77. ישיבת מרכז מפא"י, תל-אביב - סקירה מדינית - 15.7.1942
שם הספר  מאבק מדיני ב'
שם הפרק  77. ישיבת מרכז מפא"י, תל-אביב - סקירה מדינית - 15.7.1942

77

ישיבת מרכז מפא"י, תל-אביב[1]

15.7.1942

סקירה מדינית

 

 מ. שרתוק: אני רוצה להקדים ולהגיד שתהיה רק אינפורמציה. כאשר אין אינפורמציה יש טענות ״מדוע אין אינפורמציה?" כאשר יש אינפורמציה יש טענות ״מדוע רק אינפורמציה?״ ובכן, אפשר להלקות אותי למפרע - הפעם יש ביכולתי להביא רק אינפורמציה ואבקש את סליחתכם. לא הייתה לי שהות של רגע להתכונן, ובכן, אהיה מוכרח לדבר לפי ניירות כדי לא לאבד את החוט. דיבור לפי ניירות אינו קל ואני אבקש מחברים סבלנות.

אני רוצה למסור, קודם כל, על השתלשלות המשא ומתן שלנו בשאלת שיתופנו המקסימלי בהגנת הארץ. הפרשה הזאת התחילה בפברואר 1942. יותר נכון לומר - השלב האחרון של הפרשה הזאת התחיל בפברואר 1942. התחלנו אז לנהל שיחות באופן יותר אינטנסיבי מקודם.

ראשית, על גורל כוחנו הצבאי לגבי הגנת הארץ.

ושנית, על ניצול אותם הכוחות שלנו, שאינם יכולים להיכנס למסגרת צבאית לאותה המטרה.

התחלנו בשיחות אלו בפברואר והן נמשכו במארס.

ב-23 במארס[2] הייתי אצל המפקד בירושלים והצגתי לפניו את שתי הבעיות האלו:

בעיה ראשונה - שאלת שכלול והרחבה של הכוח הצבאי היהודי המיועד להגנת הארץ על ידי ציוד משוכלל יותר ואימון משוכלל יותר, וצירוף הפלוגות המבודדות האלו [״באפס״] לחטיבות גדולות יותר, ולבטליונים.

בעיה שנייה - שימוש ברזרבה הגדולה של כוח האדם שלנו, כדי להכינו לתפקידים של הגנת הארץ.

ובדומה ל״משמר המולדת״ באנגליה, הצעתי כמסגרת את חיל הנוטרים ואת האפשרות שישנה להרחיב את חיל הנוטרים כמעט בלי גבול על ידי השבעת אלפים ואפילו רבבות של אנשים בתור שוטרים מיוחדים, היכולים להיקרא לשירות פעיל בכל שעת צורך - מובן מאליו, בהנחה שהאנשים האלה יאומנו בעוד מועד ויוכן מלאי הגון של נשק שיוכלו להשתמש בו בשעת צרה. הסבתי את תשומת לבו לעובדה, שחיל הנוטרים הקיים, שיש לו רזרבה של 14 אלף איש, הרזרבה של הנשק שלו היא רק 2,000 רובים, זאת אומרת רובה אחד ל-7 אנשים. ואם רוצים להשתמש דווקא בלשון הכתוב, אז אפשר לומר: ״והחזיקו שבעה אנשים ברובה אחד״.

הגנרל הבטיח להתעניין בשאלת שיכלול האימון של פלוגות ה״באפס״. הוא לא נתן כמעט שום תקווה באותה שיחה לעניין הקמת הבטליונים, מפני

שראשית, הוא טען שהדבר בלי ספק ייתקל במעצורים פוליטיים, באשר למעשה זהו שוב צבא יהודי.

ושנית, מפני שצירוף פלוגות ״באפס״ לבטליונים מחייב תוספת רצינית של ציוד, ולא רק תוספת כמותית של אותו הציוד שישנו, כי אם תוספת איכותית של כלים שכיום אינם ברשות הפלוגות האלו וכלים מאיכות רצינית מאוד, והוא מסופק מאוד אם יעלה הדבר להשיג את הכלים האלה בתנאי ההספקה והציוד הקיימים.

אשר לשימוש בחיל הנוטרים, הוא הראה עניין בדבר זה - אני צריך לומר, שאת שאלת ניצול הפוטנציה של חיל הנוטרים והכשרתו של חיל הנוטרים לשם ניצול הפוטנציה שלו עוררנו חדשים לבקרים עם כל השרשרת הארוכה של הגנרלים שהיו בארץ מתחילת המלחמה. הגנרל הזה היה אז חדש פחות או יותר בתפקיד זה - אבל שוב הצביע על קשיים פוליטיים: איזה רושם יעשה הדבר בארץ ובמזרח התיכון אם הממשלה תיזקק לכוח יהודי גדול, מפני שאני דיברתי על רבבות אנשים לתפקידים אלה. אבל הוא הבטיח לעיין בדבר והבטיח באופן מיוחד לטפל בשאלת השגת נשק נוסף לחיל הנוטרים ושכלול האימון של חיל הנוטרים בסגנון צבאי יותר.

אחרי השיחה הזאת נסעתי למצרים, ואחת ממטרות נסיעתי הייתה פגישה עם המצביא גנרל אוקינלק. זה היה לאחר שכבר היו לי איתו שתי פגישות והיה מצדו יחס ידידותי למדי בפגישות האלו. אבל הפעם לא עלה בידי לראותו. כנראה, כבר אז המטה היה שקוע ראשו ורובו בהכנות למערכה שהתחילה במאי במדבר המערבי.

אתם יודעים בוודאי, וזה נתפרסם, שנעשו הכנות לאופנסיבה מצד האנגלים, אבל האויב הקדים ודחק את קץ הדברים על ידי אופנסיבה מצדו. אוקינלק בעצם היה מחוץ לקהיר כמעט כל הזמן שהייתי במצרים. הוא היה בנסיעות ובביקורים בפינות שונות של החזית ושל העורף. הוא מסר לי אז ידיעה על ידי שלישו, שהוא מצטער מאוד שאיננו יכול לראות אותי, אבל הוא מעוניין מאוד לשמוע מה יש בפי להגיד והוא מציע שאני אכתוב לו. חזרתי לארץ וב-17 באפריל כתבתי תזכיר לגנרל אוקינלק.[3] אולי צמחה מזה טובה אחת שלא ראיתי אותו אז, והיא שעל ידי כך הוכרחתי לכתוב תזכיר, באשר בדרך כלל תנאי העבודה הם כאלה שאני מספיק מעט מאוד לכתוב. לפי השתלשלות הדברים להבא תראו, שספק רב אם השיחה שלי עם אוקינלק הייתה משנה את הדברים באיזה אופן ניכר, אם כי בשיחה יכולתי לומר דברים שלא יכולתי לכתוב אותם, על כל פנים, לפי סגנוני אינני חושב שאפשר לכתוב אותם. אבל על ידי כך נוצר מסמך בעל ערך מסוים, ששימש אחר כך כל הזמן יסוד להסתמכויות ולמשא ומתן והלך ללונדון ולאמריקה, והוא שימש, אני מקווה שהוא הגיע - אין לי עד היום אישור על כך למרות כל הטלגרמות שלי - להאחדת הפעולה שלנו. אומנם, את תמציתו של התזכיר העברתי טלגרפית מייד ללונדון ולאמריקה.

לא אוכל לקרוא כאן את התזכיר. הוא משתרע על פני 5 עמודים ארוכים של כתב יד צפוף. בתזכיר באתי בהנחות מסוימות:

הנחה א: ייתכן כיבוש ארץ-ישראל על ידי הנאצים. על כל פנים, עלינו להיות מוכנים לאפשרות זו גם אם נראה אותה כאפשרות רחוקה - אתם צריכים לזכור, שזה היה ב-17 באפריל. זה לא היה לאחר נפילת מרסה-מטרוח'. זה היה לא רק לפני חידוש המערכה במדבר המערבי. זה היה לפני ההגברה המחודשת של המערכה ברוסיה שהתחילה בסוף מאי. אבל, לעומת זאת, רווחו הנחות, לא רק אצלנו אלא גם בחוגי הצבא, על אפשרות של התחלת פעולות המכוונות ישר נגד סוריה וארץ-ישראל.

כפי שנתברר ביתר בירור אחר כך, בחוגי הצבא הייתה הנחה שיש להיכון לאפשרות קרובה של ניסיון פלישה נאצית לסוריה או לארץ-ישראל, או לסוריה על מנת לעבור משם לארץ-ישראל, בים ובאוויר, אולי מאי כרתים בתוך המים. בהתאם לאפשרות זו נתכנו ובוצעו עבודות הכנה מסוימות והוקמו קווי ביצורים. מתוך הנחה שמצפון תיפתח הרעה, ומתוך הנחת לוואי שהרעה שתיפתח מצפון יכולה לגלוש למזרח, וממזרח היא יכולה להגיע לארץ-ישראל, הוקמו קווי ביצורים בדרום הלבנון, בצפון ארץ-ישראל ובמורד ההרים כלפי הירדן - קווי ביצורים שלא מעט עבודה עברית הושקעה בהם ולא מעט הדרכה עברית הושקעה בהם. גם בדרום הלבנון, גם ביריחו, עבדו בביצורים אלה שתי פלוגות מהנדסים יהודיות. אתם שמים לב שאינני מציין שום הנחה בדבר פלישה מדרום, ובאמת לא הייתה הנחה כזאת באותם הימים, על כל פנים לא התכוננו לכך. היה זמן שחשבו על קו ביצורים בדרום הארץ, אבל הקו הזה היה צריך להיות מופנה צפונה, זאת אומרת אילו הקימו אותו, היו מקימים אותו אז מתוך הנחה שאולי לא יצליחו להחזיק מעמד בארץ-ישראל כלפי הכובש שיבוא מצפון ויצטרכו לסגת אחורנית לקו הגנה שני או שלישי לשם הגנה על תעלת סואץ. קו הגנה זה צריך היה להיות בדרום ארץ-ישראל. אחר כך מצאו, שבזה תהיה כבר זהירות יתרה. היה גם שיקול, שזה יכול לעורר בהלה גדולה בארץ והסתלקו מהתוכנית הזאת. זה היה הרקע הכללי שעל יסודו נכתב התזכיר.

הנחה ב: שלא כמוֹהָ פלישה לארץ-ישראל כמו פלישה נאצית לאיזו ארץ אחרת שהיא, באשר פלישה נאצית לארץ-ישראל פירושה השמדת היישוב. הסברתי אחר כך על יסוד מה אני מניח את ההנחה הזאת. אני רואה את עצמי פטור אפילו לסכם את ההסברה הזאת, אם כי פה ראיתי צורך לעשות אותה במפורט.

הנחה ג: כי הגנת ארץ-ישראל הוא עניין הרבה יותר חמור ליהודים מאשר הוא לאימפריה הבריטית, באשר אין פירוש הדבר אובדן האימפריה הבריטית, אבל פירוש הדבר אובדן היישוב וסתימת הגולל על תקוות ישראל.

הנחה ד: שמשום כך הגנת ארץ-ישראל מטילה גם אחריות חמורה ביותר על האימפריה הבריטית לתת אפשרות לעם היהודי להשתתף במערכה זו במלוא כוחה.

הנחה ה: שהעם היהודי מסוגל לחרף את נפשו במלחמה זו יותר מאשר מסוגל איזה עם אחר שהוא.

הנחה ו: שהדבר הזה איננו רק עניין חיוני לעם היהודי, אלא הדבר הוא גם חיוני לאימפריה, כאשר בארץ הקטנה הזאת יישוב של למעלה מחצי מיליון נפש, שאם יאורגן, יאומן ויצויד כהלכה, הוא יכול להוות כוח ניכר ובמסיבות מסוימות הוא יכול גם לשמש כוח מכריע.

 

אחר כך עברתי להצעות מעשיות, שהן נפרדות לשני חלקים:

ראשית - צבא.

שנית - ״משמר המולדת״.

בנוגע לצבא תיארתי את המצב של פלוגות ״באפס״ שנכנס לתוך מעגל קסמים. כולן עוסקות בתפקידי משמר בלבד. האימון שלהן נחשל מאוד וקלוש מאוד. הצבא טוען שהפלוגות כולן עסוקות בתפקידים סטטיים מפני שהן מעטות במספרן, אם יגדל מספרן, אפשר יהיה לשחרר פלוגות לאימונים ולהתגוננות לקרב, אבל כל זמן שכזה הוא המצב, חִנן של הפלוגות האלו יורד ומתמעטים המתגייסים לתוכן, וחוזר חלילה. ובכן, דרשתי לשבור את מעגל הקסמים. אמרתי שאנו מוכנים לשבור אותו מצדנו על ידי המרצת הגיוס לתוכן, למרות אי-הפופולריות של הפלוגות. דרשתי מהצבא מאמצים להפיח רוח חיים בפלוגות האלו על ידי תוכנית אימונים יותר מעולה, למרות מיעוט מספרן ולמרות תפקידי המשמר שהן עמוסות בהן. אבל אמרתי שלא די לנו בזה, הפלוגות האלו מיועדות להלכה להגנת הארץ, זאת אומרת לתפקידי קרב במקרה כיבוש. אין איש יכול לתאר לעצמו כיצד פלוגות אלו תוכנסנה לקרב ותשתתפנה בו, כשהן פלוגות מבודדות ונפרדות ללא כל פיקוד אחיד וללא כל הכנה לפעולה בחטיבה גדולה היכולה להיכנס לחזית. מכאן באתי להצעה של הקמת בטליונים.

אני רוצה להזכיר: הדבר היה בימים שהגיוס היה בשפל, בחודש אפריל נתגייסו לצבא 130 איש, נדמה לי, שהיום בלבד נתגייסו יותר, על כל פנים, הייתי היום בסרפנד ומצאתי את המחנה הומה ושוקק. עשרות אנשים מהצבא עסקו רק בקבלת האנשים, ליד שלוש שורות של שולחנות בחדר גדול כמו זה ישבו אנשים וקיבלו את הטירונים. אבל כזה היה המצב אז. אף על פי כן, הבטחתי בתזכיר זה אפשרות של הקמת 10 בטליונים, בהנחה שיש כבר אלפיים איש ובהנחה שאפשר יהיה להוציא מיחידות אחרות כאלף איש ולהעביר אותם לבטליונים, ואמרתי שאפשר יהיה לגייס עוד שבעת אלפים איש. אם להניח שבטליון בכוח מלא הוא אלף איש, בעצם זה פחות קצת - אז אפשר להקים 10 בטליונים יהודיים לתפקידי קרב לתפקידי הגנת הארץ.

הסעיף השני היה ״משמר המולדת״. לא אחזור על כל התוכנית. אני מניח שהיא מוכרת לחברים. התוכנית היא השבעת רבבות אנשים בתור ״שוטרים מיוחדים״, ואני נקטתי מספר של 50 אלף. אם יש בחיל הנוטרים כיום - קשה מאוד לקבוע לפי איזה פרינציפ לחשוב -

לפי פרינציפ אחד 20 אלף איש, אז זה תוספת של 30 אלף;

אם לחשוב לפי פרינציפ אחר, שיש רק 16 אלף איש כיום בחיל הנוטרים, אז זה 34 אלף.

לא ייחסתי ערך רב למספר המדויק. רציתי לעשות רושם שכאן אפשר לדבר על תוספת של רבבות. תיארתי את האפשרויות לא רק מהצד הכמותי, אלא גם מהצד האיכותי. קודם כל, התנוחה של היישובים שלנו שהיא לאורך החוף והיא בצפון, באזורים שהם יכולים להיות הראשונים לפגוש את האויב והערך של היישובים האלה בתור בסיס של פעולות קרב: ידיעת הסביבה, ניסיון של פעולה מתואמת, ניסיון של הנוטרים ממלחמת ארבע שנים שבתוך הארץ,[4] הקָדֶר שישנו בתוך חיל הנוטרים לתפקידים של הדרכה, אימון ופיקוד. ברור, שכאשר אנו מדברים על חיל הנוטרים, אנו מתכוונים למסגרת יותר רחבה [ה״הגנה״] שאנו רוצים להציג אותה בפני השלטונות בדמות של הנוטרים, ושאנו מכנסים אז לתוך המסגרת הזאת את כל אוצר היכולת, הכישרון, הניסיון, המומחיות והנכונות לקרב שישנה בתוך המסגרת הרחבה שלנו. הצעות בפרק זה נסתכמו בסעיפים הבאים:

א. הגדלת כוח השוטרים המיוחדים עד 50 אלף. מספר השוטרים המיוחדים עתה הוא (במספרים עגולים) - 15 אלף, זאת אומרת תוספת של 35 אלף שוטרים מיוחדים.

ב. תוכנית רחבה של אימון, קורסים מיוחדים לסמלים וסידור מחנות לשוטרים טוראים לתפקידים קצרים של אימון נמרץ.

ג. העמדת כל הכוח הזה תחת פיקוח ופיקוד צבאי והקמת מטה צבאי להדרכת הכוח הזה, קודם כל באימונים חדישים.

ד. הכנת מלאי מספיק של נשק: רובים, מקלעים, מרגמות, רובים אנטי-טנקיים וכלי נשק אחרים - לשם חלוקה לכוח הזה בשעת הצורך.

 

סיימתי את המכתב כך:

אני מוכרח לבקש את סליחתך על שפניתי אליך באריכות, בזמן שאני יודע שאתה עמוס בעניינים בעלי חשיבות מכרעת, אולם אני בטוח כי אתה תעריך את חרדתנו ואת האחריות החמורה הרובצת בימים אלה על אנשים שענייני העם היהודי הופקדו בידיהם.

יש עוד כמה סעיפים שיכולתי להמציא ביחס אליהם פרטים נוספים בשיחה בעל פה, ואינני צריך להדגיש שאהיה מאושר לטוס מייד לקהיר לשיחה, אם זמנך ירשה לך לראות אותי.

הרשני לסיים את המכתב הזה בהדגשה מחודשת מהי הגנת ארץ-ישראל לנו: שום עם אחר לא יילחם בהחלטה כה נחרצת להגנתו.

 

על המכתב הזה קיבלתי מייד אישור מ-20 באפריל והיו בו שני פסוקים:

״אני מודה בעד המכתב שאני מעיין בו בכובד ראש״.

שנית, ״אני מצטער שלא עלה בידינו להיפגש״.

 

אחרי שולחי את התזכיר הזה הלכתי לראיון עם ממלא מקום הנציב. הראיון הזה היה ב-21 באפריל.[5] כאשר באתי לארץ, מצאתי שהנציב נסע לאנגליה. מממלא מקום הנציב הודיע לי בראיון זה, שאחרי שיחתי עם הגנרל [מק-קונל, מפקד הצבא בא״י] מסר הגנרל דוח לנציב על השיחה והביע לפניו את ספקותיו ביחס לשימוש רחב בחיל הנוטרים, והנציב כאילו תירץ לו את הספקות האלה והודיע לו שיש מצדו הסכמה גמורה לכך שישתמש בחיל הנוטרים לתפקידי משמר המולדת בקנה מידה רחב, ושאם יבואו ערבים אליו בטענות, יש לו מענות על הטענות.

אחרי הדברים האלה הלכתי שוב אל הגנרל. השיחה הזאת נתקיימה ב-27 באפריל.[6] בשיחה זו, שהשתתף בה גם חברי [דב] יוסף, ראיתי התקדמות.

קודם כל, מבלי שעוררתי את שאלת הבטליונים, הוא הודיע לי בהתעוררות עצמית כי הוא יכול לבשר לי שהשאלה הזאת הועמדה לדיון. כוונת דבריו הייתה לומר, שאין שאלה של התנגדות פרינציפיונית, דנים על השאלה הזאת.

ביחס לחיל הנוטרים הוא הודיע שהוא עושה מאמצים להשיג נשק נוסף והוא עושה מאמצים להשיג קצין לפיקוח על האימונים, והוא מבקש שלא ללחוץ עליו לגבי קביעת המספר הכולל של האנשים שיכונסו למסגרת זו, שלא ללחוץ עליו שהוא יתחייב על 30 אלף איש או 40 אלף איש, ושהוא מבקש שנסכים כי מוטב להתחיל במועט ולהתקדם בהדרגה מאשר להתווכח מה יהיה המספר הסופי. הוא הציע שניגש ונעשה את ההתחלה קודם כל במקומות המועדים יותר לסכנה, זאת אומרת באזור החוף וצפון הארץ, ואני הסכמתי לעת עתה, כל זמן שאין יישובים יהודיים בכל אזור ההרים ובעמק הירדן התחתון ואין עוד רבים בנגב המרכזי, שהכנותינו תצטמצמנה בשני האזורים האלה - ויתרתי פה - בכל אזור החוף ובכל צפון הארץ. הוא סיים את השיחה בזה שאמר כי הוא מקווה שיוכל בקרוב למסור לי דוח על התקדמות.

עברו שבועיים ולא נתקדם שום דבר. אז פניתי שוב וביקשתי ראיון, ואז הוא ביקש למסור לי שהוא מצטער מאוד, אבל אין לו עוד שום חדש והוא מקווה שבקרוב יהיה לו משהו חדש. ב-25 למאי כתב לי אוקינלק. לא עניתי על המכתב הראשון שלו, לא לחצתי יותר על אוקינלק. המכתב השני בא לגמרי מהתעוררות שלו. והוא כותב בו:

אני מרגיש כי אני חייב לך בירור על שלא נתתי תשובה למכתבך מ-17 באפריל. כפי שאתה יודע בוודאי, קיימים בזמן האחרון דיונים בלונדון על כמה שאלות שנגעת במכתבך ועל השאלות שנובעות מתוכן. אני מקווה כי הדיונים האלה כמעט הגיעו לידי סיום. אני חושב לרצוי לדחות את תשובתי השקולה לתזכירך המעורר כמה שאלות של מדיניות גבוהה (high policy) עד שאוכל לשלוח לך תשובה שתטפל בכל העניינים האלה באופן ממצה, דוֹלֶה (exhaustive). אני מקווה שאוכל לעשות זאת בקרוב.

 

המכתב הזה נכתב ב-25. ב-26 במאי התחילה האופנסיבה הגרמנית במדבר המערבי. בתחילת יוני פניתי שוב לגנרל מק-קונל וביקשתי ראיון, ושוב קיבלתי אותה תשובה, שהוא מצטער מאוד שאין לו עוד מה להודיע. הוא מקווה שבקרוב יוכל למסור לי דברים ברורים.

ב-21 ביוני נפלה טוברוק. ב-22 ביוני כתבתי לגנרל אוקינלק לאמור:[7]

הייתי אסיר תודה לך בעד שני מכתביך - פה אני מסכם בקצרה את שני המכתבים - מתאריך המכתב האחרון לא שמעתי שום דבר לא מהמטה הראשי ולא מהמפקדה בירושלים. קשה היה לי להחליט להטריח אותך מחדש ביודעי מה עמוס עליך עכשיו, ואני חיכיתי בסבלנות לידיעה נוספת ממך. אבל המאורעות האחרונים מכריחים אותי לפנות אליך מחדש, שאם לא כן - אמעל בחובתי. אנו כולנו מקווים שהנסיגה בלוב איננה בעלת ערך מכריע, אבל על כל פנים זוהי אזהרה חדשה שעלינו להיות מוכנים לכל שעת-חירום ושאלת הזמן היא כאן בעלת חשיבות מכרעת. בתנאים כאלה ההרגשה שיש עדיין הרבה מאוד לעשות כדי לאפשר ליהודי ארץ-ישראל להטיל לתוך הגנת הארץ את מלוא כוחם הופכת למקור של חרדה רצינית מאוד. אחריות חמורה מוטלת עלינו ואני מבקש לפיכך רשות להדגיש מחדש את דחיפות העניין ולבקש פעולה מהירה עד כמה שאפשר.

 

אני יודע שבעברית כותבים במקרים כאלה בסגנון אחר, אבל אני מבקש להאמין שבאנגליה זה מכתב נמרץ למדי באותן המסיבות. באותו יום כתבתי למפקד בירושלים:[8]

נפילת טוברוק משווה דחיפה נוספת לכל השיקולים שהייתה לי ההזדמנות להרצות לפניך בשתי שיחותינו, ב-23 במרס וב-27 באפריל. כאשר ד"ר יוסף ואני נועדנו איתך בתאריך האחרון, הואלת להגיד, כי אתה מקווה שתוכל בקרוב מאוד להודיענו על אמצעים שהוחלט עליהם כתוצאה מעיון בתזכיר שלנו לגנרל אוקינלק מ-17 באפריל. מאז הרשיתי לעצמי לבקש פעמיים ראיון, כדי להיוודע מה מצב העניינים, אבל קיבלתי תשובה מהלשכה שלך, כי אין לך עדיין דבר להודיענו. כפי שאתה יודע, אנו שקועים עכשיו במאמץ כולל חדש לאמץ את הגיוס, מאמץ שכבר נתן תוצאות ממשיות, אבל דווקא משום שהגיוס הוא במעלה ובייחוד נוכח התפתחות העניינים בלוב, שאלת האימון היותר שלם לפלוגות ה״באפס״ וצירופן לבטליונים מקבלת חשיבות נוספת,

מחוץ לזה, הציבור היהודי שוקע מיום ליום בחרדה יותר עמוקה. הציבור היהודי נעשה דרוך יותר ויותר מיום ליום לקראת ניצולו המלא על ידי אימון רחב לתפקידי ״משמר המולדת״. הסוכנות היהודית תמעל באחריותה, אם לא תסב מחדש את תשומת לבך לשאלות אלו בשלב רציני זה.

 

אחר כך הוספתי אותו דבר שכתבתי לאוקינלק - שאנו מקווים שעניין לוב אינו מכריע, אבל חובתנו להיות מוכנים לכל שעת חירום, וגורל יהודי ארץ-ישראל במקרה של שעת חירום רבתי בארץ זו, או בקרבתה, הוא כזה המחייב עירנות מקסימלית, וצירפתי את העתק מכתבי לגנרל אוקינלק.

על זה קיבלתי תשובה מהגנרל מק-קונל, שבה הוא מודיענו כי אין לו כל סמכות להחליט על דבר בטליונים. העניין נמסר לשלטון יותר גבוה ויש לחכות להחלטתו. זוהי הסיבה מפני מה הודיע לי שאין לו מה להודיענו, אולם הוא מוסיף: חלה התקדמות ידועה לקראת תיקון המצב. אושרה התוכנית לתת למשטרת היישובים העברים אימון יותר טוב תחת חסות צבאית והקורס הראשון כבר התחיל, הצעד השני שנתן לו אישור עקרוני הוא הקמת פלוגות משמר נוספות ומיוחדות, שתהיינה מורכבות מאנשים קשישים. המטרה היא לא רק לקבל פלוגות צבא נוספות לתפקידי משמר, אלא גם לשחרר את הפלוגות הארץ-ישראליות של ״באפס״ מתפקידי משמר סטטיים ולאפשר להם לגשת לאימון יותר משוכלל ממה שהיה אפשרי עד עכשיו, יש להוסיף, שבמידה שיתייצבו יותר ויותר טירונים לגיוס ותיווצרנה פלוגות ״באפס״ נוספות, יעלו הסיכויים של השבחת האימון לפלוגות הקיימות.

ב-28 ביוני היה לי שוב ראיון עם הגנרל, ואני טענתי שההתקדמות שחלה היא כאין וכאפס לעומת הממדים שאנו הצגנו. ההתקדמות שחלה זהו קורס של 36 סמלים של חיל הנוטרים, נבחרים מכל 12 הגדודים של הנוטרים מכל הארץ, שרוכזו בסרפנד לקורס צבאי נמרץ, אינטנסיבי ומעולה.

ביקרתי היום את הקורס הזה. לא רק שנהניתי ממנו, אלא, מה שהרבה יותר חשוב, נוכחתי לדעת שהאנשים נהנים מאוד מהקורס. הם עושים עבודה רצינית מאוד. כמעט שאין כל ״בַּלַסט״ [זְבורית] מיותר בקורס זה. אין מעסיקים אותם בשום תפקידי משמר. אני חושב, שיש פחות ״בלסט״ מאשר בקורסים שלנו, כי בקורסים שלנו יש לזה ספחים של משמר, כי יש לפעמים שצריך לעמוד על משמר נגד מישהו. כאן הם פטורים מכל המצוות הטפלות האלו. גם תוכנית האימונים חופשית לגמרי מכל דברים של שגרה. לא עשו אף יום אחד ״דְריל״ - תרגילי סדר - עוסקים אך ורק באימון בכלים ובתרגילי קרב בשדה. יש מיור אחד שהוא מסור כולו אך ורק לקורס זה ויש מספר סרג׳נטים אנגליים. הם עשו היכרות עם פנים חדשים לגמרי, עם כלים שלא ידעום מקודם: רובים אנטי-טנקים, רובי ״בְּרֶדָה״,[9] מרגמות משוכללות וחדישות מאוד. הם עוסקים הרבה מאוד בניתוח המצבים הטקטיים, בהצגת שאלות ופתרונן. הדברים מתנהלים קצת בכבדות מפני שהכל זה עברית ותרגום לאנגלית, אבל זה נעשה בסבלנות למופת מצד המדריכים האנגליים. מורגשת רצינות רבה. מורגש שהמדריכים מבינים היטב שלפניהם לא טירונים, כי אלה אנשים מנוסים מאוד. מפקד המחנה האחראי לקורס, שליווה אותי, סיפר לי הלצה ארץ-ישראלית: חייל טירון בא וכאשר הוציאו אותו לתרגילי ירייה, הוא הפליא לקלוע למטרה וראו שהוא יורה מנוסה מאוד. שאלו אותו: ״איפה למדת את זה?״ הוא אמר, שהוא עבר ״קורס בקורספונדנציה״... אז הוא אמר לי שהוא מתאר לעצמו, שכל הבחורים האלה עברו קורס קורספונדנציה. הם נמצאים כבר כחודש וחצי שם. הם יימָצאו עוד שבועיים ויש כבר החלטה בצבא - יודע זאת הצבא, יודעים זאת אנו, עכשיו יודע זאת מרכז המפלגה - המשטרה הארץ-ישראלית עוד לא יודעת את זה - שיהיה מייד המשך. יש אחדים שנשארים כבר כמדריכים יהודיים לקורס הבא. הם חושבים שיהיה לפחות אותו המספר, אינני יודע אם הדבר הזה נקבע. אילו הקורס הזה היה לפני שנתיים, ואילו הוא היה שלב ראשון של בניין-יסוד - ובדברים כאלה זה לא כמו בבניין ממש, שהיסוד צריך להיות יותר רחב מהבניין, אלא להיפך, זוהי פירמידה שצריכה לעמוד על פסגתה - כי אז כיום היינו מגיעים בלי ספק לחיל משמר בעל ממדים רחבים מאוד ובעל איכות מעולה למדי. אבל כאשר ההתחלה נעשתה בחודש של נפילת טוברוק ומרסה-מטרוח', והלאה אין לעת עתה לראות שמאיצים את הקצב, הרי המסקנה ברורה.

כאשר טענתי את הטענה הזאת לגנרל, הוא הודיע לי שזאת לא ההתקדמות היחידה. התקדמות נוספת שהוא השיג היא תוכנית האימון הצבאי של חיל הנוטרים שאושרה על ידי המפקדה העליונה. אבל הוא לא מסר לי מה התוכנית. הוא מסר לי רק דבר אחד, שאושר מינוי קצין גבוה לפיקוח על האימון של חיל הנוטרים. אבל, הוא הוסיף מייד, הקצין הזה טרם הופיע.

ואשר להשבעת רבבות ״ספיישלס״ [שוטרים מיוחדים], הוא לא אמר שהדבר איננו בא בחשבון, אבל מה שהתכוון לומר שהוא הודיע באופן קטגורי שאין לדבר על ציוד בשביל כוח בממדים כאלה. הוא אמר לי, שהוא יודע שאני לא האמנתי לו, כאשר אמר לי בפעם הקודמת שאין ציוד לבטליון - זה שאינני מאמין לו איננו משנה את העובדה שאין ציוד. אמרתי לו שחלילה לי לא להאמין לו, וזהו הרע שאני מאמין לו, זאת אומרת שהמצב באמת כך, אבל צריך לעשות מאמצים מיוחדים להשיג משהו.

הוא פקפק מאוד אם מאמצים מיוחדים באים בחשבון, באשר הוא בטוח שהמזרח התיכון מוצץ ממרכזי ההספקה של הנשק מה שהוא רק יכול, ומה שהוא איננו מוצץ איננו ניתן להימצץ. לחצתי מאוד בשיחה זו על התחלה מיידית של השבעת ה״ספיישלס״ בערים לתפקידי מגן.

אני צריך בנקודה זו להתעכב קצת, כדי להבהיר את מצב העניינים. אם תראו כיום את הסטטיסטיקה הממשלתית, תראו שיש

כ-17 אלף ״ספיישלס״, בהם 14,300 ״ספיישלס״ השייכים למשטרת היישובים העברים, זאת אומרת באזור הכפר ובשכונות הנידחות של הערים,

ו-2,700-2,500 ״ספיישלס״ בערים.

2,700-2,500 ״ספיישלס״ אלה בערים אינם מיועדים לתפקידי מגן וקרב, על כל פנים, אין מכינים אותם לתפקידי מגן וקרב. הם מיועדים בראש ובראשונה - ואפשר לומר, כמעט אך ורק - להיות עזרה למשטרה בשעת משבר, זאת אומרת אם המשטרה תצטרך לצאת לקרב, הם ינצחו במקום המשטרה על התנועה ברחובות, הם ישמרו על הסדר ברחובות, הם ינהלו את יומני המשטרה, הם יתעסקו בכל תפקידי התגוננות פסיבית. אלה הם ה״ספיישלס״ של הערים. משטרת היישובים העברים בנויה כך, שעל כל נוטר פעיל יש מספר ידוע של ״ספיישלס״, בערך שבעה על כל אחד, והאנשים האלה מושבעים במקומות ששם יש נוטרים פעילים. נוצר מצב כזה, שבמידה שהנקודה יותר קטנה, במקומות קטנים מאוד ובנקודות יותר גדולות קצת, אחוז ה״ספיישלס״ בה יותר גדול. אבל כל המקומות האלה קטנים לעומת פתח תקווה, לעומת רחובות, חדרה - במקומות קטנים אלה כמעט כל הגברים של המקום הינם, או יכולים להיות, ״ספיישלס״. אם אינם - זאת אשמתנו, אבל הם יכולים להיות מושבעים, ולמעשה אפשר לומר שהינם מושבעים. במידה שאינם, זה אינו מעלה ואינו מוריד לגבי המצב בנקודה. במידה שהמקום יותר גדול, שם אחוז ה״ספיישלס״ יותר קטן. אין לי פה מספרים סטטיסטיים, אבל קל מאוד להוכיח מה אחוז ה״ספיישלס״ בפתח-תקווה, רחובות, חדרה לעומת האוכלוסייה הגברית בגיל הצבא במקומות אלה. ובמקומות גדולים - חדרה לעומת האוכלוסייה הגברית בגיל הצבא במקומות אלה, ובמקומות גדולים מאוד כמו תל אביב, עיקרה של ירושלים בלי האגפים שלה, בלי בית-הכרם, בלי מקור-חיים או תלפיות, חיפה בלי הר הכרמל ששם יש משהו - אחוז ה״ספיישלס״ קטן מאוד. בחיפה יש משהו יוצא מן הכלל. בתל אביב המספר אפסי. האלפים שישנם אין להביא ראיה מהם, באשר הם אינם מיועדים לתפקידים אלה. אנו ניסינו מזמן - זה היה עניין שיהושע גורדון המנוח השקיע בו כוחות עצומים - להבקיע את החומה ותבענו ואמרנו שהרזרבה של חיל הנוטרים היא לא רק בכפר אלא גם בעיר, ויש צורך שיהיו ״ספיישלס״ מושבעים בתל אביב שהם בשעת צרה מיועדים למשלוח לגת, לדורות, לטירת-צבי, למעוז, לחניתה, והדבר הזה טרם הושג. אני לחצתי בייחוד בנקודה זו, שתיעשה התחלה ושישביעו 5 אלפים איש בתל אביב בתור ״ספיישלס״ ויתחילו לאמן אותם והוא הבטיח בשיחה זו ב-28 ביוני לעיין בדבר זה ברצינות.

ב-1 ביולי היה הראיון של משלחת היישוב בהשתתפותי עם הנציב העליון. בראיון זה גוללנו מחדש את כל הפרשה. אני אולי פטור מלמסור דוח במפורט, מפני שאליהו גולומב מסר כבר דוח במסיבה שהרבה חברים - אינני יודע אם כל החברים - השתתפו בה. בין שיחתי עם הגנרל ב-28 ביוני והראיון אצל הנציב ב-1 ביולי, ב-29 או ב-30 ליוני, נפגשתי עם המזכיר הראשי וזאת הייתה ״ועדת פירוק נשק״ - במידה שאנו שנינו היינו ועידה הוא פרק מעלי את הנשק, זאת אומרת הצטרף אלי בכל. הוא פתח לרווחה דלתות שלא יכולתי להתפרץ לתוכן, מפני שהן פתוחות לרווחה. כאשר אמרתי שכל מה שנעשה עד עכשיו זה קורס של 36 סרג׳נטים, הוא התפלץ למשמע הדבר הזה: ״הייתכן? הלא אנו אמרנו להם: לכו קדימה, מצדנו אין כל התנגדות, האם זהו כל מה שהספיקו לעשות?״ כאשר אמרתי לו שטוענים עד היום שאין נשק אפילו בשביל הכוח הקיים של חיל הנוטרים, אמר: ״מה אתה אומר באמת למצב זה שעד היום הם טוענים שאין נשק? באמת זה מצב משונה מאוד, שאין לו כל הסבר״.

מה שמציין את הראיון עם הנציב זה שלגבי הדרישות המעשיות שלנו הייתה הסכמה גמורה מצדו. הוא אפילו ציין שאנו נהגנו במתינות - הוא ציין זאת לשבח, כמובן - בהצגת הדרישות האלו. כל השאלה, אמר, היא שאלה של אפשרות מעשית ושל קצב הגשמת הדברים האלה. אנו ניסינו ללחוץ עליו ולהטיל עליו אחריות חמורה בתור נציב ממשלת ה.מ. על המצב הזה שאין לו כפרה, שעד היום הזה אין נשק מספיק בשביל לצייד אפילו את חיל הנוטרים הקיים, מבלי לדבר אפילו על הרחבתו.

עבר שבוע. לא קיבלנו שום בשורה חדשה מהגנרל ולא קיבלנו שום ידיעה מהנציב. בהמשך לראיון הוא הבטיח, כמובן, שיעשה את הפרוטוקול מהשיחה וימסור אותו לצבא וידבר בעצמו עם הגנרל. אנו דרשנו למסור את הדברים ללונדון. הוא לא התחייב, אבל אין כל ספק שמסר את הדברים ללונדון, כי זאת אחריותו, ואז ראיתי צורך לחדש את ההתקפה והפעם להציג תוכנית ברורה ומפורשת לגבי השלב הראשון. ראיתי, שכל זמן שאנו מדברים על 30-40 אלף, אפשר לומר: ״אין נשק״, ואז שום דבר לא נעשה. שלחתי מכתב מפורש לגנרל שתאריכו 4 ביולי, ובמכתב קבעתי תוכנית כוללת של השבעת 30 אלף איש לתפקידי משמר המולדת, אבל לא בבת אחת, כי אם בשלושה שלבים, שליש, שליש, שליש, ואמרתי: נדבר עכשיו על השלב הראשון של 10 אלפים. אמרתי: אנו מציעים ש-10 אלפים יושבעו מייד, זאת אומרת לא יאוחר מ-15 ביולי. הצעתי חלוקה של 10 אלפים האלה: 5 אלפים תל אביב, 2,500 חיפה, 1,500 ירושלים, 1,000 המושבות הגדולות. כנגד 30 אלף מושבעים יהודים, 3 אלפים מדריכים ומפקדים, גם זה בשלושה שלבים: אלף, אלף, אלף. הצעתי שהאלף הראשון ירוכז מייד, ואמרתי שאת האלף הראשון הזה אפשר לרכז מתוך נוטרים פעילים או שוטרים מיוחדים הקיימים כבר - אצלנו ידוע, שכל מי שרוצים נהפך לשוטר מיוחד הקיים כבר - אלף אנשים תמיד אפשר לרכז ואלף צריכים לקבל אימון מרוכז במשך שבועות אחדים. 10 האלפים הראשונים של השוטרים המיוחדים שיושבעו, התחלת אימונם אינה צריכה להידחות עד שירוכזו המדריכים האלה; אפשר להשתמש במדריכים הקיימים ולהתחיל במחנות, בהדרכה, ובמידה שאין מדריכים מספיקים למחנות, אפשר לעשות אימון ביתי. במידה שהמדריכים האלה יגמרו את אימונם, אפשר יהיה להכניס את כולם למחנות. הצעתי פגישה בינינו ובין הצבא, כדי לקבוע פרטים.

מלבד זאת הצעתי להגדיל את המשמר הנע של הנוטרים הקיימים על ידי תוספת עוד אלף איש, זאת אומרת העברת אלף איש שאינם מקבלים משכורת לקבלת משכורת. כאן אני רוצה להסביר, שבדרך פעולתנו הפנימית אנו מתכוונים להוסיף על אלף שישנם עוד אלף - זה נעשה באלה הימים. כוונת הסעיף הזה להכין מסגרת לגלית בשביל האלף השני, ולהכין בשבילה תקציב לא ממקורות מגבית ההתגייסות.

על המכתב הזה קיבלתי תשובה ב-10 ביולי. קודם כל, הוא מודיע שהעניינים הכלולים במכתב נמצאים בעיון. אבל בינתיים הם מוכרחים לציין, כי אין בנמצא כיום נשק לציוד נוסף לאימון מספרים גדולים של נוטרים או של שוטרים מיוחדים, אולם נעשה את כל המאמצים כדי להחיש את האימון בארגון של משטרת היישובים העברים - לאמור של הארגון הקיים, של המסגרת הקיימת - ולשם כך אנו מנצלים את כל הציוד הנמצא בעין.

בינתיים לונדון פתחה את פיה והתחילה למלל ופתחה פה רברבן. שם, כנראה, נעשה לחץ גדול. לא כל ידיעה על כל הלחץ מגיעה אלינו. יש לנו ידיעות על הופעות נמרצות וחריפות מאוד בפרלמנט שלא הגיעו אלינו, שלא הגיעו בכלל לפומביות כאן. יש גם תשובות, ואנו קוראים לפעמים שבתשובה לשאלה הודיע המיניסטר ומה הייתה השאלה, ומה הייתה מידת המתיחות והלהט שבה - זה אינו מגיע. אבל ברור, שהממשלה עומדת תחת לחץ.

ב-7 ביולי הודיע מיניסטר המלחמה סר ג'יימס גריג - אנו רואים מזה שהלחץ הועבר ממשרד המושבות למשרד המלחמה ושעשו מזה לא שאלה אדמיניסטרטיבית של ארץ-ישראל, אלא שאלה של הנהלת המלחמה ושל מדיניות הנהלת המלחמה במצב זה לאחר המפלות וכולי - בתשובה לשאלת הציר סר אדמס שנתפרסמה במקרה זה - הוא שאל מדוע אין מגייסים, מזיינים ומאמנים 40 עד 50 אלף יהודים בארץ-ישראל לתפקידי משמר המולדת. אדמס שאל את השאלה לא ב-7 ביולי כי אם ב-5 ביולי - ואז ענה לו לא סר ג'יימס גריג, כי אם סר מקמילן, סגן מיניסטר המושבות, שיש בארץ-ישראל: Jewish Defence Organisation "ארגון ההגנה היהודי" ול-Jewish Defence Organisation זה שייכת .J.S.P, כלומר משטרת היישובים העברים - בתוכנו זה נקרא שוטרים לתפקידים כלליים - נניח שוטר השומר על משרדו של מילס, על משרדו של המזכיר הראשי, נוטרים השומרים על שרונה ועל וילהלמה וכולי, נוטרים השומרים על עתלית, על שדות התעופה, על הרכבת, על המחסנים הצבאיים וכו׳. בנוהג היישובי המקובל אנו מונים את .t.a.p בתור חלק של .j.p.o, ואת Special Constable שוטרים מיוחדים, והכוח הזה ממלא בארץ-ישראל תפקידים של ״משמר המולדת״.

למחרת נפגש אחד מחברי לעבודה עם קצין גבוה אחד בדרגת קולונל, לא מקָטְלֵי קַנְיָא, איש משכיל. הוא אמר: ״התעניינתי מאוד לקרוא אתמול בעיתון שיש בארץ ׳משמר המולדת׳ יהודי המונה מ-40 ועד 50 אלף איש״. אז הוא שאל אותו: ״איפה קראת את הדבר הזה?״. אמר לו הקולונל: ״זה נאמר אתמול בפרלמנט״.

התברר, שאדמס שאל מדוע לא מגייסים 40 או 50 אלף איש, מקמילן ענה לו: ״יש ארגון ההגנה היהודית, יש נוטרים, יש .t.a.p, יש שוטרים מיוחדים״, יש ויש - הוא הבין מזה שיש 50-40 אלף איש ושזה בא בתור תשובה לשאלת אדמס. הוא הזכיר, שמלבד ארגון ההגנה היהודית יש עוד כוח אחד נוסף ששם יש יהודים כאלה שאינם רואים עצמם דווקא כיהודים, כי אם בכלל אזרחי א״י, והוא קרא בשם המצלצל והמפוצץ: ״חיל המתנדבים״ (Palestine Volunteer Forces), שהוא פתוח לכל, ליהודים כערבים.

ראיתי צורך תיכף להשיב על הדבר הזה ללונדון. כאשר צריך לענות, צריך לדעת את המספרים המדויקים, כי נאחזים בכל אי-דיוק קטן כדי להכשיל את כל המספרים שלך. ראיתי צורך לקבל את המספרים של ה-7 ביולי וזה מוכרח היה לקחת 48 שעות. בינתיים שלחתי רק הודעה אחת:

היחידה ״Palestine Volunteer Forces״ קיימת בירושלים ובחיפה ואיננה קיימת בשום מקום אחר בארץ. בירושלים יש 240 איש, בחיפה - 100 איש, בסה״כ 340. אין ולא יכול להיות שום גיוס נוסף ל-״Palestine Volunteer Forces״, והגיוס ל-״Palestine Volunteer Forces״ במצב של שיתוק מוחלט, מפני שאין אף רובה אחד נוסף לרשות הכוח הזה.

דבר זה הלך ללונדון, באופן שהעתק מהטלגרמה נמסר לממשלת ארץ-ישראל לידיעתה ולא היה כל ערעור מצד הממשלה על המברק הזה. אני רוצה לומר בהזדמנות זו: כאשר היצור הזה בא לעולם, הזהרתי את העיתונות פה, והזהרתי את חברינו בלונדון, שלא יְיַחסו לזה כל חשיבות שהיא. אף על פי כן, בעיתונות שלנו כל פעם זה הופיע בכותרות גדולות על שני טורים ובאותיות גדולות. אף על פי כן, בלונדון סידרו חברינו שאלה [בפרלמנט] ודאגו לזה, אם זה יהיה גדול, אם זה יהיה פתוח, ובזה השלו את העולם בקיום של ארגון העומד על משמר המולדת. בזה לא נגרע אף כלשהו ערך העבודה של אנשים שאינם צעירים ברובם, העמוסים בעבודה והמקדישים באמונה את זמנם הפנוי לאימון ברובה ובמקלע ובתותחים אנטי-אוויריים. המאה בחיפה הם כמעט עד אחד יהודים, ואנו עומדים בקשר איתם. המאתיים וארבעים בירושלים - שם אולי הפרופורציה בין יהודים וערבים היא אחרת. גם שם יש הרבה יהודים הרואים בזה את המאמץ המלחמתי שלהם ואין חלילה לפסול את הדבר הזה.

עוד אני חושב לקבל את המספרים כדי לענות למקמילן, והנה פתח ה' את פיו של סר ג'יימס גריג בבית הנבחרים, ובתשובה לשאלה - הפעם השאלה לא נתפרסמה - הודיע ש-23 אלף יהודים ארצישראלים משמשים בפורמציות המשטרה השונות הממלאות בארץ-ישראל אותם התפקידים המתמלאים על ידי ״משמר המולדת״ בממלכה המאוחדת. על זה כתבתי את המכתב הבא לממשלת ארץ-ישראל:[10]

יש לי הכבוד להסתמך על ההודעה שנמסרה אתמול ע״י מזכיר המדינה למלחמה בבית הנבחרים, שבה הוא אומר כי 23 אלף יהודים א״יים משמשים בפורמציות המשטרה השונות הממלאות בא״י את אותם התפקידים המתמלאים על ידי משמר המולדת בממלכה המאוחדת. הנני להסב את תשומת לבכם הדחופה לעובדה, כי 23 אלף יהודים אלה יש ברשותם רק 7,500 רובים (ואני מונה מספר של כלי נשק אחרי שזה בחזקת סוד, על כל פנים מספרים קטנים) וכמות מאוד בלתי מספקת של תחמושת. מהרובים רק 2,500 הם רובים אנגליים והשאר רובים איטלקיים. הרובים האחרונים האלה נחשבים על ידי השלטונות המוסמכים לרובים שבחלקם הגדול אין לסמוך עליהם והמלאי של התחמושת בשבילם מצומצם מאוד. לפי הידיעות של הסוכנות היהודית, אין שום מלאי של נשק שאפשרי לחלקו לכוח זה במצב חירום. אשר למלאי של 400 רובים הנמצא במרכז המשטרה, הרי הוא כלול בתוך הסה״כ של 7,500 (גם פה דייקתי, מתוך חשש שמא יאחזו באיזה דבר!).

יתר על כן, 23 אלף אלה כוללים כ-15,600 שוטרים מיוחדים, מאלה 14,600 הינם חברי היישובים החקלאיים המקבלים רק אימון מקומי וארעי, 2,000 הינם אנשי הערים שהאימון שלהם הוא עוד יותר נחשל. מ-7,500 רובים רק 2,000 עומדים לרשות 14,600 השוטרים המיוחדים בכפר ורק ממאה עד מאתיים ברשות האלפים שבערים.

 

פה הוספתי נקודה, שבשאלת מעמדם הרשמי של השוטרים המיוחדים, שסר ג׳יימס גריג מונה אותם כפורמציות משטרה הממלאות אותם התפקידים המתמלאים על ידי ״משמר המולדת״ בממלכה המאוחדת, הודיעה ממשלת א״י שכל חלקי המשטרה נחשבים כחלק של הצבא מחוץ למשטרה המיוחדת:

יש לציין, כי במסיבות אלו הודעתו של מיניסטר המלחמה מוליכה שולל. כוחו הממשי של איזה חיל איננו תלוי רק במספר האנשים, אלא בציוד, זיון ואימון; הוא גם תלוי במעמדו הרשמי. אשר לשאלה היסודית של הנשק, הרי גם אם נניח שהנשק שישנו יפעל על הצד היותר טוב ומלאי התחמושת יהיה מספיק בהחלט, הרי רק שליש אחד מהאנשים האלו יוכלו להיכנס לפעולה בעת ובעונה אחת. הסוכנות היהודית תעריך, אם העובדות האלו תועברנה טלגרפית לידיעת ממשלת ה.מ.

 

באותו היום שלחתי טלגרמה ללונדון, שבה עניתי למקמילן ולג'יימס גריג. לא אלאה אתכם בזה. עשיתי חשבון מפורט של כל כוחות המשטרה ושל מצבם. הטלגרמה הזאת הועברה.

באותו לילה נדדה שנת מישהו כדי לבדוק את המספרים, והמסקנה הייתה שאין להתקיף ולערער על המספרים האלה. אבל אני יודע, כי בעוד שהדוח ששלחתי על השיחה עם הנציב נתקבל מאוד על דעת הממשלה שהוא דוח נכון ומדויק, ואני חייבתי בו את הנציב ואמרתי שהנציב הסכים לכל דרישותינו, הרי הטלגרמה הזאת ועוד טלגרמות שתבואנה הוצגו אחרת. נאמר שכל העובדות והמספרים נכונים, אבל הטון הכללי מוליך שולל. אני טילגרפתי שיש קורס של 36 סרז'נטים מכל קצות הארץ ושזהו קורס חשוב ושהאנשים שלנו מרוצים, אבל שזה אינו עומד בשום התאמה לממדים הנדרשים.

אך גמרתי את משלוח המכתב לגנרל, למזכיר הראשי ואת הטלגרמה ללונדון - זה הכל הלך ביום אחד - הכניסו לי לאוטו שעמדתי לנסוע בו לתל אביב את הטלגרמה הבאה [ממשרד הסוכנות בלונדון]:

קיבלנו מכתב מלורד קרופט, סגן מיניסטר המלחמה, כי ניתנת כל העזרה האפשרית לאמן ולצייד את השוטרים המיוחדים. הוא מקווה, כי עד כמה שאפשר יותר יהודים יצטרפו. יתר על כן, הוא מקווה, כי היהודים הארץ-ישראליים מילאו כבר את כל המקומות הפנויים בתקן של היחידות הצבאיות הקיימות. טלגרף את הערותיך. מקמילן הודיע היום על הסדר שנקבע לבדיקת עצורי ״דריין״ ולשחרורם, והוסיף שלעת עתה הסוכנות נתנה ערבות רק בעד חלק של העצורים. טלגרף את הערותיך.

 

מתל אביב טילפנתי את הטלגרמה הבאה:

קיבלתי את הידיעה שלכם על מכתב קרופט לאחר ששלחתי את הטלגרמה שלי בנוגע להן ודעת גריג. הבשורות של קרופט מפתיעות מאוד, באשר אין לי מושג ממשהו מעין זה כאן. אין שום אימון ממשלתי לשוטרים המיוחדים, אין שום ציוד נוסף, שום שוטרים מיוחדים חדשים לא הושבעו בערים, שזהו הדבר העיקרי, מחוץ לחיפה ששם נעשית התחלה קטנה על פי יוזמת המשטרה המקומית מבלי שיהא הדבר חלק מתוכנית כללית. תקוות קרופט, כי עד כמה שאפשר יותר יהודים יצטרפו לכוח זה היא בלתי מוצדקת, באשר לא נוצרה שום מסגרת לכך.

בנוגע למילוי המקומות הפנויים בתקן הכוחות הקיימים על-ידי יהודים ארץ-ישראליים, זה יכול לחול אך ורק על המקומות הפנויים ביחידות העבריות. המקומות הפנויים האלה נגרמים על-ידי העברות, פיטורים, קורבנות. המקומות הפנויים האלה מתמלאים על-ידי מתגייסים חדשים, אבל הסה״כ שלהם כמוהו כאין וכאפס. מחוץ לזה דרישת הצבא למתגייסים חדשים היא בלתי מוגבלת ואין נפח קבוע לגיוס היהודי שמרומז עליו במכתבו של קרופט. המצב כיום הוא כזה שסידורי קבלת הטירונים במחנה הגיוס מפגרים אחרי זרם המתגייסים. העודף המחכה לבדיקה הולך ועולה מיום ליום; הפיגור מזיק למפעל ההתגייסות.

אשר למקמילן, הרי הרמז שלו שאנו אחראיים לעיכוב שחרורם של עצורי ״דריין״ משונה מאוד. לאחר שבאנו לידי הסכם על סדרי הבדיקה, הגשנו רשימות של אנשים שאנו ערבים בעדם לפי המספרים הבאים (זה היה ב-9 ביולי; המכתב של מקמילן היה ב-8 ביולי ובו נאמר שאנו נתנו ערבות רק בעד חלק ולכן לא שיחררו את העצורים):

ב-21 ביוני - 42;

ב-22 ביוני - 159;

ב-23 ביוני - 151;

ב-25 ביוני - 49;

ב-28 ביוני - 206;

ב-1 ביולי - 107.

לאמור, לפני המכתב היינו ערבים כבר בעד 800-700 העצורים. היום נשארו עוד קצת מקרים שחייבו טיפול מיוחד, 50 עצורים נשארו עוד בבירור. אף אחד לא שוחרר, אע״פ שהרשימות מ-21 ביוני ומ-25 ביוני הן רשימות האנשים המוכנים להתגייס.

 

אז כתבתי מחדש לממשלת ארץ-ישראל ב-10 ביולי, שיש לי הכבוד לצרף העתק מהידיעה הטלגרפית שקיבלתי מלונדון. אני מביא את זה לתשומת לבכם. אינני יכול אלא להביע תימהון מלשון הודעתו של הלורד קרופט, באשר האקזקוטיבה בירושלים אין לה כל מושג על איזה אמצעים שהם לתיקון האימון ולהגדלת הציוד של השוטרים המיוחדים בארץ, בין בכפר ובין בעיר. אני אומר: ההתקדמות היחידה היא מה שנעשה בחיפה שם עומדים להשביע עוד 300 שוטרים מיוחדים, כולם בלתי מזוינים, וזאת אינציאטיבה מקומית, אבל אין זה חלק מאיזו תוכנית כללית על הגדלה והכנה של כוח עברי מיוחד למילוי תפקידי משמר המולדת לפי הקווים שהציעה הסוכנות היהודית.

אחר כך מסרתי מספרים בנוגע למהלך הגיוס במשך הזמן. אני מציין פה איך עולה הגיוס היהודי ואיך יורד הגיוס הערבי.

ביוני לבשו מדים 745 יהודים גברים; 144 ערבים גברים.

בשבוע הראשון ליולי התגייסו 348 גברים ו-20 ערבים.

אחר כך אני מברר איתם את עניין עתלית.

והנה קיבלנו טלגרמה חדשה מלונדון מהאנשים שלנו, ובה תשובה נוספת של קרופט. האנשים שלנו בלונדון, מבלי לחכות לתשובה שיקבלו ממני, תקפו את הודעתו הקודמת של קרופט וקיבלו תשובה נוספת מאת קרופט. קרופט אמר בבית הלורדים, כי הוא

״מזמין את כל יהודי ארץ-ישראל המעוניינים לשרת, להצטרף לכוחות הקיימים שבכולם יש מקומות פנויים - זוהי כבר המתקת הדין - ואשר מהווים שירותים לוחמים הפעילים בחזית ושירותים אחרים. אלה שאינם יכולים לתת את כל זמנם, יכולים להצטרף למשטרה המיוחדת, ואני סבור כי הם יאומנו שם ויצוידו במהירות האפשרית - פה יש נסיגה! - על כל פנים, אני משוכנע ששום איש צעיר ובריא בגופו אינו צריך להיתקל בקשיים בבואו להצטרף לאחד מהכוחות האלה״.

ואנשינו בלונדון כותבים: בלי כל רחמים, טלגרף מייד הערות מפורטות ביותר!

 

על הטלגרמה הזאת ענינו כך: הטענה שלנו לגבי הגיוס לצבא לא הייתה מכוונת לחוסר הזדמנויות לגיוס, שלמעשה הן כיום בלתי מוגבלות, אלא לחוסר אימון ל״באפס״ ולאי-הקמת בטליונים, מה שמניא מתגייסים להצטרף ל״באפס״. האנשים רואים תועלת מועטה מאוד בהצטרפות למשטרה המיוחדת בשעה שאימונה הוא בהחלט בלתי מספיק וציודה איננו כיום. אם כיום יופיעו אלף איש בתל אביב שיתנדבו למשטרה מיוחדת, אין סמכות פורמלית לגייסם ואין שום סידורים מעשיים לקבלם ולאמנם. המשטרה המיוחדת של תל אביב כיום היא אך ורק להגנה פסיבית, להסדרת התנועה וכולי, ואין בה אף רובה אחד לעשרה אנשים. אנו הצענו מחדש ב-8 ביולי למפקד להשביע 10 אלפים איש וכולי, והוא ענה שאין כל אפשרות ואין כל נשק בשביל אימון של מספר רב של שוטרים מיוחדים, אלא הוא עושה מאמצים מיוחדים כדי להחיש את האימון של המשטרה הקיימת עתה, מבלי להגדיל אותה. שימו לב, שזה אינו פותח שום סיכוי להגדלת מספרם של השוטרים היהודיים ולהוספת נשק בשבילם.

באותו היום קיבלתי את התשובה מהגנרל שכבר קראתי אותה, ושאני מצטט אותה פה. על זה כתבתי שני מכתבים. מכתב לגנרל:

האקזקוטיבה של הסוכנות היהודית מוצאת את עצמה נבוכה מאוד מתוכן מכתבך, שאיננו פותח שום סיכוי לכל הגדלה שהיא של התקן הקיים של המשטרה המיוחדת ושום סיכוי לתוספת נשק שהיהודים יוכלו להשתמש בו בהגנת ארצם במקרה שהיא תהיה מאוימת למישרין.

הסוכנות היהודית מביעה את ביטחונה כי שלטונות הצבא מעריכים היטב את האחריות הכרוכה במצב דברים זה. הסוכנות היהודית תודה מאוד, אם אפשר יהיה להבטיח אותה, כי תשומת לבם של המוסדות הצבאיים היותר גבוהים הופנתה לפגם רציני זה בהגנת ארץ-ישראל, על מנת לתקן את הפגם הזה במהירות האפשרית. עד לפתרון הבעיה הגדולה, הסוכנות היהודית רוצה לציין כי קבלת הצעת הביניים שלה על תוספת אלף איש למשמר הנע איננה מחייבת תוספת נשק, באשר האנשים האלה יכולים להיות מאומנים מתוך מלאי הנשק הקיים. לכן הייתי מפציר לקבל לפחות את ההצעה הזאת מייד.

 

מכתב לממשלה:

הנני להסתמך על השיחה שהייתה לנציגי היישוב היהודי עם ה.מ. הנציב העליון בשאלת שיתופו המלא של היישוב בהגנת ארץ-ישראל וכן להסתמך על מכתבי למפקד הראשי בארץ מ-8 ביולי, שהעתק ממנו שלחתי לכם, הנני מצרף לכם את העתק תשובתו. כפי שתראו מהתשובה, אין בה שום סיכוי לא להגדלת התקן של הכוח היהודי ולאימון רחב מידות ולא לתוספת נשק וציוד. במסיבות אלו הנני מרשה לעצמי להציג את השאלה מה הפעולה שנעשתה ומה הפעולה העומדת להיעשות על-ידי ממשלת א״י כדי להביא תיקון למצב החמור, שנוצר על-ידי האימון והציוד הבלתי מספיק של היישוב היהודי בא״י לתפקידי משמר המולדת. הנני מצרף את העתק תשובתי למפקדה הירושלמית.

 

אחרי כל הדברים האלה קיבלתי מכתב מגנרל אוקינלק, בלי קשר עם כל חילופי הדברים ביני ובין ירושלים וביני ובין לונדון. זהו מכתב שנכתב מהמטה הראשי של המזה״ת באשר הוא שם, והוא מ-10 ביולי. וזו לשון המכתב:

מר שרתוק יקירי,

אני מודה לך על מכתבך מ-22 ביוני - זה המכתב למחרת נפילת טוברוק - אני מצטער מאוד על איחור התשובה לתזכירך מ-17 באפריל. העניינים שהעלית בתזכיר ההוא נבחנו בחינה מעולה ואני אעשה כל מה שאוכל להחיש תשובה - יש להבין, מלונדון - אני בטוח, כי אתה תעריך שהמפקדה שלי הייתה טרודה מאוד בחודשים האחרונים.

 

כמעט שאין לי מה להוסיף על החומר הזה. החומר הזה איננו כולל את הפרוטוקולים של השיחות; מסרתי אותם בקיצור בעל-פה. החומר הזה איננו כולל מה שעלה בידינו לשלוח לאמריקה. ועלה בידינו לשלוח לאמריקה דברים לא רק בצינור אחד, אלא אולי ביותר משני צינורות והסתייענו בזה בגורמים ידועים שבחלקם נענו לנו ובחלקם בעצמם פנו לבקש מאיתנו ידיעות על המצב. אין ידיעות ממשיות על הפעולה באמריקה זולתי המברק של סטיפן וייז, שהם עושים כל מה שהם יכולים להמציא ציוד להגנת ארץ-ישראל.

יש רושם שעומדים לגשת לאיזו השבעה נוספת של ה״ספיישלס״, לא רק מה שנעשה ביוזמה מקומית בחיפה, מפני שאחד האנשים שלנו הוזמן לשיחה בשאלת השבעה נוספת של ״ספיישלס״. השיחה הזאת עוד לא נתקיימה. אינני יודע מה ההשגות שהוכנו לקראת השיחה הזאת. יש כמה מכתבים שאין עוד תשובה עליהם והרבה תלוי במצב הדברים בחזית. אבל זה יהיה רע מאוד אם הכל יהיה תלוי במצב הדברים בחזית.

קודם כל, השאלה היא לא מצב הדברים בחזית אחת, כי אם השאלה היא מצב הדברים בחזיתות. מי יודע אם המצב בחזית רוסיה איננו מאיים יותר על ארץ-ישראל מאשר המצב במדבר המערבי, שגם הוא עוד אינו ברור ומסוים. כאשר אמרתי היום שהנוטרים האלה בסרפנד מתגוללים במותרות: הם יחזרו למקומותיהם –

איפה הרובים האנטי-טנקיים שהם למדו,

איפה רובי ״ברדה״ שהם למדו,

איפה המרגמות שהם למדו,

אז אמרו לי:

״טוב, אבל במשך הזמן יהיו דברים אלה; טוב שהם ידעו אותם״. כאשר אמרתי: ״האם נכון הדבר ש'באפס' אינם מקבלים אימון כזה?״ הוא אמר לי: ״נכון״. שאלתי: ״האם נכון של'באפס' אין כל הכלים האלה?״ הוא אמר: ״נכון. אבל אנו דורשים אותם״.

ייתכן שגם בזה משהו יזוז. הבינותי ממכתב הגנרל, וגם של אוקינלק, שיש שאלות של מדיניות-רבתי שנדונה בלונדון, הכוונה הייתה רק ובין השאר לשאלת הבטליונים. יכול להיות שבזה יזוז איזה דבר.

כך אני משאיר את הדבר פה כפי שהנהו תלוי ועומד. אינני יכול למסור דברים על הפעולה הנעשית בכוחות הצבאיים, אינני יכול למסור דוח על מהלך הגיוס. יש סיכויים שנגמור את החודש הזה ב-1,500 מתגייסים לצבא. עניין הנוטרות מחייב עכשיו לא רק תוספת אנשים, אלא מחייב כמה פעולות סידור וכיבוש עמדות חדשות. יש פעולות הנעשות בכוחות עצמאיים והמחייבות קודם כל ובראש ובראשונה - אמצעים. על כל הדברים האלה לא אוכל להתחיל עכשיו בדוח.

אני רוצה למסור קצת עניינים אחרים. דבר אחד זה בקשר עם פעולתו של בן-גוריון באמריקה. מכל מהלך הדברים יש להניח שבן-גוריון הגיע בפעולתו לשתי מסקנות:

אל״ף, הקמת חזית מאוחדת של היהדות האמריקנית, זאת אומרת משא ומתן מחודש עם חוגי ה״ג'וינט״, עם ״אמריקן ג'ואיש קומיטי״.

בי״ת, המצב והמאמצים האלה לחזית המאוחדת מחייבים תוכנית פוליטית שצריכה להיות מאוחדת לציונים ולבלתי-ציונים בפעולה לגבי ארץ-ישראל באמריקה.

אני למד את שתי המסקנות האלו מהעובדה שבן-גוריון נכנס לפרשה זו של משא ומתן, וכנראה השקיע בה כוחות גדולים מאוד, כפי שהוא מסוגל, והפעולה נשאה פרי.[11] קודם כל, הוא הגיע להסכם עם ראש ״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״ [מוריס ורטהיים]. ההסכם הזה טעון אישור מצד כמה גופים:

הוועד הציוני לשעת חירום באמריקה, בעצם המוסד הציוני העליון באמריקה,

הוועד האמריקני היהודי,

הקונגרס היהודי האמריקני

וההנהלה הציונית בירושלים.

שני המוסדות הראשונים אישרו את ההסכם; המוסד השלישי עוד לא אישר. מהו תוכן ההסכם? זהו פרק ראשון של תוכנית לפעולה פוליטית מאוחדת של היהדות האמריקנית, אבל הפרק הראשון הזה הכותרת שלו ״ארץ-ישראל״, זאת אומרת יתר הפרקים כבר לא יהיו בנוגע לארץ-ישראל אלא בנוגע לגולה, זכויות מיעוטים וכולי. בפרק הזה בנוגע לארץ-ישראל - אני מצטער שאין לי פה הנוסח, אמסור רק מה שיש שם - יש עמידה על הגשמת המטרה הראשונית של הצהרת בלפור, זאת אומרת

עלייה יהודית בלתי מוגבלת,

התיישבות יהודית רחבת מידות,

משטר מסוים בארץ שיבטיח את הגשמת הדברים האלה.

כאשר היהודים יהוו רוב בארץ-ישראל תהיה מדינה יהודית, Jewish Commonwealth.

יש להקים ועדה שתברר ותקבע את הדרכים להגשמת הדרישות האלו.

הוועד הציוני לשעת חירום אישר את ההסכם הזה בו ביום. הוועד היהודי האמריקני אישר אותו כעבור כמה ימים ברוב דעות. כאשר בן-גוריון הודיע לנו על הדבר הראשון, הוא הודיע שורטהיים בטוח ברוב, אבל הוא - בן-גוריון - איננו בטוח. זה אושר ברוב נגד מיעוט של 4-3, אבל הרוב הבטיח להשפיע על המיעוט שיצטרף. באחת השיחות אמר ורטהיים בנוגע לרוזנוואלד:[12] הוא יהיה נגד ההסכם, אבל אם .j.a.c יאשר את ההסכם, הוא לא יעשה מעשה נגדו, רק לבו לא יהיה שלם עם זה.

בהנהלה בירושלים הדבר הסתבך ועודנו עומד בסיבוכו. הדבר הסתבך קודם כל בשאלה אם ההנהלה מוסמכת לאשר דבר כזה, אם זה לא צריך לבוא לפני הוועד הפועל הציוני המצומצם, ואולי לפני הוועד הפועל הציוני הגדול. הוא הסתבך שנית לגופו של העניין: [אם לדרוש] מדינה לאחר הרוב ולא מדינה בטרם הרוב, זאת אומרת נסיגה מצד בן-גוריון מעמדתו הקודמת. הוחלט להציג לבן-גוריון שאלות נוספות: אם זה קושר את ידי ההנהלה, אם ההסכם הזה הוא מינימום מוסכם וההנהלה רשאית לעשות מה שהיא רוצה אם היא רוצה להרחיק דְרוֹש מזה, או שזה מחייב את ההנהלה. על השאלות האלו - אם כי הוצגו כבר לפני זמן - לא נתקבלה עדיין תשובה והדבר נמצא בהנהלה במצב תלוי ועומד. הייתי בעד אישור. לא יכולתי להתנגד לדרישה שזה יובא לפני הוועד הפועל [הציוני], אם יש חברים הדורשים זאת. הסברתי את עמדתי, שאינני רואה כאן שום נסיגה מצד בן-גוריון, אבל לא אעורר את הדברים האלה פה, אלא אם כן יהיה בירור בשאלה זו.

ראיתם היום ב״דבר״, שנתקיימה פגישה בין נציגי הסוכנות והרוויזיוניסטים. אני רוצה קודם כל להודיע, שזה פרסום - איני אומר זאת כלפי "דבר" - בלתי מוסמך. בפירוש הוסכם שלא יהיה פרסום. אבל אני חושב שהמרכז צריך לדעת על מה מדובר. עוד לפני פרסום צו ההתגייסות ולפני תמורה מסוימת שחלה במחנה ההוא, הייתה לנו פגישה איתם בשאלת הצטרפותם או אי-הצטרפותם למפעל ההתגייסות היישובי. הדברים השתלשלו כך:

נשאלנו אם אנו מסכימים שלוועד ההתגייסות המקומי בתל אביב יצטרף רוויזיוניסט, והתשובה שניתנה על ידינו הייתה שאנו לא נתנגד, אם הרוויזיוניסטים בתל אביב יקבלו על עצמם לקיים את משטר ההתגייסות - יהיה להם בא-כוח בוועד ההתגייסות. עוד בהזדמנויות קודמות נקטתי למעשה קו זה. אמרתי: אני לא מעורר את השאלה של חיסול מנגנון הגיוס שלכם, באשר לעורר את השאלה הזאת זה לעורר את שאלת כניסתם להסתדרות הציונית העולמית. כל זמן שהם אינם מודים בסמכותה של הסוכנות, זאת אומרת שהיא מייצגת גם אותם, אז יש להם גם מנגנון גיוס שלהם. היות והיו לנו איתם צרות צרורות בעניין השחרורים מהגיוס, ובעניין אי-הסכמתם לשיטת הסנקציות, קבעתי מודוס שבכל מקום שהם מקבלים עליהם - בבית, במסגרתם הם - אותן התקנות, אנו מוכנים לתת להם נציגות, נניח, בוועדת השחרורים, בכדי שבשעה שדנים על אנשיהם יהיה איש שמייצג אותם ושיש להם אמון אליו. בהתאם לזה עניתי לשאלה שהופנתה אלי מתל אביב.

אז באה שאלה שנייה: אם ייתכן דבר כזה בתל אביב, אולי ייתכן בכל הארץ? השאלה לא באה מהם, כי אם מאיש-ביניים, אמרתי: אינני יכול לומר למפרע שזה לא ייתכן. אז באה שאלה אם אני מוכן להיפגש איתם. אמרתי שאני מוכן להיפגש איתם ואז הייתה פגישה. בפגישה השתתפו שלושה אנשים מאיתנו. הייתה זאת פגישה בלתי מסקנתית. אנו עמדנו עוד ערב פרסום צו ההתגייסות, והצענו שנמציא להם את הצו לפני הפרסום כדי שיוכלו לעיין בו, ואם יהיה להם מה להעיר יוכלו להעיר. לא חשוב איך נשתלשלו הדברים, אבל בינתיים נתפרסם הצו. הם אחר כך, במקום לשלוח הצעות בכתב, ביקשו שוב פגישה אבל בינתיים חלה השתלשלות מסוימת שעלי לסקור אותה קודם.

כאשר ניגשנו בשלב הקודם להגיש את [תרומת] מפעל התעשייה לחייל, ואז הכוונה הייתה ל[שכר] ארבעה ימים בארבעה חודשים, ואך ורק לחייל ולמשפחתו, מייד צץ הקושי של המיעוטים בין הפועלים והיה לנו משא ומתן איתם. ישבתי עם הרוויזיוניסטים, עם ״ציונים כלליים ב'״, עם ״הפועל המזרחי״, עם ״פועלי אגודת ישראל״, ובאתי איתם לידי הסכם שהם מצטרפים למפעל ושיש להם נציגות בכל המוסדות המנהלים והמכריעים והמחליטים בצירופים שונים, והם נכנסו לעניין. אבל בינתיים חלה הרחבת המפעל.

הרחבנו בסכומים: 12 יום במקום 4.

הרחבנו במטרות: לא רק חייל ומשפחתו, כי אם גם דברים אחרים, וברור שבהם יכול להיות ״פנצ'ר״ רציני עם המיעוטים, בעצם אך ורק עם הרוויזיוניסטים, כי המטרה הקודמת הייתה מכוונת לדברים שהם שווים לכל נפש, שאין שום שאלה של הפליה, של ארגון מיוחד ושל איזו הפרדה ופיצול - הדאגה למשפחת החייל, לחייל, לחייל המפוטר.

אבל במסגרת הרחבה מאוחדת של העניינים היו כבר צרכים שהרוויזיוניסטים אינם שותפים להם - אימון במסגרת הארגון. היה לנו שוב משא ומתן איתם, לאמור, כל המשא ומתן היה רק עם הסתדרות העובדים הלאומית. הייתה פגישה אחת ושתיים ואני הצעתי להם מודוס ידוע, שכל כספם וכל הכסף המקביל של נותני העבודה ילך אך ורק לסיפוק הצרכים המוסכמים, ואף פרוטה אחת לא תלך למה שאין הם מסכימים. הם לא הסכימו. הם דרשו חלק לאימונים שלהם. הודעתי אז, שהדבר הזה לא בא בחשבון, באשר הסוכנות אינה יכולה לקבל עליה אחריות בעד דברים שאין לה מושג מהם. בזה נתפרדה החבילה. הם יצאו מייד בקמפניה נמרצת נגד ״מגבית ההתגייסות״.

בינתיים חלה אצלם מהפכה בשלטון ובמדיניות. הייתה להם ועידה או כינוס, והועמדה באופן חריף שאלת עמדתם לגיוס, ובפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה הוחלט ברוב שהם בעד הגיוס, שהמפלגה [הצה״ר] מחייבת גיוס, יוצאת בכרוז בעד הגיוס, מטילה צו ומחייבת את חבריה להתגייס. ברור, שהם יכוונו את כל כוחותיהם ל״באפס״. פגשתי היום חבר צעיר של הקיבוץ המאוחד והוא אמר לי שהוא לא ילך ל״באפס״, כי הוא אינו רוצה להיות מיעוט בתוך הבית״רים. רבתי איתו קשות ואני מקווה שהוא ילך. הם פרסמו את הדבר הזה, כמנהגם, בקולי קולות. בקולי קולות פרסמו הם גם את עמדתם המתנגדת הגמורה ל״מגבית ההתגייסות״, והוכרז על מגבית נפרדת שלהם. יחד עם זה הם פנו אלינו וביקשו שיחה. קבעתי להם שיחה והשיחה נתקיימה ביום ב'. הם הודיעו שאצלם חל מפנה, שהמיעוט הפך לרוב והרוב הפך למיעוט ועל ידי כך נהרסה מחיצה בינינו לבינם. זאת הייתה שיחה ארוכה. לא אמסור את כל הפרטים. שוב, הייתה זאת שיחה בלתי מסקנתית, אבל התבררו בה העמדות ויהיה המשך לפגישה הזאת. בינתיים השאלה נדונה בהנהלה וההנהלה החליטה קודם כל לקבוע עמדה - אינני נכנס לגמרי בשאלה עד כמה מציאותית השאלה שביחס אליה נקבעה עמדה - שאם הם מוכנים כיום לחזור להסתדרות הציונית העולמית, הרי שלא תהיה זאת חזרה רק על מנת ליהנות מכל הזכויות, אלא גם על מנת לשאת בכל החובות, אז תמליץ ההנהלה על מתן נציגות להם במוסדות של ההסתדרות הציונית.

יחד עם זה, ההנהלה נתנה לי מנדט לנהל איתם משא ומתן על הצטרפות ל״מגבית ההתגייסות״ ועל שיתוף במפעל ההתגייסות במסגרות מסוימות. המסגרות האלו לא נקבעו עוד לחלוטין, אבל ברור שיהיה מדובר על 3-2 דברים:

אל״ף, יהיה מדובר על קשר. הנוסח שלהם הוא תמיד ועדה משותפת. יש לי נוסח אחר בעניין זה - פגישות.

בי״ת, יהיה מדובר בוודאי על תמיכה מסוימת למנגנון ההתגייסות שלהם לצבא ויהיה צורך להתנות כאן תנאים של פיקוח.

גימ״ל, יהיה מדובר על כך שהחברים שלהם ישותפו במפעל האימונים. יהיה צורך לקבוע מסגרת לכך וסדרי פיקוח.

 

אני רוצה לומר בקיצור נמרץ מדוע אני מחייב גישה כזאת לעניין, מדוע אני מחייב מאמצים מקסימליים להגיע איתם לידי עמק השווה גם במשטר הקיים של פירוד, אבל במסגרת של עקרונות מסוימים:

א. ברור שבתוכם חל מפנה. המפנה איננו מתבטא אך ורק בשינוי הקורס לגבי הגיוס. גם שינוי הקורס לגבי הגיוס הוא לא רק הלך רוח גיוסי, אלא גם פרי של תמורות אחרות. לפי דעתי, מכל בחינות של אחריות ציונית, גם לגופו של העניין וגם מצד התכסיס, אסור לנו לנקוט עמדה של דחייה לגבי המפנה הזה. לנקוט עמדה של דחייה פירוש הדבר יהיה כאילו מפנה כזה אינו רצוי לנו, כאילו רצוי לנו שישתלטו כוחות אחרים או כיוונים אחרים ברוויזיוניזם.

ב. כל מה שאנו עושים וחושבים עכשיו מכוּוַן לאפשרות של מצב חמור מאוד. לקראת מצב חמור כזה חובה עלינו לעשות מקסימום של מאמצים להביא לידי ריסון ידוע. אינני יודע אם אנו נצליח, אבל מאמצים כאלה הם חובה עלינו - מקסימום של שיתוף שיהיה בו מקסימום של ריסון והפניית יצר הפעולה לאפיקים חיוביים במקום התבלטות על ידי פעולה שלילית.

ג. אם לא נגיע לידי הסכם, תהיינה צרות צרורות במגבית. הדבר ברור כבר - אני אינני רוצה לפרט יותר מדי - אבל פנתה אלי כבר נשיאות המגבית בהודעה ברורה מאוד - יש לי הערב ישיבה איתה לא רק בעניין זה, אבל גם בעניין זה - שאם בציבור יהיה רושם שאנו מלכתחילה הסתלקנו מכל ניסיון של סידור בעניין זה, יכולות הצרות צרורות האלו לעלות למעלה ראש ולערער את כל עניין המגבית. אינני מקווה לטובות. גם אם נעשה מאמצים גדולים, גם אז תהיינה צרות צרורות, אבל אם לא נעשה מאמצים רציניים, אז הצרות האלו יכולות להיות כאלו שלא נוכל לעמוד בהן.

ד. הדבר הזה יהיה גם בלתי רצוי לממשלה. כל סידור איתם, כל הסכם איתם - יהיה בלתי רצוי לממשלה. ואני רואה בזה חיוב גדול גם מבחינה זו.

ה. הדבר יהיה מאוד בלתי רצוי לחוגים הימניים ביישוב. לא אומר לימין, אבל לחוגים ולאישים ימניים ידועים. זה לא דבר מכריע. אבל אם אגב איזו פעולה אפשר להנחיל להם אכזבה, זאת מצווה גדולה, כי הם מחכים לכך שאנו לא נבוא איתם לעמק השווה, כדי שיוכלו לומר: ״הם אף פעם אינם רוצים באיחוד״, כדי שיהיה להם אפשר אחר כך להפיץ הלך רוח ביישוב: אין מגבית אחת, יש שתי מגביות; אנו מייעצים לכם לתת לשתי מגביות, או מייעצים לכם להימנע, וכולי.

ו. וזה נימוק חשוב בעיני: הדבר יתקבל כבשורה גדולה - כל מידה של סידור, אפילו מינימלית, שנגיע אליו, תתקבל כבשורה גדולה ביישוב בכללו וביהדות בחו״ל.

 

י. קוסוי:[13] לפי דעתי, שאלת המשא ומתן עם הרוויזיוניסטים דורשת איזה דיון והחלטה. השאלה היא, אם נעשה זאת עכשיו.

 

י. לופבן:[14] משה העלה שתי שאלות שהמפלגה צריכה לדון בהן ולקבל עמדה בהן. שאלת הסכם בן-גוריון באמריקה שההנהלה הציונית מטפלת בה ולא הגיעה בה לידי מסקנה. מי צריך לעזור להנהלה הציונית להגיע לידי מסקנה, אם לא המפלגה? ויש שאלה של הסכם עם הרוויזיוניסטים. צריך להחליט מה עמדת המפלגה בשאלות אלו. צריך להחליט אם אנו מקבלים או איננו מקבלים את עמדת הסוכנות בקשר עם עמדתו של בן-גוריון, ובקשר לעמדתו של משה ביחס למשא ומתן עם הרוויזיוניסטים. לא יכול להיות שהמפלגה תעבור על השאלות האלו לסדר היום. אם נאשר את עמדותיהם של בן-גוריון ושרתוק, אז גם זה צריך לעשות בהצבעה.

 

משה שרתוק: עמדת קפלן הייתה מלכתחילה, שלא ההנהלה צריכה לאשר את ההסכם, אלא הוועד הפועל הציוני. זה היה ההבדל בינינו. אמרתי שההנהלה יכולה לאשר, ואם החברים ידרשו כי הדבר יעבור לוועד הפועל הציוני לא אתנגד לזה. אבל שנינו היינו במיעוט. היה מי שחשב את הדבר הזה למקסימליסטי, היה מי שחשב את הדבר הזה למינימליסטי. בוועד הפועל האחרון מסרתי אינפורמציה, בערך כמו שמסרתי כאן. ראיתי מייד שהיצרים משתלהבים. אחד מחברי ההנהלה שיסע אותי ואמר: אני אמסור גם על הדיון שהיה בהנהלה. מוכרח הייתי לומר לו, שלא ימסור על הדיון שהיה בהנהלה, כי לא הייתה החלטה למסור על הדיון שהיה בהנהלה. הייתה החלטה מפורשת שאני אמסור אינפורמציה. המשכתי אחר כך ואמרתי, שההנהלה מחכה לתשובות מבן-גוריון לשאלות שהיא הציגה ואחרי קבלת התשובות היא תחליט אם ואיך להביא את הדבר הזה לוועד הפועל ואז החבר הזה הסתפק בזה. אינני סבור, שיש איזה הכרח שהוא למרכז [מפא״י] לדון בישיבה זו בשאלה זו, מכיוון שההנהלה שאלה שאלות ויש לקבל תשובות. נחכה אפוא עד שתתקבלנה התשובות.

אשר לשאלה השנייה, אני רוצה שהחברים ידעו שכאשר קבעתי דרישות [כלפי הרוויזיוניסטים], כיוונתי שהפגישה הבאה איתם תהיה אחרי הישיבה הזאת. אינני יודע אם החברים צריכים לדון על כל העניין, כי הדבר הוא מאוד לא מסוים. יש רק שאלה של כיוון כללי - איך לגשת לדבר זה. אם החברים לא יערערו בישיבה הבאה על זה שנודיע להם, כפי שהחליטה ההנהלה, שמוכנים לקבל אותם [את הרוויזיוניסטים] להסתדרות הציונית אם הם נכנסים בחובות ולא רק בזכויות. ואם לא זה, אזי ייעשו מאמצים להגיע למקסימום של שיתוף במפעל ההתגייסות, זאת אומרת במגבית, בגיוס, באימונים, ושזה יחייב גם קשר ידוע של אינפורמציה על העניינים ושל פעולות, ושנעשה מאמצים להגיע לסידור כזה, מבלי שאנו נפקיר איזה דבר יסודי, מעשי או עקרוני.

 

ל. שקולניק:[15] יש שם כמה מוסדות ציוניים מרכזיים שאנו מהווים שם כלפי הימין או 50 על 50, או כמעט 50 באיזו שהיא קומבינציה, אז הם [הרוויזיוניסטים] ייכנסו למוסדות. אני שואל: איך זה יהיה? זה יכול לשנות מן הקצה אל הקצה את יחסי הכוחות.

 

מ. שרתוק: זאת אפשרות מאוד מרחיקת לכת. אקח דוגמה שאליה מתכוון שקולניק. נניח שהרוויזיוניסטים אומרים שהם מוכנים להיכנס. צריך להיות ברור, שלא יהיה שום משא ומתן פרגמטי מוקדם לכניסה. הם נכנסים ואז תקבע ההסתדרות הציונית, והם בתוכה, פרוגרמה ותהיה מלחמה פנימית על הפגישה. נניח שהם אומרים לזה ״הן״, והם נכנסים. אז נשב יחד ליד שולחן אחד ונאמר להם: ״הבה נברר מה זה שוויון חובות״. ידוע מה הן זכויות. אחד הדברים שייאמר להם זאת הגנה אחת בארץ וחיסול כל ארגון נפרד. נניח שזה מתקבל. אז מופיעה השאלה של נציגות בוועדת הביטחון. אין אני מתאר לעצמי שיכולה להופיע שאלה של נציגות בוועדת הביטחון באיזה מקרה אחר שהוא מאשר חיסול האצ״ל שלהם וכניסתם ל״הגנה״ הכללית. אבל אם זה מתקבל - זאת אפשרות מרחיקה שבמרחיקות - אז תופיע שאלה של נציגות בוועדת הביטחון ואז, אני מפליג למרחב אין-קץ, אם הדבר הזה יביא לכניסת הסתדרות העובדים הלאומית להסתדרות [הכללית], יכול להיות שתופיע דרישה שיהיו רוויזיוניסטים פה ויהיו רוויזיוניסטים שם. כל זמן שזה לא יהיה, אין אצלנו הסכם של ימין ושמאל. אצלנו יש הסכם של פריטט בין ההסתדרות ובין לא-הסתדרות, זאת אומרת שאם נכנס רוויזיוניסט לוועדת הביטחון, צריך להיכנס איש מההסתדרות, גם אם הוא לא נכנס לתוך מסגרת ״האיחוד האזרחי״. אם תבוא איזו הצעה אחרת שהיא, לא תתקבל פה שום החלטה לפני שיהיה דיון אצלנו. כיום אינני מתאר לי עמדה אחרת. אינני יודע מה יכול העתיד לחולל ולא יהיה שינוי בזה בלי הכרעה פה.

 

מ. ניישטט:[16] בשאלת המשא ומתן באמריקה, אם בהנהלה יהיה רוב לשלילה, אין לענות לאמריקה בשלילה, עלינו להביא את העניין לישיבת הוועד הפועל [הציוני].

 

מ. שרתוק: זה ממילא יעבור לישיבת הוועד הפועל [הציוני].

 

ג. לנדואר: בכל הדבר הזה לא נזכר שמו של וייצמן. האם הוא בכלל לא היה שותף למשא ומתן? האם יש אינפורמציה? אולי ההנהלה התקשרה איתו?

 

מ. שרתוק: אין לנו אינפורמציה בעניין זה, אבל אני מניח שהמשא ומתן החל והתקדם כברת ארץ רבה לפני בואו לאמריקה. אין אני יכול לתאר לעצמי, שוייצמן יהיה יותר מינימליסט מאשר [נשיא הוועד היהודי האמריקני] ורטהיים, וגם אינני יכול לתאר לעצמי שהוא יהיה יותר מקסימליסט מבן-גוריון.

 

שאול מאירוב:[17] האם במשא ומתן עם הרוויזיוניסטים התעוררה כבר שאלת האצ״ל והארגון [ה״הגנה״], או שנגעו רק בשאלת ההתגייסות?

 

מ. שרתוק: היא התעוררה מצדנו. אנו הסברנו מדוע אין אנו יכולים להסכים לקיום שני ארגונים, מדוע זה רע בעינינו ושלא נוכל לקבל בשום אופן אחריות למצב זה. הם דרשו שיתוף הנוער שלהם בפעולות - זאת הייתה הנוסחה שנקטו בה. לא יכולנו להיכנס ולשאול מה פירוש הדבר, כי לא היינו יכולים לומר למה אנו מוכנים.

 

שאול מאירוב: אני חושב, ששאלת שיתופם באימונים היא שאלה הנכנסת באופן בלתי אמצעי לשאלות הארגון, ואני מקווה שאם המשא ומתן יתפתח בכיוון זה, אז חברינו בארגון צריכים להיות בקורס העניינים.

 

מ. שרתוק: אני אציע, שבשלב מסוים יימסר המשא ומתן לידם [של חברי ה״הגנה״].

 

שאול מאירוב: אם אתה אומר את זה, זה מספק אותי.

 

בת-שבע חייקין: אין אני רוצה להפליג למרחקים, לאחר שהרוויזיוניסטים יהיו בהסתדרות הציונית העולמית, אבל האפשרות הקרובה יותר שעליה מדברים היא שיארגנו אימונים לאצ״ל. אין לי התנגדות שיאומנו הרבה מאוד יהודים כיום, אפילו אם כאלה שאינם במסגרת הארגון שלנו. אבל שאלה של אימון של ארגון היא שאלה חמורה.

 

מ. שרתוק: הם לא הציגו את זה. הם הציעו שיתוף הנוער שלהם. היה לי הרושם שהם בעצמם מבינים שהם אינם יכולים להציע הצעה כזאת.

 

בת-שבע חייקין: לא כל מי שעומד בראש הרוויזיוניסטים יש לו השפעה על אצ"ל - האם יש לך מושג על זה?

 

מ. שרתוק: יש ניחושים שונים.

 

י. קוסוי: אני מסכם: ביחס לסעיף הראשון, הרי במידה שהדבר ידרוש החלטה יותר מפורטת, זה יובא לפני המרכז. הוא הדבר ביחס לסעיף השני.

 

ל. לויטה:[18] אפשר לסכם בצורה יותר פשוטה: המרכז מסתפק בשתי השאלות האלו בשמיעת אינפורמציה. ביחס לשאלה הראשונה, האינפורמציה שנמסרה היא מצומצמת. ביחס למשא ומתן, הרי הייתה זאת אינפורמציה על משא ומתן שעדיין נמשך. ברור, כאשר המשא ומתן יגיע למשהו קונקרטי, הוא יובא לדיון ולאישור. הערב שמענו רק אינפורמציה שאיננה מחייבת אף אחד פה ולא את המוסד הזה לאישור.

 

מ. שרתוק: אבל הנציגות רשאית להסיק מזה שהמרכז איננו נוקט עמדה של התנגדות אפריורי למשא ומתן עם הרוויזיוניסטים.

 

ל. לויטה: נמסרה אינפורמציה על משא ומתן המתנהל סביב עניין שיתופם של הרוויזיוניסטים במפעל ההתגייסות ובמגבית ההתגייסות. לא נשמע כאן ערעור על עצם המשא ומתן. נמסר גם שתוך כדי המשא ומתן יש נטייה להרחיב את היקפו. אין אנו כובלים את אף אחד במשא ומתן, אבל שום משא ומתן אינו מחייב אותנו.

 

הוחלט: המרכז שמע אינפורמציה מפי משה שרתוק בדבר הסכם בן-גוריון באמריקה ובדבר המשא ומתן בין ההנהלה הציונית ובין הרוויזיוניסטים.

 

הערות:

[1] מתוך הפרוטוקול.

[2] ר׳ מאבק א-1, עמ' 332, מסמך 90.

[3] ר׳ מאבק א-1, מסמך 108.

[4] ״מאורעות״ 1939-1936 (המרד הערבי).

[5] ר׳ מאבק א-1, עמ' 429, מסמך 116.

[6] ר׳ מאבק א-1, עמ' 550, 551, נספח 5.

[7] ר׳ מסמך 23 לעיל, שם התרגום מילולי. כאן תרגם מ״ש בקול מן הכתב.

[9] רובה אוטומטי תוצרת מפעל ״ברדה״, איטליה. מוזן במחסנית עגולה בת עשרים כדור.

[11] על פעילות ב״ג בארה״ב ר׳ פלדשטין.

[12] לסינג רוזנוואלד, מייסד ונשיא הארגון היהודי האנטי-ציוני ״אמריקן קאונסיל פור ג׳ודאיזם״.

[13] יונה קוסוי (כסה) (1985-1907). ממנהיגי מפא״י ומזכירה בראשית שנות ה-40. לימים ח״כ.

[14] יצחק לופבן (1948-1880). ממנהיגי מפא״י. עלה ב-1908. עורך ראשי של ״הפועל הצעיר״ מ-1938.

[15] לוי שקולניק (אשכול) (1969-1895). עלה ב-1914. ממייסדי דגניה ב'. מנהל חברת ״מקורות״. חבר מפקדת ה״הגנה״. לימים חבר הנה״ס, גזבר הנה״ס, שר אוצר וראש הממשלה.

[16] מלך ניישטט (נוי) (1959-1895). עלה מפולין ב-1926. פובליציסט וסופר. מנהל לשכת המס של ההסתדרות. חבר הוהפ״צ.

[17] שאול מאירוב (אביגור) (1978-1899). עלה מרוסיה ב-1912. מראשי ה״הגנה״ ומפא״י. לימים ראש המוסד לעלייה ב'.

[18] לובה לויטה (1976-1904). עלה מרוסיה ב-1924. חבר עין חרוד ומראשי הקבה׳׳מ.

 

העתקת קישור