכובד יותר בפינת עולם זו על ידי ניצול חולשותינו לרעה. זהו חשד רציני מאוד. הוא מוכרח לסייג סיוג מרחיק לכת כל נטייה מצידנו להגיע לעמק השווה עם אנגליה. אומנם חל שינוי ניכר מאוד, אפשר לומר מפתיע, בעמדת אנגליה כלפינו, שינוי שבא לידי ביטוי נמרץ על ידי דעת הקהל בעיתונות, שינוי שבא לידי ביטוי ניכר ביחסם של כמה אישי השלטון, גם על ידי אישים מהממשלה, שינוי ניכר ביחסם של כמה מאנשי הצבא ואפילו גם במשרד החוץ. יחד עם זאת, אפשר להניח ששורש השינאה לא נעקר ועלול להצמיח פירות.

עובדה אחת ניצחת היא שקיים ועומד ״החבר הערבי״, שבהרבה הוא יציר כפיה של אנגליה, אם לא רק שלה, אלא זה טבע רצון המדינות הערביות להוות חזית אחת, אבל המלט העיקרי המחזיק יחד את ״החבר הערבי״ הזה הוא שינאת ישראל, התנגדות לישראל בעבר והתנכלות לישראל בעתיד. עובדה היא שאנגליה יודעת זאת היטב, אף על פי כן לא רק שהיא איננה מנתקת את קשריה עם ״החבר הערבי״, אבל עדיין רואה בו מכשיר השפעה בשבילה על ענייני המזרח התיכון.

אני חושב שגם עניין זה עלינו לראות בעיניים פקוחות ומפוכחות. נכון שהדבר היחיד או העיקרי המקיים את ״החבר הערבי״ זוהי ההתנגדות המשותפת לנו, ולא אינטרס משותף בין המדינות הערביות. אנגליה יודעת זאת. איני חושב שזה יצדיק מסקנה שאנגליה מקיימת את ״החבר הערבי״ לשם מלחמה בנו. היא מחייבת קיום ״החבר הערבי״ לשם מטרות שלה. היא חושבת שאפשר יותר ללכד גוש זה על ידי קיום ״החבר הערבי״ ולפרוש עליו השפעתה, והיא מוכנה לשלם את המחיר, ולכן היא מוסיפה לטפח יצור פוליטי שהוא מקוד שיטנה ושינאה ומזימות נגד מדינת ישראל. אינני חושב שהדבר האחרון הוא הוא המטרה של אנגליה.

אני סבור שבשיחות עם אנגליה צריך להוקיע מצב זה ולהתריע עליו. אנחנו צריכים להדגיש את היעדר השלום בינינו ובין המדינות הערביות ואת תמיכת אנגליה ב״חבר הערבי״ המפריע לשלום, כאחד הסייגים החמורים מאוד לאפשרות של הידברות שלמה בינינו ובין אנגליה, אבל איננו יכולים לעשות זאת מתוך שיתוק ענייננו־אנו.

איננו צריכים להתעלם מהקשיים בפעולה לטובתנו, ואין אנו צריכים להוסיף מכשול על הדרך על ידי תגובה שלילית לחלוטין לניסיון שלה ליצור איזו לשון משותפת. לנו אסורה בדידות מוחלטת במזרח התיכון, עד כמה שאנו יכולים למנוע בעדה. אנחנו משותקים מבחינת היחסים עם ארצות ערב. אנגליה היא גורם במזרח התיכון, ואם אנחנו יכולים להחליש בדידות זו על ידי יצירת איזה קשר איתה, אנחנו מצווים לעשות זאת.

יתר על כן, היחסים שלנו עם אנגליה אינם מסתבכים רק לרגל היחסים או חוסר היחסים עם מדינות ערב. הם נתונים גם במסגרת אחרת - במסגרת היחסים עם ארצות הברית.

אפשר לומר שיש כאן שני משולשים. משולש אחד: אנגליה, הערבים, אנחנו. המשולש השני: ארצות הברית, אנגליה, אנחנו. גם אנחנו וגם אנגליה מופיעים בשני המשולשים גם יחד. במשולש אחד יש גורם שלישי שהוא נגדנו. במשולש השני יש גורם שלישי שהוא אינו נגדנו. הוא בהרבה בעדנו, הוא יכול להיות עוד יותר בעדנו. אנחנו חותרים ואנו מקווים להשיג יתר תמיכה ממנו. אין אנו יכולים לדון במשולש אחד במבודד מהמשולש השני. דחיית אנגליה עכשיו פירושה הרחבת הקרע. הרחבת הקרע עלולה להפריע לנו להידוק הקשרים עם ארצות הברית, כי ארצות הברית לא תוותר על תמיכת אנגליה במזרח התיכון, כמו שלא תוותר על תמיכת אנגליה בעולם כולו.

בעיה זו של היחסים עם ארצות הברית היא גורם חייב חיים של התקרבות לאנגליה מצידנו, והיא גם מהווה גורם מסייע. עלינו להיזהר מהרושם שיהיה לדבר זה על אזרחי ארצות הברית. יש, בלי ספק, אלמנטים במכונת הממשלה בארצות הברית, שרצוי להם זאת. אולי נוח להם להפקיד או להפקיר לעת עתה חזית זו בידי אנגליה. זה יכול להיות בנפשם מבחינה אובייקטיבית. זה יכול להיות בנפש הדברים אם אנגליה תרגיש שזוהי האלטרנטיבה היחידה. אנגליה צריכה לדעת, שיש לנו קשר עצמאי עם ארצות הברית, ויש לנו סיכויים לקבל עזרה ישירה משם.

מתוך זה אני מגיע למסקנה: צריכים להוקיע את עניין ״הליגה״ [הערבית] וזיקת אנגליה אליה. היעדר שלום כיום מפריע, יחד עם זאת, [עלינו] להראות נכונות גם לשוחח, בייחוד לנצל מצב זה כדי להפיק תועלת ממנו.

גם מבחינה זו קשה יהיה לנו לפסוח על אנגליה. בעיתונות התפרסם על הסדר ידוע בין ארצות הברית ובין אנגליה על שוק מצרכים עולמי, ניסיון השתלטות של שתי מדינות על מקורות האספקה. דבר זה עורר נחשול מחאות ותרעומות בקרב מדינות אירופה. הסדר זה מקיף את המדינות של הברית האטלנטית. יש באירופה נם מדינות מחוץ לברית זו. יש להניח שלנו יקשה להסתדר מחוץ לאיזו מסגרת. יכול להיות שנוכרח לחפש דרך אליה, פשוט לשם סיפוק הצרכים החיוניים ביותר, ולא נוכל לפסוח על אנגליה. לא ייפלא אם שמים אבני נגף נוספות על הדרך, אם אנגליה באמת רואה בנו גורם.

היא רואה בנו בהחלט גורם. בגיליון ראש השנה של ה״טיימס״ היה מאמר קצר בתוספת, מאמר בהיר מאוד על המזרח התיכון, שנכתב כנראה על ידי העורך הממונה על ענייני המזרח התיכון. שם יש פסוק, שבמזרח התיכון ישנם שני גורמים מכריעים: טורקיה וישראל. איש זה לא כתב ודאי דבריו בניגוד גמור לדעת משרד החוץ. יש לו קשר מתמיד עם משרד החוץ. אם כך הדבר, עלינו לנסות להפיק מזה מה שאפשרי. עלינו לומר להם: אם אתם מביאים אותנו בחשבון כגורם, הרי ענייננו ועניינכם הוא קודם כל לחזקנו. איננו יודעים אם תפרוץ מלחמה. איננו מעוניינים ליצור עובדה שהפסדה ברור ושכרה מפוקפק. עלינו לנקוט בהתכוננות. עליה אנו מצווים. אם גם הם רואים את ההתכוננות כדבר חיובי, יעזרו לנו להתכוננות, יעזרו לחיזוקנו, והם יכולים לעזור לחיזוקנו בנשק, במלאי ובפיתוח התעשייה. לפי זה צריכה להיות רוח התגובה שלנו, ועל הכל, צריכה להיות נכונות להמשיך לשוחח בלי להתחייב על שום דבר שאינו בקו האינטרסים שלנו בכל שלב ושלב.

אני מציע לפי הקווים האלה להדריך את הציר שלנו בלונדון. זאת צריכה להיות גם הגישה שלנו בשיחות עם הגנרל רוברטסון,[4] אם מצידו תהיה יוזמה לכך. איננו יודעים אם ישוחח, כי לנו הודיעו על ביקור נימוסין.

להלן התנהל דיון על רקע הסכנה לפרוץ מלחמת עולם, בהשתתפות ב"ג ומספר שרים.

 השר מ. שרת: ברצוני להעיר שלוש הערות. אל״ף, אני מקבל את דברי מר בן־גוריון ביחס לאמריקה, שאין לזלזל בהלך הרוח השורר שם ואין לפטור אותו במילה אחת ״היסטריה״. אף על פי כן, איני יכול לכחד את ההרגשה המרה והמועקה הנפשית הגדולה, שמוכרחה ללוות כל מסתכל וכל ידיד - חייתי באווירה הזאת חודשים רצופים - שלא היה רק מעוניין להיעזר, אלא גם לתמוך ולעזור לעם הגדול הזה נוכח הלבטים שעוברים עליו עכשיו. דיברתי עם שוודים, עם קנדים, עם אנגלים ועם הודים פרו־אמריקנים בעניין זה.

העם הזה [האמריקני] איננו מאורגן למילוי תפקידו ההיסטורי, אינו בוגר כדי מילוי תפקידו ההיסטורי, ויש חששות כבדים מאוד לגבי כשרונו הממלכתי ולגבי המדינאות שלו. אין ליכוד פנימי ואין משמעת ואין שמירת סוד. העיתונות מופקרת בחלקיה הגדולים - (השר ד. רמז:^[5] אתה מדבר על ישראל) - יכולתי לקרוא מספרו של נהרו^[6] על העיתונות ההודית, איך היא פרועה לשמצה ואיך היא משקרת. הקטע הזה כשלעצמו דיו כדי להבליט את פרצוף העיתונות גם באמריקה, ושם גנרלים עושים פוליטיקה והם עושים אותה בפומבי. ושם אי־ אפשר למנות פקיד אחראי מבלי שיהיה מטרה לכל מיני השמצות. הוא יצטרך להוכיח שלא גנב ולא אנס ולא עשה כל מיני פשעים אחרים. זהו דבר איום ונורא, וחמורים שם הכישלונות באסטרטגיה ובאינטליג׳נס. כשעמדה העצרת לפני ההצבעה בעניין קו הרוחב 38, הראה מר בנגל ראו את הטלגרמה שקיבל משגריר הודו בפקין, שאם תתקבל החלטה כזו על מעבר קו הרוחב 38 תיכנס סין למלחמה. האמריקנים ביטלו את הדבר הזה. לו אמרו: ״תיכנס למלחמה? תיכנס!״ הייתי מבין, אבל הם ביטלו את הדבר כבלתי מבוסס. האזהרה הזאת נתקיימה. סין נכנסה למלחמה. עכשיו ישנה הודעה של הודו, שסין הודיעה להם שאם יכריזו אותה כתוקפנית לא תהיה תקווה לשלום ותהיה התרחבות המלחמה. שאלנו את האמריקנים בקשר לזה והם מבטלים את הדבר הזה. שאלתי בטלפון אחד מאנשינו: ״מה עונים האמריקנים על זה?״ ענה החבר בעברית מודרנית: ״הם מצפצפים״. הם במצב כזה מבחינת הלחץ הפנימי, שאינם יכולים לסגת. זהו דבר חמור מאוד. אפשר לא לקרוא לזה ״היסטריה״, אבל זה גורם למועקה נפשית. לאחר לילה כזה של הצבעה קמים בבוקר בהרגשה מרה מאוד.

בי״ת, דבר שני רוצה אני לומר למר רמז ולכל בעלי עצה זו בצורה אחת או בצורה אחרת.^[7] אני חושב שהדבר הזה לא יעלה על הדעת. אנגליה תוסיף להשתמש בנפט של אבדאן ושל מוצול ושל יתר המקורות במזרח הקרוב. לא ייתכן שמישהו ישיג מאנגליה התחייבות, שלא תשתמש בנפט הזה. מפני שאם אנגליה מוותרת על הנפט של המזרח התיכון, היא מכורה בידי אמריקה. עם התגליות החדשות של נפט במקסיקו ובקנדה, ועם כל מיני תהליכים של הפיכת פחם לנפט, אין אולי הנפט של המזרח התיכון בשביל אמריקה דבר מכריע. בשביל אנגליה זוהי שאלת חיים. היא חדלה להיות אימפריה אם היא מוותרת על הנפט של המזרח התיכון, וכל זמן שאנגליה משתמשת בנפט הזה לא יחדלו מקומות כמו אבדאן ומוצול מלהיות אובייקטים צבאיים. מדוע לא תלך רוסיה לשם? האם תשיג ויתור מאנגליה ומאוסטרליה לא להשתמש בתעלת סואץ כמעבר למשלוח צבא? האם תשיג הבטחה מרוסיה שלא תשאף לחדור לשם?

גימ״ל, נוכח התקופה שאנחנו נכנסים לתוכה, איננו יכולים לנהל מדיניות של חשבון ארוך אלא של חשבון קצר. מבחינתנו העצמית אין הבדל בין חשבון ארוך וקצר אם לא נתחזק, אבל מבחינת גורמים אחרים יש הבחנה. בשום פנים ואופן איננו יכולים לומר שאנחנו ניטרליים. על ידי כך אנחנו מקצצים כל אפשרות להתחזק. יחד עם זה, אין אנו צריכים בשום פנים ואופן להיכנס לבריתות. במובן ידוע טוב אולי שאמריקה לא החליטה עדיין איך להגן על המזרח התיכון, ושאנגליה לא הצהירה עדיין איך תגן. זה פוטר אותנו מאיזו התחייבות מרחיקת לכת. אבל ייתכן שיגנו על המזרח התיכון ואז נהיה במלחמה הזאת. ודאי שלא נילחם עם רוסיה נגד אמריקה. בינתיים יש תוקף מוסרי ומדיני לדרישתנו, שיתנו לנו להתחזק. על זה נשים את הדגש. שאלה אחרת היא מה יהיה ביום פקודה. היו קפיצות במלחמת העולם הראשונה והיו קפיצות במלחמת העולם השנייה,^[8] וייתכן שגם אנחנו נצטרך לקפוץ. אבל בינתיים אל נעשה צעד שעלול להוסיף סיבוכים אם מצד זה או מצד אחר מבלי לחזק אותנו, או שיהיה עלול להתנקם בהתחזקות זו.