117. משה שרת בעצרת או״ם, ניו-יורק (אנגלית)[1]

25.11.1949

הפרדה בין ירושלים ומדינת ישראל - אשליה

אדוני היושב ראש, אני מבקש להגביל את עצמי בשלב זה להצהרה כללית של עמדתנו לגבי ירושלים. משלחתי שומרת לעצמה, כמובן, את הזכות לחזור לנושא זה ולהידרש ביתר פרטות

לכמה היבטים מסוימים של טיוטת ההצעה של ועדת הפיוס לארץ-ישראל,

של הצעת ההחלטה האוסטרלית [לבינאום ירושלים]

ושל התיקונים שהוצעו לגביה.

השינויים שנעשו במהלך המושב הזה בידי נציגי סוריה יידונו באחת מן ההזדמנויות הללו.

ירושלים מוסיפה להיות נקודת המוקד לקנאות ולמריבות והגיע הזמן שתוצא מזירת הוויכוח הבינלאומי על ידי הסדר ראוי ובר-קיימא. לא קשה יהיה להגיע לידי הסדר כזה אם ידונו באופן מעשי בתביעות השונות ואם ייעשה מאמץ כן ליישב את חילוקי הדעות. ברוח זו של מעשיוּת קונסטרוקטיבית נכנסת המשלחת הישראלית לוויכוח, תוך תקווה כי יהא זה השלב האחרון בתהליך הממושך של קביעת עתידה של ירושלים בידי האו״ם.

הקשרים ההיסטוריים הקובעים את ייחודה של ירושלים ידועים לעולם התרבותי כולו. שמה של העיר הזאת עורר במשך הדורות יראת כבוד דתית בכל חלקי העולם, אולם אין להרשות שהערצה עולמית זו תטיל את צל הקנאות על בעיה זו. ירושלים הייתה מקור השראה רוחנית למיליוני אדם במשך מאות רבות בשנים. לעם היהודי כעם הייתה ירושלים ונשארה סמל לגדולתו בעבר, כוכב השביט שכיוון את נדודיו, נושא תפילותיו ומגמת תקוותיו לגאולה שלמה. אותו הניגוד שבין הפסיכולוגיה הלאומית והבינלאומית בכל הנוגע לירושלים קיים בין עומק משמעותו של העניין הלאומי ובין העניין הבינלאומי - ואין להטיל ספק בעומקם של רגשות אלה.

הזיקה המיוחדת לירושלים הביאה לידי כך, שהיהודים, אפילו תחת שלטון הטורקים, היוו את רוב תושביה של העיר. בשנים המאוחרות יותר בנו את ירושלים מחדש כמרכז הרוחני, התרבותי והמדיני בארץ-ישראל. כל תקוותיהם ומאמציהם לתחייה לאומית ולהשגת עצמאותם ינקו מההשראה העליונה שרק עיר הנצח שלהם, והיא לבדה, יכלה להשרות עליהם.

מעמדה המרכזי של ירושלים בחיי ארץ-ישראל היהודית, ובעם היהודי בעולם כולו, הוכר במלואו על ידי העולם הנאור. ראשי הכנסייה היו בין התומכים הנלהבים של גישה זאת. כשהוצעה לראשונה תוכנית המדינה היהודית על ידי בריטניה הגדולה ב-1937, היה זה ראש הכנסייה הבריטית, הארכיבישוף מקנטרבורי המנוח, שעמד על כך כי ירושלים תהיה חלק ממדינה זו. במילון התנ״כי בהוצאת ״ווסטמינסטר״, שהוצא לאור בשנת 1944 על ידי שלטונות הכנסייה המוסמכים, אנו מוצאים את התיאור הבא של ירושלים:

״עיר הקודש, הבירה הידועה של יהודה, של ארץ-ישראל ושל יהודי העולם״.

היה זה אפוא קורבן עצום כאשר הנציגים היהודים במושב העצרת הכללית של או״ם בשנת 1947 ויתרו על תביעתם לכלול את ירושלים היהודית במדינה היהודית. ספק אם היה אי-פעם ויתור מרצון דומה על דברים העומדים ברומו של האינטרס הלאומי - מתוך התחשבות בדעת הציבור בעולם. אולם ויתור זה נעשה משולל כל יסוד, ואילו היינו ממשיכים בוויתור הזה היה הדבר מביא לידי אסון משום שהעולם לא הצליח לקיים את הסמכות על ירושלים אשר קיבל לידו, כפי שהוא טוען.

כאשר נערכה התקפת הדמים על ידי הכוחות הערביים על יהודי ירושלים ועל עצם סמכותו של ארגון האומות המאוחדות, העדיף או״ם להסתלק מאחריותו הקשה. אין בדברים אלה כל ניסיון להטיל דופי. יש בהם אך ורק משום תיאור עובדה. אולם עובדה זו היא הרת תוצאות. בשלב המכריע והקובע, כאשר השלטון שהתקיים בירושלים במשך שלושים שנה חדל להתקיים ונוצר חלל ריק, לא נתמלא החלל הזה על ידי ארגון האומות המאוחדות. נסיגתו של או״ם הייתה שיטתית ומלאה.

התקנון לירושלים בינלאומית כפי שעוּבד על ידי מועצת הנאמנות, תוך שיתוף פעולה מלא עם נציגים יהודים, נדחק הצדה. הניסיונות הרבים להחזירו לחיים נתקלו בהתנגדות נמרצת מצד המועצה עצמה ומצד העצרת הכללית. הניסיון האחרון מעין זה נעשה ביום 29 ביולי 1949. באותה ישיבה היסטורית היה היחיד שתמך בהצעה לחדש את הדיון על התקנון הזה המציע עצמו. מבין יתר חברי הוועדה הצביעו 8 נגד ו-3 נמנעו.[2]

ייתכן מאוד שאו״ם קיבל על עצמו לראשונה את האחריות לירושלים בלי לשקול היטב את התוצאות האפשריות. כשנתקל במצב חירום גילה או״ם, כי לא היו בידיו האמצעים לטפל במצב הזה. הנסיגה לעמדה פסיבית הפכה אפוא להכרח המציאות. אם כן הדבר, הרי לא ייתכן לדרוש עתה לשוב למצב החוקי הקודם - כאילו לא נפל דבר מאז ועד עתה.

כשהועמדו היהודים בפני הברירה - להילחם על קיומם או להיכנע - בחרו להילחם. והם ניצחו - הם הצליחו להחזיק בידם לא רק את חלקם ונחלתם בירושלים, אלא גם לקיים את הקשר בין ירושלים למדינת ישראל. קשר זה, שנותק באופן תיאורטי במועצות או״ם - הקשר בין העיר ומדינת ישראל - חוּדש באש הקרבות של ירושלים הנצורה, אשר חשה להגנתה. קשר זה קוּדש בדמם של 1,490 יהודים אשר נפלו בקרבות ירושלים בלבד. היו אלה תושבים אזרחים של העיר, גברים, נשים וילדים, וחיילי צבא ישראל שגויסו בירושלים או במדינה כולה. ירושלים שואבת את עמדתה האיתנה מהזיכרונות המרים, שעודם חרותים בזיכרונם של תושביה –

זיכרונות הפגזת האויב שירק אש והשמדה יומם ולילה,

זיכרונות הסכנה החמורה של רעב וסיוט הצמא כשנעזבו לנפשם על-ידי העולם כולו.

חוויות מעין אלה נחרתות עמוק בזיכרונם של בני אדם ומחשלים אותם בהחלטתם.

הקשר החי בין ירושלים היהודית ומדינת ישראל הוא אשר נולד מחדש ביתר שאת מתוך חוויות אלו. הוא חוּדש באש ובחרב להלכה ולמעשה. ההפרדה בין ירושלים ובין מדינת ישראל, אשר נוצרה בהבל פה, הפכה אשליה. הניסיון הטרגי וההירואי הוכיח בעליל, כי אין להפריד בשום צורה בין המדינה והעיר. צווי ההצלה העצמית הם אשר התעלו על הנכונות המקורית לקבל את פסק הדין הבינלאומי. כשם שפסק דין זה עצמו הפך להחלטה שאינה בת ביצוע משום שאלֵה, אשר מחובתם היה לקיים אותה נכשלו בתפקידם, כן בטלה הסכמתם של היהודים לפסק דין זה - הסכמה שניתנה תוך ויתור על תביעתם היסודית. הדרישה המקורית כי ירושלים היהודית חייבת להוות חלק אינטגרלי של מדינת ישראל הוכחה בעליל על ידי עובדות שאין לסתור אותן. אפשר לתאר את התהליך שנוצר, כסדרה של עובדות שרירות וקיימות שאין לשנותן. גם לאחר שחוסלה סכנת הנפשות, נשאר הצורך לעמוד על המשמר. תפקיד זה הופקד באופן טבעי בידי צבא ישראל.

חבל ההצלה שהושלך לירושלים בעומדה באש הקרבות כמעשה של שעת חירום - הכביש החדש וצינור המים - עברו אחר כך באורח טבעי למשרד הממשלתי הישראלי הנוגע בדבר. כן אירע גם לשיטת הקיצוב והאספקה. גביית המסים הועברה כדבר מובן מאליו למשרד האוצר. צריך היה לקיים את החוק והסדר והיה זה מגוחך אילו הותקנה מערכת חוקים מיוחדת בשביל ירושלים, ועל כן הוכרז על תוקפם של חוקי ישראל גם בירושלים. מכל הבחינות האדמיניסטרטיביות נקלטה העיר בתוך המדינה. כל המערכת החיה של היחסים היומיומיים והקשרים לזמן ארוך שבין ירושלים היהודית ושאר חלקי ארץ-ישראל היהודית, אשר נותקו באופן אכזרי בחרב האויב, קמו מחדש כאשר חוסלה החרב הזאת. עתה חודשו הקשרים האלה לחלוטין. אולם ירושלים היהודית איננה ולא תהיה לעולם עיר רגילה. מעמדה המיוחד וחשיבותה המרכזית אינם ניתנים להתבטל. שיקולים כלכליים ומוסריים כאחד חייבו ומוסיפים לחייב את המשך העברתם של מוסדות מרכזיים, אשר מאז ומתמיד שוכנו באופן סדיר בירושלים.

היה זה מתחילתו ועד היום תהליך טבעי ומחויב המציאות. ראשית באה ההגנה וההצלה, אחר כך השיקום והחזרת החיים התקינים על כנם. כאשר נציג אוסטרליה [ג׳ון הוּד] ביקש כאן לתאר את ההתפתחות הזאת כמעשה מכוון כדי להפר את החלטת או״ם, הרי יש להדגיש מחדש, כי ההחלטה המקורית הופרה על ידי תוקפנות ערבית ולא הוצאה לפועל על ידי או״ם עצמו מתוך כוונה תחילה. ינסה נא נציג זה לתאר לעצמו כיצד הייתה נוהגת ממשלתו אילו עמדה בפני אותן הבעיות החמורות ומקריבה אותם הקורבנות. מה הייתה עושה ממשלתו אילו על שכמה הייתה מוטלת אותה אחריות בתור שומר יחיד של אותם הערכים ההיסטוריים. מסופקני אם יוכל לטעון, כי ממשלתו הייתה נוהגת אחרת משנהגנו אנחנו. אנו, על כל פנים, איננו יכולים להסכים לכך, כי הצלתה של ירושלים, או כל פעולה שנבעה ממעשה זה, יכולה לעמוד עתה לביקורת כלשהי. בצדק הצביע נציג אוסטרליה על התפקיד החשוב שמילאו ממשלתו ומשלחתו בסייעם לישראל להגיע למעמדה כיום. משלחתי מוכנה לאשר כל מילה שאמר על יחסה של אוסטרליה לבעיית ארץ-ישראל. הייתי מוסיף ומשתמש בהזדמנות זו כדי להביע הערכה לתרומתו האישית של שר החוץ האוסטרלי [הרברט אוואט] ושל הנואם עצמו להסכמה הבינלאומית ולהכרה הבינלאומית בישראל. אינני מטיל ספק בכך, כי אהדתה של אוסטרליה וידידותה לישראל איננה רק אפיזודה חולפת במדיניותה הבינלאומית. אולם כאן אין זו שאלה של ידידות ואהדה בלבד. כאן כוונת הדברים להכרה בצרכים היסודיים של תהליך החיים.

אגב, הנחתו של נציג אוסטרליה, כי במושב העצרת בפריס הביעה משלחתי את הסכמתה לחזור להחלטת 29 לנובמבר ביחס למעמד ירושלים או גבולותיה של ישראל, מבוססת כנראה על אי-הבנה. בכל הנוגע לגורלה של החלטה זו מצפונה של ישראל שקט ונקי. אם החלטה זו לא הוגשמה לא אנו האשמים בכך.

אנו היינו היחידים מכל הנוגעים בדבר, אשר היינו מוכנים למלא אחר כל הסייגים שהחלטה זו קבעה לגבי עתידנו.

אנו היינו היחידים שלקחנו עלינו את המשימה לתת לה תוקף. כל יתר הצדדים הנוגעים בדבר או שנלחמו בפועל נגד ההחלטה הזאת, או שלא פעלו כלל.

החוב אשר אנו חבים לאו״ם על הכרתו בזכותנו לחיות כאומה עצמאית במדינתנו - אשר לגבי דידנו היא היסוד העיקרי והנצחי של החלטת ה-29 בנובמבר - חוב זה הוא חלק בלתי נפרד ממצענו המדיני. אולם, עם זאת, אין בדעתנו לשכוח, כי על אף ההחלטה הזאת היה רק כפסע בינינו ובין השמדת כל קיומנו, כי נאלצנו להילחם על הצלת עתידנו במוצאנו בהחלטה הזאת סיוע מוסרי בלבד.

אם יש מסקנה אחת מניסיוננו ומהמצב הנוכחי הרי היא זאת - כי שום שלטון בינלאומי, אפילו יתבסס על בסיס נכון ככל האפשר, ואפילו יעמדו לרשותו הסכומים הדרושים והכוחות המזוינים הדרושים - לא יוכל לעולם למלא את הצרכים ולהביא לידי גידולה והתפתחותה של ירושלים היהודית באותה מידה שעושה זאת ממשלת ישראל, למרות הגבלותיה ובעיותיה הקשות. ואילו גם הצליח שלטון בינלאומי מבחינה מינהלתית וחומרית, היה נכשל בהכרח בעניין החייב להיות המגמה המרכזית של כל ממשלה טובה - הערובה לחיים בלתי תלויים וחופשיים.

וזוהי הבעיה המרכזית. שלטון בינלאומי בירושלים, שאינו שואב את סמכותו מרצונם החופשי של תושבי ירושלים, מונע מתושבים אלה אותה הזכות היסודית שממנה נהנים יתר תושבי ישראל - הזכות להשתייך למדינה בלתי תלויה כאזרחים שווי זכויות.

האם מצבה הדתי של ירושלים מצדיק מעשה כזה?

האם חייבים אינטרסים אלה לגבור על האינטרסים היסודיים ועל התביעות החוקיות של בני תרבות?

האם לא ייתכן להגן על המקומות הקדושים וכלום אין אפשרות להבטיח את האינטרסים הדתיים, אלא על-ידי הגבלות השוללות מתושביה היהודיים של ירושלים את זכותם להגדרה עצמית מדינית ואזרחית?

האם זהו באמת האינטרס לזמן ארוך של הכנסיות ושל המוסדות הדתיים, כי חייבים הם לקבל על עצמם את האחריות לפגיעה מתמדת במהלך התקין של החיים החילוניים ובזכות האוכלוסייה להגדרה עצמית?

האם אין דרך אחרת לספק את ההרגשות הדתיות העמוקות אשר ירושלים מעוררת בעולם הנוצרי והמוסלמי, בלי לפגוע בריבונותה הרגילה של ישראל?

התשובה לשאלות אלה היא שלילית. אנו מקבלים את קדושת הקשרים הדתיים האלה עם ירושלים ואינטרסים אלה יכובדו במלואם באזור היהודי של ירושלים. אחד מעקרונות היסוד שלנו, הכלולים לעד בהכרזת העצמאות שלנו, הוא חופש הדת, שמירת המנהגים הדתיים וכולי. חופש הדת כולל חופש העלייה לרגל והבטחת הגישה לכל המקומות הקדושים והדתיים. אנו מוכנים לקבל על עצמנו אחריות מיוחדת לביטחונם ולמעמדם של המקומות הקדושים בירושלים. אנו מוכנים לקבל את הסמכות המפקחת של או״ם בכל הנוגע למקומות הקדושים. שוללים אנו כי לשם מטרה זו יש צורך להגביל את עצמאותו של עמנו ולהכניס שלטון זר לתוך חייו הפנימיים. איננו רואים כיצד אפשר יהיה להגשים למעשה הגבלה מעין זו בכל הנוגע ליהודי ירושלים, אשר עתה לא מפריד ביניהם דבר מיתר אזרחי ישראל, או מכל סוג אחר של אזרחים של מדינה דמוקרטית וחופשית בכל הנוגע לחירותם לחיים מדיניים עצמאים.

תוכניתה המוצעת של הוועדה המפשרת לגבי עתידה של ירושלים אינה יכולה להתקבל על ידינו בעיקר משום שהיא מבוססת על הקמת שלטון זר על האזור כולו ומשום שהיא מחייבת לכפות על יהודי ירושלים שלטון בלתי דמוקרטי ולהגביל את עצמאותה של ישראל. מעיקרון יסודי זה נבעו כמה סגולות מיוחדות שהן בלתי צודקות ובלתי מעשיות. לו גם ניתנו הגבלות אלה להגשמה, אי-אפשר היה לפתור את הבעיה באופן משביע רצון, והן היו משמשות מקור מתמיד של אנדרלמוסיה, מריבה ומשבר. אי-אפשר לכונן משטר יציב כלשהו על בסיס זה.

משלחתי חייבת להגיע לידי מסקנה, כי אפילו הנוסח המתוקן במקצת של תוכנית הוועדה, כפי שבא לידי ביטוי בנאומו של נציג ארצות-הברית, אינו עונה על הנקודה היסודית העומדת לוויכוח. אנו רושמים לפנינו, כי נציג ארצות-הברית הסתייג מההצעה המשונה הכלולה בתוכניתה של הוועדה - שנציב או״ם יוכל להגביל ולאסור על יישובם של יהודים בירושלים - אם כי אנו עדיין מלאי דאגה על העובדה, שנציג זה דורש כי נציב או״ם יוכל לשמור בידיו את הפיקוח בשעת חירום. כן אנו רושמים לפנינו את עמדתו של נציג ארצות-הברית, כי

״חוקי ישראל יישארו בתוקפם בירושלים כפי שהינם בתוקף עתה״.

נציג זה קבע, כי ההחלטה בדבר השלטון המדיני בירושלים צריכה להישאר בידי תושביה, וכנראה גם בידי הממשלה הנוגעת בדבר בכל הנוגע למינהלה באזור זה. אולם נשאר

העיקרון היסודי של שלטון בינלאומי קבוע בשטח זה,

והעיקרון שחייבת להתקיים סמכות העולה על סמכותה של המדינה, או המתנגשת עמה.

נכון הדבר כי גם במסגרת השלטון הבינלאומי המשיכו לדרוש קיום אוטונומיה מקומית רחבה ביותר - אולם אין לקבל דרישה זו כנחמה. המונח ״שלטון מקומי״ הוא יותר מעורר דאגה מאשר הוא משרה ביטחון הואיל והוא מראה רק על חוסר עצמאות.

עמדתו של נציג ארצות-הברית אף היא מחייבת הקמתה של מועצה כללית, אשר סמכויותיה יוגדרו רק בעקיפין, אולם היא תוכל רק להפריע בצורה מתמדת במהלך הרגיל של הממשל. מועצה זו חייבת להיות מורכבת יהודים וערבים במספר שווה. אשליה היא לחשוב, כי מועצה מעין זו תוכל לפתח רגש של שיתוף.

כן דורש נציג ארצות-הברית בתקיפות את פֵירוזה המיידי של העיר. אין אשליה מסוכנת יותר. פירוז היא מליצה קלה. בכל הנוגע לעיר הקודש נשמעת סיסמה זו כמושכת וכאפשרית ביותר, ואם כי ההצעה משקפת את הדאגה הרצינית לשלומה ולביטחונה של ירושלים, קיים ספק רב אם לקחו בחשבון את התוצאות המעשיות האפשריות.

מצב הביטחון בירושלים ברגע זה נקבע על ידי הסכם שביתת הנשק הישראלית-עבר-הירדנית, אשר אותם מסעיפיו הנוגעים לירושלים נשמרו בקפדנות בכל אשר נוגע למניעת פעולות איבה. זה כבר חודשים רבים ששקט ושלום שוררים בעיר כולה. שביתת הנשק אפשרה, ולמעשה כללה, צמצום הכוחות המזוינים של שני הצדדים. אם יבוא שלום פורמלי בעקבות שביתת הנשק, אין ספק כי אפשר יהיה להגיע לידי צמצום נוסף של הכוחות. למעשה כבר הופעל פירוק נשק הדרגתי אם כי רק חלקי. לדרוש עתה פירוק נשק גמור ומיידי - אין זאת כי אם דרישה שאינה ניתנת להגשמה, ואשר מנוגדת לעצם המטרה העומדת נגד עיני הדורשים.

ירושלים היהודית מוקפת שטחים ערביים משלושת עבריה. פירוז מוחלט של האזורים היהודיים והערביים של ירושלים לא היה מביא ביטחון ושיווי משקל. פירוז כזה היה משאיר את האזור היהודי במצב גרוע בהרבה והיה פותח אפשרות של התקפות פתאומיות אשר ירושלים היהודית לא הייתה יכולה אז להודפן. אין להפוך את היהודים לבני ערובה לגורל. הבאת שלום לירושלים הינו תהליך אשר אין להחישו באופן מלאכותי. הסכם שביתת הנשק הוא הסכם בינלאומי מחייב ותנאיו יכולים להשתנות, תוך הסכם הדדי של הצדדים החתומים על הסכם זה.

אנו רשמנו לפנינו, כי דעתה של משלחת ארצות-הברית אינה עדיין מוחלטת בעניין זה וכי היא מוכנה לעיין בכל ההצעות החדשות אשר עלולות להקל על התוכנית או להביא לידי הסכם כללי.

אנו שוללים את תוכנית הוועדה המפשרת לגבי ירושלים אפילו בצורתה המתונה. הבעיה המרכזית העומדת ברורה וקבועה. לא ייתכן הסדר יעיל ובעל תוקף, אשר לא ישאיר את הסמכות הקיימת ואשר לא יאפשר להמשיך ולהוציא לפועל את כל הפעולות הרגילות של ממשלה בלי הפרעה. אין לפתור את הבעיה על ידי כפיית האינטרסים הדתיים על החיים הרגילים, ואין האינטרסים הדתיים הקבועים דורשים זאת. ירושלים אינה רק אוסף של מקומות קדושים. בייחוד בחלקה החדש היא עיר תעשייה, מסחר, חינוך ותרבות. קיימות פעולות ספרותיות ואמנותיות בחיים הרב-גוניים של ירושלים ואזרחיה היהודים הם אנשים גאים אשר אינם נופלים מכל אנשים אחרים בקנאותם לחופש ובדרישתם העיקשת לעצמאות מדינית מלאה. תושבים אלה הכריזו השכם והערב בפי נציגיהם הנבחרים, כי ממשלתם היא ממשלת ישראל וכי לא יכירו בכל ממשלה אחרת. קשה לראות עתה כיצד אפשר יהיה לכפות עליהם מרותה של סמכות זרה. קיים צורך בינלאומי להגן על המקומות הקדושים ולהבטיח, כי האינטרסים הדתיים של כל העדות בעיר הקודש לא יופקרו למען אנשי ירושלים. אולם באותה מידה לא ייתכן לפגוע בזכויות ובאינטרסים של תושבי ירושלים אך ורק בגלל קשריה הדתיים של העיר. לא קיים כל הכרח לקורבנות מאיזה צד-שהוא כשאפשר להביא לידי הרמוניה הדדית.

למשלחת הישראלית כבר הייתה הזדמנות להצביע על צורת הפתרון לבעיה, אשר היא רואה אותה כאפשרית וכצודקת. הצעת פתרון זו מקבלת את העיקרון של דאגה בינלאומית לשלום המקומות הקדושים באמצעות האו״ם. משלחת ישראל מקבלת את ההנחה, כי הממשל הבינלאומי חייב להידרש לדאגה זו, אולם המשלחת הישראלית סבורה, כי הממשל הבינלאומי הזה צריך להיות בעל אופי פונקציונלי ולא טריטוריאלי, כלומר, ממשל זה חייב לטפל בפיקוח על המקומות הקדושים באמצעות השלטונות המתאימים. המשלחת הישראלית מצביעה על האפשרות, שסמכות פונקציונלית זו מטעם או״ם בכל ירושלים תצורף לבינאום מוחלט של העיר העתיקה, בה מרוכזים המקומות הקדושים העיקריים. בכל הנוגע לאופן הפיקוח באזור העומד עתה תחת פיקוחה של ישראל, הרי המשלחת הישראלית מאמינה, כי הדרך הטובה ביותר לפיקוח יעיל מעין זה היא בהסכם בין או״ם ובין ממשלת ישראל כתוצאה מהחלטה מיוחדת של העצרת הכללית. הסכם זה יכלול את התחייבויותיה של ממשלת ישראל ואת סמכותו של או״ם בעניין זה.

חתימת הסכם מעין זה לא תהווה סטייה מסמכותה של העצרת הכללית, שנשארת בתוקפה כסמכות עליונה. הריני יכול להבטיח לנציג צרפת, כי הדאגה שהביע בנקודה זו בלתי מבוססת. רעיון ההסכם נובע מההנחה, כי חובתה של ממשלת ישראל היא בעלת יותר תוקף מוסרי באם תוגדר בהסכם שייחתם באורח חופשי, מאשר באם יוטל באופן רשמי על ידי סמכות עליונה. משלחתי משוכנעת כי בדרך זו תוכל ממשלת ישראל לשאת באחריות יעילה יותר, וכי הסדר כזה ישרת שירות טוב יותר את האינטרסים של המקומות הקדושים ושל העניינים הדתיים.

כדי למנוע כל אי-הבנה העלולה להתעורר יש ברצוני להזכיר, כי רעיון השלטון הבינלאומי בעל הסמכות הפונקציונלית הובע ברורות בפני הוועדה המדינית המקבילה (אד הוק) של עצרת או״ם על ידי נציג ישראל לפני קבלתה של ישראל לאו״ם. ב-5 במאי 1949 אמר מר אבן:

״דרך אפשרית אחת לפתרון הבעיה היא בהגבלת הממשל הבינלאומי באזור, כך שלא יחול על העיר כולה אלא רק על אותו חלק ממנה הכולל את הריכוז הגדול ביותר של מקומות דתיים והיסטוריים״.

הצעה זו הוצעה על ידי ממשלתי בפריס בתחילתו של המושב הנוכחי של העצרת. לעומת זה, אפשר להמשיך ולדבר על שלטון בינלאומי, אשר יחול על העיר ירושלים כולה אבל יוגבל פונקציונלית על מנת שיעסוק אך ורק בהגנה ובפיקוח על המקומות הקדושים מבלי להתערב בהיבטים החילוניים והפוליטיים של החיים והשלטון. ההבדל שבין העיר החדשה והעיר העתיקה, וכל אשר נוגע לחשיבותה, מודגש בבירור מעבר לכל הדגשה. העיר העתיקה, הכוללת בתוכה את המקומות הקדושים ביותר של שלוש הדתות, על כל הפטריארכיות הנוצריות, המנזרים, בתי המחסה, המוסדות הדתיים המוסלמיים. הרובע היהודי על בתי-כנסיותיו העתיקים העומדים הרוסים עכשיו, הוא רק חלק מירושלים הנמצאת עכשיו בידי הערבים. היא כוללת רק 6.5 אחוזים מן השטח העירוני של ירושלים העתיקה ורק 2 אחוזים של שטח בניין הערים שלה.

מחוץ לחומות מחזיקים הערבים ב-38 אחוז מאזור בניין ערים של ירושלים, כפי שהוגדר על ידי ממשלת המנדט כדי לאפשר את גידולה והתפתחותה של העיר. אם אפשר יהיה לשכנע את התושבים הערביים הנוכחים של העיר העתיקה לעבור למקומות שיכון נוחים יותר, הרי אפשר יהיה להפוך את העיר שבין החומות לאזור רחב ידיים ומכובד ואפשר יהיה לשחרר אותו מכיעורו ומזוהמתו. אזור זה היה כולל רק מקומות קדושים ומוסדות דתיים, שיקודשו על ידי התפילות ועליות הרגל של אנשי כל הדתות תחת פיקוח או״ם. מימושו של שינוי זה יכול להיות מטרה ראויה ליוזמת האו״ם ועשייתו. עד אשר יושג שינוי מרחיק לכת מעין זה יש לכבד את אופיה המיוחד של העיר שבין החומות, יש להכיר בנושא זה כמחייב טיפול מיוחד. מכל מקום, יש למלא את דרישת היהודים בכל הנוגע לחופש גישה לכותל המערבי ולשיקום בתי הכנסת.

אין ממשלת ישראל מתנה כל תנאי, שעל ההסדר ביחס למקומות הקדושים בחלק היהודי של ירושלים להמתין עד להסדר מקביל ביחס למקומות הקדושים שבידי הערבים. מבחינתה, וככל שמדובר בשטח ירושלים היהודית, משלחתי מתכבדת להגיש לפני הוועדה את הצעת ההחלטה הבאה:

העצרת הכללית:

בהזכירה את החלטותיה הקודמות, שהביעו את דאגת האו״ם בכל אשר נוגע לירושלים נוכח הימצאותם של מקומות קדושים ובניינים דתיים בתוכה, רושמת לפניה כי הכרזת העצמאות של ישראל מ-15.5.48 עומדת על הגנתם של המקומות הקדושים של כל הדתות,

שואפת לממש את הזכויות הקיימות במקומות הקדושים, ובמיוחד את אותן זכויות ומנהגים שהיו בתוקף ב-14 למאי 1948, ולהשיג באופן זה ביטוי יעיל ומעשי למטרה זו,

מחליטה לפיכך:

לייפות את כוחו של המזכיר הכללי לחתום בשם האו״ם על הסכם עם ממשלת ישראל לגבי ההגנה והפיקוח על המקומות הקדושים בירושלים,

לדרוש מן המזכיר הכללי למסור למושב החמישי הרגיל של עצרת או״ם דוח על ההתקדמות שנעשתה בקשר לחתימת הסדר זה והוצאתו לפועל.

הערות: