51

ישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם[1]

7.7.1942

נוכח ניצחונות צבא גרמניה בלוב

 מ. שרתוק: כאשר הרציתי לפני הוועד הפועל הציוני המצומצם ב-28 באפריל,[2] אמרתי בתחילת הפרק בענייני הגיוס והתכונה להגנת הארץ, שלדעתי ההנחה המוקדמת הראשונה שלנו צריכה להיות שלארץ נשקפת סכנה בלתי-אמצעית של פלישה. הדברים היו בסוף אפריל, לפני שהתחדשה ההתקפה הנאצית על ברית המועצות בקצב מוגבר, וכל שכן לפני שהתחילה המערכה בלוב. אומנם תחילת המערכה בלוב כאילו באה לאשר את ההנחה הזאת, אבל שם עד מהרה נשתנו פני הדברים והיה רושם במאי ובתחילת יוני כי ידנו במערכה ההיא על העליונה, וכי יש כל הביטחון למפקדה הבריטית העליונה במזרח התיכון שהיא תכריע את האויב במערכה ההיא. לא היו לי, או לחברַי, פגישות בלתי-אמצעיות במשך הזמן הזה עם האנשים העומדים בראש הפיקוד העליון במזרח התיכון, אבל היו לנו הזדמנויות להיפגש ולשוחח עם כמה וכמה אנשים, שאפשר היה להניח כי הם יודעים את מצב העניינים, ועל כל פנים הם יודעים את הלך-הרוח השורר בחוגי הפיקוד העליון, וידענו כי במשך כל הזמן, עד למכה שהוכה הצבא הבריטי באופן כה מפתיע וחטוף,[3] שררה בחוגים אלה הרגשה שאפשר להגדיר אותה כהרגשה של ״אופטימיות עצורה״. ואני אומר ״עצורה״ לשבח.

הייתה הרגשה של ביטחון בכוח שנצטבר. הייתה הרגשה של ביטחון בנכונות התוכנית והתכסיס שנקט הכוח הזה, ולא היה כל ספק בדבר ההכרעה, אלא שלא רצו להתברך לפני מעשה, לא רצו להופיע כחוגרים המתהללים כמפַתחים, ולכן עצרו בעד ביטויי הביטחון וגם בלמו בכיוון זה את העיתונות. אכן, מאמצי הבלימה לא הצליחו במידה מלאה ולקראת סוף השלב הזה בהתפתחות העניינים הצבאיים, עוד באמצע יוני, קראנו תיאורים והערכות שבהם באה לידי ביטוי לא רק מידה גדולה של ביטחון אלא מידה רבה של זחיחות דעת, כאילו העניין כבר גמור ואין זו אלא שאלה של זמן וזמן קצר כדי שכל העולם ייווכח כי כך הוא הדבר.

אני זוכר מאמר אחד, שבו ניתן תיאור כיצד רומל מתרוצץ בעצבנות ממקום למקום, טס באווירונים, נוסע בעצמו בטנקים, במכוניות, משתדל להיות בבת-אחת בכל מקום ומקום כדי לחזק ברכיים כושלות, בשעה ש[גנרל ניל] ריצ׳י[4] יושב לו במנוחה ומעשן את המקטרת שלו בשלווה גמורה. זה היה, אם אינני טועה, חמישה ימים לפני נפילת טוברוק. באותו בוקר נזדמנתי אצל פקיד גבוה בממשלה כאן והראיתי על הקטע הזה. אמרתי לו:

״אם, חלילה וחס, בעוד ימים אחדים יקרה אסון במדבר, כל קורא יצדק אם יאמר שדמו של ריצ׳י בראשו - למה הוא לא התרוצץ? למה הוא עישן את המקטרת שלו בשלווה?״

אין לי כל יסוד להגיד שהוא עישן את המקטרת שלו בשלווה. אני מקווה שגם הוא התרוצץ. אבל בתיאור הזה של העיתונאי ניתן ביטוי להלך רוח מסוים, ואין ספק שהלך רוח זה קינן לא רק בקרב העיתונאים במצרים; הוא קינן גם בקרב חוגים של השלטונות והלך הרוח של העיתונאים לא בא אלא לשקף את הלך הרוח באותם החוגים.

לפרשה האחרונה הזאת של המשא ומתן שלנו עם השלטונות בדבר הגנת הארץ ובדבר שיתופנו בהגנת הארץ נכנסנו מתוך חששות כבדים ביותר. מסרתי כבר דוח מפורט למדי באותו מושב שלנו שהיה בסוף אפריל, ולא אחזור באותו פירוט על הדברים. אזכיר רק זאת, שבפברואר, כאשר עוד לא היה ברור לגמרי אם האויב יַפנֶה מחדש את מלוא כוחו נגד רוסיה, וכאשר ניסרו השערות בחלל עולמנו ובחלל העולם בכלל שמא הוא ינסה לייצב במידת-מה את מצב הדברים בחזית הרוסית ולתור לו חזיתות חדשות להתקפה, ומתוך כך את המזרח התיכון - על יסוד ההנחות האלה פתחנו בפברואר בשיחות כאן ובקהיר על תכונה יותר רחבה ונמרצת להגנת הארץ ולשיתוף היישוב היהודי בהגנה הזאת.[5]

אמסור כאן שרשרת של תאריכים: לאחר כמה שיחות בפברואר ובמרס הייתה לי ב-23 במרס שיחה עם המפקד הראשי בירושלים,[6] שבה הצגתי לפניו את שתי הבעיות שעליהן הרציתי במפורט במושב הקודם, ולא אחזור עליהן כאן:

א) בעיית שכלול כוחנו הצבאי המיועד להגנת הארץ,

ב) בעיית הכנת היישוב בהמוניו להשתתפות בהגנת הארץ בשעת ערב פלישה ובשעת פלישה ממש.

אותה שיחה לא הגיעה למסקנות. זו הייתה שיחת בירור ראשונה. נתקלתי בתגובה חיובית לגבי כמה עניינים, אבל נתקלתי גם בהרבה היסוסים ופקפוקים. עניין צירוף פלוגות ה״באפס״ לבטליונים נתקל כמעט בתגובה שלילית, כאשר נאמר:

א) פירוש הדבר, למעשה, צבא יהודי ולכן חלים על זה כל אותם נימוקי התנגדות המדיניים שחלו על עניין הצבא היהודי;

ב) פירושו תוספת ניכרת של ציוד, שספק רב אם הוא עומד לרשות המפקדה במזרח התיכון.

גם לגבי הבעיה השנייה היו תגובות של היסוסים. נאמר: אם לגייס מספר כה רב של יהודים לתפקידי משמר מולדת, כפי שאני מציע, זה עלול לעורר חששות וחרדה ואי-אמון של ערבים וזה עלול לגרום קושי רב לממשלה.

השיחה הזאת עם הגנרל בעצם לא נועדה אלא לשמש אמצעי לפינוי מוקשים מעל דרך ההתקדמות [שלי] לקהיר, מעל הניסיון לעשות בירור יסודי בשאלה זו עם המצביא של המזרח התיכון - עם הגנרל אוקינלק.

בתחילת אפריל נסעתי לקהיר, והמטרה הראשית של נסיעתי הייתה השיחה עם אוקינלק. אבל באותו ביקור - שלא כבשני ביקורים קודמים, שבהם ראיתי אותו ושוחחתי איתו - לא הצלחתי הפעם לראותו. הוא היה טרוד למעלה ראש, ובמשך השבועיים ששהיתי בקהיר ספק אם היה בקהיר יומיים רצופים - הוא היה במשך הזמן הזה בארץ-ישראל ובסוריה, בחזית בלוב, הוא ביקר כמה נקודות אחרות במצרים, והרגשתי שנעשית איזו תכונה ותכונה נמרצת מאוד. ובאמת שמענו אחר כך שנעשתה תכונה מצד האנגלים לעבור לאופנסיבה. וכך הוא מסר לי שהוא מצטער מאוד שלא יוכל לראותי; הוא מבין שיש לי מה להגיד לו, הוא מבקש לכתוב לו במפורט, והדברים יקבלו את כל תשומת הלב.

בחוזרי לירושלים, ב-17 באפריל, כתבתי תזכיר מפורט, אישי לאוקינלק, שבו הצגתי את הסכנה הנשקפת לדעתנו לארץ, את הסכנה המיוחדת הנשקפת ליישוב ולעם העברי כתוצאה מפלישה אפשרית, את החובה המיוחדת המוטלת על השלטון הבריטי לגייס את היישוב להגנת הארץ, ואת הכוח שיש ליישוב היהודי - אם הוא יגויס ויאומן ויצויד כהלכה ובעוד מועד - להביא תועלת ממשית מאוד לכוח ההגנה של הארץ, ובמסיבות ידועות אולי גם לשמש כוח מכריע. מכאן עברתי להצעות שלנו, ולא אחזור עליהן, הדברים כאן ידועים - הן בסקטור הצבאי והן בסקטור האזרחי.[7]

קיבלתי מייד מכתב אישור שנכתב ב-20 באפריל, ובו נאמר שהוא קיבל את התזכיר, הוא לומד אותו בעיון רב ומקווה בקרוב להודיעני את מסקנותיו.

ב-21 באפריל, ימים אחדים אחרי משלוח התזכיר הזה, היה לי ראיון עם ממלא מקום הנציב [המזכיר הראשי] מקפרסון - כאשר חזרתי לארץ מצאתי שהנציב חזר בינתיים ללונדון. הרציתי לפניו על שיחתי עם הגנרל, על כל מהלך מחשבתנו בעניין זה. הוא הודיע לי כי אחרי שיחתי עם הגנרל, הגנרל נפגש עם הנציב ומסר לו דוח על השיחה הזאת והרצה לפניו את ספקותיו, והנציב העליון, לדברי ממלא מקום הנציב, תירץ לו לגנרל את ספקותיו אלה. הוא אמר שהוא מסכים בהחלט שיש להשתמש במסגרת של חיל הנוטרים בתואר המוסד הנקרא ״שוטרים מיוחדים״ כדי להשביע ולאמן מספר יותר גדול של יהודים לתפקידי מגן, ושהדאגה ״מה יאמרו הגויים״, זאת אומרת מה יאמרו הערבים, אינה מטרידה אותו; יש לו לכך תשובה פסוקה שתסתום את טענותיהם ועד כמה שהדבר נוגע לממשלה, הממשלה מסכימה בהחלט שהצבא ייגש לפעולה הזאת.

מעוּדד על ידי הידיעות האלה, היה לי ב-27 באפריל שוב ראיון עם הגנרל כאן. בראיון הזה השתתף גם חברי ד"ר יוסף, ואומנם בשיחה הזאת שמענו ממנו הרבה יותר חיוב והרבה פחות שלילה והיסוסים מאשר בהזדמנויות הקודמות. הוא הודיע לי כי עניין הבטליונים נכנס לדיון. כן הודיע לי כי יש לחשוב את עניין השימוש בחיל הנוטרים, לשם הכנת מספר יותר גדול של אנשים לתפקידי ״משמר מולדת״, לעניין מוסכם מבחינה עקרונית, והשאלה אינה אלא שאלה של הוצאה לפועל. הוא ביקש אותנו לא ללחוץ עליו במספרים גדולים ולא לדרוש ממנו התחייבות לאמן דווקא 40,000 או 50,000 איש, והוא ניסה לשכנע אותנו שבעיקר אין לקבוע מראש את הממדים הסופיים של הפעולה. העיקר הוא לגשת לפעולה מייד ולפַתח אותה בהדרגה. הסכמנו לגישה זו. הוא אמר שהוא מתכוון להתחיל בעניין קודם כל באזורים מסוימים - באזור החוף ובאזור הספר - שעלולים לעמוד בפני הסכנה יותר מאשר אזורים אחרים. גם להגבלה הזאת הסכמנו - הגבלה שפירושה למעשה להתחיל בכל אזורי היישוב היהודי. הוא סיים בזה שהביע תקוותו כי יוכל בקרוב מאוד להודיע לנו על התקדמות ממשית שחלה בכיוונים אלה. היה אדיב מאוד והעיר:

״I hope to be able very soon to report progress״;

הוא ימסור לנו דוח על התקדמות שתחול בינתיים. הדבר היה ב-27 באפריל.

באמצע מאי קיבלנו שאלה מהמפקדה כאן בדבר כמות כוח האדם שישנה בתוך היישוב העברי למטרות של המאמץ המלחמתי הצבאי, זאת אומרת כמה כבר גויס, וכמה עוד באים בחשבון לגיוס לצבא, כמה עוד באים בחשבון לתפקידי משמר מולדת, כמה הם האנשים שכפותים, רתוקים לתפקידים משקיים חיוניים, שאין בשום פנים להזיז אותם, וכן הלאה. ב-19 במאי ענינו על השאלות האלה במכתב מפורט עם כל הנתונים הסטטיסטיים, מדויקים ומשוערים.[8] ב-25 במאי כתב הגנרל אוקינלק מכתב שני, ואני רוצה לקרוא את המכתב הזה:

אני מרגיש כי אני חייב לך הבהרה על שלא נתתי תשובה למכתבך מספר כך וכך מ-17 באפריל. כפי שאתה יודע בוודאי, קיימים בזמן האחרון דיונים בלונדון על כמה שאלות שנגעת במכתבך ועל השאלות שנובעות מתוכן. אני מקווה כי הדיונים האלה כמעט הגיעו לידי סיום. אני חושב לרצוי לדחות את תשובתי השקולה לתזכירך המעורר כמה שאלות של מדיניות גבוהה (high policy) עד שאוכל לשלוח לך תשובה שתטפל בכל העניינים האלה באופן ממצה, דוֹלֶה (exhaustive). אני מקווה שאוכל לעשות זאת בקרוב. ק. אוקינלק.

זה היה ב-25 במאי - וב-26 במאי התחילה ההתקפה הגרמנית בלוב. יותר לא שמעתי דבר מהגנרל אוקינלק.

במאי ובתחילת יוני פניתי שלוש פעמים לגנרל כאן וביקשתי שוב ראיון. התשובה הייתה שהוא מצטער מאוד שאין בידו עדיין להודיע לנו דבר ברור, ואם כוונתי בראיון להציג מחדש את השאלות האלו, הרי הן מוצגות ועומדות; הוא מבקש להתאזר בסבלנות עוד כמעט קט, והוא מקווה שבקרוב מאוד יוכל להודיע לנו דבר ברור.

כך נדחה העניין משבוע לשבוע. בינתיים חלה התפתחות ידועה ודומה היה שהסכנה לארץ-ישראל רחוקה מאוד, והיו בוודאי אנשים שחשבו שהיא ירדה מעל הפרק לגמרי - ואולי ההנחות המוטעות האלו הן שהיו בעוכרי המשא ומתן.

והנה, ב-21 ביוני נפלה טוברוק. ב-22 ביוני כתבתי מחדש לאוקינלק ולגנרל מק-קונל כאן, ואמרתי שעם כל הבנתי למצב שבו הוא, אוקינלק, נמצא, אני אמעל באחריות המוטלת עלי אם לא אַפנה את תשומת לבו בכל הדחיפות והרצינות לשאלת שיתופנו בהגנת הארץ ולאחריות שהדבר הזה מטיל על ממשלת ה.מ.

לא קיבלתי תשובה מאוקינלק, ואין חלילה להתרעם על כך או להתפלא על כך. אבל מהגנרל כאן קיבלתי תשובה בכתב, והיה לי ראיון איתו ב-28 ביוני. בראיון הזה הודיע הגנרל על מה שנעשה בינתיים. ומה שנעשה בינתיים הוא:

רוכזו 36 סרג'נטים מ-12 הגדודים של משטרת היישובים היהודים לקורס צבאי בסרפנד. ידענו את הדבר הזה, וגם ידענו שזה דבר טוב מאוד. הקורס עומד על גובה מקצועי מסוים והבחורים שלנו מרוצים מהתורה שהם קולטים, וזוהי עדות לא פחותת-ערך לקורס צבאי אם בחורים שלנו מרוצים ממנו, באשר הם אינם קָטלֵי קניא לגבי התורה הזאת, אלא כולם אנשים מנוסים ונבחרים. באמת עלה בידיהם להיפגש עם פנים חדשות, לעשות היכרות חדשה עם מכשירים, כלי משחית שונים, אשר לא נפגשו איתם פנים אל פנים מקרוב עד עכשיו, וגם שמחו ועודם שמחים להזדמנות הזאת כי הקורס הזה עודנו נמשך.

שנית, הודיע לי הגנרל כי קיבל סוף סוף אישור למינוי קצין שיעמוד בראש האימון של חיל הנוטרים היהודי ויתמסר לתפקיד הזה כליל. עוד בתחילת המלחמה, על כל פנים לפני שנתיים וחצי, הצגנו את הדרישה הזאת לפני הצבא - שימנו קצין לפיקוח על הארגון הצבאי של חיל הנוטרים. יהושע גורדון המנוח[9] השקיע בזה הרבה מאוד מאמצים. ב-28 ביוני הודיע לי הגנרל כי ישנה החלטה למנות קצין כזה. אבל הוא הוסיף מייד בבת-צחוק של התנצלות, כי אומנם הדבר הזה הוחלט, אבל הקצין טרם הופיע.

שלישית, הוא הודיע כי קיבל הבטחה של עזרה בהמצאת נשק לצורכי אימון. כאשר אמרתי לו שכל הדברים האלה חשובים וטובים במידת ערכם, אבל שאין כל יחס בין מידת ערכם ובין אותם הממדים של התגוננות שעליהם דיברנו, והרי דיברנו על ממדים של רבבות אנשים, הוא אמר: אני יודע שאתה אינך מאמין בי שאני אומר לך שאין לנו ציוד בשביל ממדים כאלה; אתה אינך יכול להאמין לי, אבל זה אינו משנה את העובדה שאין לנו ציוד. אמרתי לו שהדבר הוא להיפך, שאני מאמין לו, אבל העובדה מוכרחה להשתנות, ואני חושב שלא ייתכן שנאמר כי איחרנו את המועד ויש עדיין זמן להתכונן. במה דברים אמורים, אם ננצל את הזמן הזה ועוד עכשיו לא מאוחר לדרוש משלוח מיוחד של נשק ותחמושת בשביל הארץ להגנתה ולחימושו של היישוב היהודי. על זאת הוא אמר, שעד כמה שידוע לו המזרח התיכון פושט את העור, מוצץ את הטיפה האחרונה שהוא רק יכול למצוץ כדי להשיג ציוד לצרכיו. הזכרתי לו מה שהוא אמר כי לא צריך לדבר על ממדים גדולים, אבל שצריך לעשות התחלה מייד. לחצתי מאוד בנקודה זו.

הסברתי את המצב. פעמים אין-ספור, במידה שיש רזרבה לחיל הנוטרים שלנו, הרזרבה כמעט כולה כפרית. ראשית, האנשים שלנו בכפר עמוסים עד לעייפה. יש בהם עובדים עד 16 שעות ביום, ובשבילם הקדשת זמן לאימונים - דבר שהם עושים אותו - זהו קורבן דמים ממש, בשעה שישנם בערים רבבות אנשים או שאינם עובדים לגמרי עבודה חיונית לצורכי מלחמה, וגם במידה שהם עסוקים בעבודה חיונית למלחמה או למשק, הם עובדים שמונה שעות ביום ויש גם רבים העובדים רק שבע שעות ליום, אם מדובר על אנשי משרדים, פקידים, שמספרם לגמרי איננו מועט, ושאנשים אלה יש ביכולתם, בלי כל קושי, להקדיש זמן לאימונים ולהתכוננות לא רק בשעות הפנאי שלהם, אלא אפשר לסדר משטר כזה שאנשים במספר רב יצאו שבוע שבוע או שבועיים שבועיים לאימונים ויקדישו לכך זמן של שבוע רצוף, או של שבועיים רצופים, ויחזרו העירה ואחר כך אחרים יבואו במקומם. דרשתי בכל תוקף שתיעשה התחלה כזאת, ושיתחילו להשביע בערים לפחות אלפים אחדים של אנשים, אבל יעשו זאת מייד כדי להניח יסוד לפעולה הזאת. בזה הובטח עיון.

מ-28 ביוני עוד לא שמעתי דבר בכיוון זה מהגנרל. בעצם היום הזה מוכנה פנייה חדשה למפקדה הצבאית בדבר ההתחלה הזאת.

בינתיים, ב-29 ביוני, נפלה מרסה מטרוח', וב-1 ביולי נתקיים הראיון עם הנציב העליון - הראיון של משלחת הוועד הלאומי בהשתתפותי מטעם הסוכנות היהודית.[10] הראיון הזה נמשך כשעה ועשרים דקה. ניתנה לנו אפשרות מלאה לומר מה שהיה בפינו. ואין בשום אופן להתלונן לא על היחס של הנציב בכלל למשלחת ולא על תשומת הלב וההקשבה לדברים שנאמרו. בעצם אין הרבה להתאונן גם לגבי תגובה על העניינים באותה מסגרת שכבר דיברתי עליה.

לא אחזור על העצומות שלנו, כי אם אבוא לספר כאן על חלקנו-אנו בראיון זה, נמצאתי חוזר על כל מה שהרציתי בפעם הקודמת ועל מה שחזרתי עכשיו. הנציב הודיע שהוא רואה את גישתי לשאלה לנכונה ואת הדרישות שהבאנו כמוצדקות. הוא גם ציין שאופן הצגת השאלה הייתה מתונה מאוד ולא חטאה בהפרזה או ברגשנות יתרה. היו לו הסתייגויות פוליטיות ידועות. הסתייגות מספר אחד: נגד [הקמת] צבא יהודי. הסתייגות מספר שניים: ההנחה, שאומנם לא הובעה במפורש, אבל בצבצה מבין השיטין של דברינו, כאילו היישוב הערבי כולו שייך למחנה האויב. לדעת הנציב אין הדבר כך, ויש בקרב היישוב הערבי הרבה אנשים הגונים. בנקודה זו היה קצת ויכוח ואמרנו שגם בגרמניה הנאצית אין כל ספק שיש המוני אנשים הגונים, על כל פנים, היו המוני אנשים הגונים בשעה שהיטלר בא לתפוס את השלטון. אבל השאלה היא איזה טיפוס אנושי משתלט על החברה במסיבות מסוימות ובתנאי משטר ידוע, ולגבי היישוב הערבי אין זו השערה בעלמא ואין זו סתם גזירה שווה שאנחנו לומדים בין ארץ-ישראל הערבית ובין ארצות אחרות שנפלו בידי הנאצים, אלא יש לנו ניסיון ממשי, ניסיון משנות מאורעות הדמים.

הנציב ניסה לפתוח כאן בוויכוח פוליטי בכלל, שלא עמד לגמרי על סדר-יומה של המשלחת. הוא טען שבדרך כלל הוא מוכרח לציין בצער רב, שאין כל שיתוף בינינו ובין היישוב הערבי, שהקווים לגמרי מנוגדים והם הולכים ומתרחקים זה מזה, וכך לא ייתכן. אנה נגיע? מה יהיה סופו של דבר ומה יהיה פתרון השאלה?

אמרנו לו, שעד כמה שלנו ידוע, דווקא בתחום זה של יחסי שכנים בין יהודים וערבים חלה השתפרות רבה בשנות המלחמה, והיא לא באה מאליה; היא באה כתוצאה ממאמצים ידועים שהציבור שלנו משקיע בזה ומצד המוסדות המרכזיים שלנו המְאַמְצים ומעודדים את שיתוף הפעולה בחיי יום-יום. הנציב הבין כמובן את העניין ואמר שהוא שמח לשמוע שיש שיפור ביחסי שכנים, אלא שזה לא די. לא צריך להכריז בקולי קולות על עלייה גדולה לארץ-ישראל אחרי המלחמה; לא צריך להכריז בקולי קולות על צבא יהודי ועל דרישות מדיניות יהודיות מרחיקות לכת. כל זה נעשה, וכל זה עוכר את האווירה.

על זה אמרנו לו, שאם לשאלת העתיד הרי ישנו עם יהודי בעולם החרד מאוד לעתידו והרואה לפניו בעיות חמורות מאוד בשביל עצמו בסוף המלחמה הזאת, ורואה את עצמו מחויב לעמוד על המשמר ולהכשיר את דעת הקהל לפתרון בעיותיו והוא אינו יכול להשתיק, אינו יכול לגזור שתיקה על עצמו, באשר אם הוא ישתוק, שום גורם אחר לא ייזכר בו.

כאן ניסה הנציב לעבור לגופו של העניין: האם ייתכן על רקע של דרישות כאלה פתרון של יחסים בין יהודים וערבים? וכל זה מגרה התנגדות וכו'. אמרנו לו, שעצם התקוות שמעוררים אצל הערבים שלא תהיה עלייה גדולה, ושהשלטון על הארץ יהיה בידי רוב התושבים, הוא מה שעלול לטפח התנגדות ערבית ולהפריע לסידור ענייני. עשינו לבסוף ניסיון להוריד אותו מהפסים האלה ולהחזיר אותו לעניין שעליו באנו לדבר. הדגשנו מחדש את החשיבות המכרעת של ״התחלה מייד״. הוא אמר שהוא ימסור את כל הדברים לשלטונות הצבאיים, ישוחח בעצמו על כך וימסור גם בכתב את הדברים. הדגשנו את אחריותו בתור בא-כוח של ממשלת ה.מ., הנציג האחראי לגורל הארץ, והצענו שימסור את הדברים ישר לממשלה בלונדון מתוך פניית האחריות הזאת. גם הוא דיבר על הקושי של ציוד, ואנחנו ביקשנו שילחץ על לונדון בכיוון זה דווקא.

השמטתי תאריך אחד. עוד לפני הראיון עם הנציב היה לי ראיון עם המזכיר הראשי. זה היה ראיון של פירוק נשק הדדי. הוא, במקום להגן על מצב העניינים, הצטרף לביקורת ולהתקפה. כאשר אמרתי שלא ייתכן שלא יהיה ציוד לאחר כל ההתקדמות הגדולה [של הגרמנים] ששמענו עליה, כדי לזיין רבבות אחדות של יהודים להגנת הארץ, אמר: באמת לא ייתכן הדבר, ואני אינני מבין איך מתנהלים הדברים בצבא שאין להם עדיין ציוד. כאשר סיפרתי לו שכל מה שנעשה זה הקורס של 36 סרג'נטים, שעם כל חשיבותו האיכותית של הקורס הזה הוא ממש חוכא ואיטלולא, הוא אמר שבאמת איננו מבין מדוע מתנהלים הדברים על ידי הצבא באטיות כזאת. כך מצאתי את עצמי מתפרץ לתוך דלתיים פתוחות של הבנה גמורה, אבל של אותו ״אין אונים״, שבו נמצאת הסוכנות היהודית כביכול.

אם לסכם את הפרשה העגומה הזאת ולנסות לנתח סיבותיה, יש לומר שפעלו כאן, בלי ספק, שלושה גורמים שהצטרפו יחד.

פעל בלי ספק הגורם של חוסר ציוד,

פעל בלי ספק הגורם של אשליה וזחיחות דעת במשך הזמן הזה;

ופעלו בלי ספק גם מעצורים פנימיים מדיניים.

המעצורים האלה קיימים תמיד:

הם קיימים גם לגבי צבא;

הם קיימים גם לגבי חיל הנוטרים;

הם קיימים גם לגבי הכנסת כל יהודי נוסף לצבא;

הם קיימים לגבי נתינת כלי [נשק] נוסף לידי יהודים,

וכל הזמן מתרוצצות שתי נשמות בגוף השלטון –

הנשמה האחת שתובעת הגברת המאמץ המלחמתי, עמידה בפני האויב, ריכוז הכוחות להבטחת הניצחון במלחמה, וכל זה מביא לידי גיוס, ויֶתר גיוס, ודווקא גיוס יהודי, וגיוס יהודי יותר גדול וציוד יהודים –

אבל ישנה גם נשמה אחרת שאינה דואגת להכרעה במלחמה, אלא דואגת להכרעה שלמחרת המלחמה, נשמה הרואה מראש את הקשיים שיהיו לאחר המלחמה, שדואגת שמא כל אותו האימון שמשקיעים ביהודים, כל הנשק שנותנים להם, כל התורה שמלמדים אותם, שמא כל זה יהיה לרועץ לשלטון הבריטי אחרי המלחמה.

אשתמש בביטוי של אחד האנשים, דבר שנאמר בשיחה:

״האם בכל הדברים האלה הממשלה הבריטית לא מכינה במו ידיה צבא יהודי שיתקומם נגדה לאחר המלחמה?״

והנה, בתקופות שהלחץ של הגורם הראשון עולה הוא מתגבר על המעצור השני, אבל ישנן תקופות שהלחץ הזה, הלחץ הצבאי המלחמתי, נחלש ואז המעצור המדיני מתגבר עליו, ובלי ספק שהיו צריכים להתגבר על המעצור הזה. אינני יודע אם נצטרפו כוחות מספיקים לכך. היו תקופות שעם החלשת הלחץ הצבאי התחזק המעצור המדיני.

דאגנו להעמיד את חברינו בלונדון ובאמריקה על מצב העניינים, ואני רוצה לציין שעלה בידינו להעביר את רוב הדברים שראינו צורך להעבירם. מובן שזאת הייתה העברה טלגרפית, ואינה דומה העברה טלגרפית למכתבים מפורטים, ובכל אופן לא לשיחה בעל-פה. אנחנו עוסקים במשא ומתן על שליחת מישהו ללונדון לשם קשר בלתי-אמצעי, ועוד לא ברור אם נקבל את ההקלות הדרושות כדי לסדר נסיעה מהירה. אבל ייתכן שנקבל.

הייתה לנו גם הזדמנות למסור את עיקרי הדברים לאמריקה דרך צינורות רשמיים שהתעניינו במצב הדברים אצלנו, ואנחנו יודעים שנעשתה פעולה רבה בלונדון ובאמריקה. אנחנו שומעים את צעדיה בעיתונות, בטלגרמות שנשלחות מאמריקה לממשלה בלונדון ובטלגרמות שנשלחות אלינו, ואנחנו יודעים שנעשתה פעולה של משא ומתן ושל לחץ בלתי-אמצעי על הגורמים של השלטונות. גם בפרלמנט עמדה הממשלה בפני לחץ נמרץ, ויש להניח שלא כל מה שנאמר בפרלמנט הגיע אלינו, והממשלה טרחה לא מעט לשכנע את הפרלמנט ש״השד״ של חוסר מגן בארץ איננו כה נורא כמו שהיהודים מתארים או תו. כאשר הציר אדמס תקף את הממשלה ושאל מדוע אין מאמנים ומזיינים 40,000 או 50,000 יהודים בארץ לתפקידי הגנה, ענה סגן המיניסטר מקמילן במניין ארוך של כוחות הגנה העומדים על רגליהם הכן בארץ. קודם-כל הוא בעצם הודיע שנוסד בארץ Jewish Defence Organisation - ״ארגון ההגנה היהודית״. הוא השתמש במילים האלה ממש. הוא לקח אותו תחת חסותו. הוא מנה את ״משטרת היישובים העבריים״, את כל מיני משטרות העזר, את השוטרים המיוחדים וגם את חיל המתנדבים הארץ ישראלי. נתקלנו בכמה אנשים משכילים ונבונים, שיש להם רק חיסרון אחד - שהם אינם בקיאים במצב העניינים. זה חיסרון משותף לכל צירי הפרלמנט. הם כולם משכילים ויש להניח שהם כולם נבונים, אבל כולם אינם בקיאים במצב העניינים, לרבות הידידים שלנו. אצלם התקבל הרושם שמקמילן הודיע שאכן עומדים על המשמר 50,000-40,000 יהודים.

לא רק כדי לסתור את הרושם הזה, אלא לגופו של העניין, הייתי צריך למסור דוח ממצב העניינים. מנקודה זו ואילך אכניס את הוועד הפועל [הציוני] לתוך יער של מספרים, אבל אשתדל להוביל אותו בדרך בטוחה.

יש לנו כיום 7,000 איש במשטרה ובכל משטרות העזר, אנשים שכולם מזוינים, להוציא אולי חלק מהמשטרה הרגילה שאיננו מזוין, אבל שיכול כל שעה להיות מזוין; כולם עובדים עבודה מלאה ומקבלים משכורת מלאה מהשלטונות, בתוכם

800 שוטרים, אני מעגל את המספרים,

2,600 ״משטרת היישובים העבריים״,

3,600 יתר הפלוגות של משטרת העזר.

3,600 איש אלה - מהם שומרים על הרכבת, מהם שומרים על שדות התעופה, מהם שומרים על מחנות הסגר, על בנייני ממשלה, מחסנים ומפעלים שונים, ומהם משמר החוף שנתארגן רק בשבועות האחרונים ומונה כבר כמה מאות נוטרים פרטיים, השומרים על מפעלים פרטיים ושהמפעל הפרטי משלם משכורתם; אבל הם כולם יהודים, עומדים בתפקידי מגן, מזוינים ברובים, מקבלים משכורת מלאה.

מה שמעניין אותנו זוהי ״משטרת היישובים העבריים״. בחלק הפעיל של ״משטרת היישובים העבריים״ 2,600 איש. יש לה רזרבה של 14,300 איש כיום, אלה נקראים שוטרים מיוחדים, בז׳רגון שלנו: ״סְפֶּשלס״.

14,300 איש אלה, קודם-כל, מיהם ושנית מה הם? אלה הם אנשי משקים. למעשה, כל הגברים אשר במשקים מושבעים כשוטרים מיוחדים ומיועדים לשמש רזרבה בשעת הצורך ל״משטרת היישובים העבריים״. אבל השאלה היא גם מה הם? אמרתי כבר איך הם עובדים עכשיו, והם כולם - בזמן זה או אחר - קיבלו איזה אימון שהוא, אבל בדרך כלל רמת האימונים שלהם אינה גבוהה, אינה על הגובה הדרוש. גם 2,600 הפעילים זקוקים לאימון, ולאימון משוכלל, אם רוצים שהם ימלאו את תפקידיהם בשעת צרה כראוי.

והנה, כיום, מהו הסידור לגבי האימונים? כבר הזכרתי את האימון המיוחד של 36 הסרג׳נטים מ-12 הגדודים הטריטוריאליים - הם יחזרו אל גדודיהם וישמשו מדריכים. לעת עתה מה מצב האימונים לגבי הכוח בכללו? מלבד אימוני בית, מלבד אימונים בכל מקום בשעות הפנאי, פעם בשבוע, פעם בשבועיים - זה תלוי במסיבות, במצב העבודה - תמיד ישנה מלחמה פנימית בין האיש הממונה על הביטחון והאיש הממונה על העבודה במשק, כי בצאת אנשים לאימונים הרי זה אומר פחות פרות שייחלבו, פחות אדמה תיחרש וכו'. מלבד זה קיימים בקביעות שני קורסים - אחד בצפון ואחד בדרום, בהם מתאמנים 150 איש במשך שבועיים או חודש. אנחנו יכולים לחשב כמה זמן יעבור עד שכל הכוח יקבל את האימון הדרוש, ובין משתתפי הקורס רק 30 מהרזרבה, זאת אומרת מ-14,000 איש מקבלים בכל שלושה שבועות אימון מרוכז בקורסים 30 איש. זהו המצב כיום.

איני צריך להגיד שכל הקורסים - מלבד הנשק - מתנהלים על חשבון היישוב היהודי, זאת אומרת על חשבון הסוכנות היהודית ועל חשבון האנשים עצמם. השיכון וההובלה, במידה שהם עולים בכסף, הם על חשבון הסוכנות, והאנשים, מכיוון שהם מקבלי משכורת, נושאים בשני שלישים של הוצאות הזנתם, ורק שני שלישים כי ההנחה היא שהזנתו עולה לו יותר מאשר בביתו הוא.

מה מצב הציוד של כוח זה? 7,000 איש שמניתי יש להם רובים. מלבד זה, ברשות ״משטרת היישובים העברים״ - שהיא צריכה למנות במסגרתה 10,000 איש ביום שכולם מגויסים, ביניהם 2,600 פעילים ו-14,300 מילואים - יש ברשותה עוד 48 מכונות ירייה ו-58 מדוכות, בסך-הכל עוד 100 כלים יותר מעולים מאשר רובים. אבל כמה רובים ישנם? החשבון פשוט: בשביל 14,300 שוטרים מיוחדים 2,000 רובים, וזהו הכלל: רובה אחד לשבעה אנשים. מלבד זה ישנה עוד רזרבה משוריינת של 400 רובים ל״משטרת היישובים העבריים״, כך שזה מגיע לסך-הכל של 5,000 רובים.

מלבד אלה יש עוד 2,000 ״סְפֶּשלס״. הנציב התווכח איתי בראיון האחרון על מספר ה״ספשלס״; הוא טען שישנם 16,000 - הוא הוסיף את השוטרים המיוחדים בערים ובמפעלים פרטיים, למשל למפעל [האשלג ב]ים המלח יש שוטרים מיוחדים פרטיים. ל-2,000 שוטרים מיוחדים אלה יש 170 רובים, פחות מרובה אחד לעשרה איש. בתל אביב ובחיפה יש 15,000 שוטרים מיוחדים ולהם יחד 130 רובים.

אם לצרף כל זה יחד הרי ל-16,200 שוטרים ישנם 2,200 רובים.

מלבד זה מנה מקמילן את חיל המתנדבים הארצישראלי, .[11].P.V.F בשעתו, כשהוכרז על חיל זה בעיתון הרשמי, הזהרתי את העיתונות לא לתת לזה כל ערך. ידענו למה מתכוונים - זהו שלט גדול על חנות קטנה מאוד שאין בה סחורה, ולא עלה בידינו הדבר. אני מזכיר בכאב את הכותרות הגדולות שנתנו בעיתונות. הזהרנו את האנשים בלונדון ולא עלה הדבר בידינו. כל הדאגה של ידידינו שם הייתה אם שערי חיל זה פתוחים - וענו המיניסטרים שהשערים פתוחים, ומקמילן בימים האחרונים אמר: קיים .p.v.f - לאו מילתא זוטרתא היא - ששעריו פתוחים לכל היהודים ולכל הערבים, אם יש 40,000 יהודים הרוצים להתגייס יתגייסו לחיל המתנדבים הארצישראלי - זה החיל אשר הצבא קורא לו בלעג .[12] p.l.h - התקווה האחרונה של ארץ-ישראל. אין אני מתכוון לזלזל במאמצים אשר משקיעים האנשים בחיל זה, אבל זה מראהו.

חיל המתנדבים הארצישראלי מורכב משתי חטיבות: חיפה וירושלים, ואין עוד מחיל זה בשום מקום אחר. בירושלים - 240 איש, בחיפה - 100, בסך הכל - 340 איש. בחיפה כולם כמעט יהודים, בירושלים הרבה אנגלים. איני יודע את הפרופורציה ביניהם. וכל אלה עושים אימונים. לאימונים מקדישים לא מעט זמן, יש להם רובים, ובשעת צרה ודאי יוכל לעשות זה שיש לו רובה והוא יודע להשתמש בו, זה שיש לו אקדח והוא יודע להשתמש בו. אין כל גיוס לכוח זה, וזה מפני שאין נשק, ואין שיחה שלי עם המזכיר הראשי - לאחר שאני מביא את החבילה הגדולה שלי - שבה הוא מוסיף את החבילה הקטנה שלו: גם בשביל חיל המתנדבים הארצישראלי אין נשק, גם בשביל הפלוגה האחת חסר ציוד.

צריך שיהיה ברור במצב זה, שעם כל הגברת הלחץ שלנו להשגת נשק, לאימון אנשים ולהרחבת מסגרת הפעולה מצד השלטונות, אנחנו מוכרחים לטכס עצה רצינית מאוד. מה עלינו ומה ביכולתנו לעשות בכוחות עצמנו? איננו יכולים לחכות - אם רק יש לאל-ידינו לעשות. השאלה היא מה יש לאל ידינו לעשות, וברור שהתשובה מוכרחה להיות כי יש לאל-ידינו לעשות לא מעט.

בפרק של ההתכוננות האזרחית היישובית הפנימית לפגוש את האויב בכוחות עצמנו היו דיונים לא מעטים בהנהלה שלנו, בהנהלת הוועד הלאומי, בוועדת הביטחון המשותפת, ואני רוצה להציע מה שהצענו בדיונים אלה.

קודם כל, השאלה העומדת לפנינו כיום אינה כיצד נתנהג למחרת הפלישה; השאלה העומדת לפנינו היא איך עלינו להתנהג ערב הפלישה, בשעת הפלישה, ומה עלינו לעשות מייד כדי שנוכל להתנהג כמו שאנחנו רוצים להתנהג במצבים כאלה.

ההנחה היסודית שלנו היא כי ערב הפלישה ובשעת הפלישה - זאת אומרת, כל זמן שהמלחמה נמשכת על גבולות הארץ, בתוך הארץ, כל זמן שהצבא הבריטי נלחם, לא נִשְבָּה, לא נסוג - איתו יחד נילחם כל היישוב היהודי במידת כוחו, וכוחו יכול להיות לא קטן. הנחה זו, לדעתי, מחויבת מבפנים והיא גם כפויה מבחוץ. היא מחויבת מבפנים על ידי מעמדנו במלחמה זו ומה שצפוי לנו כתוצאה מכישלון בהגנת הארץ, אבל היא גם כפויה מבחוץ על ידי המסיבות המעשיות של המלחמה.

קודם כל, זוהי - בכל מקום ומקום שיש מלחמה אמיתית - מלחמה כוללת, מלחמה טוטלית, ולא תהיה אחרת פה. זה שהיא אינה מלחמה טוטלית במצרים זה באמת קובע את אופי המלחמה במצרים. זה שהאוכלוסייה המצרית אינה נלחמת זה קובע את מעמד הבריטים במלחמה זו במצרים. זה שאוכלוסיית בורמה לא נלחמה - לא נכון, היא נלחמה, אבל לא לצד הבריטים כי אם לצד האויב - זה קבע את אופי המלחמה בבורמה. זה שבהודו ההולנדית [אינדונסיה] היה רק רבע מיליון לבנים ועשרות מיליונים של גברים אחרים, זה קבע את אופי המלחמה שם ואת תוצאותיה. וזה שהנאצים ידעו שאם הם יפלשו לאנגליה הרי כל העם יילחם, זה לא רק קבע בחזון את אופי המלחמה שתהיה שם, אלא זה בלי ספק השפיע על השיקולים של הנאצים אם לנסות לפלוש לאנגליה או לא לנסות לפלוש לאנגליה.

אנחנו רק חצי מיליון בארץ-ישראל. זה רק כפליים ממספר הלבנים באיי הודו ההולנדית, אבל הארץ, לעומת המרחבים הגדולים שם, היא כגרגיר חול לעומת הר גבוה, וכוחנו בשום פנים ואופן אינו כמות מבוטלת. זה מחייב את מעמדנו, וזה כפוי עלינו על ידי מסיבות המלחמה.

מלחמה זו לא תהא מלחמה על גבולות בלבד. המושגים של מלחמה המזהים את החזית עם הגבול, ובכלל, המושגים הרואים את המלחמה מתנהלת בקווים, בקו ידוע - אלה הם מושגים שאבד עליהם כלח. המלחמה לא תהיה על הגבולות, היא תהיה על כל הארץ, לא בקווים אלא על פני השטח - ולא נימנע ממלחמה כזו.

אם ירדו צנחנים באיזה מקום בעמק החוף, אשר הנוטרים שלנו יוכלו להגיע אליהם, הם מחויבים להגיע אליהם, הם יגיעו אליהם ויילחמו בהם - זוהי אמונתנו. אם לא - הכל לשווא. ואם הנוטרים שלנו יתקשרו בקרב עם פלוגות הפושטים מהחוף, או עם צנחנים מהאוויר בפנים הארץ, אז המשק שנשארו בו אנשים המסוגלים לשאת נשק, ויש להם נשק,[13] הם לא יעמדו מן הצד, הם לא יוכלו לעמוד מן הצד, אסור להם לעמוד מן הצד, אלא יצאו לעזרת אחיהם וחבריהם. ואם יופיע גיס חמישי, הרי יהיה זה רק שם חדש לדבר ישן נושן, לעניין ששמו כנופיה ערבית, ואז נגד גיס חמישי זה יעמוד כוח שגם לו שם ישן נושן: ״הגנה יהודית״ בארץ.

ואם יהיה תיאום בין הכנופיות הערביות ובין פלוגות הצנחנים הגרמנים, הרי המלחמה נגד הכנופיות הערביות היא ממילא מלחמה נגד הצנחנים הגרמנים, וזוהי ממילא השתתפות במלחמה. ואם אפשר יהיה להשיג את עזרת הצבא הבריטי, הרי מייד נוצרת חזית אחת של הצבא הבריטי, שוטרים יהודים, הגנה יהודית - אין כל חציצה ביניהם ומוטב שנדע זאת מראש, ומוטב שלא נשלה את עצמנו לשווא לתחום תחומים: רק צבא, או רק צבא ושוטרים, או רק צבא ושוטרים ועוד איזו פלוגות מיוחדות שלנו. לא יהיו תחומים עד כמה שזה ניתן לחזות מראש. יכול להיות שהפלישה לארץ-ישראל תקבל צורה אחרת, אבל עד כמה שהדברים ניתנים לחזותם מראש, להתכונן לדברים, מוכרחה להיות הנחה זו לחלוטין, ללא הסתייגות וללא חלוקה לשיעורים, אלא מלחמה טוטלית של היישוב כולו, במלוא כוחו, נגד הפולש מבחוץ ומבפנים.

לעת עתה מה שאנחנו חשבנו, ומה שאנו חושבים לעשות, מוכרח להיראות כדבר מצומצם מאוד לעומת גודל הבעיה והאחריות שהמצב מטיל עלינו. אבל עם כל חתירתנו להשבחת האימונים של חיל הנוטרים, אין אנחנו יכולים להסתפק בזאת, ואנחנו מוכרחים להכין לנו תגבורת יעילה מאוד, תגבורת כזאת שתוכל בעצמה למלא תפקידי קרב חשובים, תפקידים של פלוגות סער, של התבצרות בעמדות מפתח, של מכות קשות לאויב מן העורף, ואנחנו כבר עכשיו מחזיקים פלוגות[14] המצטרפות ל-1,000 איש בשתי עשרות נקודות בארץ - יותר משתי עשרות נקודות בארץ - ובעצם הימים האלה אנו עוסקים בגיוס 1,000 נוספים, כך שמספר הנקודות יוגדל, יוכפל, ואולי יותר מאשר יוכפל, אם רק יהיה זה ביכולתנו. דבר זה כרוך בהוצאות כבדות. יש בדעתנו להעמיד עוד אלף שלישי, כך שנגיע ל-3,000 עומדי הכן כל זמן שנמשכות הפורענויות בקרוב למאה נקודות בארץ. ברור שכל הציוד שלנו, אותו המעט שעלה בידינו לרכוש ולהכין, וזה מכמה בחינות - מבחינות האיכות אינו כל כך רע כמו שאפשר אולי לשער, זה אומנם רחוק מלהגיע למינימום של צורך - מוכרח לעמוד לרשות פלוגות אלו.

מלבד זה עלינו להתחיל במאמץ, בפעולות של אימון האנשים שאינם באים בחשבון לעמוד בקביעות, אבל יכולים להקדיש זמן, נניח שבוע, לאימונים מרוכזים ואחר כך להמשיך אימון זה בשעות הפנאי. תיכנו תוכנית כזאת של אימונים, אשר תַקנה את המינימום הדרוש של ידיעות וניסיון ל-3,000 איש בחודש, ומלבד זאת אנחנו רוצים להקיף במסגרת רחבה יותר את האנשים שיקבלו הדרכה רק בביתם. המוסד המטפל בדבר הגיש לנו חשבון ההוצאות, וזה הסתכם בסכום של 37,500 לא״י לחודש, ואם המדובר הוא על תוכנית לחודשיים, הרי הסכום הדרוש לכך הוא 75,000 לא״י.

אתם יודעים על הפעולה שנעשתה בקשר עם צו ההתגייסות - הקמת הנהלה למגבית ההתגייסות. עוד אמסור משהו על פעולותיה, אבל אנו לא יכולים לחכות עד אשר פעולותיה יישאו פרי, וההנהלה שלנו הכניסה את צווארה בעול זה והסכימה לקבל על עצמה אחריות להשגת מלווה של 50,000 לא״י לכלכלת פעולה זו. איני רוצה להיכנס לפרטים מאיזה מקורות יושג הכסף. הסתדרות העובדים הביעה את נכונותה להוסיף על סכום זה עוד 25,000 לא״י בתור הלוואה - במידה שמוסדות ההסתדרות וחברי ההסתדרות ישתתפו במגבית המתנהלת אפשר יהיה לשלם הלוואה זו, כולה או קצתה, על ידי ניכויים מהתרומות כך שעומד להצטרף בידינו סכום של 75,000 לא״י.

איננו יכולים בשום פנים ואופן, גם בשעה חמורה זו, להקדיש את כל הסכום אך ורק לתפקידי ביטחון והכנות צבאיות. לפיכך יוקדשו 50,000 לא״י למטרה של התגוננות ו-25,000 לא״י לצרכים הסוציאליים של הגיוס לעזרת משפחות החיילים, לעזרת החיילים המשוחררים, לעזרת משפחות הנוטרים ועוד לכמה צרכים הקשורים באלה, כך שאנו יכולים להיענות רק במכסת שני-שלישים לאותה תביעה שהוצגה לפנינו על יסוד חישוב ההוצאות של הפעולות ההכרחיות, ופעולות אלו משום זה תהיינה מוכרחות להצטמצם.

לא מן הנמנע, כי אם ״מגבית ההתגייסות״ תעשה חיל, נוכל להרחיב את המסגרת. הכל תלוי כמובן במצב שיהיה בחזית, וייתכן שנגיע למצב שנוכל במידת-מה לרפות את המתיחות, אבל אין יודע איך ייפול דבר. לפי הידיעות האחרונות יש הטבה ידועה במצב העניינים בחזית. אל נשכח שחזית זו היא בתוך ארץ מצרים, ולא הרי המצב המתנודד, בלתי-מיוצב באיזה מקום בלב מדבר לוב, כאותו מצב כמעט על גבול הדלתה, גם אם לא יעלה בידי הגרמנים לקבל תגבורת לחדש את האופנסיבה, אם כזה יהיה המצב שאוקינלק לא יעצור כוח להדוף אותם, לטאטא אותם ממצרים, יכולים אנו להיכנס לתקופה ממושכת של מצב מתנודד והסכנה תישאר מאחורי גבנו לזמן לא קצר, באשר אם רומל יכול היה לקבל תגבורת דרך הים, אשר אפשרה לו הכרעה כזאת כמו שהוא זכה לה עד עכשיו, לא מן הנמנע שהדבר יימשך או יתחדש.

הרבה תלוי, על כל פנים, בהיקפה של מגבית זו. אני רוצה למסור, שההנהלה שקבענו למגבית, בראשות של ד"ר ברט, עשתה פעולה נמרצת ויעילה במשך ימים מעטים שהיא פועלת. היא באה בדברים עם חוגים כלכליים שונים, וכמעט כל החוגים שבאה בדברים איתם הגיעו לידי הסכם, ולרוב לא מתוך פשרה, אלא החוג המדובר קיבל עליו את הדין, הסכים להטיל על עצמו את המס שהוטל עליו, בעיקר מתוך קביעת אחוזים ממחזור העסקים, ממחזור שכר העבודה, או לפי איזו אמת מידה אובייקטיבית אחרת מתוך כיוון ברור להטיל את המעמסה על כל חוגי היישוב ובהתאם ליכולתם.

נשיאות ״מגבית ההתגייסות״ קבעה לעצמה מטרה להשיג רבע מיליון לא״י מיולי עד דצמבר. לאחר שעשתה את החשבונות הראשונים, אחרי עבודת הכנה ידועה, הגיעה לידי סיכום של 180,000 לא״י שיוכלו להשיג, אבל לפי הידיעות האחרונות הסיכויים הם שוב בקו עלייה. לא מן הנמנע הוא שיגיעו לרבע מיליון לא״י, ולא מן הנמנע שיעברו על זה. נשמעו עצות לתבוע כסף מיוחד לצרכים אלה מחו״ל. לא אגע בשאלה זו, הח' קפלן ודאי ימלא בעניין זה אחרי.

כמו שאין לחכות למה שהממשלה תעשה, כך אין לחכות למה שהגולה תעשה. פה יש לאל-ידינו הרבה לעשות. בהשגת נשק הננו נתונים הרבה יותר בגורמי חוץ מאשר במאמצינו הכספיים. בד בבד עם ההכנות האלה, שאפשר לקרוא להן הכנות פנימיות, צריך להימשך ולהתגבר הגיוס שלנו לצבא. הגיוס שלנו לצבא צריך להיות מיועד בראש ובראשונה להגנת הארץ בתקופה זו, אבל אינו יכול בשום פנים ואופן להיות מצומצם בתחום זה.

איני מתכוון לחדש את הוויכוח שפרץ כאן לא פעם ולא הגיע לידי סיכום משותף. אומנם נתקבלה החלטה שקבעה עמדה מסוימת על זה ברוב דעות, אבל הנחתי ברורה שהגיוס יימשך בהיקפו הרחב לכל הצרכים שאנו יכולים להיענות להם, אבל מוכרחים אנו להעמיד דגש, ודגש חזק מאוד, לגבי היחידות המיועדות להגנת הארץ [״באפס״] גם משום שזה צורך שעה דחוף ביותר, וגם משום שביחידות המיועדות להגנת הארץ נשקף לנו פתח תקווה להגיע לריכוז כוחות, להגיע לחטיבות גדולות יותר, בשלב ראשון להקמת בטליונים יהודים לתפקידי קרב.

בגיוס זה כבר חלה התקדמות ניכרת בחודשים האחרונים. כאשר הרציתי לפניכם באפריל, היה לפני סיכום עגום מאוד של מארס.

באותו חודש התגייסו אומנם לצבא 618 יהודים, אבל מ-618 יהודים אלה היו 519 יהודיות, ויהודים - זאת אומרת גברים היו רק 99.

באותו חודש התגייסו 273 ערבים, ונשים התגייסו רק 5 לא-יהודיות, וזה היה לאחר חודש שאומנם נתן מספר גדול יותר, אבל גם המספרים הקודמים אינם משמחים.

בינואר התגייסו 187 גברים, בפברואר - 157, אבל מאז חלה הטבה והטבה הולכת ועולה. באפריל התגייסו 257 גברים, 211 נשים, במאי - 342 גברים, 211 נשים, ביוני 745 גברים, 168 נשים. בימים הראשונים של יולי, מהאחד עד השישה בו, התגייסו 206 גברים ו-101 נשים.

כיום הזה, אם להוסיף את ה-300 שהתגייסו ביולי, נתנו לצבא עד היום 14,160 איש ואישה, בזה 12,900 גברים. עד ה-1 ביולי נתגייסו 6,543 לא יהודים בארץ-ישראל. גברים אלה כמעט כולם ערבים, ונתגייסו כמו כן 24 נשים לא-יהודיות.

אנחנו רואים שהיטבנו את הפרופורציה. אם קודם ירדנו לשני יהודים נגד ערבי אחד, ועכשיו אנחנו יותר מאשר שני יהודים נגד ערבי אחד. ויש להביא בחשבון שגיוס היהודים הוא גיוס ארץ-ישראלי טהור. הגיוס הערבי אינו גיוס ארצי ישראלי טהור, יש בו רבים מעבר הירדן, סוריה ולבנון.

תמונה עוד יותר מאלפת נקבל אם נשווה את החודשים האחרונים של שנה זו לחודשים הראשונים.

ברביע הראשון של שנה זו, ינואר עד מרס, התגייסו 461 יהודים ו-1,016 ערבים.

ברביע השני, אפריל עד יוני, 1364 יהודים ו-564 ערבים. הקווים - כמו שתיאר הנציב העליון - הולכים ומתרחקים זה מזה. באפריל התגייסו 257 יהודים ו-214 ערבים, במאי - 342 יהודים ו-196 ערבים, ביוני 745 יהודים ו-154 ערבים.

זהו קו אפיוני בולט של תנועת הגיוס בארץ. בגבור הסכנה גובר גיוס היהודים ונחלש גיוס הערבים, עם רדת הסכנה יורד גיוס היהודים ועולה גיוס הערבים.

באפריל 1941, ערב המפלה ביוון, נתגייסו 131 יהודים ו-194 ערבים, בסוף אפריל באה המפלה הגדולה ביוון ובמאי התגייסו 601 יהודים ו-99 ערבים, והתמונה חוזרת גם עכשיו.

אמרתי, שהדגש החזק מוכרח להיות לגבי הגנת הארץ, והעניינים לגבי זה אינם מניחים את הדעת. אתן מספרים של הגיוס בכללו והמספרים לחיל הרגלים.

בינואר התגייסו 167 יהודים, 32 ל״באפס״, בפברואר - 175, 64 ל״באפס״, במרס התגייסו 99 יהודים, 25 ל״באפס״, באפריל התגייסו 257 בכלל ומהם 51 ל״באפס״, במאי - 342 בכלל, מהם 49 ל״באפס״. בו בחודש שנוספו 100 איש למספר המתגייסים לא עלה אלא ירד במקצת מספר המתגייסים ל״באפס״. ביוני התגייסו 742 בכלל ומהם 221 ל״באפס״. התמונה אינה משתנה לטובה, אלא אף לרעה. בימים הראשונים של יולי מ-78 שנתגייסו אתמול, ל״באפס״ רק 6. מ-128 שנתגייסו בימים 1 עד 4 ביולי רק 14 ל״באפס״.

כדי לא לקפח את חשבון המתגייסים להגנת הארץ, עלי להוסיף כמה עשרות תותחנים שנתגייסו בזמן הכלול בחשבון הכולל. וצריך להוסיף שהם אינם משוריינים להגנת הארץ, הם תותחנים להגנת חופים. אומנם תותחיהם רתוקים במטילי ברזל כבדים וחזקים מאוד לחופי ארץ-ישראל, אבל להלכה אינם כוח להגנת הארץ. אני רוצה לסיים פרק זה בסיפוק, ש״השומר הצעיר״ נותן ונותן מבחוריו לתותחנים אלה, אם גם אין פה שריון חזק.[15]

יש לדבר זה שתי סיבות.

אחת: הגיוס בחודשי ההתגברות של הגיוס היה בעיקר הודות לתנועת הגיוס בהסתדרות העובדים הכללית, ואני איני מדבר על הגיוס בקיבוצים דווקא. הם נתנו תרומה הגונה ל״באפס״. ההתיישבות החקלאית נתנה תרומה הגונה ל״באפס״, ואם ביוני התנדבו 221 איש לפלוגות ה״באפס״, הרי רובם או חלקם הגדול הם אנשי משקים. אבל במידה ומדובר על גיוס ציבור ההסתדרות בעיר, הריהו בחלקו הגדול פועל מקצועי, ופועלים מקצועיים מצווים ללכת ליחידות מקצועיות, והם גם מעוניינים ללכת ליחידות מקצועיות. אדם שמקצוע בידו אינו רוצה ליהפך לנחות דרגה, לחייל פשוט, כאשר אינו פשוט, כאשר הוא בעל מקצוע. בזמן שישנו לחץ נמרץ להקים פלוגה חדשה של מהנדסים מלכותיים, של חיל הובלה ושל "חרושת צבאית" - אין לי מושג עברי אחר ליחידה זו המוקמת - לא ייפלא שצינורות גיוס אלה שואפים לתוכם את כל הכוחות המקצועיים, וזה משקף את מבנה הציבור המתגייס שלנו.

אבל זו לא הסיבה היחידה.

יש סיבה שנייה, היא אותה שדיברתי עליה במפורט בהרצאתי באפריל ואשר לגבי דידה לא חל שינוי במצב, על כל פנים לא חל שינוי ניכר, והיא ירידת חִנן של יחידות ה״באפס״ בעיני הציבור המתגייס, בייחוד בעיני הנוער שלנו. זו עובדה, שלמעשה חיל המשמר שלנו אינו בתנועה, אינו טועם טעם קרב גם באותה מידה שפלוגת הובלה טועמת אותו, וההרגשה היא שאין מציידים ואין מחנכים אותו כדבעי לתפקידי קרב. כאן יש חזית שמוכרחים לעמוד בה, ומוכרחים להיעשות מאמצים רבים לשבור הלך רוח זה. לא נוכל לוותר על עמדה זו של חיל הרגלים בארץ-ישראל. נוכל להעלות אותו אך ורק אם נגביר אותו באנשים. מוכרחים להיעשות מאמצים בכיוון זה.

יש גם להביא בחשבון שמתוך ה׳׳באפס׳׳ מוציאים כל הזמן אנשים לתפקידים אחרים, מוציאים אנשים לתפקידים טכניים, מוציאים אנשים גם לתפקידי קרב. הוציאו אנשים מתוך יחידות ה׳׳באפס׳׳ כמו שהוציאו אנשים גם מיחידות אחרות - דווקא [יהודים] גרמנים או צ'כים או אוסטרים, אנשים ששפת אמם גרמנית ואשר גם קלסתר פניהם ארי, לשם תפקידי קרב מיוחדים ומסוכנים ביותר - לקומנדות.

בהיותי בחנוכה במצרים, כאשר ביקרתי פלוגת הובלה יהודית במצרים העליונה, נפגשתי עם בחור יהודי מסוג זה - נדמה לי שהוא היה מ׳׳עליית הנוער" - בשיחת חולין. כעבור חודשים אחדים, בחג הפסח, ראיתי את הבחור באיסמאעיליה. שאלתי אותו ״מה אתה עושה?״ והוא אמר לי שעזב את יחידתו, ובלחישה הוסיף: ״הצטרפתי לקומנדו״. עיניו נצצו. הבחור הצעיר, עלם זך, סְברה שכבר אינו בחיים - יודעים על פעולה שהשתתף בה ולא חזר ממנה. מעשה בקבוצה קטנה מתוך קומנדו, ארבע אנשים: קצין בריטי, ולפי הסיפור גרמני ארי שנחשב לאנטי-נאצי, ושני בחורים יהודים, שחדרו לתוך מטה של האויב וצריכים היו לבצע פעולה מסוימת. הם חדרו בתור חיילים גרמנים. לפי הגרסה שהגיעה אלינו - איני יודע עד כמה היא בדוקה - הגרמני בגד והסגיר את הקבוצה, זאת אומרת הודיע עליהם, והייתה התנפלות של 20-10 איש, יש להניח מתוך חיל משמר המטה הגרמני, על קבוצה זו, וניגשו לפרק את הנשק מעל הקצין, כאשר הם היו מוקפים למעשה. שני הבחורים היהודים, במצב לגמרי מיואש, פתחו באש מכונת ירייה ורימונים והשמידו את הקבוצה. הקצין הבריטי ברח והוא הפליט שסיפר את המעשה. שני הבחורים היהודים לא חזרו - ואחד מהם הוא הבחור שפגשתי באיסמאעיליה. איננו יכולים להזכיר אותו, כי איננו יודעים מה קרה לו, ומי יודע, אולי הוא בשבי, אם כי החודר לתוך מטה של האויב - לבוש בבגדי האויב, פועל כמו שני הבחורים האלה - אין תקווה רבה לחייו.

כאלה יצאו מפלוגות אחרות ויצאו גם מפלוגות ה״באפס״. אנחנו מקווים לתגבורת גדולה של הגיוס. איני רוצה לספר לפניכם אומדנות - אולי הן אופטימיות יותר מדי. מתוך תגבורת גדולה זו מוכרחה לבוא תגבורת ניכרת מאוד לפלוגות ה״באפס״. כאשר דנים על בטליונים לא ייתכן שנופיע כה דלים, 10 פלוגות הרי הן שניים ומחצית הבטליונים, אז צריך אומנם גם לקחת בחשבון כוחות טכניים, יש לנו מזה הון רב, יש האומדים את מספרם כמספיק ל-3 דיוויזיות, ומה שאנו חסרים אלה הם הרַגְלים.

לבסוף אני רוצה להגיד: אנו עסוקים בגיוס כולל, וגם העמדה שלנו לגבי הגיוס מוכרחה להישאר כוללת. כרגע אנו שמים את הדגש על הגנת הארץ. רק כתוצאה מסכנה הנשקפת לנו בארץ יש לנו תקווה להרים את קרן פלוגות ה״באפס״, אבל מדיניות הגיוס בקוויה הכלליים אינה יכולה להיות מותנית בסיטואציה זו או אחרת, היא מותנית במהותה, ביסודה, במלחמה זו, ויכולים להגיע זמנים שתחלוף הסכנה לארץ והמלחמה תימשך, ומוכרחים לצייד ולהכין את אנשינו להשתתפות במלחמה בכל המסיבות שתהיינה עד הסוף. כרגע עובר עלינו שלב חמור, מי יודע במה ייגמר. אל נשכח שזה רק שלב במלחמה.

לשאלת האדון סירקיס:[16] לעומת 800 שוטרים יהודים ישנם 1,400 שוטרים ערבים. זה כמה שנים נקבעה פרופורציה זו: 2 ערבים לעומת יהודי אחד, זה אומנם שוּנה בזמן האחרון קצת לטובתנו.

לגבי הנוטרים חלה עלייה ניכרת במספר הנוטרים הערבים, וזו חלה בעיקר באשמתנו ולא מתוך רצון רע של השלטונות, אלא בגלל אי-יכולתנו לספק נוטרים לתפקידים הדחופים. לעומת 6,200 הנוטרים היהודים ישנם 2,600 נוטרים ערבים. היה זמן שהיו להם 1,400 נוטרים, בסך הכל - לעומת 7,000 היהודים במשטרה הרגילה ובחיל הנוטרים יש 4,000 ערבים בחילות אלה.

יש הבדל מהותי בין אי-נתינת נוטרים ובין אי-נתינת אנשים לצבא. אם אין אנו נותנים אנשים לצבא, הרי אין אנו מפסידים על ידי כך כל עמדה, אם אין נותנים נוטרים, הרי אנו מפסידים עמדות, העמדה עוברת לידי היישוב הערבי, וצריך להיות ברור שזה הפסד כפול.

ישיבת אחר הצהריים

בישיבת אחר הצהריים נמשך הדיון שהחל בעקבות הרצאת מ״ש. מ״ש השיב:

מ. שרתוק: אני מצטער אם אדחה את גמר הישיבה הזאת.

קודם כל, יש עלי אחריות גדולה;

שנית, אני למוד ניסיון.

הוועד הפועל טוען שהוא מתכנס לעתים רחוקות. אני יודע עד כמה זה לא קל לכנס אותו לעתים קרובות, אבל כשהוא מתכנס הוא צריך לדעת על העניינים שנתרחשו. אני בדברי התעכבתי על פרשה אחת. אם כי הפרשה עומדת ברומו של עולם, ובולעת לגמרי את כל יישותנו עכשיו, אף על פי כן, לא זו הפרשה היחידה שטיפלנו בה במשך הזמן, והתרחשו עניינים שהוועד הפועל צריך לדעת. לכן, קודם כל, אמסור פה שורה של עניינים שלא הגיעו לידי השתקפות במסגרת הרצאת הפתיחה שלי.

עניין אחד קשור קשר ישיר בפרשת הגיוס. זהו, אם אפשר לקרוא לו כך, ״הגיוס העברי והממשלה״. יכולתי להרצות על זה הרצאה ארוכה מאוד, שהייתה בכל זאת נשארת מעניינת למרות אריכותה, אבל אני מוכרח לקצר. עמדת הממשלה הארץ-ישראלית כלפי הגיוס העברי, מתחילתו ועד היום, הייתה עמדה של צרות עין וצרות לב. אני מוכרח להגיד זאת בכל האחריות: הממשלה אינה מרוצה מגידול הגיוס העברי.

אני כשלעצמי אינני מאותם קלי האמונה, שחושבים שעל ידי גיוס גדול נכריע במובן מדיני. אני בטוח, לעומת זאת, שגיוס קטן יכה אותנו במובן המדיני. אבל בשום פנים אינני מוכן להבטיח למישהו, שבגיוס רבבות יהודים לצבא הבריטי נשיג את ישועתנו בסוף המלחמה. ישנו רק דבר אחד שמזעזע את הפסימיות שלי, שאומֵר כי אולי הגיוס יבטיח משהו - זה עמדתה של ממשלת ארץ-ישראל, עמדתה של ממשלת ארץ-ישראל לגבי הגיוס העברי. אי-אפשר להסביר זאת אחרת מאשר על ידי חשש ידוע ועמוק שיש לה, שעל ידי גיוס גדול ומוצלח אנו כובשים לעצמנו עמדה מדינית שקשה יהיה למנהלי המדיניות הבריטית בסוף המלחמה לעמוד בפניה. אנו על ידי כך צוברים בתוך אמתחתנו שטרות מדיניים, שממשלה בריטית לעתיד לבוא תהיה מוכרחה לפרוע אותם. לא תפרע אותם בערך של 100% אלא 60%. הגיוס מטיל אחריות מדינית על הממשלה, ועל כל פנים שום עידוד לא קיבלנו מממשלת ארץ-ישראל וכסדר הונהגו על דרכנו מכשולים בדברים קטנים כמו בדברים גדולים.

אני רוצה להגיד, שכבשנו לנו בגיוס זה עמדה מדינית חשובה. השם של היחידות שלנו. של הגברים ושל הנשים - אולי אומר בייחוד הנשים - הוא שם לא רק טוב אלא שם מצוין בכל חוגי השלטון בארץ ובמזרח התיכון. ישנם מקורות של אינפורמציה פוליטית רשמית שהם שופעים תמיד ארס וטינה נגדנו, אבל הם אינם נוגעים, אינם יכולים לנגוע, בשם הטוב הזה של היחידות שלנו. זה ראשית.

שנית, מדובר במעמדה של הסוכנות לגבי הגיוס, שממשלת ארץ-ישראל בתחילת הפרשה עשתה כל מה שהייתה יכולה כדי לערער אותו. אתם זוכרים היטב את התודה שהגנרל [נים] נתן בנשימה אחת לסוכנות, לוועד הלאומי, להסתדרות הציונית החדשה ולאגודת ישראל, כאילו כולם פעלו בשווה בשדה זה, וכאילו יש ליישוב העברי שלוש-ארבע נציגויות.[17] הממשלה השתדלה להעמיד את הוועד הלאומי כמוסד מתחרה בסוכנות, ואחר כך באו כל מיני הקלות שביקשנו - עניין הודעות מיוחדות לסוכנות על מה שנעשה, ועוד דברים שכרגע איני זוכר - אני זוכר רק את הטעם שנשאר.

ובכן, הסוכנות כיום היא נציגות של היישוב היהודי והעם היהודי לגבי גיוס בארץ-ישראל. כל משרדי הצבא פתוחים לנציגי הסוכנות בתור נציגי המאמץ המלחמתי הזה. מציינים בדוחות שביקורי נציגי הסוכנות ביחידות מחזקים את הרוח. זכיתי להודעת ממשלת ארץ ישראל, שרואה ברכה בביקורים שלי במחנות במקומות שונים. נקבע קשר אמיץ של שיתוף בינינו ובין מוסדות הגיוס של הממשלה ואין דבר קטן או גדול שנעשה בלי ידיעתנו. אף על פי כן, פרשה זו של התנגדות לגיוס לא נגמרה והיא מתלבשת באצטלה חדשה של דאגה למשק הארץ-ישראלי ודאגה למאמץ המלחמתי המשקי של היישוב. לכן ישנה דאגה למשק הארץ-ישראלי ולמאמץ המלחמתי המשקי ויש צורך כאן בהסברה, באשר הממשלה יותר ויותר לוחצת בכיוון זה. אבל רשאים אנו להטיל חשד בכנות דאגה זו, על כל פנים בכנותה השלמה של דאגה זו, באשר אנו זוכרים היטב שכאשר התחלנו לגייס פלוגת נהגים שמענו אזהרה זו מממשלת ארץ-ישראל: ״האם אינכם מרוקנים את הארץ מנהגים?״

לפני כמה חודשים, לפני חצי שנה אם לא יותר, בשיחה עם הנציב, הוא אמר לי:

״אמרתי לאנשי הצבא: לא תוכלו להשיג מהארץ הזאת כל אותם האנשים שאתם יכולים להשיג. את הניצחון במלחמה הזאת ננחל לא בשדה הקרב אלא בסדנה ובשדה. לא צריכים לקחת את האנשים האלה ממשקיהם״.

אנו עומדים בפני ניסיון של ממשלת ארץ-ישראל להיכנס לשדה זה, ואיננו יכולים לפגוש את הניסיון הזה בהתנגדות עקרונית. לא רק זה. אנו צריכים לדרוש שיתוף פעולה בשדה זה, אבל רשאים אנו לקיים את הכלל של ״כבדהו וחשדהו״ כל פעם שהממשלה הארץ-ישראלית באה לכלל מסקנה שהיא צריכה להתערב במהלך הדברים בשדה זה של הגיוס ושל חלוקת כוח העבודה בארץ, או של הצורך להטיל ביקורת על חלוקת כוחות האדם.

אנו, מלבד הגישה הכללית של ממשלת ארץ-ישראל, נתקלנו בכמה ניסיונות של הווי מעשי. היה ניסיון מצד ממשלת ארץ-ישראל לקבוע, שאסור לבעלי מקצוע להתגייס מבלי לקבל רשות על כך מצד אורגן של ממשלת ארץ-ישראל. נקל להבין איזה שיתוק זה היה מכניס לכל פעולת הגיוס. אלינו פנו מוסדות אנגלים חשובים מאוד, שעוסקים בעבודה בעלת ערך ממדרגה עליונה בדרום פרס, לשכנע אותנו בחשיבות המפעל הזה והודיעו לנו שעל זה דובר בקבינט המלחמה, וקבינט המלחמה החליט שעבודה זו היא בשורה ראשונה של דחיפוּת מבחינת חלוקת כוחות האדם לצורכי המלחמה. המוסדות שלנו שלחו אנשים לעבודה זו - אנשים לא בתור מתגייסים אלא בתור פועלים אזרחיים שזכו לתהילות רבות,[18] והממשלה כל הזמן עמדה בעמדה של הפרעה לפעולה זו בטענה שזה מוציא כוחות יותר מדי מארץ-ישראל. הממשלה עכשיו באה למסקנה שיש להקים לשכה מיוחדת להסדרת החלוקה של כוחות האדם, ויש חשש שמא יישלחו אנשים לגיוס אשר דרושים למשק ויבולע על ידי כך למאמץ המלחמתי המשקי.

אילו הייתה ממשלה יהודית בארץ-ישראל, או אילו הייתה אחדות גמורה בלב הממשלה והיישוב היהודי, כי אז אפשר היה למפרע לפסול גישה זו, מפני שבאמת ייתכן שייגרמו הפרעות כאלה. אנו בעצמנו הקמנו במערכת הגיוס שלנו ועדות כאלה. אם יש אנשים שעוסקים במדע וחייבים גיוס, אנו מצווים לשחרר אותם. יש לנו מערכת מוסדות הפועלת בשדה זה. אבל כשהדבר בא מהממשלה הארץ-ישראלית יש מקום לחששות.

אבל אין רע בלי טוב. הממשלה הארץ-ישראלית בחרה לתפקיד זה באיש שמכל הכוחות שישנם בממשלה יש לי יסוד להגיד, שהוא רצוי לנו ביותר. המינוי הזה עוד לא נתפרסם, אם כי בחוגים ידועים זה כבר סוד גלוי - זה מר אריק מילס מנהל מחלקת העלייה,[19] והיו לנו איתו כמה שיחות מקדימות בעניין זה. ואינני יודע אם אנו הגענו להסכם בכל סעיף וסעיף, מפני שכמה דברים לא ברורים לעצמו - הוא עדיין לומד את העניינים - על כל פנים, אני יכול להגיד בבטחה שמצאנו איתו שפה משותפת. קודם כל יש מצדו נכונות גמורה לקואופורציה איתנו. הוא היה מוכן ללכת קצת הלאה מזה אם הממשלה תלך את כל הדרך. יש מצדו כל הנכונות להכיר במנגנון שלנו בתור מנגנון המסדיר את העניין ליישוב היהודי. יש מצדו יחס חיובי גמור להתגייסות לצבא. הוא מביא את הדבר בחשבון כאחד הצרכים של הארץ. מצד האורגנים של הממשלה הרגשנו כאילו הגיוס אינו צורך שלהם, הם צריכים לשמור על המשק. לוֹ הייתה דעה כזאת, שהגיוס זה אותו צורך של הממשלה הארץ-ישראלית כמו הצורך לדאוג לבתי חרושת. הוא אומר כל הזמן, שאם דרושים אנשים לצבא מארץ-ישראל - מוכרחה הארץ להיענות ולתת אנשים לצבא.

שלישית, הוא לא גורס את העמדה שהייתה בה סכנה, שראינו את הגילוי שלה, שאף איש לא יתגייס בלי לדרוש רשות מהממשלה, זאת אומרת שהכל צריך לעמוד עד שתסודר כל מחלקה שבה דנים על כך, תיווצרנה עובדות שתשמנה לאל את הפעולות. ולכן שום דבר לא צריך לעמוד. במשך הזמן ייכנס האורגן החדש לפעולה.

ואחרון אחרון: אנו טענו זאת מזמן - הדבר נמשך אולי שנים - טענו לממשלה שיש לדאוג להכשרה בארץ, יש לדאוג לאימון כוחות מקצועיים: אם אין עלייה, על כל פנים יש עלייה קטנה מאוד, הרי יש ליצור אספקת כוחות מקצועיים חדשים בכל הארץ. הוא [הנציב] מקבל בהחלט גישה זו. יש לנו תקווה שהקרח יזוז משהו בזמן הקרוב והממשלה תתחיל להשקיע כספים באימון גברים ונשים לעבודה מקצועית, כדי שיוכלו לשחרר אחרים לגיוס, שיוכלו במידת-מה להפיג את המתיחות השוררת בשוק העבודה המקצועי בארץ-ישראל. אנו נכנסים למשטר חדש של שיתוף עם הממשלה בתחום זה של חלוקת כוחות האדם.

השלבים הראשונים של דיון זה חיזקו את מעמדנו בתור אורגן יהודי מרכזי. לא רק עצם הדיון איתנו, הזמנתנו לדיון זה, בקשת הקואופרציה שלנו וההישענות עליה, אלא קבלת הדין של העובדות שבינתיים יצרנו. יוזמה זו של הממשלה לגשת ליצירת לשכה זו נפגשה עם היוזמה שלנו שנתבטאה בצו ההתגייסות, ומתוך כך הדיון של הממשלה על צו ההתגייסות לא היה רק דיון טכני של צנזורה. עד עכשיו כל הצווים שפרסמנו קיבלו אישור ממשלתי על ידי הצנזורה, אבל זה לא חייב את הממשלה שזה המשטר הנכון שיש להנהיג ביישוב, והממשלה נלחמה עם העניין של הסנקציות, עם רעיון החיוב.[20] בשבילה זה היה כאילו אנו בונים מדינה בתוך מדינה. אבל מכיוון שהממשלה עלתה עכשיו על דרך זו שהיא לוקחת לעצמה להסדיר את כוחות האדם, כאשר יצא צו ההתגייסות שלנו הוא בא לפני המזכירות הראשית לדיון לא רק מבחינת הצנזורה אלא לגופו של דבר: האם הממשלה יכולה להסכים למשטר זה שהסוכנות תנצח עליו - וניתן אישור כזה. זאת הייתה מהות המשא ומתן, תוכן המשא ומתן שהתנהל. ויש לזה ראיות בכתב מלאחר צו ההתגייסות. אורגנים שונים של הממשלה פונים אלינו בבקשה לתת הוראות, שבבית חרושת פלוני לא ייקחו את האנשים המקצועיים אם אין להם חליפין. אם אנו מוצאים שדרישה זו צודקת - אנו נוהגים לפיה. אם לא מוצדקת - אנו נכנסים למשא ומתן. עצם הדבר שהממשלה פונה אלינו יש בזה משום הודיה בסמכות הסוכנות, וזאת רציתי להדגיש.

הפרשה השנייה נוגעת בענייני העלייה. היא נוגעת בעיקר בהצלת פליטים. היא קשורה בעניין ״דריין״ ושחרור עצורי עתלית, היא משולבת עם פרשת ״סטרומה״.[21] אתם יודעים היטב שזה למעלה משנה היינו מטופלים במכשלה זו ששמה עתלית. שם נמצאים עד היום כ-800 עצורים, ברובם הגדול ממרס 1941, זאת אומרת כ-16 חודש. דרשנו את שחרורם והדברים התנהלו בכבדות רבה. פעם ופעמיים שמענו כאן ובלונדון, שבשום פנים ואופן לא ישחררו אנשים אלה, ולא רק שלא ישחררו אלא יקוים מה שנגזר על כל שיירות המעפילים בתקופת המלחמה - הם יגורשו מן הארץ על מנת שלא יחזרו אליה אף פעם, הכל ככתוב באותה הודעה מפורסמת שנתפרסמה בקשר עם ״פטריה״, שלפיה פעלו לגבי אנשי ״אטלנטיק״.[22]

אבל עניין ״סטרומה״ היה לו הד חזק באנגליה, שגרם זעזוע חזק בפרלמנט ובחוגי הממשלה. פנינו מחדש ובתוקף משנה בדבר שחרור אנשי עתלית. בינתיים החלו להופיע סירות בחופי טורקיה ואנשיהן הגיעו לטורקיה. כתוצאה מהדיון בלונדון - אני מוכרח להגיד שלחצנו על חברינו בלונדון בפרשה זו, ומידת ההטרדה והאזעקה שעשינו לגביהם [לגבי עצורי עתלית] הייתה פשוט מעוררת רחמים, כי אנשים אלה היו צריכים לעמוד בפני אזהרות מחרידות כאלה כמו שהזהרנו אותם לגבי מה שעלול לקרות לא רק אם ינסו להוציאם בכוח [מן הארץ], אלא בכלל אם יישארו שם. כי בינתיים היו מקרים של שביתת רעב וטירוף דעת. זה היה סיוט אחד שפשוט היה קשה לעמוד בו מבחינה אנושית פשוטה. לזה נוספה העובדה, שנעשה קשה יותר ויותר לעמוד בפני הלחץ של חוסר כוחות עבודה ובעלי מקצוע מצד אחד לצורכי מלחמה, ומציאות של 800 אנשים, שהם בגיל העבודה, המתפרנסים מקופת השלטון מצד שני. ב-22 במאי בא משבר בעניין זה וחל מפנה נמרץ בכל הדבר הזה.[23] באותו יום נקראו חברינו בלונדון אל משרד המושבות, וכשבאו מצאו שם את [השר] לורד קרנבורן ואיתו עוד ארבעה מראשי משרד המושבות, והוא הודיע על מדיניות חדשה בכל העניינים האלה. הדבר הזה אושר באותו יום. לפי זה נקבע, קודם כל, שנשארת המדיניות של התנגדות גמורה לעלייה בלתי-לגלית, ובהתאם למדיניות זו הממשלה לא תיתן שום הקלה להביא לארץ-ישראל סירות פליטים המגיעות לטורקיה, או לארץ אחרת.

במידה שדרשנו רישיונות עלייה לבאים לטורקיה, הדבר הזה נדחה דיחוי מוחלט. לעומת זאת, אסירי עתלית וכל הסירות שיבואו על דעת עצמן ואחריותן - קודם כל עצורי עתלית - ישוחררו לאחר בדיקה מדינית כל מי שיימצאו כשרים, ומספרם ינוכה מרישיונות העלייה. כל הסירות שתגענה מכאן ואילך, קודם כל יעלו את אנשיהן לחוף ארץ-ישראל, יכניסו אותם למחנה מעצר לבדיקה. אם יימצאו כשרים - ישחררו אותם והם יישארו בארץ-ישראל. כאן יש ביטול גמור להחלטה שנקבעה במסמרות, שהוכרז עליה חגיגית, ושלוש פעמים חזרו ואישרו אותה בתשובה לנו, אם בעל-פה או בכתב, על אי-העלאת האנשים לארץ, על שילוחם לארץ אחרת, על אי-החזרתם לארץ-ישראל בזמן מן הזמנים. גם הטענה ששמענו ש״זה אבוד״, ש״אין לשנות״, באשר הממשלה הודיעה את הדבר ואין לשנות דיבור של הממשלה - אם כן, הדבר הזה קם ויהי. נשתנה הדבר מן הקצה אל הקצה.

אלא מה? הדבר ההוא בא בפרסום, בקולי קולות, הודיעו בפרלמנט ופרסמו זאת באופן רשמי בארץ-ישראל - וההחלטה הזאת אינה מיועדת לפרסום ונדרשנו לא לפרסם אותה. אבל נאמר, לבסוף:

״בשים לב לעדינות המיוחדת של המצב במזרח התיכון, ממשלת ה.מ. מעוניינת שהסידורים החדשים יקבלו מינימום של פרסום. לכן אין לפרסם הצהרה פומבית בנידון זה לא בלונדון ולא בארץ-ישראל״.

הממשלה מבקשת שנשמור על אותה הסודיות, אולם היא מבינה שחברינו בלונדון יצטרכו למסור את הידיעה באופן סודי לד"ר וייצמן, לסוכנות בירושלים ולאחרים שתמצא לנחוץ. ולכן ההנהלה מוצאת לנחוץ למסור את הדברים לוועד הפועל. גם בדברינו לוייצמן עלינו להדגיש את חשיבות הדברים לא לפרסם בעיתונות האמריקנית.

בזמן הדיון נמצאו שתי קבוצות של פליטים בסוריה: קבוצה אחת בסירה באחד הנמלים, קבוצה שנייה, שסירתם נשברה באנטוליה והוכנסו בהסגר. לורד קרנבורן הבטיח, שהממשלה תדאג שלא יישנה אסון ״סטרומה״. אמרנו: אם לא תתנו לאנשים האלה לעלות לארץ-ישראל, אז האנשים האלה ייעלו על הרכבת וייסעו, ואז אחת משתי אלה: או שהאנשים האלה ייסעו בסירה, אז יוכל לקרות אסון, ואם לא - יחזירו אותם לרומניה ושוב יהיה אסון. במה אתם מונעים את האסון?

על ידי לחץ זה באה הממשלה הבריטית להצעה מיוחדת במינה. היא הודיעה כי ביחס לשתי קבוצות אלו היא מוכנה להכניס אותן לקפריסין, אם הסוכנות תסדר הובלה. שאל ברל לוקר: האם הסוכנות תוכל לשלוח לקפריסין סרטיפיקטים כדי להביא אותם לארץ-ישראל? זו הייתה ירייה שקלעה למאוריציוס, מפני שאם מקפריסין אפשר להביא בסרטיפיקטים, גם ממאוריציוס אפשר להביא. התשובה הייתה: לא! זאת לא תוכל לעשות. הצעת קפריסין בתור מקלט - נאמר - קיימת רק לגבי שתי הקבוצות האלה. אבל ההודעה שסירה שתגיע לארץ תורשה לעלות - אינה מוגבלת. נאמר: מטעני אוניות של בלתי-לגליים, שיצליחו להגיע לארץ-ישראל - יותן להם לעלות, יוכנסו במעצר. אלה שיעברו את בדיקת הביטחון ויכולת הקליטה ישוחררו בהדרגה ומספרם ינוכה מהמכסה החצי-שנתית שתינתן לפי ״הספר הלבן״ [של 1939]. הממשלה מודיעה בכל הסידורים האלה, שאינה חורגת ממסגרת ״הספר הלבן״.

בהתאם לזה ניגשנו לשחרור אסירי ״דריין״ וקבענו פרוצדורות של שיתוף בינינו ובין המשטרה לגבי בדיקת הכשרות של האנשים. את הרשימה הראשונה הגשנו ב-21 ביוני, היום 7 ביולי ואיש עוד לא שוחרר. אני לא מציע שום רזולוציה של מחאה. אני בטוח שהשחרור יתחיל בימים הקרובים. מעניין לציין, כשהצענו תור של משתחררים העמדנו בראש את המתגייסים לצבא. הממשלה הארץ-ישראלית העמידה את המתגייסים לצבא בשורה הרביעית. בשורה ראשונה העמידה את המומחים לתעשייה, אחר כך את החלוצים המומחים לחקלאות, ורק כאשר צלצלתי באופן מיוחד למזכירות הראשית ואמרתי, שזה מתקבל במחנה כהפגנה ממשלתית נגד הגיוס, הסכימה הממשלה שהמתגייסים לצבא יהיו בין הראשונים לתור, זאת אומרת במידה שהם ייבדקו תחילה, ישוחררו, אבל אם בינתיים ייבדק מישהו מאנשי התעשייה והחקלאות אז הוא בא ראשון והמתגייסים לצבא מחכים. המזכירות הראשית טענה: אתם אינכם יודעים, יש צורך דחוף מאוד באנשים לחקלאות ולתעשייה. אני הוכרחתי להגיד: זה 15 חודשים אני טוען בשם החקלאות - ואתם החזקתם את האנשים במעצר. עכשיו, כאשר משחררים ויש הפרש של ימים, וזה עניין דמונסטרטיבי בלבד, אתם פתאום דואגים לחקלאות? יש כבר מאה מתגייסים במחנה הזה. זה עניין שלישי שרציתי למסור, ובקשר לזה אני רוצה לברר את מהות מכסת העלייה האחרונה שנתפרסמה.

מכסת העלייה יש בה 1,500 רישיונות המתחלקים לשני סוגים: 800 רישיונות של נפשות עם רישיונות של בתי-אב. נאמר שזה בשביל אנשים שיבואו ואנשים שכבר באו. אנשים שכבר באו - אלה אנשי עתלית. בשבילם מיועדים 800 של הרישיונות. אני רוצה לומר שהייתה כוונה אצל הממשלה לתת 800 הרישיונות בשביל עתלית, ועוד 200 על כל צרה שלא תבוא. אבל עלה בידינו, על ידי הסברת מצב העניינים בטהרן,[24] ואפשרויות של אווקואציה נוספת של פליטים יהודים, להגדיל הקצבה זו. עלי גם לציין את עזרתו של מר מילס, שמייד הגדיל הצעתו ב-500 רישיונות. למעשה בטהרן נמצאים 650 איש. לא ברור בשום פנים אם כולם באים בחשבון לעלייה לארץ-ישראל. אפילו אם כולם באים בחשבון, זה לא 600. זה הרבה פחות, משום שפה רישיונות לבתי-אב. אבל אנו חושבים גם על עלייה מארצות המזרח.

אינני רוצה להיכנס לכל פרשת העלייה מרוסיה. הרישיונות ששלחנו לרוסיה מונחים כאבן שאין לה הופכין. אין רישיונות יציאה לפליטים פולנים מרוסיה, אבל לא מן הנמנע שיתחדש זרם הפליטים על ידי הפולנים מרוסיה לפרס, וייתכן שנוכל לקבוע צינור עלייה מרוסיה דרך פרס. גם בנידון זה נושבת רוח אחרת אצל הממשלה, שחבל מאוד שלא ניצלה את האפשרויות כשאפשר היה להציל יהודים בבלקן ובארצות הבלטיות.

ביום פרוץ המלחמה, כשדב הוז[25] המנוח וד"ר יוסף ייבדל לחיים באו לממשלה, ודרשו הקמת כוח יהודי ו-10,000 רישיונות, שנוכל למלט לארץ-ישראל כל מי שיוכל להימלט למאמץ המלחמה, אז חשבו את הדבר הזה לפנטסיה. ליוון חשבו לתת מאה רישיונות. עכשיו יש כאילו הסכמה שיש להכניס כוחות חדשים לארץ-ישראל במידה שאפשר במצב הדברים הנתון. יש גם דעה בחוגים ידועים של הממשלה, שיש לפנות לרוסיה ולומר: אצלכם האנשים מתבזבזים ואצלנו הם יכולים להיות מועילים לנו, שפירושו גם לכולכם - (ד. רמז: אמרת שיש נכונות לפנות לרוסיה?) - אמרתי, שבחוגים ידועים של הממשלה יש נכונות לייעץ לממשלה הרוסית בלשון זו. דרשנו זאת לפני ארבעה חודשים. בנוגע לילדים [שבטהרן] זו שאלה של הובלה בעיקר, ולא התגברנו על כל הקשיים. אנו בעצמנו צריכים לסדר זאת גם ביבשה וגם בים. אנו מקווים שבקרוב יזוז משהו לגבי עליית ילדים.

הדבר האחרון שרציתי למסור פה הוא על דבר פעולתו של מר בן-גוריון באמריקה.[26] בהרצאה הקודמת שלי מסרתי על המשא ומתן שהחל לנהל עם חוגי הבלתי-ציונים באמריקה, המתרכזים סביב ״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״, לשם יצירת מצע משותף פוליטי של יהדות אמריקה לקראת סוף המלחמה. ב-6 ביוני שלח לנו את המברק הבא:

״הבוקר הגעתי להסכם עם [מוריס] ורטהיים - הוא יושב ראש ״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״ - בדבר החלק הארץ-ישראלי של תוכנית הפעולה המשותפת ליהדות האמריקאית. הכוונה היא להגיע לתוכנית יותר רחבה בענייני הגולה. לעת עתה הגיע להסכם בחלק הארץ-ישראלי. ההסכם טעון אישור מצד ההנהלה הציונית, מצד ״הוועד לשעת חירום״ של ציוני אמריקה ומצד ״אמריקן ג'ואיש קומיטי״.

וזה לשון ההסכם:

סעיף 1. לסייע בשמירת זכויות היהודים בהתאם למנדט. לגבי העתיד הקרוב לסייע בשמירת זכויות היהודים הקיימות לפי המנדט. לעזור בהבטחת ההגשמה המקורית של הצהרת בלפור, אשר על פיה על ידי עלייה יהודית בלתי מוגבלת ועל ידי התיישבות רחבה, לפי משטר שיוקם למטרה זו, היהודים, לאחר שיהוו רוב בארץ-ישראל, יקימו או יהוו קומונוולת אוטונומי בתנאי ברור:

ראשית, שבקומונוולת כזה כל התושבים, בלי הבדל גזע ודת, ייהנו משוויון זכויות מלא;

ושנית, שהקמת קומונוולת זה לא תפגע בשום פנים בסטטוס הפוליטי והאזרחי ובנאמנות היהודים שאינם אזרחי ארץ-ישראל, בארץ אחרת שהיא.

סעיף 2: להקים ועדת משנה, אשר תברר ותקבע את הדרכים הטובות ביותר להשגת המטרות דלעיל״.

אני אקרא את זה בשביל יודעי ח״ן באנגלית - (קורא את ההצעות במקורן באנגלית) - ובן-גוריון מוסיף, ש״הוועד הציוני לשעת חירום״ אישר את ההסכם בו ביום אחר הצהריים, ו״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״ יתכנס ביום כך וכך. קיבלנו טלגרמה שהרוב של ״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״ קיבל את עקרונות ההסכם נגד מיעוט של 3-4. מבטיחים להביא גם אותם לידי הסכם. בהנהלה החל דיון בשאלה זו והדיון נגמר בזה שלא נתקבלה שום מסקנה. הוחלט לפנות למר בן-גוריון ולהציג לו שאלות בנוגע לנקודות ידועות ולחכות עד שתתקבלנה תשובות. כשתתקבלנה תשובות יהיה דיון בהנהלה, וכשהדיון בהנהלה יגיע לידי סיכומו או כשההנהלה תחליט שאינה מסכמת - יובא הדבר לפני הוועד הפועל.

אני עכשיו רוצה לומר מילים אחדות על הוויכוח שהיה פה. בעצם אני רוצה להעיר לדברי ד"ר הירש.[27] ד"ר הירש הזכיר לי דברים שלמדתי פעם במשפט המוסלמי כשהייתי תלמיד באוניברסיטה הטורקית. היו ארבעה מלומדים גדולים בעולם ההלכה המוסלמי, שהם יצרו הרבה מסקנות שונות ומתנגדות. היה ויכוח בין שניים מהם - האימאם חאנפי והאימאם שאפעי. השאלה הייתה כזאת: אדם נמצא בראש צריח, ועומד ליסטים מזוין ואומר לו: ״קפוץ למטה! אינך קופץ - הריני שוחט אותך כאן״. מה עליו לעשות? אם הוא קופץ, הרי הוא מתרסק; אם איננו קופץ - הרי הוא נשחט. יש שתי דעות.

האימאם החאנפי אומר: ״יישאר, אל יזוז, יישחט - יישחט; אולי יתרחם הגזלן״.

האימאם השאעפי אומר: ״יקפוץ! כל זמן שחי - יילחם על החיים״.

אותו ויכוח קיים גם לגבי מקרה אחר: אדם נמצא בלב ים באונייה בוערת. מה יעשה? יישב בחיבוק ידיים יישרף, יקפוץ הימה יטבע. חנאפי אמר: ״ישב במקומו״. שאפעי אמר: ״יקפוץ הימה. כל זמן שחי - יאבק על החיים. אולי יזדמן לו קרש״.

כנראה אלה ואלה דברי אלוהים חיים. אני רוצה לומר: לא רק אני בוחר בדרך של שאפעי, ולא בדרך חאנפי, אלא בכל המוסדות שאני משתתף בהם, שנדון הדבר הזה, זאת הייתה ההלכה - שהיישוב נלחם.

עכשיו אני רוצה לנתח. אני מודה מאוד לגרינבוים, שהסביר שאנו לא רוצים להתרגש יותר מדי. אני רוצה לנתח את דבריך ולהראות עד כמה הצגת השאלה היא בלתי-מציאותית. אתה אומר: מלחמה רק במדים. אני שואל אותך: ירדו צנחנים בסביבת משק יהודי, או בסביבה יהודית, ויצאו אנשים במדים - זה יכול להיות צבא בריטי או ״באפס״ - להילחם בצנחנים האלה, וכוחותיהם אינם מספיקים, ועומדים אנשים על הגג ורואים את הדבר הזה איך הצנחנים מתגברים על פלוגת הנוטרים היהודית, והאנשים האלה יש להם נשק - לא רק נשק, אלא יש להם מעדר שאפשר לרוצץ בו גולגלות, ברגע ידוע יש להם מכונות [ירייה], רימונים - אני אומר, אם בעורקי האנשים האלה נוזל דם, ובייחוד אם נוזל דם יהודי, אני מקווה ששום החלטה לא תועיל מלקפוץ לתוך הקרב ולהציל את חייהם ומלמנוע את שחיטתם. וכל ההבדלה הזאת בין מדים ולא מדים תיהפך לאבסטרקציה ריקה.

או נניח דבר אחר: אמרת ״נגד האויב-מבית בלי מדים״. זוהי אבסטרקציה להציג את האויב מבית בלי קשר עם האויב מבחוץ. אנו מדברים על מקרה של פלישה. אחת משתי אלה:

או שלא יהיה אויב-מבית

או שיהיה אויב מבית.

אם יהיה אויב-מבית - הוא יפעל בתיאום עם האויב מבחוץ, בין שיהיה תיאום אובייקטיבי ובין שזה יהיה תיאום סובייקטיבי. האויב-מבית הזה יהיה לו העוז להרים את ראשו רק אם יהיה לו ביטחון שיש פולש מבחוץ. נוח לך לחלק את הדברים האלה: האנשים במדים יילחמו נגד אויב מבחוץ - והאנשים בלי מדים נגד האויב מבפנים. ומה יהיה אם הצנחנים ייעזרו בעמק [יזרעאל] על ידי אנשי כפר ערבי? כל העניין אינו מציאותי. אם אתה חושש למלחמה של אנשים בלי מדים - אתה מגיע לידי אי-מלחמה, לידי הפסקת המלחמה. אני מבין אם תאמר: כרוכים בזה סיכונים רציניים מאוד. ברור שהסיכון היותר גדול הוא לא להילחם - לדעתי, על כל פנים.

אינני יודע אם יש להסביר את ההנחות שעל יסודן אנו בטוחים שכיבוש הארץ על ידי היטלר זו השמדת היישוב היהודי. במידה שניתן לשער, זו ההשערה הבטוחה ביותר, מפני שאנו יודעים איזה מקום תופסת השמדת היהודים בתוכנית היטלר; קראנו לפני ימים אחדים את הצהרת המופתי שאמר:

״אנו צריכים לעמוד לימין 'הציר' מפני שרק ל'ציר' יש פתרון רדיקלי לשאלת היהודים״.

מה הפתרון הרדיקלי הזה? לשלוח את היהודים למדגסקר?[28] כלום זה פתרון המופתי?

שנית, זה לא רק השמדת היהודים בשבילו. לא הרי השמדת יהודי ארץ-ישראל כהשמדת יהודי רומניה.

שלישית, היישוב היהודי בארץ-ישראל זה יישוב גברי מאוד היודע להילחם, זה יישוב של חקלאות, יישוב של נשק. זה גם צורך מלחמתי. מה עשו הטורקים לגבי הארמנים, כאשר הרגישו שזה צנינים בצדם במלחמה הזאת [מל״ע-1]? יישוב כזה על משקיו, על הציוד שלו, ועל הגאווה שלו ואומץ הלב שלו, היטלר יבוא איתו לידי ״אקומודיישן״ [הסדר]? - מושג זה שמעתי.

שלישית, [רביעית] איזה קלף יהיה בידי היטלר לזרוק לערבים? ״הנה לכם היישוב היהודי״. כלום יש כאן לקוות לרחמים?

הסיכון של שחיטה ללא התנגדות הוא לאין שיעור יותר חמור מאשר שחיטה כתוצאה מהתנגדות. הייתי מבין לו היה גרינבוים אומר: ״אף על פי כן, מקסימום מדים״. בוודאי! הלא לזה מכוּוָנים כל המאמצים. אנו דורשים נשק ואימון ממשלתי עד כמה שאפשר. אנו דורשים שאת חיל הנוטרים יעשו דבר מה יותר ממשי, ולא רק יגדילו אותו פי 4-5 - שישביעו 40,000 נוטרים, שיתנו להם אימונים, לכל הפחות שיתנו להם סטטוס חוקי. בוודאי ובוודאי. השאלה היא:

א) אם בהכנתנו אנו יכולים לחכות עד שכל הדרישות האלה תתמלאנה, ועד אז איננו מתכוננים? ואנו אומרים: לא! איננו יכולים לחכות.

והשאלה השנייה: האם בפעולותינו אנו יכולים להצטמצם במסגרת לגלית זו, שאיננו יודעים מה יהיו ממדיה? אנו אומרים: לא נוכל להצטמצם.

על כל פנים, אם החשש הוא כזה שפעולה פה ושם של איזה בחור יהודי בלי מדים יכולה להמיט שואה על היישוב, אז מוטב להתפשר עם מחשבה כזאת שזה יוכל להמיט שואה על היישוב, מפני שלא תוכל למנוע מבחור יהודי להילחם בנאצים בבוא השואה.

לאחר דברי מ״ש התקבלה פה אחד הצעת החלטה שניסחו אהרון ציזלינג, דוד רמז ואליהו גולומב. גולומב קרא את ההצעה:

א. הוועד הפועל תובע מאת הממשלה כאן ובלונדון לזיין ולאמן את היישוב לקראת עמידה במלוא כוחו נגד הסכנות הצפויות לארץ.

ב. הוועד הפועל מביע את הכרתו והכרת היישוב, כי יהודי ארץ-ישראל יכולים להוות כוח בעל ערך במערכה במזרח התיכון וכי עד עתה עוד הולך ונדחה השימוש המלא בכוח היהודים.

ג. הוועד הפועל קורא נמרצות לכל חוגי היישוב להגביר את ההתגייסות לשורות המתכוננות לקרב, להחיש את קצב הגיוס הכספי לצורכי השעה ולערוך את סדרי החיים והעבודה ביישוב בשיטה שתאפשר את הכשרת כל בני היישוב לעמוד במלחמה הצפויה לנו.

ד. הוועד הפועל פונה ליהדות באנגליה, בדומיניונים ובאמריקה לעוררה לתמוך בכל כוח בתביעת הזיון של היישוב ולסייע למפעלי העמידה העצמית של היישוב.

ה. הוועד הפועל פונה לראשי הממשלות באנגליה ובאמריקה באזהרה על התוצאות החמורות של כל דיחוי בניצול מלא של היישוב לצורכי המלחמה.

ו. הוועד הפועל מייפה את כוחה של הנהלת הסוכנות לתת ביטוי לדברים אלה בגילוי דעת, שיפורסם בשם הוועד הפועל הציוני המצומצם.

הערות: