9 | הכנסת, ישיבה 220 ^[1]                                                                                        30.1.1951

יש עולם פתוח ויש עולם סגור

סעיף ב׳/2: תשובת שר החוץ בסיום הוויכוח המדיני

בתום הדיון השיב שר החוץ:

שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב ראש. הדין וחשבון שלי היה מחולק לשתי פרשיות: פרשת העניינים אשר עמדו על סדר יומה של העצרת ונגעו נגיעה ישירה במדינת ישראל, ופרשת העניינים העולמיים הרחבים, אשר השתתפנו בדיון עליהם לפי מיטב יכולתנו. הוויכוח אשר נערך בשלוש ישיבות של הכנסת השתרע על פני שני חלקי היריעה הזאת.

החלק הראשון של הדין וחשבון שלי זכה בייחוד לתשומת לב ביקורתית בנאומו של חבר הכנסת כץ.^[2] דומני כי עלינו להסכים זה עם זה, כי אנו חולקים זה על זה. הקשבתי היטב לדבריו של חבר הכנסת כץ על שאיפת תנועתו לשלמות המולדת. לא מצאתי בהסבר זה - אשר שמעתיו לא בפעם הראשונה - דבר וחצי דבר אשר יש בו להביא לידי שינוי כלשהו במדיניות הקיימת של ממשלת ישראל בשאלת השלום עם המדינות הערביות השכנות. אנו צריכים להיות מוכנים, ואף אמנם הננו מוכנים, לשלום עם כל אחת מארבע המדינות השכנות ועם כולן יחד על יסוד המצב הקיים בכללותו. אם פניהן לא לשלום, אם הן יתגרו בנו לשם שינוי המצב לטובתן - נשיב מלחמה שערה. תפקידנו לעמוד הכן. אני מסכים כי גם למחרת חתימת השלום - אם הוא ייחתם עם מישהו - בשום פנים ואופן לא תבוא עוד השעה להתפרק מן הנשק, ואינני יודע עוד כמה זמן נצטרך לעמוד על המשמר. על כל פנים, עתה, בהעדר השלום ובהעדר כל סימן גלוי ומובהק של רצון לשלום, עלינו לעמוד הכן שבעתיים. נשיב מלחמה שערה במלחמת מגן ובמלחמת תנופה, ואז תקבענה התוצאות את ההסדר הטריטוריאלי שיבוא.

אבל כיום הזה אי־אפשר שלא תהיה לנו עמדה בשאלת השלום, ואי־אפשר שעמדה זאת לא תחייב שלום. עמדה אחרת בלתי אפשרית. היא לא תיתכן ולא תעלה על הדעת גם כלפי השכנים, גם כלפי האומות המאוחדות וגם כלפי כל הגורמים העולמיים הגדולים, אשר יש להם נגיעה בנו ויש לנו נגיעה בהם - ואינני מוציא מכלל החשבון הזה אף מעצמה אחת.

ולגופו של עניין, מבחינת טובתנו־אנו יש לנו עניין חיוני בשלום, אבל למותר להטיף לנו מוסר כי אל לנו לרדוף אחר השלום. לא רדפנו ואין אנחנו רודפים אחר השלום. ישנה רק נכונות, והנכונות היא כפולה: נכונות לשלום, אם הוא אפשרי ואם ישנו לכך רצון מהצד שכנגד, ונכונות למלחמה אם ייעשה שנית הניסיון לכפותה עלינו.

בשאלת הפליטים לא היתה מצדנו כל נסיגה. נכון כי בשלב ידוע הצענו, כי אם הצד שכנגד מוכן לשלום ואם הדבר היחיד המעכב את השלום הוא עניין אי־החזרת הפליטים, הרינו מוכנים להכניס מספר ידוע של פליטים^[3] על מנת לזכות בשלום. הצענו זאת על מנת לבדוק אם תבוא או לא תבוא היענות. היענות לא באה וממילא בטלה ההצעה. לא היתה זאת תוצאה של איזו סערה בדעת הקהל. ההסתלקות מההצעה הזאת הייתה נתונה בגוף ההצעה. הערבים דחו את ההצעה וממילא היא נפלה וחדלה לחייב אותנו. היא לא הוצעה לצמיתות. היא הוצעה בשלב מסוים, במערכת נסיבות מסוימת. אז חשבנו כי כדאי לנו הדבר. [הערבים] לא נאחזו בדבר הזה - החמיצו את ההזדמנות. נכון, כי עמידתנו האיתנה נגר ההחזרה היא אשר הביאה לשינוי בהלך הרוחות של העצרת בשאלה זו. הסירוב להחזיר הוא אשר הוכיח לאומות המאוחדות כי הפתרון הזה איננו מעשי. אמרתי כבר, כי הרעיון הזה נחל נסיגה רצינית והזהרתי את הכנסת כי הוא עדיין לא חוסל לחלוטין. אני מניח בביטחה, כי אם נוסיף להחזיק איתן בעמדה הזאת הוא יחוסל לחלוטין. אבל גם הצעת מאה האלף ודחיית הערבים את ההצעה הזאה מילאו תפקיד בתהליך ההסתלקות של האומות המאוחדות מרעיון החזרת הפליטים. כי כאשר התברר כי החזרה חלקית אינה מספקת, והחזרה מלאה אינה אפשרית, כאשר התברר כי ממילא אין לדבר על החזרה רבתי, ואם כך - למה להפריע למדינת ישראל בהחזרה חלקית? - באה הנסיגה. ההצעה בעניין החזרת 100 אלף הפליטים מילאה אפוא את תפקידה.

אבל לגבי בעיית הפליטים בכללה אינני יכול בשום פנים ואופן לקבל את הצעתו הקלה ואת גישתו הפשטנית של חבר הכנסת כץ: עצתו לנו היא כי נשכח בכלל את הבעיה הזאת, נתעלם ממנה ונחיה חיים שמחים ועליזים. עצה קלה זו לא נוכל לקבל. אנו מעוניינים בפתרון בעיית הפליטים. בשום פנים ואופן איננו מעוניינים בפתרונה על חשבוננו, על חשבון ביטחוננו, על חשבון קיומנו, על חשבון אפשרויות התפתחותנו ועל חשבון אפשרויות קיבוץ גלויות וקליטתן. אך אין זאת אומרת כי אנו אדישים כלפיה. אין זאת אומרת כי אנו יכולים לשכוח אותה או להתעלם ממנה. אנו מעוניינים בפתרונה. אני רוצה להזהיר בכל העניוות את חברי הכנסת מלהתעלם מן הבעיה הזאת. היא קיימת ועומדת. היא מעיקה עלינו. יש לנו עניין חיוני ביותר בפתרון הבעיה הזאת ובפתרונה בהקדם האפשרי, שוב, באותה מסגרת ובאותם התנאים שעליהם עמדתי לא פעם.

יש לנו לעת עתה עמדה קבועה: אנו מוכנים לשלם פיצויים. כמה נשלם, איך נשלם, למי נשלם ומתי - כל אלה הם נושאים לדיון. גם ההצעה הזאת אינה עומדת לצמיתות. אינני יודע אם בכלל יש דבר העומד לצמיתות. על כל פנים, גם את הדבר הזה, קבלת פיצויים, אפשר להזניח ולהחמיץ. הכל תלוי בצד שכנגד. לעת עתה לא ראינו לבטל את ההצעה הזאת, אבל אין זאת אומרת כי היא קיימת לעד. אין זה דבר המונח בקופסה שאין חלות בו תמורות של הזמן. מוטב כי הצד שכנגד ייתן דעתו על כך. הוא החמיץ לא הזדמנות אחת לבוא לסידור יותר טוב מהסידור אשר הוא עומד בפני אפשרותו כיום. הוא עלול להחמיץ גם את ההזדמנות הזאת.

חבר הכנסת כץ הקדיש חלק הגון מדבריו לבעיית ירושלים. יש כאן ויכוח עם התנועה שחבר הכנסת כץ משתייך אליה, והוויכוח אינו תמיד על גופם של דברים, אם גם לפעמים היא על גופם ועל נשמתם של הדברים. לעתים הוויכוח היא על ממדים ועל מועדים. אכן, גם זהו ויכוח רציני.

ובכן, תנועת חבר הכנסת כץ דרשה מאז ומעולם להכריז על ירושלים כעל עיר בירה. אני רוצה להזכיר לחברי הכנסת, כי עוד זמן רב לפני העברת משרדי הממשלה לירושלים הוכרז על ירושלים כעל עיר בירה, ולא היתה זו אלא חזרה על הכרזה שנשמעה בהיסטוריה היהודית לפני דורות רבים - (הלל קוק (תנועת החרות): היכן נמצא משרד החוץ כיום?) - משרד החוץ נמצא בקריה [בת״א]. הלא תנועתו של חבר הכנסת כץ דוגלת מאוד בתקדים של דוד המלך. ובכן, על דוד המלך כתוב בתורתנו כי שבע שנים מלך בחברון עד אשר נכונה המלוכה בידו. אנו לא גרסנו שבע שנים אלא הרבה פחות מזה - (קריאות מספסלי תנועת החרות) - אני מוכן להסתפק בזמן שהקדשתי לחבר הכנסת כץ ולהשתחרר על ידי כך מהפרעות. משרד החוץ נמצא בקריה על פי החלטת הממשלה, שנמסרה לכנסת ואושרה על ידה. שאלת העברת משרד החוץ לירושלים אינה כיום שאלה עקרונית, אבל זוהי שאלה הכרוכה בהכנות ידועות ובנסיבות ידועות, והממשלה תעביר את משרד החוץ לירושלים למועד הנכון.

ביחס לשאלות בינלאומיות תמך חבר הכנסת כץ בעמדת הממשלה, תמיכה שכמעט הביאתני לידי בדיקה מחדש של הדרך שהלכנו בה [בסוגיית מלחמת קוריאה].[4] אבל דרך זו נבדקה היטב מלכתחילה. אינני מצטער חלילה על שלפחות חלק אחד מן האופוזיציה תומך בדרך זו בכללותה, ואף הביע סיפוק-מה ממנה.

לעומת זאת, לא ישרה דרכנו בעיני פלג אחר של האופוזיציה, כפי שאפשר היה ללמוד מנאומו של חבר הכנסת מר ברנשטיין.^[5] הוא טען טענה שבגמרא קוראים לה, כמדומני, ״הו־נמינהו״. לתועלת אלה שלא למדו עברית לפי הגמרא, אגיד כי פירושו של מונח [ארמי] זה הוא למעשה ״דבר והיפוכו״. חבר הכנסת ברנשטיין אמר, כי ניסיתי להשתית ולבסס את שיטתנו באו״ם, את עמדת המשלחת באו״ם, על שני יסודות אשר לדעתו סותרים זה את זה. היסוד האחד הוא מניעת תוקפנות, עמידה בפני תוקפנות. היסוד השני הוא דאגה לשלום. ובכן, אין אני יודע דרך אחרת לדאוג לשלום ולהבטיח שלום מאשר בעת ובעונה אחת לעמוד בפני תוקפנות ולהגיב עליה, ויחד עם זה לשקול מראש את התוצאות, ועד כמה שאפשר לצמצם את פגיעתן הרעה, ובשתי דרכים אלה גם יחד לחתור לביצור השלום. יען אין להעלות על הדעת מאמצים מוצלחים לביצור השלום בעולם כאשר התוקפנות איננה נענשת כלל, כאשר מותר להיות תוקפן ללא כל תגובה, ללא כל הרשעה, ללא כל גינוי, ללא כל אמצעים נגד התוקפנות, אם כי בשום פנים ואופן לא סגי באמצעים אלה בלבד, כי לא נכון כי השאלה החמורה ביותר היא איזה צד צודק ואיזה אינו צודק. ישנה שאלה חמורה יותר - מהן התוצאות של הכל ביחד. ויש מאוד מאוד לשקול את חומרת התוצאות אם תהיה שיטה בעולם, שלפיה תוכל תוקפנות להיעשות באין מכלים דבר, באין פוצה פה ומצפצף, באין נוקף אצבע לעמוד בפרץ. וכן יש לשקול את תוצאות התגובה על התוקפנות. אין ברירה אחרת ואין מנוס מהזדקקות לשני העקרונות יחדיו. בחשבון ארוך, לא זו בלבד שאין סתירה ביניהם, אלא הם עולים בד בבד ומשלימים זה את זה.

אשר ליוזמת משלחת ישראל, נכון הדבר כי אנו מוצאים את עצמנו לעיתים קרובות על גבי חבל מתוח על פי התהום. אבל נדמה לי כי מי שניסה ללכת על חבל - אינני יודע אם רבים בבית ניסו לעשות זאת - יודע כי על חבל אי־אפשר לעמוד ומוכרחים ללכת אם רוצים להחזיק מעמד. אם אין הולכים על חבל, נופלים. חבל מתוח זהו המשל, והנמשל הוא כי אנו מוכרחים לפעמים לנקוט יוזמה אם ברצוננו להחזיק מעמד.

אינני יכול בשום פנים ואופן לקבל את העצה הסיטונית שהשיא לנו חבר הכנסת ברנשטיין לנקוט שיטה של הימנעות [ממעורבות יתר בנושאים שונים]. קודם כל, חבר הכנסת ברנשטיין, כפרלמנטרי ותיק עוד מלפני היות הכנסת, בקונגרס הציוני ובמוסדות אחרים יודע בעצמו כי לא תמיד הימנעות ואפס פעולה עולים בד בבד. לפעמים הימנעות היא צעד פעיל, מחייב ואחראי מאוד. להימנע, לא להצטרף לדרך מסוימת, לא להתחבר עם מישהו, לא לתמוך - צעד כזה יכול להיות חמור, לפי העניין. ולפעמים ישנן שאלות מצפון רציניות שאינן מניחות להימנע. אני בטוח כי אילו חבר הכנסת ברנשטיין היה עימנו בעצרת, והיה מתבשל באותה קלחת ועובר אותו נתיב הייסורים, היה מגיע למסקנה אחרת. אני מניח כי אילו רוב חברי הכנסת היו עוברים דרך כור המצרף הזה, כי אז היתה לנו לשון משותפת יותר. אי־אפשרית שיטת הימנעות, כשם שלא תיתכן, לפי דעתי, למשלחת ישראל שיטה של צייתנות עיוורת, יהי למי שיהיה.

אין משלחת ישראל יכולה בשום פנים ואופן להתפרק משיקול דעתה העצמי, מחופש המצפון שלה, ולהפקיד את מצפונה ושיקול דעתה בידי מישהו, לשים אותם בכיסו של מישהו ולציית לו בעיניים עצומות. ואל נא נהא בטלים בעיני עצמנו משום שאנו מדינה קטנה. כולנו, היושבים באו״ם, הננו בשר ודם. כל אחד יכול לשאוף למידה מסוימת של תבונה, והניסיון מלמדנו כי התבונה אינה מחולקת בין אומות העולם בהתאם לגודל שטחן או אוכלוסיהן, וישנה אחריות, גם מוסרית וגם ממשית, לנקוט יוזמה - לא תמיד, כי לפעמים ישנה אחריות לא לנקוט יוזמה. אבל יש שהמוסר מחייב, ויש שהעניין הממשי מחייב לפעול. יש ״שב ואל תעשה״ ויש ״קום ועשה״. ולפעמים ניתן דווקא למדינה קטנה, על ידי עצה נכונה ברגע מתאים, לגשר על פני תהום. אזי זוהי אחריות חמורה וכבדה מאוד להחמיץ את ההזדמנות ולהתחמק מהחובה. ולפעמים רצויה דווקא יוזמה כזו למעצמות העומדות בשני הקצוות, יען התערבות כזאת, או אפילו ניסיון כזה, עשויים לעזור גם לזו וגם לזו. וכאשר אני אומר גם לזו וגם לזו הנני מתכוון לדבר־מה מסוים. חברי הכנסת מאגף ידוע עוד ישמעו ממני דברים מפורשים יותר בנקודה זו. רצוי כי מדינה שאיננה אחוזה וקשורה בסבך הוויכוח המתמיד - שאין לה עמדה פסוקה מראש בכל עניין ועניין מתוך הצטרפות, הזדהות, התקשרות קבועה ועומדת - רצוי שדווקא היא תנקוט יוזמה אשר אולי תישא איזה פרי.

מותר לתת עוד דוגמה. יש משל על ציפור קטנה המוציאה עצם מלוע הארי. לא תמיד הציפור מצליחה - (קריאה: עליה להיזהר!) - נכון, היא צריכה להיזהר מאוד. אבל לפעמים, כאשר העצם תקועה בלוע הארי, אין הוא יכול ממילא לסגור את לסתותיו - וזה מגן. על כל פנים, שום סיעה בכנסת הזאת, ותהי הקטנה שבקטנות, איננה מוותרת על זכותה להשמיע את דבריה, ושום יחיד בכנסת איננו מוותר על זכותו. וכמו בדמוקרטיה הלאומית כך לפעמים גם בדמוקרטיה הבינלאומית, וכמו שחל לפעמים הכתוב ״המשכיל בעת ההיא יידום״[6] לגבי חברים באו״ם, כך צריך הדבר לחול על סיעות ואישים בכנסת.

אבל כאשר עומד על הפרק באו״ם עניין השלום ויש לאל ידה של אומה לעזור, והדבר בנפשה, חובתה לפעול.

התקפה מעבר אחר לגמרי וברוח אחרת לגמרי על הדרך שהלכה בה המשלחת שלנו, נערכה על ידי חבר הכנסת ריפתין.^[7] זאת לא היתה התקפה סתם. זו היתה השתוללות של זעם. מה לא נאמר כאן כלפינו? ״שיעבוד״, ״מעילה״, ״התכחשות למוסר״, ״עיוורון״, ״כישלון מחפיר״. אינני יודע אם מיציתי את כל אוצר ההגדרות.^[8]

אולי מותר לי, קודם כל, להגיד משהו על נאומו של מר ריפתין כשלעצמו, על אופי הופעתו בכללותה. בעיני היה זה שלב בהתפתחות שיש לה כיוון ברור ומטרה קבועה מראש. היו כאן להטי נצחנות וסממני ביטוי מוכרים היטב היטב למי שבקי בספרות מסוימת ובעיתונות מסויימת, בשיטות ויכוח מסוימות. היו כאן להטים וסממנים השאובים מדפוסים שהפכו למסורת בבית מדרש ידוע, וכל מי שרוצה לעלות לדרגה חשובה באותו בית מדרש מוכרח להיזקק להם, להשתלט עליהם, לסגל אותם לעצמו, להיפך לבן בית בהם.^[9] אינני יודע אם מר ריפתין כבר סיים את הקורס. על כל פנים, נוכחתי לדעת כי הוא מצליח מאוד בלימודיו, ויש כל התקווה שהוא יסיים את בית המדרש בהצטיינות. השיטה הזאת להדביק תווים במקום להסביר, להפריח סיסמות במקום להוכיח, להכתים במקום לשכנע - שיטת ההגדרה הסיטונית וההשמצה הסתמית ידועה לנו היטב. עזרת ארצות הברית אינה אלא ״מילוות של שיעבוד״. או״ם בלי ברית המועצות זהו ״חבר רכושנים״. העולם מחולק לשניים: שחור ולבן. סוציאליזם כולו מצד אחד - כל הצד השני הוא קפיטליזם. אימפריאליזם ושיעבוד כולם מצד אחד - כל הצד השני הוא אחוות עמים וקדושת החרות. אימפריאליזם זה עצמו, לפי ההגדרה של אינני יודע מלפני כמה עשרות שנים, זוהי אקספנסיה של רכושנות, אשר היא ורק היא מביאה לידי מלחמות. מלחמת היטלר, למשל, היתה התפרצות של רכושנות גרמנית להתפשט ולכבוש ותו לא. לא למדנו דבר משנת 1860 ואילך, או באיזו שנה אחרת שהיא תאריך בחיבור ספרים^[10] - ואקספנסיה זאת קיימת כמובן אך ורק בעולם השחור. על כל פנים, השאיפה לאקספנסיה ולהטלת מרות של מדינה על מדינה - זה בשום פנים ואופן לא קיים בעולם הלבן. שם אין חלים לגמרי חוקים של פיסיקה מדינית. שם קיימים יחסי כוחות אחרים לגמרי ומדינה בעלת עוצמה גדולה אינה משתלטת כלל וכלל על מדינות קטנות וחלשות.

ואשר לעולמנו הקטן, הרי מלחמת העולם הערבי נגדנו היתה, לפי תורת ריפתין, תוקפנות אימפריאליסטית פיאודלית. אהיה האחרון לדאוג להסתרת פרצופה הנכון והאמיתי של מלחמת הערבים נגדנו, פן יסתלף חלילה. אהיה האחרון ללמד זכות על אותו אימפריאליזם שעמד בשלב מסוים - ואינני יורע עדיין אם אינו עומד במידת־מה גם עכשיו - לימין הכוח הניצב נגדנו. אהיה האחרון לשלול את האופי הפיאודלי החשוך, הממאיר, המשעבד, של יסודות מסוימים אשר בקרב החברה השלטת הערבית. אבל אם זהו מיצוי כל ההסבר, אם על כך רוצים לחנך, אזי יש להתריע הן על הסילוף והן על האשליה. אכן, אילמלא הפיאודאליזם והאימפריאליזם הרי העולם הערבי [היה] מאמץ את מדינת ישראל אל לבו ורוחש לה אהבה ושלום, כאילו בהתנגדות הערבית לא היו יסודות אשר דבר לא היה להם גם עם האימפריאליזם וגם עם הפיאודליות. נניח שהמתנו, אם יכולנו להמתין, עד שיסופו האימפריאליזם והפיאודליות מהעולם, כי אז יכולנו על נקלה לעלות לארץ הזאת ולהתבסס בה, להקים עצמאותנו בתוכה בלי כל קושי! רק הפיאודליות והאימפריאליזם הפריעו לנו. אכן, גם באמירה פסקנית זו בא לידי ביטוי הכיוון הברור לקבל גירסה מסוימת על קירבה ועל כרעיה, בעיניים עצומות, ללא כל הרהור וללא כל ערעור.

חבר הכנסת ריפתין ניסה לעשות חשבון - אני מניח, לפי דעתו, חשבון צדק - עם המשלחת שלנו באו״ם. יורשה לי לעשות חשבון אתו - חשבון צדק לפי הכרתי־אני. ובכן, לדעת חבר הכנסת הרי המשלחת, ועוד לפני כן ממשלת ישראל, סמכו או נשענו על האינפורמציה של הגנרל מקארתור. אין זה מענייני להגן על הגנרל מקארתור, או בכלל להסתמך עליו. אבל רצוני לשאול: העיני האנשים האלה תנקרו?^[11] התנקרו את עיני העולם? כלום לא היו כאן עובדות כדורבנות? על מי הסתמכנו - על הידיעות של הגנרל מקארתור או על הדין וחשבון של ועדת או״ם? חבר הכנסת ארן כבר הזכיר את המסמך הזה. הוא הוכן על ידי ועדה שבראשה עמד איש הודי,^[12] נציגו של נהרו.^[13] הדין וחשבון נערך על ידי ועדה שהיתה בתוככי קוריאה, לא בטוקיו במרחק מאות מילין, אלא במקום המעשה ממש. הוועדה הביאה בו עובדות חותכות המרשיעות את הצפון. היא התריעה על התוקפנות הצפונית.

אני זוכר שהיתה פעם שיחה, כמדומני בין איזה נציג צרפתי ונציג גרמני, אחרי מלחמת העולם הראשונה, והנציג הגרמני ניסה לתקן את ההיסטוריה - שזה לא היה כך וזה היה אחרת. הנציג הצרפתי אמר לו: ״הלא תודה, לפחות, כי לא אנחנו פלשנו ראשונים לבלגיה?״ אף לגבי קוריאה אנו עומדים נוכח אותו הסילוף: מי פלש כאן? מי היה מוכן? מי פרץ? מי התקיף? ״אנחנו סמכנו על אינפורמציה של מקארתור!״ נוח לריפתין להתעלם מוועדת או״ם והוא מביא עובדות מרשיעות ממש בעניין זה לטפוח על פני אותו דין וחשבון. גם אין זה מענייני כלל לתקן את העובדה, כי צפון קוריאה, עם כל היותה נתקפת, עם כל היותה נפלשת, לא ראתה לנכון לפנות למועצת הביטחון, להזעיק אותה על העוול שנגרם לה, כביכול. לו, לחבר הכנסת ריפתין, יש ידיעות מוסמכות יותר. הוא דגל כאן במסמכים המוכיחים כאילו בראיות מובהקות את יוזמת התוקפנות של דרום קוריאה נגד צפון קוריאה. שמעתי את קריאתם של כל המסמכים האלה בוועדה המדינית של העצרת והייתי מוכרח להגיע לידי מסקנה, וגם אמרתי זאת בפומבי בוועדה, כי לא הוכיחו בשום פנים את העובדות שהם התיימרו להוכיח. שם היה מדובר על כל מיני דברים - על כוונות ומחשבות ותוכניות. שם לא היה קורטוב של הוכחה לגבי איזו עובדה־שהיא של פלישה, של יוזמת קרב, של מעבר גבול - אף לא כזית, אף לא כקוצו של יוד! לא היו שום עובדות בחומר זה שהובא לפני הוועדה. היתה הסתמכות על דיבורים בלבד.

״ההחלטות שנתקבלו היו החלטות לא חוקיות ומשלחת ישראל פעלה בניגוד לחוקת או״ם!״ [אמר ריפתין]. גם זהו תכסיס בדוק מאוד, לשנן אותו דבר, לחזור על הנוסחה השגורה כאילו לא נאמר הדבר קודם, כאילו לא נהדפה הטענה, כאילו לא הובאו ראיות להוכיח את אפסותה. ובכן, או״ם בא לעולם על מנת להיות קיים ופעיל ולא על מנת להיות משותק ולרדת מהבמה. בוודאי, הדרך הבטוחה ביותר להיות חוקי היא להימנע מכל פעולה, לא לעשות דבר, ואז בוודאי לא יוכל איש לטעון כי הופר איזה חוק־שהוא. אין זו מטרת או״ם להיות חוקי וחסל. החוקים באו להבטיח את כושר פעולתו ויעילותו של או״ם. או״ם אינו קיים אך ורק כדי לשמור על חוקים שהוא עצמו חקק.

אינני רוצה לחזור על כל פרשת ההשתלשלות בעניין הווטו - כיצד הווטו, שנועד לשמש מכשיר של התגוננות בפני השתלטות הרוב על המיעוט, הפך למכשיר של הטלת רצון המיעוט על הרוב, אמצעי לשיתוק רצונו וחיבול יכולת פעילותו של או״ם כולו.^[14] עודנו נוקטים עמדה נגד ביטול [זכות] הווטו, אבל אם השימוש בווטו נעשה שיטה, הרי מוכרחה להופיע השאלה: מה בצע בארגון האומות המאוחדות אם הוא קיים אך ורק כדי שתהיה אפשרות לשתקו על ידי הטלת ווטו? מוטב לוותר על ארגון או״ם ועל הווטו גם יחד וכל אחד ילך לביתו בשלום או בלי שלום - ואז ממילא יהיה לכל אחד חופש פעולה בלי שיהיה כפות לאו״ם.

בעצרת נתקבלה הצעה מסוימת, בהתאם לסמכויות העצרת, ואנו חייבנו את ההחלטה הזאת. דיברנו בעדה והצבענו בעדה. החלטה זו באה להפעיל את העצרת למען השלום במקרה אם מועצת הביטחון תמצא את עצמה משותקת. אף החלטה זו הפכה לחוק מחוקי או״ם, בצידם של חוקים אחרים.

[לדברי ח״כ ריפתין], ״ארגון או״ם חייב תודה מיוחדת לברית המועצות,

כי אילמלא ברית המועצות לא היה קם או״ם״. ודאי, העולם כולו חייב תודה לברית המועצות על המאמץ העצום והאדיר שלה במלחמת העולם השנייה ועל המהלומה האנושה, על מכת המוות, שהיא נתנה לנאצים. העם הרוסי קנה לעצמו שם לתהילת עולם בתולדותיו־הוא ובתולדות האנושות כולה במאמץ הגבורה הזה. אולם האם רק הוא? הוא לבדו בלי אחרים? בלי עזרת אחרים? שום דבר לא קדם למלחמת הגבורה ההיא? שום דבר לא ליווה אותה?

אם נתחיל בפילוסופיה כזו של ההיסטוריה: ״מה היה אילו?״ ו״מה היה אילמלא?״ הרי בוודאי שעומדת השאלה מה היה לולא ניצח ״הצבא האדום״, כפי שקראו לו אז, את קלגסי הנאצים? אך קיימות גם שאלות אחרות: מה היה, למשל, אילמלא הברית [הסובייטית־נאצית] במזרח אירופה בתחילת המלחמה? אולי לא היתה נופלת צרפת? אולי לא כלתה הרעה אל אנגליה? ומה היה אילמלא עמדה אנגליה לבדה שנה שלמה כשניתכו עליה אש וגופרית, כשכל בית שימש מטרה וכל אדם קורבן? מה היה עתיד ברית המועצות, בסופו של חשבון, אילמלא עמידתה של אנגליה? וכאשר כלתה הרעה אל ברית המועצות והאויב פלש לתוכי תוכה, הגיע עד ליבה ממש - מה היה אילמלא הושיטה לה אמריקה עזרה? מה היה אלמלא אותם המיליארדים של דולרים שזרמו אל ברית המועצות בתותחים, בטנקים ובמטוסים ובאלפי אלפים של כלי זין ומכשירי עבודה? מה היה אילמלא?! - (מאיר וילנר[15] (מק״י): היה מעט מאוד, ארבעה אחוז) - באותם הימים היו מנהיגי ברית המועצות סבורים אחרת. הם הכריזו דברים אחרים. אתה לא תתווכח עכשיו כאן עם דברי מרשל סטלין מאז. אומנם תמיד אפשר להתווכח מי מאותם שלושת האחים הציל את בת המלכה שבמעשייה.

״הרוב המכריע של העולם עומד מאחורי המיעוט באו״ם״ - זהו באמת חשבון חוקי! נכנסנו לדמוקרטיה בינלאומית לא על מנת שימדדו אותנו לפי שטח אדמתנו ולפי מספר תושבינו. נכנסנו לארגון או״ם כחטיבה לאומית שיש לה זכות שווה עם החטיבות האדירות ביותר בעולם לחיים עצמאיים ולמעמד של אומה שוות זכויות. העברת עקרון זה מן ההיסטוריה האנושית, עקירתו מההכרה הבינלאומית, מבטלים את זכותנו להוות כיום את מדינת ישראל. המדינה לא היתה באה לעולם וברית המועצות לא היתה מחייבת את הקמתה אילו היתה זכותנו לעצמאות תלויה בממדים, במספר של גולגלות.

נכנסנו למשפחת העמים שבתוכה - על כל פנים בעצרת, סביב שולחן המליאה והוועדות - הכל שווים ולכל אחד ישנה זכות דעה שווה, כמו שיש דעה שווה לכל אזרח בדמוקרטיה לאומית פנימית, לא לפי הרכוש, לא לפי הוותק, לא לפי ההשכלה, לא לפי שטח אדמתו ולא לפי מספר הפועלים שהוא מעסיק, אלא כולם שווים כבני אדם. כך גם בקהילה הבינלאומית: לא הכוח קובע ולא המספר, אלא עובדת קיומה של אומה. בוודאי, הדברים אינם נחתכים תמיר רק על ידי הצבעות. ישנם גורמי כוח בעולם המשפיעים על ההכרעות. אבל כאשר מדברים כאן בשם הרוב ונגד המיעוט, יש קודם כל לשלול גישה זו מעיקרה.

אבל נניח שאני מקבל לצורכי הוויכוח את גישתו של חבר הכנסת ריפתין, וגורס כמוהו כי ״יש ערך להמונים הגדולים״ - כי אז יש לבדוק את מצבם של ההמונים הגדולים ולשאול באיזו מידה קולם נשמע ומה משקל יש לדעתם. האם כוונת חבר הכנסת ריפתין לומר, כי האוכלוסייה של כל השטחים העצומים האלה [בגוש הסובייטי], מאות המיליונים האלה, כולם עומדים בלב ונפש מאחורי ממשלותיהם, כולם בחרו בממשלות האלה בחירה חופשית? חלילה לי להתערב בשאלת המשטרים הפנימיים, אבל כאשר באים בטענה זו - שכאן יש רוב וכאן מיעוט - אזי התשובה היא שאין לאחוז בחבל בשני ראשיו. אחת משתיים - או שכל שלטון, כפי שהוא קיים, מייצג את מדינתו ואזי כל המדינות שוות ויש רוב ומיעוט של מדינות ואין למנות את התושבים, או שהיסוד לחשבון הוא האוכלוסייה ואז מותר לתהות ולבדוק את המצב מבחינה זו.

״הרוב הזה עולה באחדותו, בצידקתו ובכוחו״, אומר ריפתין. באחדותו - יש שאלה אם זו אחדות מתוך חרות. בצידקתו - על זה כל הוויכוח. אין זאת אומרת כי גוש זה אינו מסוגל להיות צודק, ולהלכה ייתכן כי הוא צודק הרבה פעמים, אבל האם ייתכן לומר ״צודק״ בסיטונות? סתם כך, תמיד צודק? בכל צודק? על זה הוויכוח - אם הוא צודק בעניין המסוים הזה או אינו צודק. לא תיתכן הנחה פסוקה מראש, כי הוא צודק. ״בכוחו״ - זאת אומרת כניעה ליתרון של כוח, אמונה בניצחונו של צד שכיום יש לו יותר דיוויזיות מוכנות. האם זאת עמדה יאה למדינת ישראל?

״אנו התכחשנו למוסר מלחמת השחרור, כי במלחמה השחרור או״ם לא פעל, לא מנע תוקפנות, ואילו עכשיו אנו נותנים יד לאו״ם הפועל כאילו נגד תוקפנות״. כך, בערך, נאמר. אבל מהי האמת? מה היתה עמדתנו? כלום לא דרשנו את הפעלת או״ם נגד התוקפנות שפגעה בנו? דרשנו ולא השגנו. מה פירוש הדבר הזה לעתיד? אם מחר תהיה תוקפנות נגדנו - הנדרוש הפעלת או״ם או לא נדרוש? האם מפני שפעם לא הצלחנו, נסתלק מכל תביעה להפעלת או״ם בעתיד? קודם כל, ברצוני להזכיר כי או״ם עשה משהו: הוא הביא לידי הפסקת הקרבות. הוא לא ידע למנוע את התפרצות המלחמה ובזה לא מילא את תפקידו ואחריותו, אבל הוא סייע, על כל פנים, לידי הפסקת שפיכת הדמים, ולא זו בלבד אלא הוא הביא לידי כריתת הסכמי שביתת הנשק שייצבו את המצב בכל החזיתות שמסביבנו. זאת לא היתה הצלחתו היחידה של או״ם בעולם. הוא נחל הצלחה באינדונסיה - הצלחה מובהקת. גם שם הוא הביא לידי הפסקת המלחמה. יתר על כן, הוא סייע להקמת מדינת אינדונסיה חופשית ועצמאית. אולי עצמאותה וחרותה אינן לפי טעמו של כל אחר בעולם, אבל איש לא יכפור כיום כי זוהי מדינה עצמאית וחופשית, שגורלה בידה.

העובדה כי או״ם לא הגיב בהתחלה על התוקפנות שנערכה נגדנו [ב־1948] אינה משנה אף כלשהו את העובדה, כי אנו מעוניינים בתגובה על תוקפנות בכל מקום ובכל עת, מעוניינים בגיבוש נוהג ומסורת של מניעת תוקפנות, על כל פנים, של תגובה לתוקפנות, מעוניינים ביצירה הווי בינלאומי האומר כי אין עוברים לסדר היום על תוקפנות, אלא יושבים על המדוכה הזאת ועושים משהו - אולי לא תמיד עושים כל מה שאפשר לעשות, אולי לא תמיד עושים כל מה שצריך לעשות, אבל אין עוברים לסדר היום - (מאיר וילנר (מק״י): השאלה מי תוקפן?) - מה הקושיה? ידוע, כי הדיוויזיות של קוריאה הדרומית נלחמות עכשיו ברחבי סין! אין כל שאלה מי התוקפן. (מאיר יערי[16] (מפ״ם): מה בכלל עושה הצבא של ארצות הברית בקוריאה?) - מדוע מלכתחילה כרתה ברית המועצות הסכם עם ארצות הברית בדבר קוריאה? אתה יכול לשלול את זכותה של ארצות הברית להיכנס להסכם, אבל ברית המועצות הכירה בזכות זו. מלכתחילה היה בקוריאה הסדר מסוים בין שתי המעצמות - (מאיר וילנר (מק״י): מה הם עושים בפורמוזה?) - אנו הצענו שיהיה משא ומתן על זה. הם לא הוציאו את פורמוזה מידי מישהו. על כל פנים, אין אני בא לאשר את מדיניות ארצות הברית בפורמוזה ואינני חייב שום הצטדקות על עמדת משלחת ישראל בשאלת סין.

או״ם מתלבט עכשיו בין חובת פעולה נגד גל שני של תוקפנות לבין חרדה לתוצאות הפעולה. על השאלה במה אנו מעוניינים, אני עונה: בשתיהן - גם בתגובה וגם במקסימום של שיקול לגבי התוצאות ותפיסת הרע במיעוטו. בשום אופן לא במחילת התוקפנות - זו צריכה להיות עמדתנו גם כמדינה שנתקפה ועלולה להיתקף מחדש, וגם כמדינה שוחרת שלום החרדה מאוד מאוד לשלום העולם כולו. כמדינה כזאת, בשתי הפנים שלנו, אנו מעוניינים בכוחו של או״ם ולא ברפיונו, מצווים לשקוד על יכולתו למנוע תוקפנות ולבצר את השלום. פירושו - גם סמכות, גם תבונה לגבי השימוש בה. כיצד למזג את הדברים - זו בעיית המדיניות הבינלאומית.

חבר הכנסת ריפתין מתח ביקורת קטלנית על התוכנית שהצענו ליישוב הסכסוך בקוריאה ומנה כל מה שאין בה: אין בה הוצאת הצבאות הזרים, אין בה מסירת קוריאה לקוריאנים, אין בה ואין בה כהנה וכהנה. מי שבקי בניסוחי ההחלטות יבין את פשוטו של העניין. תוכניתנו לא זכתה בעיניו משום שאין בה קבלת התוכנית הסינית במלואה, על קרבה ועל כרעיה במאה אחוז. ביקורת כזו חסרת כל שחר. מה היינו מועילים אילו גם תמכנו בתוכנית הסינית תמיכה מלאה? דאגתנו היתה להציע תוכנית שיהיה לה סיכוי כלשהו לשמש מוצא מן המשבר. אחרת לא היה לניסיון שלנו כל טעם. פעלנו כאן מתוך אחריות בינלאומית ולא מתוך הנחה תיאולוגית נתונה מראש וקבועה במסמרות - כי צד אחד אינו עשוי לחטוא לעולם אלא הוא תמיד צודק. הקו שלנו לא היה להזדהות כליל עם צד אחד, ולעזאזל התוצאות. העיקר היו לנו התוצאות. לכן עשינו ניסיון לקרב את הקצוות.

חבר הכנסת ריפתין בא עכשיו ומגלה לנו מה ממאירות היו התוצאות לדידנו. פקיד גבוה ב״סטייט דפרטמנט״ נתן לנו שבח על העזרה. מה קרה לעומת זה? חיכיתי שתבוא הסתמכות על איזו אישיות מרכזית מהמשלחת של ברית המועצות שדנה אותנו לחובה. אבל לעומת מר דין ראסק^[17] הציג חבר הכנסת ריפתין את סוכנות טא״ס,^[18] ומה אמרה סוכנות טא״ס? סוכנות טא״ס אמרה כי בהצעתנו היה חסר התנאי העיקרי: הוצאה מיידית של הכוחות הזרים ומסירת הזכות לעם הקוריאני להכריע בגורלו. אין זה משפט גנאי חריף ביותר. כהערת שוליים לסוכנות טא״ס הנני לציין, כי אותם שני הדברים כאחד היו בהצעתנו. היתה הצעה להוצאת הכוחות הזרים מקוריאה, אלא גרסנו גם את הכוחות הסיניים ככוחות זרים והצענו להוציאם בהדרגה, יען שום הוצאה אחרת של כוחות שני הצדדים לא היתה אפשרית, כי לא ייתכן להוציא אותם כהרף עין אלא רק בפרק זמן ידוע, שלב שלב, וכן היתה בפירוש הצעה למסור את הסמכות לעם הקוריאני להכריע בגורלו, אבל שוב, לא בנסיבות כאלו שקוריאה תופקר והצד החזק ישתלט על החלש, זאת אומרת, מפלגה אחת תשתלט על כל העם. זה לא. מאחר שאו״ם שם בעל הבית, אמרנו: תקום ועדה שבה תהיה גם ברית המועצות, תהיה גם סין העממית ותהיינה גם מדינות אחרות בשם או״ם למען אפשר יהיה לברר ולמצוא פתרון לבעיה. אמרנו: אדרבה, אם ברצון כולם לראות את קוריאה מאוחדת ושלטת על גורלה, ישבו כולם סביב שולחן אחד ויגיעו להסדר.

אבל אינני מוכן להסתפק בהצגת מר דין ראסק מה״סטייט דפרטמנט״ מול סוכנות טא״ס. מוטב, לדעתי, להעמיד כנגד מר ראסק את המשלחת הסובייטית [לאו״ם]. במקום לעיין בידיעותיה של סוכנות טא״ס מוטב לשאול מה אמרה המשלחת. ורצוני לומר מה היא הגידה לנו. היא ביקרה את התוכנית שלנו. היא לא אמרה: ״כזה ראה וקדש״. היא אמרה כי סעיף זה או זה אינו מוצא חן בעיניה. ודאי! הן זו לא היתה תוכנית שלה. זו לא התכוונה להיות תוכנית שלה. כל המטרה היתה לערוך תוכנית ששני הצדדים ימצאו בה משהו משותף. אבל בסופו של חשבון, בסיומה של השיחה, הוגד לנו: ״אנחנו מברכים אתכם על היוזמה האצילה שלכם״. במילים אלו.^[19] וכאשר למחרת היום התפשטה שמועה כי כאילו נסוגונו מיוזמה זו שלנו, ואיננו עומדים להציע דבר, באו מהמשלחת הסובייטית לשאול האומנם כן, והיה ברור כי הם מעוניינים שניסיון זה ייעשה, אם גם לא התחייבו מראש לתמוך בו.

חבר הכנסת ריפתין ראה לנכון להזכיר נשכחות. הוא הזכיר את נאומי הראשון בעצרת. אמרתי בו, כי הקו החוצה בין הגוש הסובייטי לבין שאר אומות העולם אינו מזדהה עם הקו שבין האימפריאליזם ואחוות העמים וגם לא עם הקו שבין הסוציאליזם והקפיטליזם. אין המצב כך, שכל הטוב מזה וכל הרע מזה. אני חוזר ומאשר את הדברים. חבר הכנסת הוסיף וטען, כי אמרתי: ״נגן על חרותנו מפני כל סכנה, מבפנים ומבחוץ״. הוא התריע נגדי על שהעליתי על הדעת אפשרות של סכנה מבפנים. והנה המילים ״מבפנים ומבחוץ״, הן תוספת לדברי. אינני אומר כי חבר הכנסת הוא שהוסיף אותן. אינני יודע איפה הוא קרא אותן. הוא, על כל פנים, לא קרא את המילים בסטנוגרמה של נאומי. אמרתי בעצרת, כי נגן על חרותנו הדמוקרטית, אך לא פירטתי מאין תבואנה הסכנות - אם מבפנים או מבחוץ. אבל אם התעוררה השאלה, הרי אני כשלעצמי רוצה לומר בכל הבהירות: אני בטוח כי מדינת ישראל תעמוד גם בפני כל ניסיון מבפנים - אם ייעשה ניסיון כזה לשנות בכוח את משטר חייה ולכפות עליה משטר חיים העומד בניגוד לרצון רוב תושביה.

כאן בא חבר הכנסת בן־אהרון^[20] וטוען: התיתכן למדינה השקפת עולם? במדינה יש מפלגות, כל אחת והשקפת עולמה עמה, אבל הייתכן שתהא השקפת עולם גם למדינה בכללותה? אני אומר: כן. לא רק ייתכן, אלא מוכרחה להיות למדינה השקפת עולם. אומנם לא בכל. אם דמוקרטית המדינה, הרי היא מניחה תמיד שדות נרחבים מאוד לוויכוח, למחלוקת, לבירור ולחיפוש. לא בכל סוגיה היא חייבת להכריע, אבל ישנם שטחי חיים שבהם נופלות הכרעות. קודם כל, ישנם שטחי חיים שבהם נקבעות עובדות מאליהן. יש רקמות חיים בחברה ורקמות חיים אלו מצטרפות להוויה מסוימת, הקובעת את פרצופה של המדינה כולה - אם רוצים ואם אין רוצים. כך באה לידי ביטוי השקפת עולם. על כל פנים, גם אם אין כאן גיבוש גמור, הרי זוהי השקפת עולם בתהליך התגשמותה. ויש גם סוגיות חמורות, שבהן נופלות הכרעות על פי פסקי הלכה מפורשים.

הדמוקרטיה שלנו - והכול יודעים מהי - היא גם עובדת חיים שנוצרה מאליה וגם הכרעה מחושבת. העובדה משותפת לכולנו. אין שום מפלגה בבית הזה, אין שום מפלגה בארץ הדוגלת כיום במשטר אחר, הטוענת כי מפלגה אחת צריכה להשתלט על הכל, כי לאופוזיציה אסור להוציא עיתונים, כי יוגבל חופש הדיבור של הפרט, כי ינותק הקשר החופשי בין אזרחי מדינת ישראל ובין חלקי תבל אחרים וכל המגע עם חוץ לארץ ירוכז בידי השלטון. לא שמעתי משום מפלגה, קטנה או גדולה, ימין או שמאל או מרכז, ימין שבימין או שמאל שבשמאל, כי תדרוש שינוי כזה. אולם יש גם בעיות יסוד של משטר שבהן נפלה הכרעה מפורשת, ולגבי אלו אני מסתפק בהכרעת הרוב. כי גם אם לא היתה התנגדות להכרעה זו, ואפילו אם היא נתקבלה פה אחד, איני יודע אם אפשר לומר כי הכל קיבלו אותה באמת ובלב תמים, וכי זוהי התוכנית של כל המפלגות גם לעתיד לבוא. אבל אם יש מפלגות הדוגלות במשטר אחר, הרי יש רוב מספיק העומד מאחורי המפלגות הדוגלות לחלוטין במשטר הקיים, ולכן אני אומר: נפלה הכרעה מוסמכת ומוחלטת בשאלת המשטר הדמוקרטי, ומותר וחובה - אם רוצה מדינת ישראל להבליט את פרצופה האמיתי - להפגין את עצמיותה, לומר לעולם מהי, מה דמותה הרוחנית, אנה פניה מועדות, איך היא פותרת את בעיות המשטר והמינהל בתוכה. זו אינה שאלה מפלגתית. זוהי שאלה של הכלל כולו, והמדבר בשם הכלל רשאי - אני אומר מחויב - לומר את הדברים בכל הבהירות.

הבעיות הללו אינן מצטמצמות רק בתחום משטר השלטון. ישנה גם שאלה יסודית מאוד של משק, וגם למשק שלנו יש דמות מיוחדת. מי שפוסק בסיטונות ובמחי יד אחד כי זוהי ארץ רכושנית, אני אומר לו כי אינו יודע על מה הוא סח - אם דבריו כנים. ואם הוא יודע על מה הוא סח, אזי זוהי הונאה בפיו. אין זה משק רכושני. אמנם יש בו רכושנות, יש בו משקים רכושנים, ואנו מעודדים השקעת הון פרטי ומעוניינים בה חיונית, אבל יש במדינה זו גם משק ממלכתי והוא הולך וגדל, ואני מקווה שילך ויגדל ויגיע לממדים רציניים מאוד. ויש במדינה הזאת משק שיתופי גמור, שיש בו צורות שאין כמותן בשום ארץ בעולם מבחינת מידת השיתוף. הגענו בארץ הזו לשיא השיתוף שהושג אי־שם בעולם, וזה חל גם על הקיבוצים וגם על המושבים. יש במדינה הזאת משק קואופרטיבי מסועף וענף מאוד, המקיף שדרות שונות וחוגים שונים. כל המשקים האלה, כל הצורות המשקיות הללו, ממוזגים לרקמה אחת. ודאי, אין ההרמוניה גמורה, אין אידיליה. יש חיכוכים והתנגשויות, ויש תהליך בלתי פוסק של תמורות כמו בכל רקמה חיה. יש צורות המתחזקות, יש צורות הנחלשות ויש צורות הבאות זו במקום זו. והמדינה - אם לקרוא בעיון רב את תוכנית הממשלה, אם להסתכל בעין בוחנת וכנה במעשיה ובתחיקתה - המדינה לקחה על עצמה להבטיח אפשרות של התפתחות חופשית לכל הדפוסים המשקיים והחברתיים האלה במידה שהם משרתים את עניין הכלל ואינם חותרים תחתיו, והיא מטילה עליהם משמעת מסוימת. איני בא לטעון כי המדינה אינה עשויה לטעות וכל מעשיה כזוהר הרקיע. ישנן טעויות וישנם כישלונות, אבל הכיוון שהמדינה הולכת בו הוא להבטיח את חופש היוזמה לכל הצורות המשקיות הבריאות, ועד כמה שאפשר לתאם אותן, למנוע ביניהן חיכוכים מיותרים ולהטיל על כולן מרות מסוימת של העניין הלאומי - שמירת האחדות הפנימית במסגרת המדינה ושרות המשימה ההיסטורית המרכזית שלה.

זוהי עובדה שאינה מבוטלת בערכה לא רק בשביל מדינת ישראל, אלא יש בה עניין לרבים. אני אומר זאת מתוך ניסיון של שיחות, של הרצאות ושל תשובות לשאלות. ישנם אנשים הבאים אלי מחוץ לארץ ובשובם לארצותיהם הם נושאים אתם את הבשורה הזאת לפינות רחוקות. ויש שמגיעים אלינו ממרחקים הדים מופלאים מאוד של התעניינות במשטר החברתי שלנו והערכה לחידוש שבו. מתרשמים בייחוד ממראה עיניים, לאו דווקא ממשמע אוזן או ממה שקוראים בספרים, גם משום שספרותנו בכיוון זה דלה מאוד וכמעט שאינה קיימת.

הרקמה שלנו מתפתחת לעת עתה בלי זעזועים חריפים. אין במשטר זה שום התחייבות כלפי העתיד: לא התחייבות שלא תהיינה נסיגות, מה שקוראים בלעז ״ריאקציה״, ולא התחייבות שלא תהיינה מהפכות, כי מי יכול להתחייב על מה שצופן בחובו העתיד? אולם כיום הזה, ביודעים ובלא יודעים, במתכוון ושלא במתכוון, זוהי הדרך שאנו הולכים בה,^[21] זוהי רקמת החיים הכלכליים הסוציולוגיים שאנו יוצרים בארץ, ומותר - נדמה לי חובה - לומר מילים אחדות על הדבר הזה כאשר בפעם הראשונה מופיע נציג ישראל לפני האומות המאוחדות ומציג את מדינתו. אין זה דבר ללא תקדים. כל מדינה, כאשר היא מופיעה לראשונה על הדוכן הבינלאומי, רואה צורך להציג את עצמה.

לפי השיטה של זיהויים סיטוניים וקלים, מאוד שטחיים ומאוד לא אמיתיים, נטה בן־אהרון^[22] לזהות שני דברים: את תהליך השחרור של עמי אסיה עם תהליך ההתפשטות של משטר מסוים, של המשטר הסובייטי. אין זה מענייני כאן לפקפק במעלותיו של המשטר הסובייטי. אינני בא לשלול אותו. אני רוצה רק לציין עובדה: לא נכון הדבר כי כל מדינות אסיה שנשתחררו, נשתחררו לפי אותו הנוסח. לא נכון הדבר כי לאחר שהן השתחררו, הן הקימו בקירבן אותם המשטרים - (יצחק בן-אהרון (מפ״ם): לא נאמר כך) - אם תעיין בדבריך, אמרת זאת. הודו, בורמה, ציילון, אינדונסיה, ישראל, השתחררו כל אחת לפי דרכה, וכל אחת מעצבת את גורלה לפי תנאיה־היא ולפי מושגיה־היא, ואינן מקבלות עליהן מרות של שיגרה אחת, ואינן מהוות חלק של משטר אחד. הן עומדות בפני משימות שיקום עצומות והדבר יוצר לשון משותפת ביניהן. אני מאמין כי יש בנידון זה לשון משותפת בין הודו ובינינו.

אני מקווה, ויש לי יסוד־מה להגיד זאת, כי תהיה לשון משותפת גם בינינו ובין סין על יסוד של בעיות השיקום. אבל לא נוכל להזדהות בכל עם שום מדינה, גם לא עם הודו, ואל יציגו לנו את הודו למופת על כל מדרך כף רגל. לעומת זה, אם כבר מביאים את הודו למופת, טוב לדעת מה אומרת הודו ומה עושה הודו. ואני רוצה לתת לדקות מספר את רשות הדיבור להודו עצמה על שאלות שיש להן נגיעה פחות או יותר ישירה בעניין שלנו. רשות הדיבור לנציג הראשון של הודו, לראש ממשלתה, לג׳וואהרלל נהרו. נקשיב לדברים שנאמרו מפיו בתוך הפרלמנט ההודי, בוויכוח על ענייני חוץ. הוא אמר: ״תהיה המדיניות שנקבעה אשר תהיה, מי שדורש לנהל את ענייני החוץ של ארצי חייב לברר, לעצמו תחילה, מה הדבר המועיל ביותר לארצו. אנו יכולים לדבר על יחסי רצון טוב בין האומות ולהתכוון בלב שלם לדברים שאנו אומרים. אנו יכולים לדבר על שלום ועל חרות ולהתכוון בכל הרצינות לכך. אבל בחשבון האחרון פועלת הממשלה למען טובת הארץ שהיא מושלת בה, ושום ממשלה לא תעז לעשות דבר העלול להיות לרועץ לאותה ארץ, אם מיד או כעבור זמן״.

וקטע אחר מדברי נהרו, גם כן נוגע לעניין העומד לדיון. על כל פנים, חברים אחדים העמידו עניין זה לדיון. ואני אמרתי מראש כי אינני מזדהה עם הודו בכל, אבל אני קורא את הקטע באוזני אלה שהציעו לנו לקחת מופת מהודו. כשלעצמי אינני מוכן לקחת בכל מופת מהודו - (משה סנה^[23] (מפ״ם): אבל לא להיות גרוע מהודו) - אני יודע כי יש יחסים מיוחדים בינך ובין נהרו. אבל פה, מצד חברי מפלגת הפועלים המאוחדת, הוזמנו לקחת מופת מהודו. (קריאה מספסלי מפ״ם: בעניינים מסוימים) - ובכן זהו הקטע: ״הכרזנו במשך השנה - זה היה בשנת 1949, כאשר צל המלחמה העתידה היה הרבה פחות מאיים משהנהו עכשיו - כי לא נתקשר לשום קבוצה מיוחדת. אין לזה כל שייכות לניטרליות או לפסיביות, או משהו מעין זה. אם תפרוץ מלחמה רבתי, אין לנו כל עניין לקפוץ לתוכה. אף על פי כן, קשה במקצת להיות ניטרלי במלחמות העולמיות בזמננו. אנו לא נצטרף למלחמה אם רק נוכל להימנע מזה. אנו נצטרף לאותו צד שטובתנו תדרוש את הצטרפותנו אליו בבוא שעת הבחירה. זאת התורה כולה״. עד כאן דברי נהרו, וייתכן כי עוד אשוב לנושא זה בהמשך דברי.

אבל אחרי ששמעתי את כל דברי הביקורת וההתקפה, ההתנפלות וההשמצה, של חברי הכנסת מסיעת מפלגת הפועלים המאוחדת, מותר לי לשאול מהי המדיניות החיובית שלכם? לא מה אתם מבקרים במאמר־פה מעל דוכן הכנסת. מהי המדיניות הממשית שאתם מציעים, ובראש וראשונה איזו מדיניות יהודית וישראלית אתם מציעים לנו - לפני שתבואו להשיג השגות על המדיניות הבינלאומית שלנו.

אנחנו אומרים: ״מדיניותנו עצמאית״. מה פירוש הדבר? ״עצמאית״ פירושו שהיא נענית בראש וראשונה ובאחרית הכל לצרכים המשוועים של עמנו, של המדינה הזאת. זה דבר עצמי. אם זה אינו עצמי - אין שום דבר עצמי, ובלי זה לא ייתכן דבר עצמי. ובכן, עצמאות לשם מילוי צרכינו וסיפוק תביעותינו היסודיות. לא אנו פילגנו את העולם. לא אנו סכסכנו גוש בגוש, ממלכה בממלכה. אין לנו עניין בפילוג הזה. להיפך, אנו מתפללים להעברת הנגע הזה מן העולם. הוא מכביד עלינו ומטריד אותנו. הוא מציק לנו, מחבל בנו וגורם לנו סיבוכים בלתי פוסקים ומאיים עלינו ועל העולם כולו בשואה איומה. אין לנו כל עניין להסתבך בפילוג הזה כל עוד הוא קיים. אבל אין די בזה שנאמר כי אנו לא נתקשר ולא נסתבך. אין זה פותר את בעיות חיינו. אלה הם עקרונות שליליים. הם חשובים במידה שהם חשובים, אבל אין הם עונים על שאלות חיינו הדוחקות, הלוהטות. ואנחנו איננו קיימים, לא באנו לעולם על מנת לא להזדהות, לא להתקשר, לא להסתבך. זאת אינה יכולה להיות מטרה של מדינה. זהו סייג המלווה אותה. זהו שיקול. זוהי הגבלה. אין זה תוכו של העניין. אבל העניין המרכזי שלנו, מטרת מדיניותנו, הוא לחיות ולפעול. באנו אל העולם על מנת לחיות, ולחיות פירושו לגדול, ולגדול פירושו להתבצר, ולהתבצר פירושו להתפתח. וכל זה יחד לא סתם לטובת עצמנו בכל רגע ורגע, בין אם ברגע מסוים היינו שש מאות וחמישים אלף נפש וכרגע אנחנו מליון ורבע - ועם אזרחינו הערביים עוד יותר - כי מוטל עלינו, מוטל על המדינה הזאת, להגשים יעוד. ומדיניות חוץ חייבת בראש וראשונה להירתם למרכבה זאת של ההיסטוריה, להגשמת יעוד המדינה.

דבר זה מוטל עלינו בדיוק באמצע המאה העשרים. לא אנו בחרנו בארץ הזאת. ההשגחה בחרה בה. העם הזה נולד בארץ הזאת. איש איננו בוחר באמו - הוא נולד לאמו ואין זו שאלה של מבחר. גם אין איש בוחר בתאריך הולדתו - לא אנו בחרנו את הרגע שבו נולדנו כמדינה. באנו לעולם כאומה עצמאית באמצע המאה העשרים ועשינו את כל עבודת ההכנה העיקרית במחצית הראשונה של המאה העשרים, אם גם התחלנו עוד ברבע האחרון של המאה הקודמת. אין זה בעוד מאה שנה, כאשר אולי יוגשם חלומו של מישהו, אם בדרכי מלחמה או בדרכי שלום, והעולם כולו יהיה אחר ויחיד. לא נוכל לחכות מאה שנה עד אז. אם זה גם באמצע המאה התשע עשרה, כאשר מרקס פרסם את ״הקפיטל״ שהפך ל״שולחן ערוך״ ולדת חנוטה. מה פירוש ״דת חנוטה״? כשמצד אחד משננים אותה כשיגרה תפלה ומצד שני מסלפים את התורה הזאת ועם זה דוגלים בה כדי להצדיק כל סטייה ממנה, כי לכל מוצאים סימוכין באותו ספר.

ובכן, אין אנחנו באמצע המאה התשע עשרה כי אם דווקא באמצע המאה העשרים. ובאמצע המאה העשרים העולם חצוי. לא אבוא להגדיר את החיצוי הזה בשום הגדרות שיש בהן איזו נעימה מוסרית, כאילו אני מכשיר פה ומטריף פה, מזכה פה ופוסל פה. אבל אנקוט הגדרות אובייקטיביות לחלוטין, הגדרות של פיסיקה פוליטית: יש עולם פתוח ויש עולם סגור - (מאיר וילנר (מק״י): בשבילך הוא פתוח?) - (קריאה: האם הוא פתוח להגירה יהודית?) - אתה חושב כי אדבר על הכל ורק את העלייה אשכח? - (ראש הממשלה ד. בן־גוריון: איפה שיכולה להיות מפלגה כמפ״ם ואיפה שהיא אינה יכולה להיות. זה ההבדל) - אמרתי כי יש עולם פתוח ויש עולם סגור. יש עולם החי את חייו במסוגר, בתוכו פנימה, ואינו פתוח למגע חופשי עם העולם החיצון, ויש עולם אשר בין הארצות השונות שבו נוהג סדר של מגע חופשי - (קריאת ביניים מספסלי מפ״ם) - האם אני כה מקשה את החיים על מפלגת הפועלים המאוחדת? האומנם הם כל כך לא בטוחים בתורתם עד שהם צריכים לגלות סימנים כאלה של עצבנות וחולשה? האומנם אין הם מבינים, כי אם הם תוקפים אותי בנקודות מסוימות ואינם מוחים על פרקים שלמים, הרי זה אומר משהו? מוטב שלא יתקפו אף פעם ולא יתברר מתי נוח להם ומתי לא נוח להם.

יש עם יהודי, וגורלו הוא שקולו נשמע בעולם הפתוח ונחנק בעולם הסגור. אין זה מפני שהעולם הפתוח הוא ידיד לעם היהודי והעולם הסגור אויב לו. בשום אופן לא. אני משוטט לא מעט בעולם הפתוח. בעצם, אני מסתובב רק בעולם הפתוח. פעם־פעמיים ביקרתי באיזו פינה של העולם הסגור.^[24] למרכזו לא הונח לי להגיע, ואני יודע היטב כי בעולם הפתוח יש אנטישמיות. לעומת זאת אני יודע היטב - ולא אומר כי אינני מודה על כך, אני מוכן גם להודות על כך - אני יודע היטב כי בעולם הסגור יש משטר של הגנה מפני פרעות. לא סתם הגנה למעשה, אלא משטר של הגנה על יהודים מפני פרעות. וחלילה לי לזלזל בעובדה הזאת. בזאת אינני אומר כי בעולם הסגור אין אנטישמיות, או כי בעולם הפתוח עומדים המוני יהודים יום יום בפני סכנת פרעות, או שהממשלות בעולם הפתוח לא יגנו על היהודים מפני פרעות אם תפרוצנה. אני יודע מקומות רבים שיגנו במקרה כזה, ובחירוף נפש. אבל עובדה היא כי בעולם הפתוח חופשים היהודים להשמיע קולם, חופשים לתת ביטוי עצמי לרצונם, חופשים להתארגן, חופשים להתבטא בפומבי ובדפוס, חופשים לתרום מכספם לכל מטרה שישרה בעיניהם, חופשים להתקשר עם ציבורי יהודים בארצות אחרות. חופשים ליצור יחד תרבות משלהם וחופשיים לתת יד לכל מפעל יהודי כללי, וכתוצאה מכל אלה חופשיים לעזור להגשמת מפעלו ההיסטורי של העם לבניין מדינת ישראל. הם גם חופשים לצאת מארץ לארץ, וכן לעלות לישראל. עובדה ניצחת היא כי הודות לחופש הזה - ורק הודות לחופש הזה - אשר לא בא לנו כחסד ולא ניתן לנו במתנה אלא הוא תוצאת לוואי בלתי מכוונת של המשטר הקיים שם, הודות לחופש זה - העובדתי, הבלתי מחושב כלפינו - הגענו למה שהגענו כאן בארץ הזאת. ובסופו של חשבון הבאנו גם את העולם הסגור לידי הודאה בקיומנו ובזכותנו לעצמאות, אותו קיום אשר בשום אופן לא היינו מגיעים אליו אילו בכל הארצות שמהן באנו, ובהן נעזרנו, היה שורר משטר של עולם סגור כפי שהוא שורר כיום בחלק מן העולם. והצרה היא כי מלאכתנו טרם נשלמה ואנו לא נוכל להשלימה אלא במסגרת העולם הפתוח.

ושוב, אני יודע היטב כי ישנה עלייה מכמה ארצות של העולם הסגור, לאין שיעור יותר גדולה מאשר מכמה ארצות חשובות של העולם הפתוח. לדידנו זוהי עובדה שאין לה ערוך. בכל זאת, בעולם הפתוח הם חופשים לעלות, ובעולם הסגור הם נתונים לשרירות לבו של משטר - לפעמים רעה, לפעמים טובה. עובדה ניצחת היא כי היהדות הגדולה ביותר של העולם הסגור [בבריה״מ] סגורה ומסוגרת לחלוטין. אין יוצא ואין בא. אין כל עלייה ממנה ואין כל קשר אתה.

אבל אומר דבר אפיקורסות: אנו איננו קיימים רק על עלייה, והעלייה עצמה איננה קיימת רק על עלייה למען תהיה עלייה. נחוץ עוד משהו. נחוצה עזרה בהיקף עולמי. נחוצה עזרה עשירה ומגוונת. נחוצה עזרה מסועפת מאוד. נחוצה עזרה הולכת ומתרחבת ומתענפת. בלי עזרה זו לא יהיה ולא יקום מפעלנו. דרושים אמצעים בכל הצורות ובכל הצינורות - תרומות מגבית ומשלוח כסף לקרובים הבאים להתאחז בארץ - (מאיר וילנר (מק״י): סעיף 4) - גם ״סעיף 4״ כמובן.^[25] למה אתה חוטף זאת ממני? זה אצלי גולת הכותרת!- והשקעות הון, מילוות עממיים וממשלתיים ועזרה בינלאומית, עזרת אותן המדינות המוכנות לעזור, המעוניינות לעזור, ובתוך זה גם ״סעיף 4״. אבל לא רק עזרה כספית, אלא גם הדרכה, עזרה מומחית, אפשרויות של לימוד. לכל אלה אנו זקוקים. האם כבר הגענו לשיא הדעת, לשיא היכולת, לשיא כושר הפעולה? אנו צמאים ללמוד מהעולם כולו. מאיזה עולם נלמד, אם לא מן העולם הפתוח? מאיזה עולם אנו לומדים בפועל? לאן נוסעים ואיפה לומדים, מאין מביאים מומחים, במי מסתייעים? הייתכן לעשות צעד רציני בארץ בלי הסתייעות במומחיות מחוץ לארץ, בניסיון תצבור שם, באוצר הידיעות המתחדשות חדשים לבקרים? ומה שאנו מחדשים פה, האם איננו חייבים להשוות עם מה שגילו אחרים על כל מדרך כף רגל? איך ייתכן לעשות דבר זה בנפרד, במבודד, במסוגר?

ובכן, בעולם הפתוח יהודים חופשים לבוא, לעלות וגם לבקר על מנת לראות ולשוב. בעולם הפתוח יהודים חופשים לתרום, לשלוח הון, להשקיע הון. יש כמובן הגבלות מטבע ידועות, אבל ביסודו של דבר יש חופש. היהודים חופשים. הם אדונים לעצמם. הם אדונים לכספם. הם אדונים לידיעותיהם. יהודים שבאו מחוץ לארץ, ואפילו כשבאו על מנת לחזור, תרמו תרומה חשובה להקמת צבא ההגנה לישראל, להקמת חיל האוויר וחיל הים. הם תרמו להתפתחות טכנולוגית בכל מיני ענפים, לארגון משרד האספקה והקיצוב, למשרד העבודה, למשרד החוץ - (חיים לנדאו^[26] (תנועת החרות): חבל שבאו למשרד האספקה והקיצוב)^[27] - לדעתי זהו פרק חשוב מאוד בניסיון שלנו. אין הממשלה בושה בו. באים אלינו ואנו נוסעים לשם. באים גם לא־יהודים ואנו נוסעים אל לא־יהודים. כשאנו באים לשם אנו חופשים להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, להיפגש עם כל אדם כעולה על רוחנו, להתייעץ ולהסתייע. יש שבאים אלינו מוזמנים, ויש שבאים אלינו בלתי מוזמנים. יש שמזמינים את עצמם. אבל, לעומת זה, יש שאנו מזמינים אלינו והמוזמנים מהעולם הסגור אינם באים, ויש שאנו מזמינים את עצמנו לשם וההזמנה אינה מתקבלת. ואינני מדבר על דברים דרך משל. כל עניין שאני נוגע בו, יש עובדות להסתמך עליהן.

בעלם הפתוח יש קשר בינינו לבין הציבורים היהודים ובינם לבין עצמם. בעולם הסגור דבר זה איננו. האם יש קשר כלשהו בין יהודי ברית המועצות לבין יהודי רומניה, ואפילו בין יהודי ברית המועצות לבין עצמם? האם יש קשר כלשהו בין ציבור היהודים ב״דמוקרטיות העממיות״? האם יש קשר בין קהילות [היהודים] בתוך כל ארץ? האם נוצרת תרבות יהודית משותפת בין יהודי הארצות הסגורות? האם יש יוזמה עצמית איזושהי? הלא גם העלייה - ותבוא ברכה על עלייה זו, דבר גדול הוא שהיא ישנה - מכוונת לא להדק ולפתח קשרים, כי אם לנתק ולחסל קשרים.

ברצוני להגיד כמה דברים לחבר הכנסת בן־אהרון, אשר דיבר כאן על אחריותנו כלפי יהדות העולם. זוהי תורה לא חדשה. אני עצמי מרביץ אותה ברבים זה עידן, ובתוך זה באוזני יהדות העולם. מאז קום המדינה הייתי כמה פעמים בארצות הברית, הייתי בקנדה, הייתי בצרפת, הייתי בדרום אפריקה - באנגליה לא הייתי זה ארבע שנים - ואני אומר ליהודים בכל הארצות האלו כי אין הם אחראים למדיניותה של מדינת ישראל, כי אחריות זו מוטלת על אזרחי המדינה ומוסדותיה הנבחרים בלבד, אבל המדינה רואה את עצמה אחראית כלפיהם. אין זאת אומרת כי המדינה תשאל את עצמה בכל עניין איך ישפיע צעד זה או אחר שלה על יהדות העולם ולפי זה תחליט, כי הרי המדינה היא הנכס הגדול ביותר גם בשביל יהדות העולם ובחשבון אחרון שמירתה היא הקובעת. ובכל זאת, הדאגה להם אינה יורדת מעל סדר יומנו ואנו רואים את עצמנו חייבים לחשוב תמיד איך ישפיעו חוק זה או אחר, נאום זה או אחר, הכרזה זו או אחרת על מעמד היהודים בארצות אחרות. האם דברים אלה יוסיפו להם כבוד ותפארת, או חלילה יפגעו בהם לרעה ויורידו את קרנם. אנו שוקלים זאת תמיד, ואם גם לא תמיד זהו השיקול המכריע בכל שלב ושלב, הרי לעולם איננו מתעלמים משיקול זה.

ואין צורך להזכיר אה יהדות ברית המועצות. ליבנו לה תמיד, אבל אם שומה עלינו לחרוד ליהודי ברית המועצות, הלא נחרד למעמד יהדות ארצות הברית, למעמד חמישה ורבע מיליון יהודים - מחצית העם היהודי שבגולה, למעמד היהדות הגדולה ביותר? יהדות זו היא אחד מניסי ההיסטוריה היהודית, אשר אילמלא הוא מי יודע אנה היינו באים ואם היינו מגיעים למה שהגענו. יהדות זו כבר קיימה הרבה יותר משהבטיחה, ועדיין היא מבטיחה לעשות הרבה יותר משקיימה עד היום. זהו מצבר עצום של כוחות, אוצר כביר של יכולת בניין, מקור לעזרה בלתי מוגבלת. וגם מחוץ לזיקתנו הישירה אליהם, הלא נחרד לאחריות המוטלת עלינו כלפיהם. הננער חוצננו מהם? ואני שואל: האם יש חרדה כזו בקרב מפ״ם, מפלגה של סוציאליזם יהודי באמצע המאה העשרים? מה היה גורל יחסינו עם יהדות ארצות הברית אילו מפ״ם הייתה קובעת את מדיניות החוץ של ישראל?

כי הלא קיים הבדל בין הזיקה ליהדות ארצות הברית לבין הזיקה ליהדות ברית המועצות - לא בזכותם של אלה ולא באשמתם של אלה, אבל קיים הבדל כהבדל האור מן החושך. כאן הכל פתוח וכל האפשרויות נתונות, שם קיר אטום - אין להגיע, אין להשמיע, אין לשמוע, אין לדעת ואין להיפגש. אינני בא בטענות על המשטר. כזהו המשטר ויש לו זכות להתקיים, אבל אנו מוכרחים להסיק מסקנות מהעובדה הזאת לגבי מצבו של העם היהודי.

כל רצוננו לשמור על ידידות עם ברית המועצות, אבל הנוכל להתעלם מהעובדה היסודית של חיינו, הנוקבת עד תהום ההוויה היהודית והישראלית? האם אתם, אנשי מפ״ם, מתעלמים מזה? אני אומר לכם, כי אינכם מתעלמים. אתם, חברי סיעת מפ״ם שבכנסת וחברי מפלגתכם בארץ כולה, מעוניינים באותם הדברים ממש, עושים אותם הדברים. לאן אתם נוסעים ללמוד? מאין אתם מביאים מומחים? לאן אתם שולחים את שליחיכם? איפה אתם נלחמים על כל עמדה של שליח, על כל אפשרות של פעולה חינוכית ועבודת הדרכה? מאין אתם מחפשים מקורות עזרה למפעליכם? ביום בהיר אחד בא אלי בניו יורק חבר ״הקיבוץ הארצי״ של ״השומר הצעיר״, ידיר טוב שלי, ומתייצב לפני. אני שואל אותו מה הוא עושה כאן. הוא אומר: ״באתי להקים לשכה כלכלית של 'הקיבוץ הארצי'״. אני שואל אותו מדוע הוא בא לעשות זאת בניו יורק ואינו הולך למוסקבה, או לפחות לוורשה, וכן אני שואל אותו אם לפחות, בזמן שמקימים מה שמקימים בניו יורק, יש מישהו המקים אותו הדבר במוסקבה או בוורשה. הלא זו הזדהות! פגשתי חבר של ״הקיבוץ המאוחד״, מאנשי מפ״ם, גם הוא ידיד טוב שלי. הוא בא להיפרד ממני לפני נסיעתו לאנגליה. שאלתי לשם מה הוא נוסע לאנגליה. התברר כי הוא נוסע על מנת לבחור מכוניות משא בשביל ארגון הובלה בין־משקי. שאלתיו מדוע לא ייסע לפראג או לבוקרסט, מדוע הוא נוסע ללונדון, ואם מישהו אחר נוסע באותו זמן לבוקרסט או לפראג. באים אלי חברי קיבוץ של מפ״ם, חניכים שלי לשעבר, ומבקשים שאעזור להם בהשגת היתרי יציאה, כי הם רוצים לנסוע כדי להתמחות במכונאות ובמקצועות אחרים. לאן הם נוסעים? כלום יש ספק לאן?

מחר יהיה קונגרס ציוני. האם הוא יהיה של העולם כולו או רק של העולם הפתוח? אתם תהיו בו או לא?

אלו הן העובדות המשותפות לכולנו, אלא שאתם אינכם מסיקים מסקנות מהן. האומר לכם מדוע? מפני שאתם מניחים בביטחה כי אנו נסיק אותן - ואתם תוכלו להתקיף אותנו ולעשות מזה מטעמים כאשר אהבו אלה שאתם סוגדים להם - בביטחון גמור שאנו נדאג כי המדיניות בינתיים לא תשתנה כמלוא הנימה, כי לא יבולע למדינה, לא יבולע לכם, לא יבולע לתנועתכם, לא יבולע למפעלכם, לא יבולע לעיתונות ולספרות שלכם, ואתם תוסיפו ליהנות מכל אלה - וגם מחופש ההתקפה עלינו.

המילווה, גם המילווה שהיה^[28] וגם המילווה שיבוא, עזרה שישנה, שהיתה ושתהיה, האם לזאת אתם קוראים ״שיעבוד״? אתם יודעים כי אין שם שום תנאים סודיים, אתם יודעים כי אין שם שום סעיפים פוליטיים, ואף על פי כן אתם מכריזים כי זה ״שיעבוד״״! מה פירוש הדבר? אם להניח כי כנים דבריכם, הרי אתם אומרים בזה כי האווירה, אקלים היחסים שבהם אפשרי בכלל המילווה, זהו שיעבוד. ובכן, ודאי שמילוות כאלה אינם אפשריים באווירה של איבה לארצות הברית, של השמצת ראשי המדינה והמפלגות שבה. הם אפשריים רק באקלים של ידידות עם ארצות הברית. אם מילוות כאלה הם שיעבוד, הרי כל עזרה לנו היא שיעבוד. כלום אינכם יודעים, כי אם המילווה פסול, פסולה גם המגבית?^[29] כלום אינכם יודעים כי באווירה שלא ייתכן בה מילווה לא תיתכן גם מגבית יהודית?

חבר הכנסת ריפתין אמר, כי יש עכשיו מעבר מהתנדבות עממית [יהודית בארה״ב] למילווה של שיעבוד. אני אומר: להד״ם! לא זה ולא זה. אין מעבר לשיעבוד ואין מעבר מהתנדבות עממית. אנו חותרים להרחבת ההתנדבות העממית. על אובניים של מי נולד הרעיון של מילווה עממי באמריקה, שיהיה ביסודו מילווה יהודי?^[30] האם זה בא מבית מדרשה של מפלגת הפועלים המאוחדת? האם מפלגת הפועלים המאוחדת חידשה בכלל איזה רעיון־שהוא כיצד לכלכל את מפעל קיבוץ הגלויות מלבד העצה המחוכמת לסחוט את כל האמצעים החסרים בארץ? האם בארץ נמצא את כל הטרקטורים, הדחפורים, צינורות ההשקאה, הנשק, המלאי? איפה נקנה אותם ובמה נשלם בעדם? האם על ידי הייצור בארץ נסתום את הפרצה הבלתי נמנעת וההולכת ומתרחבת לעת עתה בין הייצור והצירוך? מצב זה הכרחי - מפני שהעלייה הולכת וגדלה, ואיך היא גדלה תשמעו עוד מעט.

ושיא הפשע זהו ״סעיף 4״. חבר הכנסת בן־אהרון הילך עלינו אימים. הקריא לנו מתוך איזה מסמך מה שנאמר שם על ארצות ידועות. אין אף מילה ואף חצי מילה ממה שהוא קרא בנוסח ההסכם שעליו מתנהל המשא ומתן עימנו.^[31] לגבי הסכם זה שאנו נחתום עליו בבוא היום - רק הנוסח החתום יחייב אותנו. ומה כל הרעש? אם קרה שממשלת ארצות הברית התעוררה לתת עזרה לארצות הרבה יותר נחשלות משלנו, שבהן יש באמת רעב, מחלות ונגעים, וכעבור זמן אמרה שהיא מוכנה להרחיב את העניין הזה ולכלול גם ארץ כשלנו - האם משום זה נפסול את העזרה, ובייחוד בשעה שאנו זקוקים יום יום לעזרה כזאת? האם לא דרשנו מומחים גם מאחרים - מברית המועצות למשל? לא רק שלא קיבלנו ממנה את המומחים - גם תשובה לא קיבלנו על שאלתנו. ושוב, אין כאן שום טענה או תרעומת. כזהו המשטר. אפשר לקיים יחסים הוגנים גם בלי משלוח מומחים. אפשר להתרגל לנוהג שאין עונים על כל הבקשות. אבל אנו לא ננהג בעניין העזרה לפי שיווי משקל בין מזרח ומערב, כשם שנהגה ממשלת המנדט בין יהודים וערבים, למשל, בענייני גיוס והקצבות. אם היא לא נתנה איזו הקצבה לערבים מפני שהדבר לא היה נחוץ להם, היא סירבה לתת גם ליהודים כדי שיהיה שוויון. אם ערבים סירבו להתגייס, היא לא גייסה יהודים. אנו לא ננהג כך. אנו לא נוותר על עזרה מהמערב רק מפני שהמזרח מונע מאתנו את עזרתו.

ועל זה אמר חבר הכנסת ציזלינג ״דרך בזויה״.^[32] חלוץ בארץ, איש משק, בונה קיבוץ, שר חקלאות לשעבר בישראל - קורא לקבלת עזרה כזו של הדרכה בפיתוח ״דרך בזויה״! - (יצחק בן-אהרון (מפ״ם): מאימתי חותמים הסכם על קבלת מומחים?) - יש שחותמים הסכמים. גם לנו יש התחייבויות שם. כאשר יתפרסמו הדברים, תראה למה הם מתחייבים ולמה אנו מתחייבים - (קריאות) - חברי מפלגת הפועלים המאוחדת, חזקה עליכם שאתם רוצים לשמוע את דברי עד הסוף כדי שיהיה לכם חומר לוויכוח ולמאמרים. אני תורם לכם תרומה. מה הייתם אומרים אילו היה הסדר כזה עם ברית המועצות, ואנו היינו צריכים לחתום על זיכרון דברים אתם בעניין זה? האם הייתם מקשים קושיות? אינני רוצה להתווכח על ההגדרה ה״נחמדה״ הזאת, מלאתי הכרה ציונית ורוח חלוצית. אני רוצה לשאול: האם מוכן חבר שלכם, חבר מפלגת הפועלים המאוחדת, לחזור על ההגדרה הזאת, שנאמרה כאן, מעל במה פומבית בארצות הברית באוזני ציבור יהודי? האם היה מוכן לחזור ולהכריז כי הדרך שמדינת ישראל מקבלת בה עזרה מסוימת מממשלתו של אותו ציבור היא ״דרך בזויה״? - (ישראל בר-יהודה (מפ״ם):^[33] לא יתנו לנו ויזת כניסה) - זאת איננה תשובה לשאלתי. תשובה לשאלתי קיבלתי - מפני שלא קיבלתי אותה כלל. זו האחריות שלכם כלפי יהודי ארצות הברית, אפילו זה היה השיקול היחיד, לקרוא לדרך הזאת ״דרך בזויה״?

אין מנוס מהמסקנה: צמצום העולם הפתוח מכרית מקורות יניקה של מדינת ישראל ללא תמורה. הוא מחבל באפשרויות השראתה של מדינת ישראל על חיי היהודים בגולה. לעומת זה, החמרת הקשיים שבהם אנו מתלבטים בתהליך הבניין וקיבוץ הגלויות מזה, והחרפת המשבר העולמי מזה - מגבירים ממילא את זיקתנו לעולם הפתוח.

בוודאי, ראש חתירתנו לשלום. נחתור לשלום בכל כוחנו הדל ובכל אותו עוז הרוח שיש לנו. נחתור לזה, קודם כל, למען עצמנו, למען קיום המדינה, למען הציל את מי שאפשר מהיהודים הנתונים בסכנה, למען העם היהודי בעולם כולו, למען העולם שאנו חלק ממנו. גם בלי קיבוץ גלויות ובלי היהודים בעולם אנו חלק ממנו. על אחת כמה וכמה עם קיבוץ גלויות ועם פזורינו בעולם. אבל לא נסתפק בחתירה לשלום. אנו חייבים לשמוע באוזן קשבת את האזהרות ולראות בעין פקוחה את הסימנים המבשרים סופה - ולהתכונן. אין מדיניותנו להתקשר עם איזו מזימה מלחמתית־שהיא. להיפך, כל פעולתנו מכוונת להכרית כל מזימה אם רק ניתן לנו הדבר - ומעט מאוד ניתן לנו. זוהי דיבה לומר כי הבטחנו בסיסים או אנחנו מבטיחים בסיסים או עומדים להבטיח - (מאיר וילנר (מק״י): מדוע בא רוברטסון?) - הוא בא לביקור נימוסין ומה שיש לספר יסופר במקום הדרוש. לא הבטחנו בסיסים, אבל קלות דעת היא להניח כי בשום פנים ואופן איננו עלולים לעמוד בפני סכנת פלישה וכיבוש. נוכח סכנה כזו עלינו להיות מוכנים להתגונן. עלינו להתכונן לשואה ועלינו להתכונן להתגוננות בשעת חרום, וזה פירושו הרבה דברים ובראש בראשונה מלאי ונשק. ואנו ניקח אותם בכל מקום שנשיגם, אבל הסיכויים להשיג את שני הדברים האלה הם כיום בעולם הפתוח.

בוודאי - קידמה חברתית ושחרור עמים נדכאים ואהבה עולמית. ואנו הננו נושאי הקידמה החברתית בפינת תבל זו. אנו עם משוחרר, עם שהשתחרר בכוחותיו־הוא. עצם הדבר הזה מבשר שחרור לאחרים. ואנחנו ביודעין ובמפגיע פורשים זרועות לעולם כולו לאחווה ולשלום. גם לשכנינו, אויבינו בנפש מתמול שלשום. אבל כל אלה - גם האחווה וגם הקידמה, גם השלום, חשובים לנו רק בעולם אשר לנו בו חיים, בעולם שהעם היהודי חי בו ונושם בו אויר חופשי לנפשו, בעולם המאפשר המשך קיום המדינה, קשר בינה ובין העם המפוזר, קיבוץ גלויות העם בתוכה.

חבר הכנסת ריפתין הפטיר כלאחר יד, מן השפה ולחוץ, בסוף דבריו את המילים ״קיבוץ גלויות״. דומני בפעם הראשונה שמעתי זאת ממנו מעל הבמה הזאת. הוא אמר ״קיבוץ גלויות״ ולא יותר. הוא עמד בסיום דבריו וייתכן שלא הספיק לפתח את הנושא. אבל באיזו התאמה עמד כל נאומו, אשר בו הצליח לפתח תיאוריות בהרחבה יתרה, לא עם האמירה הערטילאית של שם מפורש זה,״קיבוץ גלויות״, כי אם עם ביצוע המשימה למעשה, הביצוע האכזרי של המשימה העצומה הזאת. באיזו התאמה? מתי הוכחתם אתם כולכם, חברי מפלגת הפועלים המאוחדת, כי אתם מסוגלים לייבש את מוחכם בחיפושי פתרון לבעיה הזאת? הלא הזכרת הסיסמה של ״קיבוץ גלויות״ בפי חבר הכנסת ריפתין צלצלה כאותה חזרה נבובה על סיסמות ציוניות, פסולות לשעבר, הנשמעות לעתים מפי סיעה מסוימת.^[34]

הזה ״קיבוץ גלויות״? הנה בעיית יהודי עיראק. היום נמסרה לפרסום הודעה אשר מחר תקראו אותה בעיתונים: ישב המוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית על המדוכה הזאת. היו לפניו תאריכים גורליים. ייתכן שישתנו, אבל איננו יכולים לסמוך על כך. בתאריך מסוים בחודש מרס עתיד להסתיים הרישום^[35] ובתאריך מסוים בחודש מאי עלולה להסתיים העלייה. כדי להעלות עד לאותו תאריך את כל היהודים שכבר נרשמו, ועתידים בוודאי להירשם בשבועות שנותרו, עלינו לא להכפיל אלא כמעט לשלש את העלייה. החלטנו לעשות זאת. לקצץ במקומות אחרים אסור ואין כל אפשרות. נמצא, כי סך הכל של העלייה יעבור על 20 אלף לחודש - תהיה שוב קפיצה למעלה וזה בתנאי החורף, בתנאי השיכון הידועים לכם היטב. אתם משערים איזו מעמסה היא זאת? איך נעשה את הדבר? הנסתלק ממנה? האם נעשה זאת בלי בקשת עזרה? ממי נבקשנה?

הצורך בעזרה רבתי נעשה יותר ויותר חריף, והדבר מחייב את מדיניות החוץ. הנמקת העזרה הזאת היא בהסברת החיזיון המופלא של קיבוץ גלויות בכל גודלו, בכל הודו, בכל הכרחיותו. אחרי כמה דברים שנשמעו כאן מתברר, כי לא מיותר לחזור באוזני הכנסת, והציבור שלנו כולו, על ההסברה שעשינו כבר ועודנו עושים כלפי ראשי אומות עולם. אמרנו להם כי קיבוץ גלויות, העלייה העצומה הזאת, היא התפתחות המהפכה הישראלית במלוא תנופתה, זהו נחשול גאות שפרץ מנבכי ההיסטוריה העברית, זוהי התגשמות של מאוויי דורות. האם אפשר לרסן את התהליך הזה? הייתכן להגבילו? בוודאי, היום־מחר אפשר להגיד: עולים כך וכך אלפים מפה וכך וכך אלפים משם, אבל לגבי הקצב המתמיד, לגבי הנפח הכללי של העלייה הזאת - אפשר להגביל אותה ממש כשם שהגבילו את נדידת העמים בתחילת ימי הביניים, או את ההגירה ההמונית מכל קצות אירופה לאמריקה במאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים.

כי אין זה דבר ללא תקדים. שורשיו העצומים נעוצים כמובן בהיסטוריה היהודית. אבל על במת העולם כבר פרצו נחשולים כאלה מתוך התגעשות כוחות אחרים שפעלו בתקופות שונות ובחלקי תבל שונים. הם שידדו מערכות, הם סחפו יבשות וחצו ימים, הם שינו את מהלך התולדה ועיצבו עתיד חדש לעולם כולו. היו תקופות שנחשולים כאלה היו מלווים בסבל המונים, במהומות, בזעזועים חברתיים ומדיניים, בשפיכת דמים. האם גם בדורנו הכרחי הדבר? אם נגזר עלינו ללכת בדרך הקשה - נקבל את הדין. אבל האומנם נגזר? האומנם אין מנוס מזה שהתרבות שלנו תוקם על חורבות וקברים, תיבנה מסבל המונים, תעוצב מנחלי דמע? אין כאן רק שאלה לחסוך לנו סבל. אנו מוכנים לסבל רב. אבל לפנינו אוצר עצום של מרץ הגנוז וכבוש בחביון נשמת האומה מדורי דורות. הוא בוקע ופורץ עתה. הוא מחולל נפלאות בכוח יצירתו. הוא משווע לאפשרויות עבודה, לבית, לכלי עבודה, לחומרי גלם ולמזון עד עת מצוא. מאין יבואו כל אלה? רק מהגדלת מס הכנסה? או שמא ממס רכוש? מאין יבואו כל האמצעים האלה הדרושים לנו כדי לצלוח על תקופת המעבר, כל ההשקעה העצומה הזאת בכלי הייצור ובאפשרויות הפיתוח לשם העתיד? האומנם תימנע מאיתנו העזרה מבחוץ וייגזר על המרץ הלאומי שלנו להתבזבז באפס יד, או חלילה להישחת באכילת איש בשר רעהו?

כבוד לבקש עזרה למפעל כזה! כבוד לתת עזרה למפעל כזה! הגשמתו היא נשמת התקופה בשבילנו. זוהי ההכרעה ההיסטורית שלנו. זהו בניין העצמאות הישראלית לבל יימוט לעולם. המדיניות המכוונת בראש וראשונה להגשמה המשימה הזאת - בתנאים הנתונים, במסיבות הקיימות ועומדות באמצע המאה העשרים - היא עצמה ביטוי עליון לעצמאותנו.

בתום דברי התשובה של שר החוץ קראו חברי הכנסת, יצחק בן-אהרון (מפ״ם), מאיר ולנר (מק״י), הלל קוק ושמואל כץ (תנועת החרות) ופרץ ברנשטיין (״הציונים הכלליים״), הצהרות ביקורת על מדיניות החוץ של הממשלה והציעו הצעות החלטה לגינויה. נציגי מפ"ם, מק"י ותנועת החרות קראו גם להימנע מקבלת סיוע אמריקני במסגרת ״סעיף 4״ בתוכנית הנשיא טרומן. חייב מאיר ארגוב (מפא״י) הציע בשם מפלגות הקואליציה כי הכנסת "תקבל לתשומת לבה את הדין וחשבון של שר החוץ על פעולת משלחת ישראל במושב החמישי של או״ם ואת הודעת שר החוץ בדבר המשא ומתן המתנהל עם ממשלת ארה״ב לחתימת הסכם על ״סעיף 4".

הצעות מפ״ם, מק״י, תנועת החרות ו״הציונים הכלליים״ לא נתקבלו.

הצעת מפלגות הקואליציה התקבלה ברוב של 29:56 ו־6 נמנעים.