121

ישיבת הנהלת הסוכנות, [1]ירושלים

30.8.1942

דוח על מסע למצרים

 נייר להוצאת ספרים

היו״ר יצחק גרינבוים פתח את הדיון בתיאור התוצאות האפשריות השליליות מהחוק לפיקוח על חלוקת הנייר לספרים, שהתקבל נוכח המחסור בנייר בגלל אילוצי המלחמה. הוא הציע כי דב יוסף יעלה עניין זה בראיון הקרוב שלו עם המזכיר הראשי, וידרוש הקמת ועדה מייעצת שתורכב מנציגי מוסדות היישוב. דב יוסף הציע לתבוע הוספת חברים יהודים לוועדה הקיימת.

משה שרתוק: הנחה יסודית אחת - שאנחנו לא נוכל להשפיע על הממשלה לא להגביל את הוצאת הנייר, ולא נצליח להוציא את הביקורת על כך מידיה. הממשלה היא הקובעת. יש שאלה אחרת - אותה כמות הנייר שהממשלה תרשה להשתמש בו להדפסת ספרים עבריים, מי יקבע מה הספרים שיודפסו? עצם הגבלת הנפח הכללי של הנייר זה תפקיד הממשלה, זו אחריות שלה, היא מביאה את הנייר לארץ, היא צריכה להיות השלטת על אוצרות הנייר בארץ והיא צריכה להיות הקובעת. שאלה אחרת איזה ספרים צריכים להיות מודפסים. פה צריכה להיות עמדה של אבטונומיזם. צריכים להתחיל מזה, ולא מהכנסת חברים לתוך הוועדה הממשלתית. יכול להיות שלא תהיה לנו ברירה, אלא להתפשר על דבר זה, גם בזה אראה תיקון מאשר שלושה אנגלים שיחליטו על זה.

הדרישה הראשונה צריכה להיות שהממשלה ממנה, לפי המלצתנו, ועדה מיוחדת שהיא מחלקת את הנייר. צריך לשים לב שזה יהיה תפקיד בלתי נעים. אולי מבחינה מעשית, לא עקרונית ולאומית, טוב שהממשלה תעשה זאת ואנחנו נהיה נקיים מכאב ראש, אבל אין אני אומר להיבהל מכאב ראש. כאשר שלושה יהודים יצטרכו להחליט על זאת, זה לא יהיה קל, אבל פירוש הדבר שלא קל שתהיה מדינה עברית. ההנמקה היא שהיישוב אינו יכול למסור לממשלה דיקטטורה על חייו הרוחניים.

אם דבר זה בשום פנים ואופן לא ילך, צריך לעבור לדרישה של אנשים בתוך הוועדה הממשלתית. נמחה נגד הניסיון להטיל - מתוך ניצול המצב של מחסור נייר - מרות רוחנית של האדמיניסטרציה על היישוב העברי.

אני רוצה להזהיר מהנעימה, שאולי נשמעה, שמוסד ביאליק ומוסד הרב קוק השייכים לסוכנות יש להם יתרון שהוא. איני מוכן לטעון טענה זו בפני הממשלה. דינם כדין שאר הוצאות הספרים.

שאלות מדיניות

מר שרתוק: שהיתי במצרים 12 יום, אבל זו היא שהייה ארוכה למדי. אם החברים יצפו לדין וחשבון שיכיל כל מיני דברים מפתיעים ומפוצצים, הרי יתאכזבו. קודם כל, באתי למצרים בתקופה של סער ופרץ פנימי. במשך ימים אלה התחלפה לגמרי הצמרת של מפקדת המזרח התיכון. סולק המצביא הראשי הגנרל אוקינלק, בא במקומו איש חדש,[2] סולק ראש המטה שלו ובא במקומו איש חדש, סולק ראש האינטליג׳נס ועוד לא בא במקומו איש חדש. זה היה בשבועות האחרונים וגם בימים האחרונים התחלף הגנרל הראשי הממונה על האדמיניסטרציה, התחלפו שני הגנרלים שהם תחתיו, גם הממונה על האספקה וגם הממונה על הגיוס, על יצירת יחידות. איני חושב שבזה נגמרת הרשימה של האנשים שעוד יתחלפו, עד כמה שניתן לראות, החלק היחידי של המכונה הצבאית במזרח התיכון שנמלט מהפיכות פנימיות כאלה זו היא המפקדה של [חיל] התעופה, שם לעת עתה נשארו כולם במקומם.

זה היה גורם שלילי אחד, שמוכרח היה להשפיע על הפעולות בעת שהייתי. לא הייתה כל אפשרות לראות את גנרל אוקינלק, כי הוא עזב את קהיר למחרת בואי. אני התייעצתי עם אנשים, שיש לי איתם יחסים לא רעים, אם לבקש ראיון עם המצביא החדש וראש המטה, והם יעצו בכל תוקף לא לעשות זאת. למעשה, בחלק השני של שהותי, המצביא החדש לא היה בקהיר אלא היה במדבר המערבי.

יש לי רושם שביום ד', או ביום ה' בבוקר, החלה התקפה גרמנית חדשה. יש רושם ברור שהייתה יוזמה של האויב, אבל אם זה התפתח להתקפה ממש, או היה זה רק ניסיון - איני יודע. אבל ההנחה הכללית במשך כל הימים שהייתי בקהיר הייתה שיש לחכות מלילה ללילה להתחדשות ההתקפה הגרמנית, באשר כל הסימנים העידו על תכונה גדולה, ואלה היו סימנים שכבר ראו כמותם בפעמים הקודמות, זאת אומרת ריכוז כוח ממשי באיזו נקודה אחת, וגם עכשיו כאילו יש כדבר הזה - ריכוז כוחות גרמניים ואיטלקיים באיזו נקודה, וזה מעיד על התכוננות להתקפה. זה אשר שמעתי שם ממקורות שונים, לא רשמיים.

מבין הגדולים במפקדת הצבא ראיתי רק איש אחד, זהו הגנרל החדש הממונה על האדמיניסטרציה. למצביא, אפשר לומר יש שני סגנים, שני גנרלים העומדים מייד תחת ראש המטה, הממונה כל אחד על חלק הפעולה. ראיתי את מנהל האדמיניסטרציה, לויטננט-גנרל [לינדזן]. הוא איש חדש ויש מהללים אותו מאוד. הייתה לי איתו שיחה של שלושת רבעי שעה.

הגורם השני שעמד לי לשטן היה שהותו של צ'רצ'יל בקהיר, שהעסיק אנשים ומתח אנשים, יצר מתיחות רבה. מתיחות זו הכתה גלים בכל המזרח. הרגישו שיש מישהו שכולם דרוכים לקראתו.

הגורם השלישי שלא עזר לי הייתה מחלתו של קייסי. מצאתי את המיניסטר קייסי במיטה, הוא היה חולה בפופוטאצ׳י [שפעת], וכאשר קם מחוליו נסע לאלכסנדריה להחלים, כך שלא יכולתי לראותו גם כן.

אני רוצה שיהיה ידוע לכם, שעשיתי ניסיון לראות את צ'רצ'יל. בערב בואי, או למחרתו בבוקר, נודע לי על שהותו של צ'רצ'יל בקהיר. נודע לי הדבר באמצעותו של מנהל המשרד של המיניסטר קייסי, סר ארתור ראקר. ביקשתי ראיון איתו ואמרתי שזה לא מוכרח להיות ראיון גדול, יכול להיות ראיון של רגעים מעטים, כי אני חושב שבתור בא-כוח של העם היהודי בפינה זו של העולם ושל ארץ-ישראל יש לי הזכות לראות את הפריים-מיניסטר שנזדמן הנה. אני רוצה לברך אותו, להודות לו על דברים. הוא, סר ארתור ראקר, הודיעני, כי לו עצמו אין גישה ישירה אל צ'רצ'יל, הוא יוכל רק להעביר את בקשתי לאנשים הסובבים אותו, והוא העביר את בקשתי לפריים-מיניסטר. הוא ביקר בחזית המערב, היה מלא ראיונות, סירב בראשונה אפילו לקבל את העיתונאים וקיבלם רק לאחר שהם עשו סקנדל ואיימו להגיב על כך בכתבותיהם. יצא כנראה קצת קודם מכפי שחשב לכתחילה. הודיעו אחר כך לראקר, שהראיון אינו יכול לצאת לפועל. הוא אמר לי שהוא מניח שאקבל וודאי מכתב ממנו אחרי שובו ללונדון. זה אינו מנחם אותי ביותר. גם דבר זה לא יצא לפועל.

היו לי שיחות אחדות עם סר ארתור ראקר. הוא בעצם הציע את עצמו. הוא המזכיר התמידי של מיניסטר קייסי. שוחחתי איתו על שאלת כוח האדם בארץ בקשר עם העלייה מרוסיה ומטהרן. אתם יודעים את העמדה שלנו והתוכנית שלנו בשאלה זו, ושום תשובה מסוימת כמובן לא קיבלתי. רשם כל הדברים והבטיח למסור לקייסי כאשר ישוב לעבודה ויטפל בעניינים אלה. הוא הדגיש שהם אינם יכולים לדרוך על היבלות של ממשלת ארץ-ישראל, ואני ביארתי שאיני הולך מאחורי גבה של ממשלת ארץ-ישראל, שוחחתי על הכל איתם, אבל אני חושב שזה עניין האחריות לגורל המלחמה בארץ-ישראל, שמותר להסב את תשומת לב המיניסטר לעניין זה. הרושם היה ברור - של שמירת חזית אחת עם ממשלת ארץ-ישראל. רק פה נודע לי שנוספה תגבורת חדשה למיניסטר - הלורד מוין,[3] ואין לתלות תקוות יתרות בתגבורת זו.

השאלה השנייה הייתה שאלת ״משמר המולדת״ וגם כאן נרשמו הדברים ואיני יודע מה יצא מזה. פרט מעניין: שמעתי, שכאשר נתקבלה הודעת [שר המלחמה] סר ג׳יימס גריג, המשרד [של קייסי] הניח שאותו המספר הסתום של 1,500 נוספים בשביל חיל הנוטרים, הרי הם 1,500 נוטרים בשכר לעבודה קבועה. היה לי הרושם, שראו גם איזה דבר בכתב בעניין זה. אמרתי להם שבארץ-ישראל אין יודעים על דבר וביקשתי אותם לברר את הדבר, להתקשר עם ארץ-ישראל. זה היה סמוך לצאתי ואיני יודע איך נפל דבר.

עוד שאלה ביררתי עם סר ארתור ראקר - אפשרות טיסה ללונדון. אמרתי לו שהצגנו דרישה זו כלפי ממשלת ארץ-ישראל בימי המשבר, שתינתן לנו אפשרות לשלוח מישהו ללונדון, והודיעו לנו שהעבירו את בקשתנו למשרדו של קייסי, והוברר שהבקשה לא הועברה. ראקר התפלא מאוד, ואמר שהוא יברר. אחר כך הודיע שבירר ושום דבר כזה לא הגיע. זה ראשית.

שנית, אמרתי לו שיכול להיות שאוכל להיפנות לטוס ללונדון. הוא הודיע שאינו רואה קושי מיוחד לסדר לי את הטיסה, אומנם לא באווירון המהיר ביותר, המגיע ב-12-11 שעות ללונדון, אלא בזה הלוקח שבוע ימים. קודם אמר לגמרי בחיוב שאפשר לסדר את הדבר, אחר כך אמר שהוא מוכרח להתקשר בעניין עם ממשלת ארץ-ישראל, הבטיח להודיע אבל לא הודיעני. כנראה שאצטרך לברר את הדבר עם ממשלת ארץ-ישראל.

אמרתי לו שאין זו החלטה שלנו, ואין גם טעם להביא הצעה לפני ההנהלה אם איני יודע שזה דבר מעשי. אם יתברר שזה מעשי, אז ההנהלה תחליט. עכשיו נשאר קוץ באליה - ממשלת ארץ-ישראל. ברור שאין כל צורך לנציב העליון שאני אטוס ללונדון. אני מציע לא לדון עכשיו בשאלה זו, כי מה יש לברר? במשך השבוע נברר ונצטרך אז לדון על שאלה זו. אני מתאר לי שפירוש הדבר להיעדר מהארץ 5-4 שבועות, שבועיים בדרך ושניים-שלושה שבועות בלונדון.

כאשר יצאתי [לקהיר] נתקבלה ברגע האחרון טלגרמה מבן-גוריון, שהוא חושב לצאת מאמריקה לאחר שבועיים-שלושה, כך שיצא שאני אסע והוא יבוא. זה לא בא בחשבון. בינתיים יש טלגרמה מוייצמן לקפלן שאין דאגה לכניסתו לבית החולים. הוא נכנס למנוחה ובדיקה כללית, לא שיש לו מחלה מסוימת וסכנה מיוחדת. את זאת הוא רגיל לעשות מזמן לזמן.

הייתה לי שיחה עם הגנרל [מק-קונל], שבה שוב העמדתי שאלות אלו. התחלתי מעניין הגדוד, בעניין הגדוד, מלבד השיחות הבולטות היו לי שיחות לאין ספור עם אנשים המטפלים בעניין הגיוסים שלנו, עם אנשים המטפלים ביחידות שלנו, שתי עשרות שיחות עם מספר קטן של אנשים. לא אוכל למסור דוח מפורט, אלא בעניינים העיקריים. בעניין הגדוד שוחחתי עם הגנרל ועם אנשים נמוכים ממנו והתבררה התמונה הכללית. הגנרל אמר: זו החלטה רצינית, ואל נראה בזה רק דבר על הנייר. הם ניגשים כבר לפעולה. הדבר הראשון הוא ארגון הבטליונים, מינוי מפקדי הבטליונים וארגון המטה של כל בטליון ואחר כך צירוף הפלוגות לבטליונים.

הרגימנט הזה, הבטליונים האלה, מיועדים כמו קודם להגנת הארץ, זאת אומרת להלכה הם יכולים להשתמש בבטליונים בכל מקום שדרוש להם. למעשה יש להם כוונה [אך] כוונה זו יכולה להשתנות. כיום יש להם הכוונה להשתמש בהם בארץ ובסביבתה הקרובה של הארץ. בהחלט הם מביאים בחשבון כי כוח זה הינו הכוח העיקרי להגנה על תעלת סואץ אם יגיע לכך, מה שהם מקווים, מה שהם בטוחים, שלא יגיע לכך. אם תעלת סואץ תהיה בסכנה ישירה, אם יהיה מצב רציני בארץ, שיש בה כל כך הרבה מטרות צבאיות, מטרות חשובות, מחסני צבא, יכולה להיות סכנת פלישה מהאוויר, סכנת נחיתה מהים, ואז זהו הכוח להגנה - זהו מצד האיכות. מצד הכמות קבעו להם מסגרת של חמישה בטליונים, שמהם אחד ערבי וארבעה יהודים.

אני אמרתי: האם זו מטרתכם המיידית? אמר: זו היא מטרתנו הראשונה. לכאורה יש בזה מן החיוב, זהו הצעד הראשון, ואחר כך - עוד ועוד. אבל יש בזה גם מן השלילה, שהם אינם רוצים להתחייב.

הם חושבים שסיסמת הבטליונים תביא לידי כך שכל המתנדבים יתנדבו אך ורק לחיל הרגלים. מנוי וגמור איתם לא להרשות זאת. הם מבינים את הערך הלאומי, את הערך ההגנתי לארץ-ישראל של הבטליונים האלה, אך הם רוצים שאנחנו נדע שהם אנשי צבא, שהם עושים את המלחמה והם מעריכים את הדברים מבחינת צורכי המלחמה. יש להם צורך חריף ביחידות טכניות מארץ-ישראל, הם יעשו הכל כדי להשיג עוד ועוד יחידות טכניות מארץ-ישראל.

כאשר אני אמרתי בשיחה אחת:

״סר ג'יימס גריג אמר שהוא מחכה ל-10,000 איש נוספים לבטליונים אלה״, איש שיחי אמר: ״גם אני מחכה ל-10,000 נוספים, אבל לכל הפחות 5,000 ליחידות הטכניות״. הגנרל כנראה הוכן לשיחה זו, והוא אמר שמניחים שלפחות 50% יתגייסו ליחידות הטכניות. אמרתי לו: ״עד עתה התגייסו 75% ליחידות הטכניות״. אמר: ״טוב, אבל מכאן ואילך לפחות 50%״. אמרתי לגנרל: ״זה שיפריע לגיוס הטכני זה לא יהיה 'פלסטיין רג'ימנט', כי אם ה'פלסטיין גוורנמנט'״,

זאת אומרת לא אני מפריע אלא ממשלת ארץ-ישראל והוא צריך לטעון כלפיהם.

ראיתי פעמיים את הצ׳יף של המזרח התיכון ליחידות הטכניות, גנרל יוז, והוא אמר: הב, הב. הוא דורש עוד יחידות טכניות, עוד ועוד יחידות למהנדסים המלכותיים. אמרתי: ממשלת ארץ-ישראל אינה נותנת אנשים. אמר: היא יודעת את אשר היא עושה. גם לי דרושים אנשים כציווילים, זאת אומרת לא הצלחתי לגייס אותם להכרעה לטובת הגיוס נגד העבודות הצבאיות, אבל הבאתי אותם לידי הודיה שהמעצור העיקרי להתקדמות מהירה בעניין הקמת הבטליונים זהו הציוד.

אמרו לי, שאינם יכולים להיות אופטימיסטים לגבי התקדמות מהירה בשטח זה והגנרל לינדזן הסביר לי, שמצבם תוקן בהרבה בתחום הציוד הכבד, זאת אומרת טנקים, תותחים כבדים, אווירונים, אבל מצבם עדיין קשה מאוד מאוד לגבי הציוד הקל, זאת אומרת רובים, מכונות ירייה, רובים אנטי-טנקיים, תותחים קלים, וזהו הדרוש לבטליונים.

אתם תבינו עד כמה לוחץ עליו מצב הציוד, שהוא אמר לי:

״להווי ידוע לך, שיש לי יחידות בריטיות לוחמות במצרים שציודן הוא הרבה יותר ירוד מאשר הציוד של ה'באפס' שלך״ (ואני יודע מה הוא הציוד הניתן ל״באפס״). אם כן, אמרתי: ״המצב הוא רציני מאוד מאוד״. הוא אמר: ״ודאי שהמצב הוא רציני מאוד מאוד ביחס לציוד, היחידות הבריטיות בלי ציוד, כי פרקו מהן את הנשק כדי לשלחו לחזית״.

אומרים שבנסיגה האחרונה הם איבדו יותר מ-5,000 מכוניות, 2,000 מכוניות משא. והוא טען: אנחנו מקבלים עתה צבא פולני גדול, אנחנו מתאמצים לתת לו רק נשק לאימונים, ועוד לא מזיינים אותו במלוא המידה. אנחנו מוכרחים לתת משהו לטורקיה, כי שם - איך לקרוא להם, בעלי ברית? לא, אולי יהיה נכון לקרוא להם בעלי הנייטרליות הידידותית - שם זו היא שאלה של בַּלַנְס. אנחנו מוכרחים לתת להם נשק, [אבל] צריכים לשלוח נשק לחזית. את כל זאת צריך להביא בחשבון. הוא אישר את אשר נרמז בהחלטת סר ג'יימס גריג, כי ההחלטה היא בידי קהיר.

אמרתי:

״העניין שלנו הוא קטן, מתוך שהוא קטן עלול הוא להישכח, להידחק לקרן זווית, ושנית, דווקא מפני שהוא קטן אפשר לסדר אותו בלי לקפח צרכים אחרים. זה לא ישפיע כל כך, בשבילנו זהו צורך דחוף מאוד, אם כי אתה אומר לי שאין זו החלטה שתישאר רק על הנייר, אבל החייל רוצה לראות דבר מה בעין, וזאת אומרים גם אלה שסר ג׳יימס גריג רוצה שהם יתגייסו. אם לא תעבור שמועה בארץ, שהחלו לאמן את החיילים בכלים חדשים, הרי אותה התלהבות שאנחנו מנסים לעורר היא תיפול״. אני חושב את דברי אלה לאמת, אבל זהו גם תכסיס להטיל עליהם את האחריות. אמרתי: ״הייתי רוצה לעזוב את קהיר ברושם שיש איש חשוב אחד שיש מקום בלבו לדבר זה והוא שומר על העניין הקטן הזה, ורק עכשיו נוסד ה׳פלסטיין רג'ימנט', וכמובן שאני מדבר בעיקר על הבטליונים היהודים״. ובכן הוא חייך ואמר: ״טוב, נראה״ וכולי.

זה היה חלק השיחה על הבטליונים. אני ביררתי גם שאלת המפקדים שימונו. הצעתי כמה הצעות, גם של יהודים ושל אנגלי אחד. הודיעו לי שיישבו על מדוכה זו ברצינות רבה וישתדלו שהקצינים יהיו בייחוד בעלי ניסיון של קרב, כי הכיוון הוא להכשירם לתפקידי קרב.

עוד נקודה אחת, אולי לא כל כך חשובה, אבל היא ודאי תעניין: מכל בטליון יהיה חלק ממוכן, פלוגה אחת או פלוגות ממוכנות. דיברנו על שאלה זו כאן במפקדה, והצענו שיקחו את הדרושים לכך מתוך פלוגות ההובלה שלנו, אז אמרו לנו שזה אי אפשר להבטיח, תלוי באיזו מידה יבוא הציוד. אם כזה יהיה המצב שבבת אחת יגיע כל הציוד, אז יקחו אנשים מפלוגות ההובלה הקיימות, אבל אם הציוד יבוא באיחור, אז אפשר יהיה לאמן אנשים מחיל הרגלים. השיטה היא שמשתמשים באנשים מחיל הרגלים לצרכים האלה.

לאיש, שהיה איתנו במשא ומתן, הסברתי את הדבר. אמרתי:

״אלו הן בעיניכם יחידות נפרדות, לאמיתו של דבר זוהי תנועה אחת, תנועת ההתנדבות של היישוב העברי לצבא ויצירת כוח צבא יהודי. חלק ילך עתה לבטליונים, אבל אלה שהלכו קודם ליחידות אחרות, צריך שגם להם תהיה ההרגשה שיש להם חלק בבטליונים אלה, שתרמו משהו ליצירת צבא עברי זה. על ידי זה נרים את רוחם, אם לא - זה ידכא אותם״. ובעל שיחי ענה: ״הבינותי זאת. אין זה דבר גדול, אולי 30 איש לבטליון, אבל יהיה זה דבר סמלי״.

יחד עם זאת, התעניינתי באפשרויות של מסגרת גדולה יותר. קודם כל ראיתי לפני את הזמן שאנחנו דיברנו על צבא יהודי, אבל אז לא היה המדובר על הארץ, אלא בשמים. ועתה נשאלת השאלה מה נמצא על האופק. עד עכשיו הייתה על האופק שאלת הבטליונים. הבטליונים אינם עדיין, אבל זה אינו עומד על האופק. עכשיו יש לדחוף להוצאה לפועל, והרגשתי שאסור להשאיר אותם בלי משהו על האופק. באתי אל בעל דברי ואמרתי לו:

אני רוצה שתרצה לי הרצאה פופולרית על הנושא בריגדה. מה זאת בריגדה?״ אמר: ״יש על זה ויכוח בצבא הבריטי, וישנן שתי אסכולות״.

קודם כל הבינותי שהוא תיכף הבין שאני מתכוון לתוכנית פעולה. אחת האסכולות אומרת, שהיחידה המינימלית של הפעולה העצמאית, רבת גוונים, זו היא דיוויזיה. זאת אומרת שהוא כוח שיכול בעצמו להיכנס לקרב בחזית. יש בו רגלים, ארטילריה, מהנדסים מלכותיים וכל הנחוץ. יש כיוון אחר האומר, שדיוויזיה היא יחידה גדולה מדי להיות מינימום בתנאי המלחמה הנוכחית, והגמישות ההכרחית בתנאי המלחמה הנוכחית מחייבת הקטנת היחידה. כיוון זה דורש שהבריגדה תהיה היחידה, אבל לפי המצב הקבוע זהו כוח של אינפטריה בלבד, וכתוצאה מהתנגשות שני הכיוונים נוצרה יצירת ביניים, שהם קוראים לה ״בריגייד-גרוּפּ״ [בריגדה מוגברת]. פה אמרתי לעצמי: אתה מתקרב לעניין. ה״בריגייד-גרוּפּ״ יש בה 3 בטליונים של רגלים, קצת ארטילריה, יש בה 3-2 פלוגות של מהנדסים מלכותיים, קצת פלוגות הובלה, וזה יחד מהווה יחידה עצמאית, בסך הכל כ-5,000 איש. אני אמרתי:

״טוב, מעתה אני מתחיל להלקות סוס זה״. הוא אמר: ״זוהי כוונתך, אבל אתה תמצא שקשה להעמידו על הרגליים״. שאלתי: ״מדוע?״ והוא אמר: ״כל הסיבות שהפריעו לכם להגיע לצבא יהודי, הן תפרענה לכם להגיע לבריגייד-גרופ״.

אמרתי לו שני דברים:

״קודם כל, כאשר פעם שוחחתי עם המפקד בירושלים בשאלת הבטליונים, הוא אמר שזה דבר בלתי אפשרי, קודם כל אין ציוד, אבל יש גם טעם אחר - בטליון יהודי זה למעשה צבא יהודי״, ועוד אמרתי לו: ״איני מסכים שזה כבר צבא יהודי - אין אני צריך להגיד לו כל אשר בלבי, אבל זאת אמרתי לו - וכאשר סר ג׳יימס גריג אמר 'בטליונים יהודים', אז זכרתי מה שאמר לי הגנרל בירושלים, ולמרות זאת זה דבר אפשרי, כן תהיה אפשרית בריגדה. שנית, זה לא מוכרח להיקרא בשם המפורש, תקרא זו בריגדה ארצישראלית, אך תהיה מורכבת למעשה אך ורק מיהודים. אתה עצמך אומר, שאתם חושבים רק על בטליון ערבי אחד, ואתם דורשים מאיתנו ארבעה בטליונים. יש לנו מהנדסים, פלוגות הובלה, יש לנו תותחנים - תהיה בריגדה ארצישראלית״, ״זה - אמר - עניין אחר״.

מטרתי הייתה שלא ייווצר מצב בלי כל דבר על האופק. עכשיו הוצגה השאלה של בריגדה, או לפי הדגשתי, והדגשה יתרה, של בריגייד-גרופ.

אני חוזר לשיחתי עם ליטננט גנרל סר ארתור לינדזן. העניין השני שדיברתי עליו איתו זה עניין ההגנה בארץ, ״משמר המולדת״, הסברתי לו היטב את הבעיה ואני חושב שהוא הבין, אבל התגובות לא היו חיוביות ביותר:

א) זה אולי צריך קצת להבין לפי תפקידו - הוא ממונה על האדמיניסטרציה. עניין הבטליונים שייך לו, עניין יצירת יחידות חדשות, החיול שלהם - כמו שקוראים זאת אצלנו - זה עניין שלו, עניין הציוד זה שלו. הבעיה באיזה אמצעים להגן על ארץ-ישראל - זה לא עניין שלו. הוא חושש להתחייב על הדבר - אם הוא יאמר דבר חיובי, הוא מחייב את הקולגה שלו. יכול להיות שמזה יש ללמוד על הלך הרוח הכללי.

קודם כל, הייתה התשובה שזה עניין המסור לראות עינה של ממשלת ארץ-ישראל והמפקד בירושלים,

שנית, הייתה התשובה שההנחה שעל יסודה אני פועל, שהיא היסוד למחשבה - שהאויב יכול להופיע בשערי הארץ - היא הנחה פנטסטית. זה אף פעם לא יהיה. הם יחזיקו במצרים, לא יתנו לאויב לגשת לארץ-ישראל אפילו אם תהיה עוד נסיגה, אפילו אם האויב יגיע עד לדלתה. בכלל - הוא אמר - אם יקחו מהם את תעלת סואץ, הרי זה רק עניין של ימים אחדים לפינוי ארץ-ישראל, כי מניין יקבלו את החומרים, את התגבורת שלהם? את הכל הם מקבלים דרך התעלה,[4] אמרתי לו:

״אתה לוקח על עצמך אחריות גדולה מאוד אם אתה קובע שזו היא פנטסיה. צריך להתכונן לקראת כל אפשרות״.

הוא עבר לדבר על הגנת הארץ ואמר:

״אם אין לי נשק להקמת בטליונים, אתן נשק ל'משמר המולדת'? הרי עתה, במידה שיש רק נשק, צריך להשתמש בו כדי להחזיק מעמד בלוב״. אמרתי: ״בהחלט, זו היא ההגנה הראשונה על ארץ-ישראל״. אמר: ״שם חסר לי נשק, חסר לי נשק להכין בטליונים חדשים, ואיני יכול להפריש נשק ל'משמר המולדת'״. טענתי על השבעת 5,000 איש נוספים, אפשר לאמן אותם בעזרת הנשק הקיים. אמר: ״כן, לאמן אותם אפשר, אבל אחר כך הרי צריך לזיין אותם״.

בקיצור - בעניין זה לא הזזתי אותו. אומנם לא הוא האיש שצריך להזיז אותו, אבל צריך לדעת באיזה מצב העניין נמצא.

העניין השלישי שניסיתי לעניין אותו הייתה שוב שאלת כוח האדם והעלייה מרוסיה. זה היה כבר בסוף השיחה. אני מוכרח לומר, ואיני יודע אם זה לשבחו, שהוא מדבר הרבה, והוא לקח חלק גדול מהשיחה ללא צורך. הוא אמר:

״המפקד מצטער שלא יכול לראות אותך. הוא מוכרח היה לנסוע למדבר, מה אני יכול לעשות בשבילך?״ אמרתי: ״רק להקשיב״.

הוא גם הקשיב, אבל דיבר הרבה מאוד וכנראה שקבע לשיחה רק חצי שעה, וישבנו שלושת רבעי שעה, ולכן נגעתי בשאלה השלישית רק בקיצור נמרץ והוא הבטיח למסור את הדברים.

טיפלתי בעניינים השוטפים. אין אני רוצה להיכנס לפרטים. שאלת התקדמות הפיקוד היהודי, ריכוז היחידות, שאלת תוספת המשפחה, טייסים, בשאלת העברה לקצינות בחיל התעופה, בשאלת החלפת הפלוגות הנמצאות יותר מדי במצרים, בהרבה עניינים השייכים לחיילות וכולי וכולי. בכל הדברים האלה אני בטוח שתהיה התקדמות נוספת.

בעצם, מה שעשיתי בשטח זה זו היא פעולה שיכולה להיעשות על ידי איש קבוע במצרים, והוא יכול לעשות זאת במשך זמן ממושך, ואני מוכרח הייתי להתרכז בטמפו מהיר ובהתאמצות רבה מאוד, אימוץ האנשים שאני דיברתי איתם. לעתים הייתי מוכרח להכניס בשיחה 15 סעיפים, לעשות את הכל בימים אחדים, ועומדת השאלה באופן חריף מאוד על הפרק של איש במצרים. השאלה היא מיהו האיש.

אני מוכרח לומר, שכאשר אמרתי על איש במצרים התגובה לא הייתה חיובית. דרכתי בזהירות, דיברתי בראשונה על הצורך שיהיה איש במצרים מטעם ״הוועד למען החייל״ לשם טיפול בצרכים התרבותיים, שעכשיו זה נעשה מארץ-ישראל. המגע הוא קשה מאוד. יש פה הרבה דברים שאפשר לספק אותם והם אינם באים על סיפוקם מתוך חוסר טיפול. התשובה הייתה:

״רק טובה יכולה לצמוח מדבר זה״. אמרתי: ״זה צריך להיות איש שיוכל לעשות דברים שאני עושה אותם״. על זה ענו: ״זה דבר הרבה יותר גדול, על זה צריך לחשוב״.

הרבה זמן הוקדש על ידי לביקורים - ביקרתי בשמונה-עשרה יחידות יהודיות של גברים ונשים, עשר יחידות של גברים ושמונה של נשים. הביקורים היו בסביבות קהיר ומקנטרה עד הסואץ ובשטח בין קהיר והסואץ. כאשר באתי הודיעו לי ואמרו, שאזור הגיס השמיני סגור למבקרים, ולא יכולתי לבקר את שלוש היחידות הנמצאות באזור החזית: פלוגת ההובלה, פלוגת מובילי המים ופלוגת ההסוואה. בכל היחידות האלו היו אבידות. אותן לא יכולתי לראות. בכל המקומות שביקרתי היו לי שיחות עם כל הבחורות. מעשרת המקומות של החיילים בהם ביקרתי סידרו לי בשמונה מהם מסדרים רשמיים. היו מקומות שנתנו לי לקבל את המסדר, אפילו לקבל את הסַלוּט. הם עברו בסך לפני ובהינתן הפקודה: ״עיניים ימינה!״, אמר לי המפקד שזה מכוּון אלי ולא אליו. בזה הוא רצה לרמוז שעלי להוריד את הכובע. בכל המקומות קבלת הפנים היא מאוד מאוד של כבוד למוסד [הסוה״י]. זהו נכס מסוים, זה גם משפיע השפעה עצומה על החיילים. זה מרים מאוד את מצב רוחם, נותן להם שיעור קומה, פותח פתח להשפעה, אבל צריך לנהוג זהירות רבה.

מצאתי כמה פלוגות בתהליך גידול והתפתחות. הצרכים באמת קצת מפחידים. הצרכים אינם יודעים גבול. הייתי בפלוגה חדשה, פלוגת מודדים, פלוגה לטופוגרפיה צבאית, הפלוגה מיועדת להיות כולה יהודית. מעניין הדבר, שהאיש שהיה מודד כל ימיו זו אינה הכשרה מספיקה להתקבל בפלוגה זו. מפקד הפלוגה פסל הרבה מודדים, וכנגד זה קיבל הרבה משרטטים ועוזרים, כי הם צעירים יותר ויכולים ללמוד. אופני העבודה הם מיוחדים.

גם מסיבות הפגישה היו לא מעולם זה כמעט. יש מערות ענקיות בסביבות קהיר, המחצבות לפירמידות - אולי אבות אבותינו חצבו שם. פלוגה זו ועוד פלוגות חונות במערות אלו. עכשיו בנו הרבה עמודי לבנים למען החזיק את התקרות של המערות, אבל הם משמשים מקלטים טבעיים יפים מאוד. בתוך מערות אלו יש אוצרות אין חקר - שם בתי דפוס גדולים, מחסנים למפות, וכל זה מואר בחשמל ובתוך מערה זו היה מסדר של פלוגה יהודית.

במקום אחר שביקרתי מצאתי גרעין של שבעה אנשים, הם מקווים במשך חודשיים להקים את הפלוגה על כנה. זו היא פלוגה ל״מכניקל אקוויפמנט״. שם יהיה בית הספר של הפלוגה. שם יהיו טרקטוריסטים, מכונות יישור, מכונות חפירה ועוד דברים שונים, ולעומת המכשירים שאנחנו משתמשים בהם לעבודה בארץ זהו כמו הדינוזאור בהשוואה ללטאה - אלה הם דברים ענקיים ומורכבים מאוד מאוד. ברור לי שאין איש בארץ, מטובי הטרקטוריסטים, שישב פעם על מכונה מעין זו, וזה לימוד יוצא מן הכלל, וזה חשוב בשביל הבחורים שלנו גם לאחר המלחמה. אלו אינן מכונות קרב, לא מכשירי מלחמה, אלא מכשירי עבודה, ולעבודה זו דרושים אנשים ללא סוף.

יש פלוגת חשמלאים בפקודת גיסו של ד"ר יוסף [מייג'ור בסן]. הפלוגות מתרבות, ולא רק מתרבות אלא גם מתגוונות. כל פלוגה חדשה זו היא פלוגה למטרה חדשה והיא מרחיבה מאוד את המגע שלנו עם העולם החיצוני, זה מרחיב מאוד את אפשרות הלימוד שלנו, זה מרחיב את שטח המגע בדרך כלל, וזה מרחיב גם את השטח לברכה רבה משום שהחומר האנושי שהתגייס בחודשים האחרונים הוא חומר מעולה מאוד, הוא הרבה יותר גבוה ברמתו התרבותית מאשר זה שהתגייס בתקופה הראשונה של המלחמה.

סוף סוף, אני מקווה שגמרתי הפעם את הטיפול בפלוגת החפרים. מצאתי את העניין נרדם באחד המקומות, עוררתי אותו לתנועה, ניתנה הפקודה ויש לקוות שהדבר יוצא לפועל. ביקרתי את הפלוגה 601 [חפרים] בפעם הראשונה, והדברים ששמעתי מקצינים יהודים על החומר האנושי אינם משמחים. הפלוגה קיימת שנתיים ועשרה חודשים ובזמן קיומה זה לא הרבה נשאר מהראשונים, אבל ישנו עוד גרעין די גדול של הווטרנים הראשונים, וחומר אנושי זה אינו מגיע לקרסוליהם של המתגייסים באחרונה. כמו שביישוב ישנה שאלה של אלמנטים שונים, כך קיימת אותה השאלה בפלוגות השונות.

אתה פוגש עתה יותר ויותר קצינים בפלוגות השונות במזרח התיכון, בענפי שירות שונים, שאין להם כל מגע ומשא איתנו, שהם יודעים על הפלוגות היהודיות. פלוני נפגש עם המהנדסים המלכותיים, אלמוני עם התותחנים ומפי כולם אתה שומע רק תהילות ותשבוחות, מוסרים גם מה ששמעו מפי מפקדים אנגלים אחרים.

מבחינה זו יש חשיבות לסרט [תג כתף] ״פלשתינה״ ההולך ומקיף את המחנה. נגע עד לבי כאשר באו אלי, אל המלון, שני בחורים מפלוגת מובילי המים, כתבו אלי פתק בנימוס רב, ביקשו ראיון רק לרגע אחד, רצו לשאול אותי בעוזבם את העיר לאחר חופשה אם יש לי דרישת שלום לפלוגתם, והם נושאי הסרט מנחושת, ושאלתי אותם אם הם מקבלים אותו, את הסרט ״פלשתינה״ או הם קונים אותו בכספם הם, וקונים דווקא את המוכן מנחושת למען שיהיה יפה יותר. כאשר רואים מייג׳ור יהודי, בעל כתר, וליד הכתר הסרט ״פלשתינה״, הרי זה הופך את הכתר לנכס לאומי, כי את זה רואים כולם. אומנם זה באנגלית, וכמעט שאין ערבי העונד סרט זה, אבל ההנחה על כל פנים היא שאלה הם יהודים, שפלשתינאי זה יהודי. יש קצינים החושבים שכל פלשתינאי זה יהודי, ויש עוד ערבים, ואין הם תופסים את הדבר שיש פלשתינאים יהודים ופלשתינאים ערבים. נתקלתי בהנחה זו. בנוגע לסרט היה סיבוך בפלוגות החיילות וזה נגמר, ויש תקווה שזה סודר עכשיו.

בדרך כלל, הבחורות עובדות היטב. ההתפעלות מהבחורות היא למעלה מכל גבול, הם פשוט אינם מבינים את התופעה. הסברתי להם, שפה פועלת האחריות היהודית. הם רגילים שהבחורה זהו יצור קל, לא רק במובן המוסרי, מפונקת לגבי אוכל, מחפשת תפקיד נוח יותר, ופה רואים לפניהם ציבור גדול, מאות על מאות של נשים ושל בחורות - גם בחורות צעירות, וגם נשים לא כל כך צעירות - המוכנות להתאמצות, השמחות לקראת התאמצות. שום עבודה לא יותר מדי קשה בשבילן.

אמרתי שישנן כמה וכמה שאלות ובעיות רציניות, ואני עוררתי את השאלה המינית ושאלת הפגישה עם האנגלים. בחורות בכמה מקומות, וביניהן בחורות פשוטות, ניגשו אלי ואמרו:

״באיזו רשות מוציאים עלינו שם רע? אם יש בינינו אולי בחורות גרועות, האם אין בחורים גרועים? האם לא היו כאלה בארץ? איזה רשות יש למישהו להעליב אותנו?״

אני מצאתי התמרמרות של הבחורות על הבחורים. בכמה מקומות נאמתי על כך. אחת משתיים, או שהבחור ניגש לבחורה מתוך הנחה שמראש מותר לו הכל - כמה פעמים ספגו מכות לחי מהבחורות על התנהגות כזאת - או שהם באים להטיף להן מוסר, כאילו מתוך הנחה שכל הגברים הם אנשי מוסר ויש להם מונופולין על התנהגות מוסרית.

המצב הולך ומשתפר. תהיה שיטה של עידוד פגישות בצוותא. כאשר בחורות יהודיות נפגשות עם אנגלים הכל הוא על רמה של כיבוד, אבל הייתי בנשף של חיילים יהודים וחיילות יהודיות, והנשף עמד על רמה תרבותית גבוהה מאוד, ואני יודע שבאותו הזמן התקיימו עוד שני נשפים כאלה. בחורה אחת קראה פרק מישעיהו והיה תענוג לשמוע. בחורה אחרת דקלמה "ציון, הלא תשאלי", אחר כך הייתה שירה, שירה בציבור "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", וכאשר הסברתי למפקדת האנגלית מה הוא הפרק מישעיהו, בן כמה הוא השיר "ציון, הלא תשאלי", שאין הוא שיר מימינו אנו, אלא זהו שיר בן 800 שנה, והשירה בציבור אינה סתם שירה, אלא זהו פסוק מהתנ"ך, הרי הכל מקבל צורה יפה ומרוממת. האלמנטים הם תרבותיים, נאורים, והם הנותנים את הטון, ממילא משפיעים השפעה חינוכית טובה על הגרועים. כמובן שקצת מפריע שכל המפקדות הן אנגליות, אבל הובטח לי שיבוא תיקון.

עוררתי את הפרובלמה ואמרתי שזוהי פרובלמה חמורה מאוד, כי יש רעב מיני בשורות הצבא, ואחד מבעלי השיחה שלי הגיע למסקנה שהוא ירכז את הארצישראליות בארץ-ישראל, ואולי יהיה להם חיל אחר לשלוח למצרים. הצרה היא שבכל מקום שעובדות הבחורות היהודיות הן עושות את עצמן להכרחיות ולבלתי מוחלפות. הייתי במחנה כביר בתל-אל-כביר. בראש המחנה הזה עומד קולונל זקן והוא נסע איתי במחנה להראות את עבודת הבחורות, ולכל מקום קפץ הראשון למען הראות לי אותן ואת עבודתן הראויה רק לשבח, ואמר:

"שמעתי שיש מחשבה כזאת, לרכז את כל היהודיות בארץ-ישראל. זה יהיה אסון בשבילי. איני יודע איך אתקיים בלעדן. מה לא ניסיתי בלעדן? מצריים ציוויליים אי אפשר לעבוד איתם; יוונים ציוויליים - אי אפשר לעבוד איתם. כאשר באות הבחורות שלכם, אינטליגנטיות, נאורות, הן יודעות אפילו לגעור במצרי, הן נוגשות במצרים כמו שהיה פעם ההפך".

אגב, יש בשטח זה סכנה מדינית. היה מקרה שאחד הבחורים שלנו היכה מצרי, וזה יכול להביא לידי סכסוך מדיני. איני יודע עוד את התוצאות. יש הרבה נהגות בתוך המחנה, המחנה משתרע על כמה וכמה מילין מרובעים, וכבר הן מתחילות להיכנס לבתי המלאכה לתיקון המכוניות. הוא אומר שלא יוכל להתקיים בלעדן. הצעתי לו להעביר את הדֶפּוֹ שלו לארץ-ישראל.

כבוד נחלתי מלוא חופניים, אבל זה פיזור. צריך לדעת זאת, אבל במידה שהפלוגות מתרבות, הרשת נעשית צפופה יותר. בסוף דבר צריכים אנחנו להתרכז בעניין הבטליונים גם אם יתברר שהציוד יאחר לבוא. אסור לנו לשחרר אותם מהאחריות. הבעיה העומדת לפנינו היא גיוס של 1,600 עד 2,000 איש, ואז יהיה לנו המספר המספיק לארבעה בטליונים.

בעניין התוספת המשפחתית לחצתי מאוד שתישלח עוד בימי שהותי שם טלגרמה ללונדון. רציתי לשמוע שהטלגרמה נשלחה, ונימוקי היה שיושבת כעת ועדה פרלמנטרית לדיון בשאלה זו. קודם אמרו לי שהם צריכים עוד להתקשר עם ארץ-ישראל. אחרי קבלם את התשובה מארץ-ישראל אמרו שהטלגרמה מוכנה, אבל הם מחכים לחוות דעת של היועץ הכלכלי. דנתי גם על [בני משפחה] התלויים בהם, וכאשר שאלתי אותם אם הצעתם היא להשוואה, ענו לי ״הגדלה״.

מסרתי כבר פעם על עיתון החיילים. הדבר נדחה כאילו מפני שכל החיילים שלנו יודעים אנגלית. היה לי ויכוח איתם בשאלה זו והרבצתי בהם כהוגן.

קודם כל, זה לא נכון שכולם יודעים אנגלית,

ושנית, אילו גם היה נכון, הרי אם מישהו רוצה לכתוב שיר, אין הוא יכול לכתוב אותו עברית? הרי זה צבא מתנדבים השואף לביטוי והוא צריך להתבטא בשפתו הוא.

זה הוכר, אבל אז הועלתה שאלת הנייר, והם אומרים שיש דרישות מפלוגות שונות להרשות הדפסת עיתונים חדשים וזה אינו ניתן, אבל הם הבטיחו לי לעורר שאלה זו עוד פעם מתוך גישה חיובית, ואני מקווה שבקרוב יופיע עיתון החיילים העבריים.

מ״ש לא השתתף בדיון בשני הסעיפים האחרונים.

הערות: