91. הכנסת, ישיבה ס״ג, תל-אביב[1]

2.8.1949

ההסכם הגרוע ביותר או הטוב ביותר?

סעיף א׳: מדיניות החוץ (המשך הדיון)

הדיון המדיני בשביתת הנשק עם סוריה ובנושא הפליטים, שהחל בישיבת הכנסת ביום הקודם, הסתיים בישיבה הנוכחית לאחר דברי כמה חברי כנסת. שר החוץ מ״ש השיב:

שר החוץ מ. שרת: כנסת נכבדה. הוויכוח הזה יסתיים בנאומו של ראש הממשלה ולכן אני סבור שהנני רשאי לנהוג קצת חיסכון בזמנה של הכנסת ולהסתפק רק בהערות אחדות לכמה נקודות הנראות לי כעיקריות.

תחילה אומר משהו בעניין שביתת הנשק עם סוריה. חבר הכנסת בן-אהרון הציג כאן את הקו, שכבר הפך למסורתה של האופוזיציה השמרנית, הנקראת ״מפלגת הפועלים המאוחדת״ - האופוזיציה הטוענת בכל שלב ושלב שאין לעשות את הצעד, שצריך להשאיר את הדברים על עומדם - אין לשנות במצב הקיים, אין לחתום שביתת נשק עם עבר-הירדן, אין לחתום, או לא היה צריך לחתום, שביתת נשק עם סוריה. אינני רוצה לחרוג מתחום הוויכוח וגם לא מהתחום המיוחד שלי ולהביא דוגמות מתחומים אחרים שגם בהם הייתה תמיד העצה היעוצה מאת האופוזיציה השמרנית לא לשנות מן המצב הקיים - תמיד התנגדות לכל ניסיון של הממשלה להביא לידי תיקון המצב.

לביסוס עמדתו הסתייע חבר הכנסת בן-אהרון בניתוח מקיף ונוקב של הסכם שביתת הנשק עם סוריה. אם ישב מישהו באולם הזה, בין בבית הזה למטה ובין ביציע למעלה, שלא קרא בעצמו את ההסכם, ושצריך היה לסמוך על הנואם הראשי של האופוזיציה שירצה לפניו את הפרשה וילבן לו את הכתובים, ודאי קיבל מהניתוח הזה רושם מוטעה בתכלית על תוכנו העיקרי של ההסכם.

חבר הכנסת בן-אהרון הגדיר את ההסכם הזה כהסכם הגרוע ביותר לשביתת נשק מכל ההסכמים שחתמנו עד כה. נכון מאוד. הוא ההסכם הגרוע ביותר אם למנות את הדברים הגרועים שבו. מבחינת הדברים הגרועים שבו - ויש דברים גרועים בכל הסכם של שביתת נשק - הוא הגרוע מכל ההסכמים. אך יש גם צד שני למטבע זה, ומבחינת הצד השני צדק חבר הכנסת דוד הכהן שאמר, שזהו הסכם שביתת הנשק הטוב ביותר מכל ההסכמים - הוא הטוב ביותר מפאת הטוב שבו.

והשאלה היא האם הטוב מכריע את הרע או הרע מכריע את הטוב? זוהי השאלה. חבר הכנסת בן-אהרון לא ניסה כלל להשוות את הרע אל הטוב, הוא ראה את עצמו פטור אפילו להזכיר את הטוב. מעניין מאוד, שפרט קטן כמו יציאתו הגמורה של הצבא הפולש מתחום ארץ-ישראל נעלם לגמרי מהניתוח הממצה והנוקב שלו. ודאי, כדי להשיג את הדבר הטוב ביותר היה צורך לוותר על משהו, לא היה מנוס מלהתפשר גם עם דברים גרועים, אולי עם דברים גרועים יותר מאשר בהסכמים אחרים. לפום צערא אגרא ולפום אגרא צערא[2] - כזהו המצב.

משונה מאוד היה בעיני תימהונו של חבר הכנסת בר-יהודה בנאומו, שלכאורה היו בו כל הסימנים של שיקול דעת רב, כשטען נגד ממשלת ישראל על שום מה הספיקה לנו הסבלנות לעמוד ולהתעקש [במו״מ עם הסורים] משך שלושה חודשים וחצי - אומנם הוא כל הזמן גרס שישה חודשים, בעוד שהמשא ומתן נמשך רק שלושה חדשים וחצי, אך אין זה משנה - ולבסוף ויתרה? כאילו כל הוויתור היה רק מצד ממשלת ישראל. לדידו, הצד שכנגד החזיק מעמד שלושה חודשים וחצי, עד הסוף, עד חורמה. מדוע צריך היה לקרוא כך את פרשת ההסכם ומדוע אי-אפשר היה לקרוא אותה להיפך? על שום מה החזיק הצד שכנגד שלושה חודשים וחצי בעמדתו העיקרית - בסרבו להוציא את צבאו מאותה רצועה, שבה שפך הרבה דם, שעליה הוציא הרבה דמים, והפך את מעמדו זה לעניין של כבוד המדינה, כבוד העם וכבוד המשטר - ולבסוף ויתר? אכן היה דרוש קצת מאמץ כדי להביא אותו לצעד הזה והדבר הושג. ולפי זה, ולא לפי שום קנה מידה אחר, יש לדון על ההסכם שהיה מוטל לפנינו בחינת טול או הרף, חתום או דחה, השג שביתת נשק או חזור למצב הקודם.

ודאי שההסכם הזה מוריש לנו ירושה לא קלה. אנו ניזָקק להרבה עמידה על המשמר ולכישרון לא להחמיץ הזדמנויות ולדאגה ממשית לביצור מעמדנו. מדוע צריך היה לקרוא מעל הבמה הזאת קריאות עורב שחור, כפי שעשה זאת חבר הכנסת בר-יהודה, ולהתנבא מראש, שמאמצים אלה לא יצליחו ולתת מראש עידוד ואומץ לצד שכנגד בהסתמכות על נאומים הנשמעים כאן מהדוכן הזה, לפרש את ההסכם פירושים מסולפים לדידנו ונפסדים מתוך בחינת ענייננו? מה תבונה הייתה בזה ומה פטריוטיות הייתה בזה - לאופוזיציה השמרנית התשובה.

ממשלת ישראל לא שכחה לא את עין גב ולא את דרדרה. היא אינה זקוקה להמרצות של האופוזיציה כדי לדאוג לביצור שתי נקודות אלה ולשקוד על תקנת האזור ההוא כולו. הביקור הראשון של משלחת ישראל לאחר חתימת ההסכם היה בעין גב. המשלחת בילתה שם כמה שעות תוך הרצאה והסברה של עניין ההסכם לחברי היישובים וטיכוס עצה יחד איתם - איך לבצר את המעמד במסגרת ההסכם. איננו זקוקים לתעמולה אופוזיציונית כדי להעריך את כוחה המופלא של עין גב בהחזקת מעמד עד היום וכדי לשקוד בכל הדחיפות על תקנת מצבה.

חבר הכנסת מרידור הדגיש כאן מאוד מאוד את ערכו של קו שביתת הנשק. רצוני להגיד לו, שכשאין אזור מפורז הרי הדבר היחיד שישנו הוא קו שביתת הנשק, אך כשישנו אזור מפורז, שממנו יצא צבא האויב, הרי הוא המכריע ולא הקו.

עכשיו לעניין העיקרי ששימש נושא לוויכוח. גם מבחינה זו הציגו לפנינו החברים ממפ״ם קו שמרני מובהק. הם אמרו תמיד, שלא ייתכן פתרון הבעיה אלא על ידי החזרת חלק הערבים. הם שאלו מדוע לא אמרנו זאת אז, מדוע לא הצענו זאת מלכתחילה? אין כאן לדידם שאלה של זמן, אין שאלה של נסיבות. נקוט עמדה, עמוד עליה, חזור ושנן אותה, אחת היא איזה רושם היא עושה ולאיזה תוצאות היא מביאה בזמן זה ובזמן אחר. אין לזה כל השפעה. כדברי ביאליק:

״מחוץ לַחֲליפוֹת עִתים, לא נפגמת ולא נכתמת״,[3]

זוהי עמדת מפ״ם.

נכון הדבר, שהייתה תקופה שראינו צורך להדגיש, בכל לשון של הדגשה, שעיקר פתרון בעיית הפליטים היא בהתיישבותם בארצות אחרות. זה היה באותו זמן, שהלחץ שהיה מופנה אלינו לא היה מכוון להשיג מאיתנו תרומה כלשהי. הוא היה מכוון להשיג את הסכמתנו להחזרה המונית של הפליטים לישראל.

אז, בפני הלחץ ההוא, היה צריך להציג חזית שפירושה היה: הדבר הזה לא יקום ולא יהיה. לא תהיה החזרה רבתי של פליטים. אז לא היינו מעוניינים, כמובן, לשים איזה דגש בשאלת התרומה [של ישראל בתחום ההחזרה], מפני שקודם כל היה צריך לעקור ממוחות בני אדם את ההנחה הנפסדת, שייתכן לפתור את הבעיה כולה על ידי החזרת פליטים לישראל, וצריך היה להפנות את מחשבתם לחיפוש אפשרויות אחרות ולמציאתן בארצות השכנות - אך גם אז, בעצם סערת הוויכוח עם גורמי חוץ, ואחרי כן בסערת הוויכוח במלחמת הבחירות, אף פעם לא אמרנו שאיש לא יחזור. ולא רק שלא אמרנו שאיש לא יחזור, אלא בכל שלב ושלב, בכל נאום ונאום, הדגשנו במפורש שאין אנחנו אומרים שאיש לא יחזור. השאלה העיקרית הייתה להגיע תחילה לידי בהירות מוחלטת היכן הוא עיקר הפתרון. מה עניין כאן למלחמת הבחירות? הדברים האלה נאמרו באוזני אומות העולם, באווירה מאוד שקטה [בעצרת או״ם] ב״פָּלֶה דֶה-שָאיו״ [בפריס], בישיבה של הוועדה המדינית בעצרת השנה שעברה, בחודש נובמבר - לא בחודש דצמבר וינואר, ערב הבחירות בישראל - ונאמרו כלפי חוץ ולא כלפי פנים בכל ההדגשה האפשרית.

אך זה חודשיים שאנו חוזרים ואומרים ומדגישים שאנו מוכנים לתרום תרומה. במה דברים אמורים? אם היא תבוא במסגרת של שלום ובמסגרת של פתרון כולל לבעיית הפליטים. חלק גדול מן הוויכוח הזה איחר בכמה חודשים. חלק גדול מן הוויכוח הזה לא יכול היה להסתייע בטענה, שהממשלה כאילו העמידה את הכנסת בפני עובדה, באשר הדברים האלה על נכונותנו להחזיר חלק

נאמרו בפומבי בניו-יורק,

נאמרו בפומבי בלוזאן

ונאמרו בפומבי ב-15 ביוני כאן, מעל הדוכן הזה.

ואם מישהו לא הסכים עם הדברים האלה וראה בהם אסון, היה חייב לערער עליהם מייד, בזמנם, כי חלק גדול מהוויכוח הזה היה ויכוח לא נגד הגדרת התרומה, שרק בה היה החידוש, כי אם נגד כל תרומה-שהיא בכלל, נגד החזרת כל מספר-שהוא של פליטים ערבים למדינת ישראל. אך הנקודה הזאת הוכרעה מזמן באוזני הכנסת ובאוזני כל העם היושב בישראל. לא הייתה כל הצדקה למתנגדים לכלוא את רגשותיהם ודעותיהם ולמנוע אותן מן הממשלה ומן הכנסת.

חבר הכנסת בן-אהרון האשים אותנו, מצד אחד, שאנו נכנעים ל״דיקטט של ארצות-הברית״ - ובאותה נשימה אמר, שהמספר הזה שאנו מוכנים להחזיר יוזמתנו הוא, ואם הוא יוזמתנו מה רע יש בו? הן הוא עצמו דרש מאיתנו יוזמה ולא הבינותי מדוע יוזמה כזאת נעשתה פתאום פסולה? וכן, אם הייתה יוזמה מצדנו, איזה כניעה לדיקטט יש כאן? חבר הכנסת בן-אהרון איים שזה אינו אלא ויתור ראשון ועוד יבואו אחריו. לולא היה לנו ניסיון בעניין זה, אפשר היה להתרשם מן הטענה. אך הואיל ואין זאת הפעם הראשונה, שמפלגת הפועלים המאוחדת מתנבאת שבעקבות ויתור ידוע יבואו ויתור שני ושלישי, והנבואות האלה נתבדו פעם אחר פעם, מותר לנו לא להתרשם מן החזון השחור הזה. הממשלה הזאת הוכיחה את יכולתה, שכשהיא מוצאת לנחוץ לעשות צעד ולא יותר היא עושה את הצעד הזה ואינה עושה צעד נוסף. זה קרה לא פעם וכל הנבואות שנשמעו מעל דפי העיתונות ובכנסת הזאת הוזמו על ידי העובדות. לא תמיד הייתה הודאה שהוזמו, אך עובדה היא שהוזמו.

מבין כל הנואמים היה זה בעצם חבר הכנסת בן-אהרון שתמך ביותר בעמדת הממשלה לגופו של העניין. הייתי שותף לצערו בראותי אותו מתלבט בין התמיכה בעמדת הממשלה לגבי החזרת מספר מסוים של פליטים לישראל, ובין הצורך להלביש את הסכמתו במחלצות של ויכוח חריף מאוד והתנגדות נמרצת. השתתפותי בצערו, כשניסה לשווא לפתור בעיה כזאת של ריבוע העיגול, איננה גורעת כלשהו מהסיפוק שהרגשתי - שלפחות בעניין זה יש הסכמה בין הממשלה ובין האופוזיציה השמרנית שלה.

ולחבר הכנסת [יוסף] ספיר אני רוצה להגיד שאני, על כל פנים, אינני זקוק להסברת הקושי, שכל החזרה של ערבים לישראל כרוכה בו. אני עצמי עסקתי לא מעט בהסברת הקושי הזה, קודם כל כלפי פנים. הייתה תקופה, שברחבי הציבור בארץ הייתה רווחת - במפורש או לא במפורש - ההנחה שהיציאה ההמונית של הערבים אינה אלא דבר-מה בן חלוף, משהו תמוה וסתום שאין להביא ראיה ממנו, ויהיה טבעי ביותר אם כולם יחזרו. בימים ההם היה מוטל על האנשים שנשאו באחריות מסוימת להסביר - קודם כל לציבור שלנו - שזהי תמורה לא לשעה כי אם לדורות, שהתמורה הזאת פותחת פתח רחב לתיקון יסודי בכל הווייתה של מדינת ישראל. שיש מרחבי שממה בארצות השכנות המייחלים לידיים עובדות ואין. שיש כאן הזדמנות גדולה בשביל ארצות אלה, שהתיישבות רבתי של פליטים ערבים בארצות השכנות לא רק שאיננה לרעת הארצות האלה, אלא היא לטובתן לאורך ימים, ושבאחרית הימים יתברר לא רק שלא הייתה בזה כל פגיעה ופגימה ביחסים ביניהן ובין מדינת ישראל אלא להיפך, שזה היסוד והרקע ליחסים יציבים ותקינים, באשר פתרון זה מיישר הדורים ומונע חיכוכים לדורות. אין כל צורך להחזיר עכשיו את המטבע הזה לאלה שהיה להם חלק בטביעתו.

השאלה כיום אינה מה רצוי יותר - אם רצויה מדינת ישראל עם ערבים או מדינת ישראל בלי ערבים. השאלה היא מה כדאי ומה לא כדאי? האם כדאי לקנות שלום ופתרון הבעיה בתשלום מחיר ידוע או לא כדאי? זוהי כל השאלה.

לאותם החברים שהשמיעו כאן זעקות שבר על המצב האומלל שייווצר אם מספר הערבים בישראל יגדל בכמה עשרות אלפים, אני רוצה להזכיר, שעל 70 אלף הערבים - אני נוקט מספרים עגולים - שנמנו בישראל ביום המִפקד [8.11.1948], אומנם ביום המִפקד כבר היה מספרם גדול יותר, אך לא הספיקו לפקוד את כולם באשר רבים מהם נצטרפו למדינת ישראל אחרי שנשלמו ההכנות למִפקד - על 70 אלף ערבים אלה נוספו לנו קרוב כ-75 אלף על ידי הרחבה תחומה של מדינת ישראל מאז, וכך עומדים אנו עכשיו בפני מיעוט ערבי בעל ממדים ועלינו לקבל את המיעוט הזה כחלק בלתי נפרד של מדינת ישראל, לקבל אותו כאזרחים שווים. אך עדיין קיימת בעיה שלא נפתרה. אין כאן שאלה של לחץ ה״סטייט דפרטמנט״. נניח שאין לחץ מצד ה״סטייט דפרטמנט״ - העובדה שהבעיה הזאת קיימת, והעובדה שהבעיה מקיפה מאות אלפי בני אדם, היא כשלעצמה לוחצת או אינה לוחצת? אפשר כמובן להזדיין בעור עבה שלא יהא רגיש ללחץ. אינני מאחל למדינת ישראל ולמדינאי ישראל עור עבה כזה. עליהם להיות רגישים ללחצים כאלה.

ולכן השאלה איננה שאלת כניעה או אי-כניעה ללחץ של מישהו. בפני לחץ אפשר לעמוד ולא להיכנע. אין זה כל כך קשה. ישנה בעיה קשה יותר - האם יש חובה לנסות ולחסל את לחץ הבעיה כשלעצמה או אין חובה כזאת? ואם יש חובה לחסל את הלחץ הזה, האם אפשר לחסל אותו רק על ידי אמירת לאו או אולי יש צורך בעניין מסוים, בשלב מסוים, גם לומר: הן. אני אומר: הצעד שעשתה ממשלת ישראל הוא ניסיון לחיסול הלחץ.

זהו ניסיון לפתוח פתח, שיחייב אחרים לקבל על עצמם התחייבויות במספר גדול יותר, אם גם תהיינה פחותות בהרבה בהשוואה לשטח שלהן, ועל ידי כך להזיז את העניין מנקודת הקיפאון ולהביא לידי פתרון. אם לא תהיה תגובה חיובית - אין ההצעה קיימת. זהו הניסיון שעשינו. האומנם אנו פטורים מלעשותו? קל מאוד לדבר על כך, שיש עכשיו תעמולה נגדנו בארצות-הברית. מה שורש התעמולה הזאת? השורש העיקרי של התעמולה הזאת היא בעיית הפליטים. קל מאוד לייעץ לפתוח כנגד התעמולה הזאת בתעמולה שכנגד. ודאי, מצווה לעשות זאת. אך התהיה בזה רפואה לנגע או רק ניסיון לבער את הסימפטומים שלו? יש ממשלה שאינה נבהלת מזה, שמישהו בעל משקל עצמי כה מופלג ייתן אותה לדילטנטית. היא לא תסתלק מניסיון לפתור את הבעיה פתרון רדיקלי. היא חייבת לעשות זאת אם כוונתה לא רק לעמוד בפני התעמולה המתנהלת נגדה, אלא רצונה לעקור את שורש התעמולה, שלא תוסיף לשמש מטרה לחִצֵיהָ. האם היא פטורה מניסיון כזה או לא?

אם אגב פתרון הבעיה הזאת, אפילו רק אגב הניסיון הזה בלבד, אגב הזזת העניין מנקודת הקיפאון, אפשר להביא גם לידי התרופפות המתיחות המסוימת שנוצרה - ושוב, בעיקר עקב הבעיה הזאת - ביחסים בין מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית, הרי בשום פנים ואופן אין החלשת המתיחות הזאת, כאחת מתוצאות הלוואי, פוסלת את הניסיון הזה. ממשלת ישראל, עם כל רצונה לשמור על ידידות כנה ועל הבנה הדדית גמורה עם גורמים עולמיים חשובים אחרים, אינה יכולה בשום פנים ואופן להיות אדישה למצב יחסיה עם ארצות-הברית ובשום אופן אינה יכולה לראות את עצמה פטורה מניסיונות לחזק את ההבנה ההדדית בינה ובין המדינה הגדולה הזאת והעם הגדול הזה. ולכן אין החלשת המתיחות בשטח זה של חזיתנו הבינלאומית פוסלת בשום אופן את הניסיון המכוון לפתרון הבעיה עד כמה שזה תלוי בנו. מובן שיש הגבלות חמורות, ועל ההגבלות החמורות האלו אנו מתכוונים לשמור בכל חומר הדין.

חבר הכנסת בן-אליעזר נאם כאן נאום מלא שצף קצף וחֵימה שפוכה. כנראה שהוא לא עמד עדיין על סוד אחד של תוצאות נאומים, על עובדה פסיכולוגית קטנה - שכאשר מתיזים קצף בעינינו אין זה מסייע לראייה טובה, וכשמחרישים אוזניים בצעקות היסטריות אין זה עוזר לשמיעה. בדבר אחד הוא צדק - שאני זוכר את הנאום שהיה לי הכבוד לשאת כאן בפני הכנסת ב-15 ביוני. אך אני זוכר את כל הנאום ולא רק את הקטעים שהיה נוח לחבר הכנסת בן-אליעזר לזכור ולהזכיר את הכנסת. ואני זוכר שלפני הפִסקה שקרא כאן ברגש רב חבר הכנסת בן-אליעזר, אמרתי גם את הדברים הבאים:

״אף על פי כן אמרנו והננו אומרים היום: אין זו בעיה שנוכל להתעלם ממנה. אנו מעוניינים בשלום ושלווה וביציבות מסביבנו. סבל אנושי נוגע לנו. לכן נסייע להתיישבות העקורים מחדש. לכן לא נלמד ממעשי עמים אחרים בכל דבר. שלם נשלם פיצויים בעד קרקע נטוש. ייתכן שאין לכך תקדימים רבים. בכל זאת נעשה זאת. גם לא נגזור מראש שאיש לא יוכל לחזור. על כל פנים, נסייע לאיחוד משפחות, שנקרעו על ידי הפורענות וייתכן שנתרום תרומה נוספת על ידי החזרת מספר-מה. אך זאת נעשה לא מתוך עקירת הפתרון ממשבצת הבעיה. המלחמה יצרה את הבעיה ורק השלום יפתרנה. לא נקדים החזרה לשלום״.

ומה נֶאמר בפסקה שקרא חבר הכנסת בן-אליעזר?

״נדרש מאיתנו להתחייב מייד על החזרת פליטים בממדים ניכרים ולהתחיל מייד בהחזרה בממדים המתקבלים על הדעת״.

האם נכנענו ללחץ הזה? האם התחלנו להחזיר מייד? לא חל כל שינוי בעמדתנו זו. לעומת זה גם לא שינינו מן העמדה האומרת, שנתרום תרומה במסגרת של שלום. ידענו זה חודשים שיבוא שלב בו נצטרך להגדיר את התרומה הזאת. הממשלה השתמשה בשיקול הדעת שלה ובסמכות שלה לבחור את הזמן ואת ההיקף להגדרת התרומה. היא השתמשה באותה מידת הבקיאות שיש לה בענייני ביטחון ומשק, כדי להגדיר את התרומה.

אמרתי בהודעתי אתמול, שאנו יודעים שכל החזרה כרוכה בסיכונים ובקשיים, בסיכוני ביטחון ובקשיי משק. אך השאלה היא האם כדאית התרומה הזאת אם אפשר לקבל על ידי כך שלום, יציבות, פתרון?

גם חבר הכנסת בן-אליעזר וגם חבר הכנסת פרידמן-ילין טענו טענה משונה מאוד, שלפי דעתי סתרה סתירה מוחלטת את כל עמדתם. כשהם מדברים נגד הממשלה, פירוש טענותיהם הוא, שאין תקומה למדינה זו אם המיעוט הערבי יגדל בה כלשהו. יחד עם זה אומרים הם, שאם נשיג את כל ארץ-ישראל, נקבל גם את כל התושבים הערביים היושבים בה. יש כאן השוואה פשוטה מאוד. המתווכחים נקטו את המספר של 100 אלף לגבי תרומתנו. אם מספר זה נכון והוא כולל את כל המוחזרים, הרי ההשוואה היא

בין מיליון ערבים בארץ-ישראל כולה לפי גרסת האופוזיציה,

ובין רבע מיליון ערבים בשלושה רבעים של ארץ-ישראל לפי גרסת הממשלה.

אם יש אי-דיוק בהשוואה הריהו לרעתי - כי השטח הוא לא שלושת רבעים אלא קצת יותר ואילו המספר הוא קצת פחות מרבע מיליון.

אני מניח את מסקנת השוואה זו לשיפוטו של כל חבר בכנסת.

הנאום שנאמתי כאן ב-15 ביוני, שחבר הכנסת בן-אליעזר, בחושבו כנראה שכבר נתקבלה החלטה על משאל עם ושהוא אינו נואם מעל הבמה הזאת כי אם מעל גזוזטרה אל הרחוב והמוני עם - אני סומך גם על המון בית ישראל, שיידע להבחין בין מדינאות לבין צעקנות - ניסה לטפוח אותו על פני, היה חדור כולו, עד כמה שיכולתי להביא את הדבר לידי ביטוי, הכרה בצורך השלום בינינו ובין מדינות ערב - אם יקרב ואם ירחק - ואמונה באפשרות להשיגו.

ממשלת ישראל סבורה, שהניסיון שהיא עשתה הפעם להגדיר הגדרה חשבונית את התרומה שלה - ולהתנות אותה בתנאים החלטיים של השגת השלום ושל קביעת הפתרון הכללי - הוא צעד בכיוון הנכון לקראת המטרה ההיא. אם יישא הדבר פרי או לא - ימים יגידו. על כל פנים, אמרנו מה שאמרנו ועכשיו רשות הדיבור למדינות הערביות ולאותן המעצמות הדוגלות ברעיון השלום במזרח התיכון. על מעצמות אלו לדעת כלפי מי עליהן להפנות עכשיו את השפעתן.

הערות: