185

ישיבת בוקר הנהלת הסוכנות, לונדון[1]

14.12.1942

(אנגלית)

ביקור משה שרתוק בלונדון - המטרות

סודי

מר שרתוק: לכתחילה החלטתי לבוא ללונדון לפני שובו של מר בן-גוריון מארצות הברית. אחר כך דחיתי את מסעי עד להגיעו ארצה. דחייה נוספת נגרמה בשל השתתפותי בוועידת מפלגתי[2] ובשל הזמן הניכר שנדרש לסידורי הטיסה.

לביקורי הפעם חמש מטרות, והן:

1. יציאת יהודים אזרחי פולין מרוסיה: אני סבור שאין טעם בדיבורים עם השלטונות הסובייטים. לצרכים פנימיים רצוי לקיים פגישות עם השגרירים מאיסקי בלונדון וליטווינוב בוושינגטון, שכן יש יהודים הסבורים שניתן לחלץ הקלות מהרוסים בדרך זו. אני עצמי סבור, שהאפשרות היחידה להשיג משהו היא על ידי גיוס ממשלות בריטניה וארצות הברית לפעול בכיוון זה. ארצות הברית חשובה יותר מבחינה זו, אולם וושינגטון לא תוכל להציע הצעות ממשיות בנושא [קליטת הפליטים ב]ארץ-ישראל. דבר זה תוכל לעשות רק בריטניה. נאמר לנו, כי השלטונות הבריטיים פנו לרוסים בקוויבישב, אולם להערכתי הנציג הבריטי שם לא היה בקיא דיו בנושא. אני סבור שעלינו למצוא את הצינור הבריטי היעיל מלונדון לקוויבישב, ואחר כך לבקש את ידידינו הבריטים להשיג את תמיכת וושינגטון. המצב השתנה מאוד, כמובן, מאז נדרשתי לנושא זה בעבר. עתה יש לחשוב על המצב באירופה בכללו וכיצד להציל חיי יהודים. ישנה למשל בעיית בולגריה. עלינו לנצל את האווירה שנוצרה משנתגלו הזוועות המתבצעות באירופה, כדי להציל את אלה שעד כה נחלצו מהטבח. הסוכנות מתמקדת בבולגריה מפני:

(א) מדיניות ההשמדה עדיין לא יושמה שם;

(ב) הבולגרים עדיין מתירים ליהודים לצאת את הארץ וטורקיה עשויה לנפק להם אשרות מעבר;

(ג) יהודי בולגריה הם כוח אדם מעולה.

האיסור האבסורדי על עליית יהודים מארצות אויב ומארצות כבושות בידי האויב חייב להתבטל. מניסיוננו בשלוש השנים האחרונות התברר, כי אף לא יהודי אחד שנכנס לארץ-ישראל משטחי אויב, בדרך חוקית או בלתי-חוקית, נחשף או אפילו נחשד כסוכן או מרגל של מדינות הציר. כאשר דרשנו בראשונה לבטל את האיסור כבר היינו מודעים למדיניות ההשמדה, אלא שאז זו הייתה רק הערכה ואילו עכשיו זה מתבצע בפועל.

סיבה נוספת לביטול האיסור היא המחסור בעובדים בארץ-ישראל. הצבא משווע לכוח אדם. בקהיר נאמר לי מפי בריגדיר מק-קנדליש, ומפי סר ארתור רקר, כי בקרוב הם ייוועדו עם הנציב העליון וידונו בבעיית הגדלת כוח האדם בארץ-ישראל. בשל המחסור בעובדים, הבעיה ביישובים החקלאים בארץ אינה מה לעשות אלא מה לא לעשות. בעלי מקצוע ארץ-ישראלים נשלחו [במסגרת הצבא הבריטי] לעבודה במפרץ הפרסי. בעזרתם הוברחו יהודים מעיראק במדים לארץ, שכן השלטונות העיראקים מסרבים לספק להם אשרות. נשלחו גם בעלי מקצוע לאתיופיה. הקונסול הבלגי [בירושלים] ביקש מאיתנו עובדים לקונגו הבלגית. אישים זרים למיניהם מגלים וחוזרים ומגלים את [הפוטנציאל של] היישוב היהודי בארץ. ממשלת ארץ-ישראל גילתה שיש תעשייה יהודית בארץ.

2. בעיות צבאיות: קודם כל, הרגימנט הארץ-ישראלי. יש לעשותו למציאות חיה.

שנית, הקִצבה לבני משפחות החיילים. נועדתי עם גנרל אלכסנדר בקהיר. הוא אמר שעלי להשתדל להיוועד עם סר ג׳יימס גריג בלונדון בעניין זה.

שלישית, עניין הגיוס לחיל האוויר. הגיוס לא.ט.ס הוכתר בהצלחה כבירה, הרחק מעבר לציפיות ובייחוד בתחום חיל החימוש. למעשה, חיילות הא.ט.ס. הארץ-ישראלי כולן יהודיות. גם בתחום גיוס הגברים ההישגים גדולים ושוב, מעבר לציפיות. ככל שהגיוס נמשך כן עולה איכות המתגייסים.

3. הצורך להזין באופן זהיר את העיתונות בלונדון במידע על [המדיניות האנטי-ציונית של] ממשלת ארץ-ישראל.

4. הצורך לגלות מה מתרחש בממשלת לונדון בענייננו ובנושא המדיניות הערבית.

5. הצורך לחדש את המגע עם הוועדה המדינית פה.[3]

בשלב מסוים נתחוור לי, כי לא אוכל להסתפק במגעים בירושלים, אלא עלי לבוא לקהיר. אחר כך התברר לי כי גם המגעים בקהיר אין בהם די וכי עלי להשלים את עבודתי כאן בלונדון. ד"ר וייצמן ביקש ממני להמשיך את מסעי ולבוא לארצות הברית, אבל הדעות בירושלים היו חלוקות בעניין זה. מר בן-גוריון הניח כי בקרוב יהיה עליו לחזור לארצות הברית, אלא שבעיות מפלגת פועלי ארץ-ישראל[4] מחייבות אותו להישאר בארץ חודשים אחדים.

מעמדנו בקהיר התחזק הודות לקשרים האישיים היעילים שעלה בידי לקשור. הקשר עם בריגדיר מק-קנדליש הוא היעיל ביותר.

הערות: