31

מכתב אל שרה, מוריס ואמיל ליטוינסקי,[1] תל-אביב

26.6.1942

פרשת האחים ליטוינסקי

פרטי

גב' ליטוינסקי הנכבדה, ידידים יקרים מוריס ואמיל,

שמעתי בכאב לב על הריב שנפל בין האחים ועל התפרדות החבילה ״האחים ליטוינסקי״. השותפות בין האחים קיימת, אם איני טועה, למעלה מעשרים שנה, אך בית ליטוינסקי מונה את קיומו בארץ למעלה מששים שנה. אני זוכר היטב את אבי המשפחה המנוח ואת החן והאצילות שהיו שופעים מאישיותו. כשהתאחדו האחים לחבורה אחת היה בזה המשך נאה למסורת של יציבות והתמדה בפעולות מסחר ובניין. יתר על כן, היה בזה גילוי יפה של שלום בית ואחדות משפחה, שהיה ראוי לשמש מופת לרבים. אחדות זו נהרסה עכשיו. אם יש איזו תקווה שהיא להצילה ולהקימה מחדש, הייתי רואה בזה מעשה רב אילו קמה קבוצת ידידים, אנשי מעשה, ועשתה התאמצות לפשר בין האחים ולהביאם שוב לידי שיתוף ושלום. אך אם באמת כלו כל הקצין והשותפות מוכרחה להתחסל, הרי יש בזה אסון נוסף וביזיון מיותר אם בירור הסכסוך יובא לערכאות. דומני כי מסורת המשפחה וזכר האב היקר לכל שלושת האחים מחייבים לפתור את השאלה בדרך ההגונה והמקובלת של בוררות ולא להוציא את הריב החוצה.

בתור ידיד ותיק של המשפחה הנני מרשה לעצמי לפנות אל גב' ליטוינסקי הכבודה בבקשה ובעצה להשפיע על בניה, בכל אמצעי ההשפעה שבידה, שימסרו את יישוב הסכסוך לבוררות. הנני פונה בבקשה זו גם אל האחים עצמם. בתור מי שמוטלת עליו אחריות ציבורית מסוימת ביישוב, הנני רואה חובה לעצמי לחוות את דעתי בעד בוררות ונגד דיון בערכאות גם מטעמים ציבוריים כלליים - למנוע חילול שם של משפחה עברית ותיקה בארץ ע״י הופעת חבריה בפני שלטונות חוץ כזרים איש לרעהו. אין בני אדם נתפסים על חילוקי דעות שנופלים ביניהם, אך אם פורצת מחלוקת בין אחים צריך שיהא להם הכוח המוסרי ליישב את המחלוקת בדרכי שלום.

הנני מבין, אומנם, שהסכסוך נמסר כבר בחלקו לערכאות. אעפ״כ, לא מאוחר עדיין להפסיק את ההתדיינות ולהחזיר את העניין כולו לבוררות. הנני מקווה נאמנה, כי בקשתי לא תשוב ריקם.

בכבוד ובברכה.

מ. שרתוק

הערות: