159

משה שרתוק בוועידה ה-5 של מפא"י, כפר ויתקין[1]

29.10.1942

שאלתנו היא שאלה בינלאומית

המושב השלישי של הוועידה החמישית של מפא״י, התקיים בשלהי אוקטובר בכפר ויתקין ונפתח ב-25 בחודש. מ״ש נשא דברים בישיבה התשיעית שבה ננעלה הוועידה. ישיבה זו נפתחה בדברי אליהו גולומב, שהציע כי בשאלות הפוליטיות תאשר הוועידה את הצעת הוועדה המתמדת לאשר את ההנחות המדיניות שנוסחו במצע המפלגה לוועידה החמישית של ההסתדרות, כן הציע כי כמסקנה ישירה מהנחות אלו תצטרף הוועידה ל״תוכנית בילטמור״ שהתקבלה בכינוס הציוני בניו-יורק במאי 1942, וציטט את מצע המפלגה בעניין העם הערבי:

"אין אנחנו בונים את עתידנו על ניצולו או על נישולו של הזולת. אנחנו שבים אל מולדת עמנו לבנות בה את חיינו ואת עתידנו לא על חשבון זולתנו ולא לרעת זולתנו. אין אנו מנשלים אלא את השממה ואת העזובה. עם ישראל מושיט ידו לעמי ערב לשם שיתוף פעולה ועזרת גומלין. הוא מכבד חירותו ועצמאותו של כל עם והוא תובע לעצמו אותה הכרה בחירותו ובעצמאותו-הוא [---] לא תיכון פדרציה מזרחית על התעלמות ממציאותו של עם יהודי ומולדת יהודית. כל משטר אשר יקום, העצמאות היהודית צריכה למצוא בו את מקומה".

בתום דברי גולומב שאל מלך ניישטט:

מלך ניישטט: אני זוכר שבכמה קונגרסים ציוניים וגם בוועידות המפלגה הייתה לנו החלטה בשאלה הערבית, אשר הנוסח שלה היה בעיקרו ״לא לשלוט ולא להישלט״, מה עם החלטה זו? האם על ידי החלטתנו החדשה בוטלה החלטה זו, ואם מוצאים לנכון להציע הגדרות חדשות, מדוע דווקא הגדרה זו, מדוע נקבלנה בלי ויכוח ובלי כל שיקול דעת ציבורי?

משה שרתוק: השאלה של ניישטט מקומה היה בזמן שמוסדות המפלגה אישרו את המצע לבחירות לוועידה האחרונה של ההסתדרות, ופה חזרנו ואישרנו את המצע כדי לתת לו את הגושפנקה של ועידת המפלגה שנתאשר בזמנו על ידי המרכז, ואם איני טועה גם על ידי מועצת המפלגה. במצע זה, בחלק שלא הוקרא עכשיו, שמבחינה מדינית הוא אקטואלי, ישנה הפסקה בסימן י״ח:

המלחמה עשויה להביא שינויים במצבן המדיני של ארצות מזרח הים התיכון, וגם במצבה המדיני של ארץ-ישראל.

כל עוד ארץ-ישראל נתונה למשטר המנדט, שהוא - על כל ליקויי הגשמתו - משטר בינלאומי, הנתון לביקורת ולהכרעה בינלאומית, ומתבסס על הודיה בעקרונות מוכרים במשפט העמים, ובתוכה גם הכרת הבית הלאומי היהודי, מבקשת מפלגת פועלי ארץ-ישראל (במועצת המפלגה, שבט תרצ״א) לכונן את המשטר המדיני בארץ על עיקרון שוויון הנציגות המדינית של שני העמים. דייקה המפלגה ואמרה:

"שיתוף שווה של באי כוח היהודים והערבים, יחד עם ממשלת המנדט, בהנהגת ענייני הארץ״.

המונח ״מדינה דו-לאומית״ הלקוח בהקפה ממדינות שבהן נתונים עמים שונים במצב סטטי, אינו מבטא ביטוי כלשהו את הצרכים הדינמיים המיוחדים לעם היהודי בארץ-ישראל. ואכן מונח סתום זה, כפי שנמצאנו למדים, יכול להתחשב גם עם מדיניות ״הספר הלבן״. משטר של שוויון הנציגות של שתי חטיבות לאומיות המכוון לכך

״ששום עם לא ישתלט על זולתו, לא ישעבד ולא ישתעבד״,

יש בו משום פתרון בתקופה שבה נמצאת הארץ במשטר בינלאומי, אך שוויון פוליטי פורמלי זה במדינה העומדת ברשות עצמה עלול לשתק כל קִדמה כשעָם הרוב אינו רוצה להודות בצרכיו של עם המיעוט. על אחת כמה וכמה אין בו, במשטר כזה, כדי להבטיח את ענייניו החיוניים והיחידים במינם של העם היהודי כשעָם הרוב שולל אותם ביסודם. יתר על כן, משטר כזה אין בו גם הכוח אשר יבטיח את קיומו הוא-גופו מפני לחץ הרוב, וימנע אותו מליהפך למשטר רגיל של רוב ומיעוט. ואם ארץ זו תבחר להצטרף לגוש ארצות, אשר הרכב אוכלוסיהן דומה ביסודו לעם הרוב, אזי נהפך אותו עם שהינהו מיעוט ניכר בארצו למיעוט בלתי ניכר בגוש הארצות.

תוכניות מעין אלו מוסרות מראש את גורל היישוב העברי ואת גורל העלייה העברית לחסדה של מציאות מתנכרת. גם אם יצורפו להן הבטחות על גבי הנייר, אין בהן כדי להבטיח הבטחה של ממש שום אינטרס חיוני - אף לא כלכלי וסוציאלי ותרבותי - של העם היהודי. המיעוט, הנאלץ להיאבק קשה על זכויות חייו בתוך ארצו, מי יקום לו בתוך הגוש הכולל?

משטר זה גם מוציא מראש כל ייצוג עצמאי של האומה היהודית, כעם בין העמים, בפורום בינלאומי - לכשיקום חוק ומשטר עולמי חדש - וישראל יהיה נדון לאלם.

אני רוצה להוסיף: בשעה שהכרזנו על סיסמה זו, שמטרתנו לא לשעבד ולא להשתעבד - דבר זה היה כרוך בנוסחה קונסטיטוציונית מסוימת של פריטט פוליטי, של שוויון בין שתי חטיבות לאומיות, ואולי בהתרשמות הציבורית, או בחלק גדול מן הציבור, שני הדברים עלו בד בבד ונזדהו - נזדהה עניין הפריטט עם עניין של אי-השתלטות הדדית. עיקרון אי-ההשתלטות ההדדית יכול להיות עיקרון יסודי, אשר יכול למצוא את התגלמותו בתנאי כל משטר ומשטר, ואנחנו עכשיו אישרנו את התוכן של העיקרון כשאמרנו:

״אין אנחנו בונים את עתידנו על ניצולו או על נישולו של הזולת״, ״עם ישראל מכבד את חירותו ועצמאותו של כל עם והוא תובע לעצמו אותה הכרה בחירותו ובעצמאותו-הוא״.

אותה הנוסחה שבאה אז לפרש את העיקרון של אי-השתלטות הדדית קיבלנו בתנאֵי משטר מסוים ועל יסוד דבר המשך קיומו של המשטר ההוא, והוא משטר המנדט וקיום שלטון המנדט בתור ״כתוב שלישי״[2] אשר יכול להכריע, ושלטון מנדט אשר הבסיס לסמכותו בארץ היה המנדט, ולא רק המנדט כפי שהיה כתוב, אלא כפי שהיה נוהג למעשה בארץ, אשר עיקרון ידוע בו היה המשך העלייה היהודית וחוסר גבולות לעלייה היהודית.

לא יעלה על הדעת, שאנחנו היינו מקבלים עיקרון זה של פריטט פוליטי ללא ערובה זו של שלטון המנדט הנשען על מנדט מסוים, והמכוון להגשים מנדט מסוים. ניקח לדוגמה, ואין זו דוגמה אלא זה עיקר העיקרים, את שאלת העלייה: יש מצב שבאים באיזו הצעה שהיא ויש שיווי קולות [בין הגוש היהודי והגוש הערבי], פירוש הדבר שיש מסקנה שההצעה אינה מתקבלת - מחצית אחת אומרת כן והמחצית השנייה אומרת לא, שתי המחציות מכריעות, כי שני הכוחות שקולים, הרי [מצב זה] מכריע את הכף לשלילה. מצב כזה עלול להיווצר למעשה במציאות הפוליטית שלנו. הוא מוכרח להיווצר אם אנחנו נמסור את עיקר העיקרים בשאלת עתיד הארץ, את עיקר העיקרים בשבילנו, על כל פנים את שאלת העלייה, לידי הכרעה או לידי חוסר הכרעה שלמעשה היא הכרעה של שני הכוחות השקולים ללא מכריע.

כל זמן שהייתה ההנחה שיש כוח מכריע, יכולנו לתת פירוש זה לנוסחת אי-ההשתלטות ההדדית, אבל לאחר שהכרעה זו נתערערה או נפסלה לחלוטין, אין אנו יכולים להשליך את יהבנו על גורם שלישי, ועלינו לדאוג לביטחון בשאלת העלייה, וזה פשר השינוי בניסוח תוכניתנו המדינית.

התוכן הכלול בנוסחה ״לא לשעבד ולא להשתעבד״ קיים ועומד בתוך כל הספרות הפוליטית שלנו, אבל כאשר אנחנו באים לנסח תוכנית פוליטית,

מצד אחד אנחנו צריכים להיזהר מנוסחאות סתמיות, שיכולות לגרום להסתבכות וכישלונות,

מצד שני אנחנו מחויבים לנסח באופן חיובי ברור לאיזה משטר אנחנו מתכוונים, לאיזה משטר לא רק מצד התוכן המוסרי, אלא לאיזה משטר מצד התוצאות הפוליטיות המעשיות בשטח ההכרעה בעניינים החיוניים ביותר של גידולנו ועתידנו בארץ, ואני סבור כי המצע אשר קיבלנו עונה על שאלה זו.

להלן התנהל דיון בהשתתפות א' דובקין, פ' נפתלי,[3] א' קצנלסון,[4] א' גולומב ומ' ניישטט. פ' נפתלי טען נגד הגדרה סופית של המטרה המדינית, הציע לחתור לבוא לידי הסכם עם הערבים ולא פסל על הסף את רעיון המדינה הדו-לאומית.

משה שרתוק:

בהערה מוקדמה אחת הקדימני אליהו [גולומב], שאין ויכוח בינינו על מינימום עלייה או מקסימום עלייה, כולנו מתכוונים למקסימום עלייה.

הערה מוקדמה שנייה - אין אנחנו מגדירים פה את מטרתנו הסופית. אנחנו קובעים כאן כיוון לפעולתנו המדינית כיום הזה, זאת אומרת למחר מחרתיים מהי מידת ההתאמצות המדינית שלנו לקראת ההכרעה, שאנו סבורים - ויש יסוד לסברה זו - שתבוא עם גמר המלחמה. ובכן נכון אמר ד"ר לנדואר כאן, שאין אנו פועלים בחלל ריק, שאין אנו יכולים להניח שבגמר המלחמה נימָצא כבעלי בתים בארץ-ישראל, החופשיים לעשות בה כבתוך שלנו. נדמה לי שכל מבנה המצע הזה, וגם הנוסח של החלטת בילטמור, מעידים על מחבריהם שלא התעלמו מהעובדות הנצחיות שלא אנחנו נהיה השליטים בארץ-ישראל ממילא עם גמר המלחמה, אלא אנחנו נעמוד בפני מערכת גורמים בינלאומיים. אינני מכיר איש ממחברי המצע, או ממחברי החלטות בילטמור, החושב שאנגליה תסתלק או תסולק מארץ-ישראל. יחד עם זאת מוצדקת ההנחה, שלא אנגליה לבדה תהיה המכרעת בענייני ארץ-ישראל כמו בסוף המלחמה הקודמת, על אחת כמה וכמה בסוף מלחמה זו.

אנחנו עומדים בפני מערכת גורמים בינלאומיים, ואנחנו מעוניינים להציג את השאלה כעומדת בפני גורמים בינלאומיים, כי השאלה שלנו היא שאלה בינלאומית וכוחה בבינלאומיותה. ככל שמנסחים תביעות, דרישות למערכת גורמים בינלאומיים, אנחנו יכולים וצריכים לבוא בתביעה אל גורמים בינלאומיים שיהיה הסכם יהודי ערבי, אבל איננו יכולים לתבוע מהם הסכם זה. זאת אנחנו יכולים לתבוע מהערבים, ואנחנו צריכים לתבוע אותו מעצמנו אם יש בתוכנו סבורים שהערבים מוכנים להסכם שיש בו כדי לספק אותנו, אבל איננו יכולים לבוא בתביעה אל הצד השלישי שהוא ייצור הסכם בין שני הצדדים, כי ההסכם תלוי בנכונותם של שני הצדדים האלה.

אם מנסחים דרישות, את הדרישה שלנו המופנית אל אנגליה, אל אמריקה, אל רוסיה - איני יודע אל מי היא יכולה להיות מופנית מחר - היא אינה יכולה להיות מנוסחת: יקום הסכם יהודי-ערבי על יסוד מקסימום עלייה. זאת יכולה להיות משאלה שלנו, זה יכול להיות חזון שלנו, שאנחנו נושאים את נפשנו למשטר של הסכם. יש הכרזה כזאת במצע. כל דבר יכולים לנסח בכמה אופנים. וזה, עם כל ההסכם למצע, זוהי משאלה, זהו חזון, זו אינה יכולה להיות תביעה פוליטית מופנית אל איזה גורם מכריע. תביעה פוליטית, או אל מערכת גורמים מכריעים,

מוכרחה להיות תביעה של הבטחת עתידו של העם היהודי בארץ זאת.

מוכרחה להיות תביעה לעלייה, לעלייה רבתי,

מוכרחה להיות תביעה להתיישבות, התיישבות רבתי,

מוכרחה להיות תביעה לפיתוח הארץ לשם קליטת העולים בממדים גדולים ביותר.

זוהי התביעה.

אילו עמדנו כמו שעמדנו לפני עשרים וחמש שנים,

זאת אומרת בלי הניסיון של עשרים וחמש השנים האלה,

זאת אומרת בלי הלחץ של צרת ישראל,

בלי הניסיון של התנגדות הערבים הפועלת עלינו באופן ישיר ובאופן עקיף באמצעות השלטון –

יכול להיות שיכולנו להסתפק בדבר זה, אבל כאשר אנחנו באים בתביעה זו כיום,

לאחר ניסיון של מחצית יובל שנים מאחורינו,

לאחר הניסיון של השלטון המנדטורי,

הניסיון של לחץ הערבים על השלטון המנדטורי

ולאחר הוספת כל הגורמים שדיברתי עליהם,

אנחנו איננו יכולים להסתפק בזה שנגיד מה אנחנו רוצים, אלא כיצד אנחנו מתארים לנו את הגשמת הדבר הזה, וגם כיצד הוא צריך להיות מנוסח בצורה של התביעה, אם היא מתקבלת, כבת הגשמה.

שני דברים עומדים לשטן על דרכנו.

האחד - אם יש בארץ-ישראל לפתור פתרון מתוך מידות יכולת הקליטה של הארץ ויכולת העם העברי להוציא מן הארץ מחיה בשביל המונים גדולים שלו, אם יש חקלאות המספיקה מזון ואם יש שווקים לתוצרת החרושת.

הדבר השני הוא הספק שמוכרח לנקר בראשנו, אם אותה המערכת של הגורמים הבינלאומיים תהא מוכנה ליצור משטר ידוע בארץ ולעמוד עליו, לעמוד עליו בפני הלחץ שיהיה כנגד. ברור שיהיה לחץ גדול כנגד המשטר שאנחנו דורשים.

פה אנחנו נכנסים לתוך סבך קשה מאוד, מפני שמצד אחד דווקא המקסימום של האפשרויות, מקסימום יכולת ההגשמה - אם אנחנו נוכיח אותו - עלול להטות את הכף לצדנו, כי האנשים אומרים: לשם דבר גדול כדאים הקורבנות, כדאי הקושי, כי זה פותר פעם אחת ולתמיד, זה מחסל צרה גדולה בעולם, מתקן עוול גדול, מקים עם על רגליו. אבל ככל שנרחיב את ממדי המפעל מתגברים הספקות.

אבל לנו אין ברירה. אנחנו מוכרחים להעמיד את שאלתנו במלוא רוחבה ולבוא בתביעה גדולה, באשר אם נבוא בסוף המלחמה בתביעה קטנה ונהיה צנועים לא נשיג כל דבר. אבל מי שחיים בחזון זה, והוא להם אוויר לנשימה, יודעים שבבוא שעת ההכרעה היא תהיה כעין שעת כושר היסטורית שאפשר לנצל ואפשר גם להחמיצה. ואם נחמיץ ניתן את הדין דורות ודורות, ועל כן לקראת שעה זו אנחנו מוכרחים לבוא בתביעה רבתי, ותביעה רבתי פירושה לא רק לתבוע סתם מילים, לא רק לומר שהארץ יכולה לקלוט, שגנוזות בה אפשרויות כמוסות - כל זה נצטרך להוכיח, אבל לא די יהיה בזה. אנחנו נהיה מוכרחים להכפיל את כל הדברים האלה בגורם אחד, וזה הגורם של אינטרס לחיים ולמוות של העם היהודי להגשים דברים אלה. זאת אומרת מסירת הגשמת הדברים האלה לידי העם היהודי, ומסירת הגשמת הדברים האלה לידי העם היהודי פירושו שלטון על עלייה והתיישבות. אבל שלטון על עלייה והתיישבות אין פירושו שלטון אך ורק על דברים אלה. שלטון על עלייה אין פירושו יכולת משטרתית להכניס כך וכך אנשים, אלא זוהי גם אפשרות הושבתם על הקרקע. זאת אומרת

שלטון על המשטר הקרקעי בארץ,

אפשרות קליטתם בתעשייה,

שלטון על שיטת המכס בארץ,

על מערכת החוקים בארץ,

על הביטחון בארץ,

וזה מוכרח להביא לידי שלטון יותר ויותר כולל.

אין שתי מדינות בעולם, לדעתי, דומות בכל הפרטים זו לזו. בכלל בעולם רובצות הגבלות רבות על הריבונות הלאומית. איני יודע לאיזה הגבלות נצטרך להסכים גם אם משאלתנו תתמלא, אבל דבר זה פירושו שלטון, שלטון רחב מידות, גורם מכריע בהנהלת ענייני הארץ.

אנחנו צריכים לדעת בדיוק על מה אנו מדברים. כאשר מדברים על מדינה דו-לאומית, השאלה שיש להציגה היא למה מכוּוָנים הדברים? האם הדברים מכוונים לחזון, שפעם יישב פה עם יהודי גדול של מיליונים ולא ינושל העם הערבי היושב כבר בארץ. זה לא רק שלא ינושל, אלא הוא יגדל, ירבה במספר, יהיו יחסי שכנים, יהיה נוהג שוויון ללא הבדל גזע ודת, אבטונומיה לאומית, ויש מי שרוצה לקרוא לזה מדינה דו-לאומית, ואז זה הופך את הוויכוח, כי בשם מדינה דו-לאומית יכולים לקרוא גם דבר אחר, ולמדינה כזאת כפי שתיארתי יכולים לקרוא בשם אחר.

אם אנחנו מתווכחים על חזון אחרית ימינו, אם מתווכחים על אותו דבר שאנחנו רוצים שיקום בארץ לתקופת ההגשמה ולשם ההגשמה, ואם מציגים מדינה דו-לאומית בתור תוכנית לתקופת ההגשמה, הרי שמציגים את כל הבניין על עברי פי פחת, תולים אותו על בלימה, כי מדינה דו-לאומית לתקופת ההגשמה זאת אומרת משטר של מדינה דו-לאומית, כאילו לשם ההגשמה אנחנו מתנים את ההגשמה בהסכמת העם הערבי, וכל ניסיון וכל היגיון של המצב מוכרח שיגיד לנו, שסיכוי כל הכרעה הוא כאן לשלילה, ואם מציגים את המדינה הדו-לאומית כתוכנית מדינית הרי גורמים למפרע לכישלון מוכרח בתקופה זו.

ואם אנחנו אומרים מדינה יהודית, אנחנו יכולים לתאר לעצמנו, כחזון לאחרית הימים, אותה התמונה של כמה וכמה מיליונים יהודים, וישנה גם אוכלוסייה ערבית גדולה. אומנם נוהגים [לגביה] שוויון, נוהג צדק, נוהג שלום, יציבות ביחסים, [אך] כיוון שהעם הערבי הוא רוב מכריע של תושבי הארץ, מכיוון שהם רוב הרי הם מטביעים את חותמם על חיי הארץ, לכן הארץ למעשה אינה מדינה יהודית עם כל השוויון שיש - אותה תמונה מסוימת נקראת מדינה דו-לאומית והיא יכולה להיקרא גם מדינה יהודית.

האם על זה הוויכוח כיום? כאשר אנחנו מדברים במונחים של שלטון על העלייה, של שלטון על ההתיישבות, של ארץ-ישראל כקומונוולת יהודית, אנחנו מתכוונים לדברים אלה לתקופת ההגשמה, אנחנו מתכוונים לדברים אלה כמכשירים להגשמה, כערובה להגשמה, כתביעה שלנו אל גורמי החוץ שבידם תלוי הדבר.

קודם כל אנחנו צריכים להופיע כמשוכנעים שבתנאים מסוימים, אם יתנו לנו לעשות זאת, זוהי השאיפה שלנו, זוהי הדרישה שלנו. אנחנו איננו קובעים מטרה לאחרית הימים, אנחנו איננו ממלאים את החזונות שלנו, אפשר להוסיף חזון ביחס להסכם, חזון בנוגע למצב היחסים שישתרר כמצב סטטי, אבל השאלה שלנו היא לתקופה הדינמית, ואם היא תתקבל היא ניתנת להגשמה.

בתום דברי מ״ש הוחלט ברוב גדול לאשר את הצעת א. גולומב כ’ המפלגה תומכת ב״תוכנית בילטמור״.

הערות: