1 |
שידור ב״קול ישראל״[1] 11.1.1951
ישראל במשבר קוריאה
היתה
זו עצרת ממושכת ומשלחת ישראל נתבעה להתייצב בעת ובעונה אחת בכמה חזיתות. על נציגינו
הוטל להופיע גם לפני מועצת הביטחון ולדחות כמה תלונות מופרכות של מדינות ערב. גם
עצרת או״ם עצמה בלעה מרץ רב והיתה כרוכה בלבטים קשים. משלחתנו זכתה להקשבה מיוחדת
ולהערכה לא מועטה. כל הופעה של נציג ישראלי זכתה לתשומת לב, ורווחה הכרה כי בשעה
שנציג ישראל עולה על דוכן הנואמים יש לו מה לומר.
התסבוכת של קוריאה הטילה צל כבד על דיוני העצרת.[2] לא
עלה בידי העצרת לפזר את העננים הכבדים. אדרבה, הבעיות נסתבכו עוד יותר. לא יכולנו
בשום אופן לקבל את דעת המזרח[3] ואת
גירסתו על התפתחות המאורעות בקוריאה. לעומת זאת, לא הזדהינו בשום פנים בכל עם ראשי
הגוש האחר, אם כי היינו שותפים להנחותיו העיקריות.
שמחנו שמצאנו שפה משותפת עם הודו בכל העניינים.
היו מעצורים פנימיים, בעיקר מצד הודו, לשיתוף פעולה איתנו. הודו צריכה היתה להתגבר
על מסורת של ידידות ממושכת עם מדינות ערב, והודו לא השתחררה עדיין לחלוטין
ממעצורים אלה. אנו עדים להיסוסי הודו להופיע איתנו יחד, אך בכל הפגישות של הודו
וישראל באה לידי ביטוי קירבה נפשית ויחסי הערכה הדדיים.
היינו סבורים כי כוחות או״ם צריכים לפעול עד אשר
יוכרע גורל קוריאה, אבל מאוד הזהרנו את הגורמים האחראיים לפעולות הצבאיות בקוריאה
מתפוס מרובה ומנקוט עמדה אשר היה בה כדי לגרות את הצד שכנגד. היו לנו שיחות נוקבות
מאוד עם גורמים אלה קודם להצבעה הגורלית,[4] שנערכה בשלב הראשון של מושב עצרת או״ם כאשר תמכנו בהצעה זו -
ההצעה שיזמה בריטניה ושנתנה למקארתור[5] ייפוי כוח לחצות את קו הרוחב 38. עשינו זאת מתוך הנחה, כי כוחות או״ם ייעצרו בשלב מסוים. המאורעות
השתלשלו אחרת - ומשבר קוריאה החמיר.
לא ראינו את עצמנו פטורים מנסות לתרום תרומתנו
לפתרון בעיית קוריאה.[6]
