102. משה שרת בכינוס הנוער והחלוץ, ירושלים[1]

6.9.1949

לבירור בעיות הנוער והחלוץ

כינוס נכבד, היושב ראש הודיע כי נושא הרצאתי הוא ״מדינת ישראל והתנועה החלוצית״. כאשר יושב ראש מודיע על נושא זוהי הצעה חשובה מאוד למרצה והמרצה אסיר תודה בעדו, אבל המרצה שומר לו גם מידה מסוימת של חופש דיבור וחירות החריגה מהמסגרת. אומנם אומר משהו על מדינת ישראל והחלוציות, אבל אומר משהו גם על דברים אחרים.

אלמלא חששתי ללקות בחוסר צניעות הייתי מנסה לכנות את הדברים שיש בדעתי לומר בכותרת:

״כיוונים למחשבה הציונית בתקופת ראשיתה של מדינת ישראל״,

ואני רואה את הכינוס הזה כניסיון חשוב, כאחד הניסיונות שצריכים להיעשות בתקופה הזאת לגבש את המחשבה הציונית בארץ ולהקרין אותה

קודם כל לתוך היישוב פנימה,

ושנית לגולה כולה.

אני אומר ״לגבש״ - בוודאי ידוע לכולכם כי גבישים דרכם לבוא לעולם כשהם מרובי צלעות ומרובי פנים, אף על פי כן הם גופים מגובשים. אנחנו נתונים בשלב הזה עדיין בפרק של תהייה נפשית ומחשבתית על המהות והפשר של התמורה ההיסטורית המהפכנית הכבירה אשר התחוללה בחיינו ועדיין אנו משדדים מערכות, לומדים את עצמנו מחדש ועושים ניסיונות של סיכום ושל התוויית דרך.

תקומת המדינה חוללה מהפכה עצומה במושגים שלנו על עצמנו ובמושגי העולם עלינו. היא גם זרעה לא מעט מבוכה והיא הצמיחה כמה תורות סלף, כמה הנחות מוטעות וכמה השליות.

שמענו, למשל, אנשים מתנבאים לאיזה פילוג, שמוכרח לבוא בחיי העם היהודי כתוצאה מהקמת המדינה - הפרדה בין ישראליים ויהודים, בין אלה שהיום אזרחי מדינת ישראל, אם בפועל ממש או בכוח, זאת אומרת שגמרו בלבם כי עתידם הוא בארץ ורצונם לעלות, ובין אותם חלקי העם שמנוי וגמור עמם להישאר בגולה. הם יתפתחו לעם אחר ואנחנו נתפתח לעם אחר. יתר על כן, משהוקמה מדינת ישראל - כך התנבאו אותם חוזים - ייקל תהליך ההתבוללות והטמיעה על חלקים גדולים של העם וטוב שיבואו ההתבוללות והטמיעה האלה, כי הדבר שמנע בעד ההתבוללות הוא אי-הכבוד אשר בה, ההרגשה שאתה פורש מן המחנה הנרדף ומצטרף אל הרודפים והעושקים. ההרגשה הזאת תפוג ותיעלם עם הקמת המדינה ועם הזדקפות שיעור קומתו של העם העברי בארצו.

זו הייתה תורת שווא ושקר, תורת כסל וטמטום. מדינת ישראל לא רק שלא הפרידה את העם ברחבי העולם לשתי חטיבות נבדלות, אלא היא איחדה את העם כולו לחטיבה אחת, כאשר לא איחד אותו עוד שום דבר במשך כל דורות הגלות ובכל מרחבי התפוצות שלנו. אנחנו יודעים היטב כי רחוקים אנחנו - כעם יהודי בעולם - עדיין מאוד מאותו הליכוד, מאותה האחדות ומאותה הדריכות למעשה המשותף אשר אליו אנו נושאים את נפשנו. ואף על פי כן אל נתעלם מן התמורה הכבירה שהתחוללה ואל נמעט את ערכה, כי בה הערובה להצלחת אותם המאמצים, אשר אליהם קרא וגייס החבר שקדם לי הערב. נפלו מחיצות בין יהודים על ידי הקמת מדינת ישראל ולא הוקמו מחיצות חדשות. נתבטלו משפטים קדומים, נתיישרה העקמומיות שבלב. רק כמה בודדים, אם אישים ואם חוגים, הם יוצאי דופן, שדינם כאותו יוצא מהכלל אשר לא יצא אלא ללמד על הכלל. העם כולו כבר בתקופה של ערב העצמאות, בתקופה של הקרב האחרון והמכריע - וכוונתי לקרב המדיני האחרון והמכריע שקדם להשגת העצמאות - התלכד כולו ועוד לא היה מחזה מרהיב כזה בחיינו היהודיים, השסועים והמסוכסכים,

איך מכל קצות תבל הושטו הידיים להחזיק בדגל העצמאות,

איך מכל קצות תבל זרמו הצעות, עצות, התנדבות לעזרה,

איך נתגייסה מאליה התמיכה במאמץ המדיני המשותף.

וכאשר החל השלב השני והמכריע של המערכה, השלב הצבאי בארץ, איך נהרו בני היהודים בעולם כולו לאותו הקומץ שעמד כאן בחזית ואיך הזדקפה קומת כולם למראה זרי התהילה אשר הניצחון ענד לראש צבאנו כאן, איך כל יהודי הרגיש את עליית ערכו כיהודי, הווה אומר עליית ערכו כאדם, הווה אומר עליית ערכו כאזרח אותה המדינה שהוא אזרחה, קודם כל בעיני עצמו, בעיני בניו, בעיני שכניו הלא-יהודים, איך הרגיש כל יהודי ממיניסטרים של ממשלות - אם באנגליה או בצרפת או בארצות אחרות - ועד נהגי טקסי ברחובות ניו-יורק, כי נפל דבר אשר גלל חרפה מעליו, אשר זקף את קומתו, אשר אפשר לו להרים ראש ולהביט בעיני העולם כולו בגאווה כשווה עם שווים.

אמרתי באסיפה אחת באמריקה, מתוך הסתגלות למונחים המקובלים באותה סביבה, ש״העסק״ הזה של היותנו יהודים מכניס עכשיו הרבה יותר משהכניס בזמן מן הזמנים מיום שאבדה לנו עצמאותנו. כדאי להיות יהודי. כדאי להיות יהודי הקשור למדינת ישראל, יהודי שיש לו איזה חלק ונחלה, איזה מגע שהוא, איזה אפשרות להזדהות עם מדינת ישראל,

כי היא מקרינה אור רב עליו,

כי היא חולקת לו כבוד,

כי היא מרימה את קרנו.

מכאן הנהייה ומכאן החתירה לאיזה שיתוף-שהוא.

הסכנה היא של הסתפקות בהנאה הזאת, של הסתפקות במועט.

הסכנה היא, שההרגשה הזאת תיהפך להרגשה של איזו נחת פסיבית, שלא תיהפך למקור של הפעלת מרץ גנוז.

הסכנה היא, שהרגשת הסיפוק הזה והרגשת הגאווה הזאת תהיה מקור לשאננות ולאשליה, שתסוּף חרדה מלב העם היהודי למעמדה המעורער עדיין של מדינת ישראל, שייטחו העיניים מראות את הסכנות האורבות לה, שיתרופפו חושי העמידה על קיומנו העצמי במלחמה, הן המדינית ואולי הצבאית מחר.

אלה הן הסכנות. אבל הסכנות האלה נובעות מעצם הרקע המצמיח גם את הישועה. על הרקע הזה של אחדות חדשה, של ליכוד חדש, של יתר גיבוש ההכרה היהודית, של הצטללות הגאווה היהודית - ניתן גם להיאבק עם הסכנות הפנימיות האלה.

הסכנות שהצבעתי עליהן הצמיחו כמה הנחות מוטעות ואשליות בקרב המחנה הציוני. ואולי לא במחנה הציוני, אבל בהרבה פינות חשובות שלו החלה רווחת ההנחה, שהתנועה הציונית מילאה את תפקידה ההיסטורי, שהיה לה במשך תקופה מסוימת ועתה מותר לה וחובה עליה לרדת מעל הבמה. התעוררו ספקות ופקפוקים. אנשים אמרו: כל עוד היינו תנועה ציונית, שאיפה, מאמץ של עלייה והתיישבות, מותר היה ליהודי כל הארצות, בהיותם אזרחי אותן ארצות, להיות גם חברים לתנועה הציונית. עתה, שהתנועה הציונית פירושה הזדהות רשמית, לא רק נפשית, אלא רשמית ומעשית עם מדינה עצמאית, מתעוררת בכל חריפותה שאלת הנאמנות הכפולה, שאלת השניוּת שבאזרחותו של היהודי. אזרחה של מי הוא? של מדינת ישראל או של ארצו? המדינה הזאת תתקבל מחר לאומות המאוחדות - ואף אומנם היא נתקבלה. כחברה באומות המאוחדות היא תנקוט מדיניות מסוימת, היא תצביע כך או אחרת או תימָנע בשאלה זו או אחרת מהצביע והדבר יכול להביא אותה לידי התנגשות עם הרבה מדינות שהם אזרחיהן - ומה יהא עליהם? האם לא הגיעה השעה לחסל בכלל את ההסתדרות הציונית ולהוריד את התנועה הציונית מעל במת ההיסטוריה היהודית לאחר שמשאת נפשה נתמלאה עם תקומת מדינת ישראל?

אני סבור שהעם היהודי הולך ומתפכח מהאשליה הזאת, מההנחה הכוזבת הזאת. אני סבור שהוא מבין יותר ויותר את הצורך בעזרה רבתי, ואם איננו מבין אזי נדרשים מאמצים גדולים - ואפשריים המאמצים האלה ויש בהם ברכה גדולה והם יישאו פרי - לעורר את הכרתו להערכת האחריות המוטלת עליו להקמת המדינה הזאת על תלה כמדינה קולטת עלייה המונית וכמדינה בונה את שממות הארץ. יתר על כן, אני סבור שאפשר לעורר מחדש את ההכרה - ומתעוררת מחדש ההכרה - בצורך של עֵרות מדינית בלתי פוסקת נוכח הסכנות והקשיים האורבים לנו עדיין בראשית דרכנו - כי עדיין אנחנו בראשית דרכנו כמדינה עצמאית - נוכח ההתנגשויות הפוקדות אותנו עם מדיניותן של מדינות אחרות, בתוכן מעצמות גדולות, בתוכן מעצמות שיש ליהודים מעמד בהן ודעה בהן, ויש שכר למאמץ המדיני של הציבור היהודי בהן כפי שהוכיחה מלחמתנו המדינית על עצמאות. ייתכן שיבוא כאן שידוד מערכות.

ישנה שאלה חמורה מאוד מה זאת להיות ציוני בתקופה הזאת - האם יכול להיות ציוני שאיננו עונה על השאלה על ידי עלייה? ייתכן שיש שאלה של צורותיה העקרוניות של התנועה הציונית. ייתכן שאפשר לכנס עכשיו לתוך המסגרת הארגונית המונים הרבה יותר גדולים, חוגים חדשים, וייתכן שיש לשמור על המסגרת הקיימת. בין כך ובין כך לא אנסה אגב דברי הערב לפסוק הלכה בשאלות רציניות אלה. ברור כי השעה מחייבת התעוררות מחדש וביצור רב של התנועה הציונית ברחבי תבל. הלוואי ויהא הדבר ניתן בכל ארצות תבל. כידוע אין הוא ניתן וחל משבר וחלה נסיגה חמורה מאוד במספר ארצות, לא מסיבות פנימיות כי אם מסיבות חיצוניות. ישנה גם אשליה, פרי בורות ושטחיות, אבל גם אלה תכונות שלא פסו מן החיים היהודיים, שעם תקומת מדינת ישראל אין צורך יותר במאמצים כספיים גדולים - יש מדינה ובידה מכונת מסים. תמיד לימדו את הציונים כי השלטון הוא בידי זרים וזרים אוכלים את חֵילינו, ואנחנו צריכים בעצם לשלם מסים כפולים, משלמים מסים לממשלת המנדט והיא מפרנסת במסים האלה את השירותים המיועדים ליישוב הערבי, ואנחנו צריכים לתרום מחדש ולהחזיק בתי ספר ובתי חולים ומוסדות אחרים, וזו הייתה אחת מההצדקות של פניותינו לגולה. עכשיו ישנה מדינה וכל המסים הולכים למטרותיה של המדינה ולמה לנו להתאמץ?

שנית, במידה שמדובר על התיישבות חדשה או על עלייה גדולה, ומובן שאין להטיל מעמסה גדולה זו על משלם המסים הישראלי, שהוא יכלכל את קליטת העלייה הגדולה ואת ההתיישבות הגדולה, הרי שוב יש מדינה והיא יכולה לגייס מילוות - היא קיבלה כבר מילווה של 100 מיליון דולר מאמריקה והיא יכולה לקבל מילוות חדשים. ויש אומרים שישנה תוכנית קלה יותר ממילוות, ישנה ״תוכנית מרשל״ ואז אין זה מילווה אלא מתנה, ומה אנו כי באים אלינו שוב בדרישה לאמצעים? צריך להחדיר את ההכרה, שאין זה כך. זה מאמץ אבל מאמץ העלול לתת שכר ולהביא סיכויים. והסיכויים אינם כמו שהתנבאו כמה רואי שחורות. אומנם ישנה נסיגה פה ושם, אבל בדרך כלל, בהיקף העולמי, מרחיבות הקרנות הציוניות את פעולתן ויש צורך בהרחבת הפעולה הזאת והיא אפשרית. יש צורך במאמצים מיוחדים לגיוס הון פרטי ואין טעם בחידוש הוויכוח שימיו כימי ההגשמה הציונית - מה עדיף ממה, הון לאומי או הון פרטי? שניהם עדיפים על אפס פעולה ושניהם הכרחיים, והכרחיים בממדים הרבה יותר גדולים, והרחבת שניהם אפשרית כשם שהיא הכרחית. עוד לא הייתה תקופה שבה היו מוכרחים גיוסו של ההון הפרטי לבניין הארץ וגיוסו של ההון הלאומי לבניין הארץ להיעשות בממדים כאלה ובקצב כה מהיר.

אולי אחת האשליות המסוכנות והקשות ביותר שהחלו להתפשט בחיינו, וכאן נדמה לי שהנגע הזה פשה בראש וראשונה בציבור היושב בארץ, זוהי האשליה שתמו ימי חלוציות בישראל. חלוציות היה בה צורך, היא הייתה צו השעה והכרח הגורל כאשר היא הייתה המשען היחיד. כל מה שעשינו עשינו בכוח הכרתו החופשית של הפרט היהודי ושל הפרט הציוני. כל מה שעשינו עשינו כתנועה התנדבותית. לא יכולנו לחייב ולא יכולנו להכריח. יכולנו רק לפנות אל רגש החובה ואל המצפון, לעורר את האנשים לפעולה חופשית. כך ביצענו את מפעל ה״הגנה״, כך ביצענו גם את הגיוס בימי מלחמת העולם, כך הקימונו את ראשית צבא ההגנה לישראל, כך ביצענו התיישבות וכך הנהגנו איזה משטר של סדר בחיינו - על ידי הזדקקות לרגש החובה ולהכרה המוסרית, על ידי השתייכות כולנו לים הכללי מתוך התנדבות ומתוך חירות. אשרינו שאיננו זקוקים יותר לכל אלה. אשרינו שישנו עכשיו בידינו מכשיר כביר מחייב. אשרינו שהצלחנו להקיף את עצמנו בחישוק ברזל של משמעת ממלכתית ובמרכזו של המעגל הזה פועלים מכשירים כבירים ממלכתיים - יש מדינה ויש תקציב של מדינה, והתקציב הזה מוכרח להיות מכוסה, האמצעים מוכרחים להיות מגויסים, ויש מכונת חוקים ומשפטים, יש מפעלים שהמדינה תבצע אותם, ואשר לפרט - הוא חופשי להתדפק על שערי המשרדים ולבקש משרות.

אינני חושב שיש צורך להרבות בדברים במסיבה זו להוקעת הסילוף, הנביבות והתלישות אשר בהנחה הפסולה והנפסדת הזאת. עוד לא הייתה תקופה - מהיום אשר דרכה על אדמת הארץ הזאת רגלו של החלוץ העולה הראשון בתקופתנו-אנו, זאת אומרת בתקופת שבעים השנים האחרונות - עוד לא הייתה תקופה שניתכּנו בה עלילות כאלה לחלוציות, זאת אומרת שנפרשה לפניה יריעה כה רחבה של פעולה, של הישג ושל ביצוע, ושהוטלה עליה אחריות חמורה כזאת לניצול ההזדמנות ההיסטורית ולאי-החמצת השעה הגדולה כמו התקופה הזאת.

נכון שהמדינה היא מנוף כביר, אך היד האוחזת במנוף הזה אף היא צריכה להיות יד חלוצית. אינני מפריד ומחלק את המחנה - מדינה מזה וחלוציות מזה. המדינה במובנו הצר של המושג הזה, המנגנון הממלכתי, הממשלה עם כל המשרדים, עם כל מערכת הפקידוּת, מכונת המסים, כל המפעלים והיוזמות שהמדינה יכולה לפתח ולבצע מזה, והציבור שמתעורר מרצונו החופשי מזה. אינני מפריד בין אלה ולו גם מסיבה אישית. עם כל אי-הצניעות שיכולה להשתמע מזה, אני מבקש רשות להימָנות עם הציבור החלוצי. בכל הענווה והרכנת הראש אני מבקש זכות להימנות איתו. אני בטוח שאיש מחברַי בממשלה לא יוותר על הזכות להימנות אתו. אני בטוח שאיש מהעומדים בעמדות מפתח רבות במנגנון הממשלה לא יוותר על הזכות הזאת. אני תפילה כי כל המחנה הגדול של עושי דבר המדינה יתחרו איש ברעהו לזכות באצטלה הזו ובכבוד הזה של חלוציות. ואם מדינתנו היא מדינה חלוצית הרי התקופה שאנחנו חיים בה היא תקופה חלוצית בהקמת המדינה ועיצובה. ואם חלילה תסתלק מאיתנו השכינה החלוצית, לשווא יהיו המאמצים שלנו, ייבש המקור היחיד שממנו אנחנו יכולים לשאוב את השראתנו, את שאר הרוח שלנו, שבלעדיו לא נקים את המדינה הזאת ובלעדיו לא נגן עליה בפני כל הפורענויות הצבאיות, המדיניות והכלכליות הנשקפות לה עדיין. אבל לא די באלה. לא די ביד המנגנון וביד הממשלה. יש צורך בהמוני ידיים, כי המשימה שאנחנו הטלנו על עצמנו, אולי יותר נכון, שההשגחה ההיסטורית היהודית הטילה על הדור הזה, היא משימה כה עצומה בממדיה ובאחריות הכרוכה בה, שבלי מאמץ ער ומאוחד של המונים גדולים, מתוך הכרה ברורה, מתוך התמסרות ומתוך הערכת כל חומר האחריות, לא נעשה את הדבר הזה.

אחד מסילופי האשליות שעוד נלוו לכל המבוכה הזאת, ואשר החלה כאילו להשתרר בתוכנו, היא הדעה הנפסדת שהחלו משמיעים אותה,

שכאילו המדינה מפריעה להתעוררות החלוצית,

כאילו המדינה חותרת תחת ההתיישבות העובדת,

כאילו המדינה מתנקשת בחופש התנועה החלוצית וכיוצא באלה.

האמת היא כי המדינה משוועת להתעוררות הכוחות החלוציים ולהתגברות החלוציות בתוכנו - בלעדיה היא נידונה לכישלון.

והחלוציות דרושה לנו קודם כל כדי למלא את שתי המשימות ההיסטוריות הכרוכות ומשולבות זו בזו - תקומת העם ותקומת הארץ, בניין העם ובניין הארץ. בשני התהליכים האלה, שלכאורה אנו מנוסים בהם, כי אנו עוסקים בזה יום יום זה שבעים שנה רצופות, חלה תמורה מהפכנית, גידול מסחרר בהיקף, בקצב ובגיוון. חל שינוי כזה בממדי הכמות, שיש להגדירו כמהפכה גמורה באיכות. אי-אפשר להשוות כלל את התעודה העומדת בפנינו כיום עם מה שידענו תמול שלשום - לא בעלייה ובקליטת עלייה ולא בהתיישבות, בגאולת קרקע וביישוב נשמות. בפעם הראשונה אנו עומדים בפני החיזיון ההיסטורי הנשגב, אבל מלא אימה, נורא-הוד, של קיבוץ גלויות.

עד עכשיו הייתה עלייה. עכשיו ישנו קיבוץ גלויות. אינני יודע אם כבר עמדנו על מלוא משמעותה של התמורה הזאת. לארץ נוהרים המוני עולים אשר בבואם לארץ ובהשתקעותם בארץ, וגם עוד בשבתם במחנות, הם מהווים ציבורים ציבורים, גיבושים גיבושים. נעצר תהליך שהיה התהליך המבורך ביותר בעיצוב היישוב - תהליך ההתבוללות הציונית היישובית. התבוללות כשלעצמה איננה דבר רע. אנחנו קראנו אותה על חיזיון מסוים בגולה, שמובן מאליו שכאשר אומרים ״התבוללות בגולה״ זוהי התבוללות של העם היהודי בעמי הארצות ואובדן עצמאותו וקיומו. אבל כאן בארץ התנהל כל הזמן תהליך של התבוללות - התבוללות היהודים איש ברעהו והתבוללות כל קבוצת עולים חדשה בַכלל שהיה מגובש יותר. ואנחנו יודעים שתהליך זה היה רחוק מאוד מלהגיע לגמר השלמתו ערב העצמאות.

עוד היו עדוֹת בתוכנו,

עוד היו הרגלים ומושגים שונים בתוכנו

ועוד היו לשונות שונות בתוכנו.

אבל אין להשוות כלל את המצב ההוא עם המצב שישנו עכשיו. כשאתה עובר עכשיו במחנות, אפילו איש כמוני, שבמקרה נהנה מעתודה לשונית מסוימת, שיכול בכל רגע לגייס אותה, אתה נתקל בחזית הזאת, שהעתודה הזאת היא כאין וכאפס לעומתה.

איך אפשר היה להתכונן וללמוד רומנית?

ואיך אפשר היה להתכונן וללמוד הונגרית, בולגרית וסרבית?

אפשר היה עוד ללמוד את הערבית של ערביי ירושלים, אבל את הערבית של מרוקו, אלז׳יריה, טוניס ולוב איך אפשר היה ללמוד?

אבל אלה אינם יחידים ואינם קבוצות. הם המונים, ציבורים שלמים, שבטים שלמים. בבואם הם נשארים מגובשים, הם חיים את חייהם אם במחנות או בכפרים נטושים או גם בערים, עצם עובדת בואם מחנות מחנות מחייבת את גיבושם בארץ, כי איננו יכולים לפתור את שאלת שיכונם על ידי דחיסתם בכל מיני חורים ונקבים ביישוב הקיים. כמו שלא יכולנו לפתור את שאלת קיומנו על ידי התדחקותנו לתוך היישובים הערביים, ובנינו מושבות וערים ויישובים יהודיים, ושכונות בערים המעורבות, כך מתנהל גם עכשיו תהליך קליטת העלייה ברובו המכריע - בוודאי יש יוצאים מן הכלל - לא על ידי פיזור ובנייה על פני כל השטח, לא על ידי יצירת מזיגה, כי אם על ידי שמירת עצמיותם ונבדלותם של הקיבוצים האלה אם במפעלי שיכון או במקומות עבודה, בכבישים שהם יוצאים אליהם בוקר בוקר, ובוודאי בכפרים הנטושים או בשטחים אחרים שהם מתיישבים בהם.

והנה, זהו הלא היסוד, שממנו עלינו לבנות את עם ישראל של העתיד, עם ישראל במובן המיוחד של המונח הזה - העם של מדינת ישראל. הלא זהו העם שעליו תטיל המדינה את כל יהב הגנתה, הלא בשבילנו אפילו מבחינת הביטחון בלבד העלייה ההמונית הזאת היא ההכרח הראשון. זה הגורל, שהצלחנו לכרות הסכמי שביתות נשק עם כל המדינות השכנות שמסביב ועל ידי כך לגבש את המעמד הטריטוריאלי שלנו לאיזו תקופה. אינני יודע מה אורכה של התקופה, אבל הצלחנו לגבש לתקופה מסוימת ואנחנו יכולים לנצל את ההפוגה הזאת גם כדי להיפנות לתפקידי בניין, קליטת עלייה והתיישבות במידה גדולה יותר מאשר יכולנו אלמלא מספר זה של שביתות נשק, וגם לערוך בתקופה הזאת מחדש את כוחנו ולבנות את צבא העתיד על יסודות מוצקים ואיתנים יותר מאשר אפשרי היה הדבר בתוך תקופת הקרבות.

בשבילנו הצעד הראשון לביטחון עצמי ולהרחבת המדינה זהו גידול מהיר מאוד, ואיננו יודעים כמה זמן תימשך תקופת היציבות הזאת, כי יש תהליך של זיון במדינות השכנות וישנה תמיד על האופק סכנת מלחמת עולם שלישית, ואיננו יודעים כמה זמן ניתן לנו לגדול, ליצור ולהיבנות ולכן דרוש לנו קודם כל גידול גדול, מהיר ורחב ממדים של כוח האדם שאפשר יהיה - אם יהיה צורך - לגייס את כולו, ושכוח הצבא יהווה אחוז גדול של כוח האדם, אחוז שהוא יורד ועולה ועל ידי כך יהווה מעמסה עולה ויורדת על תקציב המדינה. הציבור החדש הזה הוסיף ליישוב היהודי של מדינת ישראל קרוב ל-50 אחוז ועדיין הוא גדל והולך. אומנם כאילו פחתו המספרים החודשיים, אבל גם המספרים החודשיים האלה, שפחתו, הם לאין שיעור אחוז גדול יותר ממה שהיו פעם והם אחוז גדול יותר ממה שחשבנו למקסימום של עלייה לפני שתיים-שלוש שנים.

איך יתגבש כל החומר האנושי המגוון הזה, המפולג והשעטנזי, לעם אחיד, עם בעל הכרה, עם בעל יכולת של מאמץ ושל קורבן, בעל יכולת נפשית ויכולת רוחנית, לעם מאוחד בתגובותיו וברגשותיו? בלי רגש עמוק ובלי הכרה ברורה ובלי אחדות שבמחשבה ובמעשה לא ייעשה הדבר הזה ולא יעמוד העם הזה בפני פורענויות קשות. ואולי נכונו לנו פורענויות קשות מאוד, כי לא היה חיזיון דומה לזה בהיסטוריה - שאחרי כריתוּת ופרישוּת מארץ המולדת, שארכו תשע-עשרה מאות שנה, יתקבץ עם מפוזר ומפורד ברחבי תבל ויָשוב לארצו ויקים בה מחדש את עצמאותו. אין לשער כלל את הזעזוע שהדבר הזה גרם לעולם הסובב אותנו. אין לשער כלל את עוצמת אש השנאה הבוערת עדיין בקרבם. והעם הזה צריך להיות מייד מוכן, ער יומם ולילה, תמיד על המשמר כאיש אחד. דווקא משום שהוא הרשה לעצמו טיול כזה על פני ההיסטוריה ועל פני כדור הארץ, דווקא משום שהוא כה איחר לחזור, דווקא משום שהוא חזר עכשיו מפוזר ומפורד וכה שונה איש מרעהו.

תמיד ראינו את השליחות בהבאת דבר ארץ-ישראל לגולה. הלכנו לגולה, הבאנו לשם את ארץ-ישראל. עכשיו עלינו ללכת קודם כל אל הגולה שבארץ-ישראל. אינני בא להקל. אני בא להכביד על ידי תוספת דגש ועל ידי תוספת נטל, ונכון אמר אחד הדוברים לפני - כמו כל צדקה, כמו כל מעלה ומידה טובה, כך גם החלוציות צריכה להתחיל מבית. ובכן, ישנה גולה גדולה שעלינו לעורר אותה ולחנך אותה ולהפעיל אותה ולהזרים אותה לארץ. אבל ישנה גולה גדולה כבר פה בארץ, במחנות, בכפרים הנטושים, בשטחי השיכון החדש, בעבודות המיוחדות הנעשות להעסקת עולים, בשכונות הנידחות של הערים. אתה בא לכפר נטוש והנה לפניך מראה מרהיב, כל הכבוד וכל הגדולה ליוזמים ולמבצעים, למחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לקרן הקיימת, למרכז החקלאי, לתנועות ההתיישבותיות ולשליחיהן על ההתיישבות בכפרים הנטושים ובמשלטים, הרשת הפזורה למרחוק בפינות נידחות, פעולה הנעשית בקצב מהיר לאין שיעור לגבי כל מה שהיינו רגילים לו עד עכשיו וגם מה שחשבנו לאפשרי, אבל כל זה מפגר. אתה בא לכפר הנטוש, אתה מוצא שם כולם בולגרים או כולם רומנים או כולם הונגרים, לפעמים רומנים והונגרים, כי ישנם אזורי ספר בין שתי הארצות האלה ששם יש אנשים המדברים גם רומנית וגם הונגרית, וגם יידיש עוזרת קצת, אם כי אינה פותרת את השאלה.

באחד הכפרים האלה נכנסתי לבית והייתה שם אישה שדיברה רק הונגרית ושום שפה אחרת בעולם לא ידעה. רציתי לשאול אותה שאלה.

נמצא שם יהודי שדיבר הונגרית ורומנית, אולם לא דיבר אף מילה אחת יידיש.

נמצא יהודי שלישי שדיבר רומנית ויידיש.

טוב שיהודי רביעי לא דיבר רק עברית אם כי זה מוצדק בהחלט וזה יכול להיות, אבל הוא דיבר גם יידיש והוא תרם תרומה לקפיצת הדרך - הוא דיבר ליהודי שדיבר יידיש ורומנית,

יהודי זה תרגם לאיש שדיבר רומנית והונגרית,

והיהודי השלישי תרגם לאישה בהונגרית וכך הריקו את השאלה מכלי אל כלי,

ואחר כך האישה ענתה ולבסוף התחילה התשובה שלה לנסוע חזרה.

עד עכשיו היינו רגילים, שבשעה שהייתה באה עליית נוער והיא הייתה הולכת להתיישבות העובדת, הייתה הולכת לחברת נוער. כשהגענו לממדים גדולים בשכבר הימים, היה בא עולה חדש, הולך למשק, היה נבלע מייד בציבור חלוצי, דיבר עברית, נעשה בעל הכרה, נכתש מייד במכתש עד שכעבור איזה זמן אי-אפשר היה להכיר אותו והוא ״התבולל״. בימי המלחמה היה נקלע לאיזו פלוגה צבאית, בימי ה״הגנה״ היה נקלע לאיזה יחידה, בפלמ״ח נקלע לאיזו כיתה או גדוד, וכשבאה חברת נוער, נאמר נוער טורקי, הלכו לאשדות יעקב או לאיזה משק אחר, בימים הראשונים דיברו רק טורקית, כעבור חודשים אחדים אפשר היה לדבר איתם עברית, כעבור שנה התביישו אם פנו אליהם בטורקית וחלק שכחו את הטורקית. הוא הדין לגבי העלייה הגרמנית ולגבי העלייה מארצות אחרות. היינו מקיפים אותם באיזו עטיפה שהייתה מבוללת אותם ומטמיעה. אבל עכשיו הם עצמאים, עכשיו הם חופשים לנפשם. הם אי-שם במקומות שאף את שמותיהם לא התחלנו עדיין ללמוד בעל פה, חיים חיים עצמאיים. בכפר הנטוש הזה ישנו שליח אחד, מדריך אחד, ואני מתפלא שהוא איננו מתבולל...

אבל אין לנו ברירה אחרת. איננו יכולים לפתור את הבעיה על ידי זה שנקיף אותם באיזו סביבה. אנחנו יכולים לפתור את הבעיה רק על ידי זה שננעץ קנה בתוכם, אבל אנחנו מוכרחים לנעוץ הרבה קנים. מה יכול לעשות מדריך אחד של תנועת המושבים במושב של כפר נטוש, או סתם בכפר שלא ברור מה תהיה צורתו ההתיישבותית, אם בכלל יזדהה עם אחת הצורות ההתיישבותיות הקיימות? אם זה יצליח זה יהיה כפר עברי, אנשים יהודים היושבים על אדמה יהודית ומעבדים אותה, אולם מה יכול לעשות שם שליח אחד? ישנן בעיות מבעיות שונות, ישנם זקנים וילדים ונוער, ועל כל אלה ישנה לפעמים גננת לרפואה, או ישנו מורה המבלה שם חצי יום. מצד אחד טפין טפין ומצד שני ים רועש וסוער. איך נשתלט עליו בלי הסתערות חלוצית? מדוע לא יקומו מכל חלקי המחנה הזה אנשים שילכו לשם? בכל יישובי המשלט של ההתיישבות הקיבוצית ראיתי חברים ותיקים מקיבוצים הממלאים שם אותו תפקיד. מדוע לא נראה גם הופעה אחרת - וכאן אומר דבר של אפיקורסות, שיכול להיות שאשקול בעדה היטב בעיתונות, אבל סוף סוף יש חופש דיבור במדינת ישראל וחופשי אני לומר את הדבר הזה - מדוע לא יקומו חברים מנוסים וותיקים מהקיבוצים ולא ילכו לכפרים נטושים שאינם מתיישבים על יסוד העיקרון הקיבוצי? יש בתנועה הקיבוצית הרבה מאוד כוחות, זהו מצבר עצום של ניסיון ושל ידיעה חקלאית, חברתית, עברית, ארץ-ישראלית. הלא מבלי שישבו עם האנשים האלה יום יום ולא יאמרו להם רק מה לעשות, אלא יראו להם איך לעבוד, מה לזרוע ומה לנטוע, ויפתרו להם אלף אלפי בעיות של ארגון ובניין משק, ויום יום יסעו איתם העירה לשם השגת מכונה ורכישה אחרת ולשם טיפול בכל מיני עניינים, ולא רק זה - צריכים לשבת איתם גם בשעות הפנאי, לספר להם משהו על הארץ ועל המפעל, לפקוח את עיניהם לדעת מה שהם עושים, מה קדם להם, ליצור שם איזו סביבה, ליצור קשרים מאחדים עם הכפר הסמוך, עם הכפר הוותיק ועם היישוב העירוני. צריכים ללכת לשם מורים וגננות ומדריכי נוער ונשים מ״ארגון אימהות עובדות״, ואיכרים ותיקים מהמושבות הישנות. האומנם אינם יכולים אנשים להתפנות לשם כך לשנה או לחצי שנה או לחודשים אחדים?

ברור הדבר שפעולות אלה אינן יכולות להיעשות מתוך אנדרלמוסיה. זה מחייב ארגון ומסגרת וכלים. לא ייתכן שכל אחד ילך לאיזו פינה ויעשה ככל העולה על רוחו. מוסדות מרכזיים צריכים לדאוג לכך. הם צריכים לכוון והם צריכים לדאוג לחלוקה נאותה של הכוחות, למיון ולבירור הכוחות, למען העמיד כל איש במקומו בכדי שתופק מפעולתו התועלת הגדולה ביותר. אבל מבלי התנדבות המונית, מבלי התנדבות של אנשים רבים מכל הגילים, אולם בייחוד מגיל הנוער, ואנשים ממקצועות שונים, שיעמידו את עצמם לרשות הפעולה הזאת ויתרמו לשם כך שנה או חצי שנה או חודשים אחדים - ומי שיכול יותר תבוא עליו ברכה גדולה - למען התעודה הגדולה הזאת של בניין עם בפועל ממש, במכוון, לא יקום הדבר. קודם זה נעשה מאליו. אפשר היה לסמוך על הזמן. [הבריטים] לא הרשו לעלות לאנשים רבים. תוספת העלייה הייתה אחוז כזה מהיישוב, שאפשר היה לסמוך על מה שקוראים בז׳רגון העברי ״הפרוצס הסטיכי״ - שהדבר הזה ייעשה מאליו.

עכשיו אי-אפשר לסמוך על כך שיהיה לנו זמן, כי הדבר מוכרח להיעשות מהר מאוד, כי אנחנו בחזית, כי אין אנחנו יודעים מה יקרה בעוד שנה או שנתיים,

ושנית, אי-אפשר לסמוך על כך שהדבר הזה ייעשה מאליו, כי אנשים אלה אינם נכנסים כלל ליישוב [קיים], הם יוצרים יישובים חדשים, הם יוצרים יישוב חדש ובלי ארגון, בלי מאמץ מכוון, בלי העברת האנשים מהיישוב הישן במובן החדש של המילה, ליישוב החדש במובן הישן של המילה, לא יקום הדבר הזה. זה מחייב גיוס כביר של עוצמתנו החלוצית והפעלתה המהירה. וזה לא בִּמקום, אלא נוסף על אותו הגיוס של כוחות לגולה שעליו דיבר הנואם שלפני.

והעניין דחוף ובוער ודחיפותו של העניין מוגברת ומחמירה שבעתיים עקב היותו כרוך ומשולב כפתילה בשלהבת במשימה ההיסטורית השנייה המוטלת עלינו והיא יישוב שממות הארץ. וגם כאן חלה תמורה כבירה, שעוד לא הייתה כמוה. אין להשוות כלל מה שהתחולל ב-1948 עם מה שקרה בכל שבעים השנה, בכל עשר שנים ובכל עשרים וחמש שנה של שבעים השנה. בבת אחת הייתה הארץ שלנו. אבל לתמורה הזאת שתי פנים.

מצד אחד קפץ כאילו תהליך גאולת הקרקע קפיצה ענקית קדימה, זינק זינוק

אבל מצד שני יש תהליך שנעצר, והוא נעצר במידה מחרידה.

מהו התהליך שנעצר? מראשית התיישבותנו התברכנו בזכות גדולה, שאנחנו גורמים להרחבת השטח המעובד בארץ. זו לא הייתה התפארות שווא. אם לאט או מהר, מתוך מעלות ומורדות של הכסף, אבל בלי הפסק ובלי הפוגה, הלך והתרחב השטח החקלאי של הארץ כתוצאה מהתיישבותנו מאז יציאת קבוצת היהודים מחומות ירושלים להתיישב בפתח תקווה, לייסוד ראשון לציון, עד היום הזה. אי-אפשר לומר עד היום הזה, אלא עד שנת 1948. השטח התרחב

אם על ידי פעולתנו הישירה,

אם על ידי האמצעים שהזרמנו ליישוב הלא-יהודי והיה לו כדאי לעבד שטחים נוספים.

ב-1948 נעצר התהליך, כאילו הוסב גלגל ההיסטוריה אחורנית. בבת אחת התכווץ התכווצות אכזרית. השטח המעובד הוקטן. עוד לא עמדנו בפני סכנה כזאת. הלוואי ואחטא בלשוני. מסופקני אם נוכל זמן רב להחזיק מעמד במצב הזה. על כל פנים, לא נוכל להחזיק מעמד במצב הזה לאורך ימים בלי גבול. שימו לב מה הייתה הטענה העיקרית שלנו כלפי העם הערבי, כלפי השלטון וכלפי העולם? בוודאי, הייתה טענה של זכות היסטורית. אבל לא רק היא. הייתה טענה שהעם רעב לקרקע, העם כמֵהָ לקרקע, לעבודת אדמה. והטענה הזאת הסתמכה על העובדה, שחלק גדול מהארץ שומם ושעם אחר לא יְפַתח אותו אלא רק אנחנו. זו הייתה תביעה, שחיזקה לאין שיעור את התביעה ההיסטורית שלנו. בלעדיה ספק רב אם תביעתנו ההיסטורית גרידא הייתה מוצאת לה אותם המהלכים שהיא מצאה. ניזָהר שלא יתהפכו הדברים עכשיו. אנחנו עכשיו מחזיקים בשממה. יש [פליטים ערבים] מתדפקים על שערי הארץ. יש תובעים את האדמה הזאת. יש מוכיחים שהיא שלהם. על כל פנים, הם טוענים, שהם יכולים לעבד אותה ולהפרות אותה. לא על נקלה נוכל לשנות ולהפוך היפוך גמור את קו הטיעון שלנו. לא על נקלה נוכל להתכחש לעצמנו. במידה שאנחנו מיישבים ומעבדים פוקע תוקפה של הטענה הזאת נגדנו. כל זה במידה שאנחנו מוכיחים קצב מהיר ותנופה גדולה. בוודאי לא בשנה ובשנתיים נשתלט על כל השממה, אבל עלינו להראות איזה קצב ואיזו תנופה ואיזו הסתערות. נוכל לומר: הנה, ראו את המחנות ובהם יושבים 70 אלף איש, הנה, ראו את הרשימות כמה עומדים לבוא מצפון אפריקה ומטורקיה ומהמחנות! אֵי האדמה בשביל כל אלה? הכרחית לנו עתודה בשבילם. אנחנו נשתמש באדמה וננצל אותה עד תום. אם כך ננהג, אפשר יהיה לעמוד בפני הטענה, אולם לא נצליח אם ניהָפך לעכבר השוכב על דינרים.

שני הצרכים האלה, שאינני יודע מה מהם דחוק מחברו, מצטרפים יחד והם מוכרחים להשרות בקרבנו חרדה שעוד לא הייתה כמוה.

ישנה אימת התפוררות [חברתית] חדשה בארץ-ישראל

וישנה אימת שממה בארץ-ישראל.

ואנחנו נוכל להתגבר על שתיהן רק על ידי האצה, שעוד לא הייתה כמוה של קצב הפעולה ולא נוכל לעשות זאת בלי גיוס המוני של כוחות חלוציים.

כמדינה אנחנו עומדים עכשיו על סף ניסיון חדש, שאף הוא ניסיון חלוצי נועז - זוהי הקמת צבא הגנה לישראל על יסודות חדשים. עוד לא ניסה זאת שום גוי מגויי הארצות. לנו ישנו העוז לעשות זאת, באשר איננו רואים את הדבר הזה כדבר-מה מהפכני בחיינו. זהו המשך ישיר של המסורת שלנו. אבל אנחנו מרחיבים את המסורת הזאת ואנחנו מאיצים מאוד את הקצב שלנו כיאות לשעה בהתאם לצורכי הזמן. זוהי הקמת צבא, שכולו מושתת

ברגל אחת על אימון צבאי

וברגל אחת על הכשרה חקלאית.

זהו בעצם גיוס לא צבא, אלא גיוס מחנה של ביטחון המכוון לשרת את הביטחון בשתי דרכים –

גם על ידי הגנה בנשק בלבד

וגם על ידי שימוש משען לביטחון ויצירת יישובי מגן שיילחמו גם בנשק בשעת הצורך, אבל קודם כל יהוו, על ידי עצם קיומם, את משען המגן של מדינת ישראל, את משען הביטחון שלה.

הָכרתי העמוקה היא, שלא רק שלא פורק ולא חוסל הפלמ״ח, אלא נעשה ניסיון לעצב את כל צבא ההגנה לישראל על יסוד מסורת הפלמ״ח ולעשות את רוח הפלמ״ח ואת קנייני הפלמ״ח ואת עקרונות הפלמ״ח נחלה לכל בית ישראל הצעיר, לעשות לנחלה את כל הטוב, הטהור, האמיץ והנמרץ שבמסורת הפלמ״ח.[2]

אין לתבוע מידי מדינת ישראל ומידי ממשלת ישראל את עלבון הפלמ״ח. מדינת ישראל איננה שמרנית. היא איננה שוקטת על שמריה. היא איננה מקדשת דפוסים, שמילאו תפקיד בשלב ידוע. היא נוטלת את רוחם, את כל הטוב והיקר שבהם, והיא מרחיבה את מסגרתו של הטוב והיקר הזה. היא הולכת קדימה. היא איננה מקדשת ואיננה מצמתת ערכי עבר. היא עושה אותם מכשיר לעיצוב העתיד. זוהי חלוציותה, צבא ההגנה הזה יהיה אחד המכשירים החשובים. הוא בלבד לא יעשה את הדבר, אבל הוא יהיה אחד המכשירים החשובים

לגיבוש העם,

לאיחוד כל הגלויות,

לאיחוד הנוער של כל השבטים במסגרת אחידה אחת,

לתת להם לכולם לב אחד ושפה אחת ודברים אחדים.

גם המשימה הזאת לא תקום בלי נחשול של גיוס כוחות חלוציים והתמכרות רבה של כוחות מחנכים ומדריכים בהיענות של משקים ישנים וחדשים. רק במאמר הכנסת, רק בפקודות המטכ״ל ורק הודות לתקציב שיוקצב ורק על ידי גיוס חובה לא ייעשה הדבר הזה, כי אין כאן רק שאלה לגייס כך וכך אנשים ולחייב אותם בעבודה כזאת וכזאת, זה אפשר לעשות על ידי פקודה.

ישנה שאלה של רוח המפעל הזה, של חינוכו, של דריכותו.

ישנה שאלה אם הוא ימלא או לא ימלא את המשימה ההיסטורית המוטלת עליו.

אין שאלה אם העם הזה ייצא ידי חובת החוק. הוא ייצא ידי חובת החוק, וכל זה שוב ושוב נוסף על התפקידים החלוציים ברחבי הגולה.

אני רוצה להוסיף בשולי הדברים שאמר דובר קודם בעניין זה - אין ביטוי לטרגיזם של גורל ישראל הנגאל כאשר בתקופת הצהרת בלפור, כאשר הגענו סוף סוף לשלב הראשון של פעולה יותר רחבה בארץ ועל יסודות שהיו איתנים לפי מושגי הזמן ההוא, כאשר הגענו לגאולה פורתא, לישועה פורתא, נגדעה מגוף העם היהודי זרוע ימינוֹ - זוהי יהדות רוסיה. ועכשיו הגענו לגאולה השְלֵמה המדינית. אני אומר זאת ביודעים ובהכרה ומתוך אחריות שלמה, כי אם נשקפות לנו סכנות ופורענויות נילָחם וניאבק איתן לא כמו שנלחמנו קודם, אלא כעם ריבוני ועצמאי. זכרו מה קרה לאנגליה במלחמת העולם ומה קרה לברית המועצות, איך נלחמו. חייהם עמדו להם מנגד והם היו בסכנה, אבל הן נלחמו כמדינות ריבוניות ועצמאיות וגם אנחנו נילָחם כך. אולם אין פירוש הדבר ערובות בפני העתיד. העתיד מלא סכנות ואימים, והנה, כאשר הגענו לגאולה השלמה הזאת, שוב נגדעו מעמנו איברים [במזרח אירופה].

עם זה, רצוני לומר: אל ייאוש! לא רק אל ייאוש מנאמנותם של יהודים, ובעניין זה אפשר לציין חזיונות מרהיבים ומרנינים ביהדות הרוסית, שלא רק הדור אשר ידע את יוסף שמר לנו אמונים, אבל גם הדור אשר לא ידע את יוסף, אשר גדל על רקע חדש של התבוללות, כאילו ללא כל שורשים, התעורר לקול הדם ולבו פועם ברחבי רוסיה איתנו. אבל גם אל ייאוש לגבי המדיניות השלטת. הנה חל מפנה חשוב מאוד בפולין. אין זה רק עניין של עליית 15 אלף או אולי פחות, של 10 אלפים [מפולין] בחודשים הקרובים, אלא זה מתן חופש ההגדרה העצמית ליהודים שם - מי שרוצה לצאת לארץ-ישראל חופשי לצאת תוך זמן מסוים. מי שאינו יוצא תוך זמן זה, נשאר. זוהי ברירה חריפה. מה זאת אומרת מי שנשאר היום? מי יודע מה יהיה איתו מחר ומה יהיה עם בנו מחר? ישנם גבולות כאלה ומחיצות כאלו. אותם נביאי השקר שהתנבאו לניפוץ בית ישראל לשניים לא יכלו להבין, שגם אם יש יהודים האומרים: אין לי חלק ונחלה במדינת ישראל, אין הם בטוחים בפני

חיידק הציונות שידבק בהם מחר,

בפני יצר עלייה שידבק בהם

או שיידָבקו בו בניהם ובני בניהם כל זמן שהם יהודים.

מדינת ישראל אינה גורמת לטשטוש ההכרה היהודית בעולם, אבל מבחינת השלטון בארצות מסוימות אפשר להבין, ששם ישנו שלטון מסוים וצריך לגשת אליו כמו שהוא. אי-אפשר לדרוש ממנו שלמען ארץ-ישראל יתהפך לגמרי. הוא מה שהינֵהו וצריך לדון עליו בתחומיו. ואם כך ניגָשים, הרי יש בהחלטת פולין משום צעד גדול, חשוב וחיובי. מי יודע אם זה לא יצא ללַמד, על כל פנים, זה מלמד על אפשרויות חשובות של מדינות כמו בולגריה וצ׳כוסלובקיה.

אבל צריך שיהיה ברור - אנחנו לא נחדל מהריב הזה [עם המשטר הסובייטי], אנחנו מאוחדים בריב הזה פרט לאלה שאיננו מאוחדים איתם. אולם המחנה החלוצי כולו מאוחד בריב הזה, המדיני והמעשי, ואנחנו לא נתייאש אבל לא נֵיעגן לתקווה הזאת ולא נחכה עד שתתממש. נפנה לאותן הארצות שמהן אפשר להעלות אנשים, שבהן אפשר לפעול, שבהן הציונות חופשית וההכשרה [החלוצית] חופשית. יאמרו עלינו שאנחנו חד-צדדיים, שאנחנו מזדהים עם גוש אחד? יאמרו. הירא ורך הלבב במערכה הזאת ישוב אל ביתו. צריך שיהיה ברור הדבר הזה: השוויון תלוי באחרים, לא בנו. אנחנו מוכנים ואף מעוניינים ואף חותרים בכל כוחות נפשנו לקשר עם כל חלקי העם היהודי בכל ארצות תבל, אחת מהו המשטר, ואנחנו מוכנים להיכנס בידידות עם כל שלטון ועם כל משטר למען קשר עם אחינו בני ישראל בכל מקום שהם נחיתים. וגם כמדינה הנתונה באחת מנקודות המוקד של התסבוכת הבינלאומית איננו מזדהים עם גוש אחד נגד חברו. ידנו פשוטה לידידות לכל מי שמוכן להיות ידיד לנו, אבל לא בנו תלויה הידידות ולא נירתע ממראית עין של חד-צדדיות. אם נותנים לנו, לשרים, לבוא לארצות הברית ולנסוע שם ברחבי הארץ, להקהיל קהילות ברבים ולשאת לפניהם את דבר ישראל והציונות, לא נירתע מזה שיאמרו לנו: ״למה אתם נוסעים לארצות הברית ולא למוסקבה?״ אשרינו אילו היה ניתן לנו לנסוע למוסקבה בתנאים כאלה ולהיפגש פגישה ישירה וחופשית עם אחינו היהודים ולדבר איתם על ענייני ובראש וראשונה על ענייני מדינת ישראל.

אנחנו לא פקפקנו להיזקק ברכישת נשק למקור מסוים ולא חששנו פן יאמרו: ״אתם מזדהים״.

לא פקפקנו להזדקק לעזרה כספית ממקור מסוים מפחד פן יאמרו: ״אתם מזדהים״.

היינו מוכנים לקבל נשק גם ממקור זה. אנחנו מוכנים גם כיום לקבל עזרה חומרית גם מהמקור הראשון. נקבל עזרה שהיא חיונית לנו מכל מקור שייתן לנו בתנאים הנאותים לפי הכרתנו. הקשר שלנו עם כל חלקי העם היהודי הוא, תודה לגורל, חופשי ברוב הארצות ולכן הוא פעיל. בכמה ארצות הוא אסור, ולכן הוא חבוי, אך אין הוא נסתר. אין שם אפשרות של קשרים נסתרים, אבל הוא שם, חבוי וכבוש.

זהו חיזיון מופלא ומיוחד במינו. העולם יצטרך לקבל ולעכל את החיזיון הזה. אין לנו אח במקרא. היינו עם ללא דומה לו בהיותנו מפוזרים ברחבי תבל, עַם גולה נצחי. איש לא הקשה על התופעה הזאת. עכשיו יש לנו מדינה, אבל המדינה הזאת איננה מדינה של יהודי ארץ-ישראל בלבד. היא מדינה של העם היהודי. אלמלא הייתה מדינה של העם היהודי היא לא הייתה קמה. חובתה, אחריותה, לטפח קשר עם כל חלקי העם לא רק לשם עזרה כספית ולא רק לשם עזרה מדינית ולא רק לשם עלייה. גם במידה שישנם יהודים בפינות שונות בעולם והם אינם עולים כיום, וגם לא יעלו מחר-מחרתיים, בין שאין רצונם לעלות ובין אם מפני שאין ביכולתם לעלות, אנחנו נזקקים להם, אנחנו אחראים כלפיהם, אנחנו אחראים בעדם.

כל חוק שאנחנו מוציאים כאן,

כל נאום שאנחנו נואמים כאן,

כל מפעל שאנחנו מבצעים,

כל הצלחה שאנחנו נוחלים,

כל כישלון שאנחנו נכשלים בו,

משתקפים במעמדם, מרימים את כבודם או מורידים את כבודם, נותנים להם יתר ערך או מטילים עליהם צל. הם רגישים מאוד לזה. אין אנחנו יכולים להתעלם מזה. זוהי תופעה מיוחדת במינה. ישנן תופעות כאלה באופן חלקי - ישנה זיקה ידועה בין מדינת אירלנד והאירים באמריקה, ישנה זיקה ידועה בין מדינת יוון והיוונים בארצות אחרות. אבל אין דומה לחיזיון שלנו לא בממדים, לא בממדי הזמן ולא בממדי המרחב, ואין דומה לו באיכות. אין דומה לתופעה הזאת של האוניברסליות של העם היהודי וריכוז חייו הלאומיים והמדיניים במידה ידועה בישראל. זה בלבד גוזר על מדינת ישראל את המדיניות של אי-הזדהות ואת המדיניות של שלום. אינה מתעוררת שום בעיה, ולא תתעורר שום סתירה בין הזיקה של היהודי אי-שם בעולם למדינת ישראל - אותה הזיקה שקשה מאוד להגדירה אולם מבינים מהי, והיהודי בגולה מבין מהי - ובין חובת האזרחות והמשמעת שלו לארצו. אין סתירה. במה דברים אמורים? בעולם מאוחד ובעולם שיש בו שלום. לכן זהו צו ישראל, הצו של מדיניות ישראל, לחתור לעולם מאוחד ולעולם של שלום. הטרגיות היא בסתירה העצומה בין זיקתנו לעולם כזה ובין יכולתנו הדלה להבטיח אותו. לא בידינו הדבר. אבל נדע למה אנו חותרים, מפני שיש לדברים האלה לא רק ערך עיוני ומופשט ומוסרי בלבד.

הדברים האלה צריכים לשמש לנו נר במדיניות ולשמש לנו הסבר להצדקה לצעדים השונים ולמעשים השונים שהם ייראו אולי כמוּקשים פעם בעיני צד זה ופעם בעיני צד אחר. בעינינו הם אינם סטיות לצדדים, אלא חוליות בשרשרת של מדיניות אחידה. אבל אל נשכח - היותנו-אנו מעוניינים בזה, היות גורלנו תלוי בזה, אינם מבטיחים את הדבר. נראה בעיניים פקוחות: העולם עומד על עברי פי פחת. מפלצת המלחמה העולמית השלישית אינה סרה מעל האופק ויש שהיא מתקרבת. איננו יודעים כמה ניתן לנו לבנות ולגדול. אנחנו יודעים היטב מה פירוש מלחמה עולמית שלישית בשבילנו. פירושו

או השמדה חדשה של העם היהודי

או חרב העם היהודי איש ברעהו

או שניהם גם יחד.

פירושו הצמתת תהליך הגידול וההתבצרות שלנו בארץ. מי יודע אם אין פירושה פורענות שלא ידענו כמוה בארץ הזאת, מי יודע מה יתחולל מסביבנו. ולכן הצו הוא: חטוף ועלה, חטוף ובנה, חטוף והתגונן, חטוף והיחלץ וקווה לנס. אם לא יבוא הנס, עשית מה שבידיך ותפגוש את הפורענות ביתר כוח ואולי אז תינצל. ומי יודע - אולי גם יתרחש הנס.

הערות: