5 | הכנסת, ישיבה ^[1]217

המערכה הערבית בשאלת הפליטים נכשלה

סעיף ב׳: מדיניות החוץ ופעולת משלחת ישראל בעצרת החמישית של או ״ם

היו״ר י. שפרינצק: רשות הדיבור לשר החוץ, למתן סקירה על מדיניות החוץ הישראלית.

שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב ראש, אני בא למסור דין וחשבון על פעולת משלחת ישראל בעצרת החמישית של האומות המאוחדות.

אקדים ואומר בראשית דברי, כי כפי שידוע היטב לכולכם אין אני איש בשורה היום. לא אוכל לבשר לכנסת שלום, לא בעולם הקטן של עמי המזרח התיכון שאנו שייכים לו במיוחד, ולא בעולם הגדול של משפחת עמי תבל שאנו נמנים עליה עכשיו כאומה בת חורין ושוות זכויות. אופקו של העולם הלך והתקדר בעצם מהלך העצרת, ורובצים עליו כיום עננים יותר כבדים ומבשרי רעה מאלה שנראו בו בתחילתה. אכן, דווקא היום הוא אחד מאותם הימים שנראית בהם פתאום איזו קרן אור קלושה בעד מפלש צר. אך מוטב שלא נפריז בהבעת תקווה.

אשר ליחסינו עם המדינות השכנות, הרי סירובן העיוור והעקשני להודות בקיומנו מבחינה מדינית ולהשלים עמו עומד בעינו.

ומשתתפים בדיונים בזכות דעה שווה. בו־בזמן נטלה משלחת ישראל חלק בדיונים על נושאים בינלאומיים כלליים המטרידים את העולם כולו, עניינים גדולים וחמורים שההכרעה בהם נוגעת בנו כשם שהיא נוגעת בכל אומה ולשון. אף לגבי עניינים אלה חל בהופעתנו חידוש דווקא בעצרת זאת - חידוש לא מבחינת המעמד של משלחת ישראל, אלא מבחינת התפקיד שניתן לנו למלא, יען ניתן לנו הפעם לתרום במיוחד תרומת־מה לחיפושי פתרון לבעיה חמורה שעמדה במרכז מעייניה של העצרת, וממנה תוצאות קובעות גורל לשלום העולם כולו.

אתעכב קודם כל על המעגל הראשון. הוא הכיל שאלות שאפשר לחלקן לשני סוגים: אלו שבינינו ובין העולם הערבי, ואחת שבינינו לבין או״ם עצמו, או ביתר דיוק בינינו לבין העולם הנוצרי. בסוג הראשון יש לקבוע את עניין השלום וההסדר הסופי בינינו לבין ארצות ערב השכנות, בכלל זה פתרון בעיית הפליטים הערביים. לסוג השני שייכת שאלת ירושלים.

אדבר על אחרון ראשון. שאלת ירושלים עמדה במרכז הדין וחשבון שנמסר בכנסת לפני שנה עם גמר כנס העצרת. באותו כנס נתקבלה ברוב של שני שלישים ומעלה החלטה על הפקעת ירושלים העברית מריבונות ישראל ועל הפיכתה יחד עם חלקה הערבי לעיר בינלאומית.^[2] זו היתה המשמעות המעשית של אותה החלטה. על מועצת הנאמנות של ארגון האומות המאוחדות הוטל לבצע את התוכנית. החלטה זו נתקבלה על אף אזהרותיה המפורשות של ישראל, אזהרות שחזרו ונשנו, כי הדבר לא יקום. כמה וכמה מדינות נוצריות היו שותפות לאזהרות אלו והן השמיעו אותן בפה מלא. מועצת הנאמנות ישבה הרבה על המדוכה. היא טרחה טורח רב עד אשר השלימה את חיבור החוקה לירושלים בינלאומית, אך עם גמר המלאכה הזאת נסתיים, לאמיתו של דבר, תהליך ביצוע ההחלטה. החיבור עצמו נגנז בארכיון האו״ם.

בינתיים היתה ירושלים לבירת ישראל בפועל ממש. במשך השנה ניהל משרד החוץ ברחבי תבל מערכה ענפה של הסברה בעל פה ובכתב על מהותה האמיתית של ירושלים החדשה [המערבית/יהודית] ועל חייה הכלכליים, החברתיים והתרבותיים, על מקומה בחיי ישראל ועל מיעוט מספרם של המקומות הקדושים בתוכה. פעולת ההסברה הזאת התנהלה על ידי הנציגים הקבועים של ישראל בבירות העולם, על ידי שליחים מיוחדים של משרד החוץ ועל ידי פרסומים מיוחדים ובעיתונות הכללית. מלבד זאת, מספר אנשי שם מארצות שונות, בכללם ראשי כמורה, הוזמנו וביקרו בירושלים ונוכחו לדעת את המצב לאמיתו ממראה עיניהם.

העובדות שנוצרו בירושלים, והידיעה הנכונה על מצב העיר שהופצה בארצות שונות, נתנו אותות ברורים בדעת הקהל הבינלאומית ובאו לידי ביטוי גם בעצרת האחרונה. ממשלת ישראל הכירה כמאז בחובות ובאחריות המוטלות עליה כלפי הציבור הבינלאומי לשמירת המקומות הקדושים לדתות השונות שבתחום ריבונותה. משלחת ישראל לא נקטה בעניין זה כל יוזמה בעצרת האחרונה, אבל היא הודיעה לגורמים העיקריים המעוניינים, כי אם יש ברצון האומות המאוחדות לתת ביטוי ממשי ויעיל לזיקת העולם התרבותי אל המקומות הקדושים בירושלים - על ידי הטלת פיקוח מסוים עליהם, שלא יפגע בריבונות ישראל על פני המרחב כולו - תהיה ישראל מוכנה מצידה לסייע לביצועו של הסדר כזה ולשתף פעולה עם ארגון האומות המאוחדות בהגשמתו. כן הודיעה ממשלת ישראל על נכונותה להתחייב חגיגית מחדש על שמירת קנייני הדתות, על קיום חופש גמור של התפילה והפולחן, כיבוד זכויות הכנסיות, הגנה על המקומות הקדושים והבטחת חופש הגישה אליהם במסגרת תנאי ביטחון נאותים. הצהרה כזאת נכללה בעצם במגילת העצמאות שלנו.

לפני העצרת האחרונה הובאה תוכנית מעובדת לפרטיה אשר בתיקונים מסוימים, שלא נגעו בעיקרי הדברים, היתה מאפשרת הסדר כזה של פיקוח בינלאומי. מלכתחילה לא גייסה התוכנית הזאת תומכים רבים. בסופו של הדיון נעשה ניסיון לפשט ולקצר את ההצעה. כל החלק המפורט הושמט וההצעה הועמדה על מועט שבמועט - משלוח נציג שיעמוד על משמר ענייני או״ם במקומות הקדושים - אולם גם להצעה הזאת לא נמצאו תומכים במספר מספיק. רוב המשלחות, בכללן רוב המשלחות הקתוליות, עם כל היותן משוכנעות, עד כמה שאפשר היה לעמוד על דעתן, כי תוכנית הבינאום של 1949 אינה בת ביצוע, לא ראו אפשרות לעצמן להצביע בעד תוכנית שהייתה מבטלת את הבינאום למעשה או לפחות דוחה את ביצועו לזמן בלתי מוגבל. רוב זה הצביע בעד תוכנית אחרת - למנות ועדה חדשה אשר מתוך ״מאמץ מחודש לפתור את הבעיה בהתאם לעקרונות שכבר נתקבלו על ידי העצרת״ - כאן רמז להחלטת הבינאום של 1949 - ״יעיינו באפשרות של הסדר אשר יבטיח את הגנתם היעילה, תחת פיקוח או״ם, של המקומות הקדושים ושל הקניינים הרוחניים והדתיים בארץ הקודש״ - כאן נסיגה ברורה מכל אופיה והיקפה של אותה החלטת הבינאום. אבל הרוב שהצביע בעד החלטה זו לא הגיע לכדי שני שלישים של העצרת ולכן לא היה להחלטה כל תוקף. שום החלטה אחרת לא נתקבלה. הווה אומר, שום החלטה לא נתקבלה בכלל והדיון בשאלת ירושלים נסתיים הפעם ללא כל הכרעה־שהיא.

אדוני היושב ראש. לא אגלה סוד אם אומר כי מצב זה אינו גורם כל דאגה לממשלת ישראל, אבל ממשלת ישראל סבורה באמת ובתמים כי אין מצב זה צריך לגרום דאגה למישהו ממוקירי המקומות הקדושים ומהחרדים לחסינותם ולביטחונם. מנוי וגמור עם ממשלת ישראל לשמור ולהגן עליהם במידה שהם נמצאים בתחום שלטונה, להבטיח את חופש הגישה אליהם בהתאם לנסיבות הביטחון, ובדרך כלל לקיים ולכבד את זכויות הדתות וקנייני הכנסיות. ייתכן שתמצא הממשלה לנחוץ לתת ביטוי לדאגתה ולאחריות המוטלת עליה לגבי המקומות קדושים על ידי תחיקה מיוחדת. ייתכן שתתקין הסדר מנהלי מיוחד לדבר. על כל פנים, היא ערה מאוד לאחריותה כלפי הדתות והכנסיות אשר יש להן קודשים בישראל, ותעשה כמיטב יכולתה לעמוד באחריות הזאת כראוי לכל ממשלה בת תרבות, ובתוספת אותה התחשבות ורגישות מיוחדת הנובעת מהזכות הגדולה של ריבונות ושלטון בירושלים.

המצב הקיים משאיר עדיין ללא פתרון את בעיית זכותנו על המקומות הקדושים לנו שבתחום השלטון הערבי כיום, זכות גישתנו אליהם ותפילתנו על ידם.

אני עובר למכלול השאלות שבינינו ובין הערבים. מכלול זה היה מורכב משלושה סעיפים. לפי הסדר היו אלה, ראשית, הדין וחשבון של מוסד או״ם הנקרא ״סוכנות לסעד ולתעסוקה״ ואשר תפקידו לטפל בארגון העזרה לאלתר לפליטים הערביים. שנית, שאלת הפליטים כשלעצמה כפי שהועמדה לדיון על ידי כמה מדינות ערביות. שלישית, הדין וחשבון של ועדת הפיוס.

שורת ההיגיון נתנה, שהדיון בכל שלושת הסעיפים האלה יתמזג לפרשה אחת ויסתיים בהחלטה אחת כוללת. למעשה נתרסקה האחדות האורגנית של הבעיות והדיון התנהל בכל סעיף לחוד. בסופם של הדברים נתקבלו לא שלוש החלטות אלא שתיים, כי מסקנות הדיון בסעיף השני והשלישי נצטרפו להחלטה אחת. לפנינו אפוא כיום שתי החלטות בעניין הפליטים והשלום שנתקבלו על ידי העצרת החמישית. בהחלטה הראשונה אושרו ההמלצות של ״סוכנות הסעד והתעסוקה״. קודם כל, הוחלט על המשך הסיוע הישיר לפליטים בסך 20 מיליון דולר לשנת 1951. בהקצבה זו אין כל חידוש, אלא זהו המשך ישיר של הסידור הקיים לכלכלת מחנות הפליטים. הקצבה זו מחייבת השתתפות כל המדינות החברות באו״ם, בכלל זה ישראל. שנית - ובזה החידוש - הוחלט על יצירת קרן קליטה למימון תוכניות של התיישבות קבע וסידור סופי של הפליטים בסכום של 30 מיליון דולר לשנה הראשונה. החלטה זו מהווה מיפנה, כי יש בה ניסיון ראשון של קפיצת דרך לקראת התחלת חיסולה של בעיית הפליטים. על קרן זו ועל בעיית השתתפותנו בה עוד אייחד את הדיבור.

מלבד הדין וחשבון של המוסד המטפל בפליטים במיוחד, הוגש לעצרת דין וחשבון מאת ועדת הפיוס הממונה על ההסדר הכללי, בתוך זה גם על פתרון סופי לבעיית הפליטים. לכאורה כיסו שני דינים וחשבונות אלה את כל שטח טיפול האו״ם בבעיית הפליטים הערבים, אך המדינות הערביות ראו להעמיד לדיון את בעיית הפליטים כנושא נוסף, וסעיף זה במיוחד שימש בידיהן קרניים לנגח את ישראל.

יש לציין, כי המשלחות הערביות לא הציגו הפעם לדיון את עניין גבולותיה של ישראל, שהיה עליו דיון נרחב בעצרת השלישית בשנת 1948, אך הן טיפלו לא מעט בנושא זה אגב התקפותיהן על ישראל בשאלת הפליטים.

ההתקפה הערבית נגדנו התנהלה בשתי מגמות ראשיות. מטרתם הראשונה של הנציגים הערביים היתה להפריד הפרדה גמורה וחותכת בין בעיית הפליטים ובין בעיית השלום. המטרה השנייה היתה לקבוע את החזרת הפליטים בהמון כפתרון עיקרי לבעיה. הערבים טענו כי בעיית היחסים בין ישראל לבין המדינות שכנותיה, לחוד, ושאלת תביעתם של המוני הערבים שנדדו מישראל לחזור לאדמתם, או לקבל פיצויים תמורתה, לחוד. אם הראשונה היא בעיה מדינית, הרי השנייה היא שאלה משפטית ומוסרית ואין האחת נוגעת בחברתה כמלוא נימה. זכותם של הפליטים כיחידים היא זכות ראשונית והחלטית, אשר מימושה אינו צריך להיות תלוי ומושפע כל עיקר ממצב היחסים בין המדינות.

אשר לתביעת ההחזרה - כלי ההרעשה העיקרי בידם עלינו, מבחינה זו, היתה החלטת העצרת משנת 1948, אשר אישרה לכאורה את זכותם ההחלטית של הפליטים הערבים לחזור למשכנותיהם. ההתקפה נערכה בשני כיוונים אלה בעת ובעונה אחת והושקעו בה מרץ עצום של מילול וארסיות יתרה של קטרוג.

והנה, בשתי המגמות כאחד החטיאה ההתקפה הערבית את מטרתה המוצהרת. הנציגים הערביים חתרו לקיים את ההפרדה בין הסעיפים לא רק בתהליך הדיון, אלא גם בשלב קבלת ההחלטות. לאחר ויכוח נמרץ נדחתה מגמתם. המסקנות מהדין וחשבון של ועדת הפיוס לגבי משא ומתן של שלום מצד אחד, וכללי הטיפול בבעיית הפליטים מצד שני, חוברו להחלטה אחת. אומנם בגוף ההחלטה לא נקבעה כל זיקה מפורשת בין שתי הפרשיות, אך צירופן יחד - על אף התביעה החריפה והעקשנית להפריד בין הדבקים - קבע עובדה בעלת חשיבות מסוימת, שאין בכוונתי כל עיקר להפריז בערכה. נציגי ארצות הברית, שהתייצבו בראש מציעי ההחלטה, הדגישו במהלך הוויכוח כי צירוף שני העניינים יחד פירושו כי הטיפול בהם צריך להתנהל בעת ובעונה אחת.

אבל עוד יותר חשובה העובדה של כישלון המערכה הערבית נגדנו בעניין החזרת הפליטים. כבר בפנייתן הראשונה של מדינות ערב למזכירות או״ם, כאשר ביקשו להעמיד את שאלת הפליטים על סדר היום כסעיף מיוחד, הושם הדגש החזק על תביעת ההחזרה. במהלך הוויכוח התלכדו כל המדינות הערביות סביב הצעת ההחלטה המצרית, אשר שימשה ציר מרכזי להתקפתם. העוקץ העיקרי של אותה הצעה היה נעוץ שוב בסיסמת ההחזרה. גם ההצעה המסייעת לערבים, שהוגשה על ידי פקיסטן וחבש ונוסחה בלשון יותר מתונה, היתה מושתתת על אותו העיקרון. כל חיצי הרעל שנורו במשלחת ישראל במשך ריב הדברים המר היו מכוונים בעיקר לנקודה זו. הקטרוג נועד להוכיח - איני זוכר באיזו פעם - כי ישראל היא האחראית לגירושם של הערבים ממקומות מגוריהם, כי בה תלוי הקולר של סבלם ההולך ומחמיר והיא מוסיפה חטא על פשע בסרבה להחזירם לבתיהם. בנחשול ההשמצה נשתרבבו דברי בלע על גורלם המר והאכזר של הערבים שנשארו בישראל, על אופיה האספסופי של העלייה הזורמת לישראל, ועל הסכנה הנשקפת למזרח התיכון כולו מהריבוי הדוהר של אוכלוסייתנו. אם גם רוב העלילות ודברי השיסוי לא נתקבלו על לב השומעים, הרי הדרישה להשיב את הערבים הגולים לנחלתם עוררה הדים חזקים וגייסה תמיכה פעילה. נענו לה, בראש וראשונה, בעלי בריתם המושבעים של הערבים בקרב מדינות אסיה והאיסלאם. היא מצאה מסילות גם לליבן של מדינות אחדות באירופה ובאמריקה הלטינית.

לא היתה למשלחת ישראל כל ברירה אלא לגולל מחדש את כל היריעה העגומה. העמדנו את השתלשלות המאורעות המזעזעים על אמיתה. החזרנו את קולר האחריות לצווארם של כוחות התוקפנות והפלישה. טפחנו על פני המקטרגים את הסתירה בין עלילותיהם על משטר העושק והדיכוי שנאנק תחתיו, כאילו, המיעוט הערבי בישראל, ובין תביעתן הנמרצת להכניס תחת שלטון ישראל המוני ערבים נוספים. הוקענו את הניגוד בין שתי עמדות היסוד של מדינות ערב - תביעת ההחזרה מזה והסירוב העקשני להתקדם לקראת שלום מזה. הבלטנו גם את הסתירה בין הילוך האימים על הסכנה הנשקפת למזרח התיכון כולו מנחשול ההתפשטות של ישראל לרגל העלייה הגדולה, ולבין הסירוב הנמרץ לכרות ברית שלום עם ישראל שתיתן תוקף וערובה בינלאומיים לגבולות הקיימים. חשפנו את מזימתן האמיתית של המשלחות הערביות להשיג בבת אחת שתי מטרות: להיפטר מהמכשלה אשר הם עצמם יצרוה במו ידיהם ולפוצץ את מדינת ישראל מבפנים, ועל הכל, הצהרנו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי פתרון זה לא יקום ולא יהיה - יש לנו עניין חיוני ביותר בחיסולה המהיר של מצוקת הפליטים הערבים ואנו מוכנים לסייע לכך במידת יכולתנו על ידי תשלום פיצויים בעד אדמתם הנטושה. אין אנו מוכנים בשום פנים למעשה של התאבדות ושום מדינה, אפילו לא או״ם כולו, לא יוכלו לכפות מעשה כזה עלינו. הדגשנו כי כל המסרב ללמוד לקח מהמציאות של ישראל ומניסיונם של עמים אחרים, ומתעקש לעמוד דווקא על פתרון ההחזרה - את גורל הפליטים עצמם הוא קובע באשר הוא משלה אותם בשווא ומעכב בינתיים את הטיפול בכל פתרון אחר בר ביצוע.

נראה, כי גם הסברה זו עשתה רושם. ההכרה כי אין ההחזרה ניתנת להתגשם הקיפה את רוב חברי או״ם. יצוין, כי ביטוי יעיל ביותר לשלילת פתרון ההחזרה כבלתי מציאותי ניתן בנאומו הנמרץ של נציג בריטניה הגדולה, הלורד מקדונלד. גם נציג קנדה אמר בעניין זה דברים נכוחים וברורים. לבסוף הוכרח נציג מצרים לקחת את הצעתו חזרה מבלי שהעמידה להצבעה. כזה היה גם גורלה של הצעת פקיסטן-חבש. אשר להחלטה שנתקבלה, הרי בחלק המעשי שבה - בניגוד לנוסח המובהק של החלטת 1948 - אין ההחזרה נזכרת במפורש כלל אלא רק במרומז. גם אין הרמז מכוון לחזור על הוראת 1948 כנתינתה, אלא הוא תולה את ביצועה באפשרויות המעשיות - סייג מרחיק לכת למדי. לעומת טשטוש עניין ההחזרה, מודגשת ומובלטת בהחלטה שנתקבלה חובת תשלום הפיצויים. הן ההדגשה הזאת בהחלטה העיקרית והן ההחלטה המיוחדת על קרן הקליטה מעתיקות את מרכז הכובד של פתרון בעיית הפליטים מקוטב אל קוטב - מהחזרתם לישראל אל התיישבותם בארצות אחרות.

באופן כזה נחלה סיסמת ההחזרה בעצרת זו נסיגה רצינית, אם גם טרם חוסלה לחלוטין. המערכה לחיסול בעיית הפליטים הערבים, המתנהלת תוך ריב מר בזירה הבינלאומית, נראה שנגזר עליה להימשך שנים. יש להניח, כי בשום פנים לא הגענו עדיין לקיצו של הוויכוח, ואין צורך לומר שרחוקים הננו מאוד מחיסולה הממשי של הבעיה. אך דומה שמותר לקבוע כי פרק הדיון שחל בעצרת החמישית יש בו שלב חשוב בהתפתחות המערכה - תוצאותיו מסייעות להוריד מעל סדר היום פתרונות מדומים ולרכז את תשומת הלב במוצא מעשי מן המצר. לא רק מאמץ ההסברה והשכנוע שנעשה על ידי משלחתנו בעצרת, אלא עמידתנו בחזית זו בכל ימות השנה כלפי מוסדות או״ם וגורמים אחרים, והאמצעים המעשיים שנקטנו בהם, יש להם חלק בהישג הזה.

הננו עומדים כמקודם בפני בעיית תשלום הפיצויים. תמיד אמרנו כי אנו מוכנים לכך במסגרת השלום הכולל, אשר במשא ומתן עליו נגיש גם אנו תביעות לפיצויים על נזקי המלחמה שנגרמו לנו. גישה אחרת לבעיה זו תיתכן רק באם יתברר, כי הפרדת עניין הפיצויים מבעיות אחרות, וסידורו הנפרד, עשויים לסייע לחיסול מצוקת הפליטים ולהחיש את השלום. נראה לנו כי הפעלת קרן הקליטה תפתח פתח להתקדמות מעשית, על כל פנים, בפתרון בעיית הפליטים. משום זה הודענו כי אנו מוכנים לתרום לקרן הקליטה על חשבון הפיצויים שהננו חייבים, בתנאי שתשלומים כוללים אלה יפטרו אותנו מטיפול בתביעות נפרדות של המוני יחידים. אולם תוכנית קרן הקליטה עדיין מלאה בעיות שטרם נפתרו. האם יושיטו לה הממשלות הערביות את עזרתן, שבלעדיה לא תיתכן שום פעולה ממשית של קליטה והתיישבות? אם לא - הרי יישאר עניין הפליטים במבוי הסתום בו הוא נתון כיום. אם כן - עדיין נשאלת השאלה מה יהיה היקפן הממשי של אפשרויות הקליטה המוצעות. גם לא ברורים המקורות מהן תגייס הוועדה אפילו את 30 מיליון הדולר הראשונים. תרומתנו־אנו לקרן תהיה תלויה, ראשית, בהוכחה ממשית שהכספים יוצאו לסידורם הסופי של הפליטים, ושנית, בביטחון שיהיה לנו כי כל תשלום לקרן הקליטה משחרר אותנו מתביעות אישיות.

מעל לכל נשארת תלויה בחלל עולמנו הקרוב בעיית השלום בינינו לבין המדינות השכנות. עלי לציין, כי לקראת המטרה הזאת לא חלה שום התקדמות בהחלטת העצרת. להיפך, הסיכוי להתקדמות שנסתמן בדין וחשבון של ועדת הפיוס לא נתממש והמצב הוחזר לקדמותו.

ועדת הפיוס טרחה שנתיים להצעיד לקראת הסדר את העניינים התלויים ועומדים בינינו לבין המדינות הערביות. היא ניסתה לעשות זאת על ידי מאמצים של תיווך והעלתה חרס. כל ניסיונותיה להביא לידי משא ומתן ישיר בין הצדדים עלו בתוהו. הם התנפצו אל סירוב הערבים להסב עימנו אל שולחן אחד. לבסוף הגיעה הוועדה עצמה לידי מסקנה, כי העובדה שמטעם או״ם לא הוטלה חובה ברורה על הצדדים להיכנס למשא ומתן ישיר היתה בעוכרי משימתה. אומנם החלטות קודמות, הן של העצרת והן של מועצת הביטחון, המריצו את הצדדים להיפגש פנים אל פנים, אבל ההחלטה הקובעת בעניין זה - זו שנתקבלה בעצרת בדצמבר 1948 - הניחה לכל צד את האפשרות לצאת ידי חובה על ידי דיונים עם ועדת הפיוס בלבד מבלי להיזקק למגע כלשהו עם הצד שכנגד. המדינות הערביות ניצלו את ההנחה הזאת שניתנה להן, וחיפו על ידי מגען עם ועדת הפיוס על סירובן הגמור לנהל כל משא ומתן על שלום עם ישראל. כלום יש לתת אמון בהצהרותיו של מישהו, כי פניו לשלום אם הוא מסרב בעקשנות אפילו להיפגש עם בעל דברו? זו הייתה טענתנו ההולכת ונשנית.

הוועדה קיבלה את הטענה הזאת. היא ניסתה לשלול מהסרבנים את המפלט שניתן להם בהחלטה הקודמת. הדין וחשבון שלה לעצרת הסתכם בהמלצה לסתום את הפירצה הזו. היא הציעה לעצרת להטיל על הצדדים להיכנס במשא ומתן ישיר ויהיה־מה - אחת היא אם יתנהל משא ומתן זה בחסות או״ם, זאת אומרת בעזרת הוועדה, או באופן עצמאי לחלוטין. יש לחזור ולהדגיש, כי מלומדת ניסיון מר של עקרות גמורה במשך שנתיים, הצהירה ועדת הפיוס לפני עצרת או״ם כי אין דרך אחרת להגיע לידי התקדמות אלא על ידי פגישות ושיחות ישירות, והרשות צריכה להיות נתונה לצדדים לעשות זאת כראות עיניהם, זאת אומרת או לנהל את השיחות בינם לבין עצמם ללא השתתפות גוף שלישי, או להסתייע בהדרכתה ובסיועה של ועדת הפיוס. בין כך ובין כך, משא ומתן ישיר היה צריך להיות צו מוחלט ותנאי בל יעבור.

והנה ההמלצה הזאת, שהיה בה החידוש העיקרי, אם לא היחיד, בדין וחשבון של ועדת הפיוס, ואשר בה ראינו הישג בעל ערך ומפנה חיובי מובהק, לא נתאשרה על ידי העצרת. הנציגים הערבים אסרו מלחמה נמרצת נגד חובת המשא ומתן הישיר. הם גייסו את כל בעלי בריתם לשמור ולהגן על הפירצה לבל תיסתם. אבל לא רק תומכי הערבים נענו להם הפעם. רוב האומות נרתעו מלחייב את המדינות הערביות בעל כורחן לקבל נוהל שהן ביקשו להתחמק ממנו, אם גם יש להניח שהיה ברור לכל כי ויתור זה עלול לסתום שוב את הגולל על כל סיכוי של התקדמות אמיתית כלפי השלום. ייתכן כי אותו הלך רוח עצמו, אשר הניא משלחות רבות מלחייב את ישראל על החזרת הפליטים הערבים בניגוד לרצון ישראל, לאחר שהוברר כי ישראל לא תוכל לקבל את הדין, הוא שעמד לערבים להצילם מצרת הכפייה של משא ומתן ישיר. אומנם, מפי הנציג הבריטי נשמעה הגנה נמרצת למדי על חובת המשא ומתן הישיר ושלילה חריפה של תכסיסי ההשתמטות. גם צרפת וטורקיה נשארו נאמנות להמלצת הוועדה, אשר נציגיהן משמשים חברים בה. שלוש מדינות אלו, יחד עם ארצות הברית וכמה מדינות אחרות, בכללו כמובן ישראל, הצביעו בעד אישור המלצת הוועדה ככתבה ולשונה, אבל הן נשארו במיעוט. הרוב קיבל את התיקון אשר התיר מחדש את הרצועה למדינות ערב לא להיזקק למשא ומתן ישיר, אלא להסתפק במגע עם ועדת הפיוס. על ידי כך הוחזר מנגנון השלום אל המבוי הסתום.

עלינו לתת היטב את דעתנו על המצב שנוצר. יהיה זה מעשה נס אם ההצלחה, שלא הכתירה עד כה את מאמצי התיווך של ועדת הפיוס, תאיר לה פנים מכאן ואילך. גורל השלום הופקר עכשיו במפורש לשרירות לבם של שליטי הארצות השכנות. ייתכן שיש בתוכם שוחרי שלום. כל יד מושטה לשלום מצד אלה תפגוש את ידה של ישראל. ייתכן שיש בתוכם זוממי נקם. בפניהם ובפני מזימותיהם נעמוד הכן על המשמר. קרוב לוודאי, כי כמה מהם לא רק נושאים נפשם לחורבנה של ישראל אלא מאמינים באמונה שלמה כי הקשיים הכלכליים שאנו נאבקים אתם, שאינם אלא פרי המשימה ההיסטורית הכבירה שהעמסנו על עצמנו, עתידים להביאנו לידי התמוטטות. לפחות הם מניחים כי המשבר הכלכלי ״ירכך״ אותנו, אם מותר להשתמש במונח זה במשמעותו הצבאית, ויכריחנו לעשות ויתורים. לאלה ייאמר כי בכל שרשרת הטעויות החמורות והגורליות, שנכשל בהן העולם הערבי לגבי דידנו - השרשרת שהתחילה מראשית הופעת הציונות המתגשמת כגורם פעיל על במת ההיסטוריה, ושנסתיימה בכישלון המדינות הערביות במלחמתן נגדנו, שהיה הרה אסון בשביל הארצות הערביות עצמן ובשביל המוני אנשים ערבים - עוד לא נפלה מצידם טעות כה גסה המעידה על מידה כה מופלגת של קוצר ראות וחוסר הבנה. עמנו עם קשה עורף. קשיות עורפו, שעמדה לו בדורות אין ספור של סבל וייסורים, לא תעזבנו אלא תעמוד לו ביתר שאת בתקופת הגשמת תקוותו.

הניסיונות החמורים שאנו מתנסים בהם רק יחשלו את כוחנו ויחסנונו לקראת ימים יבואו. גם ההסגר היבשתי שהטילו עלינו שכנינו - התנקשות שנדונה ממילא לכישלון בשעה שדרכי הים והאוויר חופשיות - גם הסגר זה רק יאמץ את קשרינו עם ארצות יותר רחוקות וייצור לנו נכסי תחבורה ומסחר שיעמדו לנו לעתיד לבוא. בינתיים מפסידות מהמצב הקיים המדינות המקיימות את המצור הרבה יותר מהמדינה הנצורה. וכן יהיה גם להבא ככל שתתמיד העלייה, תתפתח הארץ ויגדלו כוח הקנייה וכושר הייצור של מדינתנו. אבל הסירוב לכרות שלום - ההסתלקות גם ממשא ומתן - הם אזהרה בשבילנו אשר היטב נקשיב לה. כל שכן אם הסירוב הממאיר הזה חל בתקופה כה נסערת והרת זעזועים.

אדוני היושב ראש. אמרתי בפתח דברי כי אופקו של העולם הלך והתקדר בעצם מהלך העצרת. אין לי ספק שכל האומות חברות או״ם היו אחוזות חרדה כמונו למשמע הרעמים מבשרי הסופה.

מדינתנו נולדה בתוך עולם מסוער, מפולג ומסוכסך. על ספינת ישראל הקטנה נגזר לצאת למסע חייה על פני ים נגרש,^[3] ולעשות דרכה בין סלעי מגור גלויים וסמויים. בעינינו, בעיני המשלחת הישראלית באומות המאוחדות, היתה העצרת בבואה של הים העולמי הזה ומשלחתנו עצמה - סמל לספינת ישראל. לא יכולנו לפלס לנו דרך בלי מצפן, ולא היה בידינו מצפן זולת שיקול דעתנו העצמי, מצפונו החופשי, יצר החיים של עמנו, החרדה לעתיד המדינה ולגורל הגלויות, חוש אחריותנו ההיסטורית, חרותנו הרוחנית ועצמאותנו המדינית.

הסכסוך הטרגי של קוריאה הטיל את צילו הכבד על כל מהלך העצרת. הוא שקבע, והוא אשר עדיין מוסיף לקבוע, את תוצאותיו ההיסטוריות של הכנס החמישי. מראשית העצרת ניגרפנו לתוך מערבולת הוויכוח הגורלי הזה. מצפונה הבינלאומי של מדינת ישראל וחרדתה לעתידה-היא חייבו כאחד את המשלחת לנקוט עמדה ולהסבירה.

את כל הצבעותינו בשלבים הרצופים של הדיון בשאלת קוריאה, את הנאומים שנשאנו, את התיקונים שהכנסנו, ואחרון אחרון את התוכנית שהצענו להפסקת אש ולמשא ומתן לשם הסדר מוסכם - אפשר להביא לידי מכנה משותף אחד: הדאגה לשלום, הרצון למנוע או לפחות לעכב את שואת המלחמה. החרדה לשלום העולם וחיזוק או״ם כמכשיר השלום היו שורש עמדתנו בשאלת קוריאה מראשית פרוץ הסכסוך ביוני 1950.

מחרדה לשלום הצטרפנו לגינוי התוקפנות שאירעה בקוריאה. מתוך אותה חרדה התאמצנו שלב אחר שלב לצמצם ולהמתיק את הסכסוך, לסייע למניעת התרחבותו, לתרום תרומה בחיפוש מוצא של שלום ממשבר האימים שהלך והחמיר. אלה היו שני חוטי השני שעברו בכל גלגולי עמדתנו - שלילה התוקפנות ומאמץ ליישוב הסכסוך בשלום. הן בנקיטת עמדה והן בהנמקתה, לא באנו אלא למלא את חובתנו הצנועה כמשלחת מדינה החברה באו״ם. אך ידוע ידענו כי יש הקשבה מיוחדת לקולה של ישראל, כי נודעה איכות מסוימת להופעתה. התאמצנו לפי מיטב יכולתנו המוגבלת לעמוד באחריות הזאת ולשרת במידת האפשרות את העניין הגדול של שלום העולם, אשר בו תלוי גם גורלנו. השתלשלות המסיבות היא שהביאה את משלחת ישראל בשלב מסוים למלא תפקיד יוזם ומרכזי במהלך הדיון וההכרעה.

אדוני יושב הראש. יורשה לי לומר לגבי כל שלבי השתתפותנו בבירור המסובך והנוקב הזה, מראשיתו ועד היום: אין אני יכול שלא להרים על נס את כשרונו המזהיר ומחשבתו המדינית היוצרת של נציגנו הקבוע באו״ם, השגריר אבא אבן.^[4] בראש ובראשונה לו יאתה תהילה על הכבוד וההערכה שנחלה משלחתנו ברחבי האומות המאוחדות ועל ההד העולמי שהיה להופעתה בייחוד בפרקים המכריעים של הדיון בשבועיים האחרונים.

להסברת תפיסתנו הכללית את עניין קוריאה אולי יורשה לי להביא כאן קטע מנאומי בוועדה המדינית בעצרת ב־13 בדצמבר.^[5] קטע זה אינו ביסודו אלא חזרה בכתב על דברים שאמרתי בעל פה בשיחה עם נציג סין העממית בביתו של מזכיר האומות המאוחדות בתשובה לטענתו, כי המלחמה בקוריאה היא מלחמת אזרחים ממש כמלחמה שהיתה בסין, וכשם שאו״ם לא התערב בסין כן אין לו מה להתערב בקוריאה.

באותו נאום אמרתי: ״ככל יתר המדינות החברות באו״ם מתייחסת ישראל ברגישות יתרה לייסוריה של קוריאה. גורלו של העם הקוריאני, המשוסע זה שנים על ידי נסיבות שאין לו שליטה עליהן, והנטרף עכשיו בנחשולי קרב המתגלגלים על פני ארצו אחת הנה ואחת הנה, מעורר את דאבון לבנו העמוק ביותר.

״בו־בזמן, מדיניות מציאותית ומפוכחת אוסרת עלינו לטפל בבעיה הזאת במבודד כשהיא עקורה ממסגרתה הרחבה ותלושה מתוצאותיה הבינלאומיות המאיימות. מאת הגורל היה הדבר, כי שאלת עתידה של הארץ האומללה הזאת הפכה לבעיה בינלאומית יוקדת, שקרניה שלוחות על פני העולם כולו. לא זו בלבד שכל עתידו של עם קוריאה עומד עתה על הקלף, אלא הדבר הוא בנפש המאזן הרעוע של היציבות העולמית.

״עד כמה שמשונה ייראה הדבר, הרי גורלה של קוריאה ממלא כיום הזה תפקיד הרבה יותר מכריע בהוויות העולם מגורל סין עצמה. אף על פי שהמלחמה בסין התגעשה משך שנים על פני מרחבים עצומים, והביאה בעקבותיה לידי תמורה מדינית מהפכנית שהכריעה בגורלם של מאות מיליוני אדם, הרי תוצאותיו של ריב איתנים זה לא חוללו משבר בינלאומי חריף, המעורר שאלות של מלחמה ושלום בשביל העולם כולו ומעמיד את האומות המאוחדות בפני מבחן עליון של מדינאות. לעומת זה, המאורעות שבאו בקוריאה - ארץ קטנה מאוד בהשוואה לסין - מחודש יוני 1950 ואילך, זעזעו את הציבור הבינלאומי עד עמקי נפשו ודחפו את העולם כולו אל פי התהום. לניגוד המפתיע הזה אין לחפש הסבר הגיוני. שורשיו נעוצים בהשתלשלות עובדתית. בעיית משטרה של סין, עם כל הממדים הכבירים של הרקע הגשמי שלה, והמשמעות ההיסטורית המרחיקה הנודעת לה, לא הפכה מעולם עניין לדאגה והכרעה בינלאומית. משום כך לא היתה לה השפעה ישירה ודחופה על שלום העולם. לא כן קוריאה, אשר מאז נשתחררה מעבדות יפן שימשה נושא להסדרים בינלאומיים - בראשונה על ידי הסכם בין המעצמות העולמיות הראשיות, אחרי כן בשורה של החלטות שנתקבלו בכנסים הרצופים של עצרת או״ם.^[6] באופן כזה כל הסדר שנקבע לגבי קוריאה נרקם לתוך מסכת היציבות הבינלאומית והפך חלק בלתי נפרד של מיבנה השלום המאורגן. אי־אפשר היה לסתור איזה הסדר מההסדרים האלה מבלי להעמיד בסכנה את הבניין כולו.

״באופיה היסודי הזה של בעיית קוריאה נתון ההסבר להתמרמרות הנמרצת אשר הקיפה את מרבית העולם התרבותי בעקבות פלישתם של כוחות צפון קוריאה לתוך הדרום ביוני שעבר. המלחמה בסין, על כל הזעם האיום שלה ועל היקפה העצום, נשארה מבחינה בינלאומית מצומצמת בתחומיה של אותה ארץ. לעומת זה, התוקפנות בקוריאה היתה פגיעה בהיכל השלום העולמי. זו היתה התגרות בסמכותו וביעילותו של ארגון האומות המאוחדות, וזה הדבר אשר קבע את תגובת הרוב העצום של חבריו.

״נוכח הרקע הבולט הזה, הטענה כי מה שקרה בקוריאה אינו אלא מלחמת אזרחים אשר אין לאו״ם כל עניין להתערב בה, היה לה צלצול נבוב. גם אי־אפשר היה להצדיק את הפלישה לדרום קוריאה על ידי הרמתה על נס כמכוונת לשחרר את הארץ מעול זר ולאחות מחדש את חלקיה הקרועים זה מזה של קוריאה כולה. ספק אם יש ארץ בעולם, אשר סיסמות של חרות ואחדות לאומית מעוררים בה הדים יותר עמוקים בלבבות מאשר בישראל. אף על פי כן, העם הישראלי מרגיש בלא פחות חריפות כי שחרור לאומי אינו יכול להזדהות עם הטלת איזה משטר מדיני וחברתי-שהוא על עם הארץ בכוח החרב ובעזרה מבחוץ. המצעד הנאדר של עמי אסיה לקראת עצמאות מדינית גמורה, בשום פנים אינו מוכרח להביא לידי התפשטות של סדר חברתי מסוים. תפקידו הראשוני של או״ם הוא לטפח ולחזק את החרות הלאומית בכל אתר ואתר, אבל עם זה חייב או״ם להבטיח כי עיצוב המשטר הפנימי יימסר לראות עינו החופשית והבלתי כבולה של העם אשר או״ם מגן על חרותו. על כל פנים, מאחר שאו״ם קיבל עליו את האחריות לקוריאה, ונוכח ההשפעה המוכרחת של כל פתרון של הבעיה הזאת על גורל שלום העולם ועל עתיד הארגון הבינלאומי עצמו, אין או״ם יכול בשום אופן להתפרק מהאחריות אם ברצונו להוסיף לתבוע את אמונתו ונאמנותו של המין האנושי״.

עד כאן הקטע מאותו נאום.

עוד בתחילת אוקטובר [1950] הצענו בוועדה המדינית לקרוא לכוחות צפון קוריאה להפסיק את האש ולקבל על עצמם את מרות או״ם לשם הסדר בעיית קוריאה בהשתתפותם על מנת שאם ייענו לכך, יפסיקו כוחות או״ם את התקדמותם צפונה. אילו באו כוחות צפון קוריאה עצמם, משהגיעו בנסיגתם לקו 38, ופנו לאו״ם בבקשת הפסקת אש, כי אז כל ההשתלשלות מאז ועד היום היתה אחרת. אולם כוחות צפון קוריאה, כשם שרמסו את קו 38 ברגליהם בפלישתם דרומה, מתוך שנשענו על יתרון כוחם, כך נמנעו מלהיזקק לו בנסיגתם צפונה, שוב מפני שסמכו על יתרון הכוח העתיד לבוא ואשר אומנם בא עם כניסת סין למערכה. באותו שלב, נוכח עבירת הקו 38 על ידי כוחות הצפון בשעת התקפה, והתעלמותם הגמורה ממנו גם כשידם היתה לכאורה על התחתונה, לא נראתה כל אפשרות לבסס את מעמד כוחות או״ם בקוריאה אלא על ידי מעבר הקו.

בטרם נעשה הצעד הזה תמכה משלחת ישראל בהצעה לעכב קבלת כל החלטה עד שייעשה הניסיון האחרון להביא לידי עמק השווה את ההצעות השונות שהובאו לפני הוועדה המדינית, הן על ידי ארצות הברית והן על ידי ברית המועצות וכן על ידי אחרים. תמיכה זו הביאה את ישראל לידי התנגשות עם ארצות הברית. עשרים וארבע מדינות הצביעו בעד הצעתה זו של הודו, שנתמכה בפה מלא על ידי ישראל. הרוב הצביע נגדה וההצעה נפלה.

בנוסח ההחלטה שנתקבל דאגה משלחת ישראל להכניס תיקון שחייב שיתוף המשטר והעם של צפון קוריאה בהקמת מוסדות השלטון של קוריאה המאוחדת. סעיף זה, שהוכנס על ידי ישראל, היה היחיד באותה החלטה שנזכרו בו בכלל אוכלוסיית צפון קוריאה ושלטונותיה.

כשהחלו כוחות או״ם מתקדמים צפונה, ועוד לפני שעברו את הקו המכריע, חרדה משלחתנו לתוצאות האפשריות של המערכה לגבי מעמדה או תגובתה של סין. ישראל הייתה אז אחת המדינות הראשונות בעולם, מחוץ לגוש הסובייטי, שהכירה בסין העממית. בכמה הזדמנויות לפני העצרת החמישית, ובכל הזדמנות־שהיא במהלך העצרת, הן במליאה והן בוועדות, דגלה משלחתנו בקבלת סין העממית לארגון האומות המאוחדות והצביעה בעדה. גם בעניין זה היא לא חששה להתנגש עם עמדתה הקבועה כמסמרות של ממשלת ארצות הברית. היא התעלמה גם מהנזקים שנגרמו לענייניה הישירים של ישראל בגלל עמדתה העוינת והנוקמת של סין הישנה [פורמוזה], המוסיפה עדיין להחזיק בכיסא של סין באו״ם,^[7] להציע הצעות ולהרים ידה בהצבעות.

המשלחת השתמשה בהזדמנויות שניתנו לה להזהיר בפני התקדמותם היתרה של כוחות או״ם כלפי גבול הצפון של קוריאה, פן תגרה התקדמות זו את סין לתגובה, או פן תשמש תירוץ להצדיק את התערבותה. בשלב מסוים - שלב מכריע לגבי קביעת עמדת ישראל - הובטח למשלחת שכוחות או״ם ייעצרו במרחק הגון מהגבול. הדבר לא נתקיים. כוחות או״ם הגיעו עד הגבול. החששות הכבדים נתאמתו, סין פלשה לקוריאה והסכסוך נתרחב והחמיר.

שינוי התכסיס מצד כוחות או״ם, בניגוד להבטחה, גרם אכזבה עמוקה למשלחת ישראל. אף על פי כן לא יכלה משלחת ישראל - כשם שלא יוכל איש - להתעלם מן העובדה הניצחת כי כוחות או״ם, הווה אומר כוחות ארצות הברית והנלווים אליהם, לא חרגו בשום מקום מתחום קוריאה - הארץ אשר עליה חלו החלטות או״ם - ולא נכנסו בשום מקום לתחומה של סין, וכי לעומת זה כוחות הצבא של סין עברו את הגבול ופרצו לתוך קוריאה. עובדה זו אי־אפשר היה שלא תשפיע על עמדת ישראל ועל נוסח הצהרותיה. איך אפשר לשמור על שלום העולם אם כל מדינה תהא רשאית לעשות דין לעצמה על פי הכלל הישן נושן ״כל דאלים גבר״? שני אלה הם תרתי דסתרי.

אולם ההתגרות הגלויה של סין באו״ם ופגיעתה החמורה בשלום העולמי לא העבירו את משלחת ישראל על דעתה לחדול ממאמצים ליישוב הסכסוך. לא רק השאלה מי צדק ומי חטא הטרידה את משלחת ישראל, אלא בעיקר השאלה מה יהיה בסופו של חשבון - האם יבולע לשלום העולם? האין דרך להעמיד תריס בפני הפורענות בעוד מועד?

באותם הימים הגיעה משלחת סין העממית לניו יורק. הודות ליוזמתו של המזכיר הכללי [של האו״ם, טריגווה לי] היתה לנציג ישראל הזדמנות להיפגש אתה.^[8] על פי מסקנות ההתייעצות שהיתה למשלחתנו לפני כן, ניסיתי באותה פגישה לברר אפשרות של מוצא על יסוד תוכנית משולשת: הפסקת אש, הוצאת כל הכוחות הבלתי קוריאניים מקוריאה, סידור העניינים בקוריאה על ידי או״ם בהשתתפותה של סין. התגובה לא היתה חיובית, אך נדמה היה לנו כי מוקדם עדיין לומר נואש. אדרבה, השגריר אבן פיתח את התוכנית הזאת ביתר הרחבה מתוך מאמץ לבסס אותה על היסודות המשותפים שבהצעותיהן הראשונות של ארצות הברית וברית המועצות: הפסקת אש, קביעת אחדותה ועצמאותה של קוריאה כפתרון סופי, בחירות כלליות בחסות או״ם, ועדת קוריאה בשיתוף כל הגורמים המעוניינים, זאת אומרת, כולל ברית המועצות וסין העממית, הוצאה הדרגתית של כוחות חוץ, משא ומתן ליישוב כל השאלות התלויות ועומדות במזרח הרחוק כולל כניסת סין לאו״ם. תוכנית זו הומצאה לכמה משלחות לחוות דעת. לא ראינו באותו שלב כל טעם לבוא ולזרוק אותה לתוך הזירה רק כדי ״להגדיל תורה ולהאדיר״. היה צורך לבדוק ולברר תחילה אם יש סיכויים כלשהם לגייס תמיכה בעלת משקל להצעתנו, או אולי לעורר מישהו רב השפעה מאתנו שיארש לו את התוכנית ויציע אותה בשמו.

בינתיים צצה יוזמה מצד אחר. הנציג ההודי ריכז סביבו את משלחות אסיה, לרבות הפיליפינים ומצרים ולהוציא את ישראל, והציע בשמה שתי הצעות ליישוב הסכסוך, אשר הוגשו באותו שלב בנפרד זו מזו: אחת על הפסקת אש - הפסקת אש סתם ותו לא - ואחת על משא ומתן לפתרון הבעיות העומדות על הפרק בלי לפרט אותן. ההצעה השנייה לא הוגשה מעולם להצבעה. למעשה, היא נעלמה מן השולחן וההצעה היחידה שהועמדה על הפרק להחלטה הייתה רק הראשונה.

לא היינו שותפים ליוזמה הזאת. כבר אמרתי, כי לא הוזמנו להשתתף. טעמו ונימוקו של הנציג ההודי, האיש האציל סר בנגל ראו, היה ודאי עימו. יש להניח כי היו כאן שיקולי כמות ואיכות והכמות הכריעה.^[9] אבל גם אילו הוזמנו, ספק אם היינו מצטרפים לחבורה ולאחריות עם כל היותנו מודים על הכבוד. הרכב המציעים עורר בעיות. והעיקר, לבנו לא היה שלם עם ההצעה כפי שהייתה מנוסחת וכפי שהוגשה. אם אפשר להשיג הפסקת אש - אדרבה, אמרנו. אבל האומנם יש סיכוי, סיכוי כלשהו, כי סין תסכים להפסקת אש בשעה שכוחותיה מתקדמים בלי הרף וחיילות או״ם נסוגים ומבלי שיובטח לה דבר לגבי העניינים העומדים ברום עולמה? לא גרסנו פנייה להפסקת אש סתם, ללא כל תנאים מפצים והבטחות לוואי, ללא כל התחייבות להיכנס מיד עם הפסקת האש למשא ומתן על פתרון בעיות היסוד. התכסיס של הפרדה בין הדבקים - הצעה על הפסקת אש לחוד והצעה על משא ומתן לחוד - לא נתקבל על דעתנו, כל שכן כאשר ההצעה השנייה נגנזה ונשארה רק הראשונה.

אדוני היושב ראש. יורשה לי להעיר כאן בסוגריים - לגמרי בסוגריים ובכל העניוות והצניעות - כי לאחר שהצענו לבסוף את תוכניתנו הכוללת, שבה מופיע תנאי הפסקה האש כחוליה ראשונה בשרשרת של שלבי משא ומתן והסדר - שלבי משא ומתן מחייבים - מתח עליה ראש ממשלת הודו ביקורת בשל היותה מושתתת על הפסקת אש כצעד ראשון. אם נכון מסרו העיתונים את דבריו של מר נהרו, הרי מבלי להיכנס לבחינת ביקורתו לגופה ועם כל הכבוד וההערצה לאישיותו - קשה ליישב את הביקורת עם הצעתו הראשונה של הנציג ההודי באו״ם שהציע את הפסקת האש כצעד יחיד, לא רק כצעד ראשון. אבל אין זו אלא הערה בסוגריים.

משהוגשה ההצעה על הפסקת אש ערטילאית, ללא ויתורים שכנגד והסדרי לוואי, היה ברור, כי רוב העצרת ייזקק קודם כל אליה, וכי לעת עתה לא באה שום הצעה אחרת בחשבון. אף לא היה כל טעם להתנגד לה, אלא להיפך, היתה החובה לתמוך בה למען תשיג מה שתוכל או תוכיח את אי-יכולתה להשיג דבר ותפנה דרך להצעה יותר מרחיקה לכת.

משום זה, בנאומי בפני הוועדה המדינית מ-13 בדצמבר - אותו נאום שהרשיתי לעצמי לקרוא קטע מתוכו באוזני חברי הכנסת^[10] - תמכתי בהצעה האסיאתית שהוגשה על ידי הודו. אבל מיניה וביה התוויתי בקווים כלליים את תוכניתנו-אנו והסברתי את גישתנו - לחפש את המשותף לשתי הקצוות - וכן את שיקול דעתנו כי המשבר החמור מחייב ומאפשר מאמץ מחושב ומשולב לפתור את בעיית קוריאה ולהסדיר אגב כך את העניינים שבין או״ם לבין סין העממית. נאום זה הוציא לראשונה את תוכניתנו לאוויר העולם. ההדים שהיו לדברים מקרוב ומרחוק הצדיקו את היוזמה באותו שלב.

דרישת הפסקת האש נמסרה על ידי קבוצת השלושה לסין העממית ונחלה כישלון. התשובה היתה דחייה מוחלטת, כפי שאפשר היה לראות מראש. כאשר הופיעה קבוצת השלושה בפני הוועדה המדינית ומסרה את התשובה השלילית של סין, היא לא ליוותה אותה בשום הצעה חדשה מצידה. היה זה הנציג הנורווגי אשר שאל באותו שלב אם במצב זה אין עצה אחרת בפי קבוצת השלושה. התשובה היתה כי הקבוצה תקשיב לדיון ואם יוצעו בו עקרונות חדשים היא תעיין בהם ותגיע למסקנות. באופן כזה נוצר חלל ריק במהלך הדיון, אשר באין הצעה חיובית חדשה היה מתמלא ממילא תוכן שלילי. במקום מאמץ נוסף לחתור למוצא חיובי, היתה באה כבר אז הצעת תגובה חריפה ביותר לסרבנותה של סין. היתה זו עת לעשות. לתוך החלל הריק שנוצר השמיע נציגנו אבן את נאומו מ-5 בינואר. הוא גולל בו את התוכנית ביתר פירוט, הדגיש במיוחד ובמפורש את המשא ומתן על פורמוזה ועל חברות סין באו״ם כאחד השלבים הסמוכים להפסקה האש, אך לעומת זה הסביר כי לא ייתכן שום משא ומתן בלי הפסקת אש תחילה, והוקיע את עמדתה המשונה בתכלית של סין אשר הודיעה, לא פחות ולא יותר, כי על בעלי הצעת הפסקת האש להסתלק מהרעיון שאפשר קודם להפסיק אש ורק אחרי כן יש להיכנס למשא ומתן. כלום ייתכן, הקשה אבן, איזה משא ומתן שהוא כל עוד הקרבות נמשכים בכל תוקפם? ועדיין לא הציע נציג ישראל את תוכניתו כנוסח להצבעה, כי עוד נמשכו הגישושים והאחריות להדבקת תו מסוים להצעה, שבלי עידוד מספיק וללא הבטחת תמיכה של ממש, נראתה כבדה מדי. השאלה לא הייתה להפגין יוזמה ולנחול פרסום, אלא להשיג משהו.

רק כעבור ימים אחדים, לאחר שנציג בריטניה הזדהה עם הצעת אבן וגם ועידת ראשי הממשלות של חבר העמים בלונדון סמכה עליה את ידיה, קיבלה אותה קבוצת השלושה תחת חסותה. מבלי לפרש את המקור - אין הדברים נאמרים מתוך קובלנה חלילה, אלא רק לקביעת עובדה - הגיש נציג קנדה מר פירסון לוועדה הצעה בת חמישה סעיפים שהכילה את כל עיקרי התוכנית הישראלית והייתה למעשה זהה אתה, אך גם מר פירסון מסר את הדברים רק כחוות דעת הוועדה ולא העמיד שום הצעה למניין. לא אפרט את השיקולים התכסיסיים שהביאו לידי הסתלקות זו - הם נבעו מתוך חרדה כנה לגורל ההצעה. אולם על ידי כך שוב נוצר חלל ושוב היה הכרח לקפוץ לתוכו. בהמרצת הודו ובריטניה, הגיש אבן את ההצעה הרישמית בשם משלחת ישראל.

לא אמנה את יתר השלבים. התוכנית אושרה ברוב עצום ונמסרה לפקין. בקביעת כיוון הפעולה שבא להתרחק מקצוות חריפות, בעיצוב יסודותיה של התוכנית, בגיוס תמיכה בשבילה בקרב הגורמים המכריעים - בכל אלה מילאה יוזמתה השקולה של משלחת ישראל תפקיד מכריע.

פקין דחתה את התוכנית. היו שראו בנוסח הדחייה פחות נוקשות מאשר בתשובה השלילית הקודמת, והיום נתפרסמה הצעה חדשה בשם פקין שיש בה תזוזה ניכרת בכמה נקודות. עדיין רב המרחק בין הקצוות. אם לא יחול שינוי נוסף במצב, קרוב לוודאי, כי בטבע הדברים תבוא עכשיו תנודת המטוטלת נגד סין. העובדה הניצחת של פלישתה לקוריאה בעינה עומדת, אך מצד ממשלת ישראל ייעשה הכל, בעצה עם משלחות אחרות, להמתיק כל צעד שלילי שייראה כהכרחי ולהמשיך בחיפושי מוצא של שלום מן המשבר.

אדוני היושב ראש. זהו הסיפור על קוריאה, סין וישראל בעצרת החמישית. הוא טרם נגמר והוא אינו מכיל את הכל. מה שנמסר כאן רחוק מאוד מלמצות את כל הנפתולים שהתלבטה בהם המשלחת, את כל החתחתים שארבו לה, את כל הסיכונים שפעולתה היתה כרוכה בהם. היא פעלה לפי אותו מצפן אשר בעזרתו בלבד אפשר לנהל ספינה כשלנו. היא היתה עצמאית. היא לא הופיעה כמשועבדת למישהו, גם לא כאויבת למישהו. היא שקלה כל צעד לגופו על כל נסיבותיו, לאור כל תוצאותיו. העובדה שישראל הכירה בסין [העממית] ותמכה בהתמדה לקבלתה לאו״ם מזה, וכן העובדה שישראל לא היססה מלגנות אה התוקפנות בקוריאה ולהסיק מהגינוי את המסקנות המוכרחות מזה, שתיהן כאחד סייעו להפגין את עצמאותנו ולהכשיר את הקרקע לכך שבשעת פקודה תוכל משלחת ישראל לנקוט יוזמה בעלת סיכויים כלשהם.

עדיין נשמת השלום מפרפרת בין תקווה לייאוש ומי יודע מה ילד יום. עם כל החתירה המתמדת למניעת המלחמה - עם האמונה באפשרות החתירה הזאת ובהצלחתה - אנו מצווים להיכון לקראת השואה. מבחינה חמורה זו אין לי להוסיף דבר לנאומו רב המשמעות של ראש הממשלה לפני הכנסת ב־2 בינואר.^[11] נגזר עלינו לקבץ גלויות וליישב נשמות בשעה של ערב סער. שעה של ערב סער מחייבת החשת הקצב. ייתכן מאוד שהסער יידחה. מי ייתן! כולנו מתפללים שלא יפרוץ לעולם. אך תקופת ערב סער קיימת ועומדת בחיי העולם כולו ובחיינו־אנו כעובדה ניצחת ועלינו לכוון את מעשינו לפיה. מלומדי שעות חרום בתקופה שלפני היות לנו מדינה, אנו מתנסים עכשיו בפעם הראשונה בשעת חרום עולמית הפוגעת בנו כמדינה. בידינו נכס כביר, המאפשר לנו התכוננות אחרת לפורענות מזו שהיינו מסוגלים לה קודם, וגם מחייב אותנו ביתר שאת להתחזק לקראת הבאות. נכס זה הוא גם מכשיר כביר של התבצרות וגם המטרה העליונה שלה. שמו - עצמאות ישראל.

בזה נסתיים הדין וחשבון שלי, על הופעת משלחת ישראל בעצרת.

ברצוני למסור עכשיו לכנסת בשם הממשלה, הודעה קצרה על נושא החורג מהמסגרת הזאת. אני עושה זאת לקיים מה שנאמר לפני ימים אחדים. כאשר אחד מצירי הכנסת הנכבדים עורר את השאלה, הבטחתי שהסבר על זה יימסר אגב מסירה הדין וחשבון. כוונתי לעניין הנקרא בקצרה ״סעיף 4״. ברצוני אפוא למסור לכנסת על פעולה שעומדת הממשלה לבצע לקבלת עזרה טכנית מארצות הברית לפי התוכנית הידועה בשם ״סעיף 4״. לפי ״סעיף 4״ בתוכנית הפעולה של הנשיא טרומן, שעליה הכריז הנשיא בהופיעו לפני הקונגרס לאחר בחירתו ב־12 בינואר 1949, נתבקש הקונגרס האמריקני לאשר הקצבת סכומים מסוימים לעזרת ארצות שאינן מפותחות דיין. זהו ניסיון מדויק עד כמה שאפשר לתרגם את המונח האנגלי ״underdeveloped countries״ - (יצחק בן^-אהרון (מפ״ם): האם אנו שייכים ל"underdeveloped countries״) - חשבתי שאתה רוצה לשמוע את ההודעה. ההקצבה הזאת לארצות שאינן מפותחות דיין היתה צריכה להינתן על ידי ניצול אוצרותיהן ופיתוח מקורות מחיה חדשים בהן, שיכלול את משקן ואת העלאת רמת חיי תושביהן.

ב־25 באוקטובר 1950 פנתה שגרירות ארצות הברית לממשלת ישראל בהזמנה להגיש הצעות של עזרה טכנית ומומחית על מנת ליהנות מהקצבה מסוימת שתוכל להיעשות בהתאם לאותו סעיף [4]. קבלת העזרה מחייבת כריתת הסכם מיוחד בין ממשלת ישראל וממשלת ארצות הברית. הסכם כזה הולך ומתנסח בימים אלה, בו מפורטים התנאים המעשיים שלפיהם תוכל ישראל לקבל את העזרה - תנאים החלים על אופן השימוש בכספים, על הוצאתם היעילה, על מסירת דינים וחשבונות על הפעולה הנעשית בהם, על פרסום שצריך להינתן לתוכניות ולשלבי הגשמתן וכולי. ההסכם מחייב את ישראל להיענות לצורכי פיתוחן של ארצות אחרות הקשורות בתוכניות עזרה טכנית עם ארצות הברית, על ידי משלוח מומחים למקצועות מוסכמים אם יהיו מומחים כאלה ברשותה של ישראל. כן מחייב ההסכם לתאם בין התוכניות שתבוצענה במסגרת ההסכם הזה עם ארצות הברית לבין פעולות דומות שתעשינה בעזרת הקצבות ממקורות של או״ם, וזה כדי להבטיח יעילות וחיסכון ולמנוע כפילות ובזבוז.

העזרה לישראל, שמדובר עליה בהסכם, תינתן ראשית על ידי משלוח מומחים מארצות הברית לישראל לתפקידי הדרכה במקצועות מסוימים, שנית על ידי משלוח מתלמדים או בעלי מקצוע מישראל לארצות הברית לשם התמחות והשתלמות במקצועות מסוימים, שלישית על ידי הענקת ציוד למטרות של מחקר תעשייתי. מרכז הכובד של התוכנית הוא הרבה יותר במשלוח אנשים מכאן להתמחות באמריקה, מאשר בהבאת מומחים אמריקנים הנה, אם כי מומחים אלה שיבואו מאמריקה כשלעצמם חשובים לנו מאוד.

ההצעות המפורטות שהוגשו על ידי ממשלת ישראל טרם נתאשרו. בין המקצועות שלדעתנו דרושים לנו בהם מומחים מחוץ לארץ, הצענו: טכניקה של סלילת כבישים, שיטות השקאה, עבודת רכבת, אריזה והובלה של פרי הדר, ארגון הבריאות הציבורית, חינוך מקצועי ועוד. בין המקצועות שרצוי להשיג בהם אפשרויות התמחות באמריקה בשביל אנשים שיישלחו מישראל סומנו: דיג ימי, משק הרכבות, תעשייה קרמית, ספנות ותיקון אוניות ועוד - (אהרון ציזלינג (מפ״ם):^[12] הרבה מילים לדרך בזויה)^[13] - כן מוגשת הצעה על אספקת ציוד למחקר באפשרות ניצולה של האבן הביטומנית לשם הפקת דלק.

הסכום העומד על הפרק איננו גדול כלל, אבל ערך התוכנית נמדד לא בסכום הכסף אלא בחיוניותם של המקצועות שבהם תאפשר לנו התוכנית להתמחות ולהתקדם - (שמואל מיקוניס (מק״י) מה הסכום? 100 אלף דולר?) - ממשלת ישראל מעריכה את העזרה שהוצעה לה על ידי ממשלת ארצות הברית. אין אנו רואים בה לדידנו כל חידוש עקרוני. מזמן הקמת המדינה חותרת הממשלה לגייס להדרכת ענפים שונים במפעל הבניין והפיתוח ובארגון המשק עזרה מומחית מחוץ לארץ, ולהשיג בחוץ לארץ אפשרות של התמחות נוספת בשביל בעלי מקצוע מישראל. היא פנתה כבר בעניינים אלה לכמה ממשלות, ולא תמיד נענתה בחיוב. לפעמים לא נענתה כלל. היא מקווה לתוצאות חשובות מההסכם הזה עם ארצות הברית. השמועות שנפוצו כאילו קבלת העזרה כרוכה באיזה פרס מדיני־שהוא מצד ישראל לארצות הברית מחוסרות כל יסוד ויש לראותן כפרי דמיון הפועל כנראה לפי שיגרה מסוימת. אין בנוסח ההסכם, ולא נזכר במשא ומתן כולו, דבר וחצי דבר על איזה תנאי או תגמול מדיני־שהוא.

להלן נפתח דיון רב־משתתפים על דברי שר החוץ. הדיון נמשך בשתי ישיבות כנסת נוספות ב־24.1.1951 וב־30.1.1951. את הדיון הסופי חתם מ״ש בנאום תשובה המובא להלן בעמי 90.