173

מכתב אל צפורה שרתוק, טהרן[1]

22.11.1942

על סף מסע ללונדון

צי. [2]

היום ליווינו למנוחות את ד"ר מוסנזון.[3] הוא מת אתמול, שבת בצהריים, ב״הדסה״ שעל הר הצופים. לפני שלושה ימים עשו לו ניתוח - הוציאו אבן גדולה מאחת הכליות. בתוצאות הניתוח שבתה גם הכליה השנייה - השתן נפסק - והוא הוציא את נשמתו מבלי לחזור להכרתו אחרי הניתוח.

הניתוח לא היה הכרחי והיו רופאים שהתנגדו לו. אך הוא גמר אומר או להבריא או למות. היו לו התקפות קשות וכואבות מאוד שהיו מוציאות אותו מדי פעם בפעם מהעבודה, לפעמים בשעות חמורות של משבר בחינוך, וגורמות לו ייסורים נוראים. הוא קיווה להיפטר ממכאובים תדירים אלה ולכבוש לעצמו עוד שנים מספר של בריאות ועבודה בלתי מופרעת, אך הגורל גזר אחרת. לפי ההכנות שעשה לפני הניתוח - שיחותיו עם אשתו, הסידורים שעשה במשרד החינוך [של הוועד הלאומי], סידור ענייניו האישיים ע״י עורך-דין, מכתבו לבנותיו, פרידתו מהנהלת הועה״ל - היה ברור שהוא מבין היטב את הסכנה הצפויה לו והוא הלך לקראתה ברוח איתנה. אחרי שנפטר ירדה המשפחה מההר לרחביה ולפנות ערב ניגשתי לראות את גב' מוסנזון.

הוא דיבר עם אשתו תמיד, כי מקום קבורת שניהם צריך להיות ליד קבר האחים שבו כלול דוד,[4] בבית הקברות החדש של תל אביב, בנחלת יצחק. לפי זה סודרה הלוויה. הבוקר הובא הארון לחצר המוסדות. הספדים לא היו, לפי בקשתו - גם לזה דאג - ורק ברדקי[5] כיהן. סביב ה״בֵיצה״ של חצרנו [חצר בניין המוסדות הלאומיים, ירושלים] ומשני צדי רחוב המלך ג׳ורג׳ עמדו כיתות של בתי הספר. הלוויה הלכה ברגל עד רחוב יפו ומשם הוסע הארון לתל אביב.

מהלוויה חזרתי לישיבת ההנהלה - האחרונה לפני צאתי - וקרוב ל-1 יצאתי לתל אביב. נסעתי עם יהודה [שרת], שבא על פי הפצרתי להיבדק עוד פעם אצל טיכו,[6] ועם צילה שוהם (פיינברג)[7] שבאה למסור ד״ש לבתה תמר[8] בלונדון. הגעתי לשער הגימנסיה ברגע הוצאת הארון. הוצאנוהו מהשער אני ובן-יהודה[9] בראש. היה קהל עצום. התהלוכה ברחובות תל אביב נמשכה לא מעט. גם לנחלת יצחק נסע קהל גדול. בתוך ציבור המלווים היו מאות ״בוגרים״ [של גימנסיה ״הרצליה״]. בבית הקברות נפגשתי עם רבים שלא ראיתים שנים על שנים.

מותו הוא אבידה הרבה יותר גדולה משאפשר היה לשער בשנים קודמות - הן לגבי מפעל החינוך והן לגבי החיים הציוניים ביישוב. הוא נתעלה ונזדכך במידה מפליאה בשנים האחרונות, בייחוד לאחר מות בנו. עם כל חולשותיו הקטנות היה בו כוח חיובי רב. מבעד לברק השטחי בקע מתוכו ושַפָע מהופעתו גם יופי אמיתי. וכשאני מעלה בזיכרוני את שנות לימודינו ב״הרצליה״ הריהו מזדקר כגבוה משכמו ומעלה מכל המורים ברמתו הרוחנית ובלהט שהיה נסוך בו. מי יבוא במקומו? שאלני שפרינצק בדרך לנחלת יצחק: ריגר[10] או בן-יהודה? אמרתי כי בין שני אלה אני בוחר ללא פקפוק בשני, אך אין אני מתפעל ממנו בשום פנים: לא קל ולא רחב.

מיהרתי לשוב לירושלים כי ברני וגולדי[11] ערכו לכבודי מסיבת תה. בבואי לביתם מצאתי קהל רב כולו שמן זית: כל חברי ההנהלה ורוב רעיותיהם. לולה הרמן[12] פתחה בתשבוחות לדוח:[13] ״איזה בהירות, איזה ענייניות והעיקר - איזה צניעות! טשטוש גמור של ה״אני״ - הכל רק לעניין״.

ועכשיו עליך. בחגיגה ניגשה אלי אַניה מוטילנסקי[14] ואמרה: ״הדוח של צפורה מוכיח מה טוב היה מצב העניינים בכלל אילו הנהלתם הייתה בידי נשים. איזו פשטות, איזה יחס ישר לעניין!״

בינתיים נתקבלו פתקאותיך - אל ברני, למחלקת העלייה [של הסוה״י] ואל ז'ניה.[15] פתקאות אלו כבר אחוזות חרדה ואני מבין היטב לרוחך. קראתין באוזני המסובים לארוחת ערב בבית קפלן ואחר כך השגתי ממנו הבטחה להעביר מייד לטהרן 1,000 לא״י לצורכי הלבשה, כלי מיטה וכו׳. בראשונה נבצר ממני להבין מדוע לא הרעשתם עלינו את העולם בדרישת כסף לכל אלה. אך למחרת בבוקר היה אצלי סגל[16] והסביר, כי מברקים הולכים אחד-עשר יום וכי לא דרשתם או לא הוצאתם כסף משום שחייתם בתקווה כי הנה-הנה ייסעו הילדים.

לאחר ששמעתי מסגל על אטיות המברקים הרגילים שלחתי את ליאו[17] למזכירות הראשית לסדר את משלוח המברק בדבר הכסף באורח ממשלתי. אקווה כי המברק הגיעך כעבור יום יומיים, כי [עובד המזכירות] סקוט מסרו לציפנוּת בנוכחות ליאו.[18]

הרי לך דוגמה: שתי הפעולות, הקצבת הכסף ומשלוח המברק בדרך מהירה, נעשו ביוזמתי הישירה ותחת לחצי. עכשיו אני נוסע ואין לי הרגשה שנשארת כאן יד מרַכזת עניינים ומניעה גלגלים.

היום נודע, כי פקודתו האחרונה של [גנרל] אנדרס[19] סותמת את הגולל על תקוות העברת הילדים ביבשה וכי הפולנים סירבו לסדר את נסיעת החברות.[20] פניתי מייד אל דוד[21] והצעתי שיסדר את נסיעת ז׳ניה באמצעות ״סולל בונה״. הבטיח לברר. חוששני שאם ז׳ניה לא תבוא, תתעכבי בטהרן לזמן רב, כי מי יודע מתי ייסעו הילדים ומה יהיה אם יבואו חדשים. אך רצוני לומר לך מייד כי עליך להישאר ככל שיהא דרוש לעניין ואפילו אם בבוא ז׳ניה תרגישי שאינך יכולה לעזוב את המשמר - אל תחששי להאריך שֶבת.

נראה שבמשרד (גרינבוים?) לא הכל היו שלמים עם דבר נסיעתך לכתחילה, אך בדיעבד - כך אמר לי דובקין היום - הכל מודים בחשיבות היותך בטהרן.

אחד העניינים שאטפל בהם בקהיר מייד עם בואי יהיה העברת הילדים. אני מכיר היטב את הממונה על ענייני פליטים, מַתיוּס. אעשה מאמץ אחרון להשיג אווירונים, אך לזה התקווה קלושה מאוד, ואם לא אצליח - אתרכז בהשגת אונייה או אוניות.

אם אשיג משהו- אבריק לך מקהיר.

התחלתי מכתב זה לפני ימים מספר ואני מסיימו עכשיו, ערב צאתי לדרך. השעה שלוש אחר חצות.

מאירופה מגיעות ידיעות מקפיאות דם על רציחות בהמון, על הוצאת ילדים מבני י״ב ולמטה להורג, על השמדת קהילות שלמות, על הטבעות סיטוניות, קבורת חיים, שריפת בתי כנסת על המכונסים לתוכן, על חיסול גמור אכזרי וקר דם של יהדות אירופה כולה.

אני נוסע לקהיר במכוניתנו[22] יחד עם ראובן[23] ופרנקי בסן[24] הנוסעת לבקר את מוריס.

בקהיר ודאי אשהה ימים אחדים, אולי כשבוע. אטלגרף לך משם בצאתי לטיסה הארוכה.

השעה ארבע וחצי ועלי לסיים. דומה שיכולתי לכתוב ולכתוב בלי סוף.

שלום, נפשי שלי, נֶחזק ונֶאמץ.

נשיקות לך, רבות וחמות.

משה

הערות: